ושמואל שאמר שהדבר תלוי בהערכת הדיינים, הוא סובר כדעת ר' אלעזר, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים], שעדי מסירת השטר הם הקובעים את חלותו, ועדי החתימה הם רק לשם אימות הדברים במקרה של ערעור. ולכן, אף שהזמן הכתוב בשטר שווה הוא — אין זה חשוב, משום שעיקר הקנין בשעת המסירה, ולזה שמסר ראשון התכוון לתת. וכיון שמן הסתם קדם ומסר שטר אחר לפני השני, מסתבר שרצה לזכות רק לאחד מהם, ואין לחלק ביניהם אלא להכריע באופן אחר.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שדעת הכל] היא כדעת ר' אלעזר, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חולקים] בבעיה עקרונית אחרת, רב סבר: במקרה של ספק ממון שאין דרך לבררו חלוקה עדיפא [עדיפה] שאז ברור שמקבל הזכאי לכך לפחות חלק מן הנכס. ושמואל סבר: שודא דדייני עדיפא [השלכת, הכרעת, הדיינים עדיפה].

ושואלים: ומי מצית מוקמת ליה [והאם יכול אתה להעמיד אותו] את רב כשיטת ר' אלעזר? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: הלכה כר' אלעזר בגיטין. ומספר רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי הלכה זו לפני] שמואל, אמר: אף בשטרות הלכה כמותו. ומכלל הדברים אתה למד שרב סבר שרק בגיטין הלכה כר' אלעזר, אבל בשטרות לא! אלא צריך לחזור לתירוץ הקודם: מחוורתא [מחוור, ברור] הוא שדעת רב כשיטת ר' מאיר, ודעת שמואל כשיטת ר' אלעזר כבתירוץ הקודם.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: שני שטרות היוצאים ביום אחד — חולקין, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת שמואל! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר הסובר כי עדי חתימה כרתי היא, ואנא דאמרי [ואילו אני שאמרתי] — כשיטת ר' אלעזר הסובר כי עדי מסירה כרתי, אמרתי.

וממשיכים להקשות: אי [אם] כדעת ר' מאיר היא, אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: כתב לאחד ומסר לבסוף לאחר — זה שמסר לו קנה. ואי [ואם] כשיטת ר' מאיר היא, אמאי [מדוע] קנה? האמר [הרי אמר] ר' מאיר כי עדי חתימה כרתי [הם הכורתים] ומקנים ולא עדי מסירה!

ומתרצים: לשיטת שמואל הברייתא כולה כשיטת ר' אלעזר, אלא תנאי [מחלוקת תנאים] היא בנושא זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שכאשר אמר אדם לשליח שיוליך סכום כסף לאדם אחר, ולא מצא השליח את האיש, שמת, ובינתיים מת גם השולח, נחלקו תנאים שונים מה יעשה השליח בכסף זה. וחכמים אומרים: יחלוקו, יורשי השולח עם יורשי מי שנשלח אליו הכסף, וכאן אמרו: מה שירצה השליש (השליח, שהכסף בידו) יעשה (שהוא כעין שודא דדייני). הרי שיש מחלוקת תנאים כיצד נוהגים במקרה של ספק.

מסופר: אמיה [אמו] של רמי בר חמא כתבתינהו לנכסה [כתבה את נכסיה] לרמי בר חמא בנה בצפרא [בבוקר], לאורתא כתבתינהו [בערב כתבה אותם] למר עוקבא בר חמא, אחיו.

אתא [בא] רמי בר חמא לקמיה [לפני] רב ששת, אוקמיה בנכסא [והעמיד אותו בנכסים], שפסק שהנכסים שלו הם. אתא [בא] מר עוקבא אחיו לקמיה [לפני] רב נחמן, אוקמיה בנכסא [והעמידו בנכסים]. אתא [בא] רב ששת לקמיה [לפני] רב נחמן אמר ליה [לו]: מאי טעמא עבד מר הכי [מה טעם עשה אדוני כך]? אמר ליה [לו] רב נחמן: ומאי טעמא עבד מר הכי [ומה טעם עשה אדוני כך]?

אמר ליה [לו]: מפני ששטרו של רמי בר חמא קדים [קדם] לשטרו של מר עוקבא. אמר ליה [לו]: אטו [וכי] בירושלים יתבינן דכתבינן [יושבים אנו, שכותבים אנו] שעות? ובכל מקום שאין כותבים שעות בשטר, מחשבים את כל היום כולו כאותו זמן עצמו. חזר רב ששת ושאל: אלא מר מאי טעמא עבד הכי [אדוני, רב נחמן, מה טעם עשה כך]? אמר ליה [לו] רב נחמן: שודא דדייני [השלכת, הכרעת הדיינים], כלומר, אני הכרעתי, שכך נראה לי שזה היה רצונה.

אמר ליה [לו] רב ששת: אנא נמי שודא דדייני [אני גם כן עושה זאת משום הכרעת הדיינים], אמר ליה [לו] רב נחמן: יש שני דברים כנגד זה; חדא, דאנא דיינא ומר לאו דיינא [אחד, שאני דיין ואדוני אינו דיין], כי רב נחמן היה דיין רשמי ורב ששת לא היה דיין רשמי במקומו, ולכן אין בידו הכוח של הכרעת הדיינים. ועוד, מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה [מתחילה לא משום כך (הכרעת הדיינים) באת לזה] אלא משום סברה, והתברר אחר כך שסברה זו אינה נכונה.

מסופר: הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה [אותם שתי שטרות שבאו לפני] רב יוסף, שמכר אדם נכס אחד לשני אנשים שונים. חד הוה [אחד היה] כתוב בו התאריך בחמשא [חמישה] בניסן, וחד הוה [ואחד היה] כתוב ביה [בו] בניסן סתמא [סתם]. אוקמיה [העמידו] רב יוסף לההוא ששטרו היה בחמשא [בחמישה] בניסן בנכסים.

אמר ליה אידך [לו האחר]: ואנא [ואני] אפסיד? והרי ייתכן ששטרי היה מוקדם לשטרו של האחר! אמר ליה [לו]: את [אתה] ידך על התחתונה, משום שאין תאריך מסויים בשטרך, אימא בר [אמור שבן] עשרים ותשעה בניסן את [אתה], ושטרך מאוחר יותר, וכיון שאין בידו להוכיח, נותנים את הנכסים לזה שהתאריך בשטר שלו ברור.

אמר ליה [לו] אותו איש: ונכתוב [ויכתוב] לי מר [אדוני]