נדרים ע ע"ב

מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה מה קודמי הויה ראשונה אב מיפר לחודיה אף קודמי הויה שניה אב מיפר לחודיה אימא ה''מ בנדרי' שלא נראו לארוס אבל בנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר אב אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא: בזה יפה כח האב מכח הבעל כו': ה''ד אילימא שקידשה כשהיא נערה ובגרה מכדי מיתה מוציאה ובגרות מוציאה מרשות אב מה מיתה לא נתרוקנה רשות לבעל אף בגרות לא נתרוקנה רשות לבעל אלא שקידשה כשהיא בוגרת הא תנינא חדא זימנא הבוגר' ששהתה י''ב חדש הא גופא קשיא אמרת הבוגרת ששהתה שנים עשר חדש בבוגרת למה לי שנים עשר חדש בוגרת בל' יום סגי לה תני בוגרת וששהתה י''ב חדש מ''מ קשיא איבעית אימא הכא דוקא ובוגרת קתני התם משום דבעי איפלוגי ר''א ורבנן איבעית אימא בוגרת דוקא ואיידי דנסיב רישא בזה נסיב סיפא נמי בזה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - ב

ומקיש הכתוב קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה [הוקשו הנדרים שקדמו להויה השניה, לנדרים שקדמו להויה הראשונה].

מה הנדרים שהם קודמי הויה ראשונה - אב מיפר אותם לחודיה, שהרי נדרה אותם כשעדיין לא נתארסה -

אף הנדרים שהם קודמי הויה שניה - אב מיפר לחודיה.

נמצינו למידים, שלאחר מיתת הבעל היא חוזרת לרשות אביה, ויכול האב להפר לבד.

ומקשינן:

ואימא, הני מילי - אולי נאמר שפסוק זה שיכול האב לחזור ולהפר אחר מיתת הבעל, אמור רק לגבי נדרים שנדרה לאחר מיתת הבעל, ולא נראו לארוס בחייו. שנדרים אלו דומים לנדרים הקודמים להויה ראשונה, שלא נראו לארוס כלל. אבל נדרים שנדרה עוד בהיותה ארוסה, ונראו לארוס בחייו, לא מצי מיפר אב, לא יוכל האב לחזור ולהפר לבד.

ומתרצינן:

אין לומר כך. כי אי, אם הפסוק אמור בנדרים שלא נראו לארוס, הרי את זאת, מהפסוק "בנעוריה בית אביה" נפקא!

משם יש ללמוד שכל זמן נעוריה, כשאינה נשואה או מאורסת, הרי היא ברשות אביה ואביה מפר את נדריה.

ובהכרח, שהפסוק "ואם היו תהיה לאיש" אמור אף בנדרים שנדרה בחיי בעלה.

שנינו במשנה: בזה יפה כח האב מכח הבעל.

בדבר אחר יפה כח הבעל מכח האב - שהבעל מיפר בבגר, והאב אינו מיפר בבגר.

והוינן בה: היכי דמי שהבעל מיפר בבגר?

אילימא, במקרה שקידשה כשהיא נערה, ובגרה בתוך זמן האירוסין, וזהו הדין שבעל מיפר בבגר.

אין לפרש כך. כי -

מכדי, הרי, מיתה של האב מוציאה את הבת מרשות האב, כי כיון שמת האב פקעה זכותו בבתו, ואינו יכול להורישו לבניו.

ואף בגרות של הנערה מוציאה את הבת מרשות האב, דכתיב "בנעוריה בית אביה". בנעוריה, ולא בבגרותה.

ויש להשוות את שני הדינים: מה במיתה של האב לא נתרוקנה רשות האב לבעל -

אף בבגרות של הנערה נאמר שלא נתרוקנה רשות האב לבעל, ולא יוכל הבעל להפר לבד לאחר שבגרה. אלא יש לפרש בענין אחר.

שקידשה כשהיא בוגרת, והגיע זמן שקבעו לה חכמים להינשא. ותקנו חכמים, שאם איחר הבעל ולא נשאה במועד, חייב במזונותיה כמו שחייב בהן אחרי הנישואין. וכיון שזמן זה נחשב כמו אחרי הנישואין, יכול אז הבעל להפר לבד ^[20].

ומקשינן: הא תנינא להא דינא, חדא זימנא, לקמן -

דתנן בדף עג ב: הבוגרת ששהתה י"ב חודש אחר שהתארסה [וזהו הזמן שקבעו לה חכמים להינשא] -

רבי אליעזר אומר: הואיל ובעלה חייב במזונותיה, יכול הוא להפר לבד בלא שותפות האב.

וכיון ששנינו דין זה של בוגרת לאחר זמן הנישואין במשנה לקמן, למה הוצרך התנא לומר זאת גם במשנתנו?

ואגב שהובאה משנה זו כאן, מפרשת הגמרא משנה זו:

הא גופא קשיא:

אמרת: הבוגרת ששהתה י"ב חודש. בבוגרת - למה לי שהות של י"ב חודש כדי להנשא?

והלא בבוגרת - בל' יום סגי, די לה!כיון שבבוגרת תקנו לה חכמים ל' יום בלבד לזמן הנישואין!?

אלא, תני, צריך לתקן ולקרוא במשנה כך: בוגרת, ונערה ששהתה י"ב חודש.

ואכן בבוגרת, כבר לאחר ל' יום יכול הבעל להפר.

ועתה חוזרת הגמרא לקושיא הקודמת:

מכל מקום, קשיא למה הוצרך התנא לומר דין זה של בוגרת? והרי דין זה נשנה במשנה לקמן.

ומתרצת הגמרא שני תירוצים:

איבעית אימא, הכא דוקא, עיקר החידוש הוא כאן, במשנתנו, ובוגרת דקתני התם, במשנה לקמן, הוא בדרך אגב, משום דבעי איפלוגי, לבאר את מחלוקת רבי אליעזר ורבנן שם, הזכיר גם את זמנה של הבוגרת.

איבעית אימא [ואפשר לומר]:

שבוגרת דוקא [שעיקר החידוש של דין זה הוא לקמן, במשנה של בוגרת], ובמשנתנו נכתב דין זה משום דאיידי דנסיב רישא בזה, נסיב סיפא נמי בזה [דאגב כך שכתב התנא ברישא, בזה יפה כח האב מכח הבעל, כתב גם שבבוגרת יפה כח הבעל מכח האב]:

הערות

^[20] דין זה אינו אלא בבוגרת, שאינה ברשות אביה, לכן כיון שהגיע זמן הנישואין הרי היא ברשות בעלה. אבל בנערה, אפילו אם הגיע זמן הנישואין, אין הבעל יכול להפר לבד, כיון שרשות האב לא נפקעה עדיין [קרן אורה]

מקיש [משווה] הכתוב נדרים קודמי הויה שניה, שנדרה בהיותה קודם אירוסין ("הויה") שניים — לאחר שכבר נתארסה פעם, לנדרים קודמי הויה ראשונה קודם שנתארסה כלל; מה קודמי הויה ראשונה מובן שאב מיפר לחודיה [לבדו], אף קודמי הויה שניה, אחרי שכבר נתארסה ונתגרשה או מת הארוס — אב מיפר לחודיה [לבדו].

ושואלים: אימא הני מילי [אמור שדברים אלה] שהאב מפר לבד, אמורים בנדרים שלא נראו לארוס, שהארוס לא שמע עליהם כלל, ולא היו ברשותו לקיים או להפר. אבל בנדרים שנראו לארוס — לא מצי מיפר [יכול להפר] האב לבדו!

ומשיבים: אי [אם] להשמיענו בנדרים שלא נראו לארוס — זה אינו צריך ללימוד מיוחד, משום שדין זה מ"בנעריה בית אביה" (במדבר ל, יז) נפקא [יוצא, נלמד], לומר, שכל עוד היא בבית אביה רשאי אביה להפר את נדריה.

א שנינו במשנה שבזה יפה כח האב מכח הבעל, שכאשר מת הארוס נתרוקנה רשותו לאב והוא מפר לבדו, מה שאין כן במת האב שלא נתרוקנה רשותו לארוס. ומאידך גיסא, יפה כוח הבעל מכוח האב, לפי שהאב אינו מפר את נדרי בתו הבוגרת ואילו הבעל מפר את נדרי אשתו אף כשהיא בוגרת. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר] שהבעל מפר כשהיא בוגרת?

אילימא [אם תאמר] שקידשה כשהיא נערה, ונדרה, ובגרה. מכדי [הואיל] ומיתה (מיתת האב) מוציאה את הנערה מרשותו, וגם בגרות מוציאה מרשות אב יהא דינם שווה לענין נדרים: מה על ידי מיתה של האב לא נתרוקנה רשות לבעל, שאם מת האב ולא הספיק להפר אין הארוס לבדו רשאי להפר, אף כשהיא מגיעה לבגרות — לא נתרוקנה רשות האב שהיתה לו בזמן הנערות לבעל!

אלא תאמר שקידשה כשהיא בוגרת, ונדרה — הא תנינא חדא זימנא [הרי כבר שנינו זאת פעם אחת]: הבוגרת ששהתה, שחלפו עליה, שנים עשר חדש הניתנים לה לאחר אירוסיה כדי להכין את צורכי הנישואין, ומאז חייב הארוס במזונותיה, אף שלא כנסה עדיין בנישואין, שיש מי שאומר שהארוס לבדו יכול אז להפר לה. ולשם מה נשנית המשנה פעמיים?

ותחילה מעירים כי הא גופא קשיא [זו, המשנה עצמה קשה]: אמרת [אומר אתה] דין זה בענין הבוגרת ששהתה שנים עשר חדש, ואולם בבוגרת למה לי שנים עשר חדש של המתנה ושהייה עד לנישואין? הרי שנינו כי בוגרת בשלשים יום סגי [די] לה, שמן הסתם כבר מתוקנים לה כל צורכי הנישואין, וזמן נישואיה (אם לא הוסכם אחרת) הוא בתוך שלושים יום! ומתקנים: תני [שנה]: או בוגרת ששהתה שלושים יום, או נערה ששהתה שנים עשר חדש.

מכל מקום קשיא [קשה], שאם מדובר במשנתנו במקרה זה, נמצא ששנה פעמיים דין בוגרת! ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: הכא [כאן במשנתנו] דוקא, כאן הוא עיקר דין זה, ובוגרת קתני התם [שנה שם] רק משום דבעי איפלוגי [שרצה להביא את מחלוקת] ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] בפרטי דין זה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: בוגרת ששנה במשנה שם הוא דוקא, ושם הוא עיקר ההלכה. ומה שנשנה דין זה גם במשנתנו, יש להסביר: איידי דנסיב רישא [אגב שהביא בראש המשנה] את הלשון "בזה" ("בזה יפה כוח האב") — נסיב סיפא נמי [הביא גם כן בסוף המשנה] את הלשון "בזה" לגבי כוח הבעל, אבל עיקר הלכה זו שייך למשנה האחרת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This verse juxtaposes the vows preceding her second instance of being betrothed, i.e., those that she took after her first husband’s death but before her second betrothal, to those vows preceding her first instance of being betrothed. Just as with regard to the vows preceding her first instance of being betrothed, her father nullifies them on his own, so too, with regard to those vows preceding her second instance of being betrothed, her father nullifies them on his own.

The Gemara asks: Say that this halakha that the father nullifies vows on his own after the death of the betrothed applies only to vows that were not disclosed to the betrothed, i.e., those that he did not have the opportunity to either ratify or nullify, but with regard to vows that were disclosed to the betrothed, the father cannot nullify them on his own.

The Gemara answers: If the verse is referring only to vows that were not disclosed to the betrothed, it would be unnecessary to teach that halakha, as that is derived from the words “being in her youth, in her father’s house” (Numbers 30:17). As long as the young woman is in her father’s house, even after the death of her betrothed, her father has the authority to nullify her vows.

§ The mishna states: In this matter, the power of the father is enhanced relative to the power of the husband. In another matter, the power of the husband is enhanced relative to the power of the father, as the husband nullifies vows during the woman’s adulthood, whereas the father does not nullify vows during her adulthood. The Gemara asks: What are the circumstances under which a husband can nullify his adult wife’s vows?

If we say that the mishna is referring to a case where he betrothed her when she was a young woman, and she took a vow, and then she reached majority, that cannot be the halakha: After all, both the death of her father removes her from the father’s authority and attaining her majority removes her from the father’s authority, so the halakha in the two cases should be the same. Just as with the death of the father, his authority does not revert to the husband and the woman’s betrothed cannot nullify her vows on his own, so too, upon attaining majority the authority the father possessed when she was a young woman does not revert to the husband.

Rather, it is referring to a case in which he betrothed her when she was a grown woman, and then she took a vow. The Gemara asks: Didn’t we already learn that on another occasion, in a later mishna that states (73b): With regard to a grown woman who waited twelve months after her betrothal and then requested that her betrothed marry her, Rabbi Eliezer says: Since her husband is already obligated to provide for her sustenance, as he is obligated to have married her by then, he can nullify her vows by himself, as if he were fully married to her.

The Gemara explains the cited mishna: This cited mishna is itself difficult: You said that a grown woman who waited twelve months is entitled to support. With regard to a grown woman, why do I need a twelve-month waiting period before her betrothed is obligated to marry her? For a grown woman, thirty days suffice for her to prepare what she needs for her marriage after she is betrothed. The Gemara answers: The mishna should be revised. Teach the mishna: A grown woman who waited thirty days and a young woman who waited twelve months.

The Gemara returns to the question: In any case, the fact that the mishna here teaches a halakha that is addressed in a different mishna is difficult. The Gemara answers: If you wish, say that the mishna here is actually the primary source of this halakha, and the reference to a grown woman is taught there because it wants to present how Rabbi Eliezer and the Rabbis disagree.

Alternatively, if you wish, say that the mishna that begins: A grown woman, is actually the source for this halakha. The mishna here repeats the halakha incidentally, since it needs to cite the first clause: In this matter the power of the father is enhanced relative to the power of the husband, therefore the mishna cites the latter clause as well, by writing: In this other matter, the power of the husband is enhanced relative to the power of the father.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא. אלא ודאי כי איצטריך היו תהי' לנדרים שנראה לארוס (שפי') [שאפילו – לפי השי"מ] אב לחודיה מפר. ואיכא למידק ורבא דלא כבית הלל, דקתני בברייתא דלקמן שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת כו', אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל, ואמרינן עלה אמר ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים אינו יכול להפר, ואוקימנא פלוגתייהו בנדרים שנראו לארוס ראשון, דבית הלל סברי אביה ובעלה מפירין נדריה. ונראה לומר דההיא דבית הלל דוקא כשהפר הבעל ועמדה ונתארסה היא ומשום דמיקלש קליש כלומר נקלש ונגרע הנדר קצת הא לא הפר לא, ורבא לא אמר אלא בשלא הפר (לה) [לא – לפי השי"מ] אביה ולא בעל, אי נמי אפילו הפר בעל ולא נתארסה, שאילו הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, ונתארסה בו ביום אביה ובעלה מפירין נדריה, דהא מיקלש קליש קצת, וכיון דקליש קצת ואיכא ארוס אביה ובעלה מפירין, והיינו ברייתא דלקמן, ומיהו אי ליכא ארוס בהא ודאי אביה לבד מפר דהא לא קליש כולי האי, וכיון דכחו של אב עדיין בחזקתו עומד מפר אב לחודיה, והיינו רישא דברייתא דלעיל, דקתני לא שמע הבעל או שמע ושתק [או שמע – לפי השי"מ] והפר, זהו ששנינו נתרוקנה רשות לאב, כלומר לאב לבדו, וההיא אפילו בית הלל מודו בה כדכתיבנא לעיל, ואם הפר האב ושמע הבעל אפשר דאין לו הפרה כלל, ואפילו על ידי אביה ובעלה כיון דאיכא תרתי לריעותא, והיינו דקתני עלה בברייתא ולא שמע הבעל וכדכתיבנא לעיל. ואי נמי אפשר דאביה ובעלה מפירין נדריה, דאף על גב דמיקלש קליש בהפרת האב, מכל מקום כיון דאיכא אב ובעל אחרון שניהם מפירין נדריה, והיכא דהפר אב ולא שמע בעל, אם נתארסה בו ביום אביה ובעלה מפירין נדריה, וככולי עלמא וכרישא דברייתא דלקמן, ואי לא נתארסה אין לה הפרה כדברי בית הלל, דקתני בברייתא דלעיל שמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, חוזר האב ומפר חלקו של בעל, ואממ ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר, וההיא אית לן לאוקמא בשלא נתארסה, דאי בשנתארסה אפילו בית שמאי מודו דאביה ובעלה מפירין נדריה, כדאיתא בברייתא דלקמן, אלא ודאי דרבא או בשלא הפר האב והפר הבעל והוא שלא נתארסה, או אפילו נתארסה והוא שלא הפר לא אב ולא בעל, דכיון שלא נקלש וגרע כחו של נדר מצד הבעל, ועוד כחו של אב קיים מפר האב לחודיה, ואפילו נראו לארוס ראשון ואפילו במקום ארוס שני וכדכתיבנא. ולכאורה הכין משמע מסוגיין דהכא, דהא קרא דהיו תהיה לאיש דמיניה ילפינן דאב לחודיה מפר בנדרים דנראו לארוס בארוסה כתיב, ואפילו הכי מרבינן ליה לאב מיניה דמפר לחודיה, ואף על גב דמקשינן הויות להדדי, ובהויה ראשון כל שיש ארוס אב לא מפר אלא בשותפות דבעל, איכא למימר דהתם הוא בנדרים שלא נראו לארוס (א') [ראשון – לפי השי"מ] מתחלתן, כלומר שנדרה קודם שנתארסה, דדכותה נמי בהויה שניה אם נדרה היא לאחר מיתת ארוס ועמדה ונתארסה, אין האב לחודיה יכול להפר אלא בשותפותיה דארוס שני, והוא הדין נמי בנדרים [שנדרה – לפי השי"מ] קודם מיתת ארוס, [בין שנדרה קודם הויה – לפי השי"מ] בין שנדרה בבית ארוס, ולא הספיק הבעל לשמוע ומת ועמדה ונתארסה, אין האב מפר לחודיה אלא בשותפותיה דבעל, דכיון שלא נראו לארוס ראשון אין לו כח להורישו לאב לחודיה כל היכא דאיכא ארוס, אבל בנדרים שנראו לארוס ונתן רשות (לאב) [לבעל – לפי השי"מ] הרי אב במקום בעל קאי. ותדע לך דהא לבית שמאי היכא ששמע בעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, ועמדה ונתארסה בו ביום חוזר האב לחודיה ומפר חלקו של בעל, והא לבית שמאי מנא להו, דהא כל עצמו של אב שמפר בנדרים שנראו לארוס ראשון לכולי עלמא מהיו תהיה נפקא, ומהיקשא דקודם הויה ראשונה לשני, ואפילו הכי אב לחודיה מפר לדידהו ואפילו במקום ארוס, ולפי מה שכתבנו נמצאו כאן נדרים שלא נראו לארוס חמורין מנדרים שנראו לארוס, והא דאקשינן ואימא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס, כלומר דבהנהו נימא דאב לחודיה מפר, דאלמא נדרים שלא נראו לארוס קילי טפי משנראו, ופשיטא להו טפי דמפר להו אב לחודיה ההיא בשלא נתארסה קאמר. ותדע לך מדדחינן ההוא מבנעוריה בית אביה נפקא, ובנעוריה בית אביה כי נתארסה לא מפר אב לחודיה, אלא ודאי כשלא נתארסה קאמר, ואף על גב דמקרא דהיו תהיה מרבינן ליה וההוא בארוסה כתיב, קסבר האי מקשה דכי אתא קרא לרבויי לא אתא לרבויי בארוסה כדמיירי ההוא קרא, אלא מיתורא דקרא דכתיב היו תהיה משמע תרין הויות, ולאשמועינן דקודם הויה זו כקודם הויה זו, ולעולם בשלא נתארסה. ואם תאמר משנתינו דקתני נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אביה ובעלה מפירין נדריה, דאלמא כל שנתארסה לעולם אביה ובעלה מפירין, ההיא סתמא קתני והניח לה למתניתין דאיהי דחקה, ומוקמה נפשה בשהפר הבעל או האב, אי נמי בשלא שמע הבעל דכיון שלא נראו לארוס ראשון אב לחודיה לא מפר, דומיא דהויה ראשונה וכדכתיבנא, והכי מוקמינן לה לקמן בשלא שמע הבעל ושמע האב. כן נראה לומר. ואפשר היה לומר דרבא דוקא בשלא נתארסה ולא הפר אב ובעל (משום דאיכא ארוס) [ודבית הלל דכיון דאיכא ארוס – לפי השי"מ] דנדרים שנראו לארוס ראשון אביה ובעלה מפירין נדריה בין הפר בעל בין לא הפר, דהפרת הבעל כשמת נתבטלה לגמרי דהפרתו לא מעלה ולא מוריד, אלא כל שנתארסה אין האב לבדו מפר, דקודם הויה שניה כקודם הויה ראשונה, מה קודם הויה ראשונה אם לא הספיק האב להפר עד שנתארסה אביה ובעלה מפירין נדריה, אף קודם הויה שניה כן, והיינו מתניתין נדרה ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, ונתארסה בו ביום משום שמיעת בעל. וכללא דכל ששמע הבעל אב ובעל האחרון מפירין בין הפר בעל ראשון בין לא הפר, אבל לא נתארסה בין הפר הבעל בין לא הפר אב לחודיה מפר, והיינו דרבא, והיינו נמי רישא דברייתא דלעיל, דקתני שמע ושתק שמע והפר בו ביום זו היא ששנינו נתרוקנה הרשות לאב ואתיא אפילו כבית הלל. ומיהו קשה לי דלפי פירוש זה, אף נדרים שלא נראו לארוס ראשון, בדאיכא ארוס אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, דכל היכא דאיכא ארוס אין האב מפר אלא בשותפות כקודם הויה ראשונה, ואם כן מאי קאמרינן לקמן במאי קא מיפלגי בית שמאי סבר בנדרים שנראו לארוס ראשון נתרוקן הרשות לאב, ובית הלל אומרים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, דמשמע דוקא כשנראו, הא בשלא נראו לארוס דינא אחרינא אית להו. ועוד דאיצטריך לומר דהא דאמרינן לקמן במאי קמיפלגי, בית שמאי סברי בנדרים שנראו לארוס כו' ומיגז גייז, ובית הלל סברי לא מיגז גייז, לאו כהדין ברייתא קאמר דפליגי במיגו גייז דהכא לא שייך, דאפילו בלא הפר הבעל נמי פליגי, אלא אפלוגתייהו דברייתא דלעיל קא מהדר, ולמה להו לאדכורי הכא טעמא דפלוגתא דברייתא דלעיל, דאטו כנופי מכנפי הכא כולהו טעמי דכולהו פלוגתייהו. ועוד בנוסחי גרסינן שמע הבעל והפר, ואם כן ליתני שמע הבעל ולא הספיק האב לשמוע, דהא הפר הבעל לא מעלה ולא מוריד, ומיהו אשכחינן במקצת חבורי רבוותא דגרסינן התם שמע הבעל ולא הפר, וגם היא אינה גירסא נכונה, דלמה לי למיתני ולא הפר לימא שמע ומת, ועוד דהאי סיפא משמע דתנא איפכא דרישא, וברישא קתני שמע האב והר ולא הספיק הבעל לשמוע, ובסיפא קתני בבעל מאי דתני ברישא באב, דהיינו שמע הבעל והפר דומיא [דרישא – לפי השי"מ] (דגירסת) [וכגירסת – לפי השי"מ] הספרים שלנו, הלכך פירושא קמא דפרישית מסבר לי טפי ועדיף.

בוגרת בשלשים סגי. יש מי שפירש מדאמר רב הונא התם בפרק אף על פי, בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה, ולא היא, דרב הוא הא איתותב, אלא משום דאסיקנא התם דאילו עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ונתקדש אין נותנין לה אלא שלשים יום, וסבירא ליה למקשה דכיון דקתני סתם הבוגרת אפילו נתקדש לאחר שנים עשר חדש לבגרותה קאמר וההיא בשלשים סגי. ועוד נראה לומר משום דאין לי בוגרת שצריכה שנים עשר חדש אלא בשנתקדשה ממש לאחר שבגרה מיד, הא לאחר מכאן אין נותנין לה אלא לתשלום שנים עשר חדש לבגרותה משום דבגר כתביעה, אבל פחות משלשים יום לעולם לא יהבינן לה, ואפילו נתקדשה לאחר שנים עשר חדש לבגרותה, הלכך לא הוה ליה לתנא למיתני שנים עשר חדש, דליתנהו אלא בבוגרת שנתקדשה מיד שבגרה, אבל שלשים יום הוה ליה למיתני דאיתנהו בכל בוגרת. כן נראה לי.

מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה. אב מיפר לחודיה דכתיב ואסרה אסר בבית אביה והניא אביה אותה:

אף קודם הויה שניה. אחר מיתת הארוס:

בנדרים שלא נראו לארוס. שלא שמעם הארוס ולא נראו להפר:

מבנעוריה בית אביה נפקא. דמשמע כל ימי נעוריה היא ברשות אביה כל זמן שאין רשות אחר שולט עליה ולכל הפחות בנדרים שלא נראו לארוס וכי איצטריך ואם היו תהיה אף לנדרים שנראו לארוס:

היכי דמי. שהבעל מיפר בבגר דמשמע ליה דאיירי קודם שתכנס לרשותו:

אילימא דקדשה כשהיא נערה ובגרה. וכיון דפקע כח האב מיפר הארוס לבדו:

מיתה מוציאה מרשות האב. דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו:

אלא שקדשה כשהיא בוגרת ואח"כ הגיע זמן. אע"פ שלא נכנסה לרשותו:

הא נמי תנינא. דפלוגתא דר"א ורבנן היא ואמאי איצטריך למתנייה ברישא כיון דתני בתר הכי פלוגתייהו:

הא גופא קשיא. מהדר לתרוצי מתניתין והדר מותיב מינה אמרת הבוגרת וששהתה י"ב חדש משמע ליה פי' דמתניתין הכי הבוגרת וקטנה ששהתה וכל אחת מהן שהתה י"ב חדש דע"כ י"ב חדש קאי נמי אבוגרת דאם לא כן לא פי' שיעור שהייתה ולאלתר לא מצית למימר דלא גריעא מאלמנה דבעיא ל' יום ופרכינן בוגרת שנתקדשה למה לה י"ב חדש משנתקדשה ולא בעי לתרצה כדתני לה רב הונא בפרק אף על פי הבוגרת ששהתה ל' יום וקטנה ששהתה י"ב חדש משום דרב הונא איתותב התם הלכך מבעי ליה לפרש י"ב חדש אבוגרת קאי:

ומשני תני בוגרת ששהתה י"ב חדש. ומתני' חדא קתני ולא וששהתה בוי"ו וה"פ בוגרת ששהתה י"ב חדש בבגרותה ואלמנה שנתקדשה לכל אחת מהן נותנין שלשים יום ומכל מקום קשה דבוגרת תנינא ומשני דרישא דוקא ולא קתני סיפא אלא לאשמועינן פלוגתא דרבנן א"נ סיפא דוקא ורישא אגב גררא נסבא:

במסכת כתובות התבאר שהבוגרת כל שנתקדשה לאחר בגרותה מיד נותנין לה שנים עשר חדש לפרנס את עצמה ואם בגרה ולא נתקדשה עד לאחר זמן נותנין לה תשלום שנים עשר חדש מזמן בגרותה שהבגר כתביעה ומכל מקום אין נותנין לה פחות משלשים יום אפילו נתקדשה אחר י"ב חדש לבגרותה ואין הלכה כדברי האומר שם שאפילו בגרה יום אחד ונתקדשה אין נותנין לה אלא שלשים יום ואם כן מה שהקשו בסוגיא זו בוגרת בשלשים יום סגיא לא על דעת פסק נאמרה או שמא כך הוא מקשה בשלשים יום סגיא לפעמים והיכי נקיט ליה שנים עשר חדש ואין לה שנים עשר חדש אלא אם כן נתקדשה תכף לבגרותה והוה ליה למנקט שלשים יום שהוא זמן הנתון לכל בוגרת לפחות שבשיעורין ותירץ תני הבוגרת וששהתה וכו' ר"ל והנערה ששהתה שנים עשר חדש כמו שיתבאר:

היכי דמי אילימא שקידשה כשהיא נערה ובגרה פ' ונדרה כשהאי נערה ברשות אביה ולא שמעו עד שבגרה:

אלא כשקידשה כשהיא בוגרת פי' ה"ה נמי דמצי למימר שקידשה כשהאי נערה ונדרה כשהיא בוגרת או נערה יתומה שנתארסה מאלי' שכיון שאין עלי' רשות אב כ"א רשות הארוס בלבד הארוס מיפר נדריה דאע"ג דהיא ארוסה קרינן בה ואם בית אשה נדרה דלא בעינן נשואין אלא לאפוקי מרשות אב ולהכניסה כולה ברשות הבעל אבל השתא דלית לה אב או דבגרה כולה קיימא ברשות ארוס להפר נדרים ואין לפרש דהאי דתני והבעל מיפר בבגרה בנשואה קאמר דכי היכי דרישא דקתני בזה יפה כח האב מכח הבעל לא מיירי אלא בארוס סיפא נמי דקתני ובזה יפה כח הבעל מכח האב בע"כ לא מיירי אלא בארוס שכיון שאומר התנא בזה יפה כח זה ובזה יפה כח זה במה שמדבר זה מדבר זה וה"ה נמי בתרומה נמי מצינו שדבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ומשום גזירות סימפון או שמא ימזגו לה כוס ותשקה לאביה ולאחיה הוא דלא אכלה וכי היכי דזכיי' מה"ת להאכילה בתרומה הם הכי נמי זכיי' בהפרת נדרים אלא כל זמן שיש עלי' גם רשות האב מיפר בשתפות אבל זו שאין עלי' רשות האב הוא מיפר לבדו ואינו מיפר בקודמין דלא אלים רשות ארוס מנשוי ואינו מיפר בקודמין אלא כל זמן שמיפר בשותפות עם האב אבל כשמיפר לבדו אינו מיפר בקודמין:

בוגרת הא תנינא חדא זימנא הבוגרת ששהתה י"ב חדש ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותי' יפר והוינן בה בוגרת למה לה יב"ח למ"ד יום סגי לה ואמרי' תני בוגרת וששהתה יב"ח מ"מ קשיא פי' בכתובות בפ' אע"פ תנן נותנין לבתולה יב"ח כו' עד הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ואמרי' בגמרא אמר ר"ה בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה למ"ד יום כאלמנה ואתבינן עלה מהא בוגרת ששהתה יב"ח ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונתי' יפר למה לי למיתני בוגרת אלא ודאי פשטא דמתנ'י הכי משמע דטעמא דבוגרת מפני שכבר יצאת מרשות אב וכן נמי בתולה ששהתה יב"ח ואלמ' למ"ד יום אע"פ שלא כנס הבעל מיפר ואתא ר"א למיתנה כל הני דמפר בעל בלא נשואין ונ"ל דלא פליגי רבנן עלי' דר' אליעזר דאמר אין הבעל מיפר עד שתיכנס לרשותו אלא בנערה ששהתה יב"ח ועדיין הוא נערה שרשות אביה עליה וזמן יב"ח לא הפקיע רשותה מעליה ופליגי נמי גם בתרומה במשנה אחרונה שאין הזמן מעמידה ברשות הבעל ומוציאה מרשות האב אבל גבי בוגרת מודו רבנן דכיון דיצאת מרשות אב הבעל ארוס לבדו הוא מיפר נדריה דאם איתא דפליגי רבנן עליה דר"א גם בבוגרת היכי הוה סתם תנא מתני' כר"א והוה תני והבעל מיפר בבוגרת וברייתא נמי דאייתינן לעיל דדייקי מינה דאם מת האב ונדרה שהארוס מיפר נדריה סתם כר"א ובפירקא דלקמן נמי תנן תשע נערות נדריהן קיימין ותני התם בוגרת והיא יתומה בחיי האב ובוגרת שמת אביה ובוגרת שאביה קיים ולא תני ובוגרת שנתארסה ש"מ דאם נתארסה בעלה מיפר נדריה וכל הנך נערות משמע התם שנדריהן קיימין בשלא נתארסו דאם איתא דאע"ג דנתארסו הו"ל למימני טפי דהא כולהו תשע הוו בכלל שלש כדאמרי' התם בגמרא וכדי להרבות במינין תני כולהו ואמאי לא תני נמי כולהו שנתארסו אלא ודאי ש"מ שאם נתארסה בעלה מיפר נדריה ואם איתא דפליגי רבנן עלי' דר"א בבוגרת היכי סתים ברישא כר"א ותני פלוגתא דרבנן והדר וסתום כר"א וקרא נמי הכי משמע דכתיב ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה דוקא אלמנה וגרושה אבל ארוסה לא ש"מ דארוס מיפר נדריה וראיתי שפירש המורה שם תני בוגרת וששהתה והכי קאמ בוגרת לסוף למ"ד. והנערה ששהתה יב"ח הנה סברת המורה הולכת שאין האורס מיפר נדרי הבוגרת אלא כשהגיע זמן ואל יתכן פתרונו חדא דהא תני במתני' בוגרת וששהתה יב"ח ואלמ' למ"ד יום ואם איתא דבוגרת בעיא למ"ד יום הו"ל למיתניי' לבוגרת בהדי אלמנה אלא ש"מ בוגרת יפר בלא זמן ותו דהכא מוכח בפירוש דבלא שום זמן מיפר דהא מקשה תנינא חדא זימנא. ומתני' דהבעל מיפר בבגר בלי שום הגעת זמן מיפרשא וטעמא משום דיצאת מרשות אב ואלו הי' רואה המורה הלכה זו לא הי' מפרש שם כן:

איבעית אימא הכא דוקא ובוגרת דקתני משום דבעי איפלוגי ר"א ורבנן פי' לאו על בוגרת דלא פליגי רבנן עליה בבוגרת כדפירשית ולא איפליגו עליה אל אנערה כששהתה יב"ח ואלמא למ"ד יום ולא נקט בוגרת בהדייהו אלא למימני כל הנך דמיפר בעל בלא נשואין:

והני מילי בנדרים שלא נראו לארוס ראשון אבל בנדרים שנראו לארוס ראשון לא מצי מפר. ונדרים שנראו לארוס ראשון קרי כל זמן שבא לכלל הפרה או מחמת האב כגון ששמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע או מחמת הבעל כגון ששמע ארוס והפר לה ומת ואחר כך שמע האב דכיון שבא לכלל הפרה לאחד מהן ואפילו הפר האב הרי צריך לו לארוס להפר על כל פנים אם ישמע הדבר בחייו וכן דעת הר"ם. ואחרים פירשו נדרים שנראו לארוס היכא ששמע בהן הבעל קודם מותו משום דהוי דומיא דקודם הויה ראשונה שלא שמע בחייו קרי לא נראו ולא מצי מפר אב לחודיה עד שתחזור ותתארס ויפר האב בשתוף ארוס שני. וכל זה אליבא דבית הלל דאלו לבית שמאי אפילו נדרים שנראו לארוס מצי מפר האב לחודיה. דאי בנדרים שנראו לארוס מצי מפר אב לחודיה למה לי למכתב ואם היו תהיה לאקושי הויות להדדי מבנעוריה בית אביה נפקא דמשמע כל זמן שהוא בנעוריה שייכא בתר אביה ואפילו בנדרים שנראו לארוס משמע. אלא מדאצטריך למכתב ואם היו תהיה שמע מינה דדומיא דקודם הויה ראשונה בעינן דהיינו נדרים שלא נראו לארוס כבית הלל. ויש גרסאות דגרסי ואימא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס וכו'. וזאת הגרסא לא יתכן כלל אלא אליבא דבית שמאי דסבירא ליה דבכל הנדרים נתרוקנה רשות לאב בין נראו לארוס בין לא נראו. ועוד דלא יתכן ליישב התירוץ יפה. הרי"ץ ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב לפי גירסא שנייה וז"ל: אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא אלא ודאי כי אצטריך היו תהיה לנדרים שנראו לארוס שאפילו אב לחודיה מפר. ואיכא למידק ורבא דלא כבית הלל דקתני בבריתא דלקמן שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת וכו' אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל. ואמרינן עלה אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אינו יכול להפר. ואוקימנא פלוגתיהו בנדרים שנראו לארוס ראשון דבית הלל סברי אביה ובעלה מפירין נדריה. ונראה לי דההוא דבית הלל דוקא בשהפר הבעל ועמדה ונתארסה היא ומשום דמיקלש קליש כלומר ניקלש ונגרע הנדר קצת הא לא הפר לא ורבא לא אמר אלא בשלא הפר לא אביה ולא בעל אי נמי אפילו הפר בעל ולא נתארסה שאלו הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל ונתארסה בו ביום אביה ובעלה מפירין נדריה דהא מיקלש קליש קצת וכיון דקליש קצת ואיכא ארוס אביה ובעלה מפירין והיינו ברייתא דלקמן. ומיהו אי ליכא ארוס בהא ודאי אביה לבד מפר דהא לא קליש כולי האי וכיון דכחו של אב עדין בחזקתו עומד מפר אב לחודיה. והיינו רישא דברייתא דלעיל דקתני לא שמע הבעל או שמע ושתק או שמע והפר זהו ששנינו נתרוקנה רשות לאב כלומר לאב לבדו. וההיא אפילו בית הלל מודו בה כדכתיבנא לעיל. ואם הפר האב ושמע הבעל איפשר דאין לו הפרה כלל ואפילו על ידי אביה ובעלה כיון דאיכא תרתי לריעותא. והיינו דקתני עלה בברייתא ולא שמע הבעל וכדכתיבנא לעיל. ואי נמי איפשר דאביה ובעלה מפירין נדריה דאף על גב דמיקלש קליש בהפרת האב מכל מקום כיון דאיכא אב ובעל אחרון שניהם מפירין נדריה. והיכא דהפר אב ולא שמע בעל אם נתארסה בו ביום אביה ובעלה מפירין נדריה וככולי עלמא וכרישא דברייתא דלקמן. ואי לא נתארסה אין לה הפרה כדברי בית הלל דקתני בברייתא דלעיל שמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר. וההיא אית לן לאוקמה בשלא נתארסה דאי בשנתארסה הא אפילו בית שמאי מודו דאביה ובעלה מפירין נדריה כדאיתא בברייתא דלקמן. אלא ודאי דרבא או בשלא הפר האב והפר הבעל והוא שלא נתארסה או אפילו נתארסה והוא שלא הפר לא אב ולא בעל דכיון שלא נקלש ונגרע כחו של נדר מצד הבעל ועוד כחו של אב קיים מפר האב לחודיה ואפילו נראו לארוס ראשון ואפילו במקום ארוס שני וכדכתיבנא. ולכאורה הכין משמע מסוגיין דהכא דהא קרא דהיו תהיה לאיש דמניה ילפינן דאב לחודיה מפר בנדרים שנראו לארוס בארוסה כתיב ואפילו הכי מרבינן ליה לאב מניה דמפר לחודיה ואף על גב דמקשינן הויות להדדי ובהויה ראשונה כל שיש ארוס אב לא מפר אלא בשותפותיה דבעל איכא למימר דהתם הוא בנדרים שלא נראו לארוס ראשון מתחלתן כלומר שנדרה קודם שנתארסה דדכותה נמי בהוויה שנייה אם נדרה היא לאחר מיתת ארוס ועמדה ונתארסה אין האב לחודיה יכול להפר אלא בשותפותיה דארוש שני. והוא הדין נמי בנדרים שנדרה קודם מיתת ארוס בין שנדרה קודם הוייה בין שנדרה בבית ארוס ולא הספיק הבעל לשמוע ומת ועמדה ונתארסה אין האב מפר לחודיה אלא בשותפותיה דבעל דכיון דלא נראו לארוס ראשון אין לו כח להורישו לאב לחודיה כל היכא דאיכא ארוס. אבל בנדרים שנראו לארוס ונתן רשות לבעל הרי אב במקום בעל קאי. ותדע לך דהא לבית שמאי היכא דשמע בעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל ועמדה ונתארסה בו ביום חוזר האב לחודיה ומפר חלקו של בעל והא לבית שמאי מנא להו דהא כל עצמו של אב שמפר בנדרים שנראו לארוס ראשון לכולי עלמא מהיו תהיה נפקא ומהקישא דקודם הויה ראשונה לשניה ואפילו הכי אב לחודיה מפר לדידהו ואפילו במקום ארוס. ולפי מה שכתבנו נמצאו כאן נדרים שלא נראו לארוס חמורים מנדרים שנראו לארוס. והא דאקשינן ואימא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס כלומר דבהנהו נימא דאב לחודיה מפר דאלמא נדרים שלא נראו לארוס קילי טפי משנראו ופשיטא להו טפי דמפר להו אב לחודיה ההיא בשלא נתארסה קאמר. ותדע לך מדדחינן ההוא מבנעוריה בית אביה נפקא ובנעוריה בית אביה כי נתארסה לא מפר אב לחודיה אלא ודאי בשלא נתארסה קאמר ואף על גב דמקרא דהיו תהיה מרבינן ליה וההוא בארוסה כתיב קסבר האי מקשה דכי אתא קרא לרבויי לא אתא לרבויי בארוסה כדמיירי ההוא קרא אלא מיתורא דקרא דכתיב היו תהיה משמע תרין הויות ולאשמועינן דקודם הויה זו כקודם הויה זו ולעולם בשלא נתארסה. וא"ת משנתינו דקתני נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה דאלמא כל שנתארסה לעולם אביה ובעלה מפירין. ההיא סתמא קתני והנח לה למתניתין דאיהו דחקה ומוקמה נפשה בשהפר הבעל או האב אי נמי בשלא שמע הבעל דכיון שלא נראו לארוס ראשון אב לחודיה לא מיפר דומיא דהויה ראשונה וכדכתיבנא. והכי מוקמינן לה לקמן בשלא שמע הבעל ושמע האב כן נראה לי. ואיפשר היה לומר דרבא דוקא בשלא נתארסה ולא הפר אב ובעל ודבית הלל משום דאיכא ארוס דכיון דאיכא ארוס בנדרים שנראו לארוס ראשון אביה ובעלה מפירין נדריה בין הפר בעל בין לא הפר דהפרת הבעל כשמת נתבטלה לגמרי דהפרתו לא מעלה ולא מורידה אלא כל שנתארסה אין האב לבדו מפר דקודם הויה שניה כקודם הויה ראשונה מה קודם הויה ראשונה אם לא הספיק האב להפר עד שנתארסה אביה ובעלה מפירין נדריה אף קודם (הפרה) הויה שניה כן. והיינו מתניתין נדרה ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ונתארסה בו ביום משום שמיעת בעל. וכללא דכל ששמע הבעל אב ובעל האחרון מפירין בין הפר בעל ראשון בין לא הפר אבל לא נתארסה בין הפר הבעל בין לא הפר אב לחודיה מפר והיינו דרבא. והיינו נמי רישא דבריתא דלעיל דקתני שמע ושתק שמע והפר ומת בו ביום זו היא ששנינו נתרוקנה הרשות לאב ואתיא אפילו כבית הלל. ומיהו קשיא לי דלפי פירוש זה אף נדרים שלא נראו לארוס ראשון בדאיכא ארוס אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה דכל היכא דאיכא ארוס אין האב מפר אלא בשותפות וכקודם הויה ראשונה. ואם כן מאי קאמרינן לקמן במאי קא מפלגי בית שמאי סברי בנדרים שנראו לארוס ראשון נתרוקן הרשות לאב ובית הלל אומרים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה דמשמע דוקא כשנראו הא בשלא נראו לארוס דינא אחרינא אית להו. ועוד דנצטרך לומר דהא דאמרינן לקמן במאי קא מיפלגי בית שמאי סברי בנדרים שנראו לארוס וכו' ומיגז גייז ובית הלל סברי לא מיגז גייז לאו בהדין ברייתא קאמר דפליגי במיגז גייז דהכא לא שייך דאפילו בלא הפר הבעל נמי פליגי אלא אפלוגתיהו דבריתא דלעיל קא מהדר ולמה להו לאדכורי הכא טעמא דפלוגתא דבריתא דלעיל דאטו כנופי מכנפי הכא כולהו טעמי דכולהו פלוגתיהו. ועוד בנוסחי גרסינן שמע הבעל והפר ואם כן ליתני שמע הבעל ולא הספיק האב לשמוע דהא הפר לא מעלה ולא מוריד. ומיהו אשכחית במקצת חבורי רבוותא דגרסי התם שמע הבעל ולא הפר. וגם היא אינה גירסא נכונה דלמה לי למתני ולא הפר לימא שמע ומת. ועוד דהא סיפא משמע דתנא איפכא דרישא וברישא קתני שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע ובסיפא קתני בבעל מאי דקתני ברישא באב דהיינו שמע הבעל והפר דומיא דרישא וכגירסת הספרים שלנו. הילכך פירושא קמא דפרישית מסתבר לי טפי ועדיף. עד כאן. ועיין לקמן בהשמטה.

בוגרת בשלשים סגי. יש מי שפירש מדאמר רב הונא התם בפרק אף על פי בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה. ולא היא דרב הונא הא איתותב אלא משום דאסיקנא התם דאלו עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ונתקדשה אין נותנין לה אלא שלשים יום. וסבירא ליה למקשה דכיון דקתני סתם הבוגרת אפילו נתקדשה לאחר שנים עשר חדש לבגרותה קאמר וההיא בשלשים סגי. ועוד נראה לי וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.
הא גופא קשיא אמרת הבוגרת ששהתה שנים עשר חדש תרתי בוגרת למה לי שנים עשר חדש בוגרת בשלשים יום סגי לה. והכי פירושו תרתי בתמיה כלומר למה לי למתני שנים עשר חדש בבוגרת אפילו נערה סגי לה בשנים עשר חדש. ותו בבוגרת למה לי שנים עשר חדש בשלשים יום סגי כדאמרינן בפרק אף על פי אמר רב הונא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנים לה שלשים יום כאלמנה ומשני תני בוגרת כלומר ששהתה שלשים יום וששהתה שנים עשר חדש ואפילו נערה מכל מקום קשיא דבבוגרת תנינא. אבל יש לשאול דרב הונא איתותב וכו' ככתוב לעיל. הריטב"א ז"ל.

רש"י כו' הס"ד:

בד"ה ואי אמרת כו' לארוס לא מצי כצ"ל לחודיה למה הד"א ראשונה הס"ד ואחר כך מ"ה פי' אחר אבל כו' כצ"ל אי נימא שקידשה כצ"ל עלה הא הד"א הבעל להנשא כצ"ל:

בד"ה וא"א כו' דקתני בסיפא כצ"ל ורבנן הוי כצ"ל:

ברא"ש לארוס הס"ד להפר הס"ד שנראו לארוס כצ"ל והס"ד לבנו הס"ד פלוגתייהו הס"ד:

בד"ה הא גופה כו' לא כן לא כצ"ל בבגרותה ואלמנה כצ"ל:

ר"ן לחודיה הס"ד:

בד"ה אימא כו' ובעלה האחרון כצ"ל בוגרות הס"ד הוות הס"ד:

בד"ה הא כו' משבגרה אם נתקדשה לאחר מכן כצ"ל ויתר כדכתיבנא כצ"ל יפר הס"ד:

גמרא ואב"א בוגרת דוקא ואיידי כו'. וכתב התוי"ט ומש"ה לא הוי סתם ואח"כ מחלוקת דהא פוסקין לקמן כחכמים. ולכאורה תמוה דהא סתם ואח"כ מחלוקת ג"כ א"ה כסתם. וכבר עמד עליו בזה התו"ח. אולם דבריו יתכנו לפמש"כ התוס' בריש ביצה (ב ב) ד"ה גבי. דבכה"ג הוה כרבים נגד רבים (דלא כמש"כ בפ' י"נ). וא"כ לא ה"ל לפסוק כחכמים דהא הוי רבים נגד רבים. אבל הוא עצמו לא כתב כן בפ"ו דערכין מ"ג בסופה בשם הכ"מ:

מקיש קודמי הויה שניה. כלומר שמת ארוס ראשון וראויה להתקדש לאחר: לקודמי הויה ראשונה. שלא נתארסה לעולם והיא יושבת נערה בבית אביה מה קודמי כו': הני מילי. דאב מיפר בקודמי הויה שניה בנדרים שלא נראו לארוס ראשון אי לא שמע להו הבעל קודם שימות דהיינו דומיא דקודם הויה ראשונה: אבל בנדרים שנראו לארוס. ששמע בהן קודם שימות ולא הספיק להפר אין האב מיפר עד שתחזור ותתארס שיפירו הוא ואחרון: וא''א דבנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר לחודיה למה לי למיכתב ואם היו תהיה לאקושי הוויות להדדי: מבנעוריה נפקא. דמשמע כל כמה דיתבא בבית אביה מצי מיפר לה אלא מדקא מקיש הוויות להדדי ש''מ דומיא דקודם הויה ראשונה קאמר דמצי מיפר לחודיה בנדרים שלא נראו לארוס דומיא דהויה ראשונה. פי' אחר אבל בנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר אי ליכא ארוס אחרון הא לא מצית אמרת דלהכי אתי היקשא לרבות נדרים שלא נראו לארוס דהא מקרא אחרינא שמעינן ליה מבנעוריה נפקא דאמרי' כל שבח נעוריה לאביה שהאב זכאי בהפרת נדריה והלכך כי אתא ואם היו תהיה לאיש לנדרים שנראו לארוס הוא דאתא: היכי דמי. דבעל מיפר בבגר: אי נימא שקדשה כשהיא נערה ובגרה. לאחר שנתארסה: מכדי מיתה מוציאה מרשות האב. שיכולה לקדש את עצמה אע''פ שהיא נערה: ובגרות מוציאה מרשות האב. דכיון שבגרה אין לאביה רשות בה לא לקדשה ולא למוכרה: מה במיתת האב לא נתרוקנה כו': אלא כשקדשה כשהיא בוגרת. וקתני שאין האב מיפר אלא הבעל: הא תנינא חדא זימנא. בהך פירקין גופיה: בוגרת ששהתה י''ב חדש. משנתארסה ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר דכמאן שנכנסה ברשותו דמי ואמרינן עלה הא גופא קשיא אמרת הבוגרת ששהתה י''ב חדש והלא דין שלה ל' יום דהכי תנן במסכת כתובות (דף נז.) נותנין לבתולה שניש עשר חדש לפרנס עצמה לקנות מלבושים ותכשיטין לצורך נישואין משתבעה הבעל להינשא ולאלמנה ולבוגרת ל' יום דבוגרת אית לה מלבושין ותכשיטין והכי נמי לאלמנה ואית להו רווחא טובא בשלשים יום וכולן אם הגיע זמנן כו' אלמא דבוגרת לא בעינן י''ב חדש: תני בוגרת וכו'. האי כי דיניה והאי כי דיניה יפר ומתני' דקתני שהבעל מיפר בבגר לאחר שלשים יום שתבעה לפרנס את עצמה הוא דקאמר: מ''מ קשיא. דתרי זימני למה לי למיתני דהבעל מיפר בבגר: איבעית אימא בזו דוקא. דהך רישא דמתני' קתני דהבעל מיפר דוקא קתני לה ובוגרת וששהתה גררא נסבא משום איפלוגי ר''א ורבנן: ואיבעית אימא בוגרת דקתני בסיפא בפלוגתא דר''א ורבנן הוי דוקא והא דקתני שהבעל מיפר לאו דוקא: אלא איידי דנסיב רישא בזה יפה כח האב. איצטריך לה למיתני נסיב סיפא בזה יפה כח הבעל:

אין תוס' לעמוד זה

ר"ן
מקיש הויה ראשונה לשניה. כלומר שדין שניה כדין ראשונה מה קודמי ראשונה אב מיפר לחודיה אף קודמי שניה נמי לאחר מיתת הבעל אב מיפר לחודיה: אימא ה''מ בנדרים שלא נראו לארוס. דומיא דקודמי הויה ראשונה שלא נראו לארוס כלל אבל בנדרים שנראו לארוס כלומר ששמע אותם קודם שמת לעולם אימא לך דלא מצי מיפר: ומהדרינן ליה בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא כיון דלא זכה בהן ארוס כלל והיקשא לנדרים שנראו לארוס איצטריך דאב לחודיה מיפר מיהו דוקא בשלא נתארסה אבל נתארסה הא תניא לקמן (דף עא.) בהדיא דאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה משום דלא דמי לקודמי הויה ראשונה: היכי דמי. שהבעל מיפר בבגר: מכדי מיתה מוציאה מרשות אב. דכיון שמת פקע זכותיה ולא מצי להורישו לבניו ונפקא לן מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ולא זכות בנותיכם לבניכם בפ' נערה שנתפתתה (כתובו' מג.): ובגרות מוציאה מרשות אב. דכתיב בנעוריה בית אביה ולא בוגרת: אף בגרות לא נתרוקנה רשות לבעל. כיון דחל עליה [רשות האב] מקמי בגרות דהא כשקדשה נערה הות: אלא שקדשה כשהיא בוגרת. ובעית למימר דכיון שאין עליה רשות אב כל שהגיע זמן שנתנו לו חכמים לארוס וארוסה לפרנס את עצמן כיון דמכאן ואילך בעל חייב במזונותיה כדאי' בפ' אע''פ (שם נז.) יפר: הא תנינא חדא זמנא. בהאי פירקא ותרתי למה לי ומקמי דאסיק ליה לקושיא דייק בהך מתני' בתרייתא ומפרש לה למה לי שנים עשר חדש בשלשים סגי לה דרב הונא הכי ס''ל בפרק אע''פ (שם) שלא פסקו חכמים לבוגרת אלא שלשים יום ומכאן ואילך הבעל חייב במזונותיה ונהי דרב הונא איתותב התם מיהו התם נמי מסקינן דכל שעברו עליה י''ב חדש משבגרה אם נתקדשה לאחר מיכן אין לה אלא ל' יום ולא משכחת לה שיהו לה י''ב חדש אלא בנתקדשה ביום שהתחילה ליבגר ומש''ה מקשה היכי פסיק ותני בוגרת ששהתה שנים עשר חדש דבוגרת אין לה זמן קצוב שאי אפשר לפחות ממנו אלא שלשים יום אבל לא משכחת לה כל שקדשה כשהיא בוגרת שתהא צריכה י''ב חדש אלא כשנתקדשה ביום ראשון לבגרותה ומשום האי אנפא דחיקא לא הוה ליה למתני בבוגרת י''ב חדש ומפרקינן תני בוגרת וששהתה י''ב חדש כלומר בוגרת כדינה שזמנה בחסר ויתר כדכתיבנא והנערה ששהתה זמן הקצוב לה דהיינו שנים עשר חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר: מכל מקום קשיא. תרתי בוגרת למה לי: איבעית אימא. בוגרת דהכא דוקא והאי דקתני לה התם משום דבעי אפלוגי ר''א ורבנן ומש''ה הדר ותנא לה לאשמועינן דלאו דברי הכל היא וקשה בעיני לישנא דגמרא דקאמר בוגרת דהכא דוקא דאדרבה משנה בתרייתא דוקא ולגופה איצטריך לאשמועינן דלא נסמוך אסתמא קאמר דהויא ליה סתם ואח''כ מחלוקת ונ''ל דכי קאמר בוגרת דהכא דוקא לאו דוקא אלא לומר מתני' בתרייתא בתר קמייתא גרירא דלא אתחיל בה תנא לאשמועינן דינא דבוגרת אלא בהאי מתני' קמייתא שרי למתנייה ובתר הכי באידך מתני' קמ''ל דלא נסמוך אסתמא קמא דלאו דברי הכל היא: ואיבעית אימא בוגרת דהתם דוקא. דהתם הוא שהתחיל התנא להשמיענו דין בוגרת דמתניתין קמייתא אין תורת סתם עליה אלא איידי דנסיב רישא בזו יפה כח האב מכח הבעל נקט נמי אליבא דחד תנא דבדבר אחר יפה כח הבעל מכח האב:

נדרים ע ע"ב - טקסט הדף

דף ע - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד