נדרים פ ע"ב

שנית אם ארחץ אם לא ארחץ היכי דמי אלימא דאמרה תיתסר הנאת רחיצה לעולם עלי אם לא ארחץ היום למה לה הפרה תתסחי אמר רב יהודה דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ במי משרה דכוותיה דקתני אם לא אתקשט אם לא אתקשט בנפט לכלוך הוא אמר [רב יהודה] דאמרה הנאת רחיצה לעולם עלי אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ הנאת קישוט עלי לעולם אם אתקשט היום ושבועה שלא אתקשט א''ל רבינא לרב אשי האי אלו נדרים ושבועות מיבעי ליה למיתני א''ל תני אלו נדרים ושבועות ואיבעית אימא שבועות נמי היינו נדרים דתנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ואמרו רבנן רחיצה אית בה ענוי נפש כי לא רחצה ורמינהי אע''פ שאסור בכולן אין ענוש כרת אלא באוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד ואי אמרת כי לא רחצה איכא ענוי ביום הכיפורים כי רחץ ליחייב כרת אמר רבא מענינא דקרא גבי יום הכיפורים דכתיב {ויקרא טז-כט} תענו את נפשותיכם מילתא דידע עינויא השתא רחיצה לא ידע עינויא השתא גבי נדרים דכתיב {במדבר ל-יד} כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש מילתא דאתיא ליה לידי ענוי וכי לא רחצה אתיא לידי ענוי ורמי דרבי יוסי אדר' יוסי מעיין של בני העיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים בהמתם [ובהמת אחרים בהמתם] קודמת לבהמת אחרים כביסתן וכביסת אחרים כביסתן קודמת לכביסת אחרים חיי אחרים וכביסתן חיי אחרים קודמין לכביסתן רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים השתא כביסה אמר רבי יוסי יש בה צער

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - ב

ופרכינן: אמנם שנית, תרצת שכונת המשנה "אם ארחץ" מדובר שאומרת "הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ", אך עדיין יקשה החלק השני של המשנה, באופן שאמרה "אם לא ארחץ" - היכי דמי? איזה איסור תלתה ב"אם לא ארחץ"?

אלימא, אם נאמר שמדובר באופן דאמרה "תיתסר הנאת רחיצה לעולם עלי, אם לא ארחץ היום" -

תיקשי: למה לה הפרה!? מדוע היא בכלל צריכה הפרה?

תתסחי, תרחץ היום, ולא תאסר ברחיצה לעולם.

ומשנינן: אמר רב יהודה: מדובר בכגון דאמרה: תאסר הנאת רחיצה עלי לעולם, אם לא ארחץ במי משרה!

"מי משרה" הם מים ששורים בהם את הפשתן, והם סרוחים מאד, ויש לה ענוי לרחוץ בהם. ולכן, ממה נפשך יש כאן ענוי: אם תרחץ במים הסרוחים זה ענוי, ואם לא תרחץ בהם תיאסר להתרחץ לעולם, וגם זה ענוי.

ופרכינן: הרי התנא במשנה נקט שתי דוגמאות לנדרי עינוי נפש, האחת של קישוט, והשניה של רחצה. ומשמע שהן שתי דוגמאות באותו אופן, ולא בשני אופנים שונים.

וכיון שעתה העמדנו את נדר הרחיצה בכגון שאמרה "הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ במי משרה", הרי דכוותיה, בדומה לזה, בדוגמא של קישוט, דקתני "אם לא אתקשט", יש להעמיד בכגון שאמרה "יאסר קישוט עלי לעולם, אם לא אתקשט היום בנפ ט".

ואם אמרה בסתם "אם לא אתקשט", אינו יכול להפר, כיון שזה לא ענוי נפש.

וזה לא יתכן, כי אין הנפט נקרא קישוט, אלא לכלוך הוא!

ומשנינן: אמר [רב יהודה]: דאמרה -

הנאת רחיצה לעולם עלי אם ארחץ היום,

ושבועה שלא ארחץ.

הנאת קישוט עלי לעולם אם אתקשט היום,

ושבועה שלא אתקשט.

כלומר, כוונת המשנה לומר, שתנא קמא ורבי יוסי נחלקו האם מניעת רחיצה נחשבת לענוי או לא.

ויש בכך שני חילוקים:

האחד, באופן שאסרה רחיצת עולם בתנאי של "אם ארחץ", ולא מדובר שהתנאי היה "אם ארחץ היום" אלא "אם ארחץ לעולם".

לתנא קמא, כיון שזה ענוי נפש, יפר, ולרבי יוסי אין זה ענוי נפש, ואינו יכול להפר,

השני, אם נשבעה שבועה ש"לא ארחץ".

לפי תנא קמא יפר, ולרבי יוסי לא יפר. ^[11]

ולפי זה מתפרשת המשנה כך:

אשה שאמרה קונם רחיצת עולם בתנאי של "אם ארחץ", וכן אם אמרה "שבועה שלא ארחץ" -

לפי תנא קמא יפר, ולרבי יוסי אינו יכול להפר.

ועל דרך זה מתפרשת אף הסיפא של המשנה, לגבי קישוט ^[12].

אמר ליה רבינא לרב אשי: האי, אם כן, "אלו נדרים ושבועות" - מיבעי ליה למית ני! כיון שהמשנה מדברת גם באופן שנשבעה שלא ארחץ.

אמר ליה: תני, "אלו נדרים ושבועות".

ואיבעית אימא, יש לך לומר תירוץ נוסף:

שבועות נמי, היינו נדרים. כי דרכו של התנא, פעמים שהוא שונה בלשון נדרים, וכוונתו לכלול בלשונו גם דיני שבועות, ומצינו כן בלשון התנא -

דתנן: "כנדרי רשעים" - נדר בנזיר, ובקרבן, ובשבועה.

והיינו, דרך הרשעים לנדור ולהישבע. ולכן -

אם אמר "כנדרי רשעים הריני", ועבר נזיר לפניו, הרי זה יד לנזירות.

ואם אמר "כנדרי רשעים עלי", והיתה לפניו בהמה, הרי זה יד להתחייבות להביא קרבן,

ואם אמר "כנדרי רשעים הימנו", והיה לפניו ככר לחם, הרי זה יד לאיסור שבועה.

הרי מצינו שהתנא קורא לשבועה בלשון נדר.

ופרכינן: וכי אמרו רבנן, רחיצה אית בה ענוי נפש, כי לא רחצה.

ורמינהי, מצינו סתירה לכך, ממה ששנינו במסכת יומא, לגבי דין ענוי ביום הכיפורים -

אף על פי שאסור בכולן, בעשיית מלאכה ביום הכיפורים, ובחמשת הענויים, אכילה, שתיה, רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה,

אין ענוש כרת, אלא באוכל ושותה, ועושה מלאכה בלבד.

אבל על שאר הענויים אינו חייב כרת. דכתיב "כל הנפש אשר לא תעונה, והאבדתי", ודרשו חכמים, שאינו חייב כרת אלא על דבר שיש בו ענוי נפש, ורק בהמנעות מאכילה ושתיה יש ענוי נפש. אבל בהמנעות מרחיצה ומסיכה ומנעילת הסנדל, אין ענוי נפש.

ואי אמרת כי לא רחצה איכא ענוי, ביום הכיפורים כי רחץ - ליחייב כרת!

כיון שרבנן סוברים שמניעת רחיצה הוא דבר שיש בו ענוי נפש, מדוע הרוחץ ביום הכיפורים אינו חייב כרת?

ומשנינן: אמר רבא: הכא, מעניינא דקרא, והכא, מעניינא דקרא!

גבי יום הכיפורים, דכתיב "תענו את נפשותיכם", שיהא מעונה ביום הכיפורים, משמעות העינוי היא במילתא דידע עינויא, השתא!

ולכן, כוונת הכתוב כאן היא להמנעות מאכילה ושתיה, שניכר העינוי עתה, ביום הכיפורים עצמו.

אבל לגבי מניעת רחיצה - לא ידע עינויא השתא, לא ניכר הענוי בו ביום, ולכך אינו חייב על כך כרת ביום הכיפורים.

אך לגבי נדרים, דכתיב "כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש", משמעות הפסוק היא, מילתא דאתיא ליה לידי ענוי!

כל נדר שסופו לגרום לאשה ענוי נפש יש לבעל זכות להפר.

וכי לא רחצה - אתיא לידי ענוי.

וכיון שמניעת רחיצה יגרום לידי ענוי נפש, יש לבעל כח להפר.

ורמי סתירה מהא דאמר רבי יוסי, אדאמר רבי יוסי -

דתניא בברייתא [בתוספתא בבא מציעא פרק י"א] בביאור זכויות הציבור במים הנועדים לשימוש הציבור:

מעיין של בני העיר, מעיין מים הנובע בעיר אחת, ומשם זורמים המים לעבר ערים אחרות, ואירע שלא הספיקו המים לכל המשתמשים במי המעיין זה, הרי -

אם היתה הברירה בין חייהן של בני העיר שנובע בה המעיין, ובין חיי אחרים, שאינם בני העיר הזאת, לפי שאין המעיין מספיק לשתיית כל העיירות -

חייהן - קודמין לחיי אחרים. ואם היתה הברירה בין חיי בהמתם ובין חיי בהמת אחרים, שאין מי המעיין מספיקים לשתיית כל הבהמות של כל העיירות -

בהמתם - קודמת לבהמת אחרים.

וכן אם כביסתן וכביסת אחרים, שאין המעיין מספיק לכביסת הבגדים של כל העיירות -

כביסתן - קודמת לכביסת אחרים.

חיי אחרים וכביסתן אם בני עיר אחרת צריכין את המים לשתיה ובני אותה העיר צריכין את המים לכביסתן בלבד אמרינן חיי אחרים קודמין לכביסתן ^[13].

רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים רבי יוסי סובר דבמניעת כביסה יש צער רב וחיי נפש הוא, ולכך כביסתן של בני אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת.

ופריך: השתא, כביסה - אמר רבי יוסי יש בה צער. ולכך קודמת כביסתתן לחיי בני עיר אחרת.

הערות

^[11] על פי פירוש הר"ן. וכתב רבי עקיבא איגר, שלפי זה, כל מה שמצינו, שמניעת רחיצה לרבנן נחשבת לענוי נפש, הוא רק בנדרה שלא ארחץ לעולם. אבל בנדרה שלא ארחץ ליום אחד, אף רבנן מודים שאינו ענוי נפש. ובש למי נדרים תמה על רבי עקיבא איגר, אם כן, מה היא קושיית הגמרא להלן מיום הכיפורים, הרי כל מה דמצינו שרבנן סוברים שמניעת רחיצה נחשב לענוי נפש, הוא רק באופן שנדרה שלא ארחץ לעולם, אבל במניעת רחיצה ליום אחד אינו נחשב לענוי נפש, ולגבי יום הכיפורים כיון שזה רק ענוי ליום אחד אינו נחשב לענוי נפש, ולכך אינו חייב כרת.

^[12] והקשה הר"ן מדוע המשנה נקטה באופנים האלו, ולא בציור פשוט באשה שנדרה שלא ארחץ לעולם אם זה נחשב לענוי נפש או לא, ומתרץ הר"ן שהרישא בא ללמדינו, שאעפ"י שהנדר עדיין לא חל, שהרי עדיין לא קיים את התנאי של הנדר, מ"מ סובר תנא קמא שהבעל יכול להפר את הנדר, והסיפא בא ללמדינו שאעפ"י שהשבועה כבר חלה סובר רבי יוסי שהבעל אינו יכול להפר משום שמניעת רחיצה לא נחשב לענוי נפש.

^[13] וכתב החתם סופר, נראה, שאף על פי שהדין הוא "עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין", כל זה דוקא כשצרכיהן שוין, אבל באופן שעניי עיר אחרת צרכיהן מרובין יותר מעירך, עניי עיר אחרת קודמין.

ושואלים: שנית [תירצת, הסברת] את הביטוי כשנדרה "אם ארחץ". אבל "אם לא ארחץ" היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אלימא דאמרה [אם לומר שאומרת] כך: "תיתסר [תיאסר] הנאת רחיצה לעולם עלי אם לא ארחץ היום" — למה לה הפרה? תתסחי [תרחץ] היום! אמר רב יהודה: דאמרה [שאומרת] "הנאת רחיצה אסורה עלי לעולם אם לא ארחץ במי משרה" (מים ששורים בהם את הפשתים), שהם מסריחים. ויכול להפר נדר זה, לפי שגורם לה ניוול.

ושואלים: אם כן דכוותיה דקתני [כיוצא בו מה שהוא שונה] "אם לא אתקשט" צריך אתה לפרש ביטוי זה של נדר באותו אופן — שתולה את הנדר "הנאת קישוט עלי" בדבר המאוס כגון: אם לא אתקשט בנפט. אולם דבר זה לכלוך הוא ולא ניתן לקרוא לכך קישוט!

אלא אמר [רב יהודה] כך צריך לפרש: דאמרה [שהיא אומרת] "הנאת רחיצה אסורה לעולם עלי אם ארחץ היום, ושבועה שלא ארחץ היום ", שעל ידי צירוף הנדר והשבועה אוסרת עצמה ברחיצה לעולם. או שאמרה "הנאת קישוט עלי לעולם אם אתקשט היום, ושבועה שלא אתקשט".

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: לפי האי [פירוש זה] "אלו נדרים ושבועות" מיבעי ליה למיתני [צריך היה לו לשנות] במשנתנו! אמר ליה [לו]: תני [שנה] באמת כך במשנתנו: אלו נדרים ושבועות. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: שבועות נמי [גם כן] היינו [הריהן] בכלל לשון נדרים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר "כנדרי רשעים" — הרי זה נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. משמע שאף שבועה היא בכלל לשון נדר.

א ושואלים: וכי אמרו [אומרים] רבנן [חכמים]: רחיצה אית [יש] בה ענוי נפש כי לא רחצה [כאשר אינה רוחצת]? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אף על פי שאסור ביום הכיפורים בכולן, בכל סוגי העינוי: באכילה ושתייה, רחיצה וסיכה, תשמיש המיטה ונעילת הסנדל — אין ענוש כרת אלא באוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. ואי אמרת [ואם אתה אומר] כי לא רחצה [כאשר אינה רוחצת] איכא [יש בכך] ענוי, ומשום כך יש רשות לבעל להפר נדר כזה של אשתו, אם כן ביום הכיפורים כי רחץ [כאשר אדם מישראל רוחץ] ליחייב [שיתחייב] על כך כרת, שהרי נאמר ביום הכיפורים: "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה" (ויקרא כג, כט) והרוחץ ביטל על ידי רחיצתו סוג זה של עינוי!

אמר רבא: מענינא דקרא [מעניינו של הכתוב] אנו למדים מה משמעות אותו עינוי. גבי [אצל] יום הכיפורים דכתיב [שנאמר] בו "בעשור לחודש תענו את נפשתיכם" (ויקרא טז, כט), עניינו — מילתא דידע עינויא השתא [דבר שיודע ומרגיש את העינוי שבו כבר עכשיו] ביום הכיפורים עצמו, ובמניעת אכילה ושתייה סובל תוך זמן קצר. אבל במניעת רחיצה לא ידע עינויא השתא [אינו יודע מרגיש את העינוי עכשיו], אלא הצער בא לאחר זמן. ומצד שני גבי [אצל] נדרים דכתיב [שנאמר]: "כל נדר וכל שבעת אסר לענת נפש... ואישה יפירנו" (במדבר ל, יד), עניינו — מילתא דאתיא ליה [דבר שבאה בו] לידי ענוי, וכי לא רחצה אתיא [וכאשר אינה רוחצת באה] בסופו של דבר לידי ענוי.

ב ועוד רמי [ומשליכים מראים סתירה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי עצמו, ששנינו: מעיין של בני העיר והיו גם אחרים נזקקים למי המעיין, אם המדובר בחייהן של בני העיר, כלומר, הצורך במים לשתייה, וחיי אחרים — חייהן קודמין לחיי אחרים. וכן אם היה צורך במעיין להשקיית בהמות בהמתם [ובהמת אחרים — בהמתם] קודמת לבהמת אחרים. וכן כביסתן וכביסת אחרים — כביסתן קודמת לכביסת אחרים. אבל היה הצורך במי המעיין לחיי אחרים וכביסתן של בני העיר — חיי אחרים קודמין לכביסתן.

ר' יוסי אומר: אף כביסתן קודמת לחיי אחרים, משום שמניעת כביסה יש בה צער מרובה וסכנה. ומעתה השתא [עכשיו, הרי] אם כביסה של בגדים אמר ר' יוסי יש בה צער ועינוי במניעתה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: You have adequately answered the expression: If I bathe, but as for the vow: If I do not bathe, what are the circumstances? If we say that she said: The benefit of bathing shall be forbidden to me forever if I do not bathe today, why does she need nullification at all? Let her bathe today and nothing will be forbidden. Rav Yehuda said: The mishna is referring to a case where she said: The benefit of bathing is forbidden to me forever if I do not bathe in foul water in which flax was soaked. The husband can nullify this vow, as it will make her repulsive, which is a form of disfigurement.

The Gemara raises an objection: In that case, you must similarly explain that which the tanna teaches: If I do not adorn myself, to mean: The benefit of adorning myself is forbidden to me forever if I do not do something repulsive, e.g., if I do not adorn myself with naphtha [neft]. But this cannot be, as such a substance is filthy and the term adornment cannot be applied to it at all.

Rather, Rav Yehuda said that the mishna is referring to a case where she said: The benefit of bathing is forbidden to me forever if I bathe today, and I take an oath that I will not bathe today. Through a combination of her vow and her oath she has rendered it prohibited for her to bathe forever. The situation is similar if she said: The benefit of adornment is forbidden to me forever if I adorn myself today, and I take an oath that I will not adorn myself today.

Ravina said to Rav Ashi: According to this explanation, this tanna of the mishna should have taught: These are the vows and oaths that he can nullify. Rav Ashi said to him: Teach so in the mishna: These are the vows and oaths. And if you wish, say instead that oaths are also included in the category of vows. As we learned in a mishna (9a): If one said: Like the vows of the wicked, he has vowed with respect to becoming a nazirite, and with regard to bringing an offering, and with regard to taking an oath. This shows that an oath can also be called a vow.

§ The Gemara asks: And do the Rabbis, i.e., the first tanna, mean to say with regard to bathing that when she does not bathe it involves affliction? The Gemara raises a contradiction from a baraita that states: Although one is prohibited from performing any of the five activities associated with affliction on Yom Kippur, i.e., eating or drinking, bathing, anointing, engaging in sexual intercourse, and wearing leather shoes, one is punished with karet only when one eats or drinks or performs prohibited labor alone. And if you say that when a woman does not bathe there is affliction, and for this reason a husband may nullify such a vow taken by his wife, then if one bathes on Yom Kippur, he should be liable to receive karet, in accordance with the verse “For whatever person shall not be afflicted on that same day, he shall be cut off [venikhreta] from his people” (Leviticus 23:29), as he has failed to observe this form of affliction.

Rava said: The meaning of the affliction in each case may be learned from the context of the verse. With regard to Yom Kippur, where it is written: “On the tenth of the month you shall afflict your souls” (Leviticus 16:29), the reference is to a matter for which one knows and feels the affliction right now, on Yom Kippur itself, i.e., abstention from food and drink, which is felt within a short period of time. One who abstains from bathing, however, does not know and feel the affliction now, but only later. By contrast, with regard to vows, where it is written: “Every vow and every binding oath to afflict the soul, her husband may uphold it, or her husband may nullify it” (Numbers 30:14), the reference is to a matter that leads to affliction, and if she does not bathe for an extended period of time, it eventually leads to affliction.

§ The Gemara raises a contradiction between this statement of Rabbi Yosei and another statement of Rabbi Yosei. It was taught in a baraita: In the case of a spring belonging to the residents of a city, if the water was needed for their own lives, i.e., the city’s residents required the spring for drinking water, and it was also needed for the lives of others, their own lives take precedence over the lives of others. Likewise, if the water was needed for their own animals and also for the animals of others, their own animals take precedence over the animals of others. And if the water was needed for their own laundry and also for the laundry of others, their own laundry takes precedence over the laundry of others. However, if the spring water was needed for the lives of others and their own laundry, the lives of others take precedence over their own laundry.

Rabbi Yosei disagrees and says: Even their own laundry takes precedence over the lives of others, as the wearing of unlaundered clothes can eventually cause suffering and pose a danger. The Gemara clarifies the difficulty presented by this baraita: Now, if with regard to laundry, Rabbi Yosei said that refraining from laundering one’s clothes involves pain and affliction,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אם ארחץ היכי קאמרה אמר רבא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ הנאת קישוט עלי לעולם אם אתקשט ושבועה שלא אתקשט דרבנן סברי רחיצה וקישוט עינוי נפש הוו ורבי יוסי סבר לאו עינוי נפש הוו והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דאמוראי אמרי כוותייהו ואע"ג דאמר רב הונא* כולה פרקין רבי יוסי היא ממאי דכיון דקתני רבי יוסי אומר אין אלו נדרי עינוי נפש למה לי תו למיתנא דברי ר' יוסי ש"מ מכאן ואילך דברי רבי יוסי אפ"ה כולהו לאו סתמי נינהו אלא כאילו כתוב בכולן דברי ר' יוסי הילכך לא מבעיא שלא ארחץ לעולם ושלא אתקשט לעולם דהוי עינוי נפש אלא אפילו שלא ארחץ היום ושלא אתקשט היום הוי עינוי נפש דניוול דיומיה שמיה ניוול ויפר:

אם לא ארחץ היכי דמי באיזה לשון אמרה שחל עלה איסור רחיצה:

במי משרה. ששורין בהן פשתן והם סרוחין והיא לא תרחץ בהן ותאסר ברחיצה ולכך מפר לה:

לכלוך הוא. ולא מיקרי קישוט:

אלא אמר רבא. תרתי קתני הנאת רחיצת עולם עלי אם ארחץ היום כדמפרש לעיל ושבועה שלא ארחץ לעולם:

אע"פ שאסור בכולם. בתשמיש המטה ובנעילת הסנדל ברחיצה וסיכה באכילה ושתיה:

כתיב תענו את נפשותיכם מילתא דידיע עיוניא השתא. שניכר הענוי בו ביום דהיינו מניעת אכילה ושתיה אבל מניעת רחיצה אין הענוי ניכר בו ביום:

אבל גבי נדר כתיב לעות פש. משמע נדר שיבא לבסוף לידי ענוי נפש והיינו רחיצה:

מעיין של בי העיר. כגון שתי עיירות המסתפקות ממעיין אחד רשאין העליונים לעכב את המים עד שישתו דכתיב וחי אחיך עמך חייך קודמין לחייו ואחר שישתו גם התחתונים יעכבו העליונים עד שישתו בהמתן וכל שכן עד שיכבסו בגדיהן:

רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים. אלמא חשיב אפי' לכביסה צער ומשני דאין ודאי חשיב לכביסה טפי צער מרחיצה:

כל העושה מלאכה ביום הכפורים ענוש כרת כל שאין מתענה בו ענוש כרת שנאמר וכל הנפש אשר לא תעונה וגו' ונכרתה ועינוי זה שמחייבו כרת אם אינו מתענה דוקא באכילה ושתיה ויש דברים שהם בכלל חיוב ענוי לענין איסור וכמו שאמרו שיום הכפורים אסור ברחיצה וסיכה ובתשמיש המטה ובנעילת הסנדל שמניעת כל אלו נקראת עינוי כמו שהתבאר במקומו ומכל מקום אינו ענוש כרת מתורת עינוי אלא על אכילה ושתיה שהרי נאמר בעינוי תענו את נפשותיכם עינוי שיש בו איבוד נשמה הא שאר עינויין אינן מן התורה ואע"ג דמקראי נפקי אסמכתא בעלמא נינהו כמו שביארנו במקומו וזה ששאלו בסוגיא זו אי אמרת כי לא רחצה איכא עינוי כי רחץ ביום הכפורים לחייב כרת סוגיא בעלמא היא ולא בדקדוק נאמרה שהרי מכל מקום אין כאן איבוד נשמה או שמא טעמא דקרא קא בעי כלומר אחר שמניעתו צער למה לא אסרתהו תורה כעינוי שיש בו איבוד נשמה ותירץ לו שלא כונה תורה אלא לעינוי הניכר לשעתו אבל רחיצה אין צער מניעתה ניכרת אלא לאחר זמן ולענין נדרים כל שהיא באה בו לידי צער אף לאחר זמן הוא בדין הפרה:

שתי עיירות הסמוכות זו לזו זו לצד מעלה וזו לצד מטה ומעין יוצא בעליונה והולך וניגר דרך התחתונה והם מים מועטים שאינה מספקת כל כך לשתיהן כל ששתי העיירות צריכות לאותן המים לצורך חייהם בני אותה העיר העליונה קודמין ומעכבין אותה עד שיספקו לעצמן וכן אם שתיהן צריכות לה להשקות בהמותיהן או לכבוס בגדיהם אלו קודמין שנאמר וחי אחיך עמך חייך קודמין לשל אחיך אבל אם הראשונה אינה צריכה לאותם המים אלא לכיבוס בגדיהם ובני תחתונה צריכין להם לחייהם בני תחתונה קודמין אע"פ שיש לכבוסה צורך גדול לבריאות הגוף וכמו שאמרו ערבובייתא דרישא ר"ל כשאינו סורק תמיד מייתיא לידי עוירא ר"ל לידי סימוי וערבובייתא דמאני ר"ל כשאינו מכבס את בגדיו מייתיא לידי שעמומיתא ר"ל זוהמה ושעמום וערבוביתא דגופא ר"ל כשאינו רוחץ תמיד מייתיא לידי שחנא וכיבא ר"ל שחין וכאב בגוף אע"פ כן חייהן של אלו קודמין הא מכבוס להשקאה או מהשקאה לכבוס יראה שהעליונה קודמת:

דכוותה גבי קשוט נצטרך לומר דומיא דרחיצה אם לא אתקשט בנפט האי ליכלוך הוא ומי הוי שמיה קשוט דקרי ליה הכי תנא דמתניתין ואיך יאמר נמי רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. הרי"ץ ז"ל.
אלא אמר רבא תרתי קתני במתניתין הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום וכדתרצית לעיל ושבועה שלא ארחץ בתרוייהו מיפר דשבועת ענוי נפש נמי בעל מפר ולא רצה לשנויי קונם שלא ארחץ דאם כן היינו כמו רישא והשתא משבש רבא אם דקתני במתניתין וסבר דבהכי תנא תנא. הרא"ם ז"ל.

הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ. כן מצאתי הנסחא בספרים שלנו. ופירושא כי היא באה לאסור הנאת הרחיצה עליה לעולם אם לא תרחץ היום ואחר כך חזרה ואמרה שבועה שלא ארחץ היום. והשתא צריך להפר השבועה ההיא על כל פנים ותרחץ היום כמו שנדרה ואפילו לרבי יוסי דאם לא כן תאסר לעולם לרחוץ הואיל ולא קיימה נדרה לרחוץ ואמרנו למעלה דרבי יוסי לנוול דחד יומא לא חייש. אבל נראה באמת כי לנוול עולמית חייש ואם כן לפי מסקנא זו רבי יוסי לא יחלוק כי אם אארחץ או אאתקשט אבל אלא ארחץ ואלא אתקשט לא פליג כלל. ויש מי שגורס הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ. ולפי זה רבא סותר התירוץ שאמרנו למעלה והעמדנו מחלוקת רבנן ורבי יוסי בנוול דחד יומא והשתא דהכי קאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ומכאן ואילך איזה יום שתרחץ נאסרה הרחיצה עליה לעולם וחזרה ואמרה שבועה שלא ארחץ ומשמע לא ארחץ לעולם ואם תרחץ יש עליה אסור שבועה וגם היא אסורה בקונם לרחוץ לעולם. והשתא על כל פנים יפר לה בעלה (מן) בין הנדר ובין השבועה לדעת רבנן דאי לאו הכי תהיה אסורה ברחיצה לעולם והוי ענוי. ורבי יוסי פליג וסבירא ליה דרחיצה וקשוט אף אם לא תעשה לעולם ליכא נוול. וכן נראה דעת הר"ם כגרסת ספרים שלנו וכפי מה שפירשנו כי הוא כתב פרק י"ב שאם נדרה לזמן מועט מיפר ופירש שם כגון שנדרה או נשבעה שלא תרחץ היום או שלא תשתה היום או שלא תאכל היום דבש וכן אם נדרה שלא תכחול היום או שלא תלבש רקמה היום מפר וכן כל כיוצא בזה. עד כאן. האי אלו נדרים ושבועות מיבעיא ליה דהא הכא נדרים ושבועות איכא כי לפירוש הראשון אם ארחץ אם אתקשט היינו נדרים ואם לא ארחץ ולא אתקשט שבועות ולפירוש האחרון נדרים ושבועות שייכי בכל חד בבא. הרי"ץ ז"ל.

הנאת קשוט באותו מקום עלי אם ארחץ באותו מקום ושבועה שלא אתקשט באותו מקום. פירוש.

ומתרץ רבא הכא מיקרי ענוי מענינא דקרא וכו'. תענו נפשותיכם כתב מלתא דידיע ענוייא השתא שניכר וידוע שיש לו ענוי (לא) אמר המגיה צריך לומר: ל"א דידיע ענויא שהוא עצמו (ניכר) מכיר בענוי היום ורחיצה לא ידיעה ענוייא הוא עצמו אינו מרגיש היום אבל לאחר ימים מכיר שקשה לו שלא רחץ. וללשון ראשון לא ידיע לעלמא ענוי שאין אדם מכיר שהוא צריך לרחיצה היום. גבי נדרים כתיב לענות נפש דמשמע להבא יהיה הענוי דלענות להבא משמע ורחיצה אתיא לידי ענוי לאחר זמן דקשה לו שלא רחץ. (מכירו) מכאן למדנו דרחיצה לא אסירא מדאוריתא דלא הויא בכלל ענוי דקרא. והא דקאמר אינו ענוש כרת דמשמע היא איסורא מדאורייתא איכא לאו דוקא קתני כרת אלא משום דבעי למתני כרת באכילה ושתיה תנא אינו ענוש כרת והיינו טעמא דתנן המלך והכלה ירחצו את פניהם דלא אסירא אלא מדרבנן והתירו המלך וכלה וטעמא מפרש התם. שיטה.
בהמתו ובהמת אחרים כדתנן באלו מציאות אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם דכתיב לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם. כביסתן לכבס בגדים וכביסת אחרים כביסתן קודמת ומותרין לעכב המים עד שיכנסו אי משום צער צערו קודם לכל אי משום חסרון ממון חסרון ממונו קודם. הרא"ם ז"ל.

רש"י ניוול הס"ד לה הס"ד ברחיצה כו' הסנדל ובתשמיש המטה כצ"ל הענוי וזהו אכילה הד"א עינויה הס"ד:

ר"ן עלה הס"ד הוא הס"ד:

בד"ה אלא כו' מלתא בתנאי כצ"ל כלל הס"ד כרת הס"ד הכפורים הס"ד הוא הס"ד:

גמרא ל"ל הפרה תסתחי. כ"נ דצ"ל עי' ב"מ (ר"ד סה) בפרש"י ובפיה"ת ס"פ מקץ:

שם ושבועה שלא ארחץ. נ"ל דלפ"ז יהיה הואם לשמוש או כמו ואם שלשה חדשים כו' ואם היות שלשת ימים כו' (שמואל ב' כד יג). וכ"נ שפרש"י בגיטין (כז) במשנה אם מכירו שהוא כמו או מכירו. ועמש"כ פסחים (צג) בד"ה א"נ בס"ד. או שבא בכאן לסימן המשוה כמו אם ישמעו ואם יחדלו (יחזקאל ב' ה):

שם בהמתם ובהמת אחרים בהמתם קודמת כו'. מה שמסובב בסימן המחיקה הוא טעות:

רש"י ד״ה מעיין של בני העיר כו' שהמים שלהם הם והמעיין ברשותן כצ׳ל:

רא"ש ד״ה דאמר שמואל שאלמלא שתים יונקות מגומא אחת כצ"ל:

אמר רבא מענינא דקרא וכו כ' הר"ן הומ"ל והאבדתי את הנפש לא אסרה תורה אלא ענוי שיש בה איבוד נפש ע"ש ולפע"ד לא צריך זה אלא למ"ד ה' ענויים דאורייתא משבת שבתון וכפסק הרמב"ם ריש הלכות שביתת העשור וכמ"ש ה"ה והכ"מ שם והר"ן בפ' יה"כ ואצטריך והאבדתי וכו' למעוטי מכרת אבל למאן דס"ל ה' ענויים דרבנן ומפיק מקראי ממשמעות אם תענה בנותי וכדומה לא צריך והאבדתי להכי. ושמעתין ע"כ רבי יוסי ומחלוקתו ס"ל לאו דאורייתא דאי הוה ביה"כ ענוי רחיצה דאורייתא מכ"ש דהוה ענוי נפש לענין נדר ונ"ל מש"ה פסק הרמב"ם דרחיצה הוה ענוי נפש אע"ג דלענין קישוט פסק כר' יוסי מ"מ הוא ס"ל דרחיצה ביה"כ דאורייתא מכ"ש לענין הפרה. אך ר' יוסי ס"ל אסמכתא הוא ואפ"ה לרבנן הוה ענוי נפש כיון דכתיב לענות דמייתי לידי ענוי אחר זמן ורבי יוסי לא ס"ל הכי אבל מאן דס"ל רחיצה דאורייתא ביה"כ פשיטא דגם לר' יוסי הוה ענוי לענין הפרה. אלא לפ"ז צריך אני לומר הא דלרמב"ם תשמיש המטה הוה דאורייתא ביה"כ ואפ"ה לא הוה ענוי לענין הפרה נ"ל לענין יה"כ הוה דאורייתא מניעת תשמיש דגברא דהוה ענוי טפי דתאותו מרובה כמ"ש רז"ל שתאותו מבחוץ אבל דאיתתא לא הוה דאורייתא ביה"כ דקרא דאם תענה את בנותי אסמכתא הוא וענוי דמפקינן משבת שבתון שהוא דאורייתא היינו אגברא וכהפר"ח דהענוי הוא מצדה לא מיפר אלא משום בינו לבינה:

חיי אחרים קודמין לכביסתן. מכאן ראיה ברורה למה שבארתי בתשובה סי' תתע"ג דהא דאמרינן עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת וכדומה היינו אם צרכיהם שווים כגון שניהם להאכיל או לכסות או להכנסת כלה או לפדות משביה וכדומה אזי אזלינן בתר המקומות להקדים עירו לעיר אחרת ועניי א"י לח"ל. אבל אם אין צרכיהם שוים אזי אזלינן בתר דין קדימת הצרכים אפילו של עיר אחרת בח"ל קודם לעניי א"י אפי' של עירו ושם בארה:

שנית אם ארחץ. זה דהוי ענוי נפש לרבי יוסי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו: אם לא ארחץ דקתני היכי דמי (אילימא) דאמרה תיתסר הנאת רחיצה. עלי לעולם אם לא ארחץ במי משרה. תרחץ איכא ניוול ואע''ג דרחצה מיהו משום דאין המים יפים ויש להן ריח רע הויא ניוול ור' יוסי סבר תרחץ ואין בכך כלום דבההיא יומא לא שמיה ניוול: דכוותיה גבי קישוט. דקתני סיפא אם לא אתקשט דאמרה תיתסר עלי הנאת קישוט כגון כיחול ופירכוס אם לא אתקשט בנפט לכלוך הוא שהנפט מסריח: לעולם. כדאמר מעיקר' דאסרה הנאת רחיצה עלה לעולם ומתני' חדא קתני דהכי אמרה אם ארחץ [ושבועה שלא] ארחץ דאיתסר עלה רחיצה לגמרי אפי' בזימנא חדא ואי נמי דאמרה הנאת קישוט עלי לעולם כגון קישוט דבגדי צבעונין וקישוט בשמים אם אתקשט אפילו פעם אחת ושבועה שלא אתקשט כלל ורבי יוסי לטעמיה דלניוול לא חייש כלל וליכא ענוי נפש וליכא למיפרך נמי כדפרכינן לעיל דליתני תנאי זה אין בו ענוי נפש דהכא ליכא תנאי כלל מדאתיא שבועה אבתריה ועקרה לה: אע''פ שאסור בכולן בכל הני דאית בהו צד ענוי ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה: אינו חייב עליהן כרת אלא על האוכל ועל השותה והעושה בו מלאכה. דלוז חייבה תורה אלא בהני דכתיבי בהדיא גבי יום הכיפורים דכתיב תענו את נפשותיכם משמע שהנפש יודעת הענוי וזהו ענוי אכילה ושתיה דרגיל בהו וכיון דלא אכיל ההוא יומא ידיעה עינויא: רחיצה לא ידיעה עינויא. דלאו כל יומא רגיל למירחץ והשתא נמי כי לא רחיץ לא הוי ניכר הענוי: אבל גבי נדר דכתיב לענות נפש. משמע שעתיד לענות והיינו נמי רחיצה דאתיא ליד ענוי נפש ואהכי מיפר לה: מעיין של בני העיר. שמושך והולך לעיר אחרת ואין בו אלא כדי סיפוק שתייתן של בני אותה העיר הרשות בידן לסותמו שלא ילך לאותה עיר אחרת שלמטה הימנה לפי שהמים שלהן הם והמים ברשותן חייהן קודמין לחיי אחרים: ואם יש בה כדי חייהן של אלו ושל אלו ואין בה להסתפק ממה שנשאר מאותו מעיין אלא כדי בהמתן של בני אותה העיר: כביסתן וכביסת אחרים. אם יש בו כדי חיותן וכדי בהמתן של בני אותה העיר ואין במה שנשאר במעיין אלא כדי כביסת בגדיהן של בני העיר: חיי אחרים וכביסתן. שיש לבני העיר ולבהמתן להשקות ממעין אחד ואין כביסה להם אלא זה ואף חיי אחרים תלויין בו ואין בו אלא כדי שיעור של אחד מהן: חיי אחרים קודמין לכביסתן. ויניחום לבני אותה עיר אחרת לחייהן ואל יכבסו בו בגדיהן: השתא כביסה. דבגדים קאמר ר' יוסי דאית ביה צערא ולהכי כביסת קודמת: גוף כולו מיבעיא. דאית ביה ענוי כשאינו רוחץ:

שנית אם ארחץ אם לא ארחץ היכי דמי. שיחול עליה איסור [רחיצה] בנדר: אם לא ארחץ במי משרה. ולכך [יפר] שאם תרחץ איכא ניוול: דכוותי' שלא אתקשט בנפט לכלוך הוא. ואינו קרוי קישוט אלא אמר רבא תרתי קתני ולעולם כדשנין ושבועה שלא ארחץ ולא רצה לתרץ דאמר קונם שלא ארחץ דא''כ היינו כמו רישא כי לא רחצה אפילו ביום אחד דהא בארחץ היום מוקמינן לה: ורמינהו אע''פ שאסר בכולן. בתשמיש המטה בנעילת הסנדל ברחיצה וסיכה באכילה ושתיה אין ענוש כרת אלא על האכילה דהוי ענוי והוי בכלל כל הנפש אשר לא תעונה [ונכרתה] ואי אמרת דמניעת רחיצה הוי עינוי ארחיצה נמי לחייב ביה''כ ותימה דבפרק בתרא דיומא (דף עד:) פריך וכ''ת בענוי תשמיש הרי אומר תענו את נפשותיכם איזהו ענוי שיש בו [אבידת נפש] הוי אומר זה אכילה ושתיה וא''כ רחיצה נמי נהי דמיקריא ענוי אין חייבין עליה ועוד קשה לה''ר שמואל מאיוורא מאי דעתיה דהאי מקשה אלא לא מקרי רחיצה ענוי א''כ אמאי מיתסרא דהתם נפקא לן איסורא מהאי קרא דענוי וי''ל דודאי לא הוי ענוי מן התורה וקרא דענוי הוה אסמכתא בעלמא דאיקרי ענוי וכך. הוא למסקנא ' דהכא: מילתא דידע עינויא השתא רחיצה לא ידיע השתא. כלו' בו ביום דמניעת רחיצה אינה נכרת אלא לימים רבים: [דכתיב לענות נפש]. דמשמע להבא יהיה נדרי עינוי: ורמי דר' יוסי אדר' יוסי. דאמר רחיצה אין בה ענוי: מעיין של בני העיר חייהן וחיי אחרים. כגון בעיירות ששותין מאותה מעיין חייהן קודמין דדרשינן וחי אחיך עמך חייך קודמין: כביסתן. מקום כיבוסי בגדים כביסתן קודמת ומותרין לעכב המים עד שיכבסו רבי יוסי אומר כביסתן קודמת [לחיי אחרים] משום דאית בה צערא: השתא כביסה. של בגדים אמר ר' יוסי [יש בו צער גוף כולו לא כ''ש. כיבוס] דבגדים אלימא ליה יותר מרחיצת גוף:

ר"ן
שנית אם ארחץ. וכדפרקינן הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ אם לא ארחץ היכי דמי מה תלתה בענין זה: אם לא ארחץ במימי משרה. מים ששורין בהן פשתן שהן סרוחין ביותר דהיכי תעביד תרחץ במי משרה איכא ענוי לא תרחץ מתסרא הנאת רחיצה עלה: דכוותיה דקתני אם לא אתקשט בנפט לכלוך הוא. שהוא מטונף ומסריח ולישנא בעלמא קשיא ליה היכי קרא ליה קישוט דאדרבה לכלוך הוא: אלא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ. והשתא לא צריכי לאוקמה באומרת אם ארחץ היום אלא באומרת אם ארחץ סתמא דלעולם משמע דת''ק סבר דיש בה ענוי נפש ורבי יוסי סבר דלית בה ענוי נפש וליכא למיפרך השתא כדפרכינן ליתני רבי יוסי אומר תנאי זה אין בו ענוי נפש דלא אפשר למיתני הכי דהא קתני ושבועה שלא ארחץ דלית ביה [תנאי] ולא שייך למימר תנאי זה ונראה בעיני דלהכי נקטינהו תנא להני תרי גווני לאשמועינן רבותא דרבנן ודרבי יוסי דרבנן דאף על פי שלא חל הנדר לגמרי מפר ומשום רבותא דרבנן נקט מילתיה בתנאי ומשום רבות' דרבי יוסי נקט שבועה שלא ארחץ בלא תנאי ואע''ג דחיילא מהשתא לא מצי מפר דברחיצה לרבי יוסי ליכא ענוי כלל: אין ענוש כרת אלא על האוכל והשותה. דכתיב כל הנפש אשר לא תעונה והאבדתי איזה ענוי שיש בו אבוד נפש הוי אומר זו אכילה ושתיה ועל העושה בו מלאכה דכתיב בה כרת: כי רחיץ ליחייב כרת. דהא לא מעני נפשיה ובדין הוא דמצי לשנויי ליה דנהי דרחיצה מיקריא ענוי אין חייבין עליה כרת דהא בעינן ענוי נפש שיש בו אבוד נפש ובענוי רחיצה ליתא אלא דרבא פרקה אפי' אליבא דהנהו תנאי דלית להו הך דרשא כדאיתא פ' יום הכפורים: מילתא דידיעה עינויא השתא. דהיינו אכילה דבאותו יום מינכר עינויא ורחמנא לא קפיד ביום הכיפורים אלא בענוי דמינכר בההוא יומא: גבי נדרים דכתיב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש מילתא דאתיא ביה לידי ענוי. דקרא הכי משמע דכיון שנדרה מביאתה לענות נפש מיפר: ורמי דרבי יוסי אדר' יוסי. אבל דרבנן אדרבנן לא קשיא דנהי דמניעת רחיצת הגוף הוי ענוי בבגדים ליכא צערא כולי האי ועוד דאפילו תמצא לומר דאיכא צערא בכביסה כברחיצה אפילו הכי מצו אמרי רבנן דחיי אחרים קודמין אבל דרבי יוסי אדרבי יוסי קשיא דאי כביסה לדידיה אית בה צערא כולי האי עד [שכביסתן] קודמין לחיי אחדים כל שכן דסבירא ליה דברחיצת הגוף איכא ענוי נפש זה נ''ל: מעיין של בני העיר. היוצא בעיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים שאם אינו מספיק לשתיית כולן שתייתן קודמת דחייהן קודמין כדדרשינן בריש פרק איזהו נשך (ב''מ סב.) מדכתיב וחי אחיך עמך: בהמתן ובהמת אחרים בהמתן קודמת. אם אינו מספיק לבהמת כולן: כביסתן וכביסת אחרים. כביסת בגדיהן: חיי אחרים וכביסתן. בני עיר אחרת צריכין אותו לשתייתן ובני אותה העיר לכביסתן בלבד חיי אחרים קודמין בני עיר אחרת קודמין לשתייתן מפני שיש בהן חיי נפש מה שאין כן בכביסה: רבי יוסי אומר כביסתן של אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת. דסבירא ליה לרבי יוסי דכיון דבמניעת כביסה איכא צערא טובא חיי נפש הוא: השתא כביסה אמר ר' יוסי יש בה צער. כי ממנע ליה ולא כיבס:

נדרים פ ע"ב - טקסט הדף

דף פ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד