אם מת האב — לא יירשנו הבן, משמע שיכול לאסור את נכסיו גם אחרי שייצאו מרשותו! ודוחים: שאני הכא [שונה כאן] דקא אמר ליה [שאומר לו] במפורש "בחייו ובמותו", אבל אין מוכח מכאן שגם אם אמר סתם שאוסר נכסים אלו, שהם נאסרים גם לאחר שיצאו מרשותו.

אף שתירצנו קושי זה, מכל מקום קשיא [קשה] על הדברים מקושיה ראשונה: מפני מה לא נחלקו אף באומר "נכסים אלו"? אלא, יש לחזור מהסבר זה וכך צריך לומר: כשאוסר בלשון "נכסים אלו" — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהאיסור חל על הנכסים גם כשיוצאים מרשותו. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה באומר "נכסי";

רב ושמואל סברי [סבורים] כי לא שנא [שונה] אם אומר "נכסים אלו", ולא שנא [שונה] אם אומר "נכסי", שבכולם אדם אוסר אפילו לכשיצאו מרשותו. ור' יוחנן וריש לקיש סברי [סבורים] כי כשאומר "נכסים אלו "— אדם אוסר לעולם, אך כשהוא אומר "נכסי" — אין אדם אוסר אלא כל זמן שהם ברשותו, ש"נכסי" משמעו — השייכים לי.

ושואלים: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] כי לא שנא [שונה] כשאומר "נכסים אלו" ולא שנא [שונה] כשהוא אומר "נכסי" ובכל מקרה יכול לאסור לכשיצאו מרשותו? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: האומר לחבירו "קונם לתוך ביתך שאני נכנס" או שאומר "קונם שדך שאני לוקח (קונה)", אם מת בעל הבית או שמכרו לאחר — מותר, שהרי לא נאסר בהם אלא כל זמן שהם ביתו ושדהו של אותו אדם. אבל אם אמר "קונם לבית זה שאני נכנס", או שאמר: "שדה זו שאני לוקח", גם אם מת בעל הבית או שמכרו לאחר — אסור. משמע שיש הבדל בדין אם אוסר את הנכס עצמו ("בית זה"), או שאומר "נכסים של פלוני" ("ביתך"), שאז האיסור הוא רק בזמן שהם ברשותו!

אלא, יש לחזור מכל מה שאמרנו ולומר כך: כי אמרי [כאשר אומרים] ר' יוחנן וריש לקיש את דבריהם שאין אדם אוסר נכסיו לכשיצאו מרשותו, הרי זה באומר ומפרש "נכסי", ורב ושמואל אמרו שאוסר דווקא באומר "נכסים אלו", ולהלכה לא פליגי [אינם חלוקים], שכל זוג חכמים דיבר במציאות אחרת.

א שנינו במשנה: ובשביעית אין יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הפירות הנוטים מחוץ לתחום שדהו. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שאוכל מן הנוטות — משום דפירי דהפקירא אינון [שפירות של הפקר הם], אם כן ארעא נמי אפקרה [את הקרקע גם כן הפקירה] התורה, שבשביעית הכל מותרים להיכנס ולאכול ומדוע אסור למודר להיכנס לשדה המדיר?!

אמר עולא: כאן מדובר בעומדין אותם אילנות של פרי על הגבולים של השדה, וכיון שיכול לאכול מפירותיהם גם בלא להיכנס לשדה — לא התירו לו להיכנס לשדה. ר' שמעון בן אליקים אמר: אפילו כשהיו האילנות עומדים בתוך השדה אסור לו לרדת לשדה, גזירה שמא ישהא בעמידה בשדה שלא לצורך אכילה, ודבר זה לא הותר לו אפילו בשביעית.

ב משנה המודר הנאה מחבירו — לא ישאילנו חבירו ולא ישאל ממנו, לא ילונו ולא ילוה ממנו, ולא ימכור לו ולא יקח (יקנה) ממנו.