נדרים פב ע"ב

ומתני' רבי יוסי היא דאמר רב הונא כוליה פרקין ר' יוסי היא ומאי אין יכול להפר משום עינוי נפש אבל מפר נדרים שבינו לבינה: אמר רב יהודה אמר שמואל נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאינו מתענה ורב אסי אמר ר' יוחנן מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה ואיכא דאמרי בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה מהו א''ל מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה איתיביה האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - ב

ובכל זאת אין להקשות מכאן על שמואל -

ומתניתין רבי יוסי היא, דאמר רב הונא, כוליה פרקין, רבי יוסי היא. וכיון שרבי יוסי הוא בעל המשנה, ודאי דאין נדר זה נחשב לנדרי ענוי נפש, אבל שמואל דיבר לפי שיטת רבנן, ולרבנן "הנאת פלוני עלי" נחשב לענוי נפש.

ומאי אין יכול להפר ואף לרבי יוסי שסובר שאינו יכול להפר, אין כוונתו שאינו יכול להפר כלל, אלא -

משום עינוי נפש אינו יכול להפר אבל מפר נדרים שבינו לבינה וכיון שאף לרבי יוסי זה נחשב לדברים שבינו לבינה.

ולכך אפשר לומר שרבנן סוברים שזה נחשב לענוי נפש -

אבל אם נאמר שלפי רבי יוסי זה לא נחשב אף בכלל דברים שבינו לבינה, לא מסתבר לומר שרבנן יאמרו להיפך מרבי יוסי, ויסברו שזה ענוי נפש, אבל כיון שגם לפי רבי יוסי זה נחשב לדברים שבינו לבינה שפיר י"ל שלפי רבנן זה נחשב לענוי נפש ^[30].

אמר רב יהודה אמר שמואל:

נדרה משתי ככרות, כגון שאסרה על עצמה, בנדר אחד, אכילת שני ככרות שלפניה.

באחת מתענה, מאי אכילת ככר אחת יגרם לה ענוי נפש, במה שנמנעת מאכילתו, כיון שהוא נעשה מקמח נקי.

ובאחת אין מתענה, אין לה ענוי נפש, במניעת אכילת הככר הזו, משום שהיא עשויה מקמח מלוכלך. ^[31]

מתוך שהוא מפר למתענה, שיכול להפר לה את הנדר לגבי אכילת הככר שיש לה ענוי נפש אם לא תאכלנו -

מפר לשאינו מתענה, מפר את הנדר אף לגבי הככר שאין לה ענוי נפש אם תמנע מלאוכלו. כי היות ונדרה נדר אחד על שתי ככרות, ששתיהן הן דבר מאכל, מפר הוא לשאינו מתענה אגב המתענה. ואפילו אם לא הפר בפירוש לשתי הככרות, חלה ההפרה על שתי הככרות יחד.

ורב אסי אמר רבי יוחנן: מפר למתענה, ואין מפר לשאין מתענה.

ואפילו אם הפר מפורש לשתי הככרות יחד, אין מועיל הפרתו לשאינה מתענה בו. ^[32]

ואיכא דאמרי - בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: נדרה משתי ככרות, באחת מתענה ובאחת אין מתענה - מהו?

אמר ליה: מפר למתענה, ואין מפר לשאין מתענה.

איתיביה רב אסי לרבי יוחנן ממשנתנו:

האשה שנדרה בנזיר, שקבלה על עצמה נזירות,

והיתה שותה יין, ומטמאה למתים, ועברה בכך על דיני הנזירות, שאסור לנזיר לשתות יין ולהיטמא למתים.

הערות

^[30] לפי פרוש קמא שבר"ן, ולפי זה יוצא, ששמואל פוסק כרבנן ולא כרבי יוסי. אולם הר"ן מביא שיש מפרשים שכוונת הגמ' לומר עוד תירוץ, ובאמת שמואל סובר כמו רבי יוסי. וכיון שגם רבי יוסי מודה שיכול להפר בגדר דבר שבינו לבינה, אף שמואל לא נתכוין לומר שיכול להפר בגדר ענוי נפש, אלא בגדר דבר שבינו לבינה, ולפי"ז יוצא ששמואל פסק כרבי יוסי ולא כרבנן, ולמעשה מכריע הר"ן כהפירוש הראשון, ופוסקין להלכה כרבנן.

^[31] כן הוא לפי פירוש הר"ן, אולם ברא"ש ובמפרש כתבו שמדובר באופן שאין לה פת אחר לאכול היום, והיא מתענה אם לא תאכל אחד מהן [ויש לעיין, אם כן, לרבי יוחנן, באסרה כל פירות העולם עליה, כיון שרק מה שצריכה לאכילה הוי ענוי נפש, אינו יכול להתירה בכל פירות שבעולם. וצ"ע].

^[32] ומבאר הר"ן שטעם המחלוקת הוא: שמואל סובר שאין הפרה לחצאין, וצריך הבעל להפר את כל הנדר, ואם הפר רק חצי מהנדר, גם מה שהפר לא חל. ולכן, כיון שאם לא יפר גם את הפת שאינה מתענית ממנו, לא יוכל להפר אף את הפת שמתענית ממנו, ואם כן, יש לה ענוי נפש, לכך יכול להפר את כל הנדר. ורבי יוחנן סובר שכל הדין שאין הפרה לחצאין, הוא רק שצריך להפר את מה שיכול להפר, אבל לגבי מה שאינו יכול להפר, אין בזה חסרון של הפרה לחצאין. ולכך אינו מפר אלא לפת שמתענית בו. והרא"ש מבאר שמדובר באופן שההמנעות מאכילת הככר האחד יש לה ענוי גמור, ובהמנעות מאכילת הככר השני יש לה רק קצת ענוי. וכיון שנדר אחד הוא, סובר שמואל שיכול להפר לגבי ב' הככרות. ובשיטה מקובצת ביאר דנחלקו [לפי הצד דמיעקר עקר] האם בהפרה נאמר הכלל שנדר שהופר מקצתו הופר כולו או לא, וביאור הדבר נראה, דפליגי האם במקום שאין בכוחו להפר יותר ממקצת הנדר, מי אמרינן דהוי כאילו הופר כולו או לא.

ומתניתין [ומשנתנו] כשיטת ר' יוסי היא, המצמצם יותר בהגדרת עינוי נפש. שאמר רב הונא: כוליה פרקין [כל פרקנו זה] שיטת ר' יוסי היא, ושמואל בשיטת חכמים אמר את דבריו. ומכל מקום, אף לשיטת ר' יוסי מאי [מה פירוש] האמור במשנתנו "אין יכול להפר" — כוונתו: אין יכול להפר משום עינוי נפש, אבל מפר משום נדרים שבינו לבינה.

א אמר רב יהודה אמר שמואל: נדרה האשה שלא תאכל משתי ככרות לחם, שבאחת מהן שהיא ככר נאה הריהי מתענה אם לא תאכל ממנה, ובאחת מהן שהיא פת קיבר ואינה חפצה בה אין היא מתענה אם לא תאכל ממנה, מתוך שהוא מפר לככר שהיא מתענה בה, ככל נדרי עינוי נפש — מפר גם לשאינו מתענה. ורב אסי אמר בשם ר' יוחנן: מפר למתענה בלבד, ואין מפר לשאין מתענה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] זאת בלשון אחרת: בעא מיניה [שאל אותו] רב אסי מר' יוחנן: נדרה משתי ככרות, באחת מתענה ובאחת אין מתענה, מהו הדין? אמר ליה [לו]: מפר לזו שמתענה בה, ואין מפר לשאין מתענה בה.

איתיביה [הקשה לו]: האשה שנדרה בנזיר, והיתה עוברת על נדרה; שותה יין, ומטמאה למתים —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who is more restrictive in his definition of affliction. As Rav Huna said: Our entire chapter is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Shmuel, on the other hand, rules in accordance with the opinion of the Rabbis. And what does Rabbi Yosei mean when he says that the husband cannot nullify his wife’s vows? He means that he cannot nullify them as vows of affliction, but he can nullify them as vows that adversely affect the relationship between him and her.

§ Rav Yehuda said that Shmuel said: In a case where a woman vowed that two loaves are forbidden to her, and if she abstains from one of them she would deprive herself, as it is a fine-quality loaf, and if she abstains from the other one she would not deprive herself, as it is a poor-quality loaf, then, since the husband can nullify the vow with regard to the loaf that would cause her to deprive herself, like any other vow of affliction, he can also nullify the vow with regard to the loaf that would not cause her to deprive herself. And Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said: The husband can nullify the vow with regard to the loaf that would cause her to deprive herself, but he cannot nullify the vow with regard to the loaf that would not cause her to deprive herself.

And some say a different version of this dispute, according to which Rav Asi raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: In a case where a woman vowed not to eat from two loaves of bread, and if she abstains from one of them she would deprive herself, and if she abstains from the other one she would not deprive herself, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan said to him: The husband can nullify the vow with regard to the loaf that would cause her to deprive herself, but he cannot nullify the vow with regard to the loaf that would not cause her to deprive herself.

Rav Asi raised an objection against Rabbi Yoḥanan from the following mishna (Nazir 23a): With regard to a woman who vowed to be a nazirite, and she transgressed her vow and drank wine or became impure by coming into contact with the dead,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תוספתא. נדרה שלא תטעום אחד מכל המינין בין מאכל יפה בין מאכל רע אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יפר אמרה קונם פלפלין שאיני טועמת גלוסקין שאיני טועמת אפילו לא היה לה אותו המין מימיה יפר אמר רב יהודה אמר שמואל נדרה מב' ככרות באחד מתענה ובאחד אין מתענה מתוך שהוא מיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה ורבי (ג) יוסי אמר רבי יוחנן מיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה:

דאמר רב הונא אמר רב כולה פרקין רבי יוסי. הכא לא הוה צריך להא דאמר רב הונא אמר רב, דבהני מתניתין דפירות בהדיא תני בהו דברי רבי יוסי, אלא משום דבתר משנה זו תנינן כיוצא בהן, קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר, והוה מצי לאקשויי מיניה אקדים ואמר דכוליה פרקין רבי יוסי תני לה.

ומאי אינו יכול להפר משום נדר עינוי נפש. אסוקי מלתא היא, כלומר ואפילו לרבי יוסי נמי מפר הוא בפירות חנוני ופירות מדינה, משום דברים שבינו לבינה, אבל לעולם שמואל לרבנן קאמר, ומשום נדרי עינוי נפש. ויש מי שפירש דשינוייא אחרינא היא, ולומר דאף לרבי יוסי מפר משום דברים שבינו לבינה. ומורי הרב ז"ל הקשה ואי אפשר לומר כן, דשמואל מפר משום דברים שבינו לבינה קאמר, אלא משום עינוי נפש, דהא הנאת פלוני עלי לא שייך כלל בדברים שבינו לבינה, דמאי איכפת לו לא תקבל היא מאחרים, כיון שהיא מותרת בכל מה שיקח הוא או מקבל ממנו, אבל בפירות חנוני עלי לא שייך דברים שבינו לבינה, מפני שרגיל הוא לקנות מן החנוני, ואם נדרה על הבעל שלא לקנות מזה אלא מאחר, או ממדינה אחרת נמצאת היא מטרחתו ומיגעתו, ושפיר הוי דברים שבינו לבינה, אלא על כרחך יפר דקאמר שמואל לאו משום דברים שבינו לבינה קאמר.
תנן בנגעים [פרק ב' משנה ה'] כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו, כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו, רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים. וגרסינן בירושלמי [כאן פרק עשירי הלכה ח'] נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מפר לה, לענין הבעל, מהו שיפר לה לענין הזקן, מה נן קיימין בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן, אלא כי נן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים, ולאו רבי יהודה היא דתנינן בשם רבי יהודה, רבי חייא תני לה בשם חכמים. ופסק הרמב"ן נר"ו בפסקי הלכותיו כרבי יהודה, מדתני לה רבי חייא בשם חכמים. ולעולם אין הבעל מתיר נדרי אשתו, ואפילו לענין זקן, מאי טעמא אשתו כגופו דמי, ואין חכם מתיר נדרי (עצמו) [אשתו – לפי השי"מ]. ומיהו בפרק ראשון דמכלתין [לעיל (נדרים ח, ב)] משמע איפכא, דאמרינן התם רבינא הוה לה נדרא לדביתהו, אתא לקמיה דרב אשי אמר בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו [וכו' – לפי השי"מ] ואמרינן עלה שמע מינה לא שרי למשרא נדרא במקום רביה, כלומר מדאיצטריך רבינא למיטרח למבעי מדרב אשי, אי מצי איהו למהוי שליח אשתו לחרטתה בה כדי שיתירנו רב אשי, דאי לאו משום כבודו דרב אשי דהוה רביה איהו גופיה הוה מתיר לה מחמת זקן, אלמא מתיר הוא הבעל לענין הזקן דלא כרבי יהודה, כמתניתין, דתני לה לסתם מתניתין דלא כרבי יהודה, ואף על גב דרבי חייא (דמתניתין) [הירושלמי – לפי השי"מ] תני לה בשם חכמים, אנן אמתניתין ואגמרא דילן סמכינן. אלא שכבר הורה זקן נר"ו ולחומרא בשל תורה והלך אחריו. ירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ה']: קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם, הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם, אית תנויי תני אפילו על קמייתא נשאל, שאינו כמפר נדרו לעצמו, עד כאן בירושלמי. והוא בפרק השותפין דמכלתין. [נדרים פרק ב' הלכה י"ב] תוספתא המודר הנאה מבני עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום מותר בו, מיושבי עירו ובא אחר וישב שם שלשים יום אסור בו. [שם פרק ה' הלכה ו'] תוספתא: הנודר מן העיר ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו [והנודר מן ישראל ונשאל לחכם שבישראל, אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו].

נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שמפר למתענה מפר לשאינו מתענה. והא דתנן [לקמן (נדרים פז, א)] תאנים וענבים אלו שאני טועמת, הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים, דאלמא אין הפרת מקצת הנדר גורר מקת הראשון, דלמא התם כשהפר בפירוש לתאנים בלבד ולא לענבים.

אמר רב יהודה אמר שמואל נדרה משתי ככרות עיקר הפי' דלא סוף שנדרה משניהן כאחת אלא אפי' זה אחר זה באחת מתענה ממנו פי' שהוא דבר אהוב לה כגון פת נקיה ומצטערת כשאינה אוכלת ממנו ובאחת אינה מתענה פי' שהוא (ח) שנוי לה שאפי' לא נדרה לא תאכל ממנו כגון פת קיבר וכיוצא בו מתוך שהוא מפר למתענה מפר ג"כ לשאינה מתענה כלומר אע"פ שהדין היה נותן שלא יפר בעל בשאינה מתענה שאין בה עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה לא חלקה תורה בדיניה ומתוך (ט) תורה להפר בזו נתנה לו זכות להפר בזו כיון שיש בו ענוי נפש לאחרים הלכך מפר לאחד מהן שירצה או לשניהן אפי' בזה אחר זה ור' יוחנן אמר מפר למתענה ואינו מפר לשאינו מתענה פי' שאין הפרתו בשאינה מתענה הפרה כיון שאין בה עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ולא דמי הא לתוספתא דלעיל דקתני אע"פ שלא טעמה מאותו המין יפר דשאני התם דלא (י) שנוי לה ואילו היתה לה אוכלת ממנו וקי"ל כרבי יוחנן. וי"מ דברים כצורתן שנדרה משתיהן כאחת וקאמר שמואל דכיון דחד נדרא הוו מגו דמהניא הפרה להא מהניא להא ולא שתועיל הפרה של זו לזו אלא דאף ע"ג דאי נדרה אשאינה מתענה באנפי נפשה לית לה הפרה השתא יש לה כפרה ור' יוחנן אמר דאפילו השתא נמי אין לה הפרה ומפר למתענה מיהו אע"ג דלא מהניא הפרה לשאינה מתענה מהניא למתענה מיהת ולא דמי להא דתנן [דף פז.] נדרה מתאנים וענבים כאחת והפר לתאנים אינו מופר לתאנים עד שיפר אף לענבים דשאני התם דחזי למשרי ענבים ולהכי לא משתרי תאנים עד דמשתרי ענבים אבל הכא דלא מצי מפר כלל לשאינה מתענה לא מתעכב מידי במתענה שיכול להפר והפירוש הראשון נכון יותר בעיני מורי רבינו נר"ו:

דאמר רב הונא כוליה [פירקין] רבי יוסי היא. הא לא הוי צריך דבהדיא קתני אהך דברי ר' יוסי אלא משום דקשיא נמי לשמואל מהך דקתני קונם שאני נהנה לבריות לא יפר וצריך לשנויי ר' יוסי היא דכוליה פרקין רבי יוסי קתני לה:

מאי אין יכול להפר משום נדרי עיוני נפש. שנויא אחרינא הוא ואפי' כרבי יוסי נמי אתיא ומפר הוא משום דברים שבינו לבינה ושמואל נמי מפר משום דברים שבינו לבינה קאמר. וכיוצא בזה פירש"י בפרק השואל (ב"מ דף קא. ד"ה יש קנין) ומקבל לאו כחוכר דמי ויש מפרשים דסיומא דשנויא היא ומתניתין רבי יוסי היא ואשמעינן דאע"פ שאינו מפר משום עינוי נפש מפר משום דברים שבינו לבינה ומ"מ מלתא דשמואל לא מיתרצא בהכי דמפר משום דברים שבינו לבינה דבשלמא פירות חנווני עלי הוי דברים שבינו לבינה משום דאפי' אם יקנה הבעל פירות ממנו אסורים לה שהרי אסרה עליה פירותיו ואפילו אם מכרן לאחר אסורה בהן אבל כשאמרה הנאת פלוני עלי מותרת בפירות שהבעל קונה ממנו דבזה אינה נהנית ממנו הלכך לא הוי דברים שבינו לבינה:

באחת מתענה ובאחת אינה מתענה. כגון שהאחת היא פת נקיה ואחת פת קיבר ואינה רגילה לאכול פת קיבר אי נמי אין לה פת אחר לאכול היום והיא מתענה אם לא תאכל אחת מהן מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאין מתענה דכיון דנדר אחד הוא ואית ביה קצת עינוי אף בשני מפר אף לשני אבל בלא הפרה אינו מופר משום דהותר מקצתו דדוקא גבי התרת חכם הוא דאמרינן הכי משום דנעשה הנדר טעות מעיקרו הילכך כיון דהותר מקצתו הותר כולו שלא היה דעתו אלא שיהא כל הנדר קיים אבל הפרת הבעל שהיא מכאן ולהבא מה שהותר הותר והשאר עומד באיסורו והא דאמרינן בנטולה אני מן היהודים דמפר דוקא חלקו ולא אמרינן מתוך שמפר חלקו מפר גם לאחרים בין איש לאשתו כתיב דגזירת הכתוב הוא דוקא בינו לבינה הוא מפר ולא בינה לבין אחרים והא דתנן במתניתין הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים מיירי כגון שפירש הפרה לתאנים אבל הכא מיירי שהפר בסתם:

האשה שנדרה משתי ככרות והדבר מוכיח שתצטער באחת וכגון שהוא פת נקיה ולא תצטער באחרת וכגון שהוא פת קיבר יכול להפר בזו שמצטערת בו ולא לאחרת ואפילו הפר סתם אין הפרתו מועלת אלא לאותה שמצטערת בה שהרי האחרת אינה בכלל נדרי עינוי ואין מקום לומר בה שתהא היתר האחת תלויה בהיתר האחרת שאפילו היה הכל דבור אחד אין אומרין בבעל הופר מקצתו הופר כלו דבעל מיגז גייז ולא מעקר עקר כמו שביארנו ולא נאמר כן אלא בהיתר חכם שמתיר את הנדר מעיקרו כאלו לא נדר כלל אבל בבעל לא והוא שאמרו קונם תאנים וענבים עלי הפר לתאנים אינו מופר לענבים וכן בנדרים הראויין להפרה שקיים מקצתן מה שקיים קיים ויכול להפר את הנשאר כמו שיתבאר:

האשה שנדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה הבעל אע"פ שהפר לה הבעל ביומה הרי זו לוקה על מה שעברה קודם הפרתו שהבעל כמו שביארנו מיגז גייז ולאו מעקר עקר הפר לה והיא לא ידעה ועברה על נדרה אינה לוקה הואיל וכבר הופר נדרה אע"פ שלא ידעה בהפרתו אלא שסרך עבירה בידה אחר שנתכונה לעבור מעתה נדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים קודם הפרה אפילו הפר לה בעלה אחר כן ביומה סופגת את הארבעים אף לאחר הפרתו על מה שעברה קודם ההפרה הא משהפר לה אינה לוקה אפילו אכלה חרצנים וזגים שמא תאמר והיאך הפרתו הפרה אצל חרצנים וזגים והלא אמרו בנדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה שאין הפרתו הפרה אצל אותו ככר שאין מתענה בו וחרצן וזג אין בו עינוי נזירות שאני שהכל בכלל נזירות וכל שהפר נזירותה הופר הכל שאין נזירות לחצאין שהרי מי שאמר הריני נזיר מן החרצן לבד או הריני נזיר מן הזג או הריני נזיר מן הטומאה או הריני נזיר מן התגלחת הרי זה נזיר גמור:

אמר רב יהודה אמר שמואל נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאינה מתענה. פירוש לאו דוקא שנדרה משתי הככרות כאחת דלאו משום הא אתינן עלה אלא הכי פירושו כשם שהתורה זיכתו לבעל להפר אם נדרה מככר שהיא מתענה ממנו כגון פת נקיה שיש לה צער באיסורה כך זיכתו להפר לה אם נדרה מככר שאינה מתענה ממנו כגון שהוא פת קיבר שאם לא תאכל ממנו אין לה צער. ורבי יוחנן אמר מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה. כלומר שלא זיכתו התורה לבעל להפר אלא נדרים שיש בהם ענוי נפש אבל אם נדרה מאוכלין שאין לה בהם ענוי נפש אם לא תאכל מהם אינו מיפר לה. וכי תימא קשיא ההיא תוספתא דכתבינן לעיל דנדרה מפלפלין או מגלוסקין אף על פי שלא היה לה מאותו המין מימיה הרי זה יפר ואתיא דלא כרבי יוחנן ואלו אנן כרבי יוחנן קיימא לן. ואיכא למימר דתוספתא מיירי כגון דאמרה היא שהיא מתענה מאותו המין על ידי שנדרה ממנו ואף על פי שלעולם לא טעמה ממנו עכשו היא מצטערת בעינויו על ידי איסורה משל אינה דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. ורבי יוחנן בשאינה מתענה שאפילו על ידי איסורה אינה מצטערת ולא מתאוה לאוכלו. הכין מסתברא פירושא דהאי מימרא דשמואל ורבי יוחנן. ואיכא מאן דמפרש לה בנדרה משתי ככרות כאחת והכי פירושו מתוך שהוא מיפר למתענה מפר לשאינה מתענה ולאו למימרא דהפרה של זו תועיל לזו אלא לומר כשם שהוא יכול להפר את זו יכול להפר גם את זו. תדע דהא אפילו היתה מתענה משתיהן לא תועיל הפרת האחת לחברתה כדתנן לקמן נדרה מתאנים וענבים והפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים. ורבי יוחנן פליג ואמר דאינו מפר לשאינה מתענה שאם הפר את נדרה לא תועיל הפרתו אלא למתענה שאין כח לבעל להפר אלא ממה שיש לה ממנו ענוי. וא"ת דכיון דמשתיהן נדרה כאחת הוה לן למימר דמכיון שלא תועיל הפרתו לשאינה מתענה לא תועיל למתענה כדתנן לקמן נדרה מתאנים וענבים והפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ופירושו אינו מופר אפילו לתאנים עד שיפר אף לענבים כדבעינן למימר קמן. וי"ל התם בידו היה להפר כל הנדר דהיינו אף לענבים וכיון שלא הפר אלא מקצת לא הופר כלל אבל כאן שמקצת הנדר אין בידו להפר מפני שהוא מן הדברים שאין הבעל יכול להפר אף על פי שלא תועיל ההפרה לאותו מקצת שאין בידו להפר תועיל למה שהוא יכול להפר. ופירושא קמא עיקר. הרנב"י ז"ל.

והיפר למתענה מתוך שהוא מופר וכו'. שכשם ששנינו לעיל בארבעה נדרים שנדר שבטל מקצתו בטל כולו כך נדר שהופר מקצתו הופר כולו דמסקינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע בעל מיעקר עקר הנדר מעיקרו כמו חכם. הילכך מאותה סברא שמבטלין כולו מבטלין במקצתו גבי חכם מבטלינן נמי גבי בעל. ורבי יוחנן אמר מופר למתענה ואין מופר לשאינה מתענה דאף על גב דבעל מיעקר עקר שאני התם גבי בעל שכיון שתלה הכתוב היתר בלענות נפש מיעט שלא לענות נפש ואף על גב דמסברא היה לנו לבטלו הא אתא קרא ומעטיה. שטה.

רש"י בד"ה כוליה כו' לאחרים כשאר כצ"ל למתענה הס"ד:

בד"ה ואין כו' אמרינן הכי כצ"ל:

ברא"ש בד"ה ומדסיפא כו' קתני אין יכול להפר כצ"ל:

ר"ן ד"ה וכיון דאסיקנא. וכ"ד הרמב"ן ז"ל. כצ"ל. עי' ברא"ש בפסקיו ובק"נ:

בא"ד אבל אחרים כו' וה"ק מתני' ר"י היא כו' ושמואל נמי כו' ולא נהירא דא"כ לא ה"ל למימר מתני' ר"י כו'. אבל לפי' הראשון דהרא"ש דשנויא אחרינא היא זה ל"ק די"ל דבאמת לתירוץ זה לא נצטרך למימר דר"י דוקא היא. והק"נ באות י"ז ל"ד בהביאו דברי הר"ן לדחות פי' זה:

ר"ן בסה"ע ובמאי דקפיד שרי ואזיל אדנפשי'. כצ"ל:

רא"ש בסה"ע דגזה"כ הוא דוקא בינו לבינה כו'. כצ"ל:

נדרה משתי ככרות מא' מתענה ומא' אינה מתענה. בחי' נמוקי יוסף כתב דלא דמי לתוספתא דאפילו נדרה מאכל רע הוה מתענה התם מיירי דרע לכולי עלמא וטוב לה עכ"פ ויש לה ענוי נפש להאסר בו וקמ"ל התוספתא דלא נימא לענות נפש כתיב נפש דעלמא ולא נפשה קמ"ל התוספתא דהכל תלוי בנפשה ושמואל דשמעתין מיירי שאינה מתענה בההיא ככר. והנה תי' זה אמת נכון בלשון התוספתא. אך הטוש"ע שינה לשון התוספתא וכתב אע"פ שהמין רע לה ע"ש. א"כ כתב שרע גם לה ואפ"ה הוה ענוי נפש ולא שייך תירוץ הנ"ל ע"כ הב"י נדחק לחלק בין נדרה מכל המין או מככר אחד וכ"כ הש"ך אך הט"ז סי' רל"ד כתב דרע לה לבריאות גופה מ"מ היא מתאוה לו. משא"כ בהאי דככר מיירי שאינה מתאוה לו כלל ונכון הוא:

מתוך שהוא מיפר ומתענה וכו' עיין איך הסביר הר"ן ז"ל. ועיין במשנה למלך פ"ב מנזירות הלכה י"ז בסוף דבריו הקשה אמהרי"ט בתשובה דנשאל ממנו אי הבעל יכול להפר נזירות שמשון אע"פ שאין החכם יכול להתיר ופשיט ליה מסוגיא דנודרת דאמרינן ניסת מיפר לה בעל ואי איתא ידירנה בנזירות שמשון אע"כ גם נזירות שמשון מיפר לה והקשה המשנה למלך הא תנן נודרת ליתומים מה שירצו פי' מה שיודעים יתומים שא"א להאשה לחיות מבלעדי אותו המין. וא"כ יאמרו נא היתומים איך ניתן לה הכתובה על נזירות שמשון ואנו יודעים שלא איכפת לה בזה ויכולה לעמוד בלעדי יין כל ימיה ע"ש והדבר צע"ג דהרי ע"כ גבי קושיא דלמא אזלה לגבי חכם צ"ל כן וא"כ גבי בעל נמי ודברי מהרי"ט צע"ג לכאורה. ובימי חורפי אמרתי דעכ"פ יש להוכיח דינו של מהרי"ט ז"ל דה"ל להיתומים להדירו מה שירצו בצירוף נזירות שמשון בנדר א' אע"ג דאין הלשונות שוים מ"מ כיון דאמרה בתנאי א' קונם דבר זה ונזירות שמשון עלי אם נהניתי מכתובתי. נמצא נאמר על זה יפירנו כלו ולא מקצתו ובין לשמואל ובין לרבי יוחנן לא יהיה לו התרה בשלמא בשני ככרות שטעם שלא היה יכול להפר לשאינו מתענה מפני שאיננו ענוי נפש ועכשיו שעי"ז גורם שלא יפר גם למתענה נעשו שניהם ענוי נפש ומיפר לשניהם לשמואל. אבל הכא בנזירות שמשון שאע"ג שמתענה בודאי בפרישה מיין מ"מ אין לו הפרה לפי הס"ד משום שבא ע"י מלאך א"כ מה יועיל זה שנאמר שע"י זה תתענה מאידך. אטו משום שאינה מתענה נמנע מלהפר הלא נזירות שמשון בעצמו אין לו הפרה. נמצא שעכ"פ אין הפרה לחצי הנדר שבתנאי זה דהיינו נזירות שמשון. וממילא לא יפר גם לאידך משום דכתיב יפירנו כלו ולא מקצתו מה תאמר עכ"פ יפיר להמתענה כר' יוחנן ז"א בשלמא שאינה מתענה מאידך ככר א"כ שפיר מתקיים יפירנו כלו כל נדר המתענה ממנו הוא מיפר כי יפירנו כלו אלענות נפש קאי וכיון שמיפר כל המתענה שוב לא איכפת לן בשאינו מתענה והוה שפיר יפירנו כלו. משא"כ כשחצי הנדר הוא נזירות שמשון שמתענה ממנו בודאי אע"פ דאפשר לה להתקיים בלי יין וא"א ליתן לה כתובה אלא על נדר דבר קשה אבל עכ"פ נדר ענוי נפש הוה וכיון שאינו יכול להפר חצי הנדר של ענוי נפש מטעם נזירות שמשון שוב לא יפר מקצתו וא"כ מאי קאמר ניסת אין מדירים אותה אע"כ גם לנזירות שמשון יש הפרה. ואמנם בחכם שפיר חיישינן שתיזל לחכם ויתיר לה מה שיכול ולא יהיה התרה לנזירות שמשון ואידך יהיה מותר דגבי חכם לא כתיב שלא יתיר מקצתו אך בהיפוך כתיב על הנודר ככל היוצא מפיו יעשה אם מחויב לקיים ככל היוצא יעשה אם לאו כגון שהותר מקצתו לא יעשה כלל והותר כלו. ועתה אם גם בנזירות שמשון נאמר כן שכיון שהותר קצת הנדר שוב אינו צריך לקיים כלל והותר גם נ"ש א"כ פשיטא שתלך לחכם ויתיר מקצתו ויהיה כלו מותר. אבל האמת נראה דנזירות אין כח להתיר ע"י שום גררא כיון שנעשה ע"י מלאך. ומ"מ אידך פלגא הותר דהחכם מתיר לחצאין ולא יהא אלא מעמיד דבריו לעיל (כו ע"א) ובטש"ע סי' רל"ב סעיף ז' ע"ש וה"נ תאמר בנזירות שמשון ואידך יהיה מותר ושפיר חיישינן שתלך לחכם ודברי מהרי"ט נכונים:

כולה פירקא ר' יוסי קתני לה. ואנא נמי הכי קא אמינא דכי אמרה הנאת פלוני עלי מפר לעצמו אבל לא לאחרים כשאר דברים שבינו לבינה אבל לרבנן (אינו) יכול: באחת מתענה ובאחת אין מתענה. שאם לא תאכל האחת תהא רעיבה ואיכא עינוי ואם תאכל האחת תהא שביעה ושוב אין צריכה לשניה ולית בה בשניה משום עינוי: מתוך שמפר לאותה שמתענה. לפי שהוא עינוי נפש: מפר נמי לשאין מתענה. דבאותה הפרה שהפר למתענה עלתה הפרה נמי לאותה שאינה מתענה ומותרת בשניהן הואיל ונדרה ביחד ואית דמפרשי באחת מתענה שהאחת פת נקיה וטובה ואם אינה אוכלת ממנה איכא עינוי ובאחת אינה מתענה שהיא פת סובין ואינה חוששת ממנה וליכא עינוי אם לא תאכלנה אפי' הכי מותרת כשמפר למתענה: ואין מפר לשאינה מתענה. דאינו מופר בהפרת האחרת ויחזור ויפר לה אי אפשר לפי שאינן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אי נמי למ''ד כל כי האי גוונא הוי דברים שבינו לבינה ואי קשיא הא קי''ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו הני מילי בהפרת חכם דעדיפא אבל בהפרת בעל לא אמרינן הכי:

מתני' רבי יוסי היא. דמחמיר בהפרה אבל לרבנן מפר ושמואל כרבנן: דאמר רב הונא כולי פירקין רבי יוסי [היא. והא] דאייתי הכא דרב הונא [אינו מן הצורך] דהא סיומא דמלתא דרבי יוסי בהך בבא דפירות מדינה זו וחנווני זה אלא משום דעל בבא דלקמן דשאיני נהנה לבריות דצריך לשנויי לשמואל כי הכא כמו שאפרש לקמן: ומאי אינו יכול להפר משום עינוי נפש. נראה לפרש דהיינו שינויא אחרינא והוי כמו אי נמי וה''פ אי נמי כרבנן מצית (למימר) לאוקומא מאי אינו יכול להפר דקאמר משום עינוי אבל מיפר הוא משום דברים שבינו לבינה קאמר וסיגנון תירוץ זה פירשתי פרק השואל (דף קא. ד''ה סברוה) גבי ומקבל כחוכר דמי דהוה כמו אי נמי: ע''א מהרב רבי יונה נ''ע מתני' רבי יוסי ושמואל כרבנן זהו עיקר ומאי אינו יכול להפר כו' האמת מסיק ואזיל להוציא מסברא דהוה ס''ד דפירות חנווני אינו יכול להפר כלל והשתא מסיק דאפילו לר' יוסי אמת הוא דפירות חנווני עלי מפר מטעם דברים שבינו לבינה. ומיהו אין לתרץ בכך מילתא דשמואל דאמר הנאת פלוני עלי יפר דמה חושש בעל אם נדרה מאותו פלוני בשביל כך לא ימנע הבעל מלקחת ממנו כל מה שירצה ואשה תהנה מן הבעל בהיתר אבל כשנדרה פירות חנווני עלי לא יוכל הבעל ליקח ממנו ומיקרי בינו לבינה הר''ר יונה נ''ע: אמר רב יהודה אמר שמואל נדרה משתי ככרות באחת מתענה. פת נקיה ובאחת אין מתענה פת של שעורים מתוך שמפר למתענה מפר לשאינו מתענה ואין להקשות מהאי דנטולה אני מן היהודים יפר חלקו דלא אמר מפר לגמרי דהיינו משום דברים שבינה לבינה וגזירת הכתוב היא בין איש לאשתו דלדידיה לחודיה מפר אבל הכא כיון דמפר מקצתו הופר כולו והא דתנן לקמן (דף פז.) נדרה מתאנים וענבים והפר לתאנים לא הפר לענבים ולא אמר הפר מקצתו הפר כולו היינו משום שמפר סתם ומועלת הפרה לכל הנדר וצ''ע אם נדרה מפלוני [דבר עינוי נפש וגם דבר שאינו עינוי נפש אם אמרי' מתוך שמפר לדבר שמתענה מפר נמי לשאינו מתענה או אינו] מפר לשאינו מתענה דאינו עינוי לה דלא אמר נדר שהופר מקצתו הופר כולו:

ר"ן
והאי דאצטריך למימר הכא דאמר רב הונא כוליה פירקא רבי יוסי היא לאו משום הא מתניתין גופא דבהא הא מסיים בה דברי ר' יוסי אלא משום דחש הש''ס דילמא הוה פריך ליה מאידך מתניתין דקתני קונם שאני נהנית לבריות אינו יכול להפר וסתמא קתני ולא מפרש בה דברי ר' יוסי להכי הקדים ואמר ליה דכולה פרקין ר' יוסי היא וליכא למיפרך מינה כלל דשמואל דאמר כרבנן והאי דאיצטרכינן נמי לאורוכי ולמימר ומאי אין יכול להפר משום נדרי עינוי נפש אבל מפר משום דברי' שבינו לבינה אע''ג דלפרוקה לשמואל לא הוה מצטריך לן אלא למימר דהא מני ר' יוסי היא ושמואל דאמר כרבנן היינו טעמא משום דאם איתא דלר' יוסי לא מצי מפר אפי' משום דברים שבינו לבינה ליכא למימר דליהוי לרבנן נדר שיש בו עינוי נפש דהא ארחץ ולא ארחץ דלרבנן הוי עינוי נפש לרבי יוסי הוי דברים שבינו לבינה משום הכי אמרי' דלר' יוסי נמי דברים שבינו לבינה הויין הלכך שפיר מצינן למימר דלרבנן מפר משום ענוי נפש: וכיון דאסיקנא דשמואל דאמר כרבנן נקטינן כותייהו ואע''ג דכולה פרקין רבי יוסי היא לאו סתמי נינהו דכיון דקתני תנא דברי ר' יוסי יתירא הוה ליה כאילו תנן בהדיא בכולהו מתניתין אמר ר' יוסי וכן דעת הרמב''ן ז''ל וכבר כתבתי זה למעלה (דף פא.) אבל אחרים אומרים דלמסקנא שמואל כר' יוסי מתוקמא והכי קאמר מתני' רבי יוסי היא ומאי אין יכול להפר משום נדרי עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה מפר ושמואל נמי משום דברים שבינו לבינה אומר דמפר וכרבי יוסי ולא נהירא דאם כן לא הוי לן למימר מתני' ר' יוסי היא דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי דכיון דאמרי' דמתניתין דקתני לא יפר משום נדרי עינוי נפש קאמר ושמואל דאמר מיפר משום דברים שבינו לבינה בהכי סגי לן לפרוקה לדשמואל ומאי איכפת לן תו מתניתין מני אלא ודאי כדאמרן: אמר רב יהודה אמר שמואל נדרה משתי ככרות. כגון דאמרה שתי ככרות אלו עלי באחת מתענה שהיא פת נקיה ובאחת אין מתענה שהיא פת קיבר מתוך שהוא מפר למתענה מפני שיש בה עינוי נפש מפר לשאין מתענה אע''פ שאין בה עינוי נפש דכיון דשתיהן דבר אכילה מפר לשאין מתענה בגררא דמתענה ואפי' הפר סתם כל הנדר מופר: ורב אסי אמר רבי יוחנן מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה. משום דלית ליה הך גררא הלכך אפי' הפר בפירוש למתענה ואין מתענה אינו מופר לשאין מתענה כך פירשו רבותי ולא ראיתי לאחד מהם בגררא דשמואל טעם למה ונראה בעיני דשמואל ורבי יוחנן בהכי פליגי משום דקרא כתיב ואישה יפרנו ומפקינן מהאי קרא לקמן (דף פז.) דצריך הבעל שיפר כל הנדר דיפרנו כוליה משמע ואם הפר מקצתו אפי' מה שהפר אינו מופר שכך היא עיקר הגירסא בההיא שמעתא דלקמן וכמו שנכתוב עליה בסייעתא דשמיא משום הכי קאמר דכיון שנדרה משתי ככרות הרי כנדר אחד וא''א לו להפר לחצאין דיפרנו כתיב משום הכי מתוך שהוא צריך להפר ויכול להפר למתענה משום עינוי נפש מפר ג''כ לשאין מתענה דאי אמרת לא מצי מיפר נמצא שאף הפרתו למתענה אינו כלום וכיון דרחמנא יהיב ליה רשותא להפר נדרים שיש בהן עינוי נפש על כרחיך מפר אף בשאין מתענה דמתענה בשאין מתענה תליא ואי אמרת לא מצי מפר איכא עינוי נפש ורב אסי אמר ר' יוחנן מפר למתענה ואין מפר למה שאין מתענה דסבירא ליה דנהי דיפרנו אמר רחמנא דמשמע כוליה ולא פלגיה היינו לומר שצריך להפר כל הנדר שהוא יכול להפר דיפרנו דקרא אענוי נפש קאי הילכך כל שהפר כל מה שיש בו עינוי נפש בהכי סגי ויפרנו קרינן ביה ומשום הכי מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה וכי תימא א''כ דסבירא ליה לשמואל דיפרנו אכולה נדר קאי ואפי' לההיא פלגא דליתיה מהנהו גווני דמצי בעל מפר וכדכתיבנא תקשי ליה מתניתין דתנן (לקמן צ:) נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים ואמאי נימא כיון דיפרנו אמר רחמנא מתוך שמפר חלקו מפר נמי חלק היהודים דבלאו הכי לא אפשר איכא למימר דאפשר דסבירא ליה לשמואל דיפרנו דמשמע כוליה ולא פלגיה בעינוי נפש בלחוד הוא דכתיב ולא אשכחן ליה בדברים שבינו לבינה ובמתניתין דלקמן ובברייתא דמייתי עלה בגמרא בנדרי עינוי נפש נקיט לה ולא בדברים שבינו לבינה ומילתא דשייכא בטעמא היא דנדרי עינוי נפש משום קפידא דידה הוא דמצי מפר דעינויא גבה היא ומשום הכי אינו בדין שיפר לחצאין דהא מעני ליה טפי אבל דברים שבינו לבינה משום קפידא דבעל הוא הלכך במאי דלא קפיד לא קפיד ובמאי דקפיד שרי וזיל אדנפשיה כן נראה בעיני: איתיביה האשה שנדרה בנזיר וכו'

נדרים פב ע"ב - טקסט הדף

דף פב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד