נדרים עט ע"ב

אמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש ואלו הן נדרי ענוי נפש אמרה קונם פירות העולם עלי הרי זה יכול להפר פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות חנווני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי רבי יוסי:
גמ' נדרי ענוי נפש הוא דמפר שאין בהן ענוי נפש אינו מפר והא תניא {במדבר ל-יז} בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה אמרי הלין והלין מפר מיהו ענוי נפש מפר לעולם אבל אין בהן ענוי נפש כדאיתה תחותיה הויא הפרה מכי מגרש לה חייל עלה נדרה בדברים שבינו לבינה שאין בהן ענוי נפש אבל יש בהן ענוי נפש לא חייל עליה נדרה ודברים שאין בהן ענוי נפש כי מגרש לה חיילא עלה והא תנן ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו אלמא כי מגרש לה ומפר לה מעיקרא הויא הפרה אמרי הלין והלין הויא הפרה אלא נדרי ענוי נפש מפר בין לעצמו ובין לאחרים אין בהן ענוי נפש לעצמו מפר לאחרים אינו מפר והכי קתני אלו נדרים שהוא מפר בין לעצמו ובין לאחרים נדרים שיש בהן ענוי נפש: אם ארחץ: היכי קאמר אילימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם אלו עלה ועוד בהא לימא ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש דלמא רחצה ואיתסרו פירות עולם עלה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עט - ב

אמר רבי יוסי: אין אלו נדרי ענוי נפש! כיון שאם לא תרחץ היום, תהיה מותרת להתרחץ לעולם, אין נדר שכזה בכלל נדרי ענוי נפש.

ואף על גב שאסורה היום ברחיצה, סובר רבי יוסי שענוי של יום אחד אינו נחשב ענוי, ואינו אלא בכלל נדרים שבינו לבינה, שאינו מפר אלא לעצמו.

ואלו הן, לפי רבי יוסי, נדרי ענוי נפש:

אמרה: קונם, פירות העולם עלי.

כיון שנאסרה בכל הפירות שבעולם, הרי זה יכול להפר, משום שהוא נדר של ענוי נפש.

אבל אם אסרה בנדר פירות מדינה זו עלי, אינו יכול להפר, אלא, יביא לה ממדינה אחרת. כי היות שיכול להביא לה פירות ממדינה אחרת, אין זה נדר של ענוי נפש.

וכל זה דוקא כשנדרה מפירות מדינה אחרת, שאינה דרה שם. אבל אם אסרה עליה את פירות מדינתה שגרה שם, כיון שטורח גדול הוא להביא פירות ממדינה אחרת, אף רבי יוסי מודה שהוא בכלל נדרי ענוי נפש, ויכול הבעל להפר.

וכן אם אסרה בנדר פירות חנווני זה עלי, כיון שיכול להביא לה פירות מחנווני אחר אין זה ענוי נפש, ואינו יכול להפר ^[2].

ואם לא היתה פרנסתו של הבעל אלא ממנו, שרק חנווני זה נותן לו בהקפה, ולא ימצא אחר שיתן לו בהקפה, ופעמים שאין לו מעות, ונמצאת האשה מתענה -

הרי זה יפר, משום שהוא בכלל נדרי ענוי נפש, דברי רבי יוסי. ^[3]

אבל לתנא קמא, אפילו אם לא אסרה עצמה אלא מפרי פלוני, נחשב הדבר לנדר של ענוי נפש.

גמרא:

והוינן בה: משמע מדברי המשנה כי רק נדרי ענוי נפש הוא דמפר.

אבל נדרים שאין בהן ענוי נפש - אינו מפר.

והיינו, שסברה הגמרא עתה, כי כוונת משנתנו לומר, שרק נדרי ענוי נפש יכול הבעל להפר אבל שאר נדרים אינו יכול להפר.

ומקשינן: והא תניא: הרי שנינו בברייתא: נאמר בתורה, בסוף פרשת נדרים [במדבר ל יז]:

"אלה החקים אשר צוה ה' את משה, בין איש לאשתו בין אב לבתו".

מלמד הכתוב שהבעל, וכן האב, מפר נדרים שבינו לבינה. ומוכח שלא נדרי ענוי נפש בלבד הוא מפר.

ומשנינן: אמרי, אמרו לתרץ:

הלין והלין, אכן, הללו והללו, בין נדרי עינוי נפש ובין נדרים שבינו לבינה - מפר.

מיהו, ענוי נפש מפר לעולם.

ההפרה חלה לעולם, ואפילו אם לאחר מכן גרשה ונשאת לבעל אחר, הנדר נשאר מופר.

אבל, נדרים שאין בהן ענוי נפש, רק כדאיתה תחותיה, כל עוד היא נשואה לו, הויא הפרה.

אך מכי, כאשר הוא מגרש לה - חייל עלה נדרה, בדברים שבינו לבינה, שאין בהן ענוי נפש.

והיינו, נדרים שהם בינו לבינה, אך אין בהם ענוי נפש, מועילה ההפרה של הבעל רק לזמן שהיא תחתיו. אבל אם גרשה, חוזר וחל הנדר, ואפילו אם חזר הוא עצמו ונשאה, חוזר וחל הנדר.

אבל יש בהן ענוי נפש, לא חייל עליה נדרה אחרי שהפר לה בעלה את הנדר, ואפילו אם חזרה ונשאת לאחר, הרי זה מופר.

ומקשה הגמרא: וכי הנודרת בדברים שאין בהן ענוי נפש, אלא הם דברים שביהו לבינה, והפר לה בעלה, כי מגרש לה - חיילא עלה נדרה!?

והא תנן: הרי שנינו במשנה לקמן [פה א]:

אשה שאסרה על בעלה הנאה ממעשה ידיה, אין הבעל צריך להפר את נדרה, היות והבעל זכאי במעשה ידיה, והיא משועבדת לבעלה למעשה ידיה, וחיזקו חכמים את שעבודו שלא יחול נדרה.

רבי יוחנן בן נורי אומר: יפר לה בעלה נדרה עכשיו את נדרה, על אף שעתה אין בכוחה לאסור על בעלה את מעשה ידיה, כי הם משועבדים לו.

כי אם לא יפר לה עתה את נדרה, יש לחשוש שמא יגרשנה, ויחול הנדר מיד, משום שמיד לאחר גירושיה היא אינה משועבדת לו למעשה ידיה, ותהא אסורה לו!

והיינו, יש לנו לחשוש שמא יהנה ממעשי ידיה גם לאחר גירושיה, ולכן יפר עכשיו, כדי שלא יחול הנדר לאחר שיגרשנה.

אלמא, מוכח מכאן, כי כאשר מגרש לה, ומפר לה מעיקרא, לפני שמגרשה - הויא הפרה לעולם!

והרי באופן שאוסרת מעשה ידיה על בעלה, זה נדר שבינו לבינה, ובכל זאת מועילה הפרתו לעולם, גם לאחר גירושיה!

ומשנינן: אמרי, הלין והלין, אלו ואלו, בין נדרי ענוי נפש ובין נדרים שבינו לבינה, הויא הפרה, ומועילה ההפרה של הבעל לעולם, אף לאחר שגרשה.

אלא, נדרי ענוי נפש - מפר בין לעצמו של המיפר, ובין לאחרים. אפילו אם גרשה ונשאת לאחר, מועילה ההפרה גם לגבי הבעל השני שנשאה.

אבל נדרים שאין בהן ענוי נפש, אלא הם נדרים שבינו לבינה, הרי רק בנוגע לעצמו של הבעל הוא מפר. והפרתו חלה ביחס לעצמו גם לאחר שגירשה. שהיות והוא יכול לחזור ולישאנה, מועילה ההפרה לעצמו, כי כל זמן שיכול להחזירה, עדיין נחשב שיש לו שייכות לנדר.

אבל אם נשאת לאחרים, כיון ששוב אינו יכול להחזירה אליו, שהרי אסור לו להחזיר גרושתו אחרי שנשאת לאחר - אינו מפר!

דהיינו, משעה שנישאת לאחר, בטלה הפרתו, וחל הנדר ^[4].

והכי קתני, וכך אמר התנא: אלו נדרים שהוא מפר באופן גמור ומוחלט, בין לעצמו ובין לאחרים - נדרים שיש בהן ענוי נפש.

אבל נדרים שבינו לבינה, מפר רק לעצמו, ואינו מפר לאחרים.

שנינו במשנה, שלפי תנא קמא, אשה שאמרה "אם ארחץ", הרי זה נדרי ענוי נפש.

והוינן בה: היכי קאמר?

איך הוא לשון הנדר? שהרי אם רצונה לאסור על עצמה את הרחיצה, היה לה לומר "קונם הנאת רחיצה עלי", ומדוע אמרה בלשון "אם ארחץ"?

