נדרים פא ע"ב

שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר תניא כוותיה דרב אדא בר אהבה דברים שיש בהן עינוי נפש מפר בין בינו לבינה בין בינה לבין אחרים שאין בהן עינוי נפש בינו לבינה מפר בינה לבין אחרים אינו מפר כיצד אמרה קונם פירות עלי ה''ז יפר קונם שאיני עושה לפי אבא לפי אחיך לפי אביך לפי אחי ושלא אתן תבן לפני בהמתך ומים לפני בקרך אין יכול להפר שלא אכחול שלא אפקוס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה שלא אציע לך מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ לך פניך ידיך ורגליך אין צריך להפר ר''ג אומר יפר שנא' {במדבר ל-ג} לא יחל דברו דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו מאן שמעינן דאמר שלא אכחול ושלא אפקוס דברים שבינו לבינה הויין ר' יוסי וקתני דמפר משום דברים שבינו לבינה אמר מר ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה היכי דמי אילימא דאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משועבדת ליה אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכרב כהנא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו מאן תנא הא דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן משום שנאמר לא יחל דברו דבר אחר לא יחל דברו מכאן לתלמיד חכם שאין מפר נדרי עצמו מני ר''ג היא בעא מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן עינוי נפש הוא או דברים שבינו לבינה אמר ליה תניתוה ונטולה אני מן היהודים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - ב

שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר.

כמו שלא מצינו שועל שמת בעפר חפירתו שהוא גר בה תמיד, אף שהיא מקום סכנה, כי מתוך שהוא רגיל בה, אינו נתקל בעפר של אותה חפירה.

כמו כן אדם זה, על אף שאין אשתו רוחצת ומתקשטת, ואינה מעבירה את השער של אותו מקום, בכל זאת, אינו חושש שמא תקשר לו נימא. כי היות והוא רגיל בה אינו ניזק ממנה.

ולכן סובר רבי יוסי, שרחיצה וקישוט אינו בכלל דברים שבינו לבינה ^[21].

תניא כוותיה דרב אדא בר אהבה, שאף לרבי יוסי יכול להפר משום שזה בכלל דברים שבינו לבינה.

דתניא: דברים שיש בהן עינוי נפש, מפר - בין בינו לבינה, כשהיא תחתיו, בין בינה לבין אחרים, כשהיא תחת אחרים, ואפילו לאחר שתתגרש ותנשא לאחר, כי נדרי ענוי נפש, הפרתם היא הפרה עולמית.

דברים שאין בהן עינוי נפש - בינו לבינה, כל זמן שהיא תחתיו, מפר.

בינה לבין אחרים, היינו לגבי הזמן לאחר שתתגרש - אינו מפר ^[22].

כיצד? -

אם אמרה: קונם פירות עלי - הרי זה יפר, משום שהוא ענוי נפש, ויכול להפר בין בינו לבינה, ובין בינה לבין אחרים.

קונם שאיני עושה לפי אבא, לפי אחיך, לפי אביך, לפי אחי. שאסרה מעשה ידיה על פה של אביה, או על פה אחי בעלה, או אבי בעלה, או אחי.

ושלא אתן תבן לפני בהמתך ^[23] ומים לפני בקרך כיון שאינה חייבת לעשות דברים אלו לבעלה.

אין יכול להפר משום שאין בכל אלו דברים שיש בהם ענוי נפש, ולא משום דברים שבינו לבינה ^[24].

ואם אמרה: שלא אכחול, שלא אפקוס, ושלא אשמש מטתי, יפר משום דברים שבינו לבינה.

אבל אם אמרה: שלא אציע לך מטתך, ושלא אמזוג לך את הכוס, ושלא ארחץ לך פניך ידיך ורגליך, אין צריך להפר. דכיון שהאשה משועבדת לבעלה לדברים אלו לא חל הנדר כלל.

רבן גמליאל אומר אף על פי שלא חל הנדר כלל בכל זאת יפר. שנאמר: לא יחל דברו.

מדוע לא כתוב לא יחל "נדרו"? משמע משינוי לשון זה, שגם נדר שאין לו את התוקף של נדר, בכל זאת לא יעבור על נדרו בלא הפרה.

דבר אחר - פירוש אחר.

לא יחל דברו -

מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו. ודרשינן מלשון "דברו", שאף על פי שהחכם יודע את הפתח של הנדר, מכל מקום הוא אינו מפר נדרי עצמו, אלא אחרים מפירין את נדריו. ^[25]

מאן שמעינן מיהו התנא,

דאמר שלא אכחול ושלא אפקוס, דברים שבינו לבינה הויין, רבי יוסי. דאילו לפי רבנן הרי במניעת קישוט מפר משום נדרי ענוי נפש.

וקתני דמפר משום דהוי דברים שבינו לבינה וזה ראיה לרב אדא בר אהבה.

אמר מר למדנו בברייתא.

ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה

היכי דמי -

אילימא אם נאמר שמדובר באופן דאמרה הנאת תשמישי עליך.

למה לי הפרה? - הא משועבדת ליה, ואיך חל נדרה!?

אלא, באומרת הנאת תשמישך עלי. וכהאי גוונא, חל נדרה.

וכרב כהנא.

דאמר רב כהנא: אשה האומרת לבעלה: קונם הנאת תשמישי עליך - כופה אותה בעלה, ומשמשתו.

אם אסרה האשה את הנאת תשמישה על בעלה לא חל הנדר כלל, כיון שהיא משועבדת לו, וכופה אותה ומשמשתו.

אך אם אמרה האשה: הנאת תשמישך עלי

- יפר!

כי כאשר נדרה האשה לאסור "על עצמה" הנאת תשמיש של בעלה, חל הנדר.

כי היא אינה יכולה לאסור את עצמה על בעלה שיהא הוא אסור בה, מפני שהיא משועבדת לו. אבל יכולה היא לאסור את הנאת בעלה על עצמה.

ולכן צריך בעלה להפר לה, על אף שהיא משועבדת לו לתשמיש, לפי ש"אין מאכילין את האדם דבר האסור לו".

מאן תנא - מיהו התנא ששנה את הא דתניא -

דברים המותרים מעיקר הדין, ואחרים נהגו בהן איסור -

אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן, בלא הפרה.

משום שנאמר: "לא יחל דברו"

דבר אחר -

"לא יחל דברו", מכאן לתלמיד חכם שאין מפר נדרי עצמו.

מני? -

רבן גמליאל היא, הדורש מ"דברו" שאפילו דיבור שאינו נדר גמור אלא דיבור בעלמא אפילו הכי לא יחלל את דבורו.

ואף כאן, כיון שנהגו איסור בדברים המותרים, הוי להו כדברים האסורים, ולא יחללו את המנהג, ללא הפרה.

בעא מיניה רבא מרב נחמן -

תשמיש המטה, כגון שאמרה הנאת תשמישך עלי, לרבנן שסוברים במשנה שרחיצה וקישוט נחשב לענוי נפש -

האם נדר של עינוי נפש הוא, והדין הוא שמפר בין לעצמו ובין לאחרים.

או דברים שבינו לבינה, ואינו מפר אלא לעצמו. ואם נתגרשה, ונשאת, חוזר הנדר לאיסורו.

אמר ליה: תניתוה, הרי שנינו דין זה במשנתנו!

דתנן: ונטולה אני מן היהודים, אם אסרה על עצמה הנאת תשמיש מכל היהודים, ואף בעלה בכלל הנדר -

הערות

^[21] על פי פירוש הר"ן. ויש להקשות, הרי כתב הר"ן במשנה, שלגבי קישוט של למטה לכולי עלמא הוי בכלל דברים שבינו לבינה, ואילו כאן מבואר שגם לגבי קישוט שלמטה נחלקו תנא קמא ורבי יוסי. וכבר עמד על זה בביאור הגר"א (יו"ד סי' רל"ד ס"ק קי"ח).

^[22] על פי ביאור רש"י. אולם הר"ן מבאר שהברייתא לא דיברה על איכות ההפרה, אלא מדובר על סוגי הנדרים, ופירוש הברייתא כך הוא: דברים שיש בהם ענוי נפש מפר בין בינו לבינה - שאמרה קונם פירות על בעלה, בין בינה לבין אחרים - שאמרה קונם פירות אחרים עליה, ועל דרך זה מתבאר המשך הברייתא.

^[23] ובתוספות במסכת כתובות דף [נט, א] הוכיחו מכאן שנדר בלשון שבועה מועיל, והחזון איש מקשה מדוע אין כאן חסרון של דבר שאין בו ממש, וכמו שמצינו לעיל יג ב שהאומר קונם שאיני מדבר עמך, הוי דבר שאין בו ממש, וע"ש שהאריך בזה.

^[24] שואל הר"ן הרי מסקנת הגמרא במסכת כתובות שהאשה חייבת להאכיל את הבהמה של בעלה, ואם כן איך חל הנדר, הרי היא משועבדת לכך, ומתרץ הר"ן שמדובר שהאשה הכניסה לבעלה בכתובתה כמה שפחות, ומבואר בסוגיא שם שבאופן זה אינה חייבת להאכיל את בהמתו, אולם הריטב"א בכתובות [סא, ב] תירץ שאף שמשועבדת לו, מכל מקום לא האלימו רבנן את השעבוד בשביל שיוכל לגרום שלא יחול הנדר של האשה, והקשה רבי עקיבא איגר כיון שאם מפר חוזרת להיות משועבדת לבעלה, אמאי אינו יכול להפר, הא הוי בכלל דברים שבינו לבינה, וצ"ע.

^[25] לפי מסקנת הר"ן.

שלא מצינו (מצאנו) שועל שמת בעפר פיר (חפירה) שהוא חי בה — כך אין הדבר מפריע לבעל לתשמיש אף על פי שאין אשתו מקושטת.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אדא בר אהבה: דברים שיש בהן עינוי נפש — מפר, בין כשהנדרים הם בדברים בינו לבינה, בין כשהם בינה לבין אחרים. נדרים שאין בהן עינוי נפש; בינו לבינה — מפר, בינה לבין אחרים — אינו מפר. כיצד? אמרה "קונם פירות עלי" — הרי זה יפר, שהוא בכלל נדרי עינוי נפש. "קונם שאיני עושה לפי אבא, לפי אחיך, לפי אביך, לפי אחי, ושלא אתן תבן לפני בהמתך ומים לפני בקרך" — אין יכול להפר, שאין נדרים אלה נוגעים ביחסים ביניהם, וגם אינם עינוי נפש.

אם נדרה "שלא אכחול את עיני ", או "שלא אפקוס (בצבע אדום) את לחיי ", או "שלא אשמש מטתי" — יפר משום דברים שבינו לבינה.

אם אמרה "שלא אציע לך את מטתך, ושלא אמזוג לך את הכוס, ושלא ארחץ לך פניך ידיך ורגליך" — אין צריך להפר, כי נדרים אלה אינם חלים כלל, משום שיש לה התחייבות מוקדמת מכוח הסכם הנישואין לעשות זאת.

רבן גמליאל אומר: מכל מקום יפר, שנאמר: "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג), שאין ראוי לאדם לנדור ולא לקיים את הנדר. דבר אחר פירשו: "לא יחל דברו" — מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו.

ולאחר שהבאנו את כל לשון הברייתא נברר, מאן שמעינן [מי הוא ששמענו אותו] שאמר כי דבריה של אשה האומרת "שלא אכחול ושלא אפקוס" דברים שבינו לבינה הויין [הם] — ר' יוסי הוא, שהרי לדעת חכמים הרי זה בכלל עינוי נפש, וקתני [ושנה] שמפר בנדרים כאלו משום דברים שבינו לבינה, ואם כן הרי זו הוכחה לשיטת רב אדא בר אהבה.

לגופה של הברייתא בה אמר מר [החכם]: הנודרת "שלא אשמש מטתי" — יפר משום דברים שבינו לבינה. שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שאמרה: "הנאת תשמישי אסורה עליך", למה לי הפרה כלל? הא [הרי] היא משועבדת ליה [לו] לתשמיש מעצם הנשואין, ואין בכוחה לבטל את הדבר בנדר! אלא באומרת "הנאת תשמישך אסורה עלי". וכדעת רב כהנא,

שאמר רב כהנא: האומרת "הנאת תשמישי אסורה עליך" — בעלה כופה ומשמשתו. אבל אם אמרה "הנאת תשמישך אסורה עלי" — יפר, ומדוע צריך להפר למרות שהיא מחוייבת בכך — לפי שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, והיא הרי אסרה על עצמה את ההנאה שבכך. ואף שאין זה מפקיע את השעבוד, מכל מקום אינה יכולה לשמש בלא ליהנות.

ושואלים: מאן תנא הא דתניא [מי הוא התנא ששנה את זו ששנינו בברייתא] : דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור — אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן ממה שנהגו, משום שנאמר "לא יחל דברו" משמע שכיון שגזר אדם על עצמו איסור ("דברו"), אף שהדבר מותר מן הדין — יש בכך מעין נדר, ואסור לחללו. דבר אחר: "לא יחל דברו" — מכאן לתלמיד חכם שאין מפר נדרי עצמו. מני [שיטת מי היא] — שיטת רבן גמליאל היא, שאמר שצריך להפר לאשה נדר שמן הדין אינו חל.

בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן: אשה שנדרה מתשמיש המטה, לרבנן [לדעת חכמים], האם בכלל עינוי נפש הוא או דברים שבינו לבינה הוא? אמר ליה [לו]: תניתוה [שניתם אותה] כבר במשנה את התשובה לשאלה זו. ששנינו, שהאשה שנדרה ובכלל דבריה אמרה "ונטולה אני (אסורה הנאתי) מן היהודים", לענין תשמיש

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And it cannot be argued that if the woman refrains from bathing or adorning herself, it will negatively impact on her relationship with her husband, as we do not find a fox dying in the earth of the lair to which it is accustomed. Similarly, a husband who is accustomed to his wife will not come to avoid engaging in sexual intercourse with her merely because she has not bathed.

The Gemara comments that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Adda bar Ahava: Vows taken by a woman concerning matters that involve affliction the husband can nullify, whether they relate to matters between him and her or to matters between her and others. As for vows concerning matters that do not involve affliction, if they relate to matters between him and her, he can nullify them, but if they relate to matters between her and others, he cannot nullify them. How so? If she said: Produce is konam for me, he can nullify the vow, as it falls into the category of vows of affliction. If, however, she said: I will not prepare anything for my father, as that is konam for me or: For your brother, or: For your father, or: For my brother, or: I will not place straw before your animal, or: I will not place water before your cattle, he cannot nullify such vows, as they do not touch upon the relationship between husband and wife, nor do they cause her affliction.

A wife said: I will not paint my eyes, as that is konam for me; I will not rouge [efkos] my cheeks, as that is konam for me; or: I will not engage in sexual intercourse, as that is konam for me. If she made any of these statements, her husband can nullify them, as they are matters that adversely affect the relationship between him and her.

A wife said: I will not make your bed, as that is konam for me; or: I will not prepare your cup for you, mixing your wine with water, as that is konam for me; or: I will not wash your face, your hands, or your feet, as that is konam for me. If she made these statements, her husband need not nullify these vows. They do not take effect, since she is obligated to perform these tasks as part of her marital duties.

Rabban Gamliel says: He should nevertheless nullify such vows, as it is stated: “He shall not profane his word” (Numbers 30:3), which teaches that it is improper for one to take a vow and not fulfill it. The Gemara presents another interpretation of the verse: Alternatively, the verse states: “He shall not profane his word,” from here it may be derived that a halakhic authority cannot dissolve his own vows.

After having cited the entire baraita, the Gemara proceeds to analyze the relevant component: Of whom have we heard that he said that if a woman says: I will not paint my eyes, as that is konam for me, or: I will not rouge my cheeks, the vows fall into the category of matters that adversely affect the relationship between him and her? It is Rabbi Yosei, as the Rabbis, who disagree with him, maintain that they are vows of affliction, and the baraita teaches that the husband can nullify such vows as matters that adversely affect the relationship between him and her. Therefore, the baraita supports Rav Adda bar Ahava’s understanding of the opinion of Rabbi Yosei.

The Master said in the baraita that if the woman said: I will not engage in sexual intercourse, as that is konam for me, her husband can nullify the vow as an example of matters that adversely affects the relationship between him and her. The Gemara raises a question: What are the circumstances of the case? If we say that she said: The benefit of my engaging in intercourse with you is forbidden to you, why do I need the husband’s nullification at all? She is obligated to engage in intercourse with him by the very nature of their marriage, and it is not within her power to release herself from this duty by means of a vow. Rather, the baraita must refer to a case where she said: The benefit of your engaging in intercourse with me is forbidden to me, and it is in accordance with the opinion of Rav Kahana.

As Rav Kahana said that if a woman says: The benefit of my engaging in intercourse with you is forbidden to you, he can compel her to have relations with him. If, however, she said: The benefit of your engaging in intercourse with me is forbidden to me, he must nullify her vow. Why must the husband nullify it if she is obligated to have relations with him? It is because we do not feed a person something that is forbidden to him. Although she cannot release herself from her duty, since she prohibited herself from deriving pleasure from the act, she may not engage in sexual intercourse, as it would entail forbidden pleasure.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which is taught in a baraita: With regard to matters that are permitted, but others were accustomed to treat them as a prohibition, you are not allowed to treat them as permitted in a manner that may cause the negation of their custom, as it is stated: “He shall not profane his word” (Numbers 30:3). The verse indicates that any vow in which a person renders a matter forbidden to himself, i.e., “his word,” is considered a quasi-vow, which may not be profaned. The Gemara presents another interpretation of the verse: Alternatively, the verse states: “He shall not profane his word”; from here it may be derived that a halakhic authority cannot dissolve his own vows. Whose opinion is this? It is that of Rabban Gamliel, who maintains that a man should nullify his wife’s vow even if it does not actually take effect.

Rava raised a dilemma before Rav Naḥman: If a woman took a vow that sexual intercourse with her husband is forbidden to her, then, according to the Rabbis, is it a vow of affliction or does it fall within the category of matters that adversely affect the relationship between him and her? Rav Naḥman said to him: You learned the answer to this question in a mishna (90b): And if a woman said: I am removed from the Jews, i.e., the benefit of my engaging in intercourse is forbidden to all Jews,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא דברים שיש בהן עינוי נפש מיפר בין בינו לבינה בין בינה לבין אחרים דברים שאין בהן עינוי נפש בינו לבינה מיפר בינה לבין אחרים אינו מיפר כיצד אמרה קונם פירות העולם עלי ה"ז יפר קונם שאיני עושה לפי אבא ולפי אביך לפי אחי ולפי אחיך ושלא אתן תבן לפני בהמתך ומים לפני בקרך אינו יכול להפר שלא אכחול ושלא אפקס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה שלא אציע מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ פניך ידיך ורגליך אינו צריך להפר רבן גמליאל אומר יפר משום לא יחל דברו דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו הא דקתני הכא שלא אכחול ושלא אפקס דברים שבינו לבינה הויין ולא עינוי נפש רבי יוסי היא אבל לרבנן עינוי נפש הוו ויפר לעולם. גרסינן בפ"ק* רבינא ה"ל נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי א"ל בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו א"ל אי מיכנפין אין אי לא לא. שמע מינה תלת ש"מ בעל נעשה שליח לחרטת אשתו וש"מ לא יאה למישרא נדרא באתרא דרביה פירוש מדלא א"ל לתלמידיה למישרא לה ואתא לקמיה דרב אשי וש"מ כי מיכנפין שפיר דמי ואי לא (א) ליכנפי לא. תנן בנגעים* כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ואשכחן במכילתין פרק נערה המאורסה בגמרא דמערבא* דגרסינן הכי נדרה ושמע בעלה (ב) והיפר לה פשיטא שאינו מופר לה לענין הבעל. מהו שיפר לה לענין הזקן מה אנן קיימין אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולאו מתניתא היא אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ולאו ר' יהודה היא תנינן בשם ר' יהודה ר' חייא תנא בשם חכמים שמעינן מיהא דהלכתא כרבי יהודה שאין הבעל מתיר נדרי אשתו ואין חכם מתיר נדרי עצמו ירושלמי* קונם הנייתי על בני העיר אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם.

שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אין יכול להפר. איכא למידק דבפרק אף על פי מחלק בין בהמתו לבקרו, ותניא התם שלא אתן תבן לפני בהמתך אינו כופה, שלא אתן תבן לפני בקרך כופה, ותירץ רבינו יצחק ב"ר אברהם ז"ל דהכא בשהכניסה לו חמש שפחות דיושבת בקתדרא, ואפילו הכי מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה כדאיתא התם, והתם בשלא הכניסה, ושם כתבתי יותר מזה סייעתא דשמיא.

בעא מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן עינוי נפש הוא או דברים שבינו לבינה הוא. ואתינן למיפשטה ממתניתין [לקמן (נדרים צ, ב)] דנטולה אני מן היהודים שאינו מפר [אלא – לפי הגמרא] לעצמו, ותהא נטולה מן היהודים כדברים שבינו לבינה, ודחינן דמתניתין רבי יוסי היא, אבל רבנן תיבעי ולא איפשיטא, הרמב"ם ז"ל פסק [הפלאה הלכות נדרים פרק י"ב הלכה ג'] דאינו מפר אלא לעצמו. וקשיא לי דהא אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים מפר אדם לאשתו כלומר משום עינוי נפש, אלמא כל מילי קרו רבנן עינוי נפש, משום דדלמא זמנין תצטריך להו ומתענה בהם, וקיימא לן כרבנן וכשמואל דאמר משמיה דלוי, כל נדרים בעל מפר לאשתו, פירוש כל נדרי עינוי נפש.

תניא נדרים שיש בהן ענוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים. פי' שהנדר מופר אפילו כשנתגרשא ותנשא לאחרים ושאין בהן ענוי נפש בינו לבינה מיפר לעולם בינה לבין אחרים אינו מיפר כלל כיצד אמרה קונם פירות העולם עלי ה"ז יפר שהן נדרי עינוי נפש קונם שאני עושה לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך שלא אתן תבן לפני בהמתך ומים לפני בקרך אינו יכול להפר דהני לא משעבדי ליה עיקר שעבוד דליהוי בה הפרה ואף על גב דמשעבדא ליה בה כדאיתא בכתובות [דף סא: ע"ש] וכדכתיבנא התם בפרק אע"פ ולא חשיב הא נמי דברים שבינו לבינה. שלא אכחול ושלא אפקוס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה. וכגון דאמרה הנאת תשמישך עלי דהתם חייל אע"ג דמשעבדא ליה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו וצריך הפרה אבל אי אמרה הנאת תשמישי עליך לא חייל כלל דהא משעבדא ליה ואין אדם אוסר נכסי חבירו על חבירו:

שלא אציע מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ פניך ידיך ורגליך אינו צריך להפר כלל. פי' דהא משעבדא ליה בהא עיקר שעבוד כדתנן במתני' [כתובות נט:] ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה והתם אמרינן שאפילו הכניסה לו (ב) ד' שפחות מצעת לו מטתו מיוחד דרך כבוד כדכתיב התם מיהו מתני' כפשטה בשלא הכניסה לו שפחה ואפ"ה גבי נתינת תבן לפני בקרו חייל נדרא (אע"ג) דלא משעבדא ביה שעבוד גמור בהא אבל בתוספות העמידוה כשהכניסה לו שפחה דלא משעבדא כלל בנתינת תבן לפני בקרו ומשעבדא בהצעת מטה ובמזיגת כוס כדאיתא התם ואין צורך להוציא הברייתא מפשטה:

לא מצינו שועל שמת בעפר פיר שלו. עפר הגומא שהוא גדל בו אינו מזיק לו כיון שהורגל. פיר כמו (כתובות עט.) פירא דכוורי וכן זה האיש נמי אם אין אשתו רוחצת ומתקשטת ומעברת שער של אותו מקום כיון שהורגל בו אינו מזיק לו:

שלא אתן תבן לפני בקרך ולפני בהמתך כו'. והא דאמרי' בפרק אף על פי (שם סא:) שאינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן לפני בקרו הכא מיירי כשהכניסה לו ד' שפחות דיושבת בקתדרא וכן מוכיח סיפא דקתני שלא אציע לך המטה כו' אין צריך להפר ולא קתני שלא אניק את בנך משום דאיירי כשהכניסה לו ד' שפחות דאינה מחוייבת להניק אבל אלו מלאכות היא חייבת כדקתני התם אע"פ שאמרו יושבת בקתדרא אבל מצעת לו המטה ומוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו:

ר"ג אומר יפר משום לא יחל דברו. כלומר אע"ג דמשועבדת לו ולא חל הנדר יפר שלא תבא לזלזל בנדר גמור ותעבור על לא יחל:

מכאן לחכם שלא יתיר נדרי עצמו. דדרשינן לא יחל הוא דברו אבל אחרים מוחלין לו:

דברים המותרין. שיודעים שהם מותרין ולהחמיר נהגו בהם איסור צריכין התרה מדרבנן שלא יבאו לזלזל בדברים האסורים ור"ג הוא דמחמיר לעיל בנדרים המותרין להצריכם הפרה:

תשמיש המטה לרבנן. כגון שאמרה הנאת תשמישך עלי עינוי נפש הוי ומפר אף לאחרים או דברים שבינו לבינה ומפר דווקא לעצמו אע"ג דגבי יום הכיפורים מקרי ענוי נפש ומייתי ליה מקרא אם תענה את בנותי קרא אסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן הוא דאסור ומידי דהוה אנעילת הסנדל:

נטולה אני מן היהודים. מופרשת אני מכל היהודים שאסרה הנאת תשמישם עליה:

האשה שנדרה קונם שאני עושה לפיו של אבא או לפיו של אביך או אחיך הואיל ואינה משועבדת לו בכך נדרה קיים ואינו יכול להפר שהרי אין כאן עינוי נפש וכן אין כאן דברים שבינו לבינה וכן אם נדרה שלא ליתן תבן לפני בהמתו העומדת לרכיבה או לפני בקרו אינו יכול להפר שהרי אין כאן עינוי וכן אין כאן דברים שבינו לבינה ונדרה קיים שהרי אינה משועבדת לו בכך כל שהכניסה שפחה אחת לדעתנו כמו שכתבנו בפרק אע"פ ולדעת האומרים שם שלא נפטרה בכך אלא בישיבת קתדרא אתה מפרשה בשהכניסה ארבע:

שלא אכחול ושלא אפקוס לדעת רבי יוסי יפר משום דברים שבינו לבינה אבל לא משום עינוי נפש שמניעת הכיחול והפיקוס אין בו ניוול שתצטער בו כמו שביארנו ברחיצה וקשוט אבל לדעת חכמים שהלכה כדבריהם מיפר בהם אף משום עינוי נפש כדין האמור ברחיצה וקשוט:

שלא אציע מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ פניך ידיך ורגליך הרי היא משועבדת לו בהן אפילו הכניסה לו כמה שפחות ואינו צריך להפר שאף לכשיגרשנה אין הנדר חל בה שתאסר מתוכו להחזירה שלא אמרו כן אלא במעשי ידיה שהקונם חל על העתיד מצד שהגוף קדוש מעכשו שהקונמות מאחר שאין להם פדיון כקדושת הגוף הן והרי היא כמקדשת היד שהפעולה עתידה לצאת ממנה אלא שבעודה תחתיו אין ההקדש מפקיע שחכמים עשו חזוק לשעבוד הבעל אבל באלו אין הנדר חל בהם על העתיד ואינו צריך הפרה כלל:

נדרה שלא תשמש מטתה אם אמרה הנאת תשמישי עליך אינו כלום ואינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אבל אם אמרה הנאת תשמישך עלי הנדר נדר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומתוך כך צריך להפר ומכל מקום אינו מיפר לה מצד עינוי נפש עד שתהא הפרתו מועלת לכשימות או תתגרש אלא מצד דברים שבינו לבינה וכמו שאמרו נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים אלמא שאין מפר אלא לעצמו כך היא שיטתנו וכן פסקוה גדולי המחברים ואע"פ שאמרו בסוגיא זו שמשנת נטולה אני רבי יוסי היא הא לרבנן עדין השאלה במקומה ולא הובררה מכל מקום הואיל ולא הובררה מחמירין בה ומכל מקום יש חולקין לומר שמיפר לה אף משום עינוי נפש וממה שאמר שמואל בסמוך כל נדרים אדם מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלני ופי' הדברים ר"ל כל נדרים אדם מיפר לה מתורת עינוי נפש אלמא לדעת חכמים כל הדברים בכלל עינוי נפש שפעמים שרוצה בהם ומצטערת בהם אלא שבתוספות פירשוה כל נדרים שיש בהם עינוי נפש ואיני מבין שאם כן למה הוצרך לומר חוץ מהנאתי על פלני הרי ודאי זו אין בה עינוי נפש ושמא פירושה אע"פ שפעמים מצטערת על זה הואיל ואין זה עינוי הגוף אע"פ שלפעמים תוהה ומצטערת על שלא עברה על מדותיה אינו מפר לה:

כבר ביארנו שאפילו חכם אינו מתיר לעצמו שנאמר לא יחל דברו ומה שאמרו ושרא לנפשיה פירושו שמצא לעצמו פתח שעליו התירו את נדרו ואף במשניות של נגעים שנינו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ומכל מקום שם אמרו רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ובתלמוד המערב שנו אותה בלשון חכמים והוא ששנו שם נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר פשיטא שאינו מיפר לה לענין הבעל ר"ל אחר שעבר יומו מהו שיתיר לה לענין הזקן ר"ל שיתיר לה בתורת חכם ושאל בה מה אנן קיימין אם בדברים שבינו לבינה נדרי עצמו הן כלומר ואין אדם מתיר לעצמו אלא כי אנן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולאו רבי יהודה תני אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים כלומר ורבנן פליגי עליה והלכה כרבים והשיב רבי חייא תני לה בשם חכמים ומכאן פסקו גדולי הדורות שהלכה כן ר"ל שאינו מתיר נדרי אשתו אף מתורת חכם ואף בנדר שבינה לבין אחרים ומשום דאשתו כגופו דמי ואין אדם מתיר נדרי עצמו ומכל מקום במעשה דביתהו דרבינא הנזכר בפרק ראשון יראה שהבעל מתיר מתורת חכם ושלא כרבי יהודה וכן נראה עיקר ואע"פ שבתלמוד המערב שנאוה בלשון חכמים אין סומכין עליו במקום תלמוד שלנו וכל שכן שאותו ששנאה בלשון יחיד יחידאה הוא וקצת רבני צרפת מכריעים לומר שהבעל אף כשהוא מומחה אינו מתיר ביחיד אבל מכל מקום מצטרף הוא לשלשה וממה שאמרו כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ואמרו שם במאי אילימא בתלתא ומי חשידי וכו' והעמידוה ביחיד מומחה אלא שעיקר הדברים שעל כל פנים הוא מתיר מתורת חכם:

בתלמוד המערב שבפרק השותפין אמרו קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם כלומר שהרי נוגע הוא בדבר והרי הוא בהיתרו כמתיר נדר של עצמו אחר שהוא ניתר בהנאת המדיר מצד היתרו קונם הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם ויראה לי שאפילו אמר בפרט הנאת פלני עלי יכול אותו פלני ליזקק לו ומכל מקום חזרו ואמרו שם אית תנייה תני אפי' בקמייתא נשאל שאין אלו כמיפר נדרי עצמו ר"ל הואיל ונדר בכלל בני העיר אין אומרין שהזקן נוגע בדבר ומכל מקום יראה שאף לדעת זו אם נדר על הזקן בפרט ר"ל שאמר לו הנאתי עליך אין אותו המודר יכול ליזקק לו ובתוספתא אמרו הנודר מן העיר ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו הנודר מישראל ונשאל לחכם שבישראל אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו כלומר ויכול להזקק להתירו ומעתה מי שאסר הנייתו על כל העולם ניתר על ידי זקן או ג' הדיוטות ואע"פ שיש פוסקין כדעת ראשון סומכין מכאן בהסכמת הצבור אע"פ שהם בארור שבו שבועה ובו נדוי שמתירין אף על ידי זקן שבעיר וכל שכן קהל שהחרימו שלא לעשות כך תוך זמן פלני בקנם נידוי או מלקות ועברו קצתם עליה עד שרבו המכשולות שאם הם בתוך זמן ההסכמה יכולין לבטלה כלומר לעקרה למפרע כאלו הוא היתר החכם ויפקעו כל העונשין ואם כבר עבר זמן ההסכמה רשאים לישאל עליה בפתח כגון אלו ידעו שהמכשולות רבים על ידה כל כך לא נסכמו לנדות את הצבור ולהחרים כך ונשאלין אף ידי בני עירם מאותם שלא נכשלו ויפקעו כל העונשין מאליהם:

דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אין אדם רשאי לנהוג בהם היתר לפניהם כדי לבטלם ממנהגם שמאחר שידעו בהיתר והם נוהגים בהם איסור הרי הם כעין מי שקבלה בנדר וכתיב לא יחל דברו:

לפי אבא לפי אביך וכו'. אלו לא הוו אפילו דברים שבינו לבינה ואף על פי שאם היא נותנת לאביו של בעלה או לאחיו או נותנת תבן לפני בהמתו מגיע לו הנאה שאם היא לא תעשה מוטל עליו לעשותו אפילו הכי לא חשבינן דברים שבינו לבינה אלא דברים המרגילים חיבת התשמיש כגון כחל ופקוס וכל שכן התשמיש עצמו או שאר שמוש העושה אשה לבעלה ממש ובלבד שלא יהיו מן השמושים המחוייבים על האשה לעשות לבעלה כי באלו אין הקונם חל ואין צריך הפרה מאחר שמחוייבת היא לאו כל כמינה לאפקועי החיוב המוטל עליה. הרי"ץ ז"ל.

קונם שאני עושה לפי אבא וכו'. לא יפר לא משום ענוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה (דמקש') דמה קשה לו אם אינה מהנה אחרים ממעשה ידיה. מיהו אם נדרה שלא תהנה שכיניה משאילת כליה יפר משום דברים שבינו לבינה כדתניא בכתובות בהמדיר וכן היא שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל וכו' תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכנותיו שנדרה דתניא התם שנדרה קודם שבאת אליו והוא לא ידע (בשה) בזה כשקדשה ולהכי אינו יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין דאי נדרה תחתיו יפר ובנדר כי האי ליכא למימר דתצא שלא בכתובה מטעם שאין אדם דר עם נחש בכפיפה כדאמרינן התם גבן נודרת ואינה מקיימת שיש להקפיד בביטול לא יחל ובעונש ומהשאת שם רע. תבן לפני בהמתך ולפני בקרך גרסינן. ולא הוי דברים שבינו לבינה שהרבה ימצא נותנים שאין דרך אשה בזה. ויש לישאל דתניא בכתובות בהמדיר אינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו פירוש סוסו מפני שמזוין ביצרו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ואם כן לפני בקרו דברים שבינו לבינה הוי. ועיינתי בתוספת דכתובות ולא גרסינן אבל כופה לתת לפני בקרו אלא הכי גרסינן ואינו כופה להטיל לפני בהמתו פירוש להטיל מזונות ודלא חלק בין בהמתו לבקרו.

שלא אכחול וכו'. כיחול ופקוס היינו קישוט ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה. לפי מה שפירשתי למעלה דרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה לא מתסרי אלא מדרבנן דלא מיקרו ענוי נפש לא קשה הכא מידי דקרי לתשמיש דברים שבינו לבינה ולא ענוי נפש. אבל אי אפשי לעמוד באותו הפירוש דאי אמרינן דרבנן וקראי דמקשי (דמייתי) בפרק יום הכפורים אסמכתא נינהו לא היה לו להקשות ואימא עיף מנעילת הסנדל ולא מרחיצה ועל תשמיש לא היה לו להקשות ואימא אידי ואידי (מערות) מצרות. מהשמטה דהא לאו דוקא קאמר אלא אסמכתא. אלא ודאי דאורייתא נינהו כדמפקינן מחמשה ענויי דכתיבי ואף על גב דמייתינן קראי דדברי קבלה כגון נתת לבך להתענות מים קרים על נפש עיפה ודברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ההוא לאו מילף הוא אלא גלוי בעלמא כמו מלתא דנגיחה בקרן היא. ואף על גב דהתם בתחלת הפרק מוקמינן חמשה ענויי דכתיבי לרבות טבלים נבילות וחולין ומעשר שני במסקנא דברייתא מפקינן להו מוהאבדתי איזהו דבר שיש בו איבוד נפש זו אכילה ושתיה ובכלל זה פיגולים נבילות טבלים וחולין ומעשר הילכך מייתרי הענוי להכי. ושמעתא דלעיל הכי פירושה. ואי סלקא דעתך כי לא רחץ (אינו) איכא ענוי כי רחץ ליחייב כרת אמר רבא הכא מענינא דקרא כו'. פירוש דאף על גב דאיקרי עינוי לא מיחייב דמענינא דקרא התם ילפינן דכרת דכתיב אענוי אכילה ושתיה כתיב גבי יום הכפורים כתיב תענו את נפשותיכם מילתא דידיע ענוייה פירוש יום הכפורים דכתיב במילתא דידיע ענוייה דהיינו אכילה ושתיה קאמר וטעמא כדאמרינן ביומא דכתיב וכל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום ההוא והאבדתי ובחסרון אכילה ושתיה חסר נפש ממשמעות תענו אלא אטעם דוהאבדתי דאמרינן בסמוך. והאי דמייתי תענו לסימן בעלמא כלומר ענוי נפש דכתב תענו באכילה ושתייה משתעי. והכא בנדרים מעניניה דקרא דכתיב לענות מילתא דאתיא לידי ענוי דהא ליכא קרא למעט דלאו בכל ענוי משתעי כדאיתא ביום הכפורים מוהאבדתי ולא ממשמעות דלענות דייק. ואחר שפירשנו דתשמיש המטה הוי ענוי מדאורייתא יש לשאול אמאי קרי ליה הכא דברים שבינו לבינה. ונראה לי דתשמיש המטה הרי זה ענוי דאיש ולא הוי ענוי דאשה כדאמרינן בכתובות באף על פי צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי. ואף על גב דמואם תענה את בנותי מפיק ליה הכי פירושו אם תענה את נפשך במניעת תשמיש בנותי דבענוי שנראה יותר מצוי יש לנו להעמיד והבא להוסיף בענוי אחר עליו להביא ראיה. שטה.

שלא אכחול ושלא אפקוס ושלא אשמש מטתי משום דברים שבינו לבינה. פירוש והיינו לרבי יוסי דאלו לרבנן ענוי נפש הוי כדאיתא לעיל. הרנב"י ז"ל.
שלא אציע לך את מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ את פניך ידיך ורגליך אינו צריך להפר דהא משעבד ליה וכשם שאין אדם מיחל איסור הקדש אלא על דבר שברשותו כך אינו מיחל איסור קונם אלא על דבר שברשותו. ויש לשאול אמאי לא תני להו בכתובות בהמדיר בהדי שבע מלאכות שהאשה עושה לבעלה דתנן התם אלו מלאכות וכו'. ונראה לי שלאחר סידור המשניות תקנו התנאים אלו שאר מלאכות הצעה מזיגה ורחיצה. הכי גרסינן לה בתוספתא רשב"ג אומר יפר משום שנאמר לא יחל דברו יפר ולא גרסינן ומכאן שאין חכם מתיר לעצמו והתלמוד אמרו מעצמו ואינו מן הבריתא ופירושו רשב"ג אומר יפר משום שנאמר לא יחל דברו מדרבנן שלא יבא לעבור במקום שהיה עליו איסור לא יחל מדאורייתא. שאין מתיר לעצמו דכתיב לא יחל אבל אחרים מוחלין לו. והא דאמרינן לעיל בריש ארבעה נדרים ושרא לנפשיה (כרב חסדא) ברב סחורא פירשנוהו (יוצא) דמצא פתח לעצמו ובא לפני רב נחמן והתירו אבל לא התיר לעצמו. שטה.
מאן שמעת לה דאמר שלא אכחול ושלא אפקוס הוו דברים שבינו לבינה רבי יוסי דאלו רבנן הא אמרי כל מלתא דאיכא נוול הוי ענוי נפש אלמא דאליבא דרבי יוסי שלא אכחול ושלא אפקוס ושלא אתקשט נהי דלא מפר בין לעצמו בין לאחרים דלא חשבינן ליה ענוי נפש מכל מקום משום דברים שבינו לבינה מיפר ודוקא לעצמו אבל לאחרים לא. והיינו תניא כוותיה דרב אדא בר אהבה. והשתא משמע מהכא וממתניתין קמא דהאי פרקא דקשוט של אותו מקום וכחול ופקוס חשיב לרבנן נדרי ענוי נפש ולרבי יוסי חשיב ליה מדברים שבינו לבינה וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. וכן פסק הרמב"ם פי"ב מהלכות נדרים כרבנן שכתב אחד ענוי גדול ואחד ענוי קטן וכו' ואחר כך פירש כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום וכו'. אלא שתמהתי עליו שהוא נראה כסותר דבריו שכתב בתחלת הפרק ההוא אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן ענוי נפש או שהן דברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או שנדרה שלא תכחול או שלא תתקשט שנאמר בין איש לאשתו. עד כאן. השתא משמע מלשונו זה שכחול וקשוט קרי דברים שבינו לבינה כפי סברת רבי יוסי וממה שהביא אחרי כן באותו פרק כתב כרבנן דהוו ענוי נפש כמו שכתבנו למעלה. ואפשר לומר כי מה שפירש בלשונו זה כגון שנשבעה או נדרה לפרש נדרי ענוי נפש שהזכיר בתחלה בא. ומה שאמר אחרי כן שנאמר בין איש לאשתו. לפשוט שמשם אנו למדים שהבעל מפר דברים שבינו לבינה. הרי"ץ ז"ל.
גרסינן בפרק קמא רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו פירוש בנדרים שאינו יכול להפר כגון שאינן לא ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אי נמי כגון שהיה ענוי נפש אלא שלא הפר לה ביום שמעו והוצרכה להתר חכם. ורבינו גופיה לא מצי למישרא לה משום דנדרי אשתו הרי הן כנדרי עצמו כדבעינן למכתב קמן וקמבעיא להו אם יכול ליעשות שליח להגיד לפני בית דין חרטת אשתו כדי שלא תתבזה אשתו לבא לבית דין מי חיישינן שמא יוסיף מדעתו בענין החרטה מה שלא נצטווה מפיה מתוך שהוא חפץ בהתר. ובבעל קא מבעיא להו דבאיניש אחרינא פשיטא שנעשה שליח לחברו לחרטתו שאין לחשוד שמא יוסיף מדעתו דאין אדם חוטא ולא לו. ויש אומרים דבאיניש אחרינא פשיטא להו דלא יעשה שליח לחרטתו של חברו ולא דאיק. אמר ליה אי מיכנפין אין אי לא לא פירוש אם מצא מושב זקנים יחד הרי זה מגיד להם חרטת אשתו. אי לא מיכנפין לא פירוש לא שרינן ליה לכנופי בי דינא ולישאל על חרטת אשתו דכיון דטרח כולי האי לכנופינהו חיישינן שמא מתוך שחפצו גדול בהיתר שמא יוסיף מדעתו. ואתמר משמיה דרבינו שמשון ז"ל דיכול אדם לכתוב חרטתו בכתב וישלח לבית דין והם מתירין לו על ידי חרטה הכתובה בתוכו אפילו שלא בפניו. שמע מינה תלת שמע מינה בעל נעשה שליח לחרטת אשתו ושמע מינה לא יאי למישרא נדרא באתרא דרביה. וכתב רבינו ז"ל פירוש מדלא אמר להו לתלמידיה למישרא לה ואתא לקמיה דרב אשי כלומר דאלו רבינא גופיה דהוא בעל לא מצי למישרא ליה דנדרי אשתו כנדרי עצמו אבל אפשר היה לו לצוות לתלמידיו להתירה. ושמע מינה כי מיכנפין שפיר דמי פירוש ליעשות שליח לחרטת אשתו (וש"מ) אבל לכנופי לא. מתני בנגעים כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו פירוש בכהן הרואה את הנגעים רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו. כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו פירוש דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ולא שנא בנדר שנדר הוא עצמו משום דבר ולא שנא בנדר שהדירוהו אחרים כגון שאסרו לו הנאתם לא מצי שרי איהו ולא נזקק עם שנים אחרים להתיר את הנדר. אבל מי שנדר הנאה מנכסי חברו ובא לישאל הרי זה יכול לישאל לפני אותו שנדר ממנו הנאה הן שהוא יחיד מומחה הן להצטרף עם שנים. רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים כלומר שאינן ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה. ואשכחן במכלתין בגמרא דמערבאי דגרסינן הכי נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה כלומר לא הפר לה ביום שמעו דתו לא מצי מפר. פשיטא שאינו מפר לה לענין הבעל כלומר מדין בעל מהו שיפר לה לענין הזקן כלומר אם הבעל יחיד מומחה מי מצי מפר לה מידי דהוה איחיד מומחה דעלמא. מה אנן קיימין אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן כלומר והוא עצמו מתירן מדין בעל אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים. ולא מתנתא אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים פירוש בתמיה כלומר במתניתין דנגעים תנן דנדרי אשתו כנדרי עצמו. ולאו רבי יודה היא כלומר ההיא רבי יהודה היא ודילמא רבנן פליגי עליה ואמרי דבעל מתיר נדרי אשתו לענין הזקן. ומהדרינן תנינן בשם רבי יודה רבי חייא תני לה בשם חכמים כלומר אף על גב דודאי במתניתין ידנגעים תנינן לה בשם רבי יודה מיהו רבי חייא הוה תני לה בשם חכמים כלומר והלכך כרבי יהודה קיימא לן. שמעינן מינה דהלכתא כרבי יהודה שאין הבעל מתיר נדרי אשתו מאי טעמא אשתו כגופו ואין חכם מתיר נדרי עצמו. וכתב רבינו שמשון ז"ל דמכל מקום מצטרף הוא הבעל לשלשה מידי דהוה אבכור דאין חכם מתיר בכור שלו והוא מצטרף לשלשה כדאיתא בבכורות. הרנב"י ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל: ופסק הרמב"ן נר' בפסקי הלכותיו כרבי יהודה מדתני לה רבי חייא בשם חכמים ולעולם אין הבעל מתיר נדרי אשתו ואפילו לענין זקן מאי טעמא אשתו כגופו דמי ואין חכם מתיר נדרי אשתו. ומיהו בפ"א דמכלתין משמע איפכא דאמרינן התם רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו וכו' ואמרינן עלה שמע מינה לא (ואלו) שרי למשרא נדרא במקום רביה כלומר מדאיצטריך רבינא למטרח למבעי מדרב אשי אי מצי איהו למהוי שליח אשתו לחרטתה כדי שיתירנו רב אשי דאי לא משום כבודו דרב אשי דהוה רביה איהו גופיה הוה מתיר לה מחמת זקן אלמא מתיר הוא הבעל לענין הזקן דלא כרבי יהודה במתני' דתני לה לסתם מתניתין דלא כרבי יהודה ואף על גב דרבי חייא דירושלמי תני לה בשם חכמים אנן אמתניתין ואגמרא דילן סמכינן אלא שכבר הורה זקן נר' ולחומרא בשל תורה והלך אחריו. ירושלמי קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם אית תנויי תני אפילו על קמייתא נשאל שאינו כמפר נדרים לעצמו עד כאן בירושלמי והוא בפרק השותפין דמכלתין. תוספתא המודר הנאה מבני עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום מותר בו מיושבי עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום אסור בו. תוספתא הנודר מן העיר ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו והנודר מן ישראל ונשאל לחכם שבישראל אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו. עד כאן.

תשמיש המטה לרבנן ענוי נפש הוי פירוש דאשה. אף על גב דפשיטא לן דענוי נפש דאיש הוי ליכא למפשט מיניה באשה כדפ' לעיל.

גמרא שלא מצינו כו' בכתובות פרק המדיר איתא איפכא:

רש"י כו' אין הד"א מלאכות הס"ד:

בד"ה רבן שמעון בן גמליאל לאפקועי שעבודו כצ"ל:

ברא"ש ורגליו הס"ד יחל הס"ד לו הס"ד הפרה הס"ד הסנדל הס"ד עליהם הס"ד:

ר"ן בד"ה ת"כ כו' נפש ובינה כצ"ל להפר הס"ד הדעת הס"ד:

בד"ה ד"א כו' דנהי דלא כצ"ל:

בא"ד אחרינא מדריש כצ"ל הכי הס"ד דמפר הס"ד:

בד"ה משום כו' ליה לגבייהו כצ"ל מפר הס"ד עליה הס"ד לאחרים הס"ד דלעיל הס"ד הוא כולהו הוא דבור אחד:

גמרא לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך. כצ"ל וכדלקמן (פה) במשנה:

ר"ן ד"ה שלא אתן תבן. ואע"ג כו' אסיקנא דכופין ליתן תבן לפני בהמתו. היא לפי גירסת הרי"ף שם:

ר"ן ד"ה מתני' בנגעים. רי"א אף לא נגעי קרוביו. כאן שייכא ההג"ה שבגליון דצ"ל ר"מ:

גמרא ושלא אתן תבן לפני בהמתך וכו'. ע' בר"ן וע' בריטב"א ובהרא"ה בכתובות שתירצו אף דמשועבד לו. מ"מ אינו אלים כ"כ לומר אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ע"ש. ויש לעיין אף דהנדר חל מ"מ אמאי א"י להפר הא הוי דברים שבינו לבינה שאם יפר יכריחה ליתן תבן. ועיין:

דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן. דברי המפרשים בכאן דחוקים קצת מה ענין זה לרשב"ג. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שאין זו אותה ברייתא דפ' מקום שנהגו ושפסקו כל הפוסקים דאי אתה רשאי להתירו לפניהם. דהרי הכא אמרינן דאתיא כרשב"ג ולא קיי"ל כרשב"ג בהא דיפר. אע"כ מילתא אחריתא היא. התם מיירי ממנהג בני מדינה אם איננו בטעו' אי אתה רשאי להתירו לעצמך לפניהם וע"ש בתוס' והכא מילתא אחריתי היא כגון אתתא דא דאסרה על עצמה רחיצת פניו של בעלה והאיסור חל עליה אלא שהבעל כופה אותה מפני שיעבודו עליה. ועל כרחה תעבור על מה שאסרה על נפשה ואמר רשב"ג אע"ג דדינא הכי מ"מ הבעל יפר לה כדי שלא יצטרך לבטלה בידים שתעשה מה שאסרה על נפשה והיינו לשון כדי לבטלן ובזה פליג ת"ק וקיי"ל כוותיה ודלא כרבן שמעון בן גמליאל:

ובזה יש מקום קצת למ"ש הט"ז סי' רל"ד דהש"ס דפריך אתשמיש למה ליה להפר הו"מ לשנויי יפה כדי שתהיה מותרת לחזור לו וכר"י בן נורי. והקשה עליו הנה"כ א"כ אמאי ברחיצת פניו ורגליו אמאי לא יפר אאחר גירושין אע"כ ברייתא מיירי מהפרה דהשתא. ולהנ"ל י"ל רחיצת פניו פלוגתא אחריתי היא משום דרשב"ג וקמ"ל אפי' רחיצת פניו דכופה לבטלן שרי ת"ק מכ"ש תשמיש דהוה קרקע עולם. משא"כ יפר דתשמיש מיירי אאחר גירושין וכהט"ז. ומ"מ לדינא צדקו דברי הנה"כ דשינויא דחיקא הוה ועדיפא מיניה משני ואין להוכיח דינו של הט"ז מזה:

ועכ"פ הרוחנו טעמא דקאמר תניא כוותיה דר"א בר אהבה ולא קאמר מיתבי ותיובתא דר"ה תיובתא דלפי הנ"ל נ"ל דברייתא לר"ה לטעמיה דס"ל בפ' המדיר דקישוט דבינו ובינה דהיינו פניה שלמטה הוה עינוי נפש שגורם מניעת תשמיש וכמ"ש לעיל באריכות. ולדידיה י"ל קישוט דמשנתינו בקישוט של מטה דלרבנן הוה עינוי ולרבי יוסי דברים שבינו לבינה. אבל של מעלה וכיחול ופרכוס דברייתא הוה לרבנן בינו לבינה ולר' יוסי אפי' בינו לבינה לא הוה דנחתינן דרגא וברייתא כרבנן והא דאמרינן שלא אשמש מטתי יפר משום בינו לבינה אע"ג דלר"ה אליבא דרבנן תשמיש עינוי הוה מ"מ יפר דהכא אלאחר גירושין קאי וכקושית הט"ז דאעכשיו לא חל ואינו מיפר אלא אאחר גירושין וכבר כתבתי לעיל דמש"ה מיפר לר"י בן נורי אאחר גירושין משום דמיד עכשיו הוה דברים שבינו לבינה שיהיה בידו לגרשה ולהחזירה וא"ש הברייתא ואי משום דתני שלא ארחץ פניו לא יפר האי לא קאי אאחר גירושין אלא אעכשיו ומשום פלוגתא דרשב"ג ורבנן ולק"מ אדר"ה. רק שהוא קצת דוחק ע"כ תניא כוותיה דר"א בר אהבה אבל תיובתא אדר"ה לא הוה:

שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר. בעפר חפירתו דהואיל שהוא רגיל בה ומתגדל באותה עפר כך לא מצינו אדם שניזוק במקום שרגיל לדוש בתוכו שאין השער מזיקו: דברים שיש בהן עינוי נפש מפר בין בינו לבינה כו'. כלומר כשהוא מפר לה הוו מופרים לעולם בין כל זמן שהיא תחתיו ובין בינה לבין אחרים אפי' לאחר שתתגרש ותנשא לאחר: שאין בהן עינוי נפש בינה לבין אחרים אינו מפר. כדמפרש בריש פירקין דלאחר שגרשה תלין עליה: כיצד. איזהו נדרי עינוי נפש שיהיו מופרין לעולם אמרה קונם וכו': שאיני עושה לפי אבא. אינו לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה לכך אינו מפר לה: שלא אכחול ושלא אפקוס. דברים שבינו לבינה: שלא אשמש מטתך. כדמפרש לקמן: שלא אציע מטתך כו' אין צריד להפר. משום דרחמנא זכייה ליה בהני מלאכות: רשב''ג אומר יפר משום שנאמר לא יחל דברו. דאורייתא. דלאו כל כמינה לאפקועי שעבודו דבעל מינה והיינו כרב אדא בר אהבה דאמר דברים שבינו לבינה יפר: דבר אחר לא יחל דברו מכאן אזהרה לחכם שלא יתיר נדריו לעצמו: דברים המותרים ואחרים שנהגו בו איסור. אי אתה רשאי לנהוג כו' מני רשב''ג היא. דאמר לעיל יפר לה הואיל ונהגה בו איסור והיא סבורה שתהא אסורה להציע לו מטתו ולמזוג כוס אינו רשאי לנהוג בהן היתר אא''כ מפר לה: משום שנאמר לא יחל דברו. דאינו רשאי לבטל דבריה ולנהוג בהן היתר אא''כ מפר לה: האומרת נטולה אני מן היהודים. מודרת אני מהם מתשמיש שלא יהנה שום יהודי ממנה:

בעפר פיר. נוטריקון עפר פיר כגון פירא דכוורי (כתובות דף עט.) והכי קאמר לא יפר שבכך לא תתגנה עליו: שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר. דלא הוי דברים שבינו לבינה דלא משעבדא ליה ותימה דבפרק אע''פ אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ותירץ ריצב''א דהתם מיירי שלא הכניסה לו שפחות והכא מיירי דהכניסה לו חמש שפחות דקאמר התם דיושבת בקתדר' דיקא נמי דקתני שלא אמזוג כוסך דלהכי כופה אותה אפילו אם הכניסה לו מאה שפחות ולא תנא שלא אניק דהא לא משתעבדא ליה כיון דהכניסה לו מאה שפחות: רבן גמליאל אומר יפר שנאמר לא יחל דברו. כלומר אף על גב דמשעבדא ליה צריך הפרה מדרבנן שלא תקל בנדרים ותעבור על לא יחל: למה לי הפרה. הא משעבדת לבעל: מאן תנא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר לבטלם רבן גמליאל. דאמר לעיל צריך להפר מדרבנן ואף על גב דמשעבדא ליה ולא חייל נדרה אפ''ה צריך הפרה שלא תבא לעבור באיסור דלא יחל. תשמיש לרבנן עינוי נפש הוי. כמו כיחול ופירכוס או דברים שבינו לבינה הוי ונפקא מיניה לדינא דלעיל דדברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו: נטולה אני מן היהודים. שאוסרת על עצמה אפילו תשמיש בעלה יפר ותהא נטולה מתשמיש היהודים אחרים אחר שיגרשנה:

ר"ן
שמת בעפר פיר. בעפר חפירתו שהוא דר בו תמיד שמתוך שהוא רגיל שם אינו נתקל בעפר של אותה גומא כך זה מתוך שהוא רגיל אינו חושש שמא תקשר לו נימא אם לא תרחץ: תניא כוותיה דרב אדא בר אהבה וכו'. מפר בין בינו לבינה כגון דאמרה קונם פירות בעלה עליה ובין בינה לבין אחרים שאסרה פירות אחרים עליה: קונם שאני עושה לפי אבא וכו'. מפרש ואזיל דברים שאין בהם עינוי נפש ובינה לבין אחרים. ומפרש לה מקמי בינו לבינה משום דבבינו לבינה איכא פלוגתא דזימנין מפר וזמנין אין צריך להפר: שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אין יכול להפר. משום דלא משעבדא ליה ואע''ג דבפרק אע''פ אסיקנא דכופה ליתן תבן לפני בהמתו התם מיירי בשלא הכניסה לו ארבע שפחות דקיימא לן התם דיושבת בקתדרא ואינה חייבת לו בדברים הללו אפ''ה נדרה שלא אציע לך מטתך וכו' אין צריך להפר משום דקיימא לן התם אפילו הכניסה לו כמה שפחות מחוייבת בהכי לפי שהדברים הללו מביאין לידי קירוב הדעת: ר''ג אומר יפר. אע''ג דלא חייל נדרה אפ''ה צריך להפר מדרבנן שלא תקל בנדרים ותעבור על בל יחל והא אסמכתא בעלמא הוא: דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו. וכדדרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וקשה בעיני מאי ד''א דהא ר''ג דאמר יפר משום לתא דבל יחל קאמר ולא מדרשא דקרא ומאי דבר אחר ונראה בעיני דר''ג דאמר יפר דברו קדריש דאפי' מידי דלא מיקרי נדר אלא דבר בעלמא אמר קרא דלא יחל דנהי דלא לקי עליה אפ''ה כיון דאפשר בהפרה בלא הפרה לא יחל והיינו דקאמר דבר אחר דההוא דברו גופיה דדריש ר''ג להכי למידי אחרינא מדריש דחכם אינו מתיר נדרי עצמו ולדברו הוא דמשמע לן הכי: מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול ושלא אפקוס דברים שבינו לבינה הוי ר' יוסי. דאילו לרבנן משום נדרי ענוי נפש הוא דמפר: משום שנאמר לא יחל דברו מני ר''ג היא. דדריש דברו לומר דאפי' מידי שאינו נדר גמור אלא דבור בעלמא אפ''ה לא יחל כדי שלא ינהוג קלות ראש בנדרים גמורים הכא נמי כיון שנהגו איסור בדברים המותרין הוה ליה לגבייהו כדברים האסורים. ומכאן היה אומר ה''ר יהודה הכהן ז''ל שאם נהג אדם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בזמן מיוחד ושוב רוצה לשתות יין או לאכול בשר באותו הזמן צריך היתר. מתני' בנגעים (פ''ב מ''ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו. ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים: וגרסי' בירושלמי (פ''י ה''י) נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מפר לה לענין הבעל מהו שיפר לה לענין הזקן מה אנן קיימין אי בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולאו ר' יהודה היא תנינן בשם ר''י ר' חייא תנא לה בשם חכמים ופסק הרמב''ן ז''ל כר' יהודה מדתני לה ר' חייא בשם חכמים וכתבתי מזה בפ''ק בס''ד: ירושלמי קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם: בעא מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן ענוי נפש הוא. ונפקא מינה דמפר בין לעצמו בין לאחרים או דברים שבינו לבינה הוא ולעצמו מפר לאחרים אינו מפר: נטולה אני מן היהודים. שאסרה הנאת תשמישם עליה: אמאי תהא נטולה מן היהודים. דאם איתא דתשמיש ענוי נפש הוי מהניא הפרתו בין לעצמו בין לאחרים: לרבנן תבעי לך. משום דנטולה אני מן היהודים ר' יוסי קתני לה ולדידיה ודאי לא הוי ענוי נפש וכדתניא בברייתא דלעיל: כוליה פירקין ר' יוסי היא.

נדרים פא ע"ב - טקסט הדף

דף פא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד