איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: התורם מהתבואה שלו על התבואה של חבירו, האם על מנת שתחול התרומה צריך לכך את דעתו של בעל התבואה, או לא? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון שזכות הוא לו שתהא תבואתו מתוקנת והרי הוא מזכה אותו בכך שתורם לו משלו ונותן לו דבר במתנה, לכן לא צריך דעת, שיכול אדם לזכות לחבירו שלא מדעתו. או דלמא [שמא] מצוה דיליה [שלו] של בעל התבואה היא לתרום תרומה, וניחא ליה למיעבדיה [ונוח לו לעשות אותה] בעצמו, ואם כן כשעושה זאת אדם אחר, אין זו זכות עבורו.

ומביאים ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: תורם המדיר את תרומותיו ואת מעשרותיו של המודר לדעתו. ונברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שהוא תורם מן הרכוש של בעל הכרי על הרכוש של בעל הכרי, יש לברר: ולדעתו דמאן [של מי]? אילימא [אם תאמר] לדעתו דיליה [שלו, של התורם] — מאן שוויה [מי מינהו] שליח לתרום? הלא בודאי אינו יכול לתרום משל חבירו.

אלא צריכים לומר כי תורם הוא לדעתו של בעל הכרי, אולם במקרה כזה הא קמהני ליה דקעביד שליחותיה [הרי הוא מהנה אותו בכך שעושה שליחותו]! אלא חייבים אנחנו לומר שמדובר שהוא תורם משלו על של בעל הכרי. ונברר: ולדעתו דמאן [של מי]? אילימא [אם תאמר] כי לדעתו של בעל הכרי הוא תורם — הא קמהני ליה [הרי הוא מהנה אותו] בכך שעושה את שליחותו! אלא לאו לדעתיה דנפשיה [האם לא לדעת עצמו, של התורם] ומשלו תורם על של חבירו. ואי אמרת [ואם אתה אומר] כי צריך דעת — הא קמהני ליה [הרי הוא מהנה אותו]! אלא לאו [האם לא] נלמד מכאן שתורם משלו על של חבירו אין צריך דעת.

ודוחים: לעולם אפשר לומר שמפריש משל בעל הכרי על בעל הכרי, אלא שכאן אין מדובר שעשה את המודר שליח במפורש, אלא כדאמר [כפי שאמר] רבא לענין אחר: באומר "כל הרוצה לתרום יבא ויתרום", הכא נמי [כאן גם כן] באומר שכל הרוצה לתרום יתרום, ונמצא שתורם מדעתו אף שאין נעשה לו שליח.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: התורם מפירות שלו על פירות טבל של חבירו, טובת הנאה של מי? כלומר, אותה הנאה שהוא יכול לקבל מפני שהוא נותן את התרומה לכהן מסויים, למי היא שייכת? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] אי לאו פירי דהאיך, מי מתקנא כריא [אם לא הפירות של זה התורם, האם היה מתוקן הכרי, ערימת הפירות] של ההוא, של בעל התבואה, ואם כן, טובת הנאה של התורם היא. או דלמא [שמא] אי לאו כריא [אם לא הכרי] של ההוא, לא הויין פירי דהדין [היו הפירות של זה] תרומה, והדבר תלוי בבעל הכרי, וטובת ההנאה היא שלו?

אמר ליה [לו], אמר קרא [הכתוב]: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך... ונתת ה" (דברים יד, כב. דברים יד, כו), לומר שכל טובת ההנאה שבנתינה שייכת לבעל הכרי ("זרעך").

איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה לר' זירא: הרי שנינו: תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו. ואי אמרת [ואם אתה אומר] כי טובת הנאה של בעל הכרי, אם כן הא קא מהני ליה [הרי התורם מהנה אותו], שהרי בעל הכרי מקבל את טובת ההנאה באותה נתינה! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי טובת הנאה דיליה [שלו היא] של התורם. אמרי [אומרים]: לא, אפשר לומר שהוא תורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ולדעתו של בעל הכרי, ומדובר באומר "כל הרוצה לתרום יבא ויתרום" ואינו שליחו.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלתו של ר' ירמיה ממה שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: המקדיש קרבן עבור חבירו, ונעשה בעל מום — רק המקדיש מוסיף חומש אם רוצה לפדות אותו, ולא המתכפר, ומתכפר, זה שלמענו הופרש הקרבן — דווקא הוא עושה תמורה, שגוף הקרבן נחשב כשלו, ורק הוא יכול להמיר אותו באחר. והתורם משלו על שאינו שלו — טובת הנאה שלו, של התורם.

א שנינו במשנה כי אף על פי שאדם מודר הנאה מחבירו, מכל מקום הריהו מלמדו מדרש הלכות ואגדות אבל לא ילמדנו מקרא. שואלים: מקרא מאי טעמא [מה טעם] לא ילמדנו — משום דקמהני ליה [שהוא מהנה אותו] בלימודו, מדרש נמי [גם כן] הלא קמהני ליה [הוא מהנה אותו]! אמר שמואל: כאן מדובר במקום שנוטלין שכר על הוראת המקרא ונמצא המודר מרוויח בכך שאינו משלם לו שכרו — ואין נוטלין שכר על הוראת המדרש. ושואלים: מאי פסקא [מה החיתוך], מדוע אתה מפרש שנוטלים שכר על מקרא דווקא ולא על דבר אחר?