נדרים עג ע"ב

מתני' בוגרת ששהתה י''ב חדש ואלמנה ל' יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר וחכ''א אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו:
גמ' אמר רבה ר''א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן נותנין לבתולה י''ב חדש לפרנס עצמה הגיע י''ב חדש אוכלת משלו ואוכלת בתרומה אבל היבם אינו מאכיל בתרומה עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום א' או כולן בפני היבם חסר יום א' אינה אוכלת בתרומה זו משנה ראשונה ב''ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה א''ל אביי דלמא לא היא עד כאן לא קא אשמעינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן אבל נדרים דאורייתא אימא לא ועד כאן לא שמעת ליה לר' אליעזר אלא גבי נדרים כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת אבל תרומה אפילו מדרבנן נמי לא אכלה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - ב

מתניתין:

בוגרת מאורסת, וכן נערה המאורסה, ששהתה י"ב חדש.

וכן אלמנה המאורסת ששהתה ל' יום - רבי אליעזר אומר: הואיל ובעלה חייב במזונותיה כיון שכבר הגיע זמן שתקנו להם חכמים להינשא - יפר הבעל לבדו את נדריה, ללא שותפות האב, כאילו כבר נשאה לאשה.

וחכמים אומרים: אין הבעל מיפר - עד שתכנס לרשותו.

גמרא:

אמר רבה: רבי אליעזר ו"משנה ראשונה" - אמרו דבר אחד [אותו דין].

דתנן במסכת כתובות [נז א]:

נותנין לבתולה המאורסתזמן של י"ב חדש לפרנס את עצמה.

הגיע י"ב חדש ולא נישאו - אוכלת משלו [משל הבעל, שמזונותיה עליו].

ואם היא מאורסת לכהן - אוכלת בתרומה [כדין אשת כהן].

אבל אם ארוסה הכהן מת, והרי היא ממתינה ליבום [ואפילו אם המתינה ליבום י"ב חודש] - היבם, אינו מאכילה בתר ומה.

אם עשתה [חלפו עליה] ששה חדשים בפני הבעל ולאחר מכן מת הבעל וחלפו עליה עוד ששה חדשים בפני היבם - ונמצא שהמתינה כבר י"ב חודש, ואפילו כולן [חלפו עליה כל הי"ב חודש] בפני הבעל וחסר מתוך הי"ב חודש יום א' ^[36], או כולן בפני היבם וחסר יום א'. אינה אוכלת בתרומה [ורק אם המתינה י"ב חודש שלמים בפני הבעל אז אוכלת בתרומה].

זו משנה ראשונה, הסוברת שהגעת זמן הנישואין מחשיבה? אותה לנשואה.

אבל, בית דין של אחריהם אמרו, אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, ואין די בכך שכבר התחייב במזונותיה.

ונמצא, שרבי אליעזר, האומר שהיא נחשבת נשואה לענין הפרת נדרים משעת הגעת זמן הנישואין, סובר כמו משנה ראשונה, שהיא נחשבת נשואה לענין זה שדינה כאשת כהן, ואוכלת בתרומה - משעת הגעת זמן הנישואין.

אמר ליה אביי לרבה: דלמא לא היא [אולי אין שייכות בין דברי רבי אליעזר לדברי המשנה ראשונה. כי מדברי רבי אליעזר אין ראיה כדברי המשנה ראשונה, ומדברי המשנה ראשונה אין ראיה כדעת רבי אליעזר].

דעד כאן לא קא אשמעינן משנה ראשונה אלא לענין מיכל בתרומה, שזהו רק דין דרב נן.

כי מדאורייתא אף מאורסת לכהן אוכלת בתרומה, ורק רבנן תקנו שאינה אוכלת תרומה קודם שתינשא משום החשש שמא תאכיל מהתרומה לאחיה ואחיותיה, וכיון שהגיע זמן הנישואין, ומזונותיה עליו, תקנו רבנן שתחשב כנשואה לענין זה.

אבל הפרת נדרים, שהוא דין דאורייתא, אימא לא מועילה הגעת זמן [שהיא תקנת חכמים] להחשיבה כנשואה לענין זה.

וכן, עד כאן לא שמעת ליה לרבי אליעזר שמשעת הגעת הזמן היא נחשבת נשואה, אלא גבי הפרת נדרים. ויש לכך טעם מיוחד, כדרב פנחס משמיה דרבא.

דאמר רב פנחס בשם רבא, כי הטעם שבעל מפר נדרי אשתו, הוא משום שכל אשה הנודרת - על דעת בעלה היא נודרת. ^[37] ואם כן שייך טעם זה אף כשהגיע זמן הנישואין, כי היות והוא חייב במזונותיה בהגעת הזמן, הרי היא נודרת על דעתו.

אבל לגבי אכילת תרומה, אין סיבה בכך שהוא מפרנסה בהגעת הזמן, כדי להחשיבה כנשואה. ולכן, אפילו שאיסור אכילתה של ארוסה לכהן בתרומה אינו אלא מדרבנן, נמי לא אכלה.

הערות

^[36] נחלקו הראשונים באם המתינה לבעלה י"ב חודש שלימים ולאחר מכן מת הבעל ועכשיו היא ממתינה ליבום. האם אוכלת בתרומה מכוחו של הבעל שהרי עשתה בפניו י"ב חודש, או שאינה אוכלת בתרומה, שכיון שהבעל מת והיבם הרי אינו מאכיל בתרומה אם כן אינה אוכלת בתרומה עד שתתייבם. ומדברי המשנה משמע שרק אם היה חסר יום א' אז אינה אוכלת בתרומה אבל אם השלימה י"ב חודש בפני הבעל ומת הבעל אוכלת בתרומה. ורש"י בכתובות נז א כתב, שמה שכתוב חסר יום א' זהו לאו דוקא, אלא הוא הדין אם המתינה לבעלה י"ב חודש שלימים, ועיין ר"ן כאן.

^[37] יש ראשונים שמוכיחים מדברי רב פנחס, שאדם הנודר על דעת חבירו יכול חבירו להתיר לו את נדרו ואין צורך להתירו עפ"י חכם, והוכחתם מהא דאמרינן שהטעם שבעל מיפר נדרי אשתו הוא משום שנודרת על דעתו. וכתב על זה הר"ן שזו היא שגגת הוראה, כי אין כונת הגמרא לומר שמהטעם הזה יכול הבעל להפר את נדריה, שהרי מצינו חילוקי דינים שנאמרו בפרשת הפרת נדרים, כגון שצריך לשונות מיוחדים הנחשבים ללשון הפרה, ואילו היה דין זה בכל אדם הנודר על דעת חבירו, לא היה צריך לשונות מיוחדים, אלא אם רוצה לבטל את הנדר יבטלו בכל לשון שהוא. ומפרש הר"ן, שכונת הגמרא היא, שהטעם הזה, שאשה נודרת על דעת בעלה, זהו רק סיבה לומר שמשום כך זיכתה התורה לבעל את נדרי אשתו. ומכיון שנודרת על דעתו כבר משעת הגעת זמן הנישואין, זיכתה התורה את נדריה לארוס. ודין זה נאמר רק בבעל שזוכה בנדרי אשתו, אבל כל אדם הנודר על דעת חבירו אין חבירו זוכה בנדרו, ואינו יכול לבטלו שלא עפ"י התרת חכם. ועיין עוד בדברי הר"ן באריכות. אמנם, במסכת נדה דף מו ב אמרינן, יתומה קטנה שהשיאוה אמה? ואחיה, על אף שאין קידושיה חלים מהתורה אלא מתקנת חכמים, בכל זאת יכול בעלה להפר לה, כיון שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. ואם כן חזינן שכל אדם הנודר על דעת חבירו יכול חבירו לבטל את נדרו. דאם לא כן, איך יכול בעלה של הקטנה להפר את נדריה? והרי מהתורה אינה אשתו כלל. וצ"ע. [רש"ש] והקרן אורה מקשה על דברי רב פנחס, שאם כן, הרי צריך הנדר ליחשב כמו טעות כיון שנדרה על דעתו והרי התברר שאינו מסכים לנדר, ואם כן מדוע בהפרת בעל אין הנדר מתבטל מעיקרו אלא רק מכאן ואילך? ולפי דברי הר"ן מיושבת קושיה זו, כי אין הכונה שמטעם זה נחשב הנדר לטעות, אלא הכונה היא שמטעם זה זיכתה התורה את הבעל בנדר, ומכל מקום, זה כדין הפרה רגילה, שמבטלת את הנדר רק מכאן ואילך.

א משנה ארוסה בוגרת ששהתה שנים עשר חדש לאחר שנתארסה ותבעה בעלה להינשא, ואלמנה ששהתה שלשים יום, ר' אליעזר אומר: הואיל ובעלה לאחר זמן זה חייב כבר במזונותיה, שאם לא נקבע מראש מועד קבוע לנישואין צריך לשאתה לאחר זמן זה, ואם לא עשה כן — מתחייב במזונותיה כאילו היתה כבר נשואה לו, משום כך אף יפר את נדריה לבדו, כאילו היתה כבר נשואה לו. וחכמים אומרים: אין הבעל מיפר לבדו עד שתכנס לרשותו.

ב גמרא אמר רבה: ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד. דתנן [שכן שנינו במשנה] : נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל להינשא לפרנס עצמה (להכין לעצמה את כל צורכי הנישואין) ולאחר מכן הוא הזמן הראוי לנישואין, וצריך הארוס לשאתה. הגיע שנים עשר חדש, אף על פי שלא נשאה — אוכלת האשה משלו, כלומר, חייב במזונותיה, ואם היתה ארוסת כהן — אוכלת בתרומה ככל אשת כהן. אבל היבם הכהן אינו מאכיל בתרומה את האשה הזקוקה לו לייבום עד שיישאנה ממש.

עשתה ששה חדשים של המתנה בפני הבעל ומת הבעל, וששה חדשים המתינה בפני היבם, ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד, או כולן בפני היבם חסר יום אחד — אינה אוכלת בתרומה עד שתמתין שנים עשר חודש אצל הבעל. זו היתה שיטת משנה ראשונה. בית דין של אחריהם אמרו: מפני חששות שונים אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ומכאן שכשיטת משנה ראשונה סבור ר' אליעזר, שכשהגיע זמן הנישואין הרי זה כאילו היא נשואה ממש.

אמר ליה [לו] אביי: דלמא [שמא] לא היא אותה שיטה; כי עד כאן לא קא אשמעינן [השמיעה לנו] משנה ראשונה אלא שתהא האשה רשאית למיכל [לאכול] משהגיע הזמן בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים]. שהרי מדובר פה בתרומה בזמן הזה, שאין הפירות חייבים בתרומה מן התורה. אבל נדרים שאיסורם הוא מדאורייתא [מן התורה] אימא [אמור] שלא יוכל להפר.

ולהיפך, עד כאן לא שמעת ליה [אותו] לר' אליעזר אלא גבי נדרים, ואפשר לומר שהוא סבור כשמועתו של רב פנחס משמיה [משמו] של רבא, שאמר שכל הנודרת — על דעת בעלה היא נודרת, שכיון שהוא המפרנס אותה אינה נודרת אלא אם כן יסכים לכך. ואף כאן, כיון שהארוס חייב מעתה בפרנסתה — על דעתו היא נודרת. אבל לענין תרומה אפשר לומר בדעת ר' אליעזר כי אפילו כשהוא מדרבנן [מדברי סופרים] נמי לא אכלה [גם כן אינה אוכלת]. ואם כן אין הוכחה ששיטות אלה מצטרפות יחד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to a grown woman who waited twelve months after her betrothal and the time arrived for her betrothed to marry her, or a widow who waited thirty days and the time arrived for her betrothed to marry her, Rabbi Eliezer says: Since her husband is already obligated to provide for her sustenance, as he is obligated to have married her by then, he can nullify her vows by himself, as if he were fully married to her. But the Rabbis say: The husband does not nullify her vows on his own until she enters his jurisdiction.

GEMARA: Rabba says: Rabbi Eliezer and the initial version of the mishna said the same thing, as we learned in a mishna (Ketubot 57a): A virgin is given twelve months from the time of her betrothal to prepare herself, i.e., to prepare her trousseau. If the end of the twelve-month period arrived, even if he has not married her, she partakes of his food, i.e., he is obligated to provide for her. And if she was betrothed to a priest, she partakes of teruma like a priest’s wife. However, a man, i.e., a priest, whose married brother died childless [yavam], does not enable the woman awaiting levirate marriage to him to partake of teruma until they are actually married.

If the woman completed six months of awaiting marriage under the aegis of the husband, and he died, and then she completed six months under the aegis of the yavam; or even if she completed all of those months under the aegis of the husband, less one day; or all of them under the aegis of the yavam less one day, she may not partake of teruma. This is the initial version of the mishna. However, a court that convened after them, in a later generation, said: The woman may not partake of teruma until she enters the marriage canopy, thereby finalizing the marriage. Rabbi Eliezer’s opinion that her husband can nullify her vows after the completion of the period allotted after the betrothal follows the initial version, which requires the husband to support her from that point forward.

Abaye said to him: Perhaps it is not so. The initial version of the mishna teaches us only about the permissibility of her partaking of teruma whose status is by rabbinic law, but with regard to vows, whose prohibitions have the force of Torah law, say that her betrothed cannot nullify them.

And perhaps you did not hear Rabbi Eliezer state his opinion that a betrothed woman is regarded as married only with regard to vows. Perhaps Rabbi Eliezer holds like that which Rav Pineḥas said in the name of Rava, who said: Any woman who takes a vow, takes a vow contingent upon the consent of her husband, since he provides her sustenance. Perhaps Rabbi Eliezer grants her betrothed authority over her vows only because she vows with his consent in mind, since he is now obligated to provide for her. But with regard to teruma, Rabbi Eliezer might hold that even if it is teruma by rabbinic law, she may not partake of it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בוגרת ששהתה י"ב חודש ואלמנה שלשים יום רבי אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר וחכ"א אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו *שומרת יבם בין ליבם אחד בין לב' יבמין ר' אליעזר אומר יפר ר' יהושע אומר לאחד אבל לא לשנים רבי עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים וכו':

והלכתא כר"ע:

משנה ראשונה היבם אינו מאכיל. הוא הדין דהוי מצי לאתויי רישא דמתניתין, דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, אלא מסתברא דמשום דבסיפא דהאי קתני זו משנה ראשונה, אבל בית דין שלאחריהם אמרו כו', ניחא ליה לאתויי האי סיפא ולמידק מינה, ולא לאתויי רישא ממש דקתני בה בהדיא אוכלות בתרומה.

הכי גרסינן ברוב הספרים כאן ובמקומה בפרק אף על פי [כתובות נז, א]: אפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד, בפני היבם. ופירש רש"י ז"ל שם במקומה דלאו דוקא חסר, אלא אפילו כולן בפני הבעל אין היבם מאכיל, וכטעמא דאתמר התם דקנין כספו אמר רחמנא, והאי קנין כספו דאחיו הוא, והאי דקתני חסר יום אחד דניחא ליה למיתני באשה שלא אכלה כלל. אבל רבינו תם ז"ל כתב בספר הישר דדוקא חסר יום אחד, הא כולן בפני הבעל אוכלת והולכת אפילו בפני היבם, כיון שהתחילה לאכול בפני הבעל, דאילו מדאורייתא הכין והכין אכלה כיון שהקנו אתה לו מן השמים, אלא מדרבנן הוא שאמרו שהיבם אינו מאכיל, וכדמוכח ביבמות פרק אלמנה, דקתני היבם והאירוסין פוסלין ואין מאכילין, דאלמא דומיא דאירוסין הוא ואירוסין מדאורייתא מאכילין, כדאיתא בהדיא בפרק קמא דקדושין [ה, א] דארוסה בת ישראל מדאורייתא אוכלת בתרומה, והא דאסרו ליבם להאכיל היינו להאכיל מחמת עצמו ממש, כלומר שתתחיל לאכול מחמתו, הא כל שאכלה בפני הבעל אוכלת והולכת אפילו בפני היבם, והכין מוכח בירושלמי דגרסינן התם [כתובות פרק חמישי הלכה ג'] הגיע זמן ולא נישאו, או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, וכן דעת ה"ר אפרים ושם בפרק אף על פי הארכתי יותר בסייעתא דשמיא. ואיכא למידק מאי קא מדמי הגעת זמן דמשנה ראשונה להגעת זמן דרבי אליעזר דלמשנה ראשונה [מדאורייתא – לפי השי"מ] אית לה למיכל, אבל כאן מדאורייתא אינו מפר עד שתכנס לרשותו, וכדכתיב ואם בית אישה נדרה, ויש לומר דהיינו דדחיה עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה, והכי פירושו עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה ואפילו בתרומה דאורייתא, משום דאין בתרומה אלא חששא דרבנן, או משום סמפון או משום [חשש – לפי השי"מ] דעולא, הלכך בהגעת זמן אוקמוה אדינא, אבל בנדרים דאורייתא לא כלומר דמדאורייתא לא יפר, וכן מצאתי שפירשו בתוספות ויפה פירשו.

ועד כאן לא שמעת ליה לרבי אליעזר אלא בנדרים כדרב פנחס משמיה דרבא כו'. תמהיא לי דהא קיימא לן בהפרת נדרים כרבנן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דסתם ואחר כך מחלקת הוא במתניתין, סתם הבעל מפר בבגרה, ומחלוקת בבוגרות ששהתה ואין הלכה כסתם, ואילו הא דרב פנחס הלכתא היא, דרבא דהוא אמורא והוא בתרא אמרה ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, ובכוליה תלמודא משמע דהכין הלכתא, וכדמשמע נמי בפרק יוצא דופן [נדה מו, ב] בשמעתא דמופלא סמוך לאיש בפלוגתא דראבי יוחנן וריש לקיש, וכיון שכן הואיל והא דרבי אליעזר בההיא שייכא, הוה לן למימר דהלכתא כרבי אליעזר. ויש לומר דכלהו ודאי אית להו הא דרב פנחס [אלא הא דר' פנחס לאו בכל נזונות איתמרא, דהא ודאי יתומה שסמכה אצל בעל הבית ואפילו נזונות משלו, ואי נמי בוגרת הנזונות על ידי אב ושלו, אין האב ולא בעל הבית מתירין נדריה, ואפילו לרבי אליעזר, ולא עוד אלא אפילו יבמה דקנויה לו מדאורייתא אינו מפר, ואפילו לרבי אליעזר, ואפילו בשעמד בדין וברח ונתחייב במזונותיה, אלא כשעשה מאמר כדאיתא בסמוך, אלא דרבי אליעזר סבר דכיון שהיא קנויה לו, או באירוסין או במאמר, והגיע זמנה, אף היא נותנת דעתה ותולה בו נדרה, והיינו נמי טעמא דקרא דאמר דארוסה אביה ובעלה מפירין נדריה מפני שנותנת דעתה על שניהם, ובשלא נתארס אינה נותנת דעתה אלא על האב, ורבנן סברי דלעולם אינה נותנת דעתה אלא על בעל ממש שהיא כנוסה לו, בין שהיא נשואה של תורה או אפילו של דבריהם, כיתומה קטנה שנשאת לגדול דנישואיה אינן אלא מדבריהם, ואפלו הכי תולה בו נדרה כדתניא קטנה שנדרה בעלה מפר לה, ואפילו למן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא, ואוקי לה התם בפרק יוצא דופן [כאן פרק עשירי הלכה ד'] כטעמא דרב פנחס. כן נראה לומר. ירושלמי: (מי סבר) [מיסבר – לפי הירושלמי] רבי אליעזר במזונותה דבר תלוי, קדש אשה על מנת לזון הבעל מפר, (לה נשא) [להנשא – לפי השי"מ] אשה על מנת שלא לזון האב מפר לה דברי חכמים, רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן, לעולם אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו.

מתני' בוגרת ששהתה שנים עשר חדש משתבעה הבעל והכי איתא בפרק אע"פ [דף נז:] ואלמנה ששהתה שלשים יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה כדתנן התם הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה יפר נדריה דחשבינן לה כאשתו וחכמים אומרים אין הבעל מפר עד שתכנס לחופה ואתיא למשנה אחרונה דתנן הגיע זמן אוכלת בתרומה דהויא כנשואה וקנין כספו ובית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ודר' אליעזר אפילו למשנה אחרונה דהא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דקנין כספו היא ומדרבנן הוא דלא אכלה משום סמפון או משום שמא תשקה לאחיה אבל הכא בנדרים אפילו מדאורייתא הבעל מפר דשאני הכא כדרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומשתכנס לחופה קא סמכה דעתה והיא נודרת על דעתו כדי שיפר הוא לבדו וכדאיתא בגמ' [כאן דף עג:]:

ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד. דחשיב ליה ככנוסה משעה שחייב במזונותיה לר"א לענין הפרת נדריה ולמשנה ראשונה לענין אכילת תרומה והוי מצי לאיתויי מהא דתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה:

אין היבם מאכיל בתרומה. אפי' הגיע זמן בחיי הבעל ומת אין היבם מאכילה בתרומה כדאמרינן בכתובות (דף נח.) קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא:

חסר יום א' בפני היבם. וה"ה כולם בפני הבעל אלא שאז היתה אוכלת בחיי הבעל וניחא ליה למימר ביבמה דלא אכלה כלל:

אלא למיכל בתרומה דרבנן. הא דאמר במשנה ראשונה דבהגעת זמן אוכלת בתרומה משום דליכא אלא איסורא דרבנן דדבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה דקנין כספו היא אלא דגזרו רבנן משום סמפון או משום גזירה שמא ימזגו לה כוס ותשקה לאחיה ולאחותה ובהגעת זמן לא גזור אבל נדרים דאורייתא לא דאיכא איסורא דאורייתא אם הבעל מיפר לבדו בלא אביה אם אינה חשובה ככנוסה לא אמרינן דחשובה ככנוסה:

דאמרינן כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. מה שאמרה תורה דבעל מיפר נדרי אשתו משום דכיון שהאשה נזונית משל בעלה אינה נודרת אלא לפי דעתו וכאילו פירשה אם לא ירצה לא יהא נדר הלכך בקל חשבינן לה ככנוסה לענין הפרת נדרים כיון דניזונית משלו אבל בתרומה אע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן לא חשיב לה ככנוסה:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה שלשים יום ר' אלעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר נדריה וחכמים אומרים אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו אמר הר"ם כבר התבאר בחמישי מכתובות שהארוסה כאשר הגיע זמנה הנזכר ולא נשאת אוכלת משלו והתבאר בזה הפרק שנערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה אולם הבוגרת לא כמו שעשינו עקר כיון שבגרה אין לאביה רשות בה ואמר רבי אלעזר זאת הבוגרת יצאה מרשות אב ונתחייב בעלה במזונותיה כבר יוחדה לרשותו ויפר והלכה כחכמים:

אמר המאירי כבר ביארנו למעלה שהבוגרת אם נתקדשה תכף לבגרותה נותנין לה שנים עשר חדש אבל אם נתקדשה לאחר זמן נותנין לה תשלום שנים עשר חדש מזמן בגרותה שהבגר כתביעה ומכל מקום אין נותנין לה פחות משלשים יום אבל לנערה נותנין לעולם שנים עשר חדש ואם כן משנתנו צריך לפרשה בבוגרת שנתארסה תכף לבגרותה אלא שלמעלה פרשו הבוגרת וששהתה וכו' כלומר הבוגרת שהגיע זמנה לינשא לפי הזמן שנתקדשה בו תוך בגרותה והנערה ששהתה שנים עשר חדש וכן אלמנה שנתנו לה שלשים יום שכך הוא זמנה לפרנס את עצמה כמו שהתבאר שם וכונת המשנה שכל שהגיע זמנה לינשא והיא בוגרת או אלמנה שאין לאביה רשות בה הואיל ובעלה חייב במזונותיה אף הוא יכול להפר ביום שמעו בנדרים שנדרה מזמן מזמן זה ואילך מפני שדנין אותה כנשואה אחר שהוא חייב במזונותיה וחכמים אומרים אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כבר ביארנו בחמישי של כתובות שלדעת משנה ראשונה כל שהגיע זמנה לינשא ונתעכבו הנישואין מצדו ובפשיעתו אוכלת משלו ואם נתארסה לכהן אוכלת בתרומה אבל יבמה הזקוקה לכהן אינה אוכלת בתרומה אע"פ שנשאת לאחיו ושאכלה עם אחיו וכל שכן אם לא נשאת לאחיו אלא שאכלה באירוסין מצד הגעת זמן וכל שכן אם לא הגיע זמן נישואיה בחיי אחיו ועל זו אמרו עשתה ששה חדשים של זמן התביעה בפני הבעל ר"ל הארוס ומת ונפלה לפני היבם מן האירוסין והשלימה ברשותו זמן התביעה של שנים עשר חדש שנמצא שאלו היה הבעל קיים היתה אוכלת מצד הגעת זמן או אפילו כלן לפני הבעל ר"ל שהשלימה שנים עשר חדש בפני הארוס או כלם בפני יבם ר"ל שמת הארוס קודם התביעה אינה אוכלת אע"פ שתבעה והגיע זמנה מפני שאינה קנינו אבל בית דין שאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה אע"פ שהגיע זמן וביבמה אם נתאלמנה מן האירוסין עד שיכנוס ויבעול בעילה גמורה במתכוין וברצון ומן הנישואין עד שיכנוס ויערה אפילו באונס או שגגה שמאחר שאכלה בחיי האח אוכלת עכשו בביאה זו ולענין ביאור זה שאמרו במשנה ראשונה שמשהגיע זמן אוכלת בתרומה פירושו אף בתרומה של תורה ומה שאמרו כאן עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן פירושו שאף משנתארסה הותרה בתרומה בלא הגיע זמן ולא נאסרה אלא מדרבנן אי משום סמפון אי משום שמא ימזגו לה כוס וכו':

ואלמנ' ל' יום נ"ל דל"ג לי' דהאי דתנן התם בפ' אע"פ נותנין לבתולה יב"ח משתבע בה הבעל לפרנס את עצמה בתכשיטין ולאלמ' למ"ד יום היא אלמ' מן הנשואין ומש"ה לא יהבינן לי' בי"ח כ"א למ"ד יום שהכל מוכן לה אבל אלמנה מן האירוסין יב"ח יהיבינן לה וכיון דהיא אלמנה מן הנשואין מה זה שאמר כאן שאם שהתה ל' יום יכול להפר אפי' לא שהתה נמי משעה שקידשה יכול להפר כיון שנשאת ויצאה מרשות האב מידי דהוה אבוגרת ומה צורך לשהות למ"ד יום לא הוזכרה שהיי' אלא אצל נערה ארוסה שהאי עדיין ברשות האב ואביה ובעלה מיפרין נדריה מועיל לה שהיית י"ב חודש להוציאה מרשות האב ולהעמידה כולה ברשות הבעל אבל זו שנישאת שכבר יצאת מרשותהאב משעה שנתארסה לו ונדרה תחתיו הבעל מיפר נדריה כמו שמיפר בבוגרת והילכתא ל"ג במתני' ואלמא ל' יום כלל:

מתניתין וחכמים אומרים אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו ואפילו בנדרים שנדרה לאחר שנתחייב במזונותיה וכל שכן בנדרים שנדרה קודם דאין הבעל מפר בקודמין. הרי"ץ ז"ל.
גמרא רבי אליעזר אומר במשנה הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר דכיון דנתחייב חשיב ליה ככנוסה ומשנה ראשונה ששנינו בכתובות באף על פי אמרו דבר אחד. שמאותה משנה למדנו שמשנתחייב במזונותיה הרי היא ככנוסה דתנן היבם אינו מאכיל בתרומה מדרבנן כדתניא בתוספתא דכתובות רבותינו אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבם עד שתיבעל אלמא רבותינו גזרו. ובכתובות באף על פי ובאלמנה לכהן גדול ביבמות מסמיך ליה אקרא קנין כס~ אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ואסמכתא הוא מדרבנן הא מדאורייתא ארוס מאכילה. והא דאמרינן בהבא על יבמתו כי פליגי מן האירוסין וכו' עד כי רבי רחמנא לאוקמי במקום בעל לאלומי מבעל לא דמשמע אפילו בביאת שוגג לא רבי רחמנא דתיכול וכל שכן בזיקה בלא ביאה. ומשני דמדאוריתא לא אכלה התם הכי פירושו כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לאוקמי במקום בעל דכי היכי דבעל באירוסין מיפר נדרי ארוסתו עם אביה הכי נמי מפר יבם לאלומי מבעל לא דכל מילי דלא מחשבה ככנוסה מדאוריתא לבעל כגון לא יורשה ולא מטמא לה והכי נמי יבם. וכי היכי דבשל תורה לא אלים כח יבם במילי דרבנן כגון תרומה דאסירא לארוסה מדרבנן ביבם נמי אסורה מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תיקון. אבל לענין תרומה לא קאמר דרבי רחמנא דהא בארוסה קיימא לן בכתובות ובאלמנה לכהן גדול דאכלה מדאוריתא אלא משום דעולא גזרו עלה והיכי (כי) נימא לאלומי מבעל לא רבי רחמנא לענין תרומה ותרומה לא אסירה בבעל אלא מדרבנן אלא הכי הוא כדפירשנו. שטה.
ואיכא למידק מאי קא מדמי הגעת זמן דמשנה ראשונה להגעת זמן דרבי אליעזר דלמשנה ראשונה מדאורייתא אית לה למיכל אבל כאן מדאורייתא אינו מפר עד שתכנס לרשותו וכדכתיב אם בית אישה נדרה. וי"ל דהיינו דדחינן עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה. והכי פירושו עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה ואפילו בתרומה דאורייתא משום דאין בתרומה אלא חשש דרבנן או משום סמפון או משום חשש דעולא הילכך בהגעת זמן אוקמוה אדינא. אבל בנדרים דאוריתא לא כלומר דמדאוריתא לא יפר. וכן מצאתי שפירשו זה בתוספות ויפה פירשו. ועד כאן לא שמעת ליה לרבי אליעזר אלא בנדרים כדרב פנחס משמיה דרבא וכו'. תמיהא לי דהא קיימא לן בהפרת נדרים כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם ואחר כך מחלוקת הוא במתניתין סתם הבעל מפר בבגר ומחלוקת בוגרת ששהתה ואין הלכה כסתם. ואלו הא דרב פנחס הילכתא היא דרבא שהוא אמורא והוא בתראה אמרה ולא אשכחן אמורא דפליג עליה ובכוליה תלמודא משמע דהכין הלכתא וכדמשמע נמי בפרק יוצא דופן בשמעתא דמופלא סמוך לאיש בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וכיון שכן הואיל והא דרבי אליעזר בההיא שייכא הוה לן למימר דהילכתא כרבי אליעזר. וי"ל דכולהו ודאי אית להו הא דרב פנחס אלא הא דרב פנחס לאו בכל ניזונת איתמרא דהא ודאי יתומה שסמכה אצל בעל הבית ואפילו נזונת משלו ואי נמי בוגרת הניזונית על ידי אב ומשלו אין האב ולא בעל הבית מפירין נדריה ואפילו לרבי אליעזר. ולא עוד אלא אפילו יבמה דקנויה לו מדאורייתא אינו מפר ואפילו לרבי אליעזר ואפילו כשעמד בדין וברח ונתחייב במזונותיה אלא כשעשה מאמר כדאיתא בסמוך אלא דרבי אליעזר סבר דכיון שהיא קנויה לו או באירוסין או במאמר והגיע ומנה אף היא נותנת דעתה ותולה בו נדרה. והכי נמי טעמא דקרא דאמר דארוסה אביה ובעלה מפירין נדריה מפני שנותנת דעתה על שניהם ובשלא נתארסה אינה נותנת דעתה אלא על האב. ורבנן סברי' דלעולם אינה נותנת דעתה אלא על בעל ממש שהיא כנוסה לו בין שהיא נשואה של תורה או אפילו של דבריהם כיתומה קטנה שנשאת לגדול דנישואיה אינן אלא מדבריהם ואפילו הכי תולה בו נדרה וכדתניא קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואפילו למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא ואוקי לה התם בפרק יוצא דופן כטעמא דרב פנחס. כן נראה לי. ירושלמי מיסבר סבור רבי אליעזר במזונות הדבר תלוי קדש אשה על מנת לזון הבעל מפר להנשא אשה על מנת שלא לזון האב מפר לה דברי חכמים רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן לעולם אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו. הרשב"א ז"ל.

ותימה אמאי לא מייתי רישא דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ויש לומר דמסיפא שמעינן בעל ויבם ורבי אליעזר נמי בבעל ויבם איירי דקתני סיפא שומרת יבם רבי אליעזר אומר יפר אייתי לסיפא. שטה.

גמרא הבעל חסר יום אחד או כולן בפני היבם חסר יום אחד כצ"ל:

רש"י בד"ה אבל כו' לא שמעת ליה כצ"ל:

ברא"ש בתרומה הס"ד הוא הס"ד כלל הס"ד בד"ה אלא כו' לאחיה ולאחותה כצ"ל ככנוסה הס"ד:

ר"ן משלו הס"ד דאב הס"ד:

בד"ה א"ל כו' ודאי נדר על דעתיה כצ"ל:

במשנה וחכ"א כו' עד שתכנס לרשותו. ופי' הר"ן שתכנס לחופה. והטור סי' רל"ד באר יותר דבמסר האב לשלוחי הבעל אינו מפר עדיין והביאו שם השו"ע בשם וי"א (אבל הר"ן נראה דל"ד נקט חופה דלקמן (פט) בד"ה זה"כ דקתני גבי א"נ. משמע להדיא דה"ה במסר) והב"י תמה עליו דלישנא דמתניתין עד שתכנס לרשותו ובמסר כבר נכנסה לרשותו. וכוונתו נראה להא דכתובות (מט) ארנב"י אף אנן נ"ת הבא על א"א כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין כו' נכנסה לרשות הבעל בעלמא ר"ל אפי' מסר לבד ע"ש. אבל לפלא שנעלם מעינו הבדולח התוספות שם (מח) ד"ה לעולם דמחלקי בין לישנא דכיון שנכנסה ללישנא מעד שתכנס דעד יש במשמעו עד שתכנס לחופה. עד שר"ה או חייא ב"ר רצו לדייק מלשון זה (ולפי גי' עד שתכנס לרהב"ע) דמתני' דמסירה לא מהני (דמש"כ המהרש"א שם בתוס' דפרכי ברייתא לא מחוור דא"כ טפי ה"ל ליפרוך מלישנא דמתניתין שם (נז) ב"ד של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה) והכי קי"ל שם דבתרומה אינה אוכלת במסירה:

ונ"ל דהטור למד דין הפרה מתרומה (כדרבה בכאן דמשוה להו אהדדי וגם אביי לא אמר אלא לדחויא בעלמא) דכמו דחיישינן לסמפון בתרומה במסר כמו כן לענין הפרה. וכ"כ המורמ"ש שם בפשיטות על פרש"י בד"ה מסירתה לכל. ולפ"ז נדרים שנדרה אחר המסירה יכולין להפר הבעל והאב בשותפות ממ"נ דאם לא ימצא סמפון הפרת הבעל לחודה סגי. ואם ימצא סגי בהפרת האב לחוד (ודעת לנבון נקל לחלק בין זה להא דכתב הר"ן לקמן (עד) לענין ב' יבמין דבעינן שיהא ידוע בשעת הפרה ע"ש) אבל נדרים שקודם המסירה לא דדלמא לא ימצא סמפון ובעל אינו מפר בקודמין. ולפמש"כ י"ל דגם הרמב"ם לא יחלוק על הטור בזה דז"ל בפי"א מה"נ הכ"ב מסר האב כו' ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין. ומזה דייקו דמשמע הא בנדרים שנדרה אחר שנמסרה יכול להפר עי' בהגר"א סקכ"א. דא"ל דאתי לאפוקי דאותן יכולין להפר בשותפות כנ"ל. או אפי' אם הפר הבעל לחודיה אם לא ימצא בה סמפון יהיו מופרין למפרע. אבל באמת הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומות ה"ג ובפ"ח ה"ז הביא הטעם על הא דאינה אוכלת עד שתכנס לחופה. משום גזירה שמא תאכיל כו' והשמיט טעם דסמפון. ולכאורה תמוה דהא מוכח להדיא בכתובות (נח) דלכ"ע למשנה אחרונה הטעם משום סמפון. וכה"ג הקשו התוס' שם (מח ב) על פרש"י. וכן תמה בגה"ש לקמן על הר"ן (ואישתמיטתיה במחכ"ת שכן גם דעת רש"י והרמב"ם) ואולי סמכו על סוגיא דקדושין (ר"ד יא) דפשטה משמע דטעם מ"א משום דעולא דהיינו שמא ימזגו כו'. ועתוס' שם שנדחקו בזה:

ר"ן ד"ה וחכ"א. דהוא בר פלוגתיה דר"א בכ"ד. כצ"ל:

ר"ן ד"ה ואפי' כולן בפני הבעל. ואין כן דעת ר"ת כו' אבל אם כולן בפני הבעל ואכלה אוכלת כו'. כצ"ל. ומש"כ דנהי כו' מיהו לא מיפסדא מחמתיה. ר"ל מ"מ כח זה יש בידו שלא תפסיד מיהא זכות אכילתה שהיתה לה כבר מבעלה:

ר"ן ד"ה ואיכא דילפי. במפרש נמי כו'. מה שהגיהו בד"ח עה"ג הוא לל"צ:

בא"ד נהי דהפרת הבעל גזה"כ היא כו' אבל הנודר ע"ד חבירו דלא חדית כו'. תימה דלפ"ז מאי משני בנדה על קטנה. דהלא מדאורייתא ה"ל כאחר. וכן לר"א לפי מאי דדחי אביי דגם הוא חייש לסמפון מאי מהני הא דנודרת על דעתו:

בהר"ן ד"ה ב"ד שאחריהם. אי משום סימפון כו'. תמוה לי הא מבואר בסוגיא דכתובות דלכ"ע טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון ופליגי רק בטעמא דמשנה ראשונה אי משום סימפון או משום שמא תשקה:

ב"ד של אחריהם אמרו וכו'. פי' רש"י שלפנינו משום שמא ימזגו וכו'. וכ"כ הר"ן וז"ל ושמא תשקה נמי איכא למיחש דלאו דוכתא מיחד לה עכ"ל. וזה אינו למסקנת הש"ס דכתובות דלמשנה אחרונה לכ"ע הטעם משום סמפון אבל דוכתא מיחד בודאי משהגיע זמן ע"ש. והנלע"ד דעיקר סברת רבה אליבא דר"א הוא מדכתיב ואם בית אישה נדרה ומכיון דמיחד לה דוכתא שוב מיקרי האי דוכתא בית אישה אע"פ שהוא בית אביה. כמו שמצינו לענין גוי שהפקיד חמצו בבית ישראל ומיחד לו מקום שוב ה"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי כמבואר בטש"ע א"ח סי' ת"מ ה"נ ע"י יחוד דוכתא מיקרי בית אישה. והכי קאמר רבא מדחזינן דשרי תרומה אפילו דרבנן ש"מ קים להו לרבנן דמיחד דוכתא הראוי לקרות בית אישה וממילא מיפר נדרה. ורבנן דר"א ס"ל כמשנה אחרונה. והשתא אי ס"ד דלרבה גם למשנה אחרונה מיחד דוכתא למזונות ומיקרי בית אישה. ורק משום סמפון לא תאכל בתרומה אפילו נימא בנדרים נמי חיישינן לסמפון מ"מ אי הפר לה ושוב נשאה ולא אשכח בה סמפון והיא גם היא כבר ידעה בנפשה שכל מום אין בה ולא ימצא בה סמפון א"כ הפרתו למפרע הפרה מעליא הוה וממתניתין משמע לרבנן אינו מיפר מעיקר הדין. אע"כ הוכרחנו לומר דלס"ד דרבה טעמא דמשנה אחרונה דלא מיחד לה דוכתא שפיר ולא מיקרי בית אישה נדרה ולא מצי למיפר מדינא. אמנם למסקנא דאביי דלאו בהכי פליגי א"כ נימא כמסקנא דכתובות דלמשנה אחרונה נמי מיחד דוכתא ולא חששו אלא משום סמפון דבדיקות חוץ לא שמיה בדיקה:

כדר"פ משמיה דרבא וכו'. נראה דלר"א מזונות דאורייתא וכיון דמשהגיע זמן מתחיל קצת אישות מהני ע"ד בעלה נדרה אע"ג דמי שזן חברו אין זה מועיל להפר נדרו כמ"ש הר"ן דגז"ה הוא דתליא באישות מ"מ מקצת אישות סגי והיינו זמן חיוב מזונות מטעם אישות. ורבנן ס"ל מזונות לאו דאורייתא ופלוגתא דתנאי היא בכתובות פ' נערה ורמב"ם פסק כמ"ד מזונות דאורייתא ורמב"ן פסק לאו דאורייתא. ועיין רמב"ן פ' משפטים בפסוק שארה כסותה וגו'. וא"נ ס"ל לרבנן דר"א מזונות דאורייתא וכרמב"ם מ"מ י"ל ס"ל כוליה אישות בעינן והיינו נישואין ולא מקצת חיוב אישות ופלוגתא כי הא איתא בדוכתא טובא עיין מ"ש תוס' פ' כסוי הדם גבי דמו אפילו מקצת דמו ע"ש כנלע"ד:

מתני' הבוגרת. והנערה ששהתה י''ב חדש ואלמנה ששהתה ל' יום: הואיל ובעלה חייב במזונותיה. כדאמרינן במס' כתובות בפ' אע''פ נותנין לבתולה י''ב חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש לפרנס את עצמו הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו וכו' ובוגרת נותנין ל' יום כאלמנה: ר''א אומר יפר. כדאמר לקמן כל הנודרת על דעת בעלה נודרת: אין הבעל מיפר. יחידי עד שתכנס לרשותו: גמ' משנה ראשונה. בפרק אע''פ: היבם אינו מאכיל. לשומרת יבם מן הארוסין: עשתה ששה חדשים. שהיתה ארוסה לראשון ו' חדשים ולפני היבם ששה דהיינו י''ב חדש שנותנין לבתולה לפרנס את עצמה: ואפילו. עשתה כולן י''ב חודש לפני הבעל וחסר יום אחד אחרון לפני היבם אינו מאכילה בתרומה הא עשתה כולן י''ב חודש לפני הראשון ונפלה לפני היבם הואיל וכבר חייב הבעל במזונותיה מאכילה יבם בתרומה אף ע''פ שלא הכניסה ככנוסה דמיא וה''נ אמר ר''א הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר: ב''ד של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה כו'. והתם מפ' טעמא שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה את אחותה: אלא בתרומה דרבנן. בזמן הזה דלא הוי אלא מדרבנן אי נמי בתרומה דרבנן כגון עציץ שאינו נקוב ופירות שנכנסו מח''ל: אבל נדרים דאורייתא. התם קא אמרי רבנן דאינו מיפר: וע''כ לא שמעת ליה לר''א אלא גבי נדרים. והיינו טעמא דמשנתחייב יפר משום דרב פנחס וכו' והיינו לאחר שנתחייב במזונותיה אבל לגבי תרומה דיבם לא מבעיא בתרומה דאורייתא דלא אכלה אפי' עשתה י''ב בפני הבעל אלא אפילו בעציץ שאינו נקוב דתרומה דרבנן לא אכלה:

אין תוס' לעמוד זה

ר"ן
מתני' הבוגרת ששהתה י''ב חדש. הא תריצנא לה לעיל בגמ' (דף ע:) בוגרת וששהתה י''ב חדש: הואיל ובעלה חייב במזונותיה. כדתנן בפ' אע''פ (כתובות נז.) דנותנין לבתולה י''ב חדש ולאחר מכאן חייב במזונותיה כדתנן (שם) הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו: יפר. לבדו בלא שותפותיה דאב: וחכמים אומרים. היינו רבי יהושע דהוא בר פלוגתיה דר''א בכל דוכתא: עד שתכנס לרשותו. עד שתכנס לחופה: גמ' ר''א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד. דכשהגיע זמנה לינשא ולא נשאת כיון שחייב בעלה במזונותיה חשבינן לה כנשואה לקצת דברים ואע''פ שאינה בבית בעלה. ר''א הא דאמרן דאמר במתני' בעלה מיפר נדריה בלא שותפותיה דאב: היבם אינו מאכיל בתרומה. כדילפי' התם בפרק אע''פ (דף נח.) דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו: עשתה ו' חדשים בפני הבעל. שעברו עליה ו' חדשים בחיי הבעל מאותן י''ב חדש שנתנו לה חכמים משעה שתבעה הבעל לינשא: ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם. כך היא עיקר הגירסא ופרש''י ז''ל שם בפרק אע''פ דלאו דוקא חסר יום אחד דאפי' כולן בפני הבעל אינה אוכלת ברשות היבם וכדילפי' התם מדכתיב קנין כספו והאי קנין כסף אחיו הוא והאי דקתני חסר יום אחד דניחא ליה למיתני באשה שלא אכלה כלל ואין כן דעת ר''ת ז''ל אלא דוקא חסר יום א' אבל אם אכלתן כולן בפני הבעל אוכלת משל יבם דנהי דיבם אינו מאכיל מיהו לא מפסדא מידי מחמתיה והכי איתא בהדיא בירושלמי הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה: זו משנה ראשונה. דס''ל דאשה אוכלת בתרומה קודם שתכנס לחופה: בית דין שאחריהם אמרו אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ומפרשי התם טעמייהו אי משום סימפון כלומר שמא ימצא בה מום ונמצא מקחו מקח טעות אי משום שמא תשקה כוס של תרומה לאחיה ולאחותה והא דאייתי הך סיפא ולא אייתי רישא דמתני' דקתני בהדיא נותנין לבתולה י''ב חדש ולאלמנה ל' הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה משום דהך סיפא מפרשה טפי הי משנה ראשונה והי משנה אחרונה ואיכא נסחי דכתיבא בהו כולה מתני' אלמא משנה ראשונה ס''ל כר''א דמכיון שבעלה חייב במזונותיה הרי היא קצת ברשות בעלה דמש''ה אוכלת בתרומה. דקס''ד השתא דאי לאו דמשנה ראשונה ס''ל כר''א אף על גב דאיסור תרומה בארוסה ליתיה אלא מדרבנן דגזור אי משום סימפון אי משום שמא תשקה כוס של תרומה לאחיה ולאחותה אפ''ה אי לאו דבמידי דאורייתא קיימא ברשות בעלה כר''א לתרומה נמי אע''ג דמדרבנן היא לא אוקמוה ברשותיה דחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה: אמר ליה אביי ודלמא לא היא עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן. משום דכיון דמדינא ארוסה אוכלת בתרומה ורבנן הוא דגזור אי משום סימפון או משום שמא תשקה כל שחייב במזונותיה ליכא למיחש להכי ושרי דמשום סימפון ליכא דמקמי דיהיב לה מזונות בדיק לה ע''י קרובות כי היכי דלא לישדי זוזיה בכדי ובדיקת חוץ שמה בדיקה ומשום שמא תשקה נמי ליכא דכיון דאיהו מפרנס לה דוכתא מייחד לה אבל נדרים דמדאורייתא אין ארוס מיפר אפי' לאחר שנתחייב במזונותיה אימא לך דלא מצי מיפר בלא שותפותיה דאב: ועד כאן לא שמעת ליה לר''א אלא גבי נדרים ולא משום דחשיב לה כנשואה אלא כדרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת הלכך ס''ל לר''א דכיון דאיהו מפרנס לה ודאי נדרה על דעתיה אבל בתרומה אפי' דרבנן לא אכלה דאיכא למימר דנהי נמי דהוא מפרנס לה איכא למיחש משום סמפון דקסברי בדיקת חוץ לא שמה בדיקה ולשמא תשקה נמי איכא למיחש דלאו דוכתא מייחד לה: והא דאמר דטעמא דר''א כדרב פנחס לאו למימרא דרבנן לית להו דרב פנחס דהא מסקי' בנדה בפרק יוצא דופן (דף מו.) בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה דבעלה מיפר נדריה דאע''ג דנדריה חיילי מדאורייתא דהא קיימא לן דמופלא סמוך לאיש מדאורייתא כדאיתא התם ונשואי קטנה ליתנהו אלא מדרבנן אפ''ה אתו נשואי דרבנן ומבטלי נדרים דאורייתא מדרב פנחס אלמא רבנן נמי מודו בה אלא דבהא פליגי ר''א סבר כיון דאיהו מפרנס לה אינה [נודרת] אלא על דעתו ורבנן סברי מי לא מודית לן דאילו מפרנס לה אחר לא נדרה לה על דעתיה כי מפרנס לה ארוס נמי לא על דעתיה היא נודרת עד שתכנס לחופה ומיהו מכיון שנכנסה לחופה אפי' בחופה דרבנן כקטנה שהשיאוה אמה ואחיה מודו רבנן שעל דעתו היא נודרת ומש''ה אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא וכדכתיבנא: ואיכא דילפי מהכא דמי שנדר על דעת חבירו ה''ז יכול להתיר נדרו שלא ע''פ חכם דכי היכי דאמרינן הכא דמש''ה מצי בעל לחודיה להפר משום דנדרה על דעתיה במפרש נמי על דעת חבירו מצי מפר דלא גרע מפרש דחבירו מסתם דבעל דהיינו טעמא הכא והתם משום דכנדר על תנאי דמי וזו אצלי שגגת הוראה דהא אף ע''ג דאמר דעל דעת בעלה היא נודרת אפ''ה צריך בעל שיפר לה באותו לשון שקצבה לה תורה וגזירת הכתוב הוא ומש''ה אין כל הלשונות שוין בו וכדאמר לקמן (דף עז:) ואי אמרת דבנודר על דעת חבירו נמי אידך מצי מיפר משום דכנדר על תנאי דמי הרי התרתו של בעל ואחר ראוי שתהא נאמרת בכל לשון אלא ודאי רב פנחס ה''ק נהי דהפרה דבעל גזרת הכתוב היא מיהו מש''ה זכתה תורה לבעל בהפרת נדריה משום דעל דעת בעלה היא נודרת הלכך כל שהיא נודרת על דעתו חיילא הך גזירת הכתוב דאמר רחמנא אבל נודר על דעת חבירו דלא חדית ביה רחמנא מידי ודאי לא מצי מיפר מיהו היכא דאתני בהדיא ואמר הריני נודר אם חבירי רוצה מצי חבריה למשרי ליה ואינו צריך לשון מיוחד אלא כל