תנא נמי [שנה גם כן] באותו סגנון: הראשונה קודמת לשניה ולא אמר בלשון חד משמעית שאם תפסה השניה מוציאה מידה.

א שנינו במשנה: נשא את הראשונה ומתה, נשא את השניה ומת הוא — שניה ויורשיה קודמים ליורשי הראשונה. ומעירים: שמע מינה תלת [למד ממנה, מהלכה זו, שלושה דברים]: שמע מינה [למד ממנה] שאם מתו נשיו אחת בחייו ואחת במותו יש להן לבנים מאשתו הראשונה שמתה בחייו כתובת בנין דכרין, ולא חיישינן לאינצויי [ואין אנו חוששים לקטטה] שמא ירצו בני השניה שאין להם "כתובת בנין דכרין", שכבר קיבלו את חלקם בכתובת אמם, למנוע מהם לקחת את חלקם בירושה וירצו לחלוק עימם בתור יורשי האב.

ממאי [ממה, מניין] יודע אתה דבר זה — מדקתני [ממה ששנה]: שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה, ונדייק: מיקדם הוא דקדמי [קודמים הם להם], הא איכא [הרי אם יש] נכסים כדי לשלם לכולם — שקלי [לוקחים] גם בני הראשונה חלקם בכתובת בנין דיכרין.

ושמע מינה [ולמד ממנה] גם שכתובה נעשית מותר לחברתה, שאמרו חכמים שכאשר באים היורשים ליטול כתובת בנין דכרין, צריך שישאר סכום שיוכלו לקיים בו דין הירושה שמן התורה, ואמרו שיכולה הכתובה שנוטלים יורשי השניה להיחשב בתור ירושה.

ממאי [ממה] לומד אתה דבר זה? ממה שלא קתני במשנה "אם יש שם מותר דינר" נוסף לכתובות.

ושמע מינה [ולמד ממנה] שכתובת בנין דכרין לא טרפה ממשעבדי [אינה טורפת מנכסים משועבדים] כשאר חוב, דאי סלקא דעתין טרפה ממשעבדי [שאם עולה על דעתנו לומר שהיא טורפת מנכסים משועבדים], אם כן ליתו [שיבואו] בני האשה הראשונה ולטרפינהו [ויטרפו] את כתובת בנין דיכרין שלהם מבני האשה השניה מהנכסים שגבו לכתובת אמם, שהרי להם יש שעבוד מוקדם על הנכסים מכוח כתובת אמם, אלא נחשבים לענין זה כיורשים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי על מסקנות אלה: ממאי [ממה] מוציא אתה מסקנות אלה? דלמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך כי מתה אחת בחייו ואחת במותו אין להן לבניה כתובת בנין דכרין כלל, ומאי [ומה פירוש] "קודמין" שנאמר במשנה, לא לענין כתובת בנין דכרין, אלא לענין נחלה קתני [שנה], שקודם נוטלים בני השניה כתובת אמן ואחר כך חולקים עם בני הראשונה במה שנותר מנחלת אביהם.

וכי תימא [ואם תאמר]: אם מדובר כאן בירושת האב, הבאה לבנים מכוחו, "יורשי הראשונה" למה לי, שהרי לפי הסבר זה הם יורשים את אביהם ולא מכוח כתובת אמם, ומדוע קוראים להם "יורשי הראשונה"? יש לומר איידי דתנא [מתוך ששנה] "שניה ויורשיה" שהם יורשים את כתובת אמם, תנא נמי [שנה גם כן] באותו סגנון "ליורשי הראשונה", אבל אין מכאן הוכחה לענין הלכה.

ודקאמרת [ומה שאמרת] כי מוכח מכאן כי כתובה נעשית מותר לחברתה — גם את זה יש לדחות: דלמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך כי אין כתובה נעשית מותר לחברתה, והכא הוא דאיכא [וכאן הוא מדובר שיש] גם בלעדי זה מותר דינר, ודי בכך כדי שיוכלו ליטול כתובת בנים דיכרין, ולא פירש את הדבר, משום שאינו עניינה של משנה זו.

ב "ואחת בחייו ואחת במותו" — תנאי [מחלוקת תנאים] היא אם יש לבני זו שמתה בחייו כתובת בנין דכרין, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מתו הנשים שנשא אחת בחייו ואחת במותו, בן ננס אומר: אם אין מותר דינר, יכולין בני הראשונה לומר לבני השניה: בני בעלת חוב אתם, שהרי אתם באים לקבל כתובת אמכם כיורשי שטר חוב (כתובה), אם כן טלו כתובת אמכם וצאו. ואנו נירש את השאר מכוח כתובת בנין דיכרין.

ר' עקיבא אומר: אינו כן, אלא כאשר מת האב כבר קפצה נחלה מלפני בני הראשונה ונפלה כירושה גם לפני בני השניה, ובני השניה מקבלים כתובת אמם, ויחלקו עם יורשי הראשונה בשאר מדין ירושת האב.

מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים] דמר [שחכם זה, בן ננס] סבר: אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, ולכן בני הראשונה יש להם תביעה מכוח כתובת בנין דכרין שכבר זכו בה בחייו. ומר [וחכם זה, ר' עקיבא] סבר: אחת בחייו ואחת במותו אין להן כתובת בנין דכרין. ולכן בני השניה מקבלים חלקם בתורת כתובת אמם, ויחלקו איתם בני הראשונה בנותר מכוח ירושת האב.

אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי [מצאתי את החכמים מבית מדרשו של רב שיושבים ואומרים]: דכולי עלמא [לדעת הכל] אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, והכא [וכאן] בשאלה האם כתובה נעשית מותר לחברתה כשאין מותר דינר פרט לסכום הכתובות עצמן, שייחשב כירושה, והוא הדין בענין בעל חוב אם נשאר מהנכסים סכום עבור חוב שחייב המוריש, האם נעשה סכום זה כמותר לכתובה ומתקיים דין ירושה מן התורה, קמיפלגי [חלוקים הם],

מר [חכם זה, בן ננס] סבר: כתובה נעשית מותר לחברתה, והוא הדין לבעל חוב, ומר [וחכם זה, ר' עקיבא] סבר: אין כתובה נעשית מותר לחברתה והוא הדין לבעל חוב, ומאחר ופרט לכתובה אין כאן מותר דינר, לכן אינם זכאים לכתובת בנים דיכרין.

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני]: בבעל חוב כולי עלמא לא פליגי דהוי [הכל אינם חלוקים שהוא נעשה] מותר, ואף שיש לו שעבוד, נחשב כמותר בירושה. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בכתובה, אם היא נחשבת כמותר.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, מה שנאמר "ר' עקיבא אומר: כבר קפצה נחלה", והרי לא זה טעמו של דבר, אלא "אם יש מותר דינר" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שלשיטת פירוש זו שאלה זו היא נקודת המחלוקת!

אלא אמר רב יוסף: באחת בחייו ואחת במותו קא מיפלגי [הם חלוקים], וכפי שהסברנו תחילה.

והני תנאי כי הני תנאי [ותנאים אלה שנחלקו בדבר הם כשיטת אלה התנאים האחרים] שחלקו בבעיה זו עצמה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נשא את הראשונה ומתה, נשא את השניה ומת הוא — באין בניה של זו (ואנו מבינים — בניה של השניה) לאחר מיתה ונוטלין כתובת אמן ("כתובת בנין דכרין"), והשאר חולקים בשווה. ר' שמעון אומר: אם יש מותר דינר — אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן, ואם לאו לא — חולקין בשוה.

מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים] דמר [שחכם זה, ר' שמעון] סבר: אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, ומר [וחכם זה, תנא קמא] סבר: אחת בחייו ואחת במותו אין להם כתובת בנין דכרין אלא לבני השניה דווקא.

ודוחים: לא, אפשר לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין,