יכול הוא אף למימר [לומר]: גירשתיה ונתתי לה כתובתה.

ושואלים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסופה] של המשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט, ובעל חוב שלא בפרוזבול. ובעל כורחנו בדאיכא [בשיש] עדי גירושין עסקינן [אנו עוסקים], דאי ליכא [שאם אין] עדי גירושין, במאי גביא [במה היא גובה]? שהרי אין לה שום עדות שהיא גרושה, ומכיון שיש עידי גירושין ממילא אין אפשרות לטעון "לא גרשתיה"!

אלא עלינו לחזור מן הפירוש הקודם ולהסביר כי המשנה כולה שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה וכך היא שנויה, כך צריך לשנותה]: הרי אלו לא יפרעו, במה דברים אמורים — כשאין שם עדי גירושין, אבל אם יש שם עדי גירושין — גביא [גובה] תוספת ולא עיקר, שמא תוציא את הגט ותגבה פעם שניה. ועיקר כתובה, אי מפקא גיטא [אם מוציאה את הגט] — גביא [גובה], ואי [ואם] לא מפקא גיטא [מוציאה את הגט] — הריהי לא גביא [גובה].

ומן הסכנה ואילך, אף על גב דלא מפקא גיטא [אף על פי שאינה מוציאה את הגט] — גביא [גובה] אף את העיקר. שרבן שמעון בן גמליאל אומר: מסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט, ובעל חוב שלא בפרוזבול.

אמרי ליה [אמרו לו] רב כהנא ורב אסי לרב: לדידך [לשיטתך] שאמרת כי כאשר מוציאה גט היא גובה את עיקר הכתובה, אם כן אלמנה מן הנשואין במאי גביא [במה היא גובה] את עיקר הכתובה והרי לא קיבלה ממנו גט? — ודאי שהיא גובה בעדי מיתה, המעידים שמת בעלה, ועדיין יש לשאול: וליחוש דלמא [ונחשוש שמא] גירשה לפני מותו, ולאחר שתקבל את כתובתה על ידי עדי מיתה, מפקא לגיטא וגביא ביה [מוציאה את הגט שקיבלה וגובה בו] פעם שניה?! תירץ להם רב: מדובר פה ביושבת תחת בעלה כל הזמן, ויודעים שלא גירשה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] סמוך למיתה גירשה, שאז אין יודעים שגירש אותה, ויש לחשוש שתגבה כתובתה פעמיים! ומשיבים: במקרה כזה איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא עצמו זה שהפסיד לעצמו] בזה שלא נזהר להודיע על הגירושין לאחרים, ואין צריכים לחשוש לכך.

ועוד שאלו אותו: אלמנה מן האירוסין במאי גביא [במה היא גובה] את כתובתה — בעדי מיתה, וליחוש דלמא [ונחשוש שמא] גירשה לפני כן, ולאחר שתקבל כתובה על ידי עדי מיתה מפקא גיטא וגביא [מוציאה את הגט וגובה], וכיון שהארוסה לא היתה גרה בביתו, אין יודעים אם גירש אותה!

אלא צריך לומר: במקום שלא אפשר ואין דרך אחרת, כתבינן [כותבים אנו] שובר המוכיח שכבר נפרעה כתובתה ואותו היא נותנת לו. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שלעיתים צריך לכתוב שובר, לגבי עדי מיתה גופייהו [עצמם] ניחוש דלמא מפקא [נחשוש שמא מוציאה, מביאה] עדי מיתה בהאי בי דינא וגביא [בבית דין זה וגובה את הכתובה], והדר מפקא בבי דינא אחרינא וגביא [וחוזרת ומוציאה, מביאה, עדים בבית דין אחר וגובה שוב] ואין לדבר סוף. אלא ודאי במקום שלא אפשר למנוע ממנה שתוציא שלא כדין, כתבינן [כותבים אנו] לו שובר.

אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי: אלמנה מן האירוסין, מנלן דאית [מנין לנו שיש] לה בכלל כתובה? שמא לא תיקנו כתובה אלא לנשואה בלבד?! אילימא מהא [אם תאמר שהראיה היא מזו] ששנינו: נתארמלה (נתאלמנה) או נתגרשה, בין מן האירוסין בין מן הנשואין — גובה את הכל, אולם מכאן אין ראיה, כי דלמא [שמא] מדובר במקרה שהוא כתב לה כתובה מעצמו, אף שאין זו תקנת חכמים קבועה.

וכי תימא [ואם תאמר]: אי [אם] כתב לה כתובה, מאי למימרא [לצורך מה יש לומר] שגובה הכל, הרי שטר בידה! אפשר להסביר שבא הדבר לאפוקי [להוציא] מדברי ר' אלעזר בן עזריה, שאמר שאין לארוסה שנתגרשה או שמת בעלה תוספת כתובה, כיון שלא כתב לה תוספת אלא על מנת שהוא כונסה (נושא אותה), ובודאי אם היה יודע שימות עוד לפני שישא אותה לא היה מתחייב לה כלום.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] לפרש כך, דקתני [ששנה שם] גובה את הכל, ומשמע, בין עיקר בין תוספת. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שכתב לה כתובה — משום הכי [כך] גובה את הכל, את עיקר הכתובה ואת התוספת. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא כתב לה כתובה, והיא גובה על סמך תקנת חכמים. מאי [מה פירוש] "גובה את הכל"? מנה או מאתים שזה עיקר הכתובה הוא דאית [שיש] לה ולא יותר, ואין מקום ללשון "הכל"!

ואלא יש להביא ראיה שיש לארוסה כתובה מתקנת חכמים, מדתני [ממה ששנה] רב חייא בר אבין: אשתו ארוסה — לא אונן (באבילות חמורה ביום ראשון למיתתה), שאינו נאסר באכילת קדשים, ולא מיטמא לה אם כהן הוא. וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו. אם מתה — אינו יורשה, ואם מת הוא — גובה כתובתה. ומכאן נוכיח שיש לה כתובה.

אולם אפשר לדחות גם כאן ולומר: דלמא [שמא] מדובר דווקא במקרה שכתב לה מעצמו. וכי תימא [ואם תאמר]: אי [אם] כתב לה כתובה מאי למימרא [מה יש לומר], מה החידוש בכך שגובה? יש לומר: כי מתה אינו יורשה איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], שבזה יש חידוש שלמרות שכתב לה כתובה, אינו יורשה אם מתה. ולשאלה העיקרית לא נמצא איפוא פתרון.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: לדעת רב שאמר כי אם הוציאה גט גובה את עיקר הכתובה, ליחוש דלמא מפקא גיטא בהאי בי דינא וגביא [נחשוש שמא תוציא את הגט בבית דין זה ותגבה], והדרא מפקא בבי דינא אחרינא וגביא [וחוזרת ומוציאה את אותו גט בבית דין אחר וגובה שוב]? וכי תימא דקרעינן ליה [ואם תאמר שקורעים אנו אותו] כדרך שעושים בכל שטר פרוע — כאן לא תניח שיקרעוהו! והטעם — אמרה [אומרת היא]: אינני רוצה שתקרעו את השטר, כי בעינא לאנסובי ביה [רוצה אני להינשא בו], כלומר, כשארצה להינשא תהיה בידי ראיה שאני גרושה ואיני עוד נשואה.

השיב רב הונא: דקרעינן ליה וכתבינן אגביה [שקורעים אותו, את הגט, וכותבים על גביו] נוסח זה: גיטא דנן קרענוהי לאו משום דגיטא [גט זה קרענוהו לא מפני שגט] פסול הוא, אלא כדי שלא תיהדר ותיגבי ביה זמנא אחרינא [תחזור ותגבה בו פעם אחרת].

א משנה היו לאשה שני גיטין ושתי כתובות, שנישאה לבעלה והתגרשה וחזרה ונישאה לו; כיון שיש בידה מסמכים אלה משמע שלא שילם לה גם את הכתובה הראשונה, ולכן היא גובה שתי כתובות.

היו לה שתי כתובות וגט אחד בלבד, או כתובה אחת ושני גטין, או כתובה וגט ועדי מיתה המעידים שמת בעלה אחרי שחזרה ונישאה לו — אינה גובה אלא כתובה אחת. ומדוע? שאנחנו מניחים בדרך כלל שהמגרש את אשתו והחזירה — על מנת כתובה הראשונה מחזירה, והיא הסכימה שתפרע ממנו רק כתובה הראשונה, אלא אם כן כתב לה כתובה חדשה.

ב גמרא שנינו במשנה שאם היו לה שתי כתובות וגט אחד אינה גובה אלא כתובה אחת, אבל לא נאמר איזו מן הכתובות היא גובה, והאם נאמר שאי בעיא בהאי [אם היא רוצה לגבות בזה] — גביא [גובה], ואי בעיא בהאי [אם היא רוצה לגבות בזה] — גביא [גובה]? שהיא יכולה להחליט באיזו מן הכתובות היא רוצה, וכגון באופן שמעדיפה אחת מהן מאחר והיא מרובה מחברתה, או שמעדיפה כתובה שהתאריך בה מוקדם משל חברתה ויכולה לטרוף מלקוחות.

ושואלים: אם כן, לימא תיהוי תיובתא [נאמר שתהא זו קושיה חמורה על] שיטת רב נחמן אמר שמואל. שאמר רב נחמן אמר שמואל: שני שטרות היוצאין בזה אחר זה בהפרש של כמה ימים באותו ענין עצמו (מכר, או מתנה) ההנחה היא שביטל השטר השני את הראשון ומדוע לא נאמר גם כאן שביטלה כתובה שניה את הראשונה?

ומשיבים: לאו אתמר עלה [וכי לא נאמר עליה] שאמר רב פפא: ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא [שאם הוסיף בו דקל], כגון שבשטר מכר השני הוסיף והזכיר דקל שלא היה בראשון, מסתבר שלא ביטל השני את הראשון, אלא את השני רק לתוספת כתביה [כתבו], הכא נמי בדאוסיף [כאן גם כן מדובר במקרה שהוסיף] לה דבר מה בכתובה השניה ואז מוכח שלא ביטל את הכתובה הראשונה, אלא רצה להוסיף עליה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הוציאה גט וכתובה ועדי מיתה המעידים שמת בעלה אחרי שחזרה ונישאה לו,