אילימא, אם נאמר שמדובר באופן דאמרה "קונם פירות עולם עלי אם ארחץ", שאסרה על עצמה את כל פירות העולם עליה רק בתנאי של אם ארחץ, אם כן, למה לה הפרה? מדוע היא זקוקה להפרה? ^[5]

לא תרחץ, ולא ליתסרן פירות עולם אלו עלה!

שלא תרחץ ולא יחול איסור פירות העולם, עליה.

ואף על פי שהיא לא תוכל להתרחץ לעולם, כי אם תרחץ היא תאסר בכל הפירות, אין זה נחשב נדר ענוי נפש.

וראיה לכך, כי אם נאמר שגם איסור רחיצה נחשב ענוי נפש, מדוע לא נקטה המשנה אופן שאסרה עליה את הרחיצה עצמה!?

אלא, בהכרח, שמניעת רחיצה כשלעצמה אינה נחשבת ענוי נפש, ולכן לא יכלה המשנה לנקוט איסור רחיצה כדוגמא לנדר של ענוי נפש ^[6].

ועוד קשה, שלפי זה מבואר, שתנא קמא חושש שמא תרחץ, ואז יאסרו עליה פירות העולם, ויהיה לה ענוי נפש.

וכי בהא, לימא רבי יוסי "אין אלו נדרי ענוי נפ ש"!?

הרי אם נעמיד כך את דברי תנא קמא במשנה, יהיה משמע מלשונו של רבי יוסי, שאפילו אם נחשוש שמא תרחץ ויאסרו עליה פירות העולם, מכל מקום אין הוא חושש, היות ואיסור פירות העולם אינו נחשב ענוי נפש.

וזה לא יתכן, כי דבר פשוט הוא שאיסור אכילת כל פירות העולם נחשב לענוי נפש.

ואם כן, גם לדברי רבי יוסי יש לחוש, דלמא רחצה, ואיתסרו פירות עולם עלה! ואם כן, תיקשי, מדוע לפי רבי יוסי אינו יכול להפר!?

[ואין לומר שכוונת רבי יוסי לחלוק על תנא קמא היות והוא סובר שאין חוששין שמא תרחץ.

שאם אינו חושש שמא תרחץ, היה לו לומר: אין יכול להפר משום נדרי ענוי נפש!

ומדוע אמר בלשון "אין אלו נדרי ענוי נפש", שמשמע כי הוא בא לומר שנדרים כאלו אינם בכלל נדרי ענוי נפש].

הערות

^[2] דעת הר"ן שאף רבי יוסי מודה דחשיב כמו נדרים שבינו לבינה, אולם הכסף משנה (פי"ב מנדרים ה"ז) נקט שדעת הרמב"ם היא, שרבי יוסי סובר שאין זה אף בכלל דברים שבינו לבינה.

^[3] בחידושי רבי עקיבא איגר (החדש) תמה, מאי שנא ממה דאיתא לעיל לד ב, שאם אסר אדם את חברו מלהנות מככרו, ואמר "ככרי עליך", ונתנו במתנה לאדם אחר, כיון שעכשיו אין הככר שלו, הוא אינו בכלל לשון הנדר, ומותר לו להנות מן הככר. ואף באופן של משנתנו, שאסרה את פירות החנווני עליו, כיון שעכשיו אין הפירות של החנווני, מדוע עדיין היא אסורה בפירות של החנווני.

^[4] וכתב הקרן אורה, שדעת הרמב"ם היא, שכל שגירשה, חל הנדר לגבי הבעל, ואסורה עליו אפילו בדברים שבינו לבינה. אלא, כשתחזור ותנשא לו, תחזור ההפרה. ומה שהקשו הראשונים שלא מצינו נדר שחל, שיפקע ממילא, ביאר הקרן אורה, שהרמב"ם סובר, כיון שאנו רואים שאין הפרתו מבטלת את הנדר לגמרי [שהרי אם נשאת לבעל אחר בטלה ההפרה, ואסורה אף על הבעל], בהכרח שאף לאחר ההפרה הנדר עדיין קיים, אלא שהתורה נתנה לבעל זכות להפר את כל מה שנוגע אליו, ורק ביחס למה שנוגע אליו הנדר מופר, אך לגבי מה שלא נוגע אליו, אין הנדר מופר. ולכן, אין זה נחשב כנדר שחל לאחר שפקע, כי לגבי מה שנוגע אליו הופר לגמרי, ולגבי מה שלא נוגע אליו, לא הופר כלל. ולכך אם גירשה, אסורה עליו לגמרי, ואם החזירה, מותרת לגמרי.

^[5] לפי פירוש המאירי. אולם מדברי הר"ן משמע שפירש את קושיית הגמרא, האיך יכול להפר, והרי עדיין לא חל הנדר. ועיין שלמי נדרים, שנשאר בצריך עיון, מדוע לא פירש הר"ן את הגמרא כפשוטו.

^[6] מבואר בגמרא, כי אעפ"י שאם תרחץ תיאסר בכל פירות העולם, בכל זאת אין חוששין שמא תרחץ. ושואל הר"ן, הרי מבואר לעיל יד ב, שהאומר "קונם עיני בשינה היום בתנאי אם אישן למחר", אסור בשינה היום שמא יעבור על התנאי ויישן למחר, ונמצא עבר על איסור למפרע, ואם כן, מדוע לא חוששים שמא תרחץ, ותאסר בפירות למפרע! ? ותירץ הר"ן, שאם היתה אומרת קונם פירות העולם עלי מ"היום" אם ארחץ, היתה נאסרת על הפירות למפרע, ולכך אנו חוששין שמא תעבור על נדרה למפרע. אבל כיון שתלתה את נדרה ב"אם ארחץ", משמע שיחול נדרה רק לאחר שתרחץ, ורק אז תיאסר בפירות העולם, ולכן אין חוששין שמא תעבור על התנאי.

אמר ר' יוסי: אין אלו נדרי ענוי נפש. ואלו הן נדרי ענוי נפש: כגון שאמרה "קונם פירות העולם עלי" — הרי זה יכול להפר, מפני שבודאי יש בכך עינוי נפש. אבל אם אמרה "קונם פירות מדינה זו עלי" — יביא לה מפירות מדינה אחרת. וכן אם אמרה "קונם פירות חנווני זה עלי" — אינו יכול להפר, שאין זה עינוי נפש, שהרי יכול לקנות פירות מחנווני אחר. ואם לא היתה פרנסתו (צרכי מחייתו) אלא ממנו מחנווני זה — הרי זה יפר, אלו דברי ר' יוסי.

א גמרא שואלים על המשנה: וכי רק נדרי ענוי נפש הוא שמפר, ונדרים שאין בהן ענוי נפש אינו מפר? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: מה שנאמר: "בין איש לאשתו בין אב לבתו" (במדבר ל, יז) — מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה, גם אם אין בהם עינוי נפש, אלא שהם פוגעים ביחסים ביניהם!

אמרי [אומרים]: הלין והלין [אלה ואלה] מפר, מיהו [אבל] יש הבדל ביניהם; כי נדרים של ענוי נפש, כשהוא מפר — מפר לעולם. אבל נדרים שאין בהן ענוי נפש אלא רק בינו לבינה, כדאיתה תחותיה [כאשר היא תחתיו, נשואה לו] — הויא [הרי זו] הפרה, מכי [מזמן] שמגרש לה (אותה) — חייל עלה [חל עליה] נדרה. וזה, כאמור — בדברים שבינו לבינה שאין בהן ענוי נפש. אבל בדברים שבינו לבינה ויש בהן גם ענוי נפש — לא חייל [חל] עליה נדרה גם לאחר שיצאה מרשות בעלה.

ושואלים: ודברים שאין בהן ענוי נפש, כי [כאשר] מגרש לה (אותה), האם חיילא עלה [חלים עליה]? והא תנן [והרי שנינו במשנה] שכשאשה אסרה בקונם את מעשה ידיה לבעלה, ר' יוחנן בן נורי אומר: יפר את הנדר, שמא יגרשנה ותהא אסורה לו מאותה שעה לעולם במעשה ידיה, ולא יוכל להחזירה. אלמא [מכאן] אנו למדים: כי [כאשר] מגרש לה [אותה] ומפר לה מעיקרא [מתחילה] בזמן שהיא תחתיו — הויא [הרי זו] הפרה לעולם. ואין אומרים שכיון שאין בנדר עינוי נפש יחול הנדר לאחר הגירושין!

על כן אמרי [אומרים] באופן אחר: הלין והלין [אלה ואלה] נדרי עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה, הפרתו הויא [הריהי] הפרה לעולם. אלא, יש הבדל אחר ביניהם: נדרי ענוי נפש כשמפר הריהו מפר לגמרי, בין לעצמו כאשר היא נשואה או ראויה להינשא לו, ובין לאחרים כאשר תינשא לאיש אחר. ואילו נדרים שאין בהן ענוי נפש, לעצמו בצד שהנדר נוגע אליו — מפר לעולם, אבל דברים שנוגעים לאחרים אינו מפר. ולפי זה הכי קתני [כך שנה במשנה]: אלו נדרים שהוא מפר בין לעצמו ובין לאחרים — נדרים שיש בהן ענוי נפש.

ב שנינו במשנה בכלל נדרי עינוי נפש כשאמרה "אם ארחץ", ור' יוסי חולק ואומר שאין זה נדר עינוי נפש. ושואלים: היכי קאמר [כיצד היא אומרת]? שהרי כשאומרת "אם ארחץ" משמע שלא זה הוא עיקר נדרה, אלא נדרה בדבר מסויים, שנתלה באם תרחץ או לא תרחץ. אילימא [אם תאמר] שאמרה בלשון "קונם פירות עולם עלי אם ארחץ" — למה לה הפרה כלל? לא תרחץ ולא ליתסרן [ייאסרו] פירות העולם אלו עלה [עליה]!

ועוד יש לשאול מצד אחר: בהא לימא [בנדר כגון זה יאמר] ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש? הלא יש לחשוש דלמא רחצה ואיתסרו [שמא תרחץ וייאסרו] פירות עולם עלה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yosei said: These are not vows of affliction. Rather, these are vows of affliction: For example, if she said: The produce of the entire world is konam for me as if it were an offering, he can nullify the vow, as it certainly involves affliction. If, however, she said: The produce of this country is konam for me, he cannot nullify the vow, as it does not involve affliction, since he may still bring her produce from another country. Similarly, if she said: The produce of this storekeeper is konam for me, he cannot nullify her vow, as he may still bring her produce from another storekeeper. But if he can obtain his sustenance only from him, that particular storekeeper, he can nullify the vow. This is the statement of Rabbi Yosei.

GEMARA: The Gemara raises a question with regard to the ruling of the mishna: Is it only vows of affliction that he can nullify, whereas vows that do not involve affliction he cannot nullify? But isn’t it taught in a baraita: The verse “These are the statutes that the Lord commanded Moses, between a man and his wife, between a father and his daughter” (Numbers 30:17) teaches that a husband can nullify any of his wife’s vows that adversely affect the relationship between him and her, even if they do not involve affliction?

The Sages say in response: In fact, he can nullify both these and those. There is, however, a difference between them. When he nullifies vows of affliction, he nullifies them forever, i.e., the vows remain nullified even if they subsequently divorce. But when he nullifies vows that do not involve affliction but merely impact upon their relationship, then, while they are married and she is under his authority it is an effective nullification, but when he divorces her, her vow takes effect upon her, i.e., his nullification is no longer effective. As stated, this is referring to vows concerning matters that adversely affect the relationship between him and her, that do not involve affliction. However, if he nullifies a vow that affects their relationship and also involves affliction, her vow does not take effect upon her even after she leaves her husband’s authority.

The Gemara asks: And as for vows concerning matters that do not involve affliction, when a man divorces his wife, do they really take effect upon her? But didn’t we learn in a mishna with regard to a woman who prohibited her handiwork to her husband by way of a vow (85a) that Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: Even though the vow is presently invalid, as a woman cannot render forbidden to her husband that to which he is already entitled, he should nevertheless nullify the vow? This is because perhaps he will one day divorce her, at which point the vow will take effect and she will then be forbidden to him, since he will be unable to remarry her lest he come to benefit from her handiwork. Apparently, however, if he divorces her after having nullified her vow from the outset, before their divorce, it is a permanent nullification, and although the vow does not involve affliction it remains nullified after their divorce.

Consequently, the Sages say a different answer: With regard to both these and those, vows of affliction and vows adversely affecting the relationship between them, when the husband nullifies the vow, it is a permanent nullification. Rather, the difference between them is as follows: Vows of affliction he can fully nullify, both with respect to himself and with respect to others, i.e., the vow remains nullified even if he divorces her and she marries another man. Whereas vows that do not involve affliction but still adversely affect the relationship between him and her he can permanently nullify with respect to himself, but he cannot nullify with respect to others; if she marries another man, the vow takes effect. And according to this explanation, this is what the mishna is teaching: These are the vows that he can nullify both for himself and for others: Vows that involve affliction.

§ The mishna teaches that, according to the first tanna, a woman’s vow: If I bathe, falls into the category of vows of affliction, whereas Rabbi Yosei disagrees and says that this is not a vow of affliction. The Gemara asks: As the phrase: If I bathe, is not the main substance of the vow, but rather the woman wishes to prohibit herself from deriving a certain benefit depending on whether or not she bathes, with regard to what case is the mishna speaking? If we say that she said: The produce of the world is konam for me if I bathe, why, according to the first tanna, does she need nullification at all to prevent her affliction? Let her not bathe and this produce of the world will not be forbidden to her.

And furthermore, this explanation is problematic for a different reason: With regard to a vow of this type, would Rabbi Yosei say that these are not vows of affliction? There is certainly room for concern that perhaps she will bathe and the produce of the world will be forbidden to her, a situation that certainly entails deprivation.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נדרי עינוי נפש הוא דמיפר שאין בהן עינוי נפש אינו מיפר והתניא בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מיפר בדברים שבינו לבינה אמרי הלין והלין מיפר והויא הפרה לעולם דאפילו כי מגרש לה לא חאיל נדרה אלא נדרי עינוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים אין בהן עינוי נפש לעצמו מיפר דברים שבינה לאחרים אינו מיפר והכי קתני אלו נדרים שמיפר בין לעצמו בין לאחרים נדרים שיש עינוי נפש: תשלום ברייתא זו בספרי. אין לי אלא בעל שאין מיפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן עינוי נפש האב מנין הרי אתה דן וכו' לא זכיתי לדין ת"ל אלה החקים וגו' בין איש לאשתו בין אב לבתו על כרחך אתה מקיש את האב לבעל מה הבעל אינו מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ושיש בהן עינוי נפש אף האב וכו' ואשכחן נמי בירושלמי* דאמרי כתיב כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו אין לי אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש דברים שבינו לבינה מנין בין איש לאשתו עד כדון בבעל באב מנין מה הבעל אינו מיפר אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מיפר אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש ודברים שבינו לבינה ואע"ג דהא מילתא לא מיפרשא בגמרין דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר כולן צריכין זה לזה זה נועל וזה פותח ואשכחן למקצת רבוותא בהא מילי דלא דייקי ולא מסתברי ולהכי לא כתבינן להו:

גמרא: היכי קאמר. כלומר מדקתני אם אחרחץ ולא קתני הנאת רחיצה עלי, משמע דאין ברחיצה עינוי נפש לכולי עלמא, ולא הוא רחיצה אלא תנאי, וכגון דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה, לא תרחץ כיון דלית בה עינוי אם לא תרחץ, ולא תאסרו פירות עלה. קשיא ליה מכל מקום הרי אסורה באכילת פירות מעתה, וכדרב יהודה דאמר בריש פרק אלו (נדרים) [לעיל (נדרים יד, א)], קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, אל יישן היום שמא יישן למחר דבתנאי לא מזדהר, הכא נמי אל תאכל היום שמא תרחץ למחר, ונמצאת עוברת באכילת הפירות למפרע. וליתא, דכל האומר קונם פירות עלי אם אעשה כך, אינו אוסר על עצמו אכילת פירות אלא מזמן שיעבור על תנאו ואילך, אלא אם כן אסרם על עצמו בפירוש מעתה, וכאותה שאמר רבי יהודה דאמר בפירוש קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, שאסר בפירוש שנתו של יום זה.

ועוד בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש דלמא רחצה ואיתסרו פירות עולם עליה. איכא למידק דקא מקשה השתא איפכא מקושיא קמייתא, דבקמייתא קא מקשינן לא תרחץ ולא ליתסרי, דאלמא לא חיישינן דלמא רחצה, והשתא מקשה איפכא דלמא רחצה, אלא אלישנא דרבי יוסי קא מקשה, דמדקתני רבי יוסי אין אלו נדרי עינו נפש משמע דאפילו עברה ורחצה לא יפר, משום דעיקר הנדר לא הוי עינוי נפש ואמאי איסור פירות עינוי נפש הוי, והכי קאמר בנדר זה מי אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש, הא אילו רחצה ונאסרו פירות עליה הוה לה עינוי נפש.

פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר. פי' משום עינוי נפש שהרי יכול להביא מחנוני אחר אבל דברים שבינו לבינה הוי שמטריחו:

ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו. פי' שזה החנוני המקיפו ה"ז יפר אף משום עינוי נפש דברי ר' יוסי:

גמ' נדרי עינוי נפש הוא דמפר שאין בהם עינוי נפש אינו מפר. פי' אע"פ שהם בינו לבינה והא תניא בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מפר בדברים שבינו לבינה. פי' כפשטי' דלישנא דקרא ופרקינן אמרי הלין והלין הבעל מפר בין נדרי עינוי נפש בין דברים שבינו לבינה והויא הפרה לעולם דאפילו כי מגרש לה לא חייל עלה נדרא אלא נדרים של עינוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים פירוש שאפילו כשתתגרש ותנשא לאחרים מותרת באכילת פירות וקשוט שאסרה על נפשה אבל אין בהם עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה כגון שאסרה מעשה ידיה על היהודים והרי בעלה בכלל ה"ז מופר לגבי עצמו לעולם ואפילו אחר שתתגרש. לגבי אחרים אינו מופר ואפילו בעודה תחתיו וכן כל כיוצא בזה:

והכי קתני אלו דברים שמפר בין לעצמו בין לאחרים נדרים שיש בהן עינוי נפש כתב רבינו ז"ל תשלום ברייתא זו בספרי אין לי אלא בעל שאינו מפר אלא דברים שבינו לבינה או של עינוי נפש האב מנין וכו' עד לא זכיתי לדון ת"ל אלה החקים וכו' בין איש לאשתו בין אב לבתו על כרחך אתה מקיש את האב לבעל מה הבעל אינו מפר אלא נדרים שבינו לבינה או של עינוי נפש אף האב כן ואשכחן נמי בירושל' כו' כדכתיבא בהלכות עד ואע"ג דהא מילתא לא מיפרשא בגמ' דילן דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר הן צריכין זה לזה זה נועל וזה פותח ואשכחן נמי למקצת רבוותא בהא מילי דלא דייקי ולא מסתברי ולהכי לא כתבינן להו:

אם ארחץ היכי קאמרה אילימא דאמרה קונם פירות העולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה לא תרחוץ ולא ליתסרון פירי דעלמא עלה. שהרי הנדר על הפירות ועל הרחיצה תנאי ואין בה ענוי נפש ועוד בהא לימא ר' יוסי אין אלו ענוי נפש דמשמע דנדרא גופיה לא הוי ענוי נפש וכיון דנדרא בקונם פירות ענוי נפש הוא ואי בעי למימר שאין קפידא בדבר דלא תרחוץ ולא ליתסרון פירי דעלמא עלה לא ה"ל למימר האי לישנא (א) וא"ל למימר אינו מפר משום ענוי נפש ופרישנא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ת"ק סבר ניוול דחד יומא שמיה ניוול ואפילו רחיצה דחד יומא חשיב ענוי נפש ור' יוסי סבר ניוול דחד יומא לא שמיה ניוול ולית ביה משום ענוי נפש ולא תרחוץ ולא ליתסרון פירי דעלמא עלה והיינו דקתני אין אלו נדרי ענוי נפש שלא נאסרה אלא ליום א' ואמרינן תו אם לא ארחץ דתנן היכי דמי אילימא דאמרה תתסר הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ היום למה לה הפרה תסחי ותשתרי ואפילו לא רחצה אין בזה ענוי נפש שיהא הבעל מפר כיון שבידה לרחוץ ולא תאסר ופריש רבא דאמרה הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ. פירוש היום ואיידי דמפרש אם לא ארחץ מפרש נמי אם ארחץ דרישא כדמעיקרא ודכוותה בתלמודא וכדכתיבנא בכתובות אבל בנדר שלא ארחץ לא מצי לאוקמוה דנדרים אינם חלים מדאורייתא על לא אעשה שהוא דבר שאין בו ממש ואשתכח השתא דבין בנדר בתנאי בין בשבועה דרחיצה דחד יומא אי הוי ניוול או לא פליגי ת"ק ור' יוסי וכן בסיפא דקשוט דאמרה הנאת קשוט עלי לעולם אם אתקשט היום ושבועה שלא אתקשט היום ואתי שפיר לישנא דמתני' ויש פירושים אחרים וזהו הנכון והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים:

ועוד דאמוראי אמרי כוותייהו ואע"ג דאמר רב הונא כוליה פרקין ר' יוסי היא מדקתני מעיקרא ר' יוסי אומר וכו' והדר קתני זימנא אחרינא דברי רבי יוסי דאלמא בעי למיתני דמכאן ואילך רבי יוסי [אפ"ה] כולהו לאו סתמי נינהו הילכך לא מיבעיא שלא ארחץ לעולם ושלא אתקשט לעולם אלא אפילו שלא ארחץ היום ושלא אתקשט היום נדרי ענוי נפש הוא דניוול דיומא שמיה ניוול וכדכתב רבינו ז"ל:

אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו. שהוא מאמינו עד שירויח ויפרע לו:

גמ' מלמד שהבעל מפר דברים שבינו לבינה. וה"ה נמי אב והאי דנקט בעל משום דגבי בעל כתיב לענות נפש ומהכא קא מרבה אף דברים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא לשמשו או שאר דברים שגורמים איבה בינו לבינה:

כי מגרש לה חייל עלה נדרא. דהכי משמע ליה השתא לישנא דקרא בין איש לאשתו דוקא כל זמן שהיא אשתו:

רבי יוחנן אמר יפר. אע"ג דהשתא לא מצי אסרה עליה דבעל מעשה ידיה משום דמשעבדא ליה:

שמא יגרשנה. ופקע שעבודיה ויחול הנדר ולא יוכל להחזירה הלכך מפר לה ומיקרי שפיר דברים שבינו לבינה כיון דאשתו היא השתא וכשיחזירנה יהיו דברים שבינו לבינה אלמא כי מפר לה השתא הוי הפרה לעולם:

אלא נדרי ענוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים. בין לעצמו כל זמן שהיא תחתיו בין לאחרים אם תתגרש ותנשא לאחר:

אין בהן ענוי נפש לעצמו מפר. כלומר כל מה דשייך לעצמו הוי הפרתו הפרה כל זמן שהיא תחתיו ובין אם גרשה והחזירה הלכך אם גירשה כל זמן שהיא ראויה לשוב אליו לא חל הנדר אבל אם נשאת לאחר חל הנדר דלא מסתבר למימר שיחול הנדר מיד אחר שגרשה ואם יחזירנה פקע הנדר דלא מצינו נדר (שלא) פקע ממילא:

למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרון. מדקאמרת שאמרה קונם פירות עלי ולא אמרה קונם רחיצה עלי אם ארחץ אלמא לא חשבה לרחיצה ענוי נפש א"כ למה יפר לא תעבור על תנאה ולא יאסרו פירות עלה:

ועוד [בהא] לימא ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש דלמא רחצה ומתסרא פירות עולם עלה. אע"ג דפריך לרבנן דלא מצי בעל מפר כיון דהשתא לא הוי ענוי נפש מ"מ פריך שפיר השתא אלישנא דקאמר ר' יוסי כיון דאסרה פירות עולם עלה אם ארחץ לא הל"ל אין אלו נדרי ענוי נפש כיון שיכולין לבא לידי ענוי נפש אע"ג דהשתא לא מצי מפר משום הך חששא והוה ליה למימר ר' יוסי אומר לא יפר:

משנה ואלו הן נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות העולם עלי הרי זה יפר פירות המדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות החנוני זה עלי אינו יכול להפר אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי ר' יוסי אמר הר"ם הכל מודים שנדרים שבינו לבינה יפר כמו אם תשבע על ענין מעניני הקשוט ומה שיתלה בענין המשגל לאמרו ית' בין איש לאשתו ואמנם נדר עינוי נפש נפל בו מחלוקת ובו נפל השקלא וטריא בתלמוד בענינים הכוללים והבלתי כוללים והנצחיים והבלתי נצחיים ומה שיתלה באיש עצמו ומה שיתלה בזולתו והיה ההבדל והפסק בכל זה שהוא יפר על איזה פנים שיהיה שוה עינוי רב או מעט נצחי או בלתי נצחי בינו לבינה או בינו לבין אחרים וכן כל מה שיתלה בקשוט והוא אמרם כל נדרים בעל מפר לאשתו חוץ מהנאתו על פלני שאינו מפר אבל הנאת פלני עלי מפר אבל דברים שיש בהם עינוי נפש אם הפר לה הפר לכל אדם וכאלו היא לא נדרה מעולם ודברים שבינו לבינה אמנם יתלה ההפרה במה שייחדוהו לבד אולם לשאר האנשים הנה הנדר נשאר בחיובה ויתאמת לך מזה המאמר שאין שבועה בשום פנים ולא נדר שתשבע האשה ולא שיבטלהו לפי מה שביארנו זולת מין אחד והוא שתשבע על איש ידוע או אישים שלא יתהנו בו שהוא לא יפר ובעבור שהוא קשה זה המאמר בהלכות רבות מהלכות זה הפרק אשר יורה שהוא לא יפר כמה שאפשר בו המרי והתחבולה ובדבר שאין בו עינוי נפש והיה התירוץ זה כאשר אמרו זה הפרק כלו לרבי יוסי אשר כבר אמרנו שאין הלכה כמותו והנה אמרם כולי פרקין רבי יוסי הוא והביאו ראיה על זה בכפלו בסוף ההלכה הזאת ואמר דברי רבי יוסי והוא כבר אמר בתחלה אמר רבי יוסי אין אלו ענוי נפש ואמר שהוא לא יכפול דברי ר' יוסי אלא להודיעך שכל מה שיהיה עתיד מהמאמר הוא דעת ר' יוסי והוא אמרם ש"מ מכאן ואילך ר' יוסי היא ושמור זה:

אמר המאירי וחזר ופירש לדברי רבי יוסי אלו הן נדרי ענוי נפש אמרה קונם עלי פירות שבעולם וכן בשר ויין ושאר הדברים כן וכל שכן לדעת חכמים שזהו עינוי נפש בלא ספק אמרה פירות מדינה זו עלי אין זו עינוי נפש שהרי אפשר לה בפירות מדינה אחרת הקרובה לה שאין טורח יתר בהבאתם או שבאות בכאן הרבה פעמים על ידי בני כפרים המספקים לעיירות או על ידי סוחרים ואין כאן ענוי אפי' מדרך עכבה ומכל מקום יתבאר בגמרא שמפר הוא לו ולא לאחרים מצד דברים שבינו לבינה כלומר שטורח גדול היא לו בכך והרי למדת שיש קצת דברים שאינן מצד ריחוק והם דברים שבינו לבינה ומכל מקום יש מפרשים שמתוך שמטריחתו ומטרידתו היא מתגנה עליו אלא שממה שאמר רבי יוחנן בן נורי במדרת בעלה על מעשי ידיה שיפר שמא יגרשנה אתה למד מה שכתבנו כמו שביארנו למעלה ומכל מקום לדעת חכמים אף מתורת נדרי עינוי נפש מיפר שפעמים שלא יזדמנו לו מעיר אחרת והלכה כחכמים כדבריהם אלא שיש חולקין בה כמו שנבאר בגמרא פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר שהרי אפשר לה באחרים ואף זו דוקא לרבי יוסי ואינו מיפר משום עינוי אלא מצד דברים שבינו לבינה אבל לדעת חכמים שמא לא יזדמן לה מאחרים ומפר אף מתורת נדרי עינוי ואם אין פרנסתו אלא ממנו כגון שהוא רגיל אצלו ומוסר לו בהקפה ודאי הרי זה עינוי שמא לא יזדמן לו באחר וכל שכן שחכמים סוברים כן וקצת מפרשים חולקים בקצת דברים שבפרק זה כמו שיתבאר בגמרא:

ובתוספתא אמרו נדרה שלא תטעום אחד מכל הפירות בין מאכל רע בין מאכל יפה אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יפר אמרה קונם פלפלין שאני טועמת גלוסקא שאני טועמת אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יפר קונם פירות ארץ ישראל עלי אם יש לו בהן חלק יפר ואם לאו יביא לה משאר ארצות קונם פירות הפרכיא זו עלי או קונם פירות מדינה זו עלי אם יש לו בהן חלק יפר ואם לאו יביא מהפרכיא אחרת וממדינה אחרת קונם פירות חנוני זה עלי אם יש שם חנות אחרת לא יפר ואם לאו יפה רבי יוסי אומר אפי' היו שם מאה חנויות הואיל ולא היתה פרנסתו אלא ממנו יפר מדין דברים שבינו לבינה:

זהו ביאור המשנה ופסקים שלה על הדרכים שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מיכן שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה פי' דברים שבינו לבינה רבים הם וכלל אומר כל דבר הגורם חילוק דעת ביניהם יקרא דבר שבינו לבינה כגון שאינה רוצה ליכל עמו בקערה אחת או בשלחן אחד או שאל לשחוק עמו או שלא לעוזרו במלאכה ובכל עסקיו שאומרת לו לא אעשה לך כ"א המלאכות שהאשה חייבת לבעלה אם נדרה באחד מאלה אע"פ שאין הבעל יכול להפר לכופה וגם אין שם עינוי נפש יש שם חילוק דעת וזה נקרא דברים שבינו לבינה והקישוט לר' יוסי אע"פ שאינו חשוב עינוי נפש הוהא דבר שבינו לבינה שהוא רוצה שתתקשט אשתו ותראה נאה בעיניו גם הנאת פלוני עלי אע"פ שאינו חשוב עינוי נפש לר' יוסי יקרא דבר שבינו לבינה כדבעי' למימר לקמן שחילוק לב הו אביניהם שהבעל יביא מפירות אותו פלוני בסעודה והוא יאכל מהם ואשתו לא תאכל מהם:

אם ארחץ היכי אמרה אילימא דאמר קונם פירות העולם עלי אם ארחץ למה לי הפרה לא תרחץ ולא ליתסרן פירות העולם עלה פי' מדתני אם ארחץ שעשתה הרחיצה תנאי מכלל דמדבר אחר נדרה ומש"ה בעי ממאי נדרה אילימא דנדרה מפירות העולם אם תרחץ בפעם הזאת והפירות הוא שקורא עינוי נפש ולא הרחיצה א"כ אמאי יפר לא תרחץ בפעם הזאת ואל יאסרו ואמאיהתירו רבנן להפר ועוד אני מקשה מדברי ר' יוסי אמאי תני אין אלו נדרי עינוי נפש הנדר עינוי נפש הוא דלמא רחצה וליתסרו ואם רצה לחלוק ולומר לא יפר דלא תרחץ ולא תיתפרו הכי הול"ל ר' יוסי אומר לא יפר והוה מפרישנא טעמא לא יפר דאל תרחץ ואל ליתסרו אמאי תני אין אלו נדרי עינוי נפש ואלא דאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ומש"ה מיפר דהיכי תיעבד תרחץ מיתסר הנאה רחיצה עלה לעולם לא תרחץ אית לה ניוול ור' יוסי סבר לא תרחץ ולניוול לא חייש פי' כגון שהיתה צריכה לרחיצת הפעם הזאת שהיתה צריכה ללכת לבית המשתה ואם לא תרחץ הפעם הזאת היא מתנוולת ומש"ה שרי רבנן להפר ור' יוסי סבר אפשר שתרחץ בצונן ותלך לבית המשתה הילכך לא יפר. ומקשה אי הכי ליתני הכי ר' יסוי אומר תני זה אין בו עינוי נפש. פי' כיון שנדרה שלא לרחוץ לעולם אטם תרחץ בפעם הזאת בנדר יש עינוי נפש שאין לך עינוי נפש בעולם גדול מזה שלא תרחץ לעולם אבל בתנאי וודאי שאמרה אם לא ארחץ בפעם הזאת ליכא עינוי נפש ולא הוליל אין אלו נדרי עינוי נפש אלא אין בהנאי זה עינוי נפש ואע"ג דתנן בפ' המדיר ר' יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה ואמרי' בגמרא דבעל מצי מיפר ולא משום נדרי עינוי נפש אלא משום דברים שבינו לבינה התם משום דנדרה שלא תתקשט באחד מכל המינין אבל אם נדרה שלא תתקשט כלל אין לך עינוי גדול מזה:

פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת כלומר שאין זה נדרי עינוי נפש דהא אפשר לה בפירות מדינה אחרת. ומוכח בגמרא דאף על גב דאינו מפר משום נדרי ענוי נפש מיהו מפר הוא משום נדרים שבינו לבינה שהרי מטריחו להביא לה ממדינה אחרת. פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר כלומר משום נדרי ענוי נפש שהרי יכול להביא מחנוני אחר אבל משום דברים שבינו לבינה מיפר. ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו פירוש שהוא חנוני המקיפו הרי זה יפר משום נדרי ענוי נפש דברי רבי יוסי. הרנב"י ז"ל.
וזה לשון הרי"ץ: הרי זה יפר שהרי אין לה ממי לאכול אבל אמר פירות מדינה זו עלי לא יפר דאפשר לה בפירות מדינה אחרת. ומטעם זה כשאמרה פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר דאין זה ענוי נפש כי אפשר לה ליזון מפירות חנוני אחר. ומיהו מטעם ענוי נפש אינו מפר לה שיהיה מתירה אפילו לאחרים אבל מטעם דברים שבינו לבינה יפר ודוקא לעצמו אבל לצורך אחרים לא והני ודאי דברים שבינו לבינה הוי שעסק גדול יהיה לו להטפל ולהביא לה ממדינה אחרת. ואם מת או גירשה או שהביא לה איש אחר מפירות אותה מדינה הרי אלו אסורין עליה שאינו מפר לאחרים בדברים שבינו לבינה. אם לא היתה פרנסתה אלא ממנו הרי זה יפר דמאחר דכל סמיכות פרנסתה הוא ממנו חשבינן להו נדרי ענוי נפש. או אפשר לומר דלא קאמר רבי יוסי בזה יפר אלא משום דברים שבינו לבינה וכשאין סמיכותה ממנו לא יפר כלל. ומדינה דומה לחנוני שאין סמיכותה ממנו. עד כאן.

גמרא מלמד שהבעל מיפר בנדרים שבינו לבינה היינו גילוח שער באותו מקום. נדרים שבינו לבינה לאו נדרי ענוי נפש הן. פירוש. בדברים שבינו לבינה כגון תשמיש וגילוח שער של אותו מקום וכיחול ופיקוס כדאמרינן לקמן בברייתא וכל דברים הנקראים ענוי נפש נקראים דברים שבינו לבינה אבל ראוי לקרותן ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וכשאין בהם ענוי נפש נקראים בינו לבינה ובלבד שיהיו מעין שאמרנו. הרי"ץ ז"ל.
מלמד שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה פירוש דברים שהוא נפסד ומצטער בהם אף על פי שאין ענוי נפשה כגון אם נדרה שלא לשמשו. ומתרץ אמרי הלין והלין מיפר אלו ואלו מיפר מיהו ענוי נפש מיפר לעולם גם כי תתגרש. והכי קתני במתניתין אלו נדרים שמיפר לעולם נדרים שיש בהן ענוי נפש. וסברא היא לומר שמה שהתירה תורה נדרים שבינו לבינה כל זמן שהם יחד דשייכא למימר בהו בינו לבינה לא חיילי אבל כשגרשה לא הוי בינו לבינה חיילי. הרא"ם ז"ל.

אלא נדרי ענוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים. פירוש אם אסרה על עצמה בגדי צבעונין אי נמי מידי דאכילה דהיינו נדרי ענוי נפש והפר לה בעלה הרי זו מותרת אפילו לכשתתגרש ואפילו לאחר שתנשא לאחרים. אין בהם ענוי נפש פירוש אלא שהם דברים שבינו לבינה. לעצמו מיפר לאחרים אינו מיפר פירוש שאם אסרה מעשה ידיה ליהודים והרי בעלה בכלל והוי דברים שבינו לבינה והפר לה הרי זה מופר לעולם לגבי עצמו ואפילו לאחר שתתגרש ושתנשא לו או לא תינשא. לגבי אחרים אינו מיפר אף על פי שהפר לה בעלה ומעשיה אסורים לשאר היהודים אפילו בעודה תחתיו והכי קתני אלו דברים שמיפר בין לעצמו בין לאחרים נדרים שיש בהם ענוי נפש. תשלום ברייתא זו בסיפרי אין לי אלא בעל שאין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש האב מנין הרי אתה דן וכו' לא זכיתי לדון תלמוד לומר אלה החקים וגו' בין איש לאשתו בין אב לבתו על כרחך אתה מקיש את האב לבעל מה בעל אין מיפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש אף האב אינו מפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש. ואשכחן נמי בירושלמי דאמרינן כתיב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו אין לי אלא נדרים שיש בהם ענוי נפש דברים שבינו לבינה מנין בין איש לאשתו עד כדון בבעל באב מנין מה הבעל אינו מפר אלא דברים שיש בהן ענוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מפר אלא נדרים שיש בהם ענוי נפש ודברים שבינו לבינה. ואף על גב דהא מילתא לא מיפרשא בגמרין דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר כולם צריכין זה לזה זה נועל וזה פותח. ואשכחן למקצת רבוותא בהאי מילי דלא דייקי ולא מסתברי ולהכי לא כתבינן להו. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל לנדרים.

והכי קתני אלו דברים שהוא מיפר בין לעצמו בין לאחרים נדרים שיש בהן ענוי נפש. ורבנן דקרו לרחיצה ולקישוט ענוי נפש דברים שבינו לבינה הוו כגון שנדרה שלא תאכל עמו בקערה או שהדירתו במעשה ידיה במה שתעדיף על הראוי. פירוש.

אם ארחץ היכי קאמרה כלומר אם נדרה מרחיצה גופה או נדרה מפירות ותלה אותו באם ארחץ. אמר רבא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ הנאת קישוט עלי לעולם אם אתקשט ושבועה שלא אתקשט. פירוש ולישנא דמתניתין קא דייק דקתני תרי לישני אם ארחץ אם לא ארחץ דלישנא קמא אם ארחץ תנאה הוא והדר נשבעה שלא ארחץ. דרבנן סברי רחיצה וקשוט ענוי נפש הוו פירוש ומפר בין לעצמו בין לאחרים. ורבי יוסי סבר דברים שבינו לבינה הוו ואינו מפר אלא לעצמו ולא לאחרים כדכתבינן לעיל. וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דאמוראי אמרי כוותייהו. ואף על גב דאמר רב הונא כולה פרקין רבי יוסי היא ממאי דכיון דקתני רבי יוסי אומר אין אלו נדרי ענוי נפש למה לי תו למתנא דברי רבי יוסי שמע מינה מכאן ואילך דברי רבי יוסי אפילו הכי כיון דקתני הכי מכאן ואילך דברי רבי יוסי (כולהו לאו סתמי נינהו) אמר המגיה לפי הלכות הרמב"ן צריך לומר: אפילו הכי כולהו לאו סתמי נינהו אלא כאלו כתוב בכולן דברי רבי יוסי. הילכך לא מבעיא שלא ארחץ לעולם ושלא אתקשט לעולם דהני ענוי נפש אלא אפילו שלא ארחץ היום ושלא אתקשט היום נדרי ענוי נפש הוא דנוול דיומיה שמיה נוול ויפר. הרנב"י ז"ל.

לא לירחץ ולא ליתסרו פירות לעולם עליה. דאף על גב דרחיצה ענוי הוא לרבנן מכל מקום תנא דמתניתין לא תנא ענוי נפש בתנאי אלא בנדר והא בתנאי הוא. הרי"ץ ז"ל.
אלא הכי אמרה הנאת רחיצה עלי אם ארחץ פעם אחת נמצא כי רחיצה ראשונה מותרת לה ומכאן ואילך מיתסרא לעולם. ועתה משמע דסבירא לן דרחיצה הויא ענוי נפש דהא תנא קרי לרחיצה ענוי ומשום הכי מפר לה דודאי הוי לה ענוי נפש דהיכי תיעביד תרחוץ מיתסרא הנאת רחיצה עלה ואית לה ענוי לא תירחוץ אית לה נוול ואית לה נמי ענוי נפש. בשביל כך קאמר אית לה נוול ולא קאמר אית לה ענוי דמשום דלא הוה לה ענוי עד שעת נוול אבל כי מתסרא רחיצה עלה אית לה ענוי מהשתא קודם נוול כיון שאין בידה לרחוץ שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. הילכך כי מיתסרא ברחיצה לא מפיק ענוי בלשון נוול דבלא נוול אית ענוי מיהו מטעם נוול הוי ענוי. רבי יוסי סבר אי אפשר דלא רחצה רחיצה ראשונה ואי רחצה ומיתסרא אפשר לה דלא רחצה לעולם דלנוול לא חיישינן דנוול לא הוי ענוי ורחיצת התר ראשונה דהוי תנאי ורחיצה שניה דהוי נדר לא הויין ענוי הילכך קתני במתניתין שפיר רבי יוסי אומר אין באלו נדרי ענוי נפש פירוש אין יכולין לבא לידי ענוי נפש דאפילו רחצה ומתסרא לא הוי לה ענוי נפש. ומקשה התלמוד אי הכי דסבירא לן דבין תנאי דהיא רחיצה ראשונה ובין נדר דהיא רחיצה שנייה לא הוי ענוי נפש אמאי קתני אין אלו נדרי ענוי נפש דמשמע הנדר אינו צריך להפרה שאין ענוי נפש אבל תנאי דהיא רחיצה ראשונה פשיטא ליה דלא הויא ענוי נפש כיון דתרויהו הנאה ואיסורא ברחיצה כך היה לו להשמיענו בתנאי שאין ענוי נפש כמו בנדר. וליתני רבי יוסי אומר תנאי זה אין בו ענוי נפש פירוש ליתני לישנא דמשתמע שאף בתנאי אין בו ענוי נפש וליתני רבי יוסי אומר אין אלו ענוי נפש דמשתמע נדר ותנאי. ומשני אלא רישא הכי פירושו דאמרה קונם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום. הלכך לרבנן תרוייהו הוו ענוי נפש דאפילו נוול דחד יומא הוי ענוי. רבי יוסי סבר תרוייהו לא הוו ענוי אפילו רחיצת עולם דהא נדר ובתנאי דהיינו רחיצת התר דחד יומא לא איצטריך רבי יוסי לאשמעינן דלא הוי ענוי נפש דנוול יומא לא שמיה נוול ומלתא דפשיטא הוי דרבי יוסי הילכך לא קתני אין התנאי ענוי נפש. וכי היכי דתריצנא אם ארחץ הכי מתרצינן אם אתקשט. ומזה יש לי להוכיח שכך הוא כמו שפירשתי דאית ליה לרבי יוסי דכל רחיצה לא הוי ענוי. דאי מפרשינן דאית ליה לרבי יוסי רחיצת עולם הויא ענוי ובנוול דיומא דוקא הוא דקאמר דלא שמיה נוול אם כן אית לנו לפרושי דסבר רבי יוסי דקישוט עולם הוי ענוי. ובכתובות בפרק המדיר שמעינן ליה לרבי יוסי דאמר דקישוט עולם לא הויא ענוי. ועוד מוכיח בפי' דמקשה בשמעתין השתא כביסה אית ליה לרבי יוסי דאית ליה צער גוף כולו לא כל שכן ואי לא אמר רבי יוסי אלא בנוול דחד יומא לא הוי בקל וחומר. ורבינו פירשה לי בענין אחר ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו. הרא"ם ז"ל.

ע"ב במתניתין נפש ואלו הן נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות העולם עלי הרי זה יכול להפר פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי רבי יוסי כצ"ל:

בגמרא מגרש לה כצ"ל:

רש"י בעל הס"ד אחרת הס"ד דרבנן היכי הד"א:

ברא"ש כי מגרש לה כצ"ל:

בד"ה אין בהן כו' שהיא תחתיו כצ"ל:

בד"ה ועוד כו' מיפר כיון כצ"ל:

ר"ן הויין הס"ד היא הס"ד נפש הס"ד הוא הס"ד:

במשנה פירות מדינה זו עלי יביא כו'. לקמן (פב ב) מסקינן דר' יוסי דוקא קאמר לה אבל לרבנן גם זה מיקרי עינוי נפש. ולכן תמוהין דברי הרע"ב שפסק כרבנן ואפ"ה חשב זה בדברים שבינו לבינה. ואולי מפרש שם כפי' הרא"ש בפי' הא' דהא דקאמר ומאי א"י להפר כו' הוא שנויא אחרינא ור"ל דגם רבנן מודו לר"י בהא שאינו נדר ע"נ והא דאמר שמואל בהנאת פלוני עלי דמפר הוא משום דברים שבינו לבינה. אבל מדבריו גופיה בתחלת המשנה מוכח דס"ל דלרבנן הוה זה נדר דע"נ. ומה שתמה עליו התוי"ט במש"כ בשלא תכחול כו' הוי ג"כ דברים שבל"ב. דהא כיון דסתמא קאמר ולא התנה כו' לפי שעה אף לר"י הוה ע"נ. טפי ה"ל לתפוס עליו במש"כ בס"ד בפירוש דשלא תכחול לעולם הוה דברים שבל"ב:

גמרא ל"ל הפרה לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם עלה. כצ"ל ומלת אלו למחוק:

ר"ן ד"ה אילימא בסופו. כיון שתלתה נדרה באם אין במשמע כו'. כ"מ להדיא בגיטין (עב ע"ש):

ר"ן ד"ה ועוד בסופו. הוה ליה למימר כו'. כצ"ל:

רא"ש בסה"ע הוה ליה למימר רי"א לא יפר. כצ"ל והס"ד:

אלא נדרי ענוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים וכו'. שיטת הרמב"ם נראה דס"ל דנדרים שבינו לבינה אינו מיפר אף לעצמו אלא עד שתתגרש ותו לא ונשאר קושית הש"ס מר"י בן נורי והוא גופיה פסק כן ועיין לח"מ. והנלענ"ד דס"ל דהטעם דיפר ויועיל אף לאחר שתתגרש היינו משום דאם תהיה אסורה לחזור לו נמצא הדבר נוגע לו עתה ג"כ שעי"ז הנדר א"א לגרש מהר פן תיאסר עליו והרי תיקנו חילוקים בין ישראל לכהן ר"פ המדיר מטעם זה. נמצא נח לו לאדם להיות עם אשה שאפילו יכעוס ויגרשנה יכול להחזירה. מש"ה הדבר נוגע בינו לבינה גם עתה. והיינו דוקא כהא דריב"נ וכדומה שאסורה לחזור לו מפני שא"א לה להשמר ממלאכות קטנות כפי' רש"י בכתובות. אבל שארי נדרים שאפשר לה להשמר וכשרוצה להחזירה מותרת לו אין הפרתו חל על אחר שתתגרש דמה בינו לבינה איכא. והא דפריך הש"ס מר"י בן נורי היינו משום דמתני' נמי מיירי מקישוט ולחד מ"ד ר"פ המדיר ס"ל דקישוט הואיל ומינוולא בעיני חברותיה א"א לה להזהר שלא תתקשט ודבר זה כתבו תוס' בשמעתין בשם רבינו מאיר ע"ש וא"כ דמי קישוט לדר"י ב"נ דיפר עתה אאחר גירושין שלא תהיה אסורה לחזור לו ואפ"ה פליגי במתני' אי הוה ענוי נפש או לא ומאי נ"מ בהא והוצרך לשנויי הכי קתני אלו נדרים שהוא מפר בין לו ובין לאחרים כו' אבל לעולם כל נדרים שבינו לבינה ואינה אסורה לחזור לו אינו מיפר אלא כל זמן שהיא תחתיו ולו ולא לאחרים ולכשתתגרש אפי' לו אינו מיפר וכפסק הרמב"ם ולפ"ז מ"ש פי"ב הלכה ג' אסרה עליה תשמיש וכו' צ"ל לכשתתגרש מותרת לו כדי שיהיה מותר להחזירה וכן דעת לחם משנה שם. אמנם בשארי דברים שמותרת לו ביאר דעתו סוף הלכה ז' כנ"ל. אמנם בקישוט דכיחול ופרכוס שהזכיר בהלכה ה' בבבא דבינו לבינה כמ"ש הלח"מ בזה לא גילה דעתו אי ס"ל כהך מ"ד דפ' המדיר דא"א להזהר וא"כ יפר אף לכשתתגרש או לא ס"ל כהך מ"ד. ומיושב קושית הרשב"א בשמעתין שהקשה לר"י בן נורי אמאי יפר קודם שחל הנדר וא"ש כיון שעתה הוא מדברים שבינו לבינה שאין בידו לגרשה מפני שתהיה אסורה לחזור לו מש"ה יכול להפר עתה וכמ"ש הר"ן פ' ע"א ד"ה ורבי יוסי סבר וכו' ע"ש וק"ל:

לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם עלה עיין ר"ן ומה שיש לעורר עליו כבר כתבתי בביאור לעיל (טו ע"א) ע"ש היטב:

אמר רבי יוסי וכו'. ובגמרא מפרש דאין ענוי נפש אלא כגון קונם שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין וכדגרסינן במסכת כתובות בפרק המדיר לרבי יוסי ולרבנן דברים שאין בהן ענוי נפש כגון שנדרה שלא לאכול עמו בקערה דהיינו דברים שבינו לבינה בגמרא מפרש היאך מפירן בעל: פירות מדינה זו עלי. בקונם מפורש בברייתא דרבי חייא אם יש לו חלק בהן זהו ענוי נפש אין לו חלק בהן אין אלו ענוי נפש ויביא לה ממדינה אחרת: ואם לא היתה פרנסתו. של בעל אלא הימנו שהחנווני הזה מעלה לו מזונות הרי זה יפר דברי ר' יוסי דהיינו ענוי נפש: גמ' מדקתני ואלו נדרים שמפר וקמפרש בהו ענוי נפש מכלל דשאין ענוי נפש כגון דברים שבינו לבינה . אינו מיפר: והתניא. בספרי בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה מה ת''ל אם לנדרים שיש בהן ענוי נפש הרי כבר נאמר לענות נפש אלא מלמד שהבעל מפר בנדרים שבינו לבינה: אמרי. הני והני בין נדרי ענוי נפש בין שבינו לבינה מפר: מיהו נדרי ענוי נפש מפר לעולם. אפילו לאחר שתצא מתחתיו שתתגרש או תתאלמן וה''ק מתני' אלו נדרים שהוא מפר לעולם: כי מגרש לה או תתאלמן. דנפקא מרשותיה: חייל עלה. בנדרים שבינו לבינה אבל יש בהן כו' הש''ס הוא דקא פשיט למילתא: ומי מצית אמרת דברים שאין בהן ענוי נפש כי מגרש לה דחיילי עלה והתנן. במתני' קונם שאני עושה לפיך כל מה שאני עושה להנאת פיך יהא עלי כקרבן: ר' יוחנן בן נורי אומר יפר דשמא יגרשנה ותהא אסורה לו. דבמה שנדרה השתא אין בדבריה כלום דאינה יכול' לאסור עליו מה שתקנו לו חכמים ממנה אבל אם יגרשנה מיד חל הנדר ותהא אסורה לחזור לו שהיא מודרת הנאה ממנו והיינו דברים שבינו לבינה וקא''ר יוחנן בן נורי יפר אלמא דכי מפר והדר מגרש לה תו לא חייל עלה נדר: אמרי הלין והלין. בין יש בהן ענוי נפש ובין אין בהן ענוי נפש הויא להו הפרה לעולם אפי' לאחר שתתגרש אלא דנדרי ענוי נפש מופרין לעולם בין לעצמו בין לאחרים בין יגרשנה ויחזירנה בין תנשא לאחרים: לעצמו מפר. כשיגרשנה ויחזירנה אבל ניסת לאחרים חיילי עלה: וקא מהדר אליבא דרבנן היכי קתני דאמרה אם ארחץ: אילימא דאמרה קונם פירות וכו' למה לי הפרה. דכיון דלא אמרה קונם פירות עלי סתם אלא תליא נדרה בהנאה אמאי מצי מפר והא אפשר דלא הוי ענוי נפש דלא תרחץ ולא תתסר בפירות והשתא לא ס''ל דרחיצה עצמה הוי ענוי נפש: ועוד. אי דקאמרה כה''ג בהא לימא ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש כלל והא ודאי נדרי ענוי נפש הן:

[אמר] ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. בגמרא מפרש: מלמד שהבעל מפר דברים שבינו לבינה. אם נדרה שלא לשמשו: מפר לעולם. גם כי תתגרש [וה''ק] אלו נדרים שהוא מפר [לה] הפרת עולם נדרים שיש בהן ענוי נפש: ר' יוחנן בן נורי אמר. מתני' היא בהאי פירקא (דף פה.) שנודרת קונם שאני עושה לפיך יפר שאם לא יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה להחזיר שיחול הנדר דכל כמה שהיא תחתיו לא חל הנדר דאלומי אלמוה לשעבוד דבעל אלמא כי מפר לה מעיקרא הויא הפרה אחר הגירושין: אלא נדרי ענוי נפש מפר בין לעצמו. שהיא תחתיו בין לאחרים אחר שתתגרש ותנשא לאחרים אבל דברים שבינו לבינה לעצמו מפר לאחרים אינו מפר כלומר כל מה דשייך לעצמו הוי הפרתו הפרה בין כשהיא תחתיו ובין כשגירשה דאכתי הוי שפיר בינו לבינה כל כמה דלא נישאת לאחר הלכך הוי הפרתו הפרה כשמחזירה: לאחרים אינו מפר כשניסת לאחר חל הנדר דהכי משמע קרא בין איש לאשתו בעוד האיש עם אשתו וגם כשגירשה הוי שפיר בין איש לאשתו שאם יחזירנה יהיה בינו לבינה שמותר הוא להחזירה הלכך אינו חל כלל אחר שגירשה ואע''ג שמן הדין היה לנו לומר שיחול אחר הגירושין ויתבטל כשיחזירנה זה לא מצינו שאחר שחל שיחזור ויתבטל אבל אחר שניסת לאחר תו לא הוי בינו לבינה שאסור הוא להחזירה: היכי קאמרה. דה''ל למימר קונם רחיצה עלי: אילימא דאמרה קונם פירות עלי אם ארחץ למה לי הפרה לא תרחץ. דמדקתני תנא שנדרה כך מפירות אם תרחץ ולא קתני שנדרה מרחיצה ש''מ דאי לאו דתלינהו בפירות נדר דרחיצה גופה לאו עינוי נפש הוא וא''כ לא תרחץ ועוד בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש דלמא רחצה [ואיתסרו] פירות עלה וקשה דמעיקרא פריך לת''ק לא תרחוץ [ולא ליתסרו פירות עלה] והשתא פריך איפכא וי''ל דמשמע ליה מדלא קתני רבי יוסי אומר לא יפר וקאמר אין אלו נדרי ענוי נפש לאורויי לך דבהאי נדר דאיירינן אפי' אם תעבור התנאי אין בנדר ענוי נפש והר''מ פי' דהש''ס סמיך אאם אתקשט דמתרצינן לה בהא דאמרה קונם פירות [אם אתקשט דאם לא תתקשט] קרו לה מנוולתא דה''נ אמר פרק המדיר (דף עא:) דהיכא דתלתה לקישוט בתשמיש המטה דהיכי תעביד לא תתקשט ולא תיאסר קרו לה מנוולתא הלכך נדר דקישוט הוי נדר דעינוי נפש:

ר"ן
אמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. מפרש בגמ' דלר' יוסי נדרי ענוי נפש הוא דלא הויין אבל דברים שבינו לבינה הויין: ואלו הן נדרי ענוי נפש. מסקנא דמילתיה דרבי יוסי היא: יביא לה ממדינה אחרת. דכיון דמותרת לאכול מפירות מדינה אחרת אין זה ענוי נפש: ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו. שחנווני זה מקיפו ולא ימצא אחר שיהא מקיפו ופעמים שאין לו מעות ונמצאת היא מתענה הלכך יפר ומסתברא דלר' יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה שהיא דרה בה יפר דלא גרעה מדינתה מחנווני המקיפו וכי קתני יביא לה ממדינה אחרת בשלא נדרה מפירות מדינתה: דברי רבי יוסי. בגמרא מפרש למה לי כיון דבריש מילתיה תנא אמר ר' יוסי: גמ' כי מגרש לה חיילי. ומתסרא בהו אע''פ שחזר ונשאה: והתנן רבי יוחנן בן נורי אומר יפר. מתניתין היא בהאי פרקא וקתני רישא קונם שאני עושה על פיך אינו צריך להפר דהא משעבדא ליה ואלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל שלא יפקיענו קונם ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שאם לא יפר יחול הנדר כשיגרשנ' ותהא אסורה לחזור לו שמא יהנה ממנה ומש''ה יפר אלמא כי מפר לה מעיקרא אפי' בתר גירושין לא חייל נדרה ואע''ג דמעשה ידיה מדברים שבינו לבינה הוא: בין לעצמו. מהניא הפרה דיליה בין שהיא ראויה לעצמו של מפר: בין לאחרים. אפילו גרשה ונשאת לאחר: אבל אין בהם ענוי נפש אלא דברי' שבינו לבינה לעצמו מפר לאחרי' אינו מפר. דכיון שנשאת לאחר בטלה לה הפרה דיליה וחייל נדרה והכי קתני ואלו נדרים שהוא מפר בין לעצמו בין לאחרים דכיון דתני מפר סתמא הפרה עולמית משמע: היכי קאמרה. דלשון קונם לא שייך אם: אילימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרון פירות עולם עלה. דמדלא תני כגון שנדרה ברחיצה עצמה אלמא ברחיצה ליכא ענוי וכיון דליכא ענוי למה לה הפרה ומדאמרינן האי לישנא דלמה לה הפרה ואמרי' נמי לא תרחץ ולא ליתסרון פירות עולם עלה משמע דכל אימת דלא רחצה לא מתסרי עלה פירות ולא חיישינן שמא תרחץ ואיכא למידק דהא אמר רב יהודה לעיל פרק ואלו מותרין (דף יד:) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום חיישינן שמא יישן למחר דבתנאיה לא מזדהר וה''נ אית לן למיחש דלמא רחצה ותתסר מהשתא בפירי לאו קושיא היא דאי אמרה בהדיא קונם פירות עולם עלי מהיום אם ארחץ ה''נ אבל כיון שתלתה נדרה באם אין במשמע שתחול נדרה אלא לאחר שתעבור על תנאה: ועוד בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש דלמא רחצה ואתסרו פירות עולם עלה. לאו דינא דר' יוסי קא קשיא ליה דהיכי נקשי לרבי יוסי אמאי לא יפר דלמא רחצה דהא איפכא אקשינן לתנא קמא לא תרחץ ולא לתסרון פירות עולם עלה אלא לישנא קשיא ליה דקאמר אין אלו נדרי ענוי נפש דמשמע דלא פליג אמאי דחייש ת''ק דלמא רחצה אלא דקאמר דאפי' הכי אין אלו נדרי ענוי נפש והא ודאי קשיא דכיון דקמודה דלמא רחצה אעיקר נדרה הא אית בה עינוי נפש ואם איתא דלא מודה ליה דלמא רחצה הוה לן למימר אין יפול להפר משום נדרי ענוי נפש: