מנין שלא יאמר אדם לה' עולה וכו'. דילמא אמר לה' ולא גמר לדיבור זה דלא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה אלא לכתחילה בעי למימר עולה והדר לה': כינויי כינויין אסורין. שאם נדר בכינויי כינויין דקסבר כינויין דתנן במתניתין לשון אומות הם ומשום הכי אם כינה בלשון אחר מהני לשון. אומות חשיב נמי נדר ואסור: ולמאן דאמר מותר קסבר לשון שבדו להם חכמים. ומשום הכי מותרים הני הוא דבדו להן חכמים אסורים אבל אם כינה בלשון אחר דלא בדו הן חכמים מותרין: בהני גמי משתעי אומות. והני נמי הוו ככינויין עצמן דמתניתין ואסירי: ובית הלל סברי לא משתעי אומות הכי. ולאו לשון אומות נינהו ומותרין: גזרינן בנויי כינויין. דאסירי אטו כינויין עצמן דמתני' דלשון אומות: מקנמנא מקנחנא מקנסנא. דקונם קונח קונס היינו כינויין עצמן אבל בהאי לשון מקנמנא מקנחנא מקנסנא היינו כינויי כינויין: תני מפשאה. שם חכם: תרקייא תרכייא. כמו חרק חרך: מיפחזנא מאי מיתחזנא מאי . דמתחלף במנזחנא מי הוי כנויי כינויין אליבא דמאן דאסר: או דילמא קינמן קאמר. ולאו כלום הוא. שבואל בן גרשום משמע. דכתיב שבואל בן גרשום נגיד על האוצרות (דה''א לז) ולא משמע לשון שבועה: נדר במוהי. כמו מומתא: מתני' האומר. לחבירו לא חולין שאוכל לך ליהוי מה שאוכל לך אלא קרבן ליהוי אסור: או שאמר לא כשר שאוכל לך לא טהור שאוכל לך או שאמר טמא שאוכל לך או נותר או פיגול בכל הני לשונות הוי נדר ואסור: כאימרא. שאמר הרי עלי כאימרא דמשמע כבש תמידין: כדירים. כדיר בהמות של קרבן ואית דאמרי כדיר העצים: כעצים. משמע כעצי המערכה: כאשים. כאשו של מזבח: או גדר באחד מבל משמשי מזבח. בכל. המזבח כמזרק או כמחתה אשור באותו חפץ שנדר בו:

מ''ד אסור קסבר לשון אומות הן. וה''נ משתעי אומות מ''ד מותר קסבר לשון שבדו חכמים (בנזיר) כינויי [כינויין] לא בדו: איבעיא להו מפזיחנא מאי אדסליק . מיניה קאי לכך נקט מפזיחנא קודם מפקיחנ' מאי מכדיקנא מאי וא''ת אמאי לא מיבעיא כמו כן גבי קונם בהפוך האותיות מקימנא מאי וכו' וי''ל כיון שיש מימי''ן [נ''א עייני''ן] תכופין יחד אין זה נראה כינוי כלל אבל תימה דה''ל למיבעיא מנקימנא מאי וכו' וי''ל דהא פשיטא דלעולם אות ראשונה לא תזוז ממקומה: רשב''ג אומר במוהי במומתא לא אמר כלום. פר''י לפי שנראה שתי תיבות כמו תיבה בפני עצמה פר''י דפליג אתנא קמא דמתניתין דקתני נדר במוהי ודוקא קאמר לשון זה במתני' שאמר במוהי בבי''ת ואפ''ה מהניא א''כ פליג ארשב''ג דהכא: לחולין שאוכל לך. ול''ג לא חולין: לא כשר ולא דכי. ר''ל בקרבן ' לא כשר ולא דכי דכשרות וטהרה לא שייך כ''א בקרבנות שיש קפידה בטהרתם וכן גבי בשר קרבנות דוקא אמר פסול וכשר דגבי חולין שייך איסור והיתר: טמא. תימה למה לי טמא השתא לא דכי מהני לאסור טמא כ''ש טמא בהדיא וי''ל דסד''א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת שייך בקרבנות שצריכין לנהוג בטהרה אבל טמא בהדיא הוי אמינא אדרבא משתמע דבר שנוהגים בו טומאה דהיינו חולין קמ''ל דבקרבן טומאה קאמר: נותר ופיגול אע''ג דהוי דבר האסור דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופיגול: כאימרא יש : לפרש כאימרא תמידא אי נמי ולד חטאת אי נמי אילו של אברהם אבינו: כדירים. של קרבנות א''נ כדיר של עצים ולפי ששני עניני דיר הן לכך נקט לשון רבים כדירים: כעצים. עצי מערכה: כאשים. הקרבן . עצמו קאמר אשה ריח ניחוח ובירושלמי מפרש כעצים שני גזירי עצים כאשים שלהביות של מזבח דאש של מזבח מועלין בו כדאיתא ביומא (דף מו:): משמשי מזבח. מפרש בירושלמי כגון מחתה:

ר"ן
וב''ה סברי הכי לא משתעי אומות. כלומר דאפי' משתעי הכי ליתיה מעיקר לשון אלא דמנייהו משתבשי בהכי ולאו לישנא הוא וקיימא לן כר' יוחנן דאמר לשון אומות הם וקי''ל נמי דכנויי כינויין מותרין: תניא רשב''ג אומר נדר במוהי לא אמר כלום במומתא דאמר מוהי הרי אלו כינויין לשבועה. וה''פ דרשב''ג לפרושי מתני' אתא דכי קתני נדר במוהי לא דאמר במוהי בלחוד אלא דאמר במומתא דאמר מוהי כלומר בשבועה שנשבע משה כדכתיב (שמות ב) ויואל משה לשבת את האיש ומש''ה תנן נדר במוהי דאילו אמר שבועה שקוקה במוהי היה משמע דאמר במוהי בלחוד ומש''ה תנן נדר לאשמועינן דבעינן שיזכיר נדרו של משה דהיינו שבועה והיינו דקאמר רבן שמעון בן גמליאל במומתא [דאמר] מוהי ואית דגרסי במומי במומתא לא אמר כלום מומי מומתא הרי אלו כינויין לשבועה וה''פ דרבן שמעון בן גמליאל אתא למימר דאילו אמר בבי''ת לא הוי כינוי לשבועה וכי תנן במומי לא שיאמר כן עם בי''ת אלא בלא בי''ת ולהך גירסא הא דלא תנן שבותה שקוקה מומי ותנן נדר במומי משום דשבותה שקוקה נגזרים משבועה מה שאין כן במומי ולפי שהן כינויים חלוקים [הפסיק] ביניהן בנדר: מתני' לחולין שאוכל לך לכשר לדכי. כולהו בפתחות הלמ''ד קרינן להו ומש''ה אסור דמשתמעי לא חולין אלא קרבן לא כשר אלא אסור לא דכי אלא אסור דאשכחן הכי גבי היתר כדאמרינן (עדיות פ''ח מ''ד) העיד יוסף בן יועזר על איל קמצא שהוא דכן וקרא נמי כתיב כל צפור טהורה כלומר מותרת הלכך כי אמר לא כשר ולא דכי אלא אסור קאמר וכי תימא אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר והוה ליה כמתפיס בדבר האסור ולא