נדרים פד ע"א

איתיביה רבא לרב נחמן ובעל לאו בכלל בריות הוא והתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש הן ויפר לה לעולם אימא לך שאני הכא דמוכחא מלתא דעל היתרא קאסרה נפשה: יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה: ולא קתני ובמעשר עני והתניא בברייתא ובמעשר עני אמר רב יוסף ל''ק הא רבי אליעזר הא רבנן דתנן ר''א אומר אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - א

איתיביה רבא לרב נחמן:

וכי בעל לאו בכלל בריות הוא?

והתנן: נטולה אני מן היהודים - אם אסרה על עצמה תשמיש המיטה מכל היהודים, ^[3] יפר הבעל את חלקו, ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן שאר היהודים. כיון שההפרה של הבעל אינה חלה אלא על מה שאסרה עצמה עליו, אבל במה שאסרה עצמה מאחרים, אינו יכול להפר.

ואי אמרת, בעל לאו בכלל בריות הוא, מדוע צריך הבעל להפר את חלקו? הלא חלקו לא נאסר כלל! ^[4]

ומתרצינן: לעולם בעל, לאו בכלל בריות הוא. ושאני הכא, דמוכחא מלתא דעל היתרא קאסרה נפשה.

שבאופן זה, שאסרה את עצמה מתשמיש המיטה, מוכח שהתכוונה אף לבעלה. כיון שעל אחרים הרי היא אסורה בלאו הכי.

שנינו במשנה: יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה:

ולא קתני במשנה ובמעשר עני.

ומשמע, שהמודרת הנאה מהבריות, אינה יכולה ליהנות ממעשר עני.

ומקשינן:

והתניא בברייתא: ובמעשר עני - שיכולה היא אף ליהנות ממעשר עני, ונמצא שיש סתירה בין דברי המשנה לדברי הברייתא.

ומתרצינן:

אמר רב יוסף: לא קשיא. הא רבי אליעזר, הא רבנן.

דתנן: בי אליעזר אומר, אין אדם צריך לקרות שם [להחיל חלות שם מעשר על עשירית מהפירות] על מעשר עני, של דמאי.

[בשם "דמאי" נקראים פירות של עמי הארץ, שגזרו חכמים להפריש מהם מעשרות, על אף שרוב עמי הארצות מעשרים את פירותיהם, כיון שחשודים הם שאינם נזהרים להפריש מעשרות].

וסבר רבי אליעזר, שהיות ודמאי הוא רק גזירת חכמים מחמת חשש ספק טבל, וגם אם יפריש את המעשר עני הוא לא יהיה חייב ליתנו לעניים, היות שספק ממון לקולא, לכן, לדעתו, אין צורך אפילו לקרוא שם על מעשר עני כלל.

הערות

^[3] התוספות (צ ב) מקשים, איך היא יכולה לאסור את עצמה על כל היהודים? הלא היא אסורה עליהם כבר באיסור אשת איש ואין איסור חל על איסור? ומתרצים התוספות שזהו איסור כולל, כיון שכללה את הבעל בתוך כולם, והבעל הרי הוא מותר לה, ואיסור כולל חל על איסור אחר. אך הקשו על זה התוספות, שהרי הגמרא אמרה בתחילת הפרק שכוליה פרקין רבי יוסי היא, ואם כן הרי רבי יוסי סובר שאין איסור חל על איסור אפילו כאשר האיסור הוא איסור כולל.

^[4] זוהי גירסה ראשונה בר"ן. וכך נראה שהיא גם גירסת הרא"ש והתוספות, ובנוסחאות הגמרא מובא כך: ואי אמרת בעל לאו בכלל ביות נדרי ענוי נפש הן ויפר לה לעולם. והר"ן מסביר גרסה זו, שהגמרא מקשה כך: אם נאמר שבעל הרי הוא בכלל בריות, אפשר לפרש שהאשה התכוונה לאסור על עצמה הנאת תשמיש מכל היהודים, כיון שאף בעלה בכלל זה. אבל אם נאמר שבעל לאו בכלל בריות, אי אפשר לפרש שהיא אסרה על עצמה הנאת תשמיש, כיון שאם אין בעלה בכלל הנדר הרי לא אמרה כלום בנדרה, שהרי בלאו הכי היא אסורה על כולם, ועל כן מוכרחים לפרש שכונתה היא לאסור על עצמה את כל ההנאות מהיהודים. ואם כן, הרי זה נדרי ענוי נפש, ויכול הבעל להפר לה אף את חלקם של שאר היהודים.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן: ובעל לאו [לא] בכלל בריות הוא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: האומרת "נטולה אני (אסורה הנאתי) מן היהודים", לענין תשמיש — יפר חלקו, ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים כאשר תתגרש. ומעתה, אם אתה אומר שבעלה בכלל נדר זה, נמצא שיש בכך נדר שבינו לבינה, ולכן מפר את חלקו, אבל אין הנדר מופר לעולם, ולכן כשמתגרשת ממנו נאסרת, ונטולה מן היהודים.

ואי אמרת [ואולם אם אומר אתה] כי בעל לאו [לא] בכלל בריות הוא אם כן אין זה נדר שבינו לבינה, אלא נדרי עינוי נפש הן, ויפר לה לעולם!

השיב לו: אימא [אומר] לך: בדרך כלל בעל אינו בכלל בריות, ושאני הכא [שונה כאן] דמוכחא מלתא [שמוכח הדבר] שהרי על היתרא קאסרה נפשה [המותר לה היא אוסרת את עצמה] ולא על יחסים שממילא אסורים עליה, ובודאי התכוונה לאסור עליה את בעלה בנדר זה.

א שנינו במשנה שאם נדרה הנאה מן הבריות יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה. ומעירים: ולא קתני [שנה] גם ובמעשר עני. והתניא [והרי שנינו] בברייתא הלכה זו ונוסף בה: ובמעשר עני!

אמר ר' יוסף: לא קשיא [קשה]; הא [זו] — שיטת ר' אליעזר, הא [זו] — שיטת רבנן [חכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: אין אדם צריך להפריש בפועל, ואף לא לקרות שם על חלקו של מעשר עני בתבואה של דמאי (תבואה הנלקחת מעם הארץ, שספק אם היא מעושרת). שהרי מעשר עני אין בו קדושה, ואף אין העני יכול לתובעו ממנו, שהרי אין בידו ראיה שמגיע לו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava raised an objection to the opinion of Rav Naḥman: And is a husband not included in her reference to people? But didn’t we learn otherwise in a mishna (90b): If a woman said: I am removed from the Jews, i.e., the benefit of intercourse with me is prohibited to all Jews, her husband must nullify his part, i.e., the part that affects him. She would be permitted to him, and she may engage in intercourse with him, but she is removed from all other Jews, so that if he divorces her, she is forbidden to all.

The Gemara explains the difficulty: If you say that the husband is included in this vow, it follows that he can nullify his part, as it is a vow that adversely affects the relationship between him and her, but the vow is not permanently nullified; if they divorce she is removed from all Jews, including him. But if you say a husband is not included in her reference to people, then it is not a vow that touches upon their personal relationship, but rather it is a vow of affliction, and he can nullify it for her forever.

Rav Naḥman responded: I could say to you that in general a husband is not included in her reference to people, but here it is different, as it is clear that the woman means to include her husband in the vow, as she means to render forbidden to herself a matter that is otherwise permitted to her and not to render forbidden to herself intercourse with men other than her husband, which is in any case forbidden to her. Therefore, she certainly intended to render herself forbidden to her husband.

§ The mishna teaches that if a woman took a vow prohibiting herself from benefiting from people, she may nevertheless benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a. The Gemara notes that the mishna does not teach that she may benefit from these gifts and also from poor man’s tithe. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that she may benefit from these gifts and also from poor man’s tithe?

Rav Yosef said: This is not difficult, as the matter is the subject of a tannaitic dispute. This baraita that says that the woman may derive benefit even from poor man’s tithe reflects the opinion of Rabbi Eliezer, whereas that mishna, which does not mention poor man’s tithe, reflects the opinion of the Rabbis, as we learned in a mishna (Demai 4:3): Rabbi Eliezer says: A person need not actually set aside, nor even designate by name, the poor man’s tithe of doubtfully tithed produce [demai], i.e., produce purchased from an am ha’aretz, one who is not diligent in separating tithes, as poor man’s tithe has no sanctity, and a poor man cannot claim it from him, since he cannot offer proof that this produce in fact has the status of poor man’s tithe.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא אמאי צריך להפר. ויש ספרים דגרסי ואי (אמרה) [אמרת – לפי הגמרא כאן] בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש הוא יפר לעולם ופירש מורי הרב ז"ל דהכי קאמר כיון דקתני יפר חלקו, על כרחין לא נטולה מהנאת תשמיש [קאמרה – לפי השי"מ] אלא נטולה מפירותיה, ואם כן נדרי נפש אינון ויפר אפילו לאחרים, ואמאי קתני יפר חלקו כלומר לעצמו, דאף על גב דקונם שאני נהנה לבריות אין יכול להפר, התם משום דמישתריין לה פירותיהן כי זבין להו בעל, אבל הכא פירותיהן קאסרה ואפילו אי זבין להו בעל. ואם תאמר ודלמא דקאמרה קונם שאני נהנית מן הבריות והיינו נטולה מן היהודים, כלומר מהנאתן ולכך לא יפר את חלקו, נראה לי דכיון דלא הוי עינוי נפש גם דברים שבינו לבינה לא הוי, דמאי איכפת [ליה – לפי השי"מ] אם לא תקבל מתנות באדם. עד כאן לשון מורי ז"ל. ולשון אחר קצר ראיתי משמו של מורי ז"ל אי בעל לאו בכלל בריות הוא, על כרחין לאו נטולה מתשמיש קאמרה, שהרי אסורה ועומדת בתשמיש בלא נדר, ואי אפשר לומר נמי דקונם שאני נהנית מן הבריות דוקא משלהם קא אמרה, אבל ממה שיקנה הבעל מהם תהנה לא היא, דאם כן אמאי יפר בעודה תחתיו, הא אפילו בינו לבינה לא הוי, כיון שיכול הבעל להביא לה ממקום שירצה. עד כאן.

והתנן נטולה אני מן היהודים כו'. ה"ג ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא חלקו אמאי צריך להפר דמי שאינו בכלל בריות גם אינו בכלל יהודים וא"כ חלקו אמאי צריך להפר והרי לא אסרה עצמה עליו:

שאני הכא דמוכחא מילתא כו'. דבעלמא לא הוי בעל בכלל בריות הכא מוכחא מילתא דהוי בכלל יהודים שאינה צריכה לאסור עצמה אלא ממי שהיא מותרת לו ויס"ג ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש אינון ויפר לעולם וה"פ דאי בעל לא הוי בכלל בריות א"כ נטולה אני מן היהודים לאו לענין תשמיש קאמרה דבלאו הכי אסורה להם אלא לענין הנאה קאמרה שאסרה הנאת עולם עליה והוו נדרי עינוי נפש ויפר לעולם ואמאי קאמר ותהא נטולה מן היהודים ואע"ג דאמרינן כיון דבעל לאו בכלל בריות הוא אינו יכול להפר אלא משום קונם שאני נהנה לבריות ומותרת בפירותיהן כדפי' לעיל אבל נטולה אני מן היהודים משמע מפירותיהן הלכך אסורה להם אף אם ימכרום לאחרים ומשמשתו לא קשיא ליה דה"ק יפר חלקו שתהא מותרת ליהנות מן היהודים בעודה תחתיו ותעמוד אצלו ותשמשנו:

ומשני שאני הכא דמוכחא מילתא. כלומר לישנא דנטולה אני מן היהודים משמע דמתשמיש קאמרה ובעל הוה בכלל דאהיתרא קאסרה נפשה ולישנא קמא מרווח ופשוט יותר אלא דאפשר דקשה להו משום דאיכא למימר דלעולם בעל לאו בכלל בריות הוא והאי דצריך להפר חלקו כדר"ג דלעיל גבי ההיא שלא אציע מטתך וה"נ לפום ריהטא דעלמא בעל בכלל בריות הוא ולכך נדחקו לעשות גירסא אחרת:

אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי. הלוקח תבואה מע"ה צריך להפריש מעשר ראשון ומעשר שני מספק אבל מעשר עני אין צריך:

כבר ידעת שתבואה של עם הארץ נקראת דמאי ר"ל שנחשדו עמי הארץ על המעשרות מפני שבדקו ולא מצאו אותם מעשרים אלא תרומה גדולה אבל לא מעשר ראשון ולא מעשר שני ומעשר עני והתקינו שכל הלוקח מפירותיהם יהא צריך לעשר ומכל מקום לא התקינו אלא על תרומת מעשר מפני שהיא עון מיתה ובמעשר שני מפני שאין בו הפסד אבל מעשר ראשון ומעשר עני הואיל ומותרין לזרים אינו צריך להפריש שהרי איסור אין כאן ואם מצד הגזל הרי ספק הוא ואומרין ללוי או לעני הבא ראיה שלא נתעשר וטול ושמא תאמר היאך מפריש תרומת מעשר בלא הפרשת מעשר וכבר ידענו שצריך להיות המעשר קודם פירשו בסדר זרעים שמפריש אחד ממאה שהוא שיעור תרומת מעשר ואומר הרי זה מעשר ושאר המעשר סמוך לו ואחר כך אומר זה שהפרשתי ואמרתי שהוא מעשר יהא תרומת מעשר על כל המעשר הסמוך לו ונוטלו ונותנו לכהן ואף מעשר עני שבו אע"פ שאינו צריך להפריש מכל מקום צריך שיקרא לו שם והוא שיאמר עשירית של תבואה זו יהא לצורך מעשר עני ופירשו הטעם במקומו מפני שמעשר עני בשנה שלישית ושישית הוא במקום מעשר שני של שאר שני שבוע שהוא צריך להפריש ותקנו לו קריאת שם שלא להשתכח לגמרי עד שיבא ליכשל במעשר שני וכל שלא קרא לו שם טובל את התבואה מתורת דמאי ליאסר באכילה כשאר המעשרות מדברי סופרים שהרי ודאו טובל מן התורה ר"ל שהאוכל מתבואה שלא הופרשו כל מעשרותיה אפילו לא נשאר אלא מעשר עני שבה הרי זה לוקה משום טבל אלא שאין בו מיתה אלא כשהוא טבול לתרומה גדולה ותרומת מעשר ולא בלקט שכחה ופאה שאין טובלין את התבואה אע"פ שמכל מקום חייב ליתנם ואם לא נתנם ונאבדו או נשרפו שהוא לוקה כמו שיתבאר במקומו אבל זה ודאו טובל מן התורה ואחר שודאו טובל מן התורה ספיקו טובל מדברי סופרים ויש מפרשים שאף להפרשה הוא צריך ומה שאמרו כאן ואין צריך להפריש פירושו שאינו צריך ליתנו לכהן ואחר שודאו טובל מן התורה ספיקו טובל מדברי סופרים:

ר' אליעזר אומר אין אדם צריך לקרא שם על המעשר עם של דמאי וחכ"א קורא שם ואינו צריך להפריש עיין מה שפירשתי שם במס' דמאי:

נטולה אני מן היהודים פירוש לא אהנה מן היהודים. יפר חלקו פירוש יפר לעצמו. ותהא נטולה מן היהודים למעלה פירשנו דרבי יוסי היא דתשמיש המטה הוי דברים שבינו לבינה ולא ענוי נפש משום הכי תהא נטולה מן היהודים אחרי דדברים שבינו לבינה הוו. אין להקשות מכאן לשמואל דאמר לעיל מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינה מתענה שהרי פירשנו טעמו של שמואל משום דבעל מעקר עקר כמו חכם ומטעם זה בטל כולו במקצתו וכי אמרינן מעקר עקר בנדרי ענוי נפש שמופרים לגמרי אבל בדברים דבינו לבינה דאינו מפר אלא לעצמו לא אמרינן מיעקר עקר שאינו דומה להתר חכם דעקר הילכך אין לנו לבטל כולו במקצתו. עד כאן. שטה.
אי אמרת בשלמא בעל בכלל הבריות הוא והבריות עיקר הנדר ובעל בכללן משום הכי כי נדרה סתם ואמרה נטולה אני מן היהודים אמרינן דלא נדרה אלא משמוש בעלמא שלא תשמש להם לדבר שהוא שוה בין לבעלה בין ליהודים אבל תשמיש המטה בלא נדר נמי אסורה ליהודים ולא נדרה עליו ומאחר שמשמוש בעלמא נדרה והם דברים שבינו לבינה משום הכי מפר חלקו לבד ולא חלקם כדין דברים שבינו לבינה. אלא אי אמרת דבעל לאו בכלל בריות הוא ובעל עיקר הנדר ובשבילו היה עיקר כוונתה אלא שבתוך דיבורה כללה שאר היהודים ומתשמיש המטה נדרה על כרחין שהיא מותרת לו בלא נדר וכיון שעיקר כוונתה היה לאסור בעלה מתשמיש גם שאר היהודים שנכללו באיסור מתשמיש דהיינו אחר שיגרשנה ואם כן הוא מאחר דענוי נפש הוא אמאי לא יפר בין לעצמו בין לאחרים ותהיה מותרת לכל ואמאי קאמר ותהא נטולה מן היהודים שאני התם דמשום הכי אינו מפר ליהודים לפי שלא נדרה מהם אלא מדבר שהיא מותרת להם תחלה בלא הנדר כגון שמוש בעלמא אבל מתשמיש המטה שהיא אסורה להם בלא נדר לא נדרה מהם על כך ונהי נמי שהוא עיקר הנדר ומתשמיש נדרה ממנו שהיא מותרת לו על כרחין הנאת האחרים שאסרה בכלל נדרה לא משמע אלא מן שאר השמושין. ועתה לפי זה קשה עלי מאד כי הכא משמע לדברי רבא ורב נחמן דתשמיש איקרי ענוי נפש ולמעלה שאל רבא מרב נחמן אי הוי תשמיש המטה ענוי נפש אליבא דרבנן או לא והשיב לו דלא הוי ענוי נפש מדקתני ותהא נטולה מן היהודים דאם הוי ענוי נפש אמאי לא מפר בין לעצמו בין לאחרים ורבא קבל דבריו ולא אמר לו אלא דההיא מתני' רבי יוסי היא ואכתי לרבנן תיבעי. ועוד דהתם משמע לרב נחמן דההיא מתני' בנדרה מתשמיש המטה על בעלה ועל כל היהודים איירי והכא משמע דלא נדרה תשמיש אלא מבעלה אבל מאחריני תשמיש בעלמא ולא תשמיש המטה. ונראה בעיני דמתחלה דהוה סלקא דעתיה דרב נחמן דההיא מתני' אתא אליבא דרבנן והוה משמע ליה דעיקר הלשון דקאמר נטולה אני מן היהודים מתשמיש משמע אם כן מדקאמר תנא דמתני' דיפר חלקו לבד על כרחין סבירא ליה דתשמיש לא חשיב אלא דברים שבינו לבינה אבל הא דהכא נאמר אחר שנתברר לרב נחמן מדברי רבא דמתניתין רבי יוסי היא ומאחר דסבירא ליה לרב נחמן הכא דבעל הוי עיקר הנדר ולאו בכלל בריות הוא על כרחין ההיא דנטולה אני מן היהודים בעלה הוי עיקר הנדר ומתשמיש נדרה ממנו ומדקאמר דלא יפר אלא חלקו לבד אם כן על כרחין כשנכלל באיסור הנדר שאר היהודים בשמוש בעלמא נכללו במאי שהיתה מותרת בהן אם לא מפני הנדר ועל כן תירץ רב נחמן הכא מה שתירץ. ועתה לפי מסקנא דהכא תשמיש המטה הוי ענוי נפש אפילו לרבי יוסי וכל שכן לרבנן. וחפשתי בדברי הרמב"ם ולא מצאתי מקום בדבריו שיתברר ממנו אי תשמיש המטה הוי ענוי נפש או לא. הרי"ץ ז"ל.

הכי גרסינן ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא אמאי צריך להפר. ויש ספרים דגרסי ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי ענוי נפש הן ויפר לעולם. ופירש מורי הרב ז"ל דהכי קאמר כיון דקתני יפר חלקו על כרחך לא נטולה מהנאת תשמיש קאמרה אלא נטולה מפירותיה ואם כן נדרי ענוי נפש אינון ויפר אפילו לאחרים ואמאי קתני יפר חלקו כלומר לעצמו דאף על גב דקונם שאני נהנה לבריות אין יכול להפר התם משום דמשתריין לה פירותיהן כי זבין להו בעל אבל הכא פירותיהן קאסרה ואפילו אי זבין להו בעל. וא"ת ודילמא דקאמרה קונם שאני נהנית מן הבריות והיינו נטולה מן היהודים כלומר מהנאתן ולכך לא יפר את חלקו. נראה לי דכיון דלא הוי ענוי נפש גם דברים שבינו לבינה לא הוי דמאי איכפת ליה אם לא תקבל מתנות באדם. עד כאן לשון מורי ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ומשני תלמודא שאני הכא לענין תשמיש המטה בעל בכלל יהודים דאהיתירא קאסרה נפשה פירוש מסתמא לא נתכוונה זאת אלא לאסור עצמה במותר לה דהיינו בעלה והוא הדין לאחרים כשתתגרש. אבל אין לנו לומר שעל האחרים נתכוונה ולא על בעלה שהרי בלאו הכי היא אסורה להם ופירושו דאהיתירא נמי קאסרה נפשה. אבל הא לא קאמר אהיתירא ולא אאיסורא דאם כן אמאי תהא נטולה מן היהודים ואף על פי שהאחרים אסורים איסור חל עלייהו כאשר שנינו נדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ואפילו בשבועה היה חל בענין הזה באיסור כולל כדאמרינן גבי ענבים ותאנים בשבועות פרק שלישי. שטה.
פיסקא ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה דאין לבעלים חלק בהן ואפילו לעני כדאמרינן בפרק ראשון דגיטין לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו ולא קתני ובמעשר עני ובמשמע שברשות בעלים (אין) הוא ואסור לה ליהנות. הרא"ם ז"ל.

רש"י בד"ה ואי אמרת כו' אצטריכא למדיר כצ"ל:

בד"ה רבי אליעזר כו' ומעשר שני כצ"ל:

ברא"ש בד"ה אין אדם כו' אבל מעשר עני כצ"ל:

ר"ן בד"ה ואני אומר כצ"ל כו' אדם כו' בגמרא כצ"ל איסור הס"ד:

רא"ש ד"ה ש"ה דמוכחא כו'. אבל נטולה כו' משמע מפירותיהן הלכך אסורים לה אף כו'. כצ"ל:

איתיביה רבא לרב נחמן. דאמר בעל לאו בכלל בריות הוא: ותהא נטולה מן היהודים. לכשתתגרש אסורה לינשא דהכי קאמרה ונטולה אני מן היהודים שלא אהנה מתשמישו דהיינו דומיא דהנאת תשמישך עלי וכדרב דאנר כל כי האי גוונא חייל נדרא והשתא מיהדר לאיתויי תיובתא דרב נחמן אי אמרת בשלמא בעל בכלל בריות הוא אהכי יפר חלקו דכי אמרה נטולה אני מן היהודים הוי בעל בכלל ואיתסר ליה מתשמיש והוו להו דברים שבינו לבינה ואהכי יפר כל זמן שהיא ברשותו ולכי נפקא מיניה חיילא נדרא כשאר דברים שבינו לבינה היינו דקתני ותהא נטולה מן היהודים לכשתצא מרשותו של זה שאינה יכולה לינשא לאחרים: אלא אי אמרת דבעל לא הוי בכלל בריות ותפשוט דכי אמרה ונטולה אני מן היהודים דלא הוי בעל בכלל משום דאמרינן נדרי עינוי נפש הוא הואיל ולכשתתגרש או תתאלמן לא תוכל להנשא לכל אדם אהכי קרי ליה מהשתא עינוי נפש אע''ג דהשתא כל זמן שהיא תחתיו אינו עינוי נפש דידה והואיל ועינוי נפש אינון אמאי יפר חלקו כשתצא מתחתיו חל הנדר ויפר לה לעולם כשאר נדרי עינוי נפש אלא ש''מ דבעל בכלל בריות הוא ובנדרים שבינו לבינה הוא מאן דפריך הכי ס''ל דאי לאו משום דבעל בכלל בריות הוא הוה אמינא דתשמיש עינוי נפש הוא ודלא כרב נחמן דאמר לעיל דתשמיש דברים שבינו לבינה הוא אליבא דר' יוסי: שאני הכא דמוכחא מילתא דעל היתרא קאסרא נפשה. כלומר אבעל קאסרה נפשה משום דלדידיה היא דמשתריא אבל לשאר עלמא לא אצטריכא למידר דלא קא משתריא בהכי דאשת איש היא: והתניא בברייתא. בהך פירקין דבמעשר עני מצי לאיתהנויי: ר' אליעזר אומר. הלוקח פירות מעם הארץ בשנה השלישית ובא לו להפריש מעשר עני אינו צריך לקרות עליו שם מעשר עני דלמעשר ראשון ליכא למיחש דליתי לוי ראיה דלא יהביה עם הארץ וליתיב ליה ולתרומה ליכא למיחש דלא נחשדו עמי הארץ על התרומה דאית בה עון מיתה ומעשר שני ליכא בשנה השלישית אבל בתרומת מעשר מיחייב דלא למדנו בה עון מיתה אלא מהיקשא דתרומה גדולה והואיל ולא כתיב בה בפירוש מיתה מש''ה לא ציית ע''ה [להיקשא] ולא מפריש ממנה תרומת מעשר ועל (אותו) מעשר עני אין צריך לקרות עליו אפילו שם מעשר:

ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא. כי נדרה נטולה אני מן היהודים פירוש מתשמיש היהודים משאר יהודים קאמרה ואמאי צריך להפר חלקו והא לא אסרה נפשה אלא משאר יהודים: שאני הכא דמוכחא מילתא. שמתכוונת לאסור עצמה מתשמיש המותר לה דהיינו תשמיש הבעל ולכך צריך להפר חלקו ואית ספרים דגרסי ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נטולה אני מן היהודים לאו תשמיש קאמרה שהרי אסורה בתשמישם בלא נדרה אלא ה''ק נטולה הנאתי מפירות היהודים שלא אהנה מהם אף כי לא יהא שלהם וא''כ הוי עינוי נפש דהא אמרינן (לעיל דף פב:) כשאין פרנסתו אלא ממנו יפר דהא ליכא למימר דאמרה קונם נהנה מן הבריות דוקא בעודו שלהם אבל ממה שיקח הבעל מהם תהנה א''כ אמאי יפר בעודה תחתיו אפי' בינו לבינה לא הוי כיון שיכול הבעל להביא ממקום שירצה הר''ר יונה נ''ע ויפר לה לעולם אף אחר שיגרשנה ואמאי תהא נטולה מן היהודים אלא לאו בעל בכלל בריות הוא וכי אמרה נטולה אני מן היהודים מתשמיש קאמרה והוי בינו לבינה ומשני שאני הכא דמוכחא מילתא דהתורה אסרה וכי נמי בעל לאו בכלל בריות בעלמא הכא הוי בכלל בריות והכי משמע לשון נטולה מבעל ומהשאר יהודים וקשה לפי סברת המקשה תקשה כמו כן מאי תהא משמשתו דקתני כיון דלאו בתשמיש נדרה ושמא ה''ק יפר ותעמוד תחתיו דלא תצא וקאי אמשנה ראשונה דאמר תצא: אין אדם צריך לקרות. אפי' שם דלהפרשה כלל למעשר עני של דמאי:

ר"ן
דנודר מיורדי הים לאחר שלשים ויש כאן אדם שבשעת נדרו הוא מיורדי הים ולאחר מכן קודם שלשים יום נעשה מיושבי יבשה דתלי ליה האי דינא בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא ולדידן קי''ל כר' עקיבא אסור בו כיון שהיה מיורדי הים בשעת נדרו וכדכתיבא הא ירושלמי בהלכות הרמב''ן ז''ל בפרק ארבעה נדרים וכדכתיבנא לה נמי לעיל (דף ל.) וכיון דתלי ליה להאי דינא בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא מיניה דכי היכי דבאותן שהיו בשעת נדרו יורדי הים ואח''כ נעשו יושבי יבשה אסור לר' עקיבא ומותר לרבי ישמעאל הכי נמי כי הוי איפכא דהיינו באותן בני אדם שהיו בשעת נדרו יושבי יבשה ולאחר מכן נעשו יורדי הים אסור לר' ישמעאל ומותר לר''ע ולפום האי פירושא דפרשי' לא אתי האי ירושלמי כגמרא דילן דהא הכא מסקינן דנהי דבעל לאו בכלל בריות בשעה שנדרה אפי' הכי כשנתגרשה אסורה בו מפני שחזר להיות בכלל בריות אלמא לאו בתר אמירה בלחוד אזלינן וכי תימא רב נחמן מוקי לה למתני' כר' ישמעאל דאזיל בתר שעה שהנדר חל בה ומש''ה קתני דנתגרשה אסורה ליהנות מבעלה ליתא דהא סתם לן תנא בהאי פירקא כר''ע דתנן לקמן אמרה הריני נזירה לאחר ל' יום אע''פ שנשאת בתוך שלשים יום אין יכול להפר אלא ודאי כי קתני דנתגרשה אסורה לבעלה אפילו רבי עקיבא מודה בה הלכך להאי פירושא גמרא דילן לא אתי כירושלמי ונראה לי דליכא למיסמך בהא אגמרא דבני מערבא כיון דגמרא דילן פליגא עלה דלפום גמרין אסור בין בבני אדם שהיו בכלל לשונו בשעת הנדר בין בבני אדם שהיו בכלל לשונו לאחר מכן וסבריה דר' עקיבא לא קשיא אהא מלתא כלל משום דהא מילתא תליא בלשון בני אדם ובגמרא דילן סברינן דבכלל לשון בני אדם כולהו בכלל ור''ע במילתיה בתר דרשא דקראי דייק ליה הכי דלא שייך התם לשון בני אדם כלל ובירושלמי לא סברי הכי אלא סברי דהנודר מיורדי הים ודאי להנהו דהוו יורדי הים בשעת עיקר נדרו קא מכוין ומש''ה לית ליה למידק אלא לידע איזו שעה הוא עיקר נדרו אם שעת האמירה או שעת החלות ומש''ה אמרינן התם דתלי בפלוגתא דרבי ישמעאל ור' עקיבא. האי הוא פירושא דירושלמי ומאן דלא מפרש ליה הכי לא סבר ליה מידי ובגמרא דילן סברינן דלא תליא בהא מלתא כלל אלא בלשון בני אדם שכולן בכלל וברייתא דמייתינן בפ''ק דב''ב דייקא נמי הכי דתניא התם (דף ח.) המודר הנאה מאנשי העיר ובא אדם אחד ונשתהא עמם כל ששהא שם שנים עשר חדש אסור ליהנות ממנו ומדקתני לה סתמא משמע ודאי אפילו בא לעיר אחר שנדר אסור בו וכ''כ הרמב''ם ז''ל סתם בפ''ט מהלכות נדרים (הלכה יז) כן נ''ל. ואפשר שהרמב''ן ז''ל לא חלק ולא הביאו בהלכותיו אלא ללמוד ממנו שאסור בבני אדם שהם בכלל לשונו בשעת אמירה אע''פ שאינן בכלל לשונו בשעת חלות הנדר דהאי דינא ליתיה בגמרא דילן אבל לא לסמוך על הירושלמי בהלכתיה ובטעמיה אי נמי דירושלמי גופיה לאותם בני אדם שהם בכלל בשעת חלות הנדר פשיטא ליה מלשון בני אדם בגמרא דילן אבל דנזיל אף בתר אמירה מפיק מדר''ע: איתיביה רבא לרב נחמן וכו' נטולה אני מן היהודים. שאסרה הנאת תשמישם עליה ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא למה לה הפרה דהא איהו לא הוי בכלל איסור: שאני הכא דמוכחא מילתא דאהיתרא קא אסרה נפשה. לעולם בעלמא לאו בכלל בריות הוא אבל הכא כשאוסרת עליה הנאת תשמיש ואומרת נטולה אני מן היהודים ע''כ דעתה הוא שיהא בעל בכלל איסורא דאהיתרא קאסרה נפשה דבאיסורא למה לה למיסר כבר אסורה ועומדת וכיון דלית לה היתרא אלא בתשמיש בעלה ע''כ עיקר נדרה הוא לאסור הנאת תשמישו הלכך הכא ודאי ע''כ בעל בכלל בריות הוא ואיכא נסחי דגרסי ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש הוא ליפר לה לעולם וה''פ אי אמרת בשלמא דבעל בכלל בריות הוא וכי אמרה נטולה אני מן היהודים בעלה בכלל איכא לפרושי דכי אמרה נטולה אני מן היהודים מתשמיש קאמרה שבאה לאסור תשמיש בעלה המותר לה עם תשמיש כל היהודים ומש''ה יפר חלקו בלבד ואם תתגרש תהא נטולה מן היהודים משום דהוו דברים שבינו לבינה שאינו מפר לאחרים וכדאסיקנא לעיל אלא אי אמרת דבעל לאו בכלל בריות הוא וכי אמרה נטולה אני מן היהודים אין הבעל בכלל א''כ אי אפשר לומר דמתשמיש קאמרה דהא בלא נדרה נמי מיתסרא בהנאת תשמישם אלא ע''כ נטולה אני מהנאת פירותיהם קאמרה וא''כ נדרי עינוי נפש אינון יפר לה לעולם דהא אסיקנא בריש פירקין דמפר בין לעצמו בין לאחרים דליכא למימר נטולה אני מהנאת פירותיהם של יהודים בעודן שלהן קאמרה אבל אי זבין להו בעל מותרת בהן דא''כ אמאי יפר חלקו ומפרקינן שאני הכא דמוכחא מילתא דאהיתרא קאסרה נפשה דנטולה אני מן היהודים תשמיש משמע ולאו הנאת פירות ונהי דבעלמא בעל לא הוי בכלל בריות הכא הוי משום דמוכחא מילתא דאהיתרא דהיינו תשמיש דבעל קאסרה נפשה: אין אדם צריך (לתרום תרומת מעשר) [לקרות שם על מעשר עני] של דמאי. הלוקח מעם הארץ צריך לעשר ולתרום תרומת מעשר ונותנה לכהן ומעשר ראשון גופיה

נדרים פד ע"א - טקסט הדף

דף פד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד