נדרים עב ע"א

ת''ש אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל או שמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום ואי אמרת גירושין כשתיקה דמו ליתני נמי או שמע וגירש מדלא תני הכי ש''מ גירושין כהקמה דמו אימא סיפא אבל אם שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום של אחריו אין יכול להפר ואי אמרת גירושין כהקמה דמו ליתני ואם שמע וגירש אלא מדלא קתני הכי ש''מ גירושין כשתיקה דמו אלא מהא ליכא למשמע מיניה אי רישא דוקא נסיב סיפא משום רישא אי סיפא דוקא נסיב רישא משום סיפא ת''ש נדרה והיא ארוסה ונתגרשה ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ש''מ גירושין כשתיקה דמו דאי כהקמה דמו מי מצי מיפר ארוס אחרון נידרי דאוקים ארוס ראשון הב''ע בשלא שמע ארוס ראשון אי הכי מאי איריא בו ביום אפילו לאחר מאה ימים נמי כשלא שמע ארוס ושמע האב דבו ביום הוא דמצי מיפר אבל מכאן ואילך לא מצי מיפר תא שמע נדרה בו ביום גירשה והחזירה בו ביום אין יכול להפר שמע מינה גירושין כהקמה דמו אמרי הכא בנשואה עסקינן והיינו טעמא דאין יכול להפר משום דאין הבעל מיפר בקודמין:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - א

תא שמע מהא דתניא: אימתי אמרו חכמים במשנה [לעיל ע א] "מת הבעל - נתרוקנה רשותו של הבעל לאב" -

בזמן שעדיין לא שמע הבעל קודם שמת, או ששמע והפר, או שמע ושתק ומת בו ביום.

ומביאה מכאן הגמרא ראיה לספק דידן:

ואי אמרת שגירושין כשתיקה דמו, ולא כקיום, ליתני נמי בברייתא זו: או ששמע וגירש, שאף זה נחשב כמו ששמע ושתק, ויוכל האב לחזור ולהפר.

ומדלא תני הכי - שמע מינה, גירושין כהקמה דמו. וכיון שהנדר חשוב כמקוים, אין האב יכול לחזור ולהפר.

אלא שמקשה הגמרא מהסיפא:

אימא סיפא - יש ראיה הפוכה מהסיפא של הברייתא שנאמר בה:

אבל אם שמע הבעל מהנדר קודם מיתתו וקיים, או ששמע ושתק ומת ביום שלאחריו, שיש כאן שתיקה במשך יום שמעו - שוב אין האב יכול להפר, כיון שהבעל קיים את הנדר על ידי קיום או שתיקה.

ואי אמרת [וכמו שרצית להוכיח מהרישא של הברייתא], שגירושין כהקמה דמו, אם כן, ליתני בסיפא של הברייתא: או שמע וגירש, שאף זה נחשב קיום, ואין האב יכול להפר.

אלא, על כרחך, מדלא קתני הכי, שמע מינה מהסיפא הפוך מהרישא, שגירושין כשתיקה דמו, ויכול האב לחזור ולהפר חלק הבעל.

ומסקינן: אלא, מהא ברייתא, ליכא למשמע מיניה - אין להביא ראיה ממנה, משום שהתנא נקט ברישא ובסיפא רק אופנים ההפוכים זה מזה.

ולכן, אי נאמר שברישא בדוקא לא כתוב אופן של גירושין, ומשום שזה נחשב קיום, נפרש שנסיב סיפא משום רישא [שהסיפא נכתבה לפי הרישא], ובסיפא נאמרו רק אופנים ההפוכים מהרישא. ומכיון שברישא לא כתוב אופן של גירושין, לכן לא שייך לכתוב בסיפא אופן זה.

ואי נאמר שבסיפא דוקא לא כתוב אופן של גירושין, כיון שזה לא נחשב קיום, אלא שתיקה. אם כן, נפרש שנסיב רישא משום סיפא [שהרישא נכתבה לפי הסיפא]. וברישא נכתבו רק האופנים ההפוכים מהסיפא. וכיון שבסיפא אי אפשר לכתוב אופן של גירושין לכן לא כתוב ברישא אופן זה.

ואין ראיה מברייתא זו לשום צד מהספק.

ופשטינן ממקום אחר:

תא שמע ממשנתנו [עא א]: נדרה והיא ארוסה, ונתגרשה. ונתארסה בו ביום. אפילו חזרה ונתגרשה ונתארסה ואפילו למאה אנשים -

אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה.

שמע מינה, מוכח ממשנתנו שגירושין כשתיקה דמו -

דאי גירושין כהקמה דמו, מי מצי מיפר ארוס אחרון נידרי דאוקים ארוס ראשון?

והלא לאחר שהוקם הנדר על ידי גירושי בעלה הראשון, כבר אי אפשר להפר את הנדר.

ודחינן שאין מכאן ראיה. כי -

הכא, במאי עסקינן, באופן שעדיין לא שמע ארוס ראשון את הנדר, ובאופן זה אין הגירושין נחשבים לא כשתיקה ולא כהקמה. ואין להוכיח ממשנתנו כיצד נחשבים הגירושין לאחר ששמע הבעל את הנדר.

ומקשה הגמרא על הדחיה: אי הכי, שמדובר במשנתנו שלא שמע הארוס, מאי איריא - מדוע נקט התנא באופן שנתגרשה ונתארסה בו ביום?

הלא אפילו נתגרשה לאחר מאה ימים מיום שנדרה, נמי, כיון שלא שמע הבעל, יוכל הארוס האחרון להפר נדריה.

ומתרצת הגמרא, שדברי משנתנו הם כשלא שמע ארוס ראשון, ושמע האב.

דבאופן שכזה, רק בו ביום ששמע האב הוא דמצי מיפר הארוס האחרון. אבל מכאן ואילך, שכבר חלף יום שמיעת האב, ולא הופר הנדר, שוב לא מצי מיפר הארוס האחרון.

תא שמע מהא דתנן: [לקמן פט א] נדרה בו ביום שנישאת, וגירשה בעלה, והחזירה בו ביום, אין יכול הבעל להפר.

שמע מינה, גירושין כהקמה דמו.

כי אם גירושין הוו כשתיקה, היה צריך להיות הדין שיוכל להפר אם החזירה בו ביום.

ודוחה הגמרא: אמרי, הכא בנשואה עסקינן - משנה זו לא איירי בארוסה, אלא באשה נשואה. ^[24] והיינו טעמא דאין יכול להפר, משום דלאחר שגירשה כבר אין לו זכות בנדרים שנדרה קודם הגירושין. ואפילו לאחר שחזר ונשאה לא יכול הבעל להפר נדרים אלו, כיון שזה נחשב נדרים קודמים, ואין הבעל מיפר בקודמין.

הערות

^[24] הר"ן מפרש שלא מדובר דוקא שבשתי הפעמים היתה נשואה, אלא אפילו אם היתה מאורסת בפעם הראשונה ובפעם השניה היתה נשואה, גם לא יכול הבעל להפר כיון שזה נחשב לגבי הנישואין השניים נדרים קודמים, ואין הבעל מיפר בקודמים. וכן אם היתה בפעם הראשונה נשואה, ובפעם השניה מאורסת, גם לא יכול הבעל להפר כיון שארוס מיפר רק יחד עם האב ורשות האב נפקעה על ידי שנישאה בפעם הראשונה.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר מן הברייתא: אימתי אמרו "מת הבעל (הארוס) נתרוקנה רשות לאב" — בזמן שלא שמע הבעל, או שמע והפר, או שמע ושתק ומת בו ביום. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שגירושין כשתיקה דמו [הם נחשבים], ליתני נמי [שישנה גם כן] "או שמע וגירש"! מדלא תני הכי [מכיון שלא שנה כך] — שמע מינה [למד מכאן] כי גירושין כהקמה דמו [הם נחשבים], ושוב האב אינו יכול להפר.

ודוחים: אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא] : אבל אם שמע וקיים, או שמע ושתק ומת ביום של אחריו — אין יכול להפר. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שגירושין כהקמה דמו [הם נחשבים], ליתני [שישנה] גם "ואם שמע וגירש"! אלא צריך אתה לומר להיפך, מדלא קתני הכי [מכיון שלא שנה כך] שמע מינה [למד מכאן] כי גירושין כשתיקה דמו [הם נחשבים]. ונמצא איפוא כי הדיוקים מן הרישא ומן הסיפא של הברייתא סותרים זה את זה.

אלא מהא ליכא למשמע מיניה [מברייתא זו אין אתה יכול לשמוע, ללמוד ממנה] בדרך הדיוק. אלא אי רישא דוקא [אם ראשה מדוייק] ומה שלא מנה גירושין בכלל הדינים מלמדנו שגירושין דינם כהקמה — צריך לומר כי נסיב סיפא [הביא את סופה] משום רישא [ראשה] באותו סגנון בדיוק, ומשום כך לא מנה בה את כל המקרים האפשריים. או יכול אתה לפרש להיפך; אי סיפא דוקא [אם סופה מדוייק] וממה שלא מנה גירושין משמע שגירושין דינם כשתיקה, יש לכן לומר כי נסיב רישא [הביא את ראשה] משום סיפא [סופה] באותו סגנון, ולא מנה את כל המקרים.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו נדרה והיא ארוסה, ונתגרשה ונתארסה בו ביום, אפילו למאה — אביה ובעלה (ארוסה) האחרון מפירין נדריה. שמע מינה [למד מכאן] כי גירושין כשתיקה דמו [הם נחשבים]. דאי [שאם] כהקמה דמו [הם נחשבים] מי מצי מיפר [האם יכול להפר] ארוס אחרון נידרי דאוקים [נדרים שהקים כבר] הארוס ראשון?

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה שלא שמע הארוס הראשון את נדרה. ושואלים: אי הכי [אם כך] מאי איריא [מה שייך], מדוע שנה דווקא שאירע הדבר בו ביום? אפילו לאחר מאה ימים נמי [גם כן] יכול הארוס האחרון להפר. שכיון שלא שמע הארוס ביום שנדרה יכול להפר בכל זמן ששומע!

ומשיבים: מדובר שם כשלא שמע ארוס ושמע האב, ובמקרה כזה בו ביום הוא דמצי מיפר [שיכול להפר], אבל מכאן ואילך לא מצי מיפר [אינו יכול להפר], שהרי כבר נשמע הנדר לאב, והארוס אינו יכול להפר ביום אחר. ומשום כך אין ללמוד מכאן שגירושין דינם כשתיקה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: נדרה בו ביום, גירשה והחזירה בו ביום — אין יכול להפר. שמע מינה [למד מכאן] כי גירושין כהקמה דמו [הם נחשבים].

ודוחים, אמרי [אומרים] : הכא [כאן] באשה נשואה עסקינן [עוסקים אנו], והיינו טעמא [וזהו הטעם] שאין יכול להפר, לא משום שהוקם הנדר על ידי הגירושין, אלא משום שאין הבעל מיפר בקודמין (בנדרים שקדמו לנישואיו) ולכן אינו יכול להפר אף נדר שנדרה בזמן נישואיו הראשונים עימה. ובסיכומו של דבר לא נמצא פתרון לשאלה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Come and hear a resolution of the dilemma from the following baraita: When did they say that if the husband died the authority to nullify a young woman’s vows reverts to the father? When the husband did not hear the vow; or he heard the vow and nullified it; or heard it, and was silent, and died on that day. And if you say that divorce is like silence, let the tanna of the baraita also teach with regard to the husband: Or he heard the vow and divorced her. From the fact that he did not teach this case, learn from the baraita that divorce is like ratification.

The Gemara rejects the proof from the baraita: State the latter clause of the baraita: But if he heard it and ratified it; or he heard it, and was silent, and died on the following day, then the father cannot nullify the vow. But according to this clause, if you say that divorce is like ratification, let the tanna of the baraita also teach: And if he heard the vow and divorced her. Rather, from the fact that the baraita does not teach this, learn from the baraita that divorce is like silence.

Rather, one cannot learn anything from this baraita about the effect of divorce on her vows. The Gemara explains that the discrepancy between the two clauses is stylistic and can be explained either way: If the cases in the first clause are chosen precisely, allowing for the inference that divorce is like ratification, then one must say that the tanna formulates the last clause of the baraita as he does because of the first clause, i.e., in the same style, although it does not add anything. If the cases in the last clause are chosen precisely, allowing for the inference that divorce is like silence, then one must say that the tanna formulates the first clause of the baraita as he does because of the last clause, i.e., in the same style, although it does not add anything.

Come and hear a mishna (71a): If she took a vow while she was betrothed, and was divorced, and was betrothed again on the same day, even to one hundred men, her father and her final husband nullify her vows. Learn from this mishna that divorce is like silence, because if it were like ratification, could the final betrothed nullify vows that the first betrothed had already ratified?

The Gemara rejects this proof: With what are we dealing here? We are dealing with a case in which the first betrothed man did not hear the vow, and for that reason his divorcing her does not constitute ratification. The Gemara then asks: If so, why mention specifically that the divorce occurred on that day? The same would hold true even after one hundred days as well. Since the first husband never heard the vow, the final husband can nullify it on whichever day he hears it.

The Gemara answers: It is referring to a situation in which the betrothed man did not hear the vow but the father heard it. As in that case, it is only on the same day that he can nullify the vow, but he cannot nullify it from this point forward. Once her father has already heard the vow, her betrothed cannot nullify it on a different day. Therefore, one cannot infer from the mishna that divorce is like silence.

Come and hear a resolution of the dilemma from a mishna (89a): If she took a vow on that day, and he divorced her and remarried her on the same day, he cannot nullify her vow. Learn from the mishna that divorce is like ratification.

The Gemara rejects this proof: Say that here, i.e., in the mishna cited, we are dealing with a married woman, and that is the reason that he cannot nullify the vow. It is not because it has been ratified by divorce but because the husband cannot nullify his wife’s vows that precede their marriage. The dilemma remains unresolved.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי הכי מאי איריא בו ביום אפילו למאה ימים נמי בשלא שמע ארוס ושמע אב. קשיא לי לידוק מדשמואל דאמר גבי הא מתניתין, מנא הני מילי דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון, דאלמא קבלה שמואל דהא מתניתין כששמע ארוס הוא, ואפילו הכי ארוס אחרון מפר, ושמואל לגבי מתניתין קאמר דקתני ארוסה שנתגרשה בו ביום מפר אלמא גרושין כשתיקה. ויש לומר דאין הכי נמי דאיכא למיפשט מדשמואל, אלא דבעי למידק ממתניתין או ממתניתא, וכההוא דבריש פרק אין בין המודר, דאיבעי להו הני כהני שלוחי דרחמנא אינון או שלוחי דידן אינון, ושקלינן וטרינן עלה למילפה ממתניתין וממתניתא ולא איפשיטא בההיא שמעתא, ואף על גב דאיכא למיפשט מדרב הונא דאמר בפרק קמא דקדושין [כג, ב] דשלוחי דרחמנא אינון, דמאי איריא דמי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ושלוחי דידן עבדי, וטעמא דלא פשטוה במכלתין מדרב הונא, משום דאינהו בעי אי איכא למיפשטא ממתניתין או ממתניתא, ודכותה הא דהכא, ולפום מאי דכתיבנא קיימא לן לענין פסק הלכה דגירושין כשתיקה מדשמואל, ולא כן פסק הרמב"ם [הפלאה הלכות נדרים פרק י"א הלכה י"ז] וכן בפסקי הרמב"ן דבעיין לא איפשיטא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן.

ואי אמרת גירושין כשתיקה דמו. כיון דקא חשיב כל הצדדין שיכול למצוא שנתרוקנה רשות לאב ליתני נמי או שמע וגירש:

אי רישא דוקא. ומדלא תנא ושמע וגירש אלמא גירושין כהקמה והיה ראוי לשנותו בסיפא:

אלא דנסיב סיפא משום רישא. פירוש אינו שונה אלא דבר וחלופו שמע וקיים כנגד שמע והפר ומת ביום שלאחריו כנגד שמע ושתק ומת בו ביום אבל לא רצה לשנות דבר חדש דלא שייך כלל ברישא:

אי סיפא דוקא. וגירושין כשתיקה ומדלא תנייה היה ראוי לשנותו ברישא אלא דנסיב רישא משום סיפא:

אלמא גרושין כשתיקה דמו. דס"ד מדנקט בו ביום דאיירי בששמע הארוס ומשני בלא שמע ארוס והאי דנקט בו ביום משום אב נקטיה דאי עבר יום שמיעה של אב לא מצי למתני אביה ובעלה מפירין נדריה:

הכא בנשואה עסקינן. שהחזירה ונשאה:

והיו סבורים להביאה מזו שאמרו אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל או שמע והפר או שמע ושתק ומת ביומו על הדרך שביארנוה למעלה ואם הגירושין כשתיקה ליתני נמי או שמע וגירש והשיבוה מסופה שאמרו אבל שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום של אחריו אין יכול להפר ואם הגירושין כהקמה היה לו לשנות גם כן שמע וגירש אלא מיהא ליכא למשמע מידי:

וחזרו להביאה ממה שאמרו במשנתנו נדרה והיא ארוסה ונתגרשה ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ואם הגירושין כהקמה הרי אין אב או ארוס מפר מה שקיים הארוס הראשון אלמא כשתיקה דמו והעמידוה בשלא שמע הא אם שמע שמא הגירושין כהקמה ואם תאמר וכשלא שמע מיהא מאי איריא בו ביום אפילו לכמה ימים כן אף הם פרשוה כשלא שמע ארוס אבל שמע האב ומשום אב הוא דנקט ביומו דהא ביומו הוא דמצי אב מיפר מכאן ואילך לא:

וחזרו להביאה ממה שאמרו בפרק אחרון נדרה בו ביום וגרשה והחזירה בו ביום אין יכול להפר אלמא גירושין כהקמה ופרשוה בנשואה ויש כאן מקום עיון דקא ארי לה מאי קא ארי לה דהא ודאי בנשואה איירי דהא קתני עלה זה הכלל כל שיצאתה שעה אחת לרשות עצמה אינו יכול להפר פרשו בתוספות דמכל מקום היה המקשה סבור שלא תהא כאן דין הפרה בקודמין הואיל ותחתיו נדרה אע"פ שנתגרשה אלא שיהא הטעם משום דגירושין כהקמה ומאחר שבנשואה גירושין כהקמה אף בארוסה כן ותירץ דהתם בנשואה כדקתני עלה זה הכלל וכו' ולאו משום דגירושין כהקמה אלא משום דאין הבעל מיפר בקודמין אף בנדרים שנדרה תחתיו משנשאת לו ואף כשנאמר שהגירושין כשתיקה אינו יכול להפר אבל בארוס שמפר בקודמין עדין צריכין אנו למודעי אם גירושין כהקמה אם לאו:

ורוב פוסקים כתבו בה שמאחר שלא הובררה מחמירין בה ואינו מפר ומכל מקום הדעת מכרעת שיהו כשתיקה וכן שהתירוצין כולהו תריצי ומעלי נינהו וכדי לסמוך עליהן ועוד שהרי יש להוכיח כן ממה ששאלו למעלה מנלן דארוס אחרון מפר בנדרים שנראו לארוס ראשון אלמא פשיטא ליה דמתניתין כששמע ארוס ואפילו הכי ארוס אחרון מפר אלמא גירושין כשתיקה ושמא תאמר ליפשטה מיהא פירשו בתוספות דמתניתין לאו בהדיא קתני בה דבנדרים שנראו לארוס איירי אלא דדייק לה מדקתני בו ביום דאי לאו בששמע למה לי בו ביום והיה יכול לדחותה בשלא שמע ארוס ושמע אב ומכל מקום בעל התלמוד מפרשה בהדיא בשמע ארוס עד שהוא שואל מנלן ואי נמי שמואל גופיה הוא דקא בעי מנא הני מילי דקבלה למתניתין הכי אלא דהאי דקא בעי לה בעא לאיתויי ממשנה או ברייתא וכן עיקר:

ת"ש נדרה והיא ארוסה ונתגרשה בו ביום כו' עד הב"ע כשלא שמע ארוס מכלל דקס"ד אע"ג דשמע ארוס אלמא ארוס שני מיפר. אע"ג דשמע בהן ארוס ראשון דעד כאן לא שקלינן וטרינן אלא משום גירושין אי הוו בהקמה ומשום הכי דחי בשלא שמע הא אי לאו גירושין כגון שמת אע"ג דשמע בהן ארוס ראשון ולא הספיק להפר עד שמת ונתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה והאי דאמרן לעיל בברייתא ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום כו' לאו למימר דאי שמע אין הארוס האחרון מיפר דא"כ הוה לפלוגי בפי' אלא רבותא נקט לא מבעיא אם שמע שראוי להפר ארוס ראשון ולא הספיק להפר שמפר ארוס האחרון אלא אפילו לא שמע שאל הי' ראוי להפר מפר ארוס אחרון ומה שכתבתי במהד"ק אינו כלום:

הכא במאי עסיקינן בשלא שמע ארוס ראשון וכי בעי' אנן היכא דשמע דאיכא למימר מאחר דשמע ושתק וגירש מתוך שנאה ששונאה קיים לה בלבו וקיימא לן דאם קיים לה בלבו קיים. אי הכי מאי איריא דקתני ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אפילו לאחר מאה ימים נמי הכי דיניה. ומכאן שמעינן דנערה המאורסה שנדרה שלא שמע לה אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחרים אפילו אחר כמה שנים כששמע האב והארוס האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני הארוס הראשון שמת הואיל ולא שמע אותן וכן כתב הר"ם ז"ל פרק י"א.

הכא בנשואה עסיקינן. יש מפרשים דכשהיא ארוסה וגירשה בו ביום והחזירה והכניסה לחופה והיינו טעמא דאין הבעל מפר בקודמין. ונכון הוא יותר לפרש שכשנדרה היתה נשואה וגרשה והחזירה בו ביום והכל היה ביום אחד וקרי ליה קודמין לפי שהיתה ברשות עצמה בין שעת הנדר ובין שעת ההפרה. וכן כתב הר"ם ז"ל פרק י"א. הרי"ץ ז"ל.

גמרא רשות לאב כצ"ל:

רש"י בד"ה הב"ע כו' שגירשה ואהכי כצ"ל לה אפילו הד"א נמי אלא הד"א:

ברא"ש לה הס"ד המנין הס"ד ברישא הס"ד סיפא הס"ד ונשאה הס"ד:

בד"ה מהו כו' שמיעה כגון שירא כצ"ל למבעי הס"ד שמיעה הס"ד מידי הס"ד:

בד"ה אם כן כו' לכי שמע הוא דמפר לה כלומר לכשישמע תועיל כצ"ל:

ר"ן דמו הס"ד:

בד"ה ת"ש כו' דשמיעה דארוס כצ"ל מפר הס"ד:

בד"ה ולענין כו' ממימרי' דשמואל כו' ולי נראה דלאו ראיה ממימרי' דשמואל דלא נחית למימר אלא דארוס אחרון מפר אף בנראו לראשון ואיכא לאוקמי במת הארוס ראשון אבל בגרושה מצי שמואל נמי סבר דלא מצי מפר ומשום דגירושין כהקמה תדע דהא מייתינן לעיל ת"כ מברייתא לשמואל ולא מייתינן לה הכא אהך האבעיא וה"ט משום דהך ברייתא בארוס ראשון איירי אבל בגירש מצי למימר דלא מפר משום דגירושין כהקמה ובהא ניחא מה שהקשה הר"ן לעיל אמאי לא אייתי ראיה לשמואל ממתניתין. דבגוונא דמתניתין דאיירי בגירש לא נחית שמואל למימר דאף בנראו לראשון דמצי אחרון להפר משום דאפשר דגירושין כהקמה הוא והיינו אבעיא דהכא וק"ל:

בא"ד לא פשיט כצ"ל:

בא"ד ולא ממימרא כצ"ל:

ר"ן ד"ה אי סיפא דוקא. דלא כו' אלא גוונא דמצי לאפוכי כו'. הגה"ש העלה דבריו בתמיה ע"ש. ולעד"נ דבשלמא אי גירושין כהקמה ה"ל למיתנא בסיפא דאפי' גרשה בו ביום הוה הקמה. אבל אי כשתיקה דמיא ולא הוה הקמה אלא בגירשה ביום שלאחריו לא שייך למתניה דכיון דתני זה במת ממילא ידעינן דה"ה בגירשה אבל ברישא ודאי ה"ל למיתנא לאשמעינן דאינה כהקמה. ולי קשה על הא דקאמר אי רישא דוקא להכי לא תני לה בסיפא דהוה גוונא חדתא דלכאורה גירושין הוה ניגוד מיתה דקתני ברישא כמו מיתה ביום של אחריו דתני מפני שהוא ניגוד למת בו ביום:

ר"ן ד"ה אמרי. הלכך אי ארוסה בתחלה ונשואה בסוף כו' דאין הבעל מפר בקודמין. משמע אבל אם לא גירשה ונשאה אח"כ מפר נדרים שנדרה בעודה ארוסה לו כי זה אין נקרא קודמין. וכמ"ק בפירוש הרא"ש לעיל (ע) בריש המשנה ולקמן (פח ב) בסה"ע. והא דדרך ת"ח כו' דבמשנה הסמוכה הוא משום נדרים דקודם אירוסין. אבל לא כן לשון הרמב"ם בפי"א מה"נ ה"כ וכ"א והטוש"ע סי' רל"ד ס"י. ועי' ש"כ שם סקי"ח וט"ז סק"ט וצ"ע בזה:

רא"ש ד"ה ושמע בעל וגירשה ואהדרה ביומיה. אבל כו' אע"ג דלא היתה תחתיו בסוף היום (וכ"כ הר"ן) ומיהו בירושלמי דפרקין לא משמע הכי כו'. ופשוט דלכן השמיטוהו הפוסקים הואיל דגמרתנו פליגא עליה. וזה אישתמיט מהק"ע שתמה על הפוסקים שלא הביאוהו להלכה:

רא"ש ד"ה ומשני אורחא כו'. ועוד דאי צריך כו' לא הוו רבנן פליגי עליה. כצ"ל:

בהר"ן ד"ה אי רישא כו' דמצי לאפוכי להו כו'. תמוה לי הא א"נ מתני ברישא שמע ושתק וגרשה בו ביום הו"מ לאפוכי בסיפא שמע ושתק וגרשה למחר וכמו דקתני במיתה. וה' יאיר עיני:

אי רישא דוקא נסיב סיפא משום רישא. כלומר לא תקשה סיפא לרישא אע''ג דמרישא שמעינן דגירושין כהקמה דמו ובסיפא שמעינן דכשתיקה דמו לא קשיין אהדדי דאימא רישא דוקא דגירושין כי הקמה דמו והאי דלא תני סיפא שמע וגירשה משום דלא נסיב לה אלא משום רישא ותנא לא בעי לאוסופי מידי בסיפא טפי מרישא: א''נ סיפא נמי דוקא. דגירושין כשתיקה דמו: הכא במאי עסקינן בשלא שמע ארום ראשון. קודם שגירשה ואהכי מצי מיפר ארוס אחרון הא לאו הכי לא דגירושין כי הקמה דמו: מאי איריא. אי נתארסה לאחר בו ביום דמצי למיפר לה: אפילו לאחר מאה ימים נמי. אם נתארסה לאחר ליהוי ארוס אחרון מיפר הואיל ולא נראו לארוס ראשון: אין הבי נמי. אלא הב''ע בשלא שמע ארוס ראשון אבל שמע האב. והואיל דבו ביום שמע צריך להפר בו ביום כדכתיב ביום שמעו: הכא בנשואה עסקינן. הא דקתני גירשה והחזירה כגון שנשאת ונדרה וגירשה ביום ששמע והחזירה בו ביום דעכשיו יצאה שעה אחת לרשות עצמה ואע''פ שהחזירה נעשית כנשואה לאחר דלא מצי מיפר דעכשיו הן קודמין כדתנן (לעיל דף עא.) זה הכלל כל שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה מפירין נדריה הא יצאה לרשות עצמה אין מפירין משום דאין הבעל מיפר בקודמין:

אין תוס' לעמוד זה

ר"ן
ת''ש אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב וכו'. פרשתי למעלה (דף סח.): אימא סיפא. אדדייקת מרישא דגרושין כהקמה דמו [דייק] מסיפא דכשתיקה דמו: אי רישא דוקא. דלא מצי למיתני גרושין משום דכהקמה דמו נסיב סיפא משום רישא דלא בעי למיתנא בסיפא גוונא חדתא אלא לאפוכינהו לגווני דרישא אי סיפא דוקא דלא מצי תני בסיפא גירושין משום דכשתיקה דמיין נסיב רישא משום סיפא דלא בעי למיתנא ברישא אלא גווני דמצי לאפוכי להו בסיפא: ת''ש נדרה והיא ארוסה וכו' ש''מ גרושין כשתיקה דמיין. דכיון דקתני בו ביום על כרחין בדאיכא שמיעה עסקינן וקס''ד דשמיעה דארוס היא ולהכי תנא בו ביום לאשמועינן דגרושין כשתיקה דמיין דאי שמיעה דאב היא מאי רבותא כי קתני בו ביום: ודחינן בשלא שמע ארוס ושמע אב ומשום שמיעה דאב הוא דקתני בו ביום ולאו לאשמועינן רבותא אלא דינא הכי הוא דכיון דאיכא שמיעה דאב דוקא בו ביום אבל למחר וליומא אחרינא לא: ת''ש נדרה בו ביום וכו'. וקס''ד דבארוסה עסקינן וקתני אין יכול להפר אלמא גרושין כהקמה דמיין והלכך על כרחך מתניתין דקתני בו ביום בשלא שמע ארוס ראשון ושמע אב עסקינן דאי שמע ארוס כיון שגרשה אפילו נתארסה בו ביום לא מצי מיפר: אמרי הכא בנשואה עסקינן. לעולם אימא לך דגרושין כשתיקה דמיין והכא היינו טעמא משום דבנשואה עסקינן או בתחילה או בסוף ומש''ה לא מצי מיפר דאין הבעל מיפר בקודמין הלכך אי ארוסה בתחלה ונשואה בסוף היא לא מצי מיפר דאין הבעל מיפר בקודמין ואי נשואה בתחלה וארוסה בסוף היא נמי לא מצי מיפר דכיון שנשאת פקע ליה אב וארוס אינו יכול להפר אלא בשותפות ונקט ליה לטעמא דאין הבעל מיפר בקודמין משום דהיינו טעמא מחמת שנסתלק לו אב דאי לאו הכי בעל גרע מארוס בתמיה: ולענין הלכה כתב הרמב''ן ז''ל כיון דבעיין לא אפשיטא נקטינן לחומרא דגרושין כהקמה דמו והיכא דנדרה ושמע בעלה וגרשה ואהדרה ביומיה לא מצי מיפר לה אבל הרשב''א ז''ל כתב דנהי דבעיין לא איפשיטא מהנך מתנייתא דמייתי' עלה אפשיטא לה ממימריה דשמואל דאמר לעיל (דף עא.) מנא ה''מ דארוס אחרון מיפר נדרים שנראו לראשון דאלמא קבלה מרביה דכי תנן במתני' בו ביום משום שמיעת ארוס נקט ליה ולא משום שמיעת אב וכיון דשמואל אמר הכי לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לשמואל משום מאי דאסתפקא להו בגמרא וכי תימא א''כ מ''ט לא [פשטינן] בעיין ממימריה דשמואל איכא למימר דממתני' או ממתניתא בעו למפשטה ולא ממימרא דאמוראי ודכוותה הא דבעיא לן לעיל בפ' אין בין המודר (דף לה:) הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דשמיא ולא איפשיטא התם אע''ג דהוה ליה למפשטה ממימריה דרב המנונא דאמר בפ''ק דקדושין (דף כג:) דשלוחי דשמיא הוו משום דממתני' או ממתניתא הוה בעי למפשטה ולא ממימרא דאמוראה והא נמי דכוותה:

נדרים עב ע"א - טקסט הדף

דף עב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד