נדרים עט ע"א

דף עט - א

א. שהשתיקה ביום ששמע את הנדר מקיימת את הנדר.

ואין שתיקה מבטלת את הנדר.

ב. וכן אם קיים בלבו - הנדר קיים. ^[58]

אך אם הפר בלבו - אינו מופר.

ומוסיפה הברייתא דינים נוספים בהלכות הקמה והפרה:

קיים - אין יכול אחר כך להפר.

הפר - אין יכול לקיים.

ומוכיח רב חסדא מדברי הברייתא:

קתני בברייתא, שהשתיקה מקיימת.

מאי לאו, האם אין כוונת הברייתא, בשותק על מנת למיקט?

ומוכח שאף שתיקה על מנת למיקט הרי היא שתיקה המקיימת.

ודחינן: לא.

כוונת הברייתא היא בשותק, וחושב בלבו על מנת לקיים את הנדר.

אך מקשה הגמרא על הדחייה: אי הכי, היינו הדין הקודם של הברייתא, שקיים בלבו, קיים. ומדוע חזרה ואמרה הברייתא פעמיים דין זה של קיום בלב?

אלא, כך יש לתרץ את הברייתא לפי רב חנינא:

כוונת הברייתא היא, בשותק סתם, שלא חשב בלבו לא לקיים ולא להפר.

ולכן, אין להוכיח מברייתא זו על דין השותק על מנת למיקט.

ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא שהביא רב חסדא.

אשכחן [מצינו] בברייתא אופנים שיש חומר בהקם יותר מבהפר.

ודנה הגמרא:

חומר בהפר מבהקם - מנא לן?

[אין "מנלן" האמור כאן מתבאר כרגיל, "מנין לנו", אלא] -

באיזה אופן יש חומר בהפרה יותר מבקיום?

אמר רבי יוחנן: החומר הוא בכך שנשאלין אצל חכם על ההקם להתיר ולעקור את הקיום. ואין נשאלין על ההפר - אין אפשרות התרה על הפרה.

מתיב רב כהנא על דברי רב חנינא מדברי ברייתא אחרת:

דתניא: "ואם החרש יחריש לה אישה, וקמו כל נדריה" -

בשותק על מנת למיקט, הכתוב מדבר!

שמא תאמר: מנין אתה אומר בודאות שפסוק זה אמור בשותק על מנת למיקט?

או [אולי] אינו אמור הכתוב הזה אלא בשותק על מנת לקיים?

תשובתך: כשהוא אומר, בפסוק אחר, "כי החריש לה", הרי בשותק על מנת לקיים הכתוב, ההוא, מדבר,

הא מה אני מקיים את דברי הכתוב כאן "אם החרש יחריש לה אישה" - הרי פסוק זה מיותר הוא!

בהכרח, שבשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר.

ומפורש בדברי הברייתא דלא כרב חנינא, אלא אף שתיקה על מנת למיקט נחשבת שתיקה.

ומסקינן: אכן דברי הברייתא הללו הם תיובתא לרב חנינא.

אך מקשה הגמרא על דברי הברייתא,

ולוקים, מדוע לא נעמיד את שני הפסוקים האמורים בשתיקה, אך לא בשותק על מנת למיקט -

הא, פסוק אחד נעמיד בשותק על מנת לקיים.

והא, פסוק שני, נעמיד בשותק סתם, ושוב אין לנו ייתור בפסוקים שנוכל ללמוד ממנו שאף השותק על מנת למיקט נחשב לשתיקה המקיימת?

ומתרצינן:

קראי יתירי כתיבי - כתוב בתורה ג' פעמים לשון שתיקה, ולכן מפרשת הברייתא שכתוב אחד אמור בשותק על מנת לקיים, כתוב שני אמור בשותק סתם, וכתוב שלישי אמור בשותק על מנת למיקט.

ועתה מוסיפה הגמרא להקשות על דברי רב חנינא, על אף שכבר הופרכו דבריו לעיל.

מתיב רבא מדברי המשנה [לעיל עו ב]: נדרה עם חשכה, סמוך לחשכה של מוצאי שבת] - מפר לה בשבת עד שלא חשכה.

משום שאם לא הפר, וחשכה - אינו יכול עוד להפר, כיון ששתק ביום שמעו, ולכן התירו לו להפר אפילו בשבת.

ואמאי נחשבת שתיקה זו כקיום? להוי כשותק על מנת למיקט, שהרי לא היה בכונתו לשתוק על מנת לקיים, אלא שותק אך ורק משום שאינו יכול להפר בשבת?

ומוכח דלא כרב חנינא, אלא כל שתיקה, ואפילו שתיקה שלא על מנת לקיים את הנדר, וכמוה שתיקה על מנת למיקט, נחשבת שתיקה המקיימת את הנדר.

ומסקינן: תיובתא!

ומקשינן עוד על דברי רב חנינא.

מתיב רב אשי מדברי המשנה לקמן פז ב:

דתנן: אם שתק הבעל ביום ששמע את הנדר, ולאחר מכן אמר: יודע אני [ידעתי] שיש נדרים [שנדרים אלו חלים], אבל איני יודע [לא ידעתי] שיש מפירין [שאפשר להפר נדרים], ולכן שתקתי ולא הפרתי -

יפר עכשיו. שהיות ורק עתה נודע לו שאפשר להפר, הרי זה נחשב כאילו רק עתה שמע את הנדר.

ואם אמר: יודע אני שיש מפירין [שאפשר להפר נדרים], אבל איני יודע [לא ידעתי] שזה נדר [שאף נדר זה הייתי יכול להפר, ורק עתה נודע לי שיכול אני להפר את הנדר הזה] -

רבי מאיר אומר: לא יפר - אין זה נחשב כיום שמעו.

וחכמים אומרים יפר - שאף זה נחשב כאילו רק עכשיו שמע את הנדר, כיון שרק עכשיו נודע לו על אפשרותו להפר ^[59] את הנדר הזה.

ומוכיח רב אשי:

ואמאי נחלקו רבי מאיר וחכמים אם זה נחשב יום שמעו? ליהוי כשותק על מנת למיקט!

שהרי הוא לא התכוין בשתיקתו על מנת לקיים, אלא שתק רק משום שלא ידע שבאפשרותו להפר, ואם כן לפי כולם אין השתיקה נחשבת להקמה?

ומוכח דלא כרב חנינא, אלא אפילו שתיקה שלא על מנת לקיים את הנדר, אלא על מנת למיקט, גם נחשבת שתיקה.

ומסקינן: תיובתא.

הדרן עלך פרק נערה המאורסה

פרק אחד עשרה - ואלו נדרים

זכותו של הבעל להפר את נדרי אשתו נזכרת בפרק הקודם, ובפתיחה לפרק ההוא הובאו הפסוקים הנוגעים להפרת הבעל.

אך זכות זו מוגבלת רק לנדרים הנוגעים לענינים שבינו לבינה, ולנדרים שיש בהם עינוי נפש.

במשנה דלהלן, יבוארו אלו הם הנדרים הגורמים לענוי נפש לאשה, ואלו הם הנדרים שאינם בכלל ענוי נפש, אלא הם נדרים הגורמים לאיבה בין הבעל לאשתו, ולכן זכותו של הבעל להפר אותם.

ובגמרא יתבאר שיש הבדל למעשה בין שני סוגי הנדרים:

את הנדרים שיש בהם ענוי נפש, מפר הבעל בין במה שהנדר הזה נוגע לעצמו ובין במה שהוא נוגע לאנשים אחרים. ולכן, אפילו אם גרשה בעלה אחר שהפר לה את נדרה שיש בו עינוי נפש, והלכה האשה ונשאת לאחר, מותר לה נדרה, ואינה צריכה לקיימו גם אצל בעלה האחר.

אבל בנדרים שבינו לבינה, חלות ההפרה של הבעל היא רק כל זמן שהיא תחתיו. אבל אם גרשה, ויצאה מרשותו, ונשאת לאחר, בטלה ההפרה של הנדר, וחוזר עליה איסור הנדר כמקודם.

מתניתין:

ואלו הם הנדרים שהוא, הבעל, מפר לאשתו:

דברים שיש בהן ענוי נפש -

ואף על פי שגם נדרים שבינו לבינה, יכול הבעל להפר, מכל מקום, מצינו בזה חילוקי דינים:

נדרים שיש בהם ענוי נפש מפר בין לעצמו ובין לאחרים, ואם גרשה ונשאת לאחר, הועילה ההפרה לעולם.

אבל בנדרים שבינו לבינה, אינו מפר אלא רק לעצמו, אך אם גרשה לאחר ההפרה, ונישאת לאחר בטלה הפרתו].

אמרה האשה: קונם רחיצה עלי לעולם, בתנאי, אם ארחץ היום.

ואם לא ארחץ. וכן אם נשבעה האשה: שבועה שלא ארחץ היום.

וכן אם אמרה קונם קישוט עלי לעולם, אם אתקשט היום.

וכן אם נשבעה האשה: שבועה אם לא [שלא] אתקשט היום.

לפי תנא קמא הרי אלו בכלל נדרי ענוי נפש. ^[1]

אלו נדרים שהוא מיפר נדרים שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ ואם לא ארחץ אם אתקשט ואם לא אתקשט א"ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות העולם עלי הרי זה יפר פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי ר' יוסי:

מאי לאו בשותק על מנת למיקט לא בשותק על מנת לקיים. ולאו בשותק על מנת לקיים לאחר זמן קאמר, דאם כן אין זה אלא כמחריש שיכול להפר כל היום, ואף על פי ששתיק תחלה על מנת לקיים, וכדאמרינן לקמן כשהוא אומר כי החריש לה הרי שותק על מנת לקיים אמור, ואילו הכא אמרינן (מאי לאו) [אילימא – לפי השי"מ] בשתוק על מנת לקיים היינו קיים בלבו קיים, אלא ודאי האי שותק על מנת לקיים, דהא אמרינן הכא היינו בשותק מחמת קיום, כלומר שותק מפני שהוא מקיים בלבו, וכי דחינין ואמרינן לא בשותק סתם, הוא הדין דהוה מצי למימר לא בשותק על מנת לקיים לאחר זמן, אלא משום דקים של לב קא נסיב ליה השתא בהאי לישנא, דשתיק על מנתת לקיים, לא בעי למימר הפרו בההוא לישנא ממש, אלא ניחא ליה למימר בשותק סתם.

יודע אני שיש מפירין. כלומר שיש נדרים שהבעל מפר, אבל איני יודע שזה נדר, שהבעל יכול להפר, רבי מאיר אומר לא יפר, דכיון שהוא יודע שיש מפירין ביום שמעו קרינן ביה, וחכמים אומרים יפר, דכיון שאינו ידוע שזה נדר שהבעל מפר, לא קרינן ביה ביום שמעו, ואמאי להי מיהא לרבי מאיר כשותק על מנת למיקט, אלמא שותק על מנת למיקט הויא שתיקה, ורבנן לא פליגי עליה אלא משום דלא הוי שמיעא כלל, כן פירשו בתוספות, ובפירושין לא פירשו כן.

אלו נדרים שהוא מפר. פי' הבעל לאשתו או האב לבתו נדרים שיש בהן ענוי נפש אם ארחץ ואם לא ארחץ אם אתקשט ואם לא אתקשט. פי' קישוט פנים כגון כיחול או פיקוס דאילו קישוט שלמטה דברים שבינו לבינה א"ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש דקסבר דרחיצה וקישוט פנים נמי דברים שבינו לבינה ואלו הן נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות העולם עלי הרי זה יפר פי' משום עינוי נפש. פירות מדינה זו עלי יביא ממדינה אחרת פי' כיון שאפשר להביא לה ממדינה אחרת אין זה נדרי עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה להטריחו להביא ממקום אחר:

קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר. כי צריך שיוציא הפרה בפיו אבל אם אמר בלבו קיים ליכי שוב אין יכול להפר והא דאמרי ב"ה לעיל שמבטל בלבו למאי דפרשינן דקאי אטלי ואכלי ניחא והר"א ממי"ץ פי' הפר בלבו היינו שחשב בלבו שיהא מופר אבל לא אמר בלבו מופר ליכי והוצרך לפרש לפירושו קיים בלבו קיים שחישב בלבו לקיים ושתק כל היום ומילתא דפשיטא היא דאפילו שתק סתם הוי קיום כ"ש שתק לקיים אלא אגב דבעי למימר הפר בלבו אינו מופר נקטיה ודוחק הוא דקיים בלבו קיים משמע דלאלתר הוי מקיים ואין יכול להפר דכתיב אישה יקימנו דמשמע מיד שקיימו הוי מקוים וכן אישה יפירנו מיד הוי מופר:

היינו קיים בלבו. ס"ד דמש"ה תירץ לא שתק ע"מ לקיים היינו שאמר בלבו קיים ליכי והוה מצי לשנויי בשותק ע"מ לקיים קאמינא אלא שלא חשש אלא למצוא לו שתיקה שהיא קיום אי נמי היינו דקא"ל בשותק סתם דשותק ע"מ לקיים קרו ליה סתם לגבי כלפי היכא דאמר בלבו קיים ליכי:

ולוקי הא בשותק ע"מ לקיים והא בשותק סתם. אברייתא קא פריך כיון דליכא אלא תרי קראי מנלן למעוטי ע"מ למיקט לוקים קרא במסתבר:

ומשני קראי יתירי כתיבי. ואם החרש יחריש:

ואמאי ליהוי כשותק ע"מ למיקט. אם נדרה עם חשכה ולא הופנה להפר או הניח בשביל כבוד שבת ודעתו להפר אמאי הוי קיום:

אבל איני יודע שיש מפירין. לא למד שהבעל יכול להפר נדרי אשתו:

יפר. אחר כמה ימים דשתיקתו לא הוי קיום כיון דלא ידע שבידו להפר:

אבל אינו יודע שזה נדר. לא ידע שנדר זה של ענוי נפש או לא ידע שהתפיסה באותו ענין שהוא נקרא נדר:

רבי מאיר אומר לא יפר. דכיון דידע שיש מפירים קרינא ביה והחריש לה ביום שמעו:

[רבנן סברי כיון דלא ידע שיש בידו להפר נדר זה או שהיה צריך הפרה לא קרינן ביה והחריש לה ביום שמעו] ואמאי ליהוי כשותק ע"מ למיקט ואמאי אמר ר' מאיר לא יפר בודאי דעתו להפר אלא שאינו יודע שבידו להפר ורבנן לא פליגי אלא דסברי דלא הוי שמיעה כלל:

הדרן עלך הערה המאורסה ואלו נדרים שהוא מפר. אב או בעל:

שיש בהן ענוי נפש. דכתיב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין לאב כדדריש בספרי בין איש לאשתו בין אב לבתו מקיש אב לבעל מה בעל אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש אף אב אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש:

אם ארחץ אם לא ארחץ. בגמ' מפרש היכי קאמרה:

נדרה ושמע הבעל וקיים אינו יכול עוד להפר אלא תוך כדי דבור וכן אם הפר אינו יכול עוד לקיים אלא תוך כדי דבור שתק אם קיים בלבו קיים ואם הפר בלבו אינו כלום שתק סתם ולא נתכון לא להקם ולא להפר הרי זה תלוי ביומו אם שתק כל היום נתקיים אפילו היה בלבו להפר או הפר בלב ולא שתק אלא על מנת למקט ולצער ואם הפר ביומו מופר וכן אם לא קיים בלבו והיה שותק על מנת לקיימו למחר יכול להפר ביומו וכל שכן שאם הפר או קיים על מנת למקט שהקמתו הקמה והפרתו הפרה ולענין ביאור זה שאמרו כאן שתק על מנת לקיים היינו קיים בלבו קיים ובסמוך אמרו כשהוא אומר והחריש וכו' הרי בשותק על מנת לקיים אמור כלומר שאף זה בהפרה אתה מפרש וראשון בקיים בלבו והשני בשלא קיים בלבו ומה שהקשו לוקים הא בשתק על מנת לקיים וכו' אברייתא דרב כהנא מקשי כלומר ומנא ליה לאייתויי שותק על מנת למקט ותירץ קראי יתירי כתיבי כי החריש לה החרש יחריש לה ומה שהקשו משתיקת שבת שתהא כשותק על מנת למקט פירושו שאע"פ שיכול להפר מכל מקום הוא נמנע משום כבוד שבת ולא גרע משותק על מנת למקט:

נדרה אשתו ושמע ושתק לה כל יומו ולמחר הוא אומר יודע אני שיש נדרים ר"ל שהנדר הוא נדר גמור אבל איני יודע שיש מפירין ר"ל לא הייתי יודע שבידי להפר הרי זה יפר ששעת ידיעתו שבידו להפר היא נדונת כשעת שמועה ואין שתיקתו מקיימת יודע אני שיש מפירין ר"ל שבידי להפר קצת נדריה כגון של עינוי נפש אבל איני יודע שיש נדרים ר"ל שהיה נדר זה מאותה שבידי להפר כלומר שיהא נדר זה של עינוי נפש או לא הייתי יודע שנדר זה יהא נדר כלל שיהא צריך הפרה אף זה יפר שאין שתיקה שמחמת חסרון ידיעה כלום ושעת ידיעתו נידונת כיום השמועה ואין הלכה כר' מאיר שאמר בזו לא יפר הואיל וידע שבידו להפר שהיה לו להפר מכל מקום יועיל או לא יועיל יצטרך או לא יצטרך אלא כחכמים ומכל מקום זו שהביאוה כאן מדברי ר' מאיר הביאוה כלומר ליהוי מיהא לר' מאיר כשותק על מנת למקט ויפר אף לאחר זמן ונתברר הימנה שהשותק על מנת למקט אינו מיפר אלא ביומו כמו שביארנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אלו נדרים שהוא מפר וכו' כונת הפרק להשלים מה שכבר הותחל לבאר בפרק עשירי בענין החלק השביעי שבספר שבא לבאר ענין הנדרים שהפרתן על ידי אב ובעל או אחד מהם וכבר ביארנו קצת דיני אלו הענינים בפרק עשירי אלא שבאו בזה הפרק להשלים הענין על אופני שלימותו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשמנה חלקים החלק הראשון הוא לבאר הנדרים שיש לבעל הפרה בהם ואת שאין לו הפרה בהם וכבר ביארנו לך שרוב פוסקים כתבו שאין האב מיפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרי ענוי נפש כבעל עצמו ולמדוה מהקש האמור בספרי בין איש לאשתו בין אב לבתו מה הבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש כדכתיב גביה לענות נפש או דברים שבינו לבינה וכדכתיב בין איש לאשתו כך באב וכדכתיב נמי גביה בין אב לבתו אבל גדולי המחברים כתבו שלא נאמר חלוק זה אלא בבעל אבל אב מפר כל הנדרים והיקש האמור בספרי לדעתם הוא דעת יחיד וכן השיבוה הם בעצמם לחכמי לוניל ולסברא מיהא הדעת מכרעת כדבריהם שאע"פ שאף באב כתוב בין אב לבתו מכל מקום אין מקום בין אב לבת בדברים שבינו לבינה במה שהוא עיקר בדברים שבינו לבינה ר"ל בצרכי תשמיש אע"פ שיש קצת ענינים בדברים שבינו לבינה שיש להן מקום אף לאב כמו שנבאר ונדרי עינוי נפש לא נתפרשו בכתוב אלא בבעל ולדעתי היקש האמור בספרי הלכה היא אלא שלדעתי פירושו בנערה ששתי רשויות שולטות עליה ר"ל נערה המאורסה שמאחר שאין רשות לאב לבדו אינו מיפר עם הארוס אלא אותם שביד הארוס להפר ואין הארוס מיפר יותר מבעל אבל כל שהאב מיפר לבדו והוא קודם שנתארסה ודאי מיפר הוא בכל הנדרים ולא הוגבלו נדרי עינוי ושבינו לבינה אלא בבעל ובאו בזה הפרק לבאר אלו הן הנדרים שראוי לכללם בעינוי נפש שלה או בדברים שבינו לבינה עד שתהא רשות ביד הבעל להפר ואלו הן שאינן בכלל זה וזהו החלק הראשון שבפרק החלק השני במי שטעה בנדרה והפר בטעות כגון שהיא אשתו וכסבור שהיא בתו וכן נדרה בדבר אחד וסבור שעל דבר אחר נדרה אם צריך לחזור ולהפר אם לאו החלק השלישי אם אומרים בהפרת אב או בעל הופר מקצתו הופר כלו על הדרך שאמרו בהיתר חכם הותר מקצתו הותר כלו אם לאו החלק הרביעי במי שלא הפר והודיע לנו שלא נמנע מהפרה אלא שלא ידע בנדר או שלא ידע שיש לו הפרה בו וכיוצא בו אם יש לו עדיין רשות להפר ושתהא יום ידיעה כיום השמועה אם לאו החלק החמישי במי שמודר הנאה מחתנו באי זה צד יכול ליתן לבתו הששי שיש צדדין שאף בנדרים שיש לבעל הפרה אין הפרתו בהם כלום ובכלל זה ביאור הנערות שנדריהן קיימין החלק השביעי ללמד שהאב והבעל מפירין אע"פ שלא חל הנדר אבל חכם אינו מיפר עד שיחול החלק השמיני בנדרה בהנאת תשמיש עליה מכל העולם שהוא יכול להפר חלקו ועל ידי גלגול זה ביאר באומרת לבעלה טמאה אני לך ר"ל שזינתה ברצון תחתיו או השמים ביני לבינך ר"ל שטוענת עליו דברים שאי אפשר לבררן כגון שטוענת שאינו יורה כחץ ואינו מוליד היאך דנין בהן זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אלו נדרים שהוא מיפר שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט אמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אמר הר"ם כבר יקראו גם כן השבועות נדרים וכן אמרו בתלמוד והביאו ראיה על זה באמרו כנדרי תועים נדר בנזיר ובקרבן בשבועה ולזה אמר בכאן אלו נדרים והביאו ראיה משלים מנדר ומשלים משבועה אולם משלי הנדר באמרו ואם ארחץ והוא שתאמר נדר עלי שלא ארחץ לעולם אם ארחץ היום והוא אמרם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ובזה יחלוק ר' יוסי ויאמר ולא ארחץ היום ניוול דיומא לא שמיה ניוול או אם אמר שבועה שלא ארחץ לעולם וזהו ענין אמרו אם ארחץ ועל זה הפרק גם כן אמר אם אתקשט אם לא אתקשט ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי אלו נדרים שהוא מיפר ר"ל הבעל ויש מפרשים אף האב ועל הדרך שהקדמנו וקודם שנתחיל בביאור פרטיה של משנה זו אנו מציעין תחלה דרך הקדמה שהנדרים יש מהם שאין הבעל צריך בהם הפרה והם אם נדרה בדברים שהיא משועבדת לו בהם ושאין לה שום הנאה בעשייתם כגון שנדרה שלא לעשות המלאכות שחייבת לעשותם ויש מהן שפעמים שהוא צריך הפרה ופעמים שאין צריך הפרה והם אם נדרה בדברים שהיא משועבדת לו בהם אלא שיש לה או לשניהם הנאה בהם כגון תשמיש שאם נדרה דרך הפקעת שעבודה כגון שתאמר הנאת תשמישי עליך אינו צריך הפרה ואם נדרה דרך הפקעת הנאת עצמה כגון הנאת תשמישך עלי צריך הפרה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ויש מהם שאין לו בהם הפרה כגון שנדרה בדברים שאין לו שעבוד עליה בהם ושאין לה עינוי נפש ושאינם מדברים שבינו לבינה כגון אם נדרה שלא ליתן מים לפני בהמתו שאינה משועבדת לו בכך וכן אין בו לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וכל כיוצא בזה אין לו בהם הפרה אלא אם כן היא תולה נדרה בנדרי ענוי או בדברים שבינו לבינה כגון שתאמר קונם עלי בשר ויין או הנאת תשמישך עלי אם אני עושה כך ויש מהן שיש לו הפרה בהם ושהוא צריך שיזהר להפירם והם נדרי ענוי נפש ובדברים שבינו לבינה:

ואחר שידעת הקדמה זו צריך שתדע עוד דרך הקדמה שאע"פ שנדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה שוים להפרת הבעל מכל מקום אין המדה שוה בהם שנדרי עינוי נפש הפרתו הפרה בין לו בין לאחרים כגון שאם נדרה באכילת בשר או שתיית יין והפר לה מותרת לאכול בין עמו בין במקומות אחרים ודברים שבינו לבינה אין הפרתו מועלת אלא אצל הבעל כגון שאם אסרה על עצמה הנאת תשמיש מיפר לה ומותרת לו אבל לכשימות או תתגרש נאסרה לכל אלא שבגרשה אם הוא מחזירה הועילה הפרתו לזה אף לזמן חזרתו ומכלל הקדמה זו שיש דברים שהם נדרי ענוי ודברים שבינו לבינה כגון שאסרה עצמה ברחיצה ובקשוט פנים ובקשוט בגדים ותכשיטין שדברים אלו היא מצטערת במניעתם ויש כאן ענוי ואף הם סבה להתרחק הוא ממנה ויש כאן דברים שבינו לבינה וכל שכיוצא באלו נותנין להם דין נדרי ענוי נפש להיות הפרתו מועלת לעולם אף לכשימות או תתגרש:

ונמצאת למד שכל שהיא מצטערת בו ואין בו סיבה שעליה יתרחק הוא ממנה זהו עינוי נפש כגון אכילת בשר ושתיית יין וטעימת פירות ומניעת הליכה לבית האבל או לבית המשתה וכל שהיא סיבה להתרחק בעלה ממנה ואין בו אצלה צער הוא מדברים שבינו לבינה כגון שנדרה בהנאת תשמיש או הקשוט במקומות הצנועים כגון השרת שער ושאר מיני קשוט שבהם וכל שיש בו סיבת ריחוק וצער אצלה כגון מניעת רחיצת פניה וידיה שהיא מצטערת בניוולה והיא ג"כ סיבת ריחוק וכגון קישוט הפנים שאף היא מצטערת בניוולה הנראה לכל וכן קשוט בגדים ותכשיטין הרי זה בכלל שניהם והפרתו בהם הפרה כללית כנדרי עינוי נפש וכן בכלל הקדמתנו שאין חלוק בענוי נפש בין זמן לזמן אלא אפילו בענוי של שעה יכול להפר:

וכן צריך שתדע בכלל הקדמה זו שדברים שבינו לבינה מתרחבים אף במה שאין בו סבת ריחוק ולא עוד אלא שהם דומים לעינוי נפש והם מדברים שבינו לבינה והם כגון שנדרה שלא לאכול מפירות מדינה זו ונדר זה יצא מכלל נדרי ענוי נפש מפני שאפשר לה בשל מקומות אחרים ונכנס בכלל דברים שבינו לבינה מפני שטורח גדול הוא לו להביא ממדינה אחרת ומעתה אין הפרתו בזה וכיוצא בו הפרה אלא לעצמו הא אם הביא לה אחר מפירות מדינה זו אסורים הם עליה וכן לכשימות הוא או תתגרש אסורים לה כדין הפרת נדרים שבינו לבינה וכן אם הדירתהו על מעשה ידיה שאינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו בהם מכל מקום מדברים שבינו לבינה הם ואם גירשה חל הקונם ונאסרה לו כדי שלא יכשל בהנאת מעשה ידיה ומתוך כך אמרו שאע"פ שאין הנדר כלום יפר כדי שאם יגרשנה תהא מותרת לחזור לו ועל זו אמרו בכתובות רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אלמא הפרתו הפרה והרי ענוי נפש שלה אין כאן והיאך הפרתו הפרה אלא שהם מדברים שבינו לבינה ואחר שנתבררו לך דברים אלו דרך הצעה והקדמה אתה נכנס בביאור המשנה וסוגיא שלה והוא שאמר:

אלו נדרים שהוא מיפר ור"ל הן שבועות הן נדרים שיש בהן עינוי נפש וכדכתיב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש ושאלו בגמרא ונדרים שבינו לבינה לא והתניא בין איש לאשתו מלמד שהוא מיפר בנדרים שבינו לבינה ואם תפרש אלו נדרים שהוא מיפר בהן לעולם ר"ל שהפרתו מועלת אף לאחר שתתגרש אם הוא מחזירה הא בנדרים שבינו לבינה לא הועילה הפרתו אלא בעודה תחתיו הא לכשתתגרש חל הנדר עליה אף אם רוצה להחזירה ואין הפרתו מועלת לו והרי בקונם שאני עושה לפיך שהם דברים שבינו לבינה כמו שהקדמנו אע"פ שכל זמן שהיא תחתיו אינו צריך להפר אמרו מכל מקום שיפר שמא יחזירנה ואם לא הפר חל עליה הנדר אף לזמן הפרתו ואם הפר לה הפרתו מועלת לעצמו אף לזמן חזרתו ומתוך כך הוא מפרשה כך אלו נדרים שהוא מיפר בין לעצמו בין לאחרים הן בעודה תחתיו הן לאחר מותו או לאחר שנתגרשה ונשאת לאחרים הא נדרים שבינו לבינה אין הפרתו מועלת אצל אחרים אע"פ שמועלת לעצמו לאחר גירושין כל זמן שהוא מחזירה:

אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט או לא אתקשט ולא על טבילת מצוה ועל קשוט שבמקומות הצנועים הוא אומר כן ששני אלו אינם בכלל ענוי נפש כלל אלא בדברים שבינו לבינה אלא רחיצה זו פירושה רחיצת הפנים וכן הקשוט פרושו קשוט הפנים וקשוט בגדים ותכשיטין ומתוך כך הוא כוללם בנדרי ענוי נפש שאף היא מצטערת בהם ואע"פ שהם מדברים שבינו לבינה שהרי הם סיבת ריחוק מצד הנוול מכל מקום הואיל ויש בהם עינוי נפש דנין אותם בנדרי עינוי נפש להיות הפרתו מועלת לעולם ודבר זה עיקר פירושו כשאמרה קונם הנאת רחיצה עלי או קונם הנאת קישוט עלי ומתוך כך שאלו בגמרא בלשון של משנתנו ר"ל אם ארחץ אם אתקשט שנראה מהם שעיקר נדרה בדבר אחר אלא שתולה נדרה באלו כלומר קונם דבר זה עלי אם ארחץ או אם אתקשט ומתוך כך היו סבורים בגמרא שהרחיצה והקישוט לא יהו בכלל נדרי ענוי ולא בכלל דברים שבינו לבינה אלא שיהו מדברים שאין לו הפרה בהן והיו מפרשין משנתנו שהיא נדרה בנדרי עינוי נפש אלא שתולתהו ברחיצה זו ואין הרחיצה אלא תנאי והוא ששאל היכי קאמרה אילימא דאמרה קונם פירות עלי אם ארחץ ולמה ליה הפרה לא תרחץ ולא יאסרו הפירות עליה דזו ודאי דרך סוגיא נאמרה ולא דרך הלכה שמכל מקום כל שתולה את נדרה בנדרי עינוי נפש אע"פ שמכונת לידור בדבר שאין ראוי להפרה יכול הוא להפר כמו שביארנו בהקדמתנו והוא שחזר ואמר ועוד בהא לימא רבי יוסי אין זה עינוי נפש כלומר ואינו יכול להפר והא ודאי הואיל ונתלה בענוי נפש הרי הוא כנדרי עינוי נפש וכמו שאמר דלמא רחצה ומתסרא בפירות או שמא אף בתחלה היו מודים שיכול הוא להפר אלא ששאלו מה צורך לו להפר ואחר שאין צורך להפר משנתנו לאו לאשמועינן דבר שאינו צריך לו קא אתיא ונמצא לענין פסק באם אמרה הנאת רחיצה עלי יפר מצד עינוי נפש ואם אמרה קונם פירות עלי אם ארחץ אפילו לא היתה הרחיצה עינוי יפר משום הפירות שנתלה נדרה בהן וכל שכן שהרחיצה עצמה ענוי:

ומכל מקום חזרו ופרשו לשון משנתנו הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ שנמצאת רחיצה ראשונה מותרת אלא שנאסרה אחר כן ברחיצה וסובר עכשו שהרחיצה עינוי והלכך אם תרחץ תאסר ברחיצה שהיא עינוי ואם לא תרחץ איכא ניוול והוא הוא העינוי ומתוך כך מיפר ורבי יוסי סבר שאין הרחיצה עינוי לפיכך לא תרחץ ואם תרחץ פעם אחת תאסר ברחיצה ואנו אין לנו שאין הרחיצה עינוי ואינו חושש לצער ניוול ואע"פ שלענין פסק הלכה כתנא קמא לענין ביאור מיהא אף בזו הקשו מענין הלשון והוא שאמר אי הכי ליתני רבי יוסי אומר תנאי זה אין בו עינוי כלומר אחר שברחיצה עצמה הם חולקים שלדעת חכמים היא בכלל ענוי ולדעת רבי יוסי אין בו עינוי היה לו לומר תנאי זה וכו' שהרי האיסור תלוי בתנאי והיה לו לומר דברים שיהא משמען שתזהר בתנאה שלא תבא לידי האיסור או שיאמר לא יפר סתם ולא שיהא עיקר דבריו על האיסור לבד שהרי התנאי שצריכה ליזהר עליו קודם:

ותירצה באומרת הנאת רחיצה לעולם אם ארחץ היום דלרבנן רחיצה יש בה עינוי ומיפר כדי שלא תיאסר ברחיצה ולרבי יוסי אין כאן עינוי ואינו מיפר ודקשיא לך ליתני תנאי זה וכו' דבר פשוט היה שאין בתנאי שום ענוי דנוול דיומיה לא שמיה ניוול אלא גדולה הימנה לימד שאין ברחיצה עינוי כלל ומכל מקום לרבנן אפילו ניוול דחד יומא הוי ניוול ומיפר לה אף בשעיקר הנדר לא היה אלא ליום אחד או לשעה אחת וכן הלכה:

וחזר והקשה שנית אם ארחץ הא אם לא ארחץ היכי תרצת ליה אילמא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום ומה צריך להפרה כלומר אע"פ שמכל מקום יכול להפר מה צורך לו להפר והרי ודאי היא מתכונת שתרחץ היום ותרחץ ולא תאסר ואין זה דומה להנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום שבזו היא מכוונת שלא תרחץ היום והוא מכריחה בכך מפני שמקפיד על ניוולה ומתוך כך צריך להפר אבל זו אחר שמדקדקת על ניוולה ודאי אף הוא נוח לו בכך ותרצה באומרת הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ היום במי משרה כגון שהיתה צריכה לשרות פשתנה והיא חסה על ממונה ובעלה מקפיד בניוולה ומתוך כך צריך להפר ואע"פ שזו גם כן הלכה לענין ביאור מיהא הוא מקשה עדין מדרבי יוסי דאם כן דכותה באם לא אתקשט פירושו אם לא אתקשט בנפט וכגון שמתכוונת לרפואה או לנוול את עצמה ביותר והיאך אמר רבי יוסי בזו אין אלו נדרי עינוי והרי זו ודאי לכלוך גמור הוא ולכלוך ודאי לכולי עלמא צער הוא לה ותרצה רבא באומרת הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ ושבועה שלא ארחץ הן שתאמר אם לא ארחץ סתם הן שתאמר אם לא ארחץ היום וכגון שגוער בה על שמדקדקת בעצמה יותר מדאי ומוחה בה והיא כועסת ונודרת שאם לא תעשה כרצונה לא תרחץ לעולם ולרוב כעסה חוזרת ונודרת שלא תרחץ כדי שתאסר ברחיצה לעולם וכן בקישוט ואע"ג דמתניתין נדרים קתני שבועות בכלל נדרים הן וכמו שאמרו כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה:

ודקדוקין אלו כלם לא הוצרכו אלא לתקון לשון המשנה אבל לענין פסק הואיל ומניעת הרחיצה עינוי הן שתאמר הנאת רחיצה עלי סתם הן הנאת רחיצה לעולם עלי אם ארחץ הן הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום וכן באם לא ארחץ בכלם יפר:

ורבי יוסי אומר שאין ברחיצה עינוי ולא יפר מתורת נדרי עינוי אלא א"כ תלתה נדרה בדבר שיש בו עינוי כגון יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם ארחץ או אם לא ארחץ במים עכורים וסרוחים שיש בהן לכלוך וצער אצלה בלא ספק הא בשאר מיני רחיצה אין בה עינוי כלל ומכל מקום נחלקו בגמרא לדעתו אם יכול להפר משום דברים שבינו לבינה שלדעת רב הונא אף דברים שבינו לבינה אין כאן שלא מצינו שועל מת בעפרפר ר"ל בעפר החור שנתגדל בתוכו ואף זה הואיל וגדל עמה אין מתרחק הימנה בניוול זה ולדעת רב אדא מיפר משום דברים שבינו לבינה ולא כיון רבי יוסי אלא להוציאם מכלל נדרי עינוי נפש שלא תהא הפרתו מועלת לאחרים והעלוה שם כדעת רב אדא אלא שלענין פסק אין לנו שהלכה כחכמים:

ומכל מקום למדת ממשנתנו שהאב והבעל מפירין נדרים אע"פ שלא חלו ר"ל שאם אמרה קונם עלי כל פירות שבעולם אם אלך למקום פלני מפירין אף קודם שהלכה אע"פ שלא חל הנדר עד שהלכה שהרי משנתנו בדרך זה היא שנויה כמו שביארנו וכן למדת ממשנתנו שהרחיצה והקישוט והכחול והפיקוס והסירוק וכיוצא באלו אינה משתעבדת לו בהן שאלו כן לא היה צריך הפרה אבל דברים שהתשמיש תלוי בהן כגון שנדרה מטבילה לנידותה וכל שכן מן התשמיש עצמו הואיל ומשועבדת לו בהן אינו צריך הפרה אלא אם כן אמרה הנאת תשמישך עלי ומפני שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו:

אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט פי' כך הם הרחיצה והקישוט לרבנן עינוי נפש כמו האכילה ואם נדרה שאל לרחוץ או שלא להתקשט יום אחד מכו אם נדרה שלא ליכל יום אחד ואם נדרה שלא להתקשט באחד ממיני הבשמים כמו אם נהדרה שלא ליכל מין אחד מין הפירות לרבנן הן כולן נדרי עינוי נפש ולר' יוסי אינן נדרי עינוי נפש אבל מיפר משום שביני לבינה כדבעי' למימר לקמן והכי תנן בכתובות בפ' המדיר. המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני הפירות יוציא ויתן כתובה. ותנן נמי המדיר את אשתו שאל תתקשט באחד מכן המינין יוציא ויתן כתובה. ר' יוסי בעניות שאל נתן קצבה ובעשירות למ"ד יום ואמרי' בגמ' דלר"י אין הבעל יכול להפר משום נדרי עינוי נפש אבל מיפר הוא משום דברים שבינו לבינה:

הפר בלבו אינו מופר שהצריכו חכמים שיוציא הפרה בפיו. וללשון ראשון שפירשתי למעלה בריתא זו כבית שמאי. לכן נראה לי לשון אחר דלא שנו בית הלל בבטול בלבו אלא בשבת. הרא"ם ז"ל. עוד שם נשאלין על ההקם פירוש לבטל ההקם לישנא אחרינא על הנדר המקויים וראשון עיקר. ואין נשאלין על ההיפר לבטל ההפר. עד כאן.

קראי יתירי כתיבי בפרשה בענין השתיקה ונוכל לאוקומי חד מנייהו בשותק על מנת למקט. ויש מי שפירש דמאם החרש יחריש קאמר שתיבה האחת דרשינן לשותק על מנת לקיים או בשותק סתם והאחרת על מנת לצער. והמפרש הזה לא חשש לראות הפרשה כי שלשה או ארבעה פסוקים כתיבי בה מענין חרישה. ועוד לא הוה ליה למימר קראי אלא תיבות יתירי כתיבי לפי דבריו. הרי"ץ ז"ל.

ומתרץ קראי יתירי כתיבי שלש חרישות החרש יחריש כי החריש לה. חד לקיים וחד בסתם וחד למקט. ולית ליה דברה תורה כלשון בני אדם. ותימה לי אמאי נשאר רבי יוחנן בתיובתא לומר סבירא כמאן דאמר דברה תורה בלשון בני אדם והא איכא תנאי טובא דסבירא להו הכי וליכא קראי יתירי. ונראה לי (שכל לשון) שבלשון בני אדם היה לו לומר אם החרש החריש. הרא"ם ז"ל.

נדרה עם חשיכה. אית דמוקמי לה בשבת ואית דמוקמי לה אפילו בשאר ימים. פירוש.
ואמאי אינו יכול להפר אפילו לאחר שחשכה תהוי שתיקת שבת כשותק על מנת למקט דהא דשרינן להפר בשבת משום שאינו יכול להפר לאחר שעבר יומו ויפר לאחר שעבר יומו ולא יזלזל בשבת להפר ותהוי שתיקת שבת שהיא משום כבוד שבת כשותק על מנת למקט. הרא"ם ז"ל. עד כאן.

יודע אני שיש מפירין. שיכול אני להפר אבל איני יודע שזה הנדר חשוב נדר שיצטרך הפרה. רבי מאיר אומר לא יפר דמכל מקום היה לו להפר כיון שהיה יודע דין הפרה והיה לו להפר מספק וכיון שלא הפר קרינן ביה כי החריש לה ביום שמעו דשמיעה מעליא היא וכיון דעבר היום שוב אינו יכול להפר. וחכמים אומרים יפר דלא קרינן לה שמיעה מעליא אלא אם כן ידע נמי שהנדר יש לו הפרה ושעת ידיעתו חשבינן כאלו היא שעת הנדר או שעת שמיעתו ויפר כל אותו היום ואמאי ליהוי כשותק על מנת למקט. מדרבי מאיר קא מקשה דקאמר לא יפר ליהוי כשותק על מנת למקט דאין דעתו לקיים הנדר ודאי משמע דסבירא ליה לרבי מאיר דשמיעה ראשונה הויא שמיעה אלא משום הכי שתק שאינו יודע שהוא נדר שמע מינה לרבי מאיר שתיקה כל דהו מקיימת. הרי"ץ ז"ל. וכבעמוד. אבל הרא"ם ז"ל פירש וז"ל: יודע אני שהנדרים שנודרת אשתי נדרים אסורים הם ואיני יודע שיש מכירין ואיני יודע שנתנה לי תורה רשות להפר יפר פירוש צריך להפר ביומו ואם לא יפר ביומו שוב לא יפר. יודע אני שיש מפירין שבידי להפר אבל איני יודע שיש נדרים שאלו נדרים שהיא נודרת איני יודע שהן אסורין שיהו צריכין הפרה. רבי מאיר אומר לא יפר פירוש אינו צריך להפר וגם אינו יכול להפר שמאחר שאינו יודע שהנדרים אסורים אין זו שמיעה דושמע נדרה כתיב שיודע באיסור נדרה. וחכמים אומרים יפר יכול להפר וצריך להפר ביום שמעו שאף על פי שאינו יודע שאלו נדרים יהיו אסורים שמיעה הוא. קתני מיהא ברישא בשאינו יודע שיש מפירין שדברי הכל שצריך להפר ואמאי להוי כשותק על מנת למקט מאחר שאינו שותק אלא משום שסבור שאינו יכול להפר וכוונתו להפר והיינו כמו למקט שכוונתו להפר. עד כאן. להפר מחשבות עלי קמים יאבה קנה צור עולמים ויסר מעלי כעס וזעמים וימלא שאלותי ומחשבות יתומים ויושיבני בין בתי חכמים לתמימים כל זה שיר משיטה
סליק פרק נערה ואלו נדרים פרק אחד עשר

ואלו נדרים שמפר. איידי דסליק מפרקין דלעיל דמיירי בהפרת הבעל נקט לפרושי הנדרים שהבעל מפר. הרי"ץ ז"ל.
הכי גרסינן אלו נדרים שמפר בין בעל ובין אב ולא גרסינן שהבעל מפר דמשמע בעל ולא אב דהא אין האב מפר אלא נדרים שהבעל מפר כרדרשינן בתורת כהנים. שטה.

אם ארחץ. מסקינן בגמרא דהכי קאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום וצריך להפר לה כדי שלא תתנוול היום כי לנוול דחד יומא חיישי רבנן. אם לא ארחץ דקאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום והדר קאמרה שבועה שלא ארחץ. וצריך לו להתיר השבועה שנשבעה שלא תרחץ היום ותרחץ היום על כל פנים שאם לא תרחץ היום לא תרחץ לעולם ואיכא עינוי נפש. וכענין זה יש לפרש אם אתקשט אם לא אתקשט. ואף על גב דקאמר ואלו נדרים דמשמע דלא אמרי בשבועות יש בכלל משמעות נדרים שבועות כדאמרינן בפרק קמא בנדרי רשעים בנזיר ובקרבן ובשבועה. אמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. אאם ארחץ אאם אתקשט קאי כי הכי אסקינן בגמרא דלנוול דחד יומא לא חייש רבי יוסי אבל לנוול עולמית חייש לפי גרסת ספרים שלנו. הרי"ץ ז"ל.

אם אתקשט כיחול ופיקוס והעברת שער באותו מקום. פירוש. וצ"ע דהא לקמן בגמרא פירשו דהוי נדרים שבינו לבינה.

רש"י קיים אינו כצ"ל וכו' הס"ד נדר הס"ד:

בד"ה קראי כו' למנקט אינו מפר כצ"ל והשאר נמחק שמע הס"ד:

ר"ן בשפתיו הס"ד:

בד"ה הפר כו' אזלינן ומינה כצ"ל לעיל הס"ד שמיעה הס"ד מעתה הס"ד הפרה הס"ד ביום הס"ד:

בד"ה וחכמים כו' למיקט כסתם כצ"ל:

ר"ן ד"ה ואמאי ליהוי כשותק כו'. דאי אמרת כו' מצי מפר לפי שאותה השתיקה כו'. כצ"ל:

במשנה ואלו נדרים שהוא מפר כו'. עי' בתוי"ט מה שהביא בשם הר"ר יחיאל דקרא דכל נדריה (דמשמע דאב מפר אף נדרים שאין בהם ע"נ) היינו קודם שנתארסה. והקשה (דספרי) אתי לנתארסה ומת הבעל כו'. וק"ל דהא לעיל (ע ב) אמרי' מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה. אח"ז מצאתי קושיא זו להלח"מ ברפי"ב מה"נ ולהגר"א בסי' רל"ד ס"ק ק"ט. ועק"ל דמאי מקשה שם אימא ה"מ בנדרים של"נ לארוס כו'. הל"ל דזה נ"ל מהיקשא דע"כ איירי לאחר שנתארסה לדברי הררי"ח:

ר"ן ד"ה שיש בהן ע"נ. אלא דנקט הני לפי שהוא מפר כו'. כצ"ל ומלת סובר למחוק:

גמ' קיים בלבו קיים. עיין לקמן דף פו ע"ב בהר"ן ד"ה למימרא:

בהר"ן ד"ה הפר כו' ומינה דכל שקיים בלבו. ק"ל הא קיי"ל דאף דדברים שבלב לא הוו דברים מ"מ היכא דמוכח וגלוי לכל הוי דברים כההיא דמברחת וכדומה כההיא דמברחת וכדומה א"כ מה ראיה דבשתק כל יום השמיעה דאנו דנין דמוכח שהוא רוצה בקיומו של נדר וגלוי לנו כוונתו מש"ה הוי קיום אבל בקיים בלבו שאינו גלוי לכל הוי ככל דברים שבלב דלא מהני וצע"ג:

בהר"ן ד"ה נשאלין. באותו יום שמיעה. וכ"כ תוס' כתובות דף עא ע"ב ד"ה אבל הכא:

נשאלין על ההקם. דעת הטור סי' רל"ד דיש לו דין יום שמעו משאלת ההקמה ואילך. וכתב הכ"מ שכן נראה דעת הרמב"ם. ולפע"ד שכן דעת רבי יהונתן שבהגהת מרדכי ס"פ כירה דאין האשה יכולה להתיר ע"י חכם או ג' כיון שהיא ברשות בעלה דוקא מדלא משני הש"ס שם אי לא מזדקק לה בעל יזדקקו לה ג' הדיוטות ע"ש והר"י שם הקשה עליו מסוגיא ר"פ המדיר דמיירי בנדרה היא וקיים לה בעלה ונותנים זמן חדש שמא תמצא פתח לנדרה ש"מ שיש לה היתר במקום בעל ועיין במהרי"ק שורש נ' מבואר יותר. וצ"ל רבי יונתן ס"ל התם משום שמא ימצא הבעל פתח להקמתו בתוך חדש ימים ולק"מ וס"ל כהטור הנ"ל. מיהו בכתובות (עא ע"ב) מסיק דבכה"ג מיסני סני לה ויוציא לאלתר:

ובתה"ד סי' רע"ט מוכיח ממתני' ס"פ ב' דיבמות החכם שאסר אשה בנדר וכו' ופי' רש"י וכן מוכח בש"ס התם דנדרה ולא מצא לה פתח. וצ"ל דס"ל לתה"ד אי ס"ד שהבעל קיים לה ולא מצא החכם פתח א"כ תפשוט מהכא דנשאלין על ההקם אע"כ לית ליה להש"ס כהספרי דמייתי במרדכי בפ' השולח דאין חכם מתיר לאשה. ולכאורה י"ל לפמ"ש מהרי"ק הנ"ל טעם הסוברים כהספרי משום דעל דעת בעלה נודרת אלא שסיים ואין זה טעם נכון. נ"ל היינו למאי דקי"ל לא דרשינן טעמא דקרא ונהי דעושים סניף בעלמא מהא דרב פנחס דעל דעת בעלה נודרת מ"מ איננו עיקר וכמ"ש הר"ן לעיל (עג ע"ב) ד"ה והא דאמר וכו' אבל הספרי הוא ר"ש דדריש טעמא דקרא אע"ג דמתני' שם ובירושלמי בפלוגתת רבי יאשיה ורבי יונתן מ"מ נ"ל מטעמא דקרא אתי עלה דעיקר טעמא משום על דעתו נודרת ולא יכול חכם להתיר אחר שהקים הבעל. וש"ס דילן ביבמות הנ"ל לא ס"ל הכי וממילא ל"ק מידי קושית רבינו יהונתן מפ' כירה הנ"ל דהתם הסוגיא לר"ש קאי כמבואר שם שהוא סתם ספרי ולא ה"מ לשנויי אי לא מזדקק לה בעלה יזדקקו לה ג' הדיוטות דלר"ש הא ליתא וק"ל:

האל אשר זיכנו באור תורה. בחי' פרק נערה. קרננו וזיונו ירים. בחידושי פרק ואלו נדרים:

ואלו נדרים וכו'. הרמב"ם פסק דוקא בבעל יש חילוק אבל האב מיפר הכל משום דכתיב גבי אב כל נדריה וכו' ודלא כספרי. ורבינו יחיאל שבסמ"ג וטור מקיים גם דברי הספרי ומחלק קודם שנתארסה מיפר האב הכל כדכתיב כל נדריה וגו' לא יקום. ואמנם אחר שנתארסה ומת הבעל ונתרוקן הרשות לאב שוב אין מתרוקן אלא מה שהי' לו בשותפות הארוס והיינו ענוי נפש ודברים שבינו לבינה. ועיין ט"ז בשם פרישה ובזה מתקיים הקישא דספרי מקיש בין אב לבתו לבין איש לאשתו ע"ש. ומקשים הא גבי בעל נמי כתיב כל מוצא שפתיה לנדריה ולאיסר נפשה ואפ"ה מחלק בין ענוי נפש לשארי נדרים. ולכאורה מגופי' דקרא משמע לחלק מדכתיב גבי אב אשר אסרה על נפשה. וגבי בעל כתיב איסר נפשה. משמע גבי אב כל איסור שקבלה על נפשה אפי' שלא יהנה פלוני ממני הנאתי על פלוני נמי לא יקום. אבל גבי בעל לא כתיב אסרה איסור על נפשה כ"א איסר נפשה דבוק פי' שנפשה מאוסר באיסור ומעונה בעינוי. וא"כ מגופיה דקרא מבואר החילוק. והא דהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל מדכתיב כל. היינו טעמא משום דגבי הפרת הארוס נמי כתיב אשר אסרה על נפשה כמו גבי אב ואפ"ה אינו מיפר אלא נדרי ענוי נפש. ע"כ הוכרח לומר בשלמא גבי ארוס נהי דכתיב על נפשה מ"מ לא כתיב כל וי"ל דסמיך עצמו על מה דכתיב להלן לענות נפש וגבי בית אישה דכתיב כל לעומת זה כתיב איסר נפשה בדביקות. משא"כ גבי אב כתיב כל וכתיב על נפשה להורות כל מה שהוא על נפשה אפילו הנאתי על פלוני ומיושב קושי' הנ"ל:

הקרבן נתנאל הקשה ממתני' דלעיל (ע ע"א) מת הבעל נתרוקנה וכו' בזה יפה כח האב וכו' ואי איתא נימא נמי בזה יפה שהאב מיפר הכל משא"כ הבעל וא"כ משמע מתני' כהספרי. ולכאורה י"ל להנ"ל דלכאורה מדכתיב כל אפקינן דלא נימא הקישא דהקישא דאב לבעל אצטריך בלא"ה עיין לעיל (סח ע"א) ובר"ן שם. וכיון דהקישא לא מייתרא דרשינן כל לאפוקי מהיקשא. אך לכאורה חזינן דכל דהאי פרשתא לאו דוקא דהרי גבי בית אישה נדרה נמי כתיב כל והתם אינו מיפר אלא לענות נפש ובינו לבינה וע"כ כל לאו דוקא וכמ"ש תוס' ר"פ אלו עוברין (מג ע"ב) ד"ה מאן וכו' ע"ש דאיכא דוכתא דלא דרשינן כל ועיין פ' תמיד נשחט פלוגתא גבי כל ערל לא יאכל בו. וא"כ ה"נ ע"כ כל דגבי בית אישה לאו דוקא וה"ה גבי אב ומנ"ל לאפוקי מהיקשא. וי"ל גם כל דגבי בית אישה אצטריך לומר כל נדר שהוא איסר נפשה פי' ענוי נפשה הוא מיפר וכת"ק דמשנתינו לאפוקי מדרבי יוסי דכוליה פרקין דמחמיר ולא מיחשיב אלא ענוי נפש גדול קמ"ל כל וכשמואל לקמן (פב ע"א) כל נדריה וכו' ודלא כרבי יוסי כדמסיק שם [פב ע"ב] וא"ש. ולפ"ז תליא זה בפלוגתא וי"ל מתני' מת האב וכו' בזה יפה כח אתיא כר' יוסי דס"ל אין הבעל מיפר כל נדרי ענוי נפש וא"כ כל לאו דוקא וה"ה כל דגבי אב לא אלים לאפוקי מהקישא דאב לבעל ואנן קיי"ל דלא כרבי יוסי כמ"ש כל הפוסקים לבד מהרמב"ם א"כ י"ל כל דוקא הכא והכא ומפיק מהיקשא והקישא אצטריך לדתנא דבי ר"י לעיל ס"ח ע"א:

וי"ל עוד לרבה (סח ע"א) דדריש שותפות הארוס מהיו תהיה ולא אצטריך הקישא דאב לבעל אלא להספרי וכמ"ש הר"ן שם א"כ ע"כ כל דאב לאו דוקא דא"כ הקישא למאי אתי. וה"ה כל דבעל לאו דוקא וכר' יוסי דאינו מיפר כל מין ענוי נפש. ותנא דבי ר"י דצריך הקישא לשותפות דארוס א"כ ממילא לא מייתר הקישא ונימא כל דאב דוקא ודלא כספרי וממילא גם דבעל דוקא וכת"ק דמשנתינו דלא כרבי יוסי:

אמנם כל זה להפוסקים כרבנן אך הרמב"ם פסק כר' יוסי וכאשר החליט הלח"מ פי"ב מנדרים והנה אמת נכון הדבר. וא"כ מ"ט שביק להספרי וליתא לכל הנ"ל להרמב"ם. ואפשר לומר דס"ל לרמב"ם סתם ספרי ר"ש דדריש טעמא דקרא וע"כ הטעם דהאב והבעל מפירים משום שנודרת על דעתם. וכיון דגלי רחמנא גבי בעל שאינה נודרת על דעתו אלא נדרי ענוי נפש ומה שבינו לבינה ה"ה גבי אב נימא הכי ואזלינן בתר הקישא ונימא כל לאו דוקא. אבל למאי דקי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא נימא אע"ג דכל הנדרים נודרת על דעת אביה כדכתיב כל מ"מ גבי בעל גז"ה הוא אע"ג דנודרת הכל על דעתו מ"מ אינו מיפר אלא ענוי נפש ובינו לבינה ולענין שארי נדרים שנודרת הוה כנודרת ע"ד אדם אחר מגז"ה וסברא זו כתב הר"ן לעיל (עג ע"ב) ד"ה והא דאמר וכו' ע"ש באריכות וא"כ נהי דקי"ל כר' יוסי בנדרי ענוי נפש מ"מ לא קי"ל כספרי כיון דלא דרשינן טעמא דקרא. ומתני' דיתר עליו האב דלא נקיט נמי האי יתר דאב מיפר בכל משום דלא נחית נפשיה לפלוגתא:

עוד נ"ל בהנ"ל דלכאורה יש ראיה לפסק הרמב"ם כר' יוסי מש"ס כתובות פ' המדיר (עב ע"א) גבי נדרה שלא תשאיל דיוצאת בלא כתובה וכ"מ פי"ב מנדרים הלכה ה' כתב דהוצאת שם רע הוה דברים שבינו לבינה והלח"מ הוכיח מסוגיא זו דלאו הכי הוא דא"כ יפר לה ע"ש וקשה באמת מ"ט לא יהיה מדברים שבינו לבינה כסברת הכ"מ אע"כ אתיא כר' יוסי דמחמיר בענוי נפש ובדברים שבינו לבינה במדרגה כמ"ש הר"ן בשמעתין דלעולם נחתינן דרגא והאריך בזה הלח"מ שם הלכה ז' וא"כ אתיא הך סוגיא בהא כר' יוסי אע"ג דבענין נתנה אצבע בין שיניה לא אתיא כר' יוסי מ"מ בהא אתיא כר' יוסי דבעי' ענוי נפש גדול וה"ה להחמיר בדברים שבינו לבינה ונמצא הוצאת שם רע תליא בפלוגתא ולרבנן הו"ל דברים שבינו לבינה. ועיין לעיל ר"פ ר"א (סד ע"א) במתני' ור"ן שם דהנודר קורין לו רשיעא בר רשיעא ומשיא לאבותיו שם רע ונהי דאפ"ה אין פותחין להתיר הנדר מטעם זה משום אין נדרים ניתרים יפה ע"ש מ"מ האב רוצה להפר ואע"ג שאינו אלא מיגז גייז ואינו עוקרו מעיקרא. מ"מ הועיל בהפרתו שלא יתפרסם בין העולם שיש עליה נדרים ויאמר עליו שמגדל גידולים רעים וא"כ א"ש דכתיב כל גבי אב דליכא שום נדד בעולם שלא יהיה בינו ובינה ומועיל הפרתו אפי' לאחר שתצא מרשותו נמי דהרי בושתו לעולם קיימת וחרפתו עומדת לעד ע"כ מועיל הפרתו לעולם. ומ"מ אהני הקישא דמשכחת ליה באב רשע ופרוץ בנדרים ומומר וכדומה שלגבי דידיה לא הוה שם רע דברים שבינו לבינה ואין הפרתו מועיל מטעם הנ"ל. אבל לעולם גבי סתם אב מיפר כל הנדרים ומעתה א"ש דברי ספרי ואין ההיקש סותר קרא דכתיב כל נדריה. אך כל זה לרבנן דרבי יוסי דמקלינן והוה הוצאת שם רע דברים שבינו לבינה. אך הרמב"ם פסק כר' יוסי מדכולי פרקין כוותיה וכסתם תלמודא דפ' המדיר דהוצאת שם רע לא הוה דברים שבינו לבינה. א"כ א"א לפרש קרא דכתיב כל נדריה ואסריה לא יקום אם לא לאפוקי מהקישא ואתי שפיר הכל בעזהש"י:

קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר. והיינו חומר בהקם מבהפר: קיים אינו יכול להפר. אא''כ נשאל לחכם על הקמתו: הפר אינו יכול לקיים. קתני מיהת שהשתיקה מקיימת וכו': נשאלין על ההקם. שאם קיים לה לנערה המאורסה אביה או בעלה והלך השני ונשאל לו על נדרה של זו ואח''כ הלך זה שקיים ונשאל על הקמתו: ואין נשאלין על ההפר. אם הפר לה אחד מהן והלך חבירו ונשאל לחכם על חלקו אין זה שאלה לפי שאין נשאלין על נדר שאינו נדר כגון זה שמופר במקצת הוי נדר ואין נדר: כשהוא אומר. למעלה הימנו כי החריש לה הוי בשותק וכו': בשותק ע''מ למיקט. וכתיב בההוא קרא והקים את כל נדריה דשוב אינו יכול להפר: קראי יתירי כתיבי. מדכתיב החרש יחריש כמה פעמים ש''מ בשותק ע''מ למיקט אינו מפר: ע''א קראי כתיבי החרש יחריש וכי החריש הרי ג' חד בשותק ע''מ לקיים וחד ע''מ למיקט וחד בסתם: יודע אני שיש נדר. הרי ששמע באשתו שנדרה ולא הפר לה ואמר לאחר מכן יודע אני שיש נדר שאשה נודרת אסורה במה שנדרה: אבל איני יודע שיש מפירין. דאפשר בתקנה לכך לא הפרתי לה: יפר. דכיון דלא הוה ידע שיש מפירין מאי ה''ל למיעבד נעשה כמי שלא שמע: אבל איני יודע שזה נדר. חשוב וצריך לבטלו: ר''מ אומר לא יפר. דכיון דידע דנדרה ויש מפירין כשמיעה בעלמא דמי ואיבעי ליה למפר מעיקרא: וחכ''א יפר עכשיו. דכיון דלא ידע מתחלה דהאי נדר צריך הפרה כמי ששמע עכשיו דמי ולא לכתחלה:

הדרן עלך נערה המאורסה

ואלו נדרים שהוא מפר דברים שיש בהן ענוי נפש. כדכתיב לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו (במדב' ל):

מתני' ואלו נדרים שהוא מיפר. בין אב בין בעל: שיש בהן ענוי נפש. (כדקתני) כדכתיב וכל שבועת איסר לענות נפש: אם ארחץ אם לא ארחץ. מפרש בגמ' מאי קאמר:

ר"ן
שהשתיקה מקיימת. כל ששתק כל יום שמיעה: קיים בלבו קיים. שאין צריך להוציא בשפתיו: הפר בלבו אינו מופר עד שיוציא בשפתיו. ונראה בעיני דילפינן לה משתיקה דיום שמעו שהיא מקיימת דטעמא מאי משום דכיון שעבר יום שמיעה ולא הפר גלי אדעתיה שהוא רוצה בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו לקיימו סגי אלא דיהיב ליה רחמנא כל ההוא יומא להפרה משום דעד דערבא שמשא לא מוכח מידי שיהא רוצה לקיים דדלמא בתר הכי מפר לה כיון דבתר דעתיה בלחוד אזלינן ומינה דכל שקיים בלבו קיים לאלתר דהוה ליה כאילו עבר יום שמיעה וכי אמרינן הכא הפר בלבו אין הפר דווקא דלא אמר לה טלי אכלי אבל היכא דאמר לה הכי סגי וכדכתיבנא לעיל (דף עד:): קיים אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים. להא מילתא לא חמירא הקמה מהפרה ולא הפרה מהקמה ולאו משום חומר נקטינהו אלא כיון דאשמעינן דיני הקמה והפרה מני הא נמי בהדייהו: מאי לאו בשותק על מנת למיקט. ואפ''ה קתני שהשתיקה מקיימת כל שעבר יום שמיעה: לא בשותק על מנת לקיים. שיהא הנדר מקויים מעתה: חומר בהפר מנלן. לאו דוקא מנלן דהא לא בעי אלא מאי ניהו אותו חומר של הפרה: נשאלין על ההקם. שאם הקים יכול לישאל עליו באותו יום שמיעה ויכול להפר בו ביום: ואין נשאלין על ההפר. שאם הפר שוב אינו יכול לישאל לבטל אותה ההפרה: כשהוא אומר כי החריש לה הרי בשותק ע''מ לקיים. ע''מ לקיים לאח''ז שדעתו שיתקיים כשיעבור יום שמיעה אבל אין דעתו שיהא מקויים בשתיקה זו דאי הכי היכי מצי מפר בכל יום שמיעה ולא דמי האי שותק ע''מ לקיים דהכא להנהו שותק על מנת לקיים דלעיל: קראי יתירי כתיבי. תלתא קראי כתיבי החרש יחריש תרי כי החריש לה הא תלתא: מתיב רבא נדרה עם חשכה וכו'. אע''ג דאתותב חדא זמנא מותבינן עליה תו ונ''מ דאי משכחינן פירוקא בההיא דלעיל אכתי הויא הך תיובתיה: שאם לא הפר וחשכה אין יכול להפר. טעמא יהיב למאי דמפירין בשבת אפילו שלא לצורך השבת לפי שהשעה עוברת כדפרישית לעיל (דף עו:): ואמאי ליהוי כשותק ע''מ למיקט. דאי אמר בשותק ע''מ למיקט מצי מפר לפי שאותה הקמה לא היתה על דעת שיתקיים הנדר כ''ש דאי הוו אמרי רבנן דאינו מפר נדרים שאינן לצורך השבת דהוה מצי להפר משחשכה דהא מאי דשתיק בשבת לאו משום קיום אלא מפני שלא היה יכול להפר אלא ודאי משמע דכל שתיקה מקיימת: מתיב רב אשי יודע אני שיש נדרים. שנדרים שנדרה אשתי הוו נדרים: אבל איני יודע שיש מפירין. ביום ששמעתי לא הייתי יודע שהבעל יכול להפר נדרי אשתו כלל: יפר. בתוך אותו יום שלמד שהבעל יכול להפר דההוא יומא ה''ל לדידיה יום שמיעה אבל עד השתא לא דלא מיקרי יום שמיעה אלא כשיודע דיני ההפרה: אבל איני יודע שזה נדר. שזה מן הנדרים שהבעל מפר: ר''מ אומר לא יפר. אחר יום שמיעה דכיון שיודע הוא שהבעל מפר נדרי אשתו מקרי יום שמיעה: וחכמים אומרים יפר. דכיון שלא ידע הפרת נדר זה לא מיקרי יום שמיעה ואם איתא דשותק ע''מ למיקט מפר אמאי אומר ר''מ לא יפר דהא איהו לא שתק אלא משום שלא היה יודע שיהא יכול להפר וליהוי כשותק ע''מ למיקט וע''כ לא פליגי רבנן עליה דר''מ אלא משום דסבירא להו דלא הויא שמיעה אבל אי הויא שמיעה מודו ליה דלא יפר אלא ודאי משמע דשותק ע''מ למיקט לא מצי מפר הלכך נקטינן דשותק ע''מ למיקט כסתם ולא מצי מפר אלא ביום שמיעה בלבד ושותק על מנת לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר ואפילו בו ביום:

הדרן עלך נערה המאורסה

ואלו נדרים שהוא מפר. שהבעל מפר וכן האב מפר לבתו: שיש בהן ענוי נפש. מפרש בגמ' דה''ה דמפר נמי דברים שבינו לבינה אלא דנקט הני לפי שהוא (סובר) מפר אותן לגמרי בין לעצמו בין לאחרים מה שאין כן בדברים שבינו לבינה שאין מפר לאחרים אלא לעצמו: אם ארחץ אם לא ארחץ. בגמ' מפרש היכי קאמרה: אם אתקשט אם לא אתקשט. קשוט הפנים כגון כחול ופקוס דבהא הוא דסבירא להו לרבנן דמפר משום נדרי ענוי נפש אבל קשוט של מטה אפי' רבנן מודו לרבי יוסי דאין אלו נדרי ענוי נפש אלא דברים שבינו לבינה והכי נמי מוכח בגמ' דבקשוט הפנים אמרי' דקאמר דכוותיה דקתני שלא אתקשט בנפט לכלוך הוא ואמר נמי מאן שמעת ליה דכחול ופקוס דברים שבינו לבינה הוי רבי יוסי כלומר דאילו לרבנן נדרי ענוי נפש הוו והיינו מתני' אבל קשוט שלמטה מדברים שבינו לבינה הוי והכי איתא בהדיא בפ' המדיר (כתובות עא.) גבי בעניות שלא נתן קצבה: