קסבר במשמתנא פליגי: דהכא משמתנא קאמר וקאמר ליה רב חסדא לית דחש לה להא דר''ע דהוה אוסר במנודה אני לך דהיינו משמתנא: נידהו בפניו. חכם שנידה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו: הזכרת השם. שמוציא שם שמים לבטלה: שנאמר כי מתו כל האנשים. ואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם. לאדם שנידו או מת או נופל בעניות ואהכי צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה: אין בין נידוי להפרה ולא כלום. דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה: היכי דימי. דמנדה לעצמו: ועייל לביתיה ושרי ליה. שלא נידהו בפניו:

במאי פליגי במנודה אני לך דר''ע סבר לישנא דנדינא הוא. שיהא נע ונד ומרוחק מהנאתו דאין לספקו בלשון נידוי ולענין הרחקת ד' אמות אף על גב דלשון המשנה קורא מנודה שנדוהו כדאמרי' מ''ק (דף טו:) מנודה לא שונה ולא שונין לו מכל מקום כשאדם רוצה להרחיק עצמו ד' אמות אינו רגיל להזכיר נידוי על עצמו בשביל כך הלכך על כרחך לישנא דנדינא הוא כדפי' ושפיר הוי ידים מוכיחות בלא שאני אוכל לך: נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. יש לפרש דשפיר מועיל גם שלא בפניו אלא לכבודו של מנודה דכמו שביישו לפניו כך יש לפייסו לפניו אע''פ שנדהו בדין אי נמי בעי למימר דכיון שנדוהו בפניו אלים הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו כעין שנדהו ודכוותה אמרינן בגיטין (דף לג:) כל מילתא דמתאמרא בפני י' צריכא בי י' [למשלפא]: אם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי. כלומר חכמי הדור חייבין לנדותו: שכ''מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויה. פי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב (שמות כ) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א''כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות ור''י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה) ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר: עניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. גבי דתן ואבירם דע''כ לא מתו אז במצרים שהרי היו במדבר וליכא למימר שהיו סומין ומצורעים החשובים כמתים סומין ליכא למימר דכתיב (במדבר טז) העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא שהרי היו בקרב ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה שהרי חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר שלא היו להם בנים דהא כתיב (שם) (הם) ונשיהם ובניהם וטפם ועוד דמשום שלא היו להם בנים לא נמנעו מלהיות קרובים למלכות כבתחילה אבל בשביל עניות ודאי נמנעו מלהיות קרובים למלכות: אין בין נידוי להפרה ולא כלום. תימה דאמרי' במ''ק (דף טז.) טוט אסר וטוט שרי פי' לאלתר ה''מ לענין מנודה אבל לענין אפקירותא עד דחייל עליה שמתא תלתין יומין וי''ל ה''נ כיון שנידוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא וחיישי' עליו שלא ירגיל עוד להזכיר שם שמים לבטלה אין זה נידוי חשוב כאפקירותא לשאר עבירות לחול עליו נידוי שעה אחת: משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב. פר''ת שזה היה עושה כדי שלא ישכח להתיר הנידוי של בר בי רב אבל עכשיו שמשמת נפשיה מתוך כך שהיה זכור להתיר שלו זכור יהיה נמי להתיר של בר בי רב ור''י פירש דלכפרה היה עושה כך שלא יענש במה שמנדה צורבא מדרבנן כי בקושי יש לנדותו כדאמרינן (בפסחים נב.) ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא ואע''פ שזה היה מתחייב שמתא מן הדין אעפ''כ היה ירא מן העונש לכך היה משמת נפשיה לכפרה: משמת נפשיה. היה מרחיק עצמו ד''א מחביריו: כי עייל לביתיה שרי לנפשיה. משום בני ביתיה והדר שרי לבר בי רב כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב לכך היה מתיר לעצמו קודם:

ר"ן
נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. דכיון דבפניו נדהו אלים נדוייה ולא מיעקר אלא בפניו דומיא דמאי דאמרינן בפ' השולח (גיטין דף לנ:) כל מילתא דמתעבידא בי עשרה צריכה בי עשרה למשלפה. ולא נהירא אלא טעמא דמילתא משום חשדא דאי מתירין לו שלא בפניו פעמים שיתירוהו והמנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נידוי יבא לחשדא אבל כשנדהו שלא בפניו ליכא חשדא שאף הוא סובר שמא התירוהו שלא בפניו כשם שנדוהו שלא בפניו וזה כאותה שאמרו לקמן בפ' ר''א (דף סה.) המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ומפרש בירושלמי דטעמא משום חשדא ולפי זה כל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין לו שלא בפניו וכל שהתירוהו נמי אע''פ שלא הודיעוהו מותר דיעבד: השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו. בריש תמורה (דף ג:) מפקינן אזהרה למזכיר שם שמים לבטלה מדכתיב (דברים י) את ה' אלהיך תירא: ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי. לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נדוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק אלא כדאמרן: שבכל מקום. טעמא קא יהיב למאי דאמרינן ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי שהרי עכשיו חמור דשם עניות מצויה דכתיב (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומדהזכרת השם למצוה מביאה ברכה ועושר הזכרה לשוא גורמת עניות אי נמי מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה) וכלתו ואת עציו ואת אבניו ובתמורה (דף ג:) מדמי הזכרת שם לבטלה לשבועת שקר: שנאמר כי מתו כל האנשים וגו'. דלא מתו ממש כדאמרינן לקמן בפרק ר''א (דף סד:) דמהוי הוו דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם ואינהו הוו במחלוקת של קרח אלא דמפני שהענו אמר כי מתו דאע''ג דאמרינן התם דארבעה חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים הכא ודאי מעניות קאמר דאין לומר שנסתמו דהא כתיב במחלוקתו של קרח (במדבר טז) העיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי שהיו מצורעין דהא כתיב (דברים יא ו) בקרב כל ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר דמשום שלא היה להם בנים אמר כי מתו דא''כ היכי א''ל מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שלא היה להם בנים לא היו נשמעין למלכות להלשינו אל פרעה אלא ודאי מפני שירדו מנכסיהם ולא היו דבריהם נשמעים: או מיתה או עוני. אלמא שוו להדדי. והקשו בתוספות מאי איריא שומע הזכרת השם מפי חבירו דצריך לנדותו הא אמרינן בירושלמי דכל שאינו עושה כשורה צריך לנדותו. והכי נמי מוכח בדוכתי טובא דאמרינן בפ''ק דקדושין (דף לט.) חזיוהו לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני אמרי ניתי מר ונשמתיה וכו' ובפרק ואלו מגלחין (מ''ק דף יז.) אמרינן דאמתיה דרבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול ואמרה ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא. ותירצו דאין הכי נמי אלא מיהו בהזכרת השם בלחוד הוא דאמר דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי מפני שענשה חמור וכדכתיבנא: ושמע מינה אין בין נדוי להפרה ולא כלום. הקשו בתוספות מדאמר בפרק ואלו מגלחין (שם דף טז.) הכי קאמר שמואל טוט אסר וטוט שרי וה''מ לממונא אבל לאפקרותא עד דחיילא עליה שמתא תלתין יומין ותירצו דשאני הכא שנדוי זה אינו אלא לאיים עליו שלא יזכיר עוד שם שמים לבטלה ולא דמי לאפקרותא מש''ה הכא אין בין נדוי להפרה ולא כלום. אבל ראיתי לרב אלפסי ז''ל שדחה אותה שבפ' ואלו מגלחין מפני זו כמש''כ בהלכותיו בפ' ואלו מגלחין. וכן דעת הרמב''ם ז''ל (בפ''ק) [צ''ל בפ''ז הל' יג] מהלכות ת''ת: ת''ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו. כתב הרשב''א ז''ל דדוקא היכא דלא הוי בר נדוי כי הא דמר זוטרא דממדת חסידות בעלמא משום יקרא דבר בי רב הוה משמת נפשיה אבל כשנדה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נדוי לא כל הימנו להתיר עצמו. והקשו עליו אם כן היכי מקשי ליה הש''ס פשיטא מקמי דאמר כי הא דמר זוטרא אדרבה הל''ל אמאי. לפיכך אמרו דבכל ענין שנדה את עצמו מיפר לעצמו וכן דעת הרמב''ם ז''ל בפרק ז' מהלכות ת''ת (הל' יא). וראיתי למקצת מפרשים שכתבו דלא גרסינן פשיטא אלא ה''ג ומיפר לעצמו כי הא ולמי שגורס כן דברי הרשב''א נכונין בטעמם: וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה. כדי שלא יצטרכו בני ביתו להתרחק ממנו ומהא משמע דמנודה אפילו בני ביתו נוהגין בו נדוי