נדרים עז ע"ב

בקיטונא דבי רב עומד יחידי ובלילה אמר רבה אמר רב נחמן הלכה נשאלין נדרים עומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובים ואפי' היה להן פנאי מבעוד יום עומד והתניא ירד ר''ג מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו נדרו רבן גמליאל סבר פותחין בחרטה מיעקר נדר' בעינן ובעי עיוני אהכי ישב ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה ואפילו מעומד א''ל רבא לרב נחמן חזי מר האי מרבנן דאתא ממערבא ואמר איזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב הונא בר אבין ושרו ליה נדריה ואמרו ליה זיל ובעי רחמי על נפשך דחטאת דתני רב דימי אחוה דרב ספרא כל הנודר אע''פ שהוא מקיימו נקרא חוטא אמר רב זביד מאי קרא {דברים כג-כג} וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת איכא חטא תניא האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי אין זה נדר לא אמר כלום יפה עשית ואין כמותך ואם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין: לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו א''ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו תניא בש''א בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו ובה''א אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו א''ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתני' {במדבר ל-ב} זה הדבר החכם מתיר ואין בעל מתיר שיכול ומה חכם שאין מפר מתיר בעל שמפר אינו דין שמתיר ת''ל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - ב

בקיטונא דבי רב [בחדר שליד בית המדרש].

והיה רב באותה שעה - עומד, יחידי, וב לילה.

אמר רבה אמר רב נחמן: הלכה -

נשאלין להתיר נדרים, אפילו כאשר הדיין עומד, יחידי, ובלילה, ובשבת, ובקרובים. ונשאלים בשבת, אפילו היה להן פנאי להתיר נדרים אלו מבעוד יום [קודם השבת].

ומקשינן:

וכי עומד יכול להתיר נדרים?

והתניא: מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך מעכו לכזיב. כיון שהגיע לכזיב, בא אחד לישאל על נדרו. אך כיון ששתה רבן גמליאל רביעית יין, אמר לו שיטייל אחריו שלשה מילין, עד שיפיג יינו. כיון שהגיע לסולמא של צור, ירד רבן גמליאל מן החמור, ונתעטף, וישב, והתיר לו נדרו.

ומוכח שהיה צריך רבן גמליאל לישב כדי להתיר את הנדר.

ומתרצינן: [לפי גירסת הר"ן]

רבן גמליאל סבר, אין פותחין בחרטה - אין מתירים את הנדר על ידי פתח של חרטה בלבד.

אלא, מיעקר נדרה בעינן - צריך למצוא פתח של טעות לנדרו, לומר, שלא היה יודע מדבר מסויים בשעה שנדר, ורק עתה הוא יודע ממנו, ואילו הוא היה יודע ממנו אז, הוא לא היה נודר.

וכיון שלא התיר רבן גמליאל בחרטה גרידא, אלא היה זקוק לחפש לו פתח של טעות, בעי עיוני [צריך היה רבן גמליאל לעיין היטב בדבר], אהכי [ולכן] ישב.

ואילו רב נחמן, שאמר אפשר להתיר נדרים תוך כדי עמידה, סבר כדעת התנאים החולקים על רבן גמליאל, וסוברים שפותחין בחרטה גרידא, ולכן אין צורך בעיון מדוקדק, ואפשר להתיר את הנדר אפילו מעומד ^[50].

אמר ליה רבא לרב נחמן: חזי מר, האי מרבנן דאתא ממערבא - יראה כבודו את התלמיד חכם שבא מארץ ישראל, ואמר: איזדקיקו ליה [נזקקו לדון בדינו] רבנן לבריה דרב הונא בר אבין, ושרו ליה נדריה. ואמרו ליה, זיל ובעי רחמי על נפשך - לך ובקש רחמים משמים על עצמך משום דחטאת ^[51].

דתני רב דימי אחוה דרב ספרא: כל הנודר, אף על פי שהוא מקיימו, נקרא "חוטא".

אמר רב זביד: מאי קרא [מהיכן נלמד דבר זה]? דכתיב [בספר דברים כג] "וכי תחדל לנדור - לא יהיה בך חטא".

ומשמע מזה: הא אם לא חדלת לנדור, איכא חטא, ואפילו אם תקיים את הנדר. תניא: האומר לאשתו לאחר שנדרה, כל נדרים שתדורי [שנדרת], אי אפשי שתדורי [אינני מרוצה שנדרת].

וכן אם אמר לה שכל נדר שנדרת אין זה נדר - לא אמר כלום! אין לשון זו נחשבת כלשון הפרה. ^[52]

ואם אמר לה: יפה עשית.

וכן אם אמר לה בעקבות כך שנדרה: אין כמותך!

וכן אם אמר לה: אם לא נדרת, הייתי מדירך אני! -

דבריו קיימין.

זה נחשב לשון הקמה, והנדר מקוים. ^[53]

תניא לא יאמר אדם לאשתו כאשר הוא מיפר את נדריה בשבת: מופר ליכי, או בטיל ליכי, כדרך שאומר לה בחול.

אלא אומר לה: טלי ואכלי, טלי ושתי, את מה שנדרת ממנו.

והנדר בטל מאליו, כיון שלשון זה נחשב הפרה.

והטעם: על אף שהתירו להפר נדרים בשבת, בכל זאת אם אפשר לשנות בלשון ההפרה, ישנה ^[54].

אמר רבי יוחנן: ואפילו כשאומר לה לשון זו, בכל זאת צריך שיבטל בלבו את הנדר, ויאמר בלבו שהנדר מופר.

תניא, בית שמאי אומרים: המפר נדר בשבת - מבטל בלבו.

אבל המפר נדר בחול - מוציא בשפתיו את לשון ההפרה.

ובית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה [בין בשבת ובין בחול], מבטל בלבו, ואין צריך להוציא בשפתיו ^[55].

אמר רבי יוחנן: חכם שהתיר את הנדר ולא אמר לשון "מותר לך", אלא אמר בלשון הפרת הבעל "מופר לך".

וכן בעל שהפר את הנדר ולא אמר לשון "מופר לך", אלא אמר בלשון התרת חכם, "מותר לך" -

לא אמר כלום, היות ולשון הפרה בבעל מבוארת בפסוק. ואילו לשון התרה בחכם נלמדת מהפסוק "לא יחל דברו", אבל אחרים עושים דברו חולין ומאי ניהו, חכם. וחולין הוא לשון היתר.

והטעם: דתניא,

אמרה תורה "זה הדבר" - מלמד הכתוב כי רק החכם מתיר את הנדר, ואין הבעל מתיר את הנדר, אלא רק מפר אותו ביום שומעו.

שיכול [שהיה אפשר לומר קל וחומר]:

ומה חכם, שאין מפר, בכל זאת הוא מתיר.

בעל, שמפר - אינו דין שמתיר!

תלמוד לומר:

הערות

^[50] הרשב"א מפרש, מאחר וסובר רב נחמן שאפשר להתיר מעומד כיון שמתירים את הנדר על ידי פתח של חרטה בלבד, אף כאשר מתירים את הנדר על ידי פתח גמור גם אין צורך לשבת, ומהני התרת נדרים מעומד. והר"ן חולק, וסובר שכל דברי רב נחמן הם רק כאשר מתירים את הנדר על ידי חרטה, אבל כאשר מתירים על ידי פתח גמור אף רב נחמן מודה שצריך להתיר את הנדר מיושב, כיון שאז בעינן ישוב הדעת. ושיטת רש"י בעירובין דף סד ב שונה מדברי הר"ן כאן, וגרסתו היא הפוכה, שרבן גמליאל סובר פותחין בחרטה ורב נחמן סובר אין פותחין בחרטה. והסבר גירסת רש"י היא: רבן גמליאל סובר פותחים בחרטה, היינו שצריך לפתוח בסיבה הגורמת לו להתחרט על הנדר מתחילתו, ולכן צריך ישוב הדעת להתיר את הנדר וצריך לשבת. ואילו רב נחמן סובר שאין צורך לפתוח בדבר הגורם להתחרט על הנדר מתחילתו, אלא מהני כל סיבה שהיא כדי להתיר את הנדר, ולכן אין צורך בישוב הדעת ובעיון מדוקדק ואפשר להתיר מעומד.

^[51] לכאורה מימרא זו היא מימרא בפני עצמה ואין לה שייכות עם הנידון הקודם האם פותחין בחרטה או לא. ובמפרש מסביר שמה שאמרו לו "זיל ובעי רחמי", היינו שכך פתחו לו להתחרט על הנדר על ידי שהסבירו לו שהנודר חוטא. ולפי זה הגמרא מביאה מימרא זו לומר שבני א"י פתחו לו על ידי חרטה.

^[52] יש ראשונים שמפרשים דברי הברייתא באופן אחר, שהבעל אמר לאשתו אחר שנדרה שכל הנדרים שתידור מכאן ואילך אינו רוצה בהם. והוה אמינא שזה יחשב קיום על הנדרים הקודמים שנדרה, כיון שגילה דעתו שאינו רוצה להפר נדרים אלו, ועל זה אומרת הברייתא שאין זה נחשב קיום, אלא צריך שיגלה דעתו על נדרים אלו בפירוש.

^[53] הסבר החילוק בין הפרה להקמה הוא: קיום מועיל אפילו בלב, ועל כן כל לשון שמשמעותה קיום הרי זה נחשב קיום, כי לא גרע הלשון הזאת מקיום בלבו. אבל הפרת נדרים אינה מועילה בלב, ולכן צריך שיאמר דוקא לשונות הנחשבים לשון הפרה [ר"ן].

^[54] כך מפרש הר"ן. והוסיף עוד, שאין לפרש שהטעם הוא משום גזירה אטו התרת נדרים על ידי חכם, שאסורה בשבת, כיון שהרי דין זה נאמר אף בנדרים שהם לצורך השבת, כי הוא אומר לה טלי ואכלי, וזה צורך השבת, ובאופן זה אף התרת נדרים על ידי חכם מותרת בשבת

^[55] הרשב"א שואל, הלא אמרינן בגמרא לקמן שהפרה בלב לא מהני, ואם כן איך מועיל הביטול בלב? והרשב"א מתרץ, שדין זה שהפרה בלב אינה מועילה, הוא מדרבנן. וב"ה שאומרים דמהני ביטול בלב היינו דוקא אם יאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי. ובית שמאי סוברים שאף זה לא מהני רק בשבת אבל בחול צריך להפר בפה ממש. והרמב"ם אומר שישנם שני אופני ביטול על נדר על ידי הבעל: א. הפרה רגילה, שהנדר מופר והאשה יכולה לעבור על נדרה. וכמו כן יכולה היא שלא לעבור על נדרה. ב. ביטול, שהבעל מבטל את הנדר על ידי שכופה את האשה לעבור על הנדר. וכתב הרשב"א שלפי דברי הרמב"ם מיושב הקושיה הקודמת, כי מה שאמרינן הפרה בלב לא מהני, היינו בהפרה רגילה, אבל בביטול מהני אפילו בלב. ולכן אומרים ב"ה שאפשר לבטל אף בחול בלב ואין צורך לבטל בפה. והראב"ד מפרש את דברי ב"ש שבחול צריך להוציא בשפתיו היינו שכאשר ביטל בשבת בליבו צריך במוצ"ש לחזור ולומר בפה. וב"ה חולקים וסוברים שאין צורך לחזור במוצ"ש ולהפר בפה.

והיה זה בקיטונא דבי רב [בחדר בית המדרש] כשהיה עומד, והיה יחידי והיה זה בלילה.

אמר רבה אמר רב נחמן: הלכה, נשאלין להתיר נדרים כשהוא עומד, יחידי, ובלילה, ובשבת, ובקרובים, ואפילו היה להן פנאי מבעוד יום.

על כך שואלים: עומד? והתניא [והרי שנינו בברייתא] : ירד רבן גמליאל מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו נדרו. ומדוע ישב? ומשיבים, רבן גמליאל סבר: פותחין בחרטה. כלומר, אין מתירים סתם, אלא יש צורך לחפש פתח להתיר ולמצוא אופן של חרטה על הנדר מתחילתו, מיעקר נדרא בעינן [לעקור את הנדר אנו צריכים] ומשום כך בעי עיוני [צריך לעיין בדבר], אהכי [משום כך] ישב. ואילו רב נחמן סבר: אין פותחין בחרטה שאין צורך לחפש פתח כזה, ולכן יכול להתיר את הנדר אפילו כשהוא מעומד.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: חזי מר [יראה אדוני] האי מרבנן דאתא ממערבא [אחד החכמים שבא מארץ ישראל] ואמר: איזדקיקו ליה רבנן [נזקקו לו חכמים] להתיר נדר לבריה [לבנו] של רב הונא בר אבין, ושרו ליה נדריה [והתירו לו את נדרו] ואמרו ליה [לו] : זיל ובעי רחמי [לך ובקש רחמים] על נפשך [עצמך] שחטאת במה שנדרת. דתני [ששנה] רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא: כל הנודר, אף על פי שהוא מקיימו לנדר — נקרא חוטא. אמר רב זביד: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד על כך — "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (דברים כג, כג), הא [הרי] אם לא חדלת ונדרת — איכא [יש] בזה חטא.

א תניא [שנויה ברייתא] : האומר לאשתו "כל נדרים שתדורי אי אפשי (אין רצוני) שתדורי" או אמר לה "אין זה נדר" — לא אמר כלום שאין זה נוסח של הפרה. ולענין קיום אם אמר לה "יפה עשית" או "אין כמותך" או "אם לא נדרת מדירך אני" — דבריו קיימין והרי זה קיומו של הנדר.

לא יאמר אדם לאשתו בשבת כשהוא מפר את נדרה "מופר ליכי [לך] "או "בטיל ליכי [לך] " כדרך שאומר לה בחול, אלא אומר לה אם נדרה ממאכל ומשתה "טלי ואכלי" "טלי ושתי", והנדר בטל מאליו. אמר ר' יוחנן: וצריך בכל זאת שיבטל בלבו את הנדר, ולא די כשאומר לה לאכול או לשתות.

תניא [שנויה ברייתא], בית שמאי אומרים: בשבת מבטל את הנדר בלבו, בחול מוציא בשפתיו את ביטולו של הנדר. ובית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה בין בשבת ובין בחול, דיו שיהיה מבטל בלבו, ואין צריך להוציא בשפתיו.

ב אמר ר' יוחנן: חכם שאמר בלשון בעל, שאמר שהוא מפר את הנדר, ובעל שאמר בלשון חכם שהוא מתיר את הנדר — לא אמר כלום, שכל אחד מהם יש לו ייפוי כוח לבטל הנדר באופן זה דווקא, ולא באופן אחר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] באותו ענין, שעל הכתוב הפותח פרשת נדרים "זה הדבר אשר צוה ה'" (במדבר ל, ב) אמרו חכמים: מן ההדגשה "זה" למדים כי החכם מתיר את הנדר ואין בעל מתיר. שיכול הייתי לומר: ומה חכם שאין מפר נדר — בכל זאת מתיר אותו, בעל שמפר נדר אינו דין שמתיר? תלמוד לומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in a side room [kitona] of the study hall, while standing, alone and at night.

Rabba said that Rav Naḥman said: The halakha is that one can request the dissolution of vows even when the halakhic authority is standing or alone, i.e., without a court of three, as long as he is a halakhic authority, and that one can do so at night, on Shabbat, and by relatives, and even when those requesting dissolution on Shabbat had the opportunity to do so while it was still day, i.e., before Shabbat.

The Gemara raises a difficulty with this ruling: Can a judge dissolve a vow while standing? But it is taught in a baraita that Rabban Gamliel alighted from a donkey, and wrapped himself in his shawl in the customary manner of a judge, and sat, and dissolved a man’s vow for him. If one can dissolve a vow while standing, why did he sit? The Gemara explains: Rabban Gamliel holds that one must broach dissolution based on regret. In other words, a halakhic authority does not dissolve vows directly, but must prompt the one who took the vow to concede that he regrets having taken the vow in the first place. We require that the vow be uprooted, and he needed to examine the case; therefore, he sat down. But Rav Naḥman holds that one need not broach dissolution based on regret, and therefore a halakhic authority can dissolve the vow even while standing.

Rava said to Rav Naḥman: Master, see that Sage who came from the West, Eretz Yisrael, and who said: The Sages attended to the dissolution of a vow taken by the son of Rav Huna bar Avin, and they dissolved his vow and said to him: Go and request mercy for yourself, for you have sinned by taking a vow. As Rav Dimi, the brother of Rav Safra teaches: With regard to anyone who takes a vow, even if he fulfills it, he is called a sinner. Rav Zevid said: What verse teaches this? It is: “But if you refrain to vow, it will be no sin in you” (Deuteronomy 23:23). It may be inferred that if you did not refrain from taking vows, there is sin.

§ It is taught in a baraita: One who says to his wife: Any vows which you will vow, I do not want [ee efshi] you to vow, or one who wants to nullify a vow and says: This is not a vow, has not said anything, as this is not a valid formula of nullification. If he says: You have done well, or: There are none like you, or: If you had not taken a vow, I, myself, would have taken a vow to obligate you in this, his statement is substantial, and the vow is ratified.

A man should not say to his wife when nullifying her vows on Shabbat: It is nullified for you, or: It is canceled for you, in the manner that he would say to her on weekdays. Rather, he should say to her, if she took a vow to refrain from food or drink: Take this and eat it, or: Take this and drink it, and the vow is canceled on its own. Rabbi Yoḥanan said: And he must also cancel the vow in his heart; simply telling her to eat or drink is not sufficient.

It is taught in a baraita: Beit Shammai say: On Shabbat he cancels the vow in his heart and on a weekday he articulates the nullification with his lips. And Beit Hillel say: Both in this case and in that case, i.e., whether on Shabbat or a weekday, it is sufficient if he cancels the vow in his heart, and he need not articulate with his lips.

§ Rabbi Yoḥanan said: A halakhic authority who pronounced his dissolution of a vow with language appropriate to a husband, i.e., he said the word nullified instead of dissolved, or a husband who pronounced his nullification of a vow with language appropriate to a halakhic authority, i.e., he said the word dissolved instead of nullified, has not said anything. Each of them has the authority to cancel a vow only in the particular manner allotted to him.

As it is taught in a baraita: The verse “This is the thing which the Lord has commanded” (Numbers 30:2) indicates that the husband’s nullification, which is the topic of the subsequent verses, must be done specifically in this way. The Sages concluded that a halakhic authority dissolves a vow, but a husband does not dissolve it. As, one might have thought: And just as a halakhic authority, who cannot nullify vows, nevertheless dissolves them, so too with regard to a husband, who can nullify vows, is it not logical that he should also dissolve them? Therefore, the verse states:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי אין כאן נדר לא אמר כלום. יפה עשית ואין כמותיך ואם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי טלי ושתי והנדר כטל מאליו א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו תניא בש"א בשבת מבטל בלבו (ב) ובערב ובחול מוציא בשפתיו ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו: מתני' בנזירות*. נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו *חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר את נדרי אשתו ואינו מיפר את נדרי עבדו היפר לאשתו היפר עולמית היפר לעבדו ויצא לחירות משלים את נזירותו עבר מכנגד פניו ר"מ אומר לא ישתה רבי יוסי אומר ישתה ות"ר למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולא לשבועות והוינן בה מ"ש גבי נזירות ומ"ש גבי נדרים ותירץ אביי דהכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ואינו צריך לכפותו לנדרים וא"צ לכפותו לשבועות מאי טעמא אמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ושמעינן ממתני' ומגמרא דילה שהאיש צריך להפר נדרי אשתו לומר לה מופר ליכי בטל ליכי אבל אינו יכול לכפותה סתם לאכול ולשתות אלא בשבת וצריך שיבטל בלבו ובעבדים כל שאר נדרים חוץ מנזירות אם היה בהו עינוי נפש ואצ"ל שיש בהן ביטול מלאכה לרב אין הנדר חל עליו כלל אלא הוא עצמו אוכל ושותה ועושה מלאכה כבתחלה דהרעת אחרים היא כי היכי דלא ליכחוש ואם יצא לחירות משלים את נדרו ונדרים שאין בהן עינוי נפש ולא ביטול מלאכה אין הרב יכול להפר ולא לכוף וכן הדין בשבועות: א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין הבעל מתיר בעל מיפר ואין חכם מיפר.

ורב נחמן סבר פותחין בחרטה. ולא בעינן עיוני ומידק במלתא והלכך אפילו מעומד, ומסתברא דכיון דעיקרא דמלתא פתחינן בחרטה ולא בעינן למיתב, אפילו לא נתחרט דבעינן לעיוני בפתחיה, כיון דמעיקרא אפילו מעומד בסוף נמי אפילו מעומד דלא דמי לדין, אבל לר' גמליאל לעולם לא שרינן אלא בפותחין ומעיקרא בעינן עיוני, הלכך מיחזי כדינא, ובעינן מיושב כדין ולא מעומד.

כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם. יש מפרשים שאם נדרה אשתו ורצה להקים לה, ואמר לה כל נדרים שתדורי, כלומר מכאן ולהבא אי איפשי בהם, מכלל דאלו שנדרה עכשיו אפשי בהם ויהיו מקיימין, דלעולם אינו הקם עד שיקיים אלו בפירוש, אבל אמר לה [יפה – לפי השי"מ] עשית אין כמותיך, ואם [יפה – לפי השי"מּ] נדרת מדירך אני דבריו קיימין, אף על פי שלא אמר בפירוש קיים ליכי, והפירוש הזה נאות לפשטא דמשנתינו, דהויא סיפא מסקנא דרישא. אבל אינו נראה כן דלשון זה לשון היתר הוא לנדרים שכבר נדרה, ולא בא כאן אלא ללמד דאף על גב שלשון זה לענין הזקן הוי היתר, לענין בעל ולא הויא הפרה. והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם [שם] רב אבהו בשם רבי יוחנן הבעל שאמר אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמר כלום, אלא זה כהלכתו וזה כהלכתו, הבעל אומר מופר ליך בטיל ליך, וזקן אומר אין כאן שבועה, ולאו דוקא תדורי, דהא כל שלא בא לכלל הפר אליבא דרבנן אפילו באומר מופר ליך אינו מופר, אלא כל נדרים שאת נודרת עכשיו קאמר.

לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליך בטל ליך כדרך שאומר לה בחול, אלא טלי ואכלי טלי ושתי, והנדר בטל מאליו. איכא למידק והא אפילו באומר לה אי איפשי בהן אין כאן נדר לא אמר כלום, ואם כן היאך יועיל טלי ואכלי בלבד, ובגמרא נמי דקאמרינן בית שמאי אומר בשבת מבטלו בלבו ובחול מוציא בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו ונראה שזה הביאו להרמב"ם שכתב [הפלאה הלכות נדרים פרק י"ג הלכה ה'] שהפרה והבטול שני ענינים, דבמפר אינו כופה לאכול, אלא אם תרצה לאכול אוכלת ואם לאו אינו כופה, אבל כשהוא מבטל לה הרי זה כופה לאכול מה שאסרה עליה. ולדידיה מפרשינן דכשהוא מיפר צריך להוציא בשפתיו, ואם הפר בלבו אינו מופר, וכדאמרינן בגמרא חומר בהקם מבהפר, קיים בלבו מקויים, הפר בלבו אינו מופר, והלכך בשבת אינו מופר לה, אלא כשהוא מבטל לה אינו צריך לבטל בשפתיו אלא בלבו [וכופה במעשה, והיינו דבשבת מבטל בלבו – לפי השי"מ] וכופה לאכול ואפילו בחול [אילו רצה לבטל – לפי השי"מ] מבטל בלבו, נותן לה ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי. אבל הראב"ד ז"ל [שם בהשגות על הלכה ז'] תפס עליו מדתנן בנזיר [סא, א] נשים ועבדים יש להם חירות, חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה לאשתו. דאלמא שמע מינה שהאיש צריך להפר לאשתו ולומר לה מופר ליכי בטיל ליכי, אבל אינו יכול לכפותה סתם. ופירש הוא ז"ל שלא התירו אלא בשבת בלבד והוא שיבטל [בלבו – לפי השי"מ] ולפי סברא זו הוצרכו לפרש בגמרא, בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו, בחול מוציא בשפתיו, כלומר ולמוצאי שבת חוזר ואומר לה בטיל ליכי מופר ליכי. ואינו מחוור בעיניט כלל, דכשהוא חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליך מאי מהני, והלא אין הפרת נדרים אלא כל היום, ואי משום דלא ליטעו בה לבטל בחול (בלבד) [בלב – לפי השי"מ], אדרבה איכא למיגזר בה טפי דאתי למימר דהפרת נדרים מעת לעת, ועוד לאחר שמילאו כריסה חוזר ומבטיל לה. ועוד דאם כן מאי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו דקאמרי בית הלל, דלא הוה להו למימר אלא בית הלל אומרים אין צריך לחזור ולהוציא בשפתיו, אלא ודאי נראה דהכי פירושו בית שמאי אומרים בשבת, כלומר מי שפר לאשתו בשבת מבטיל בלבו ודיו, ומי שמבטל לה בחול צריך להוציא בשפתיו, ובית הלל סברי דאפילו כשמפר לה בחול אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו ודיו. ונראה לי מתוך דברי התוספות, דמדאורייתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטיל ליכי, הא אמר בלשון החרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום, וכדדרשינן בזה הדבר, אבל אם אינו רוצה להוציא בשפתיו מבטל או מפר בלבו ודיו, והלכך בשבת אסרוהו מלהוציא בשפתיו, כיון דאפשר לבטל ולהפר בלבו, אבל בחול אלו – לפי השי"מ] רצה מוצאי בשפתיו רצה מבטיל בלבו, ומיהו כשהוא מבטל בלבו צריך שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי, כדי להראותה שכבר הפר לה בלב, ומדרבנן הוא שהוצרכוהו בכך, [והא דתנן בית הלל אומרים אחד זה אחד זה מבטל בלבו, אטלי ואכלי ואטלי ושתי קיימי, והא דאמרינן הפר בלבו אינו הפרה היינו מדרבנן, ובשלא אומר לה טילי ואכלי טלי ושתי – לפי השי"מ] והא דתנן הכא לא יאמר לה מופר ליך [בטיל ליך – לפי השי"מ] שאומר לה בחול, לאו כדרך שהוא חייב לומר לה בחול קאמר, אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר.

אמר רב נחמן הלכה נשאלין נדרים עומד ואפילו יחיד ובלילה ובשבת. פירוש לנדרים שהם לצורך השבת ובקרובים ואפילו היה אפשר להם מבעוד יום:

ת"ר האומר לאשתו כל נדרים שנדרת אי אפשי שתדורי אין כאן נדר לא אמר כלום. פי' שאין א' משתי אלו הלשונות לשון הפרה כראוי ואית דגרסי כל נדרים שתדורי ולאו דוקא אלא ה"ה שנדרת:

יפה עשית אין כמותך אם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימים. פי' וכל אחד משלשה לשונות אלו לשון הקם גמור הוא והרב אב ב"ד משמע דגריס כל נדרים שתדורי אי איפשי שתדורי לא אמר כלום ומפרש לה בהקמה דאע"ג דכי אמר כל נדרים שתדורי אי איפשי שתדורי משמע אין רצוני בנדרים שאת עתידה לידור אבל רוצה אני במה שנדרת אינו לשון הקמה עד שיוציא בפיו ולא גריס אין כאן נדר ולא נהירא:

לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו. פי' בלבו ממש לאו דוקא דדברים שבלב אינם דברים אלא לומר שאינו צריך להשמיע לה אבל צריך להוציא בשפתיו בינו לבינו ודכוותה גבי ביעור חמץ [פסחים דף מט.] ומבטלו בלבו וגבי ברכת המזון לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דהיינו שמוציא בשפתיו דאידך מהרהר בלבו מיקרי מיהו היינו גבי הפרה אבל גבי הקמה בגמר בלבו ממש סגי וכדקתני לעיל יפה עשית אין כמותך דהא בשתיקה תלייה רחמנא ויש גדולים וחכמים משתבשים בזה ומה שכתבנו עיקר מפי מורי נר"ו:

תניא בש"א מבטל בלבו בשבת. (פי') ה"ג ובחול מוציא בשפתיו. פי' בהדיא בכדי שישמיענה בה"א אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו פירוש אלא דבחול אם רצה אומר לה מופר ליכי בטל ליכי ובשבת אסור לומר לה כן בפירוש אלא הוא אומר בינו לבינו בטל ליכי ואומר לה טלי אכלי טלי ושתי ול"ג ובערב בחול מוציא בשפתיו וכו' וכן גורס הרמב"ם ז"ל נמצאת למד דבין בחול בין בשבת סגי בבטול בשפתיו אלא שבחול רשאי להפר בפירוש ולא בשבת כדקתני לא יאמר אדם לאשתו וכן דרך הרמב"ם ז"ל אלא [שלא] הסכים יפה בפירוש מבטלו בלבו. ומה שאמר בנזירות [דף סא.] חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו היינו דבאשתו צריך לבטל ולהפר בלבו משא"כ בעבדו כדבעיא למימר בסמוך ולא כמו שהקשה עליו הראב"ד בהשגותיו (ג) ומיהו מפרש וצריך שיבטל בלבו שיגמור בלבו שיהיה הפרה מה שאמר לה טלי אכלי שאם לא הסכים בלבו להפרה לא אמר כלום:

תניא ב"ש אומרים בשבת מבטל בלבו. כלומר שיגמור בלבו שיהא לשון זה הפרה כדאמרן ובערב למוצאי שבת בחול חוזר ומבטל בלבו בפירוש בשפתיו מפני מראית העין וב"ה אומרים אחד בשבת ואחד בערב אינו צריך לפרש ובבטול בלבו שעשה בשבת סגי הא בבא להפר בחול לדברי הכל לכתחלה צריך להוציא בשפתיו לשון הפרה גמורה ואין גמר לבו מועיל כלום וזה פי' משובש ומשבש הלשון ואין לסמוך עליו כלל. מפי מורי נר"ו:

מתני' בנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות. פי' דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים דחיילי עלייהו נזירות מהשתא כדאי' התם:

חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו. פי' אם נדר ליבטל ממלאכתו ע"י חלישות כופה אותו הרב לאכול ולעשות מלאכתו ואינו צריך להפר לו ולא לבטל בלבו ולא חיילי עליה כלל כל זמן שהוא ברשותו ואינו כופה את אשתו שהרי צריך להפר לה בהוצאה בשפתיו ממש שישמיע לאזניה או לבטל בלבו בינו לבינו ואינו כופה אותה סתם:

ובנדרים שאין בהן עינוי נפש ולא בטול מלאכה. נדרים חלים על העבד לגמרי וצריך שאלה לחכם ואם נדר בנזירות נמי חייל עליה נדרא אפילו כל זמן שהוא ברשותו כדאמרי' ואמרת אליהם לרבות את העבדים אלא שבעוד שכופהו לאכול ענבים ולשתות יין כדי שלא יכחוש ויבטל ממלאכתו הוא מותר בהן בלא הפרה ובטול נמצאת אומר שיש בעבד שלשה דינים נדרים שאין בהם עינוי נפש ולא בטול מלאכה דינו כבן חורין. יש בהן עינוי נפש או בטול מלאכה כופה אותו ואינו צריך הפרה כל זמן שהוא ברשותו ואפילו בעוד שאינו כופה אותו דהוה ליה נשבע להרע לאחרים דלא חיילא שבועה כדאיתא בשבועות [דף כז.]. יצא לחירות עומד בנדרו נדר בנזירות כל זמן שהרב כופהו לאכול ענבים ולשתות יין מותר וכל זמן שאינו כופהו בכך אסור מרבויא דקרא והיינו דאמרי חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו:

כיצד הפר לאשתו הפר עולמית. כלומר בנזירות ונדרי עינוי נפש הפר לעבדו ויצא לחירות משלים את נזירותו עבר מכנגד פניו כלומר אחר שכפאו [לשתות] יין ר"מ אומר לא ישתה דחייל עליה נזירות מהשתא רבי יוסי אומר ישתה פי' כל זמן שהוא עבד ואמרי' ת"ר למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים וכו' ותירץ אביי דה"ק למה רבו צריך לכפותו כלומר לבטל בפירוש או לכופו:

בנזירות. דחייל נדרא מהשתא דכתיב ואמרת להם לרבות את העבדים:

ואינו צריך לכפותו. כלומר לבטל את נדרו בפי' או לכפותו בכל שעה לעבור על נדרו בנדרים דעינוי נפש דלא חייל עליה נדרא כלל כל זמן שהוא ברשותו מ"ט אמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו וגם זה כן נשבע להרע לרבו הוא בנשבע אבטול מלאכה או בנדרים שיש בהן עינוי נפש וזו שיטת רבינו ז"ל בהלכות ומפי מורי הרב נר"ו למדתיה:

א"ר יוחנן חכם שאמר. פי' היתר נדרים ושבועות בלשון בעל שאמר בטל לך ומופר לך לא אמר כלום אלא צריך [לומר] לשון (ד) הפרה כגון מותר לך שרי לך או מחול לך כדאמרינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ונהגו לומר מותר לך שרי לך ג' פעמים:

וכן בעל שאמר הפרתו בלשון חכם. פי' שאמר מותר לך שרי לך וכיוצא בו לא אמר כלום אלא אומר לשון הפרה או לשון בטול דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר. פי' בפרשת ראשי המטות דנדרים כתיב זה הדבר ומיעוטא הוא דגבי חכם הוא דכתיב לא יחל אבל אחרים מוחלין לו ואומרים לשון התרה ולא לשון הפרה וגבי בעל הפרה כדכתיב אישה יפרנו ולא לשון התרה דזה הדבר מיעוטא הוא בשניהם לדון בו כפי מה שנכתב בו בלבד:

אמרינן בגמ' תניא חומר בהקם מבהפר ובהפר מבהקם חומר בהקם מבהפר שהשתיקה מקיימת אם שתק כל היום ואין השתיקה מבטלת:

בקיטונא דבי רב. חדר ויבא החדרה מתרגמין ועאל לקיטונא (בראשית מג):

ר"ג סבר אין פותחין בחרטה. אלא צריך למצוא פתח לעקור הנדר מעיקרו הלכך ירד ונתעטף לישב באימה כמו דיין:

חזי מר האי מרבנן כו'. כמה הם מקפידין על נודרי נדרים:

וא"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו כו'. ומתניתא דקתני כדרך שאומר לה בחול דמשמע דבחול בעי אמירה ה"ק אם בא לומר בשבת לא יאמר כדרך שהוא רגיל לומר בחול והוא הדין דבחול נמי אין צריך אמירה אלא אורחא דמילתא נקט לפי שדרך אדם להפר באמירה דאם לא כן לא תדע האשה דהפר לה וא"ת ולר' יוחנן דאמר וצריך שיבטל בלבו א"כ למה ליה למימר טלי ואכלי וי"ל כדי להודיע לה שהפר בלבו אי נמי פלוגתא דב"ש וב"ה קאי אהיכא דא"ל טלי ואכלי ומילתא דר' יוחנן אתיא ככ"ע אבל היכא דלא אמר טלי ואכלי לא מהניא הפרה בלב אלא עם טלי ואכלי מהניא הפרה בלב לב"ש בשבת ולב"ה אפי' בחול והר"א ממי"ץ פי' דטלי ואכלי לאו הפרה היא אלא להודיע שהפר בלבו דאי הויא הפרה אמאי קא"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו דכיון דאמר לה טלי ואכלי בודאי חשב בלבו שיהא מופר שאינו רוצה להאכילה דבר האסור לה אלא ודאי כי ה"ג לא הויא הפרה ולכך א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו כלומר שיאמר בלבו מופר ליך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כי ההיא דפרק היה קורא (ברכות טו:) לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דהיינו שבירך ולא השמיע לאזנו:

חכם שאמר בלשון בעל. בלשון הפרה לא אמר כלום דהפרה משמע מכאן ולהבא ובא טעם כמו ואת בריתי הפר וכן בעל שאמר בלשון התרה לא אמר כלום כדי ליתן חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם:

שיכול ומה חכם שאין מפיר מתיר. ק"ו לרווחא דמילתא בעלמא הוא דאי לא כתיב מיעוטא ממילא היו למדין זה מזה ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ועוד אי לאו מיעוטא דזה הדבר מנא לן דחכם אינו מפר:

כבר ביארנו שאין ראוי לאדם להרגיל עצמו להיות קופץ בנדרים וכמו שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה וכו' וכן אמרו כאן אמר ליה רבא לרב נחמן חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר אזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב הונא ושרו ליה נדריה ואמרו ליה זיל ובעי רחמי אנפשך שכל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא שנאמר כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת יש בך חטא ואם נדר מצוה לישאל ודברים אלו כלם בנדרי איסר שאוסר על עצמו איזה דבר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימם ושלא לישאל עליהן אלא לצורך גדול שנאמר נדרי לה' אשלם ואף בנדרי איסר דוקא שעושה דרך כעס וקפדנות אבל כל שמכוין בהם למצע דרכיו ולתקן הנהגותיו לפי מה שמכיר בטבעו שהוא צריך לו הרי זה משובח על הדרך שביארנו בפרק ראשון באותו שראה קווצותיו סדורות לו ופחז עליו יצרו ועל זו אמרו נדרים סייג לפרישות וכן אמרו באת עבירה לידו ורוצה לינצל הימנה ישבע עליה כמו שביארנו בפרק שלישי של שבועות כ"ה א':

רבן גמליאל סבר פותחין בחרטה וכיון דחכם פותח בחרטה תחלה לפיכך צריך לישב כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. דמעקר נדרא בעינן לעקור את הנדר לגמרי ולהתיר. ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה אלא שיהא הנודר עצמו מתחיל בחרטה ואם אינו מתחיל בחרטה אין מתירין לו. והיכא דאתחיל נודר עצמו בחרטה לא צריך לחכם כל כך לעיוני הילכך מתיר אפילו מעומד. פירוש.

חזי מר האי מרבנן וכו'. הא תימא מאחר שקיים נדרו עד שעה שהתירו לו במה חטא. והוא השיב לו דיפה אמרו לו דכל הנודר אף על פי שמקיים נדרו נקרא חוטא. הרי"ץ ז"ל.

מתני' האומר לאשתו ויש גורסין תנו רבנן. הריטב"א ז"ל האומר לאשתו. השתא מפרש התלמוד לשון הפרה ולשון קיום כל נדרים שנדרת אי איפשי שתדורי לא אמר כלום אין זה לשון הפרה שצריך שיאמר מופר ליך בהדיא שמשמעות הפרה אינה הפרה אבל משמעות קיום הוי קיום שאם אמר יפה עשית ואין כמותיך ואם לא נדרת היית מדירך דבריו קיימין הרי זה קיום ולא יוכל עוד להפר אף על פי שלא אמר לה בהדיא קים ליכי דלחומרא אמרו בהפרה ובקיום. לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שעושה בחול שנראה כהתר נדרים שאף על פי שהחמירו בחול לומר לה מופר ליך בהדיא מפני כבוד השבת דלא ליתי לאיחלופי בשאלת נדרים דאסורים לישאל אם לא לצורך השבת העמידוהו על דין תורה לעשות ידות הפרה כהפרה.
אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו שיחשוב בלבו לשון הפרה וביטול.
תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו ולכשיגיע לחול יוציא בשפתיו ויבטל הנדר שביטל בלבו בשבת ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה אחד שבת ואחד חול לכשיגיע אינו צריך שיוציא בשפתיו. לפי לשון זה לא אתי שפיר אחד זה ואחד זה. ונראה לפרש הכי בשבת מבטל בלבו אם בא להפר בשבת לא יפר בפיו אלא יאמר טלי ואכלי ומבטל בלבו ואם בא להפר בחול יוציא הביטול (בשבת) בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה בין בא להפר בשבת בין בא להפר בחול אינו צריך להוציא בשפתיו. ועל זה הפירוש יש נמי לתמוה היאך יתירו בית הלל בחול בלא הוצאת שפתיו. ועוד דמוקמת למתני' כבית שמאי דאי כבית הלל אפילו בחול בטלי ואכלי. ונראה דלא גרסינן בדברי בית הלל אחד זה ואחד זה. ופירוש ראשון עיקר. הרא"ם ז"ל.
אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו כלומר שיגמור בלבו שבמה שאומר לה טלי אכלי לענין הפרה אף על פי שאינו מוציא בשפתיו שאם לא הסכים בלבו להפרה אינה מותרת במה שנדרה במאי דאמר לה טלי אכלי. תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו ובערב בחול מוציא בשפתיו כלומר ולמוצאי שבת צריך לחזור ולפרש לה לשון הפרה גמורה. ואף על פי שכבר בטל בלבו היום והועיל לה אפילו הכי לערב צריך לחזור ולפרש לשון הפרה מפני מראית העין שלא יהו סבורין דגם בחול מועיל טלי אכלי טלי ושתי. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואינו צריך להוציא בשפתיו כלומר אחד בשבת ואחד לערב למוצאי שבת די לו במה שיבטלו בלבו. פסקא דמלתא בחול צריך להפר בלשון הפרה גמור ולא יועיל טלי ואכלי טלי ושתי ואפילו יבטל בשפתיו. ובשבת יספיק בלשון טלי אכלי טלי ושתי ובבטול הלב ואינו צריך לחזור ולהפר למוצאי שבת. והרב רבי משה הספרדי זצ"ל יש לו דרך אחרת בענין זה שההפרה ענין אחר והביטול ענין אחר שההפרה היא לשון מפורש להפרה כגון שיאמר מופר ליכי בטל ליכי וכיוצא בהן והביטול הוא שאינו אומר לה כלום אלא שכופה אותה סתם לאכול ולשתות בלשון טלי אכלי טלי ושתי והוא מסכים בלבו לבטל והניר בטל מאיליו. ועל דרך זה כך פירוש הברייתא. לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי וכו' כלומר אין עושין הפרה בשבת אלא בטול דהיינו טלי אכלי טלי ושתי. והדר פליגי בית שמאי ובית הלל בברייתא אם ענין הביטול מספיק בחול כמו שמספיק בשבת דבית שמאי סברי בשבת מועיל ביטול ובחול צריך הפרה גמורה ולא גריס ובערב בחול מוציא בשפתיו אלא הכי גרסינן ובחול מוציא בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה כלומר אחד בשבת ואחד בחול מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו. וכבר הקשה עליו הראב"ד ז"ל מסוגיא דנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו. כלומר כופה את עבדו שנדר בנזיר לומר טול שתה מן היין ואינו כופה את אשתו בכך אלא צריך הוא להפר לה. וחומר בעבדים מבנשים שהוא מפר את נדרי אשתו ואינו מפר את נדרי עבדו. וכתב רבינו ז"ל מתני' בנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר את נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמות הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו כלומר לאחר שיצא לחירות. עבר מכנגד פניו רבי מאיר אומר לא ישתה רבי יוסי אומר ישתה. ותנו רבנן למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולא לשבועות והוינן בה מאי שנא לגבי נזירות ומאי שנא גבי נדרים. ותירץ אביי דהכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ואינו צריך לכפותו לנדרים ולא לשבועות מאי טעמא דאמר קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות כלומר שיש לו רשות להרע לעצמו באיסר יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו כגון העבד שהוא משועבד לרבו לעשות לו מלאכה ואין לו רשות לכוף עצמו ולאסור על עצמו אכילה ושתיה ושאר דברים שיש בהם ענוי נפש משום דבהא מלתא קא מרע למריה וכל שכן אם נדרים שעשה להתבטל ממלאכה. ושמעינן ממתניתין ומגמרא דילה שהאיש צריך להפר נדרי אשתו לומר לה מופר ליכי בטל ליכי אבל אינו יכול לכפותה סתם לאכול ולשתות אלא בשבת וצריך שיבטל בלבו. ובעבדים כל שאר נדרים חוץ מנזירות אם היה בהם ענוי נפש ואין צריך לומר בנדרים שיש בהם ביטול מלאכה לרב אין הנדר חל עליו כלל אלא הוא עצמו אוכל ושותה ועושה מלאכה כבתחלה דהדעת אחרים היא כי היכי דלא ליכחוש. ואם יצא לחירות משלים את נדרו. ונדרים שאין בהם ענוי נפש ולא ביטול מלאכה אין הרב יכול להפר ולא לכוף וכן הדין בשבועות. (הרא"ם) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: הרנב"י ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו. איכא למידק והא אפילו באומר לה אי איפשי בהן אין כאן נדר לא אמר כלום ואם כן היאך יועיל טלי ואכלי בלבד ובגמרא נמי דקאמרי' בית שמאי אומרים בשבת מבטלו בלבו ובחול מוציא בשפתיו ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואין צריך להוציא ~שפתיו. ונראה שזה הביאו לרמב"ם ז"ל שכתב שההפרה והביטול שני עניינים דכשמפר אינו כופה לאכול אלא אם תרצה לאכול אוכלת ואם לאו אינו כופה אבל כשהוא מבטל לה הרי זה כופה לאכול מה שאסרה עליה ולדידיה מפרשינן וכשהוא מפר צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר וכדאמרינן בגמרא חומר בהקם מבהפר קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר. והילכך בשבת אינו מפר לה אלא כשהוא מבטל לה אינו צריך לבטל בשפתיו אלא בלבו וכופה במעשה והיינו דבשבת מבטל בלבו וכופה לאכול ואפילו בחול אלו רצה לבטל מבטל בלבו ונותן לה ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי אבל הראב"ד ז"ל תפס עליו מדתנן בנזיר נשים ועבדים יש להן נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה לאשתו דאלמא שמע מינה שהאיש צריך להפר לאשתו ולומר לה מופר ליכי בטל ליכי אבל אינו יכול לכפותה סתם. ופירש הוא ז"ל שלא התירו אלא בשבת בלבד והוא שיבטל בלבו. ולפי סברא זו הוצרכו לפרש בגמרא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו כלומר ולמוצאי שבת חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליכי מופר ליכי. ואינו מחוור בעיני כלל דכשהוא חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליכי מאי מהני והלא אין הפרת נדרים אלא כל היום ואי משום דלא ליטעו בה לבטל בחול בלב אדרבה איכא למיגזר בהא טפי דאתי למימר דהפרת נדרים מעת לעת ועוד לאחר שמילא כריסה חוזר ומבטל לה ועוד דאם כן מאי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו דקאמרי בית הלל דלא הוה להו למימר אלא בית הלל אומרים אינו צריך לחזור ולהוציא בשפתיו. אלו ודאי נראה דהכי פירושו בית שמאי אומרים בשבת כלומר מי שמפר לאשתו בשבת מבטל בלבו ומי שמבטל לה בחול צריך להוציא בשפתיו ובית הלל סברי דאפילו כשמפר לה בחול אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו ודיו. ונראה לי מתוך דברי התוספות דמדאוריתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטל ליכי הא אמר בלשון אחרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום וכדדרשינן בזה הדבר. אבל אם לא רצה להוציא בשפתיו מבטל או מפר בלבו ודיו. והילכך בשבת אסרוהו מלהוציא בשפתיו כיון שאיפשר לבטל ולהפר בלבו אבל בחול אלו רצה מוציא בשפתיו רצה מבטל בלבו. ומיהו כשהוא מבטל בלבו צריך שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי כדי להראותה שכבר הפר לה בלב ומדרבנן הוא שהצריכוה בכך. והא דתנן בית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו אטלי ואכלי טלי ושתי קיימי. והא דאמרינן הפר בלבו אינו הפר היינו מדרבנן ובשלא אמר לה טלי ואכלי טלי ושתי. והא דתנן הכא לא יאמר לה מופר ליך בטיל ליך כדרך שאומר לה בחול לאו כדרך שהוא חייב לומר לה בחול קאמר אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר. עד כאן. וכתב רבינו ז"ל והיכא דנדרה אשה מן מידי ואתיא חברתה ואתפיסא בנדרה כגון דאמרה ואני ואתא אב או בעל והפר לה היא שריא וחברתה אסירא פירוש אף על גב דאתפיסא נדרה בחברתה. מה שאין כן בחכם פירוש כדאיתא בפרק ואלו מותרין. מאי טעמא חכם מעקר עקר ליה לנדר כלומר מעיקרו וכאלו לא נדר דמי וכיון דנדר אין כאן התפסה בטלה בבטולו. בעל מיגז גאיז ליה מכאן ולהבא פירוש ומה שהיה קודם התפסה נשאר קיים. והיכא דאתפיס בעל גופיה בנדרא כלומר בנדר אשתו כגון דאסרה לעצמה בשר ויין ואמר איהו ואני תו לא מצי מפר לה דכמאן דקימיה לנדריה דאמי. פירוש דהא גלי דעתיה דניחא ליה בנדרא דהא אתפיס להו בנדרה. הרנב"י ז"ל.

רש"י בד"ה רבן גמליאל כו' מתחרט על כך כצ"ל:

בד"ה ורב נחמן כו' מחריטנא שרינן כצ"ל אי אפשי כצ"ל:

ברא"ש בד"ה שיכול כו' ועוד אי לאו כצ"ל:

ר"ן המדרש הס"ד:

בד"ה ה"ג כו' מתוך הנדר ולפי שצריך לעיוני כצ"ל:

בא"ד להתירו לא כצ"ל:

בד"ה תניא האומר כו' אבל בהפרה כצ"ל:

גמרא א"ר אר"נ הלכה כו' ובקרובים. לכאורה בכדי נקטי' דמשנה ערוכה היא בספ"ב דנגעים כה"נ אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואפי' ר"י ל"פ שם אלא בנדרי אשתו:

ר"ן ד"ה תניא האומר. ואליבא דר"א שאמר בעל מפר כו'. הוא במשנה לעיל (עה):

רא"ש ד"ה חכם. כמו את בריתי הפר. כצ"ל:

רא"ש ד"ה שיכול. ועוד אי לאו מיעוטא כו' מנ"ל דחכם אינו מפר. לפמש"כ רש"י בברכות (כא) ד"ה שאינו טעון לפניו וע"ש בגה"ש. אין זה קושיא ועמש"כ ברפ"י דזבחים ברש"י ד"ה ועל היסוד:

חכם שאמר בלשון בעל וכו' יל"ד דה"ל למימר כלשון הברייתא חכם מתיר ואין בעל מתיר ועוד מאי חידש ר' יוחנן כיון דתני' בברייתא. ועיין ק' תוס' ב"ב ק"כ ע"ב ד"ה מיבעי' להו וכו' ולולי דמסתפינא אמינא דר' יוחנן ודברייתא תרי עניינים הם ולא קרב זא"ז. הברייתא מיירי מענין ההיתר ור' יוחנן מיירי מקפידת לשון ההיתר כאשר אבאר בעזה"י דהנה הבעל מתיר בע"כ של אשה אעפ"י שאינה מתחרטת ואין לה שום פתח מ"מ מיפר לה אמנם אם אין הבעל רוצה להפר גם לא לקיים ואך היא מתחרטת מעיקרא ומבקשת מהבעל שיתיר לה כמו חכם והבעל אינו חכם אם ליכא ב' שיצטרפו עמו אע"פ שהנדר מעינוי נפש או דברים שבינו לבינה ואלו היה רוצה להפר היה יכול מ"מ כיון שאינו רוצה להפר אינו יכול להתיר בחרטה במקום חכם וג' הדיוטו'. וכן בהיפוך אם לאשה ליכא חרטה והמומחה רוצה להפר בלי חרטה אינו מועיל כלום. ולכאורה הי' ק"ו שהחכם יפר והבעל יתיר קמ"ל ברייתא מדרשא זה הדבר דאין לשנות. ויפה כ' רשב"ם דלכ"ע דלא מייתר קרא מ"מ מסברא ידעינן כן. והסברא נ"ל כפשוטו לא מיבעי שהחכם לא יפר הוא כפשוטו כיון דאית לן דרב פנחס דעל דעת בעלה נודרת וזה לא שייך בחכם א"כ ליכא ק"ו. וכן שלא יתיר בחרטה הבעל שאינו חכם מק"ו דמפיר. דאדרבא מ"ט מפיר שהוא כגופה ועל דעתו נודרת והיא הנותנת שלא יתיר דהרי כתי' לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו. נמצא לבית הלל אתי' ליה מסברא וכן ס"ל לר' יוחנן בודאי. והברייתא אתיא כב"ש ומפיק ליה מזה הדבר. אמנם ר' יוחנן מלתא אחריתא קאמר חכם שאמר בלשון בעל וכו' פי' נהי שהחכם אינו מפיר בלי חרטה. אבל עכ"פ כשתתחרט ובמקום שיאמר לשון מותר אומר לשון הפרה מנ"ל דאיכא קפידא בלשון וכן בבעל שאמר בלשון חכם והיא אינה מתחרטת ורק הוא רוצה להניא אותה כדינו ואמר במקום מופר לך אמר מותר לך. מנ"ל דאיכא קפידא ולא מהני. וזה מוכיח רבי יוחנן מברייתא דבעי למילף שאין החכם מיפר ואין הבעל מתיר מקרא זה הדבר ולא מסברא. ואיך מוכח זה מקרא. וע"כ מפרשינן זה הדבר דאיכא קפידא בלישנא כל אחד יאמר בלשונו וממילא מוכח דאין הבעל יכול להתיר ולא חכם להפר. וא"כ מוכח דאין בלשון מותר ענין הפרה ולא בלשון מופר ענין התרה וא"כ אגב אורחא ילפינן לדידן שא"א לשנויי בלישנא דבעל וחכם בלי שום קרא והבן זה נ"ל נכון בעזה"י:

ועי"ל בישוב קושית תוס' דב"ב הנ"ל דלכאורה דיש שאלה בהקדש לא צריך קרא כיון דב"ה לא ילפי תחלת הקדש מסוף הקדש כמבואר בתמורה שם א"כ לא צריך גז"ש אלא למ"ש רשב"ם בב"ב והר"ן בשמעתין דאי אקריב קדשים בחוץ ואין לו שום פתח חרטה אלא מטעם העבירה שעבר מתירים ולאפוקי מט"ז בי"ד סי' שכ"ג אלא כנה"כ שם ועיין תשו' חו"י בזה. וא"כ י"ל נהי בהס"ד הוה ס"ל הכי מ"מ למסקנא י"ל דגם לב"ה קרא אתי לחכם ובעל שלא ישנו לשונם וכדאמר ר"י. ודאין שאלה בהקדש בלאה"נ ידעי' דלא מקשינן תחלת הקדש לסוף הקדש. והשוחט קדשים בחוץ אם אין לו חרטה ממקום אחר אין לו תקנה וכט"ז ומיושב קושית תוס' על רבי יוחנן ועמ"ש אני לעיל בזה בחידושינו (ח' ע"ב) ע"ש:

והתניא. במסכת עירובין (דף סד:): ירד ר''ג וישב כו'. אלמא דבעי ישיבה: ר''ג סבר פותחין בחרטה. דצריך החכם לפתוח לו בתחלת הנדר ולהעמיד תחילת הנדר בטעות שיהא מתחרט על כך כדאמרינן אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה דהשתא עקר ליה לנדריה לגמרי דכמאן דלא הוי נדר דמי הלכך הואיל ולא אפשר בהיתר אי לאו דמיעקר נדרא בעי עיוני טפי למיעקרי' ואהכי ישב: ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה. ואי לא אמר בפירו' מיחריטנא שרינן ליה ולא בעי לעיוני ויכול להפר אפילו מעומד: ואמרו ליה זיל בעי רחמי אנפשיך. כך פתחו לו בחרטה: הא לא חדלת. אלא נדרת אית בר חטא: אי אפשי שתידור לא אמר כלום. דאין הפרה בלשון הזה: ואם בא לקיימו ואמר לה יפה עשית שנדרת ואין כמותך אשה חשובה לפי שנדרת ואם לא נדרת אני הייתי מדירך שכל כך ישר בעיני: דבריו קיימין. דאין לך קיום גדול מזה: טלי ואכלי טלי ושתי. להכי נקט הכי משום דהוו דברים שיש בהם עינוי נפש וצרכי שבת נינהו: וצריך שיבטל בלבו. שיאמר בלבו מופר ליכי: חכם שאמר בלשון בעל. מופר ליך: ובעל שאמר בלשון חכם. מותר ליך:

אין תוס' לעמוד זה

ר"ן
בקיטונא דבי רב. בחדר של בית המדרש: ה''ג ר''ג סבר אין פותחין בחרטה. אלא צריך למצוא פתח מתוך הנדר ולפי שצריך לעיוני בפתחא ירד מן החמור וישב: ורב נחמן סבר פותחין בחרטה. הלכך אפילו מעומד ולא פירש כן רש''י ז''ל בפרק הדר (ערובין סד:) וכתב הרשב''א ז''ל דלדידן דקיימא לן פותחין בחרטה כיון דמעיקרא דמילתא פותחין בחרטה ולא בעינן יושב אפילו לא נתחרט ואנו צריכין לחזר אחר פתחים להתירו לא בעיא יושב דכיון דעיקר דינא מעומד סוף דינא מעומד ולפי שלא ירדתי לטעמו איני אומר כן: חזי מר ההוא צורבא מרבנן דקאמר. דבמערבא אמרי שהנודר חוטא הוא: תניא האומר לאשתו. אחר שנדרה כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי אין רצוני שתהא נודרת מכאן ואילך אף על גב דמשמע ממילתיה דמאי דנדרה עד השתא ניחא ליה ומקיים להו לנדריה שנדרה עד עכשיו אפילו הכי לא אמר כלום שאין זו הקמה ואילו רצה אח''כ להפר ביום שמיעה רשאי אבל אם אמר לה יפה עשית (אין כמותיך) כשנדרת נדרים הללו אי נמי דאמר לה אין כמותיך אי נמי דאמר לה אם לא נדרת אני מדירך דבריו קיימין דכל הני לישני הקמה משמע ולפי פי' זה כולה ברייתא בהקמה אלא דלישנא דרישא לא מהני בה והני לישני דסיפא מהני בה ולהאי פירושא לא גרסינן בהך ברייתא אין זה נדר לא אמר כלום דלישנא דאין זה נדר לא משמע אלא בנדרים שנדרה כבר ומאן דגריס ליה מפרש לברייתא הכי האומר לאשתו בנדרים שעברו אי אפשי שתדורי כלומר אי אפשי בהן אי נמי דאמר לה אין זה נדר לא אמר כלום דבהפרה לשון מפורש בעיא וכי קתני כל נדרים שתדורי עתיד במקום עבר הוא ושנדרת קאמר ואשכחן טובא דכוותיה אי נמי שתדורי דוקא ואליבא דר''א דאמר בעל מפר נדרים שלא חלו וסיפא קתני דנהי דבהפרה בעיא לשון מפורש בהקמה בחד מהנך לישני דתני בתר הכי סגי ונראה בעיני דטעמא דמילתא דכיון דתניא לקמן קיים בלבו קיים לא גרעי הני לישני מקיים בלבו אבל בהפרה כיון דקי''ל הפר בלבו אינו מופר אף כשהוא מוציא בשפתיו צריך שיהא ברור: תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול. הא דאסרינן למימר הכי לאו משום גזירה דהיתר נדרים דחכם הוא דהא כיון דאמר לה טלי אכלי לצורך השבת הוא ואפילו בשאלה שרי אלא טעמא דמילתא דכיון דאפשר לשנוי משנינן: וצריך שיבטלנו בלבו. דאע''ג דאמר לה טלי ואכלי צריך שיאמר בלבו שיהא הנדר בטל: ובחול מוציא בשפתיו. אם נדרה בחול צריך להוציא ההפרה בשפתיו: אחד זה ואחד זה. אחד שבת ואחד חול מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו כיון שאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי דהך ברייתא נמי אאידך קיימא ואית דגרסי ולערב בחול מוציא בשפתיו וכולה אנדרה בשבת קאי דנהי דבשבת משתריא בביטול שבלב לערב בחול צריך שיוציא בשפתיו ולא נהירא דאי הכי מאי אחד זה ואחד זה דקאמרי ב''ה אלא ודאי לא גרס לערב ומקשו הכא היכי אמרי ב''ה אחד זה ואחד זה מבטל בלבו וא''צ להוציא בשפתיו נהי דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מי עדיף לישנא מאין כאן נדר ואי אפשי שתדורי דאמרינן לעיל לפום פירוש בתרא דכתבינן בההיא דלא מהני בהפרה וכ''ת שאני התם שלא בטלו בלבו הא תניא לקמן דהפרה בלב לא מהניא והא לאו קושיא היא דכי אמר לקמן הפר בלבו אינו מופר ה''מ היכא דלא אמר לה טלי ואכלי טלי ושתי אבל היכא דאמר לה הכי בבטול שבלב מהני דנהי דאי אפשי שתדורי ואין זה נדר לא מהני טפי עדיף בטול בלב כל היכא דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מהיכא שלא בטל בלבו ומוציא בשפתיו לשון גרוע דהיינו אי אפשי שתדורי ואין זה נדר כך העלו בתוספות ויש לרמב''ם ז''ל בזה דרך אחרת שאינה מחוורת וכבר השיגו בה הראב''ד ז''ל וכי קתני בברייתא דלעיל לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול לאו למימרא דבחול צריך למימר הכי דהא אמרי ב''ה דבין בשבת בין בחול כל שאמר לה טלי ואכלי ובטל בלבו סגי אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר: אמר ר' יוחנן חכם שאמר בלשון בעל. דהיינו מופר ליך ובעל שאמר בלשון חכם שאמר מותר ליך לשון בעל מפורש הוא בכתוב דהיינו לשון הפרה ולשון חכם דהוי מותר ליך משמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו

נדרים עז ע"ב - טקסט הדף

דף עז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד