נדרים פא ע"א

גוף כולו לא כל שכן אמרי אין כביסה אלימא לר' יוסי דאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי שלחו מתם הזהרו בערבוביתא הזהרו בחבורה הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה שנאמר {במדבר כד-ז} יזל מים מדליו שמהן תצא תורה ומפני מה אין מצויין ת''ח לצאת ת''ח מבניהן אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם רב ששת בריה דרב אידי אומר כדי שלא יתגדרו על הצבור מר זוטרא אומר מפני שהן מתגברין על הצבור רב אשי אומר משום דקרו לאינשי חמרי רבינא אומר שאין מברכין בתורה תחלה דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב {ירמיה ט-יא} מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב''ה בעצמו דכתיב {ירמיה ט-יב} ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה איסי בר יהודה לא אתא למתיבתא דר' יוסי תלתא יומי אשכחיה ורדימוס בר' יוסי א''ל מאי טעמא לא אתי מר לבי מדרשא דאבא הא תלתא יומין א''ל כי טעמיה דאבוך לא ידענא היכא איתאי א''ל לימא מר מאי קא''ל דלמא ידענא טעמיה א''ל הא דתניא ר' יוסי אומר כביסתן קודמין לחיי אחרים קרא מנלן א''ל דכתיב {במדבר לה-ג} ומגרשיהם יהיו לבהמתם וגו' מאי חייתם אילימא חיה והלא חיה בכלל בהמה היא אלא מאי חייתם חיותא ממש פשיטא אלא לאו כביסה דהא איכא צערא דערבוביתא: א''ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש: איבעיא להו לר' יוסי מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה ת''ש א''ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אבל דברים שבינו לבינה הויין דלמא לדידהו קאמר להו לדידי אפי' דברים שבינו לבינה לא הויין לדידכו דאמריתו הויין נדרי עינוי נפש אודו לי דאין אלו נדרי עינוי נפש מאי רב אדא בר אהבה אומר מפר רב הונא אומר אין מפר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

גוף כולו - לא כל שכן!

מניעת רחיצה, שהיא בכל גופו, ודאי שיש בה צער וענוי נפש, ומדוע לפי רבי יוסי אינו יכול להפר!? ^[14] אמרי לתרץ: אין! כביסה - אלימא לרבי יוסי!

רבי יוסי סובר, שמניעת כביסה היא יותר צער ממניעת רחיצה.

וראיה לכך מהא דאמר שמואל:

האי ערבוביתא דרישא, מי שאינו מסרק שערות ראשו, ^[15] ומתוך כך יש לו לכלוך וזוהמא בראשו -

מתיא מביאה לידי עוירא, עוורון. כי מאור העינים יונק משער הראש.

ערבוביתא דמאני, מי שאינו מכבס בגדיו ומתוך כך בגדיו מלוכלכים -

מתיא מביאה לידי שעמומיתא, שגעון.

ערבוביתא דגופא, מי שאינו מתרחץ, ומתוך כך נעשה גופו מזוהם ומלוכלך -.

מתיא מביאה לידי שיחני וכיבי, אבעבועות המכאיבות.

ומוכח שמניעת כיבוס יותר חמורה ממניעת רחיצה. שהרי לאבעבועות יש רפואה, ואילו לשעמום אין רפואה.

ולכך סובר רבי יוסי, שמניעת כביסה היא יותר ענוי נפש ממניעת רחיצה.

שלחו מתם, שלחו מארץ ישראל, לבבל: א. הזהרו בערבוביתא.

בכיבוס הבגדים, וברחיצה, כדי למנוע ענוי הגוף.

ב. הזהרו ללמוד תורה בחבורה, משום שהתלמידים מחדדים זה את זה.

אבל הלומד יחיד, עליו נאמר - "חרב על הבדים, ונואלו".

ג. הזהרו בבני עניים להשתדל ללמדם תורה.

שמהן תצא תורה משום שאין להם עסק אחר וגם דעתם שפלה.

שנאמר "יזל מים [התורה נמשלה למים] מדליו [מהדלים שבו] ".

מלמד הכתוב, שמהן, מהעניים, תצא תורה.

ד. ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן? שעל פי רוב אינם בני תורה!

אמר רב יוסף: כדי שלא יאמרו בניהם שהתורה - ירושה היא להם.

והיינו, שאינם לומדים תורה כיון שהם סבורים שהתורה עוברת אליהם בירושה.

או שאחרים יאמרו "ירושה היא להם", ואילו אנו, אין אנו מצליחים בלימוד התורה ^[16].

רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו בניהם על הצבור.

שאם לא תהא תורה פוסקת מהם, אנו חוששין שהם "יתגדרו" [ישתלטו] על הציבור.

מר זוטרא אומר: לא זה הוא החשש. אלא, מפני שהן מתגברין על הצבור, שכבר עכשיו, בניהם של תלמידי חכמים, לפני ש"ירשו" את התורה, הם מתגדרין על הציבור.

רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי "חמרי".

שאין הם נוהגין כבוד באחרים, מחמת "ירושת" התורה שבהם.

רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה!

מפני שהם זהירין לעסוק בתורה, הם אינם זהירין לברך ברכת התורה, ולא מתקיים בהם הברכה ש"נהיה אנחנו וצאצאינו" ^[17].

וכהא דאמר רב יהודה אמר רב:

מאי מהי משמעות האי דכתיב:

כשהנביא ירמיהו ניבא על החורבן, ואמר:

"מי האיש החכם, ויבן את זאת - מדוע אבדה הארץ?"

דבר זה נשאל לחכמים, ולנביאים, ולא פירשוהו - עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו.

דכתיב: "ויאמר ה' - על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה".

ופריך היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אם כוונת הפסוק כפשוטו שלא למדו תורה, מהו החילוק בין לא שמעו בקולי ללא הלכו בה.

אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה שודאי היו עוסקין בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שבא הקב"ה שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם, ולא היו עוסקין בתורה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכת התורה, וזהו שאמר הפסוק "לא הלכו בה" והיינו שלא למדו לשמה ^[18].

איסי בר יהודה לא אתא למתיבתא לבית המדרש של דרבי יוסי.

תלתא יומי שלשה ימים

אשכחיה פגש אותו ורדימוס ברבי יוסי.

אמר ליה - מאי טעמא לא אתי מר לבי מדרשא דאבא הא תלתא יומין ושאל אותו מדוע לא בא לבית המדרש של אביו רבי יוסי שלשה ימים.

אמר ליה - כי טעמיה דאבוך לא ידענא היכא איתאי משום שאני לא מבין את טעמו של אביך רבי יוסי.

אמר ליה - לימא מר מאי קאמר ליה דלמא ידענא טעמיה תאמר לי מה אמר אבי רבי יוסי, אולי אני יודע את טעמו.

אמר ליה - הא דתניא:

רבי יוסי אומר כביסתן קודמין לחיי אחרים שהרי בסברא אינו מובן, ובהכרח שלמד את זה מהתורה, קרא מנלן.

אמר ליה דכתיב:

כשנכנסו לארץ ציותה התורה: ונתנו ללוים מנחלת אחזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבתיהם, ואח"כ כתיב

ומגרשיהם יהיו לבהמתם וגו' ולרכשם ולכל חיתם:

מאי חייתם -

אילימא חיה אם נאמר שכוונת הפסוק שהחיות ישתו מהמעיין שבמגרש.

והלא חיה בכלל בהמה היא כיון שכבר כתוב בפסוק שהבהמה תשתה מהמגרש, לא הוצרך לכתוב חיה, שהרי חיה בכלל בהמה.

אלא מאי חייתם חיותא ממש אלא בהכרח שכוונת הפסוק שהבני אדם יחיו מהמגרש.

פשיטא - ודאי שהבני אדם צריכים מים לשתות.

אלא לאו כוונת הפסוק שיהא להם מהמעיין שבמגרש מים לכביסה.

וטעמא דקרי לה בלשון חיים דהא איכא צערא דערבוביתא וזה חיי נפש ^[19].

שנינו במשנה: אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש

איבעיא להו - לרבי יוסי דאמר דרחיצה וקישוט אינו נדרי ענוי נפש מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה מי אמרינן דדוקא משום ענוי נפש פליג על רבנן דלא מפר אבל משום דברים שבינו לבינה מודה רבי יוסי דמפר.

ונפקא מיניה, כמו שמבואר בגמרא בתחילת הפרק, דלרבנן דאמרי דמפר משום ענוי נפש מפר בין לעצמו ובין לאחרים, ולרבי יוסי דמפר משום דברים שבינו לבינה, אינו מפר אלא לעצמו ואם נתגרשה ונשאת לאחר בטלה הפרתו.

או דילמא דאינו אף בכלל דברים שבינו לבינה ^[20].

תא שמע:

אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש משמע אבל דברים שבינו לבינה הויין דאם נאמר שרבי יוסי סובר דאינו אף בכלל דברים שבינו לבינה, היה לרבי יוסי לומר "לא יפר" ומזה שרבי יוסי אומר "אין אלו נדרי ענוי נפש" מוכח שזה בכלל דברים שבינו לבינה.

ודחינן:

דלמא לדידהו קאמר להו, לדידי אפילו דברים שבינו לבינה לא הויין, לדידכו דאמריתו הויין נדרי עינוי נפש, אודו לי דאין אלו נדרי עינוי נפש.

דלעולם רבי יוסי סובר שאינו אף בכלל דברים שבינו לבינה, ומה דרבי יוסי לא נקט בלשונו "לא יפר" משום דעתם דרבנן. דלדידי אפילו דברים שבינו לבינה לא הוי, אבל תודו לי שמכל מקום זה לא ענוי נפש.

מאי עדיין לא נפשט הספק.

רב אדא בר אהבה אומר: מפר משום שמודה רבי יוסי שרחיצה וקישוט הוי בכלל דברים שבינו לבינה.

רב הונא אומר: אין מפר משום -

הערות

^[14] שואל הר"ן, מדוע הגמרא מקשה סתירה רק בדברי רבי יוסי ולא בדברי רבנן, והרי הכא סברי רבנן שמניעת רחיצה נחשבת לענוי נפש, ואילו לגבי כביסה סברי רבנן שאינו ענוי. ומתרץ הר"ן, שרבנן סוברים שמניעת רחיצה זה יותר ענוי ממניעת כיבוס בגדים. אבל לפי רבי יוסי, כיון שהוא סובר שמניעת כיבוס הוא ענוי נפש, בודאי שמניעת רחיצת כל גופו זה ענוי נפש, ולכך הגמרא מקשה סתירה רק בדעת רבי יוסי, ולא בדעת רבנן.

^[15] ורבי עקיבא איגר מביא בשם רבינו יונה, שכוונת הגמרא היא במי שאינו רוחץ ראשו.

^[16] על פי הרא"ש.

^[17] על פי רש"י.

^[18] על פי הר"ן בשם רבינו יונה.

^[19] ודברי הגמרא צ"ע דאף שאנו למדים מפסוק זה שמניעת כביסה נחשב לענוי נפש גמור, עדיין אין לנו ראיה שמניעת רחיצה שגורם לשימני וכיבי, אינו נחשב גם לענוי נפש, וצ"ע.

^[20] ובביאור הספק יש לומר, לפי מה שיש לחקור בטעמו של רבי יוסי שרחיצה וקישוט לא הוי ענוי נפש, האם משום שלדעתו זה לא דבר שגורם לענוי, וממילא יש גם לומר שאף אינו בכלל דברים שבינו לבינה. או דילמא, אף רבי יוסי מודה שזה דבר הגורם לענוי, אולם כיון שהענוי אינו מורגש עכשיו, הוא אינו נחשב בכלל נדרי ענוי נפש, אולם עדיין יש לומר שהוא נחשב בכלל הדברים שבינו לבינה.

גוף כולו לא כל שכן שאם אינו מתרחץ שיש לו צער?! ודוחים: אמרי [אומרים] : אין [כן], צער מניעת כביסה אלימא [חזקה, גדולה] לר' יוסי מצער מניעת רחיצת הגוף. וכפי שאמר שמואל: האי ערבוביתא דרישא [לכלוך זה שבראש] — מתיא [מביא] לידי עוירא [עיוורון], ערבוביתא דמאני [לכלוך שבבגדים] — מתיא [מביא] לידי שעמומיתא [שגעון], ערבוביתא דגופא [לכלוך שבגוף] — מתיא [מביא] לידי שיחני וכיבי [שחינים ופצעים] שאין הם כה חמורים כשגעון וכעיוורון. ומכאן יש לומר כי לר' יוסי לכלוך בגדים מסוכן יותר מאשר לכלוך הגוף.

א ובאותו ענין מספרים: שלחו חכמים מתם [משם, מארץ ישראל לבבל] : הזהרו בערבוביתא [בלכלוך] שדבר זה יכול להביא למחלות. הזהרו בחבורה, שתלמדו תורה בחבורה ולא ביחידות. הזהרו בבני עניים ללמדם, שמהן תצא תורה, שנאמר: "יזל מים מדליו" (במדבר כד, ז), שמפרשים: מן הדלים שבו, שמהן תצא תורה המשולה למים ("וזרעו כמים רבים").

ובאותו ענין מבררים: ומפני מה בדרך כלל אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן אלא מבני עניים שאינם תלמידי חכמים? אמר רב יוסף: שלא יאמרו אנשים: תורה ירושה היא להם, ולכן אין מצוי שיהיו כל בני תלמידי החכמים תלמידי חכמים גם הם. רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו (יתגאו) על הצבור, אם היו יודעים שאף הם יהיו חכמים כאבותיהם. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור מפני כבוד אבותיהם, ונענשים משום כך. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי "חמרי" [שקוראים לאנשים רגילים "חמורים"].

רבינא אומר: הם נענשים משום שאין מברכין בתורה תחלה. וכפי שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר" (ירמיה ט, יא)? דבר זה ("על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר") נשאל לחכמים ("האיש החכם") ולנביאים ("ואשר דיבר פי ה' אליו") ולא פירשוהו,

עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב [שנאמר] מיד אחר כך: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיה ט, יב). ולכאורה היינו [זהו] "לא שמעו בקולי" היינו [זהו] "לא הלכו בה"! אמר רב יהודה אמר רב: הכוונה בביטוי "לא הלכו בה" היא שאין מברכין בתורה תחלה, ועל כך נענשים בעונשים החמורים הנזכרים שם.

ב ועוד בענין הכביסה, מסופר: איסי בר יהודה לא אתא [בא] למתיבתא [לישיבה] של ר' יוסי תלתא יומי [שלשה ימים]. אשכחיה [מצא אותו] ורדימוס בנו של ר' יוסי, אמר ליה [לו]: מאי טעמא [מה טעם] לא אתי מר לבי מדרשא [לא בא אדוני לבית המדרש] של אבא הא תלתא יומין [זה שלשה ימים]? אמר ליה [לו]: כי טעמיה דאבוך לא ידענא, היכא איתאי [כאשר את טעמו, סברתו של אביך אינני יודע, איך אבוא]? אמר ליה [לו]: לימא מר מאי קאמר ליה, דלמא ידענא טעמיה [יאמר אדוני מה אמר לו אבי, שמא יודע אני את טעמו]. אמר ליה [לו]: הא דתניא [זו ששנויה בברייתא] ר' יוסי אומר: כביסתן קודמין לחיי אחרים, קרא מנלן [כתוב, פסוק המלמד על כך מניין לנו]?

אמר ליה [לו]: דכתיב [שנאמר] בערי הלויים: "ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם" (במדבר לה, ג). ונברר מאי [מה פירוש] "חיתם"? אילימא [אם תאמר] חיה ממש — והלא חיה בכלל בהמה היא, ודי היה במה שאמר לפני כן "בהמתם". אלא מאי [מה פירוש] "חיתם" — אם תאמר חיותא [חייהם, חיותם] ממש, פשיטא [פשוט] שלשם כך קיבלו הלויים את הערים! אלא לאו [האם אין הכוונה] לענין כביסה, דהא איכא צערא דערבוביתא [שהרי יש צער של לכלוך] במניעת כביסה, והרי זה כצרכי חיים ("חייתם") ולכן קודמת כביסתם של בני העיר לחייהם של אחרים.

ג על הנדרים "אם ארחץ" "אם לא ארחץ" "אם אתקשט" ו"אם לא אתקשט" אמר ר' יוסי במשנה: אין אלו נדרי ענוי נפש. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: לר' יוסי, מהו שיפר נדרים אלה משום דברים שבינו לבינה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש, משמע: אבל דברים שבינו לבינה הויין [הינם].

ודוחים: דלמא לדידהו קאמר להו [שמא, לחכמים ולשיטתם שלהם אמר להם]: לדידי [לשיטתי שלי] אפילו דברים שבינו לבינה לא הויין [אינם]. לדידכו, דאמריתו הויין [לשיטה שלכם, שאתם אומרים שאלה הם] נדרי עינוי נפש — אודו [הודו] לי שאין אלו נדרי עינוי נפש.

ואם כן חוזרת השאלה: מאי [מה] סבור ר' יוסי? רב אדא בר אהבה אומר: מפר משום דברים שבינו לבינה, רב הונא אומר: אין מפר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is it not all the more so the case that if one does not bathe, which affects the entire body, Rabbi Yosei would agree that he will suffer pain? The Gemara refutes this argument: The Sages say in response: Yes, the pain of refraining from laundering one’s clothes is stronger, according to Rabbi Yosei, than the pain of not washing one’s body. As Shmuel said: Grime on one’s head leads to blindness, and grime on one’s clothes leads to madness, whereas grime on one’s body leads to boils and sores, which are less serious than madness and blindness. Based on this it may be suggested that according to Rabbi Yosei, soiled clothing presents a greater danger than an unwashed body.

§ With regard to this issue, the Gemara relates that the Sages sent the following message from there, i.e., Eretz Yisrael, to Babylonia: Be careful with regard to grime, as it can lead to disease and sickness. Be careful to learn Torah in the company of others, rather than study it alone. And be careful with regard to the education of the sons of paupers, as it is from them that the Torah will issue forth. As it is stated: “Water shall flow from his branches [midalyav]” (Numbers 24:7), which is expounded to mean: From the poor ones [midalim] among him, as it is from them that the Torah, which may be compared to water, will issue forth.

With regard to a similar matter, the Gemara inquires: And for what reason is it not common for Torah scholars to give rise to Torah scholars from among their sons? Why are Torah scholars generally born to paupers, who are not Torah scholars themselves? Rav Yosef said: This is so that they should not say the Torah is their inheritance. Therefore, it is unusual to find that all the sons of a Torah scholar are also Torah scholars. Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: This is so that they should not be presumptuous [yitgadderu] toward the community, with the knowledge that they will be Torah scholars like their fathers. Mar Zutra said: Because they take advantage of their fathers’ standing to lord over the community and are punished for their conduct. Rav Ashi said: Because they call ordinary people donkeys.

Ravina says: They are punished because they do not first recite a blessing over the Torah before commencing their studies. As Rav Yehuda said that Rav said: What is the meaning of that which is written: “Who is the wise man that may understand this, and who is he to whom the mouth of the Lord has spoken, that he may declare it, for what the land is perished and laid waste like a wilderness, so that none passes through” (Jeremiah 9:11)? This matter, the question as to why Eretz Yisrael was destroyed, was asked of the Sages, i.e., “the wise man,” and of the prophets, “he to whom the mouth of the Lord has spoken,” but they could not explain it.

The matter remained a mystery until the Holy One, Blessed be He, Himself explained why Eretz Yisrael was laid waste, as it is written in the next verse: “And the Lord said: Because they have forsaken My Torah which I set before them, and have not obeyed My voice, nor walked therein” (Jeremiah 9:12). It would appear that “have not obeyed My voice” is the same as “nor walked therein.” Rav Yehuda said that Rav said: The expression “nor walked therein” means that they do not first recite a blessing over the Torah, and they are therefore liable to receive the severe punishments listed in the verse.

§ Returning to the issue of laundering clothes, the Gemara relates that it once happened that Isi bar Yehuda did not come to the academy of Rabbi Yosei for three straight days. Vardimus, son of Rabbi Yosei, found him and said to him: What is the reason that the Master did not come to Father’s academy these three days? He said to him: When I do not know your father’s reasoning, how can I come? Vardimus said to him: Let the Master say what he, my father, is saying to him; perhaps I know his reasoning. He said to him: With regard to that which is taught in a baraita: Rabbi Yosei says that their own laundry takes precedence over the lives of others, from where do we have a verse that teaches this halakha?

Vardimus said to him: As it is written with regard to the Levite cities: “And their open land shall be for their animals and for their substance, and for all their beasts” (Numbers 35:3). What is the meaning of “their beasts”? If we say an actual beast, there is a difficulty, as isn’t a beast included in the category of animal, which has already been mentioned in the verse? Rather, what is the meaning of “their beasts [ḥayyatam]”? It means their actual lives [ḥiyyuta]. This, however, is difficult, as it is obvious that the Levites received their cities in order to live their lives there. Rather, is it not referring to laundering clothes, as there is the pain caused by the grime on one’s unwashed clothes? Since it is vitally necessary for their well-being, laundering the clothing of the city’s residents takes precedence over the lives of others.

§ With regard to the vows: If I bathe, and: If I do not bathe, and: If I adorn myself, and: If I do not adorn myself, Rabbi Yosei said in the mishna that these are not vows of affliction. A dilemma was raised before the Sages: According to Rabbi Yosei, what is the halakha as to whether the husband can nullify these vows as matters that adversely affect the relationship between him and her? The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this question from what Rabbi Yosei said: These are not vows of affliction, which indicates, however, that they are matters that affect the relationship between him and her.

The Gemara refutes this proof: Perhaps Rabbi Yosei was speaking to the Rabbis in accordance with their own opinion, as follows: According to my opinion, they are not even matters that affect the relationship between him and her. But according to your opinion, that you say that they are vows of affliction, agree with me at least that these are not vows of affliction. In other words, one should not infer from the phrasing of Rabbi Yosei’s response to the Rabbis that he holds that these vows are concerning matters that affect the relationship between him and her, as he was merely countering the claim of the Rabbis that they are vows of affliction.

The question therefore remains: What does Rabbi Yosei maintain in this regard? Rav Adda bar Ahava says: He can nullify these vows as matters between him and her, whereas Rav Huna says: He cannot nullify them.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאמר שמואל ערבוביתא דרישא. מי שאינו מסרק ראשו ומנקהו מכנים ולכלוך מביא לידי עורון שמאור העינים יונק משער הראש כדאמרינן בפ"ק דבבא בתרא (ד' טז.) שאלמלא שתים מניקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם:

דמאני. מי שאינו מכבס בגדיו תמיד מייתי לידי שעמומית מתוך חכוך תדיר נעשה משועמם:

דגופאי וכיבי. ושעמום יותר רע משיחני וכיבי:

הזהרו בערבוביתא. כלומר הזהרו בכבוס בגדים ובחפיפת הראש וברחיצה למנוע ערבוביתא:

הזהרו בחבורה. ללמוד תורה ברבים כי מתפקחין זה מזה אבל מתיא לידי שיח הלומד יחיד חרב על הבדים ונואלו:

שלא יאמרו ירושה היא להם. שלא יאמרו אחרים ירושה היא להם לבני אלו ולא מצליחים אנו אם באנו ללמוד אי נמי שלא יאמרו בניהם אין אנו צריכין לעסוק בתורה ירושה היא לנו:

שלא יתגדרו על הציבור. מתוך שהם ואבותיהם לומדי תורה ירצו להשתרר על הצבור:

לפי שאין מברכים בתורה תחלה. לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר בנו כשבאים ללמוד:

נשאל לחכמים. דכתיב מי האיש החכם:

לנביאים. דכתיב ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה גו' את תורתי אשר נתתי לפניהם כלומר ברכה שצויתי לברך לפניהם:

קרא מנא ליה. דמילתא דתמיהה להם ואי לאו דאית ליה קרא לא שמעינן:

דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם. כלומר מים שבתוכן להשקות בהמתן וגם לכביסתן דליכא למימר לכל חייתם לשתיית אדם מדחשיב להו בהדי בהמתן דמים הראויין לשתיית בהמה אלא ודאי לכביסה קאמר וקרי ליה חייתם משום צערא דערבוביא והוי בכלל דוחי אחיך עמך וי"מ דנפקא ליה מייתורא דלכל חייתם:

איבעיא להו לר' יוסי מהו שיפר. רחיצה וקישוט משום דברים שבינו לבינה ויפר לעצמו ולא לאחרים:

ת"ש דא"ר יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. ודייק מדה"ל למימר ר' יוסי אומר לא יפר אלא ודאי ה"ק ענוי נפש לא הוי אלא דברים שבינו לבינה הוי:

לעולם יהא החכם זריז ללמד בחבורה ובישיבה כדי להשפיע מטובתו לאחרים וכן התלמיד ישתדל כמה שיוכל לטרוח בתלמוד תורה ואל יתיאש מצד שרואה אבותיו עניים ושאינם מוכנים להוציא בהם כמה שצריך לתלמוד תורה או שרואה אבותיו עמי הארץ שהתורה מוכנת לכל אדם ובלבד שיטרח בתלמודה הרבה דרך הערה אמרו הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה שנאמר יזל מים מדליו אל תקרי מדליו אלא מדליו ר"ל מדלים ועניים שבהם ובמקום אחר אמרו הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה ודרך צחות אמרו כאן מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים להוציא מבניהם תלמידי חכמים שלא יאמרו ירושה היא לנו ויש אומרים שהוא דרך עונש מפני שמתגדלין בה על הצבור שלא לשם שמים או מפני שרגילין לקרות לבני אדם חמורים ועמי הארץ ויש אומרים מפני שמקילין בכבוד תורה שלא לברך את השם שנתנה להם בתחילת קריאתם וכמו שאמרו שצריך לברך תחלה בין למקרא בין למשנה בין למדרש כמו שביארנו בברכות:

איבעיא להו לר' יוסי מהו שפיר משום דברים שבינו לבינה נ"ל דר' יוסי נמי אית לי' דרש דקא דבין איש לאשתו מיכן שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה כגון אותה שכתבתי שהבעל קופד בדבר ובאים לחילוק הלב אבל הקישוט מספקא לן אם קופד עליו הבעל ויכול להפר אותו משום דברים שבינו לבינה ואם לאו ופליגי בה רב אדא בר אהבה ורב הונא דרב אדא בר אהבה סבר אע"פ שאינו מיפר משום נדרי עינוי נפש מיפר משום דברים שבינו לבינה ויש ביניהם חילוק כדאמרי' לעיל בהילכתא ורב הונא אמר אינו מיפר שאין הבעל קופד על הקישוט שלה שאפילו בהעברת שער של בית הערוה אינו קופד כל שכן על השאר ותנאי כוותי' דרב אדא דתני שלא אכחול ושלא אפרכס ושאל אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה והך מתני' היא ר' יסוי דאי רבנן עינוי נפש קרו להו ובפ' המדיר אמרי' וסבר ר' יסוי בעניות שאל נתן קצבה אלמא בעל מצי מיפר ורמינהו אלו נדרים שהוא מיפר דברים שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט ר' יוסי אומר אין אלו נדרי עינוי נפש כו' הכא במאי עסקי' בדברים שבינו לבינה הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה הבעל מיפר אלא למ"ד אין הבעל מיפר מאי איכא למימר דאיתמר כו' ופירש המורה התם הכא במאי עסקי' קישוט דמתני' דהכא בדברים שבינו לבינה סתם המשיר את השער יקרא דברים שבינו לבינה ואל דבר אחר ואע"פ שלשון אוה השאהל משמע בפירושו אין הדבר כן שהרי בברייתא שנה שאל אכחול ושאל אפרכס יפר משום דברים שבינו לבינה אלא הכין הויא פירושא אע"ג דלא הוי עינוי נפש הקישוט לר' יוסי הוא מיפר משום דברים שבינה לבינה שהבעל קופד אם לא תתקשט ובאים לידי חילוק לב לונ"מ כדאמרן בריש פירקא מאי איכא בין נדרי עינוי נפש לדברים שבינו לבינה והאי דאמר הב"ע בדברים שבינו לבינה כאלו אמר הכא במאי עסקי' דמיפר משום דברים שבינו לבינה והניחא נמי הכי מתפרש הניחא למ"ד מיפר משום דברים שבינו לבינה ואתמר נמי הכי מיתפרש דאיתמר רב אדא בר אהבה אמר מיפר משום דברים שבינו לבינה והלכ מיתפרש על הקישוט אם הוא חשוב מדברים שבינו לבינה וכך מצאתי שגם ר"ת זצוק"ל בספר הישר שיבש הגירסא שם ליישבה הכל כדברי:

האי ערבוביתא דרישא שמניח שער ראשו להתערבב ואינו רוחצו ואינו סורקו ומתקבצין בו כנים וביצי כנים ומכחיש מאור עיניו ומביאו לידי עורון. ויש מי שגורס חרפופיתא והיא היא. ושני הגרסאות הביא בעל הערוך בשורש חרף. ויש מי שגורס ערפופיתא עי"ן במקום חי"ת. הרי"ץ ז"ל.

שלחו מתם כמו מהתם ומארץ ישראל הוא. הזהרו בערבוביתא כולל כל מה שאמרנו למעלה. הזהרו בחבורה להרבות תלמידים שאין התורה נקנית אלא בחבורה כדאמרינן בהרואה הסכת ושמע ישראל עשו כתות ועסקו בתורה. ויש מפרשים שלא ישב אדם בחבורת עמי הארץ שמא ימשך אחריהם. הרי"ץ ז"ל.

הזהרו בבני עניים עניי ממון סובלין דקדוקי עניות. שמהן תצא תורה זוכין לתורה. דכתיב יזל מים מדליו מדלי ממון שמהן תצא תורה. הרא"ם ז"ל. והפירוש כתב הזהרו בבני עניים בין עניים מתורה ובין עניים מממון והזהרו שלא תזלזלו בהם. עד כאן.

כדי שלא יתגדרו על הצבור ינהגו שררה על הצבור וכדי שלא יבאו לידי כך גזר השם להיות כך. ומר זוטרא חלק על זה ואמר שאין הדבר כן אלא עונש הוא (שעושין) שנענשין התלמידי חכמים על כך מפני שנהגו שררה על הצבור שלא לשם שמים. ורב אשי אמר טעם העונש מפני שהן רגילין לבזות בני אדם לקרותן חמורים ועל כן אינם זוכין שיהיו בניהם תלמידי חכמים.

שאין מברכין בתורה תחלה. ולא תקנו ברכה לאחריה אלא בתורה שנקראת ברבים בלבד כגון שבת ושני וחמשי שהיא תקנת משה ובית דינו כדאמרינן בפרק מרובה. ואף על פי שכבר ברך ברכת התורה בשחר צריך לברך על אותה קריאה של ספר תורה כי מפני חשיבותה קובע ברכה לעצמה כדאמרינן גבי יין פרק כיצד מברכין. ואם אינו מתוקן כתיקון חכמים נמצא ברכה לבטלה לפי שכבר ברך בבקר על כל קריאת היום שלש ברכות שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה שהן. לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר בנו. ותקנו לקרות אחריהם ברכת כהנים ופרשת קרבנות התמדיות ואחריהם משנה דהיינו פרק איזהו מקומן ואחר כך רבי ישמעאל אומר שהוא תלמוד. וזה היה לשתי תועלות: האחד שיסמוך קריאת התורה על הברכות כדי לפטור קריאת כל היום מברכה כדאמרינן בירושלמי. מהשמטה בברכות והוא ששנה על אתר כלומר מיד. והאחר כדי לצאת כל יום ויום ידי חיוב למוד תורה ומשנה ותלמוד כדאמרינן בפרק קמא דקדושין דלעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד והקשה מי יודע כמה חיי ותרץ לא צריכא ליומי לומר כי בכל יום ויום צריך לעשות כן. ובסמיכות ברכת כהנים על הקרבן באו לרמוז כי בזכות הקרבנות העולם מתברך ומתקיים כי הברכה רבוי הטובה וקיומה. ומצינו ביום שמיני למלואים ששמש אהרן ועל הקרבת הקרבנות ברך את העם ברכת כהנים כדכתיב וישב אהרן את ידיו ויברכם ואמרו רבותינו שברכן ברכת כהנים בנשיאת כפים. הרי"ץ ז"ל.

שאין מברכין בתורה תחלה קודם שמתחילין ללמוד ונראה שאינם לומדים לשם שמים. לחכמים ולנביאים ומלאכי השרת. דכלהו כתיבי בקרא האיש החכם כמשמעו ויבן את זאת אלו נביאים שמבינים העתידות ואשר דבר פי ה' אליו אלו מלאכי השרת. על עזבם וכו' לומר לא ברכו דאלו עזיבה ממש שעברו עבירות דבר זה אינו נעלם מן הנביאים ומן החכמים שהרי עושי העבירות אמורים ומפורשים. הרא"ם ז"ל.
רב אדא בר אהבה אמר מפה דהוי דברים שבינו לבינה ובכתוב בהמדיר גריס כי הכא רב אדא בר אהבה אמר מפר ולא גריס דברים שבינו לבינה רב אדא אמר מפר רב הונא אמר אינו מפר. ולא היא דהא תניא בהדיא בין איש לאשתו מלמד שהבעל מפר דברים שבינו לבינה אלא כדמוכח הכא הילכך הכי גרסינן כדפי'. תניא כוותיה דרב אדא וכו' אבל תיובתא לרב הונא לא מותיב דכל בריתא דלא מתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא לא מותבינן מינה בבי מדרשא והיינו נמי טעמא דלא אייתה בריש פרקין לסייעתא על פירוקין דפרקינן הלין והלין מיפר וכו' דלא חשיבא ליה כיון שלא מתנייא בדבי רבי חייא דלקיים סוגיא דתלמודא לא מייתינן סייעתא אלא מברייתא דהויא עיקר אף על גב דמייתינן סייעתא לאמורא. שטה.

רש"י תורה אלא הד"א:

בא"ד אלא מתוך לימוד חבירו כצ"ל שבהם הס"ד חכמים הס"ד לחכמים דכתיב הד"א דעתו הס"ד:

בד"ה א"ל כו' גבי לוים ולכל כצ"ל והד"א בגדיהן איכא הד"א:

בד"ה אבעיא להו לרבי יוסי כצ"ל:

בא"ד נפש ומשום נדרי כצ"ל לעיל אבל הד"א מקום הס"ד:

ברא"ש שמעינן הס"ד חייתם הס"ד:

ר"ן ניוול הס"ד:

בד"ה מתיא כו' מכהה מאור כצ"ל לב הס"ד עליהם הס"ד הוויין הס"ד:

הזהרו בבני עניים כו' שנא' יזל מים מדליו גו'. בפרק חלק דרשוהו לענין מלוכה וכת"א אבל הכא דרשוהו לענין תורה שנקראת מים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים ופי' יזל מים שהיא התורה מן הדלים שיהיה זרעו של הדלים במים רבים דהיינו ת"ח וק"ל:

מפני שהן מתגברין על הצבור כו'. בערוך גרס נמי הכא מתגדרין ויש לפרש דבהא פליגי דמ"ד כדי שלא כו' לאו משום עונש אלא להצילן מעבירה הוא שלא יבואו לידי גידור ומ"ד משום עונש עבירה הוא על שהיו מתגברין על כו' וק"ל:

דקרו לאנשי חמרי כו' משום דקרו להו חמרי. כאילו הם בטבע הבריאה אינן ראוים לחכמה כבריאת החמור הזה וע"כ אין בניהם ת"ח דאילו לפי דעתם ולפי טבע הבריאה המוליד מוליד בדומה וכיון שהם ת"ח אמאי אין בניהם ת"ח וק"ל:

שאין מברכין בתורה תחלה. עיין בפירושים ועי"ל כלפי מה שאמרו בפרק בני העיר כל ת"ת שמברך לפניו כהן ע"ה אותו ת"ח חייב מיתה שנאמר ולמשנאי גו' והיינו שאין הת"ח מברכין בתורה תחלה ומניחין לברך לפניהם כהן ע"ה והיינו דדריש ליה הכא מלא הלכו בה שהרואה ת"ח שפל לפני ע"ה אומר אין נחת רוח בתורה כפירש"י שם והשתא הוה שפיר מדה כנגד מדה שאין מצויין בני ת"ח להיות ת"ח. ובפרק הפועלים דריש ליה מאשר נתת לפניהם כנוי דלפניהם יתפרש כפשוטו לפי דרכינו:

רא"ש ד"ה הזהרו בחבורה. אבל הלמד יחיד חרב על הבדים ונואלו. יכוון להא דאיתא בברכות (סג ב):

ר"ן ד"ה ולענין הלכה. ועוד דמילתא דשמואל כו' כוותייהו שייכא. כצ"ל:

גמ׳ ומפני מה אין מצויין ת"ח. נ"ב עמ"ש בריש הפועלים:

שם אמר רב מאי דכתיב. נ"ב עיין סולם בית אל:

עִרְבּוּבִיתָא דְּרֵישָׁא, מַתְּיָא לִידֵי עַוִירָא. נראה לי בס"ד לרמוז התורה נקראת ראשית דכתיב הֳ' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (משלי ח, כב) ואם יש לאדם שיבוש בנסחאות דמשנה וברייתא אתיא לידי עוירא שיסתתמו פסקי ההלכות ממנו שלא יוכל לכוין ההלכה על אמיתותה ויאמר על טהור טמא או להפך.
עִרְבּוּבִיתָא דְּמָאנֵי רמז לשררה ונשיאות ורבנות דאלו מכונים בשם מלבושים וכמו שאמרו (ברכות כח.) מאן דלביש מדה ילבש מדה אם יהיה במנוי שלהם ערבוביא ומחלוקת של דעות מתיא לידי שעממותא שיהיה בזה בלבול הדעת הרבה וישתעממו מפני הריב והמחלוקת.
וְעִרְבּוּבִיתָא דְּגוּפָא בלבול כוחות הטבעיות שבגופו הן בחושים הן בשאר עניינים של אכילה ושתיה ושינה שלא יהיו בסדר יפה מתיא לידי שחני וכיבי כי מולידים חולאים בגוף האדם.

הִזָּהֲרוּ בְּעִרְבּוּבִיתָא. נראה לי בס"ד רמז לניצוצי קדושה המעורבים בדצח"ם [בדומם, צומח, חי, מדבר] וכן קליפת נוגה דחציה טב וחציה רע לבררם. וְהִזָּהֲרוּ בַּחֲבוּרָה לעשות חיבור הוי־ה אדנ־י שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתורה ומצות וְהִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עֲנִיִּים שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה, פירוש בני עשירים אחר שילמדו תורה רחוק הדבר שתצא התורה מהם לאחרים שהם ילמדו אחרים, אך בני עניים אם תלמדום ויהיו תלמידי חכמים אז אחר כך תֵּצֵא מֵּהֶם תּוֹרָה לאחרים דמאחר שהם עניים יהיו מלמדים אחרים כדי ליקח הספקה להתפרנס בה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש התורה מתקיימת יותר במעוט אכילה ושתיה ולא תתקיים במי שהוא מענג עצמו וכמו שאמר רב לרב כהנא לא תמצא בארץ החיים (סנהדרין קיא.), ואם כן חכם מעונג הרבה רחוק שיצא ממנו חדושי תורה אך בְּנֵי עֲנִיִּים שאין להם תענוגים מֵּהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה רוצה לומר מחדשים חדושי תורה מפני שהתורה מיוסדת אצלם יותר עד כאן דבריו נר"ו.

שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה. נראה לי בס"ד דמצינו תיקנו שלשה ברכות בכל יום לתורה ופרשתי בס"ד במקום אחר ברכה ראשונה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה היא כנגד חלק הסוד לכן נאמר קִדְּשָׁנוּ כי כל קודש הוא בחכמה וחלק הסוד הוא בחכמה. וברכת וְהַעֲרֵב כנגד הגרסה של חלק הנגלה לכן אומרים 'בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל' כי הגרסה היא בפה. וברכת אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ כנגד העיון והסברא של חלק הנגלה אשר בחלק זה ישראל משתבחים בפי האומות שאומרים רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (דברים ד, ו) ולכן נאמר לשון נתינה כי כל הנותן בעין יפה נותן.
והנה יש אינם מאמינים בחלק הסוד ולכן אלו לא ברכו בתורה תחלה שהיא ברכה ראשונה אשר היא כנגד חלק הסוד ולזה אמר עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי (ירמיה ט, יב) תורת יו־ד כי חלק הסוד הוא כנגד יו־ד דשם הוי־ה שהוא סוד חכמה.
והא דמפיק לה מקרא ד'לֹא הָלְכוּ בָהּ' נראה לי בס"ד דאיתא בספר קהילת יעקב ז"ל הלוך הוא בחינת חסד כמו שאמרו בתיקונים (דף מט:) הלוך בתקיעה שהוא סוד החסד עיין שם. וידוע כי חלק הסוד הוא בסוד החסד שהוא סוד שם ע"ב שמספרו חסד [72] ולזה אמר וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו).
ובזה פרשתי בס"ד אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת הֳ' (תהלים קיט, א) 'הולכים' דייקא שלומדים בחלק הסוד שהוא בחינת הילוך ולזה אמר 'וְלֹא הָלְכוּ בָהּ' שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה שברכה הראשונה היא כנגד חלק הסוד והם לא היו מודים בזה החלק שהוא סוד הלוך.

בהר"ן ד"ה ערבוביתא. כשאינו מסרק. עיין רבינו יונה פ"ב דברכות דף יא ע"ב ד"ה מתניתין רחץ וצע"ק:

שלחו מתם הזהרו בערבוביתא ואפ"ה הזהרו בחבורה אע"פ שעי"ז א"א להזהר כ"כ מערבוביתא שהרי בני החבורה בני עניים שמהם תצא תורה וא"א בלי ערבוביתא מ"מ זכות התורה יגן כדריב"ל דהוה מיכריך בבעלי ראתן ועסיק בתורה במס' כתובות:

ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח. נראה דאלעיל קאי דמה שהתנבאו אלדד ומידד יהושע מכניס ולא בני משה ולא ימלאו בניו מקומו זה הוא מחטא אשה כושית אשר לקח דהנכשל בכותית לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים כדאיתא בסנהדרין. ושלא תאמר דלמא משום שהתגדר על הצבור מפני זה אין בניו ת"ח כבשמעתין. ע"כ מסיים והאיש משה עניו מאד ובודאי לא התגדר על הצבור וע"כ משום אשה כושית:

תו איתא התם מפני מה ת"ח אין מצויין שיצאו מהם ת"ח. משום דקרו לאינשי חמרי. ובפ' במה מדליקין איתא משום דקרו לאנשי עמא דארעא. ונ"ל עם הארץ בלשון הקדש לית לן בה ואינו גנאי כפי' רש"י בפ' קדושים עם הארץ ירגמו אותו עם שבשבילם נברא הארץ. אבל עמא דארעא בלשון תרגום לא יתפרש כן. דשמושה של ד' בלשון תרגום דארעא לא יתפרש אלא בלשון עם של הארץ ולא העם שבשבילם הארץ:

שלא ברכו בתורה תחלה. עיין מהרש"א ח"א וכן הנה דברי הרמב"ם בתשובה בסוף אגרת הרמב"ם ובספר פאר הדור. וע"פ דברי רבינו יונה שבר"ן כאן יש לפרש כפשוטו כשנדקדק תחלה לשון תורה לשמה מהו לשון לשמה ולא אמר לשם שמים. אלא יש תורה לשם שמים ממש אך אין כוונתו אלא כדי לקיים המצות ולידע ההלכה איך יעשה המעשה. וכיון שכל עצמו של אותו העסק איננו אלא לקיים המצוה איננו עדיף מקיום המצוה גופיה דבעידנא דלא עסיק בה לא מגינא ולא מצלי. אך עיקר מצות עסק התורה הוא מצוה בפ"ע להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין בכל תוצאותיה ומובאיה כי עמקו מחשבותיה ואם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה לא לבד לידע המצוה בשעה שצריך לה אלא דרוש וקבל שכר היינו הדרשה עצמה היא השכר ונחת רוח לפני הקב"ה וזהו עוסק לשמה של תורה לא על כונה אחרת והיא המגינה ומצלי ואז בשעת החורבן לא עסקו ע"ז האופן והמחשבה הלז גילה להם הקב"ה היודע מחשבות ולא חכמים ונביאים. אך במה יודע איפה זאת אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה ומסקינן בפ' התכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצותה מברכים עליה ושאין עשייתה גמר מצותה אין מברכים עליה. והשתא אי כל כונת עסק התורה אינה אלא לעשות המצות א"כ אין למודה ועסקה גמר מצותה אין מברכים עליה. אבל המברך עליה מודה שכוונתו שמלבד קיום המצות עוד העסק בעצמו מצוה:

וע"ד הלציי אמרתי שהיה התורה מבוזה בעיניהם ורק כחכמת העמים וטפל להם והמתפאר ומתברך בחכמתו התברך בידיעת שאר החכמות שהיו עקרים אצלו ולבסוף אמר גם בתורה אני בקי ע"ד אגב והיינו שלא ברכו והתפארו בתורה תחלה ובהשכל וידוע אותי. כ"א בשארי חכמות תחלה. ובאמת כתיב אל מול פני המנורה שהיא אור התורה. אל מול התורה יאירו שבעת הנרות. כל החכמות שהם שבעה כל אלו יאירו אל מול התורה ומשרתים לה לרקחות וטבחות כמ"ש הרמב"ם:

רב אדא בר אהבה אמר מיפר וכו'. עיין פ' המדיר (דף ע"א) גי' רש"י הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה והתם הגי' מהופכת וע"ש בתוס' היטב ולשיטת התוס' קשיא לי טובא מאי ניחא למ"ד יש בקישוט משום בינו לבינה מ"מ אמאי בעניות שלא נתן קצבה יוציא. מה לה בזה כיון שנפשה אינה מתענה בזה ואין לה צער במניעת הקישוט ואם הוא היה מקפיד היה מפיר וכיון שאינו מקפיד למה יוציא. ועלה ברעיוני ליישב שיטת רש"י על נכון בעזה"י ואח"כ מצאתי שרש הדברים בשטה מקובצת ושמחתי מאד כי תלי"ת כוונתי האמת כי גם כתב קרוב לזה בשם רש"י מהדורא קמא. ואומר כאשר עלה על רעיוני דרב אדא ור"ה בתרתי פליגי. בשמעתין פליגי אליבא דרבי יוסי ומיירי בקישוט שלמעלה. ופליגי אי איכא בזה קפידא בינו לבינה או לא. אבל הקישוט אינו בינו לבינה שהקישוט הוא בפנים שלמעלה רק פליגי אי איכא קפידא לדידיה וס"ל לרב הונא בהא לית ליה קפידא ואין שועל מת בעפר פיר אין לו ענין כאן כולי האי. והתם פליגי אליבא דרבנן ומיירי בקישוט של מטה ובינו לבינה דהתם אין הכונה שהקפידא בינו לבינה אלא הקישוט הוא קישוט שבינו לבינה והיינו פנים שלמטה. ופליגי בהא ותרווייהו ס"ל לרבנן הוה תשמיש המטה ענוי נפש וס"ל לר"ה קישוט שבינו לבינה גורם שלא ישמש מטתו וה"ל לדידה ענוי נפש דס"ל לרבנן הוה תשמיש המטה ענוי נפש ורב אדא בר אהבה ס"ל אפי' אי הוה תשמיש ענוי נפש מ"מ לא הוה הך קישוט טפי מקישוט שלמעלה דלרב אדא אית ביה קפידא לבעל והוה דברים שבינו לבינה אבל ענוי נפש לא הוה שאינו בהחלט שימנע ממנה תשמיש עי"ז שאין שועל מת בעפר פיר וכיון שאין מניעת התשמיש החלט לא יפר משום ענוי נפש אלא משום בינו לבינה. וקאמר התם הש"ס לר"ה ניחא כיון דלדידיה מניעת התשמיש הוא מוחלט בקישוט שבינו לבינה נהי לרבי יוסי תשמיש גופיה לא הוה ענוי נפש מ"מ א"ש בעניות שלא נתן קצבה יוציא כמדיר אשתו מתשמיש המטה דעונתה לא יגרע כתיב והו"מ להקשות מיד א"כ לב"ש בישראל שבוע א' וכו' אלא נטר עד לבסוף ומקשה לתרווייהו. ובזה ניחא נמי הגי' דמייתי שם בסיפא רבי יוסי אומר אין אלו נדרי ענוי נפש אלא שלא אוכל בשר ולא אקשט בצבעונים והוא ברייתא ומה שהקשו תוס' מ"ט שביק מתני' דהכא ומקשה מברייתא י"ל ממתני' ה"א לתרץ התם מיירי במיני בשמים שלא נתן קצבה. והכא במשנתינו בקישוט צבעונים וליכא לר' יוסי אלא בינו לבינה. ואין לומר א"כ מ"ט לא מפליג ר"י בקישוט גופיה בין צבעונים לבשמים. י"ל באינו מאותו ענין כלל. ולא דמי לרחיצה שכתבו התוס' דה"ל לחלק בין רחיצת יום א' לרחיצת עולם. דהכל מין רחיצה א' אבל הכא ב' מיני קישוטים הם. מש"ה מייתי ברייתא דקתני בסיפא להדיא דקישוט צבעונים הוה עינוי נפש לר' יוסי וא"כ קישוט דרישא במיני תמרוקים ובשמים דלא הוה עינוי לר' יוסי וקשה מהא דלא תתקשט באחד מכל המינים דס"ל לר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה וההיא ודאי במיני בשמים איירי א' מכל המינים שייך בסמים כפי' רש"י ושפיר פריך. והוצרך לחלק בין המקומות דברייתא מיירי בקישוט שלמעלה ומתני' דהמדיר בקישוט שבינו לבינה שהוא למטה ועיין עוד בסמוך בעזה"י:

הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה וכו' ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהם וכו'. אפשר לתת טעם דרך דרש. על דרך שאמרו מחשבה מועלת לדברי תורה. כי כאשר הסט"א רואה שמכינים ת"ח עצמם להתקדש בזיוגם מתירא שבכח תורתם וקדושתם יעלו נשמה קדושה אשר נטמעה בסט"א וזמנין הורס בנין הסט"א כמ"ש הרמ"ע ז"ל לכן משתדל בכל מאמצי כחה לערבב דעתם ובפרט עם אשת ת"ח ועי"כ לא יוכלו להשיג נשמה קדושה כל כך יהנה צור"ף אלו הן הנצרפי"ן הני טעמי דאמור רבנן בסוגיין. ואולם בעניים והם עמי הארץ אין כאן הכנה והסט"א אינה חושבת בהם. וזמנין דנשמת שדי שבקרבם מיחדים דעתם לש"ש ונמשכת נשמה קדושה ומשו"ה מהם תצא תורה ודוק כי קצרתי:

על שלא ברכו בתורה תחילה. מ"ש הרמב"ם ז"ל והביאו בשיטה מקובצת על מציעא על דף פ"ו דר"ל דהניחו לעלות לס"ת קודם להם מי שלא היו ת"ח ע"ש באורך. הוא דבר קשה לומר דמשום הכי אבדה הארץ ומה גם דקיימא לן רב שמחל על כבודו כבודו מחול:
ואולם רבינו יונה ז"ל והביאו הר"ן ז"ל פירש דהיו עוסקין בתורה אך בלבם לא היו מחשיבים התורה והיא נבזית שאין כדאי לברך עליה והקב"ה גלה סודם ע"ש באורך. ואפשר לדקדק בזה אומרם שלא ברכו בתורה תחילה כי תיבת תחילה נראית שהיא יתירה. אך אפשר כי הנה רוע לבבם לא גילו אותו ולכן כשהיו עולין לס"ת בצבור היו מברכין אבל בתחילת למודם כשקמים בשחר ועוסקים בתורה לא היו מברכין שלא היתה חשובה בעיניהם וז"ש תחילה ר"ל בתחילת לימודם כשקמים בבקר דסברי שאינו כדאי לברך עליה לאפוקי שמברכין בעליית ס"ת וגונבין דעת הבריות ה' ברב רחמיו יזכנו לעסוק לשמה בתורתו תורת חיים:

הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה וכו' ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהם וכו' אפשר לומר במ"ש בתנא דבי אליהו נגזר על ת"ח שילמדו תורה מתוך צער מתוך דוחק וכו' ובהקדמת שו"ת יד אליהו האריך בזה ע"ש א"כ לזה דוקא מבני עניים הגדלים בצער ודוחק יש תקוה לצאת בניהם ת"ח כי כך היא דרכה של תורה אבל מבני עשירים רחוק שהם גדלים על מי מנוחות ובתפנוקים והתורה לא אתדר בהו. והשתא ניחא דשואל מה ט' שאין בני ת"ח ת"ח כי החכמים אפילו הם עשירים הם עושים סיגופים וחיים חיי צער ומסתמא ירגילו בניהם בזה ומשני אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא. והרב עיון יעקב פירש דבלא זה הו"א פי' יזל מים מדליו מת"ח יצאו ת"ח וברכות בלעם נהפכו לקללה משא"כ השתא דפירשת בענין אחר עכ"ל ולא נהירא דמפשט הש"ס ומדברי רש"י מוכח דהכונה לא יהיה קל בעינינו דמהיכא תיתי לצאת ת"ח מעניים לז"א תדעו שיכולין לצאת משום יזל מים וקשה דהרי נהפכה לקללה. לכן נראה דהברכות הללו נאמרו מפי השכינה כב יכול על דרך שאמרו בזהר הקדוש וכ"ה תדבר. והוא כיוין שלא יהיה מלך בן מלך כמ"ש בסנהדרין דף ק"ה ולז"א הפך מחשבתו יזל מים מדליו שיהיה מלך בן מלך ובעונות נהפכה בסוף לקללה כמחשבתו. אבל השכינה כיונה לברכה אחרת שלא חשב בלעם בפרט זה לקללה כגון הכא שהוא הבין יזל מים שיהיה מלך בן מלך ויש פירוש אחר שלא ידעו שיהיו בני עניים ת"ח וכיוצא בשאר ברכות היו פירושים אחרים שכיוין כ"י לברך והוא לא ידע והנהו ברכי שלא ידע נתקיימו. ובזה ניחא מאמר רז"ל כל מה שישראל אוכלים מברכות בלעם והוו בה קמאי שהרי נהפכו לקללה ולפום מאי דאמרן ניחא דיש ויש כמה ברכות שכ"י כיוין לברך והא לא הרגיש ואלו נתקיימו ודוק ואחר זמן ראיתי דברי הזהר ע"פ וירא כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל וכו' דמשמע דהברכות הללו מה טובו אהלך מפי עצמו אמרן. ויש לדחות. ובילקוט מפורש שהוא אמר כנחלים והקב"ה נטיו וכן על זה הדרך בכלם וא"כ מוכח שפיר דמאת ה' היו גם הברכות הללו ואפשר לומר כדאמרן. ואחר זמן ראיתי בהעברה בס' דברי שלמה למהר"ש שלם זלה"ה ושם כתב דהברכות ראשונות היו מפי הקב"ה ונתקיימו אך אלו היו ממנו ונהפכו לקללה ע"ש ולא נהירא לי חדא מכח מאמר רז"ל בילקוט שכתב בפירוש דגם הברכות הללו הקב"ה היה חותם בכל אחת בכי טוב. ותו דאמרו כלן נהפכו לקללה חוץ וכו' ואמרינן הזהרו בבני ע"ה וכו' כמש"ל ודוק היטב:

שאין מברכין בתורה תחילה דאמר רב יהודה וכו' עמ"ש הרמב"ם בתשובותיו הנקרא פאר הדור סי' מ"ב. והמעתיק עוית ודברי הרמב"ם על אמתתם תמצא באסיפת זקנים מציעא דף פ"ו שהעתיקם רבינו בצלאל ז"ל ועיין מה שכתבתי בעניותי במאמר זה בספרי הקטנים ראש דוד ודברים אחדים בעזר אלהים חיים:

כביסת בגדים אלימא ליה לר' יוסי. דאית ביה יותר מרחיצה: דאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא. עפרורית שמתכנס לאדם בראשו שאינו רוחץ: מתיא ליה לידי עוירא. מסמא את עיניו: ערבוביתא דמאני. שנושא בגדים שאינו רוחצן עד ששחורין הרבה: לידי שעמומיתא. שגעון וזו שעמומיתא קשה מכולן: ערבוביתא דגופא. זוהמא הבאה על בשרו של אדם מחמת זיעה שאינו רוחץ: הזהרו בערבוביתא. בהנהו דפרשי': ושלא תלמדו תורה אלא בחבורה. שאין אדם מתפלפל אלא מתוך לימוד חבירו: והזהרו בבני עניים. שלא יהו קלים בעיניכם ללמדם תורה: ומפני מה תלמידי חכמים אין מצויין בו'. שאין הדבר מצוי: שלא יהו אומרים. בני אדם תורה ירושה היא להם ואין אנו נזקקין ללמוד תורה: שלא יתגדרו. שלא יתגדלו שלא ינהגו שררה כשיראו שהן ואבותם ובניהם תלמידי חכמים יתגדרו כמו הניחו לו אבותיו להתגדר בו (חולין דף ז.): מפני שהן מתגברין. דודאי כל מי שהוא ת''ח ובנו ת''ח ודאי מתגבר: דקרו לאינשי חמרי. שאין נוהגין להן כבוד ומבזין אותן מפני תורה שבהם: נצתה כמדבר מבלי יושב. ישיבה של ת''ח: נשאל לחכמים. דכתיב מי האיש החכם לנביאים ומלאכי השרת דכתיב ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה: שאין מברכין. כשמשכימין לתלמוד תורה ותלמידי חכמים בני תלמידי חכמים מתוך שהן זהירין לעסוק בתורה ורגילין בה אינן זהירין לברך כשפותחין לא מקיימא ברכתא [כדאמרינן בברכת התורה] נהיה אנחנו וצאצאינו מלומדי תורה: ורדימוס בר' יוסי. היינו ר' מנחם בר' יוסי דמיתקרי בנן של קדושים (פסחים קד.): טעמא לא ידענא. דאמר למילתיה שאיני יכול לעמוד על סוף דעתו: אמר ליה דכתיב. גבי לוים ולכל חייתם: אילימא חיה ממש. שמתפרנסת משם: והלא חיה בכלל בהמה. כדכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה (ויקרא יא) והואיל דכתיב לבהמתם למה לי חייתם: [אלא לאו כביסה הוי] חיותם ממש דכביסת בגדיהן היינו חיותם דאי לא מכבסי בגדיהן איכא צערא דחיותם היינו נמי ערבוביתא דאמר לעיל: איבעיא להו לרבי יוסי. דאמר שלא ארחץ שלא אתקשט אינם נדרי עינוי נפש ומשום נדרי עינוי נפש אינו מיפר: מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה. שיהו מופרין לעצמו כדאמרן לעיל אבל אין בהן עינוי נפש מפר לעצמו משום דדברים שבינו לבינה היינו קישוט כל הגוף בין קישוט תכשיטין בין קישוט דהעברת שער באותו מקום דקישוט כל הגוף משמע: לדידכו דאמריתו. דרחיצה הוי עינוי נפש כו' אלא דברים שבינו לבינה דהא לא נדרה אלא מאותו מקום: מאי. כלומר אכתי מיבעי לן אי מפר אי לא:

ערבוביתא דרישא. שאינו מסרק ראשו תמיד מייתי לידי עוירא פירוש לידי סימוי עינים: דמאני. שאינו מכבס בגדיו תמיד מביאו לידי שעמום: דגופא. שאינו רוחץ תדיר: מתיא לידי שיחנא וכיבי. כלומר כיבי ושעמום קשה מכאב שחין דשחין יש לו רפואה ושעמום אין לו רפואה ומשום הכי אמר רבי יוסי דכביסה קודמת לחייהם אבל רחיצה אין בה צער כולי האי: הזהרו בערבוביתא. פירוש הזהרו בכביסה: הזהרו בחבורה. שתלמדו תורה בחבורה: ירושה היא להם. לתלמידי חכמים ואין אנו זקוקין ללומדה: כדי שלא יתגדרו על הצבור: שאין מברכין בתורה תחלה. כשהם משכימים ללמוד תורה שאין מברכין לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר: טעמא דאבוך לא ידעינן. כלומר מה טעם הוא דכביסה היא קודמת לחיי אחרים: אלא מאי לכל חייתם חיותם ממש. והאיכא צער דחפיפותא שמי שאינו רוחץ חופף ומצטער: קונם פירות העולם עלי יפר. דהוי עינוי: פירות מדינה זה. לא הוי עינוי שיכול להביא ממדינה אחרת: פירות חנוני זה אינו יכול להפריש יכולה להסתפק מחנוני אחר: ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו. כלומר שאותו חנוני מקיף לה ורגיל אצלו מיפר דהוי עינוי נפש: לרבי יוסי מהו שיפר. ברחיצה וקישוט משום דברים שבינו לבינה ונפקא מיניה בהא דלא הוי עינוי נפש כדאמר לעיל דדברים שבינו לבינה לעצמו מיפר לאחרים אינו מיפר: אין אלו נדרי עינוי נפש. ומדלא קאמר סתם רבי יוסי אומר לא יפר שמע מינה משום עינוי נפש הוא דלא יפר אבל מיפר משום בינו לבינה:

ר"ן
גוף כולו לית בה צער. רחיצה דהויא בכוליה גופא לית בה צער אלא לאו ודאי רחיצה לר' יוסי הויא ניוול: כביסה אלימא לר' יוסי. מרחיצה: ערבוביתא דרישא. כשאינו מסרק ראשו תמיד ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא: מתיא לידי עוירא. מביאו לידי סמוי עינים שזוהמת הראש מכהה מאור עיניו: דמאני מתיא לידי שעמומיתא. כשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא שאינו מכבסן תמיד ולובשן כשהן מזוהמין מביאו לידי שעמום ותמהון לב: ערבוביתא דגופא. כשגופו מזוהם שאינו רוחץ תמיד מביאו לידי שיחנא וכיבי אבעבועות המכאיבות ולאלו יש רפואות אבל שעמום קשה מהן אלמא כביסה אלימא מרחיצה: הזהרו בערבוביתא. כלומר הזהרו בתכבוסת וברחיצה: הזהרו בחבורה. ללמד תורה בחבורה שהתלמידים מחדדים זה את זה ואת הרב: הזהרו בבני עניים. להשתדל ללמדם תורה שמהן תצא תורה שאין להם עסק אחר ועוד שדעתם שפלה עליהם: לצאת מבניהם ת''ח. שעל הרוב אינם בני תורה: ירושה היא להם. לא ילמדו תורה מאחר שהם סומכים שירושה היא להם: כדי שלא יתגדרו על הצבור. שאם לא היתה תורה פוסקת מהם יגיס דעתם: שאין מברכים בתורה תחלה. תחילת עסקם בכל יום דהיינו לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר: דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו. מדכתי' ויאמר ה' על עזבם את תורתי מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד ומצאתי במגילת סתרים של ה''ר יונה ז''ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב''ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ''כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה אלו דברי הרב החסיד ז''ל והם נאים ראויין למי שאמרם: טעמא דאבוך לא ידענא. דאמר כביסתן קודמת לחיי אחרים והא מסברא ליתא. ולהכי בעי קרא מנלן: אלא לאו כביסה. וקרי ליה חייתם. ולענין הלכה קי''ל כרבנן דרחיצה וקישוט נדרי עינוי נפש הם ומפר בין לעצמו בין לאחרים דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דמילתא דשמואל משמיה דלוי דלקמן כוותיהו שייכא כדנפרש עלה בס''ד ואע''ג דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי היא לא קי''ל כוותיה אבל הרמב''ם ז''ל פסק מדרב הונא כרבי יוסי דאין מפר אלא משום נדרים שבינו לבינה: איבעיא להו לרבי יוסי מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה. ברחיצה וקישוט דפליג עלייהו דרבנן מי אמר דדוקא משום עינוי נפש הוא דפליג עלייהו דלא מפר אבל משום דברים שבינו לבינה מודה ר' יוסי דמפר ונ''מ דלרבנן דאמרי עינוי נפש הוי מפר בין לעצמו בין לאחרים ולר' יוסי דוקא לעצמו מפר לאחרים אינו מפר דהא הוא דאיכא בין עינוי נפש ודברים שבינו לבינה כדאמר בריש פרקין: ת''ש דא''ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש. ואם איתא דלר' יוסי אפי' משום דברים שבינו לבינה אינו מפר ה''ל למימר לא יפר מדקאמר אין אלו נדרי עינוי נפש משמע אבל דברים שבינו לבינה הויין: רב אדא בר אהבה אמר מפר. דאיכא קפידא לבעל בהכי:

נדרים פא ע"א - טקסט הדף

דף פא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד