נדרים פה ע"א

דרבי סבר טובת הנאה ממון ורבי יוסי בר רבי יהודה סבר טובת הנאה אינה ממון לא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון אלא הכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו אלא היינו טעמא דרבי קנסוה רבנן לגנב כי היכי דלא ליגנוב ורבי יוסי בר ר' יהודה סבר קנסוה רבנן לבעל הבית כי היכי דלא לישהי לטיבליה רבא אמר שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא:
מתני' קונם שאיני עושה על פי אבא ועל פי אביך ועל פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר שאיני עושה על פיך אינו צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהי אסורה עליו:
גמ' אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי למימרא דקסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ורמינהי המקדיש מעשה ידי אשתו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - א

דרבי סבר, טובת הנאה ממון - זכות זו של טובת הנאה בתרומות ובמעשרות נחשבת כזכות ממונית, ומכוחה של זכות ממונית זאת יש בעלות לבעל הפירות בפירות של התרומות והמעשרות, ולכן חייב הגנב לשלם את דמיהם לבעל הפירות. ^[9]

ורבי יוסי בר רבי יהודה סבר: טובת הנאה אינה ממון - אין זכות זו של טובת הנאה נחשבת זכות ממונית, ואין התרומות ומעשרות נחשבים כשייכים לבעל הפירות, ולכן אין הגנב חייב לשלם לבעל הפירות את שווי התרומות ומעשרות שבטבל.

ונמצא שדין זה שנוי במחלוקת תנאים, ועל כן מתרץ רב הושעיא שהרישא דמתניתין היא לפי רבי יוסי בר רבי יהודה, וסיפא דמתניתין היא לפי רבי.

ודחינן:

לא, דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון.

אלא הכא, במתנות כהונה שלא הורמו קא מיפלגי - מחלוקתם של רבי יוסי בר רבי יהודה ורבי היא כיצד צריך להתייחס למתנות כהונה מבחינה ממונית לפני הפרשתם מהטבל.

דעת רבי יוסי בר רבי יהודה היא, שהתרומות והמעשרות נחשבים כאילו הופרשו כבר והם קיימים, מבחינה ממונית. ואם כן, מעורב בתוך הטבל חלק של הכהנים והלויים ואין הוא שייך לבעל הפירות. ועל כן, אין הגנב חייב לשלם את חלק התרומות ומעשרות לבעל הפירות.

ודעת רבי היא, שכל זמן שעדיין לא הופרשו תרומות ומעשרות הרי כל הפירות נחשבים טבל גרידא, ואין כאן חלק של כהנים, ולכן חייב הגנב לשלם את דמי כל הטבל למי שגנב אותו מהם.

ומקשינן על דחיה זו:

ואי לפי כולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, אם כן מה לי הורמו מה לי לא הורמו [מה לי אם נחשבים התרומות ומעשרות כאילו הופרשו כבר, מה לי אם אינם נחשבים כך]. הלא בכל אופן אין סיבה לחייב את הגנב לשלם כנגד שיווי התרומות ומעשרות, שהרי לבעל הפירות אין לו מזה כלום. ^[10]

ומפרשינן פירוש אחר: אלא, היינו טעמא דרבי, שאפילו אם טובת הנאה אינה ממון בכל זאת חייב הגנב לשלם את דמי כולו, משום שקנסוה רבנן לגנב כי היכי [כדי] דלא ליגנוב.

ורבי יוסי בר רבי יהודה סבר, שאפילו אם טובת הנאה ממון, בכל זאת אין הגנב משלם אלא דמי חולין שבו, משום שקנסוה רבנן לבעל הבית, כי היכי דלא לישהי לטיבליה - כדי שלא ישהה את טבליו זמן רב ללא הפרשת תרומות ומעשרות.

ואם כן לא נתישבה סתירת המשנה בין הרישא לסיפא.

רבא אמר, לישב סתירה זו.

לעולם טובת הנאה ממון, ולפיכך כאשר אוסר את הנאתו על כהנים ולוים מסוימים אסורים הם בתרומותיו ומעשרותיו.

ושאני רישא, כאשר הוא אוסר תרומה על כל הכהנים. דהיינו טעמא דיטלו על כרחו, משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים, וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו, שויא עפרא בעלמא.

כלומר: כאשר הוא אוסר על כל הכהנים ליהנות ממנו, הרי אין לו מה לעשות עם התרומות ומעשרות, וזה נחשב שאינו מחשיב את טובת ההנאה שיש לו מהם, והרי זה כאילו הפקירן, ולכן יכולים הכהנים לקחת את התרומות ומעשרות בעל כרחו, כיון שהם אינם נהנים ממנו, שהרי הוא הפקיר את טובת ההנאה שלו. ^[11]

מתניתין:

קונם שאיני עושה על פי אבא, ועל פי אביך, ועל פי אחי, ועל פי אחיך - אם אסרה האשה את מעשי ידיה על אביה, או על אבי בעלה, או על אחיה, או על אחי בעלה, אינו יכול להפר כיון שאין זה ענוי נפש ואין זה נדרים שבינו לבינה.

שאיני עושה על פיך - ואם אסרה את מעשי ידיה על בעלה, אינו צריך להפר. משום שאין הנדר חל, כיון שמעשי ידיה משועבדים לבעלה ואינה יכולה לאוסרם עליו.

רבי עקיבא אומר: יפר, והטעם, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו - שמא מעשי ידיה יהיו מרובים יותר מכדי צורכו של הבעל, והעודף הזה אינו משועבד לבעל, והנדר חל עליו.

ולכן יש לו להפר כדי שלא יאסר הבעל בעודף של מעשי ידיה.

רבי יוחנן בן נורי אומר: יפר, יש לבעל להפר מטעם אחר,

שמא יגרשנה, ואז יחול הנדר כיון שאז כבר איננה משועבדת לו, ותהי אסורה עליו, ולא יוכל הבעל לחזור ולישא אותה כיון שמעשי ידיה אסורים עליו.

ולכן יש לו להפר כדי שלא יחול הנדר לאחר הגירושין. ^[12]

גמרא:

אמר שמואל, הלכה כרבי יוחנן בן נורי.

למימרא [מוכיחה הגמרא מדברי שמואל אלו],

דקסבר שמואל: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

כי אם נאמר שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אין הנדר יכול לחול רק על מעשי ידיה שתעשה לאחר שתתגרש, ואין הבעל צריך להפר לה.

ורמינהי - ומקשינן סתירה על כך בדברי שמואל עצמו:

דתנן: המקדיש מעשה ידי אשתו,

הערות

^[9] הריטב"א בקידושין (דף נח ב) מביא ב' שיטות בדברי רבי. א. שלדעת רבי חייב הגנב לשלם את שווי דמי החולין שבו, וכנגד התרומות ומעשרות אינו חייב לשלם אלא לפי כמה ששוה טובת ההנאה. ב. שהגנב חייב לשלם את שווי כל דמי הטבל לגמרי, שמכיון שטובת הנאה נחשבת ממון אז הבעלים נחשב בעלים גמורים על התרומות ומעשרות והוא חייב לשלם דמי כולו לגמרי.

^[10] הגמרא בקידושין מתרצת על שאלה זו, שמדובר כאן בישראל שירש פירות אלו מאבי אמו הכהן, ורבי סובר שמתנות שלא הורמו הרי הם כאילו קיימים, ואם כן אינו חייב ליתנם לכהן כיון שסבו, הכהן, כבר זכה בהם והוריש לו את זה, ולכן חייב הגנב לשלם לו את דמי כולו. אבל רבי יוסי ברבי יהודה סובר שמתנות שלא הורמו אינן נחשבות כאילו הן קיימות, אלא כל זמן שלא הופרשו התרומות ומעשרות, כל הפירות נחשבים טבל מבחינה ממונית, אם כן הרי לא הפסיד הגנב לבעל הפירות כלום, כי אפילו אם הוא ירש את זה מסבו הכהן, בכל זאת, כאשר הוא מפריש את התרומות ומעשרות, חייב הוא ליתנם לכהן, כיון שסבו עדיין לא זכה בהם, ולא הוריש לו אותן.

^[11] ולמד הר"ן מדברי הגמרא שכאשר אדם אוסר על עצמו את הנאת פירותיו יכולים אחרים לקחת אותם, כיון שזה נחשב שהוא מפקיר את הפירות האלו. אלא שהר"ן תמה, כיצד אפשר לקחת את הפירות האלו? הלא יש לחשוש שמא הוא יתיר את נדרו, ואז למפרע נעקר הנדר, וכאילו לא היה נדר מעולם, ואם כן הרי זה גזל גמור. וכמו כן קשה על הסוגיא שלנו, מדוע מותר לכהנים לקחת את התרומות ומעשרות? הלא יש לחשוש שמא בעל הפירות יתיר באופן חלקי את נדרו וישאיר את האיסור על חלק מהכהנים, ואז יתבטל ההפקר והכהנים שלקחו ונשארו בנדר הרי הם עברו על איסור נדר. (ר"ן עפ"י הסבר הרש"ש) והרשב"א אומר שאין לחשוש שמא ישאל על נדרו, שכל זמן שלא נשאל על נדרו איננו חוששים לכך. ומביא ראיה לדבריו מדברי הגמרא בקידושין, שאם התנה הבעל עם אשתו בשעת הקידושין שהוא מקדשה בתנאי שאין עליה נדרים ונמצא שיש עליה נדרים הרי היא אינה מקודשת, ולכאורה, אף שם יש לחשוש שמא היא תתיר את הנדרים והם יעקרו מלמפרע, והרי זה כאילו לא היו עליה נדרים מעולם ואם כן מדוע אנו מתירים לה לינשא לאחר? אלא, מוכיח מזה הרשב"א, שכל זמן שלא התירה את נדריה אין אנו חוששים לכך שהיא תתיר את הנדרים, וכמו כן כאן אין לחשוש שמא הנודר יתיר את נדרו. אך הר"ן דוחה את ראית הרשב"א ואומר שאכן לא נאמר בגמרא בקידושין שמותר לה לינשא לאחר, אלא רק שאין הקידושין חלים אם לא התירה את נדרה. ועוד טוען הר"ן, ששם אין לחשוש, כיון שאם האשה אכן תינשא לאחר הרי היא לא תתיר את נדרה כדי שלא תעבור על איסור אשת איש. ולכן חולק הר"ן על הרשב"א ואומר, שאף אם הנודר יתיר את הנדר, ההפקר לא יתבטל, מכיון שבשעה שנדר זה נחשב שהוא הפקירם, ורק הנדר בטל משנאל עליו, אבל ההפקר אינו בטל לעולם. ועיין בהרחבה בקהילות יעקב כאן שדן במהות ההפקרה בשעת הנדר.

^[12] הר"ן מפרש את מחלוקת התנאים כך: רבי עקיבא סובר שהעודף ממעשי ידיה אינו משועבד לבעל ולכן יש לבעל להפר כדי שלא יחול הנדר על העודף. רבי יוחנן בן נורי סובר שהעודף ממעשי ידיה משועבד לבעל ואינה יכולה לאסור את זה על בעלה, והטעם שיש לבעל להפר הוא כדי שלא יחול הנדר לאחר הגירושין. ותנא קמא סובר לגבי העודף ממעשי ידיה כמו רבי יוחנן בן נורי, אך חולק הוא על דברי רבי יוחנן בן נורי והוא סובר שאין לבעל להפר. ובטעמו של תנא קמא מביא הר"ן ב' פירושים: א. כיון שאין הנדר חל עכשיו אז אין האשה יכולה לאסור את מעשי ידיה שלאחר הגירושין כיון שזה עדיין לא בא לעולם. ב. אפילו אם יפר לא תועיל הפרתו, כיון שאין הבעל יכול להפר לאשתו נדר שיחול רק לאחר שיתגרשו. והתוס' רי"ד חולק על טעם א' של הר"ן והוא טוען שאף מעשי ידיה זה נחשב דבר שלא בא לעולם, ואם כן מכך שתנא קמא סובר שיכולה לידור כזה נדר אילולי השעבוד, מוכח שהוא סובר שאפשר לידור על דבר שלא בא לעולם. ועל כן מפרש התוספות רי"ד כטעם ב' של הר"ן, והוא מוסיף שהטעם שאין הבעל יכול להפר נדרים שיחולו רק לאחר שיתגרשו הוא משום שנדר כזה אינו נחשב נדר שבינו לבינה. ויש ראשונים שמפרשים שתנא קמא סובר כמו רבי עקיבא שהעודף שייך לבעל, אלא שהוא סובר שבלשון הנדר שאמרה קונם שאני עושה לפיך משמע שהתכוונה רק למה שמגיע לבעל ולא על העודף, ולכן אין הבעל צריך להפר כיון שהעודף לא נכלל בנדר. [עיין שיטמ"ק בכתובות]

רבי סבר: טובת הנאה נחשבת ממון ולכן צריך הגנב להחזיר לו את הטבל כולו — מפני שיש לבעל הטבל גם זכות ממונית במתנות, שנהנה מטובת הנאה כאשר הוא נותן את התרומה והמעשר שלו לכהנים ולוויים מסויימים. ואילו ר' יוסי בר ר' יהודה סבר: טובת הנאה אינה נחשבת ממון ולכן אין לבעל התבואה כל זכות ממונית בחלק התרומה והמעשר?

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] טובת הנאה אינה נחשבת ממון. אלא הכא [כאן] במתנות שעדיין לא הורמו (הופרשו) קא מיפלגי [הם חלוקים]. והשאלה היא האם מתנות הכהן והלוי שעדיין לא הופרשו בפועל נחשבות כאילו כבר הפרישו אותן. שאם הן נחשבות כבלתי מופרשות — צריך להשיב לו כל מה שגנב ממנו. אבל אם הן נחשבות כמופרשות, נמצא שהגנב לא לקח ממנו עצמו אלא רק את חלק החולין, שהרי המתנות אינן שלו כלל.

ודוחים: ואי [ואם] טובת הנאה אינה נחשבת ממון — מה לי אם כבר הורמו, מה לי אם עדיין לא הורמו? והרי מכל מקום אין לבעל התבואה כל זכות ממונית בחלק התרומה שבטבל!

אלא כך צריך לומר: היינו טעמא [זהו הטעם] של רבי : קנסוה רבנן [קנסו חכמים] לגנב כי היכי כדי שלא ליגנוב [יגנוב] שוב, ולכן צריך לשלם לבעל הטבל הנגנב הכל, אף שלבעל הטבל עצמו אין טובת הנאה בחלק המתנות. ור' יוסי בר ר' יהודה סבר: קנסוה רבנן [קנסו חכמים] לבעל הבית שיקבל רק את דמי החולין, כי היכי [כדי] שלהבא לא לישהי לטיבליה [ישהה את טבלו], שלא יהא רגיל להשהות בידו תבואה בלתי מעושרת, שהרי אם היה נותן מיד את מתנותיו לא היה מגיע לכלל גניבה. ואף אם היתה לו טובת הנאה — קונסים אותו שלא יהנה ממנה.

רבא אמר שאפשר להסביר את הסתירה במשנתנו בדרך אחרת: כפי שדייקנו מן המקרה השני (כהנים אלו — יטלו אחרים) טובת הנאה הריהי ממון, ואולם שאני [שונה] תרומה, דהיינו טעמא [שזהו הטעם] שיטלו על כרחו אם אסר אותה על הכהנים כולם — משום שתרומה לא חזיא [ראויה] אלא לכהנים, וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו [שהוא בא לאסור אותה עליהם] על ידי נדרו, ואין לה שימוש אלא לכהנים, אם כן הריהו, איפוא שויא עפרא בעלמא [עשה אותה, מבחינתו, כעפר סתם]. שאם היא אסורה לכהנים, והישראלים גם בלא נדרו אסורים לאכול ממנה, אם כן נמצא שביטל רשותו ממנה לגמרי, ושוב אין לומר שיש לכהנים הנאה ממנו.

א משנה אמרה אשה "קונם שאיני עושה דבר על פי (לצורך) אבא שלי ", או שאמרה "קונם שאיני עושה דבר על פי אביך", או "על פי אחי", או "על פי אחיך" — אינו יכול להפר, שאין נדרים אלה בכלל דברים שבינו לבינה. אם אמרה "שאיני עושה על פיך" שאינה עושה מלאכה המוטלת עליה לעשותה מכוח הכתובה — אינו צריך כלל להפר, אלא הנדר בטל מעצמו, משום שיש עליה התחייבות מוקדמת, מכוח הנישואין, לעשות עבורו.

ר' עקיבא אומר: יפר את הנדר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו, שאם תוסיף ותעשה לו מלאכה יותר מן הקיצבה הקבועה לה בהלכה, הרי לגבי חלק זה אין לו בעלות, וחל הנדר, והוא עלול להיכשל וליהנות מדבר האסור לו.

ר' יוחנן בן נורי אומר: יפר מטעם אחר, שמא יגרשנה ואז בטלה התחייבותה לו ותהי אסורה עליו לעולם בהנאה ממעשה ידיה, וכדי שלא יבוא בעתיד לידי מכשול, יפר את הנדר בעודה נשואה.

ב גמרא אמר שמואל: הלכה כר' יוחנן בן נורי. ושואלים: למימרא דקסבר [האם לומר, להסיק מכאן, שסבור] שמואל כי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? שהרי לדעת ר' יוחנן בן נורי חל איסור הנדר על דברים שתעשה בעתיד, כאשר תתגרש — שהיא מציאות שאינה קיימת עדיין. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: המקדיש מעשה ידי אשתו —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

That Rabbi Yehuda HaNasi holds that the benefit of discretion is considered to have monetary value, and therefore a thief must pay the full value of the untithed produce. The owner has monetary rights in the priestly and Levitical gifts, by virtue of the fact that he may give his teruma and tithes to the priest and Levite of his choice. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds that the benefit of discretion is not considered to have monetary value, meaning that the owner of the produce has no monetary rights whatsoever in the teruma and tithes included in the untithed produce.

The Gemara rejects this explanation: No, as everyone agrees that the benefit of discretion is not considered to have monetary value. Rather, here they disagree with regard to whether priestly and Levitical gifts that have not yet been separated are considered as if they have already been separated, meaning the dispute is whether the untithed produce is categorized as a mixture of regular produce and tithes, or as a non-sacred category in and of itself. If they are not seen as having already been separated, the thief must restore everything he took. But if they are regarded as having already been separated, then the thief returns only the non-sacred portion of the produce, as the priestly and Levitical gifts did not belong to the owner.

The Gemara counters this argument: But if the benefit of discretion is not considered to have monetary value, what is the difference to me if the gifts have already been separated, and what is the difference to me if they have not yet been separated? Either way, the owner of the produce has no monetary rights in the portions of teruma and tithes contained in the untithed produce.

Rather, one must explain that this is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi: The Sages penalized the thief so that he would not steal again by requiring him to repay the full value of what he stole, despite the fact that the owner of the untithed produce has no monetary rights in the teruma and tithes included in it. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds that the Sages penalized the owner of the produce, awarding him only the value of the non-sacred portion of the produce, so that in the future he would not delay with his untithed produce, but rather separate its teruma and tithes as soon as the produce is harvested. Had he set aside and distributed the gifts promptly they would not have been stolen.

Rava said that there is another way to reconcile the apparent contradiction in the mishna: As stated, the second case, where the person prohibits specific priests and Levites from benefiting from him, indicates that the benefit of discretion is considered to have monetary value. However, teruma is different, as this is the reason that priests can take teruma from him against his will in a case where one prohibited all priests from deriving benefit from him: Because teruma is fit only for priests, and since he came to render it prohibited to them, he made it, for him, like mere dust. If this teruma, which certainly cannot be eaten by Israelites, is now forbidden to priests as well, the owner has effectively removed it from his own possession. Therefore, the priests do not derive any benefit from him if they take it.

MISHNA: If a woman said: I will not produce anything for my father, as that is konam for me, or: For your father, or: For my brother, or: For your brother, her husband cannot nullify such vows, as they do not fall under the category of vows that adversely affect the relationship between him and her. By contrast, if she said: I will not produce anything for you, including the work that she is obligated to do for him according to the terms of her marriage contract, as that is konam for me, her husband need not nullify the vow at all. It is automatically void, since she is obligated to perform those tasks.

Rabbi Akiva says: He should nevertheless nullify the vow, as perhaps she will exceed the required amount of work and do more for him than is fitting for him to receive. If she does more than the fixed amount of work that a woman is obligated to perform for her husband, the vow will be valid with respect to the excess to which he is not entitled, and he might inadvertently come to benefit from something that is forbidden to him.

Rabbi Yoḥanan ben Nuri also says that he should nullify the vow, but for a different reason: Perhaps he will one day divorce her, at which point the vow will take effect and she will then be forbidden to him forever, i.e., he will be unable to remarry her, lest he come to benefit from her labor.

GEMARA: Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri. The Gemara asks: Is this to say that Shmuel maintains that a person can consecrate an entity that has not yet come into the world? According to Rabbi Yoḥanan ben Nuri, her vow is valid with respect to things she will do after her divorce, even though at present she is not divorced and she has not yet produced anything. And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Ketubot 58b): If one consecrates his wife’s earnings,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אקשינן רישא אסיפא רישא טובת הנאה אינה ממון סיפא טובת הנאה ממון ופריק רבא *דטובת הנאה ממון ושאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו בעל כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרא עליהן שויוה עפרא בעלמא ומאן דאסר נפשיה מן בריות נמי שרי למישקל לקט שכחה ופאה מ"ט עזיבה כתיבא בהו ולית בהו טובת הנאה לבעלים:

קונם שאיני עושה ע"פ אבא וע"פ אביך *וע"פ אחיך אינו יכול להפר שאיני עושה על פיך אינו צריך להפר ר"ע אומר יפר שמא תעריף עליו יותר מן הראוי לו ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו:

ואי אמרת טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו. קסבר מעשר שני לית ביה טובת הנאה, כלומר אינו יכול ליתנה למי שירצה, אלא הרי היא הפקר, והוי מצי לשנויי כשנפלו לו מבית אבי אמו כהן, ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קא מיפלגי, כדמשני בשלהי פרק האיש מקדש [קידושין נח, ב] רבי סבר קנסו לגנב כי היכי דלא ליגנוב, ורבי יוסי בר יהודה סבר קנסו לבעל הבית. יש מפרשים דלצדדין קאמר, והכי קאמר אי טובת הנאה אינו ממון דרבי יוסי בר יהודה ניחא, ורבי סבר קנסו רבנן לגנב, ואם תמצי לומר טובת הנאה ממון דרבי ניחא, ורבי יוסי בר יהודה סבר קנסו לבעל הבית. ומסתברא דאאוקמתא דטובת הנאה אינה ממון סמוך, והכי קאמר לעולם טובת הנאה אינה ממון כדקא שני, אלא טעמא דרבי משום דקנסו רבנן לגנב, ורבי יוסי בר יהודה סבר אף על פי דודאי איכא למיקנס לגנב כי היכי דלא ליגנוב, אפילו הכי לא קנסינן ליה משום דקנסינן ליה לבעל דלא לישהייה לטיבלה, וקנסא דבעל הבית היינו כשנמנעים מלקנוס הגנב.

הא דאמר רב משלם דמי כולו. לאו דוקא כולו, אלא דמי החולין וטובת הנאה שיש לו בה, שיכול ליתנה לכל כהן שירצה כבר סלקא הוא מיניה ואפסדה אנפשיה. ושמעינן מיהא דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בעל כרחו, ואינו יכול לעכב, ואף על פי דיכול לישאל על איסורו השתא מיהא לא איתשיל. ומיהו היכא דנשאל על איסורו איכא למידק, כיון דחכם עוקר זה הנדר מעיקרו, אי חייבים לשלם למפרע אם לאו, ומסתברא דמשלמין, הרי זה כאילו אין כאן איסור כלל. ואם תאמר כיון שכן היאך יטלו כהנים אלו על כרחו דאכתי ממונו הוא, כיון דאי בעי מיתשיל עליה והויא טובת הנאה שלו, ויש לומר מכל מקום כיון דהשתא מיהא לא איתשיל השתא מיהא לאו ממוניה הוא, ולא אמרינן דלמא מיתשיל, ולא חיישינן נמי דלמא מיתשיל אמקצתן בענין שישארו המקצת באיסורין, ונמצא כהנים נוטלים באיסור למפרע. ואל תתמה דגדולה מזו אמרו, שהרי [כתובות עב, ב] המקדש על תנאי שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, ואינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל ויכולה היא לינשא לאחר, ואף על גב דתניא הלכה אצל חכם מקודשת לאחר, ולא חיישינן דלמא לאחר שתנשא לאחר תשאל על נדרה ותהא מקולקלת למפרע. וכדמשמע בירושלמי [כתובות פרק שביעי הלכה ז'], וכמו שכתבתי שם במקומה בסייעתא דשמיא. ואם תאמר דלמא התם הוא דאינה חשודה לקלקל את עצמה, אבל כאן מצוי הוא שישאל על נדרו, לא היא, דקתני התם [כתובות עה, א] וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת, וכשלא הלך אינה מקודשת, ומתירין אותה לינשא לאחר ולא חיישינן שמא ישאל ויקלקלנה. אלא דקשיא לי אשמעתין, אכתי אמאי באין ונוטלין בעל כרחו, דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותה הנאה שיש לו בהם לאחרים, ואותם אחרים יתנו לכל כהן שירצו.

הא דאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי. האי שמעתא כולה כתבתיה בארוכה בפרק אף על פי בסייעתא דשמיא.

מתני' קונם שאני עושה על פי אבא על פי אביך (ב) על פי אחיך אינו יכול להפר פירוש דליכא בהא משום ענוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה ולא איכפת ליה אי מתסר הנאתה עלייהו:

קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר. פי' דקסבר ת"ק דמעשה ידיה ואפילו העדפה דבעל הוי וכיון דמשעבדא ליה לא מצי מדיר להו שאין אדם אוסר נכסי חבירו על חבירו ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו דהיינו היותר על ה' סלעים כדאיתא בכתובות [דף נט.] וקסבר העדפה דידה היא וחייל עלה נדרא הילכך צריכה התרת חכם לאותו עודף דאילו בעל לא מצי מפר דליכא בהא עינוי נפש ואיידי דקתני רישא אינו צריך להפר נקט סיפא יפר:

ר' יוחנן בן נורי אומר יפר. כלומר צריכה התרה דאע"ג דהשתא משעבדא ליה דאפי' העדפה הוי דבעל ולא חייל עליה נדרא השתא שמא יגרשנה היום או מחר ולא משתעבדא ליה ההיא שעתא וחייל עלה נדרא ותהא אסורה לחזור לו דאיסורא מתלא תלי וקאי כדמפרש לקמן ורבנן לית להו ההוא טעמא וסברי דכיון דהשתא לא חייל לבסוף נמי לא חייל דהוה ליה כאוסר על אחרים דבר שאינו שלו לכשיהו שלו:

גמ' אמר שמואל הלכה כר"י בן נורי. פירוש דהשתא לא חייל נדרא אפילו אהעדפה אבל בתר גרושין חייל ואקשינן והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פי' ומעשה ידיה אפילו הוו דידה מהשתא הא ליתנהו בעולם ואין אדם אוסר דבר שאינו בעולם על חבירו אבל על עצמו אוסר אותו כשם שאוסר על עצמו פירות חבירו שאינו שלו והכי איתא בהדיא בפ' אע"פ [שם]:

דרבי סבר טובת הנאה ממון. הלכך צריך לשלם לו כל דמי הטבל:

ור' יוסי בר' יהודה סבר לא הוי ממון. הלכך אינו חייב לשלם לו אלא דמי החולין:

ואי אמרת טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו ומה לי לא הורמו. ומיהו בפ"ק [צ"ל בפרק שני דף נח:] דקידושין מוקי פלוגתייהו בהכי ובישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן למאן דאמר כמי שהורמו דמיין זכה בהן ואין צריך ליתנם לכהן ולמאן דאמר לאו כמי שהורמו דמיין לא זכה בהן וצריך לקיים מצות נתינה וסוגיא דהכא תמוה מאוד דעל כרחין המתרץ דמוקי פלוגתייהו במתנות שלא הורמו אי אפשר לפרשו אלא כדמפרש לה בקידושין וא"כ מאי מקשי ליה תו מה לי הורמו ומה לי לא הורמו וכדקתני בתוספתא דקידושין וכתב רבינו שהמקשה לא הבין דברי המתרץ ולא חש לפרש (אל) [צ"ל אליו] דבריו ואמר לו תירוץ אחר:

ורבי יוסי בר' יהודה סבר קסו רבן לבעל הבית. תימה מה אנו צריכין לקנס זה כיון דטובת הנאה אינה ממון מן הדין מיפטר גנב ונראה דשינויא [אחרינא] הוא איבעית אימא דכולי עלמא טובת הנאה ממון וטעמא דרבי יוסי בר' יהודה דפטר לגנב משום דקנסינן לבעל הבית והכי איתא בקידושין בהדיא ולשנא דנדרים משונה הוא:

רבא אמר שאני תרומה כו'. פירוש לעולם טובת הנאה ממון והאי דקתני מתני' דיטלו בעל כרחו ולא חיישינן לטובת הנאה משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה אי אפשר ליטלו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה ואי אפשר לעכבו לעצמו הלכך הוי כאילו אינם שלו אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לכהנים אחרים יש לו בהן טובת הנאה:

מתני' קונם שאיני עושה על פי אבא כו' אינו יכול להפר. דלא הוו דברים שבינו לבינה אם אסר המעשה ידיה על אחרים:

על פיך אינו צריך להפר. משום דמשעבדא ליה ואלמוה רבנן לשעבודא דבעל:

שמא תעדיף יותר מן הראוי לו. בכתובות מפרש לה כמה היא עושה לו והמותר יכולה להקדיש ומפרש לה התם בהעדפה שעל ידי הדחק וסבר רבי עקיבא דדידה הוי וחל עליו הקדש והוי דברים שבינו לבינה דאי אפשר להיות שלא יתערב בשלו:

ר' יוחנן בן נורי סבר עיקר מעשה ידיה צריך הפרה שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יכול להחזירה:

גמ' אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. דהרי עדיין לא גרשה וגם לא נעשה מעשה בידים:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר קונם שאיני עושה על פי אבא על פי אביך על פי אחי על פי אחיך אינו יכול להפר שאיני עושה על פיך אינו צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מהראוי לו רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אמר הר"ם פי' ענין שאיני עושה על פי אבא שהדבר אשר תעשה לא יאכל ממנו אביו כלום או לא יהנה בו הנה כאלו נשבע שלא יהנה פלני או פלני במעשה ידיה וכבר אמרנו במה שקדם שזה היחוד אין הבעל יכול להפר בו ואין חולק בזה אולם אם נשבעה שלא תהנה לבעלה מה שתעשה והוא אמרו שאינו עושה לפיך הנה לא יצטרך להפר שכל מה שתעשה לבעל כי מעקרי תורתנו הקדושה שהאשה מעשה ידיה לבעלה כמו שהתבאר בכתובות ואמר רבי עקיבא שהוא יצטרך הפרה שמא תעשה יותר מהשיעור שפסקו בה ב"ד ובזה התוספת יחול בו הקדש לפי מה שהדבור בכאן באשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן ואמר רבי יוחנן בן נורי שהוא יפר זה שאם לא יפר תתקיים השבועה ואע"פ שמעשה ידיה לבעלה ויהיו משועבדים לפי שהעקר אצלנו הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד הנה התאמת זה המאמר אע"פ שהיא תחת בעלה ולזה יצטרך שיפר ואמר שמא יגרשנה כבר ביארנו שזה אופן אחד ועוד שמא יגרשנה ואינו יכול להחזירה ולזה גם כן צריך להפר והלכה כרבי יוחנן בן נורי באמרו יפר שמא יגרשנה אולם אם לא יגרש הנה לא יפקע ההקדש זה השעבוד לפי שזה השעבוד מדבריהם עשו חזוק לדבריהם:

אמר המאירי קונם שאני עושה לפי אבא או לפי אביך אינו יכול להפר שהרי עינוי נפש אצלה אין כאן ודברים שבינו לבינה אין כאן שאין לו לחוש במה שאוסרת מעשי ידיה לאביו ולאביה ואם מפני שהוא צריך לטרוח מצד אחר לזון את אביו מכל מקום אין זה דבר שבינו לבינה ומתוך כך אינו יכול להפר והנדר נדר ודבר זה פירושו לענין פסק אף בשלא אמרה יקדשו ידי לעושיהם ואע"פ שמעשי ידיה לא באו לעולם מכל מקום הקונם הואיל ואין לו פדיון דינו כקדושת הגוף וחל על גוף הדבר שהוא בעולם והרי הוא כאוסר הנאת היד שהפעולה יוצאת ממנה ויש שפירשוה דוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהם ומפני שסוברים שזו שאמרו בקונמות שאוסרין אף בדבר שלא בא לעולם דוקא לעצמו הואיל ואדם אוסר בקנם פירות חבירו עליו מה שאין כן בהקדש ר"ל שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לאסרו אף לעצמו הואיל ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אף לאסרו על עצמו אבל לענין שיהא אדם אוסר על חברו אף בקנם בדבר שלא בא לעולם דוקא כגון שאמרה יקדשו ידי לעושיהם ומחלוקת זו תלויה בביאור הסוגיא כמו שיתבאר:

קונם שאני עושה לפיך ר"ל שהאשה אמרה לבעלה כן אינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו בכך ואין נדרה עליהן נדר ואפילו אמרה יקדשו ידי לעושיהן לא נאסר במעשי ידיה ורבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לפי הקבוע לה על הדרך שהתבאר בכתובות והנדר חל על אותו מותר ואין הלכה כדבריו שאף ההעדפה אפילו באה על ידי הדחק של בעל היא ואין איסור לבעל אלא אם כן אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה שמאחר שהמזונות עיקר יכולה היא לומר כן כמו שביארנו במקומו וכל שאמרה כן בשעת הנדר ואמרה עם זה קונם מה שאני עושה לפיך אף בלא יקדשו ידי לעושיהן לשיטה ראשונה ודאי נאסר הכל לבעלה וכן בהקדש אם אמרה איני נזונת ואיני עושה ויקדשו ידי לעושיהן אבל כשלא אמרה כן בשעת הנדר אפילו אמרה כן לאחר הנדר הואיל ולא חל בשעת הנדר אינו כלום ואין כאן איסור לבעל וכן בהקדש אם לא אמרה כן בשעת ההקדש ואע"פ שהקדש מפקיע מידי שעבוד חכמים עשו חזוק בשעבוד של בעל יותר משל תורה ואם כן אף מצד המותר אינו צריך להפר וכן הלכה:

ומכל מקום רבי יוחנן בן נורי אומר שבקונם מיהא יפר ומצד שאע"פ שאין הנדר חל עכשו מצד שעבודה שמא יגרשנה והקונם חל על העתיד אפילו הקדישה סתם ולא אמרה לכשתתגרש מצד שהגוף קדוש מעכשו אם אף בלא יקדשו ידים לעושיהם לשיטה ראשונה ואם דוקא ביקדשו לשניה ותהא אסורה לחזור לו שלא ליכשל במעשי ידיה ומתוך כך יפר מתורת דברים שבינו לבינה והלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פיסקא קונם כהנים כו' אלא ה"ט דרבי כו' פי' לאו בטובת הנאה קמיפלגי דאיכא למיימר דרבי סבר טובת הנאה אינה ממון והאי דקאמר דמשלם דמי כולו דקנסוהו לגנב כי היכי דלא ליגנוב ור' יוסי בר' יהודא סבר טובת הנאה ממון והאי דקאמר אינו משלם אלא דמי חולין שבו דקנסוהו לבעל הבית כי היכי דלא לישהי לטבילי':

משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרי' עליהון שויוה עפרא בעלמא'. ראיתי כתוב בספר היש5ר ולויים דקתני לר' מאיר דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דאיכ' דמוקים סתם מתני' כוותי' בפ' יש מותרות ואין נ"ל זה הדוחק כל דל"מ מעשר אלא אפילו תרומה אע"ג דאסורה לזרים ואל חזיא לאכילה אלא לכהנים ימכרנה לכהנים ויהיו הדמים שלו וכ"ש המעשר ואמאי תני יטלו בע"כ ואמאי אמר דשויוה עפרא בעלמ' אלא ודאי טעמא דמילת' לאו משום איסור זרות הוא אלא משום דהוא מתנות כהונה ומעשר היא מתנות לוויים וה"ה נמי אם הי' מעשר עני היא מתנות עניים והלכך לא חזי אלא לכהנים וללוים ולעניים לדידדי' לא חזי לא לאכלם ולא למוכרם מפני שהוא מחויב ליתן אותם ואין לו עליהם אלא טובת הנאה הלכך אם אמר קונם כהנים ולוים אלו נהנין לי לא יתנם להם וגם לא יטלו בע"כ מפני שטובת הנאה ממון ונמאצ שהן נהנין משלו שעדיין יש לו טובת הנאה בהן שאם הוא אסור ליתנן לאלו יכול לתתם לאחרים אבל כשאסר כל הכהנים והלוים ההבנאתו אסור לתתם לשום אחד מהן ונמצא שהפסיד טובת הנאה שהיתה לו עליהן והרי הן אצלו כעפרא בעלמ' שלתתם לשום אחד מהן אי אפשר שנמצא מתנהו כשמקדישם ונותן לו והוא אינו יכול ליהנות מהן מפני שאינן שלו והן מתנות כהונה וליוי' הלכך אם באים ונוטלין בע"כ אינן נהנין ממנו כלום שכבר הפסיד טובת הנאה שהיתה לו בהן אבל כשאמר כהנים ולוים אלו אינן יכולין ליטול בע"כ שעדיין שי לו בהן טובת הנאה ונמצא שהן נהנין משלו וכשאסר את כולן בהנאתו כל הקודם לבא נוטלן בע"כ ואינו יכול למונעו שכבר הפסיד טובת הנאה שבהן ואינו רשאי הוא לתתם לשום אדם והרי הן כלקט שכחה ופאה שכל הקודם בהן זכה:

פיסקא קונם שאני עשוה אינו צריך להפר פי' מפני שהיא משועבדת לו למעשה ידיה לפיכך אי הנדר חל ובריש פרק המדיר תנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד למ"ד יום יעמוד פרנס יתר מיכן יוצאי ויתן כתובה ומקשה בגמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיני' דמפקע לי' לשיעבודי' והתנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר אלא כיון דמשעבדא לי' לאו כל כמיני' דמפקע לי' לשיעבודי' ומהדר מתוך שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ומקשה ואם איתא לדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזנות ואיני עושה נעשה כאומרת לו איני ניזונת ואיני עושה ומהדר לא תיאמ נעשה אלא אימא כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך פי' לא תימא נעשה אלא דוקא באמר לה שאע"פ שהוא רשאי לומר לה כל זמן שלא אמר לה לא חל הנדר ומתני' דהמדיר בדמאר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ולפי' הנדר חל ומתני' דהכא בדלא אמר לה איני ניזונת ואיני עושה ולפי' לא יחול הנדר ואע"פ שבכל שעה שהיא רוצה היא יכוה לומר לו כך לא אמרי' יפר שמא תאמר לו כך ויחול הנדר שכיון שבעת הנדר לא אמרה לו והיא משעובדת לו תו לא חייל נדרא כל זמן שהיא תחתיו ואע"פ שחוזרת ואומרת לו ומפקעת שיעבודו לא חייל עלה נדרא שנדרה בעודה משועבדת לו ולא דמי למאי דאמר ר' יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו דודאי לכשיגרשנה חייל נדרא אבל כל זמן שהיא תחתיו ואין דרך האשה לומר לבעלה כן הלכך כשבטל לגמרי בטל כ"ז שהאי תחתיו אבל לאחר גירושין דמופקע שיעבודי' חייל:

ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו פי' בהעדפה פלייגי ר"ע ורבנן דרבנן סברי העדפה דבעל הויא בעבור מעה כסף שהוא נותן לה בכל שבוע והלכך לא חייל עלה נדרא דמשועבדת לי' ור"ע סבר העדפה דידה הויא ולא משעבדא לי' והילכך חייל עלה נדרא ובריש פ' מציאות האשה אמרי' כי אתא רבין אמר בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע ל"פ דבעל הויא כי פליגי בהעדפ' שע"י הדחק:

ר"י בן נורי אמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזרו לו פי' ר' יוחנן בהעדפה כרבנן ס"ל דבעל הויא ולא חייל נידרא עלוי' כי היכי דלא חייל אמעשה ידי' אלא משום הכי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ורבנן ור"ע אמאי אלא חיישי' לגירשוין אי אמרת משום דס"ל דאין אדם מקדיש דשלב"ל והא מעשה והעדפה עדין לא באו לעולם וחייל נידרא אהעדפה לר"ע ולרבנן דלא חייל כלל משום דמשעבד' לי' הא לאו הכי אלמא כולהו ס"ל כר"מ דאמר לקמן דמותר קדוש משום דמקדש אדם דשלב"ל וכיון דאמר מקדיש דשלב"ל מה לי אם בא תחתיו מה לי אם בא לאחר גירושין אלא טעמא דידהו משום דקסברי כיון שהנדר אינו חל אלא לאחר גירושין א"כ אין זה דבר שבינו לבינה דודאי העדפה לר"ע הויא בינו לבינה ומיפר לעולם אבל זה שאין הנדר חל אלא לאחר גירשוין לא הוי דבר שבינו לבינה הלכך לא מצי מיפר ור' יוחנן בן נורי סבר כיון דתחתיו נדרה לדברים שבינו לבינה הוי ומיהו כל זמן שעודה תחתיו אין צריך להפר משום דמשעבדת ל'י אבל מיפר הוא משום גירשוין:

אי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו והוא הדין אי הויא ממון שאין חילוק בין הורמו ללאו הורמו. שטה.
מה לי לא הורמו שהרי סופם היה ליתנן לכהן וללוי ואינן שלו ועל מתנות אינו חייב דהוו ממון דאין לו תובעין. כי היכי דלא לישהי לטיבליה ואפילו הוא בן יומו או בעומרין. וקשה מה קנס הוא זה והלא כשיהיה בידו יתנם לכהן וללוי אם לא נאמר משום שיפסיד טובת הנאה שבו. הרא"ם ז"ל.

רבי סבר קנסו לגנב וכו'. יש מפרשים דלצרדין וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומסתברא דאאוקמתא דטובת הנאה אינה ממון סמיך והכי קאמר לעולם טובת הנאה אינה ממון כדקא שני אלא טעמא דרבי משום דקנסו רבנן לגנב. ורבי יוסי ברבי יהודה סבר אף על פי דודאי איכא למיקנס לגנב כי היכי דלא ליגנוב אפילו הכי לא קנסינן ליה משום דקנסינן ליה לבעל דלא לישהייה לטיבליה וקנסא דבעל הבית היינו כשנמנעין מלקנוס הגנב. הרשב"א ז"ל.
רבא אמר לעולם רישא וסיפא הוי טובת הנאה ממון ושני תרומה דהיינו טעמא דיטלו בעל כרחו לאו משום דטובת הנאה אינה ממון אלא משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרה עלייהו דקאמר קונם נהנים שויא עפרא בעלמא דאיהו לא מצי למיכלה ולא הוי ממון כלל הילכך יטלו בעל כרחו דהוא אינו יכול ליתנה לשום כהן. ורבא לטעמיה דמוקי לה למתניתין לעיל במעשר עני המתחלק בתוך הבית דאית בה טובת הנאה וטובת הנאה ממון והיינו דלא קתני ובמעשר עני. פירוש.

הכי גרסינן אלא אמר רבא שאני תרומה דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרה עליה שהתרומה היתה אוסרת תבואתו שויא עפר בעלמא פירוש הרי הוא כמו שהפקירה והפקר מותר במודר הנאה כדתנן לעיל באין בין המודר יניחנו על הסלע וכו'. בשלמא סיפא שלא אסר כל הכהנים אין לנו לומר הוא מפקירה שטובת הנאה שיכול ליתנה לכהנים אחרים ממון וחפץ הוא באותה טובה הילכך הלין לא אבל רישא שאסר כל הכהנים אם כן אינו מקפיד בטובת הנאה שיחזיקו טובתו דלעצמו אין לנו לומר שחפץ לעכב שהרי תבואתו נאסרת בכך הילכך יש לנו לומר הרי הוא כמי שהפקירה בפיו הילכך יטלו על כרחו אבל ליתנם בידים אסור שנראה כמקפיד בטובת הנאת תרומה. שטה.

שאני תרומה וכו'. בדוחק אתיא דמאי קאמר משום תרומה לא חזיא אלא לכהן ומה יתרץ מלויים דמעשר חזיא לכל אדם. ודוחק לומר גם מעשר הוי כתרומה לרבי מאיר דאמר מעשר ראשון אסור לזרים ביבמות ובכתובות. וי"ל תרומה דנקט חדא מנייהו והכי קאמר משום דמתנות לא חזיין אלא לכהן ולוי וכיון דאסרן בהנאה שלו עשה לאלו מתנות כעפר שאין בו טובת הנאה לבעלים ומעתה אם הם נוטלין מתנותיהן אינן נהנין ממנו. והשתא ניחא דרבא לטעמיה לעיל דאוקי מתניתין במעשר המתחלק בתוך הבית וטובת הנאה לבעלים והאי דלא קתני כהנים ולויים ועניים אלו לוי הוא בכלל עני והוא הדין. וכתב רבינו ז"ל אקשינן רישא אסיפא רישא טובת הנאה אינה ממון פירוש מדקתני יטלו על כרחו סיפא טובת הנאה ממון פירוש והיינו דקתני סיפא יטלו אחרים ולא אלו ושניא תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרה עליהון שוייה עפרא בעלמא פירוש כיון דאין בעל הבית יכול לקבל טובת הנאה מתרומה זו משום אדם אלא מכהנים דהא לא חזיא אלא לכהנים והוא אסר הנאתו לכהנים אשתכח דכי שקלי כהנים ההוא תרומה לא שקלי לה מדיליה ואשתכח בעל הבית זה לא מקבל טובת הנאה מתרומה זו לא מישראל ולא מכהנים והרי היא לפניו כעפרא דעלמא. ואם כן למדנו שכל דבר שאינו ראוי כלל לא לאיסור אכילה ולא לאיסור הנאה ואפילו טובת הנאה אין לו בה אינו חשוב ממון. ולפי זה הורו המורים שהאוסר לעצמו ככר שלו ובא אחר וגזלו ממנו אין כאן משום גזל דהא לא גזל מיניה מידי דהא לא חזי ליה לנגזל למידי לא לאכילה ולא למכירה ולא ליתנו במתנה כדאיתא בפרק אין בין.
אלא שצריך עיון אם נשאל עליה והרי הותרה למפרע דחכם עוקר את הנדר מעיקרו מי מיחייב גזלן בהשבה דהא איגלי מילתא דלאו דאיסורא הוה או דילמא כיון דלא איתשיל עלה אלא לבתר דאתא לידיה דגזלן תו לא הדרא ליה כדאמרינן בסוף פרק הנודר מן הירק גבי תרומה הכא בתרומה ביד כהן עסקינן דתו לא מצי מיתשיל עלה אלמא דהקדש או תרומה אף על גב דמצי לאיתשולי עלייהו מיהו כיון דאתו ליד גזבר וכהן תו לא מצי מקדיש ותורם לאיתשולי עלייהו או דילמא התם כהן וגזבר מדינא הוו קא זכו בההוא הקדש או בההיא תרומה ומכי אתא לידיהו תו לא מצו בעלים לאיתשולי עליה אבל גזלן זה לאו מדינא זכה ביה בהאי ככר דגזל מהאי גברא וכל זמן שהוא בעין גזלה הדרא בעינה הילכך מכי אתשיל מאריה דככר אנדריה הרי הככר ביד זה בתורת גזלה ומיחייב לאהודורי. וכתב רבינו ז"ל ומאן דאסר נפשיה מן בריות נמי שרי למשקל לקט שכחה ופיאה מאי טעמא עזיבה כתיבה בהו ולית בהו טובת הנאה לבעלים. הרנב"י בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.

ושמעינן מיהא דהאוסר וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל. אלא דקשיא לי אשמעתין אכתי אמאי באין ונוטלין בעל כרחו דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותה הנאה שיש לו בהם לאחרים ואותם אחרים יתנו לכל כהן שירצו. הרשב"א ז"ל.

מתניתין קונם שאני עושה לפיך וכו'. אין צריך להפר דכיון דמשתעבדא ליה למעשה ידיה לאו כל הימנה לאסור מעשה ידיה לבעלה. רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו כדתנן כמה עושה לו וכו' והמותר דהיינו העדפה דידה הוו וכיון דהעדפה דידה הוי הילכך יפר שמא תעדיף דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם דהיינו העדפה כיון דלכשבא לעולם הוי לאלתר שלה לפיכך יכולה לאסור הילכך יפר. רבי יוחנן בן נורי אומר יפר דאף על גב דליכא למיחש להעדפה אפילו הכי יפר שמא יגרשנה דליהוי השתא מעשה ידיה דילה וחייל עלייהו הקדש בשעת גרושין ותהא אסורה לחזור לו דהוא אסור ליהנות ממעשה ידיה דקסבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם אף על גב דלכשיבא לעולם דהיינו נמי בשהיא תחת בעלה אין שלה הואיל דלכשיבא לידה דהיינו כשהיא מגורשת שיהא איסור חל עליו. ורבי עקיבא סבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כיון דהוי שלו לאלתר כשבא לעולם אבל בהא דרבי יוחנן בן נורי סבר דחיי' לגרושין אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ורבנן סברי אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כלל דאפילו להעדפה לא חיישינן. פירוש.

קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר דמשועבדת לו. תימה דלא חייש כאן להעדפה. וי"ל משום דלא נדר אלא לפיו ואם יש העדפה אין זה לפיו ומותר בה הרי ממה נפשך מותר לתנא קמא ולרבי עקיבא דעתה לאסור גם העדפה מדנעשה לפיו מיהו הסוגיא מוכחת שהיא נודרת מלעשות מלאכתו ותנא קמא לא חייש להעדפה ומיירי במעלה לה מזונות וגם מעלה לה מעה לצרכה והשתא בפשיטות חיישינן שמא תעדיף לרבי עקיבא יש לומר טעם תנא קמא מאחר שגם בעלה חייב במזונותיה ובכסותה אינו מצמצם לכך גם מעשיה כאלו כולן משועבדין ואין כאן העדפה ולרבי עקיבא כיון שהיא מקפדת ואוסרת הנאת ידיה עליו אם כן יפר שמא תעדיף עליו וכל שכן אם ידוע שהיתה עודפת במעשיה וסבירא ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ומיד כשתעדיף הוא נאסר. ובפרק מציאת האשה בהעדפה (שאל) שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דלבעלה הוי כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק תנא קמא סבר לבעלה ורבי עקיבא סבר לעצמה ורבי יוחנן בן נורי לא חייש להעדפה משום דלא שכיח ואי נמי כתנא קמא שהעדפה היה שלו משום דלא מצמצם לה במזונות ובכסות ותקנת חכמים להיות כשלו משום כן מכל מקום יפר לה שמא יגרשנה ומעתה תאסר עליו כל מה שעושה ותחזור לו כי סבירא ליה נמי אדם אוסר דבר שלא בא לעולם בשיזכה בו ויבא לידו והיינו דמה שעשתה בנתיים אבל מנשואים שניים הוו מעשיה לבעל כבתחלה או שמא מנשואין שניים יאסרו עליו מעשיה ולאו כל כמיניה להפקיע במזונות שנותן לה שיעבודו של איסור קונם. הרא"ם ז"ל.
ורבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו מחמת הנדר שחל עליה ואולי יבא לידי שגגה ויהנה ממנה כי אז אינו יכול להפר ואפילו החזירה בו ביום דאין הבעל מפר בקודמין דאי משום העדפה דקודם גרושין אינו יכול להפר דסבירא ליה לרבי יוחנן בן נורי דלאו כל כמינה לאפקועי אפילו המותר וסבירא ליה דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם כך סלקא דעתין בתחלת שמעתין עד דאסקינן בסוף דטעמיה דרבי יוחנן בן נורי משום דקונמות אלימי וחשיבי כקדושת הגוף ומפקיעי מידי שעבוד הבעל וראוי לחול הקונם מיד על מעשה ידיה אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה שלא תחול הקונם עד שיגרשנה ומאחר דראוי לחול חשבינן כאלו חל. הרי"ץ ז"ל.

גמרא למימרא מאי דסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הואיל דלכשבא לרשותו לאחר זמן שיהא איסור הקדש חל עליו השתא נמי חייל עליה דקאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו והתנן כו'. והמותר על מעשה ידיה רבי מאיר אומר הקדש ואמרינן רב ושמואל דאמרי תרוייהו מותר לאחר מיתת אשתו קדוש ומוקמינן במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף. לצרכה לצורך בשמים להתבשם. דרב ושמואל סברי תקנו מעשה ידיה לבעלה משום איבה דבדין הוא דמעשה ידיה הוי שלה הילכך לא מצי מקדיש אף על גב דמעלה לה מזונות ומה שכתוב בגמרא רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה לאו דוקא אלא ודאי הכי סבירא להו תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ומעה כסף תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דילה הוי בחייה ולאחר מיתה קדוש ולא דמי מותר למעשה ידיה דמעשה ידיה חולין אפילו לאחר מיתה משום דכל נשים צריכות מזונות ולא כל נשים צריכות מעה כסף לצרכן ואמטו להכי קאמר רבי מאיר דמותר הוי קדוש לאחר מיתתה ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר אפילו מותר הוי חולין לאחר מיתה שהרי בחייה דידה הוי אלמא קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכשבא לעולם אינו שלו דלכשיבא לידו תיחול איסור הקדש עליו ואמטו להכי הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר לא הוי קדוש לאחר מיתה וקשיא דשמואל אדשמואל. וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי על העדפה הוא דקאמר דהכי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר יפר ולאו מטעמיה דלא מפני שמא יגרשנה תהא אסורה לחזור לו שהרי אין אוסר דבר שלא בא לעולם דכשבא לעולם אינו שלו דלכשיבאו לאחר זמן אין איסור חל עליו אלא משום העדפה כלומר העדפה דאיתה השתא לקמ' קודם גירושין והאי העדפה לא דמי להעדפה דרבי יוחנן הסנדלר דאמר חולין דההיא לא הוי קדושה אלא לאחר מיתה דהיינו דבר שלא בא לעולם לימא הלכה וכו' אי נמי אין הלכה כתנא קמא דאמר אין צריך להפר אי נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר שמא תעדיף. פירוש.

גמרא אמר שמואל כצ"ל:

ברא"ש בד"ה דרבי כו' דמי הטבל כצ"ל החולין הס"ד:

בד"ה ואי אמרת כו' דקדושין וכתב כצ"ל אחר הס"ד אחרים הס"ד דבעל הס"ד בשלא הס"ד הפרה שמא הד"א:

ר"ן ממון הס"ד:

בד"ה במתנות כו' להו כחולין כצ"ל:

בד"ה רבא כו' טעמא דיטלו כצ"ל:

בד"ה ומהר כו' מיהו היכא כצ"ל לבינה הס"ד להפר משום הד"א:

גמרא שאני תרומה דה"ט דיטלו ע"כ כו'. ור"ל דלעולם טו"ה ממון. וע' תוי"ט בשם הכ"מ. וק"ל דאם איתא לחילוקיו ה"ל להש"ס למדחי הא דרב הושעיא דע"כ ל"א ריב"י אלא בעלמא אבל הכא לענין נדר מודה דאסור מהנך טעמי. ולעד"נ לחלק דדוקא הנאה שיש לבעה"ב לתתן לכל מי שירצה הוא דאינה ממון כההיא דקדושין דגם האשה המתקדשת לא תהיה לה בהן אלא טו"ה זו בלבד. אבל ההנאה שמגיע להמקבל כי הכא חשיבא ממון כיון דיכולין אח"כ למכרן. ופלוגתת ריב"י ורבי הואיל דהגנב אכלו להא דמיא דהרי הגיע לו הנאה גמורה. ומדוייק הגי' דכאן ואכלו ובתוספתא בפ"ג דמע"ש האוכל טבל ש"ח. ובקדושין ליתא למלת ואכלו. ואולי שתי ברייתות נינהו. והש"ס מייתי התם ההיא ברייתא דוקא משום דשם מיירי בטו"ה הקטנה כדאמרן. ומתורץ בזה תמיהת הרא"ש כאן דל"מ לתרוצי הכא בשנפלו לו מבית אבי אמו כהן דא"כ למאי נקט ואכלו. וכן מתורץ קושיית הש"א בתשו' ע"ז בסתירת דברי ר' יהושע אהדדי ע"ש. דהתם בב"מ להזוכים דאיכא טו"ה הגדולה הוה ממון אף לר' יהושע. ושם משמע דעיקר הקפידה דליהוי ממון אינה רק לגבי הקונה מדאמר טו"ה א"מ לקנות כו' ול"א להקנות. ולא נצטרך ג"כ לאריכת דברי הש"ך בחו"מ סי' ש"נ ונכון בס"ד:

ולפ"ז יצא לנו דין מחודש דישראל שקדש בת כהן במתנות כהונה דהיינו הזרוע כו' מקודשת דלדידה הוי טו"ה הגדולה דהוי ממון דקי"ל (חולין קלב) כהן ואפילו כהנת ואפי' היא אשת ישראל. ואע"ג דהוא לא נתן לה מידי דטו"ה שלו הקטנה א"מ מ"מ מקודשת כיון דבאה הנאה לה מחמתו כמש"כ הר"ן בקדושין גבי מכרן וקדש בדמיהן. וה"ה במקדש בתרומה ע"י אב כהן בקטנה או בנערה. מש"כ התוי"ט בסה"ד דלהר"ן יטלו דוקא כו'. עמש"כ שם (קט):

ר"ן ד"ה ומהא שמעינן. וא"ת א"כ כו' דילמא מיתשל ומתהני מדידיה. לכאורה תמוה דאי מיתשל א"כ לא יהיו אסורים. ומשמע דמשום איסור הנדר קאתי עלה. וי"ל דכוונתו דיתשל על קצתן ובגוונא דלא יותרו כולן כגון במעמיד או ע"י חרטה לדעת הרמב"ן שהביא לעיל (ר"ד כז):

בא"ד דהתנן המקדש האשה ע"מ שאין עליה או עליו נדרים ונמצאו עליה או עליו נדרים א"מ. מלות או עליו ליתא במשנה וכמש"כ בעצמו לקמן:

ר"ן ד"ה ואני מסתפק. שאיני מוצא שאלה בהפקר. כצ"ל:

בא"ד ובדידי' לא אשכחינן בגמרא א"מ רק אבל כו'. כצ"ל והוא בכתובות (עה):

רא"ש ד"ה ואי אמרת טו"ה א"מ כו'. וכדקתני בתוספתא דקדושין. נ"ל למחוק ג"ת אלו:

רא"ש ד"ה שמא תעדיף. בכתובות כו' ומפרש לה התם בהעדפה שע"י הדחק. הוא שם (סו):

ר״ן ד״ה רבא אומר כו׳ דכהנים אלו יטלו אחרים ורישא כו׳ שויא עפרא בעלמא כצ"ל:

שם ד"ה ואני מסתפק בזה כו' שאינו מוצא שאלה בהפקר. נ״ב אע"ג דתורת נדר הוא ודאי ולא יחל דברו זולת זה אין להפקר שורש אחר מן התורה מ"מ אין לו התרה דהו"ל נדר עד"ר שלטובתן נדר:

רבא אמר שאני תרומה וכו'. עכ"מ בשם הרב המעילי דמשום ויתור נגע ביה דאסור במודר הנאה אבל בעלמא ט"ה אינו ממון. ובזה נקל ליישב קושית הרשב"א שהקשה הא אפשר שיתנו לישראל אחר כיון שט"ה ממון וא"ש כיון דט"ה אינו ממון א"א ליתנו לישראל אחר ומ"מ בסיפא אסור ליתנו לכהנים משום דויתור אסור במודר הנאה. אבל ברישא שויא עפרא בעלמא דלישראל א"א ליתנו בט"ה דט"ה אינו ממון ופשוט. ומ"מ סברא זו אינה מוכרחת לפע"ד נהי דויתור אסור במודר הנאה היינו מה שהוא ממון אלא שדרך לוותרו וזה אסור במודר הנאה. אבל מה שאינו ממון אפילו אין דרך לוותרו מנ"ל לאוסרו במודר הנאה. כנ"ל ע"ד תי' ב' של הנ"ל שבכ"מ אלא שדבריו צריכים ביאור ואבארם בעזה"י והוא דהרי פשוט הוא דכל איסור הנאה אע"ג שהוא עפרא בעלמא מ"מ אסור ליתנם והוא מדאצטריך לגר אשר בשעריך תתננה. ואפילו לכלבים אסור להשליכם מדאצטריך לכלב תשליכון. וא"כ ה"ה הכא עכ"פ אסור ליתנם לכהן. ואמנם במשנתינו דקתני בסיפא יטלו אחרים ודייק מיניה הא המודרים הנאה לא יטלם אפילו בלא נתינה דיליה ואמאי לא יטלם. ואה"נ דהומ"ל משום שיש להבעלים ט"ה לא יטלם הם ולא שום כהן בלי רצון הבעלים אך זה אינו ענין למשנתינו דלאו בדיני ממונות עסיק ובא אלא מדיני איסור מודר הנאה ומטעם איסור הנאה היה יכול ליטלם מעצמו ע"כ הוצרך רבא לשנויי כמ"ד ט"ה ממון ורישא אפקורי אפקריה אך הרמב"ם דקדק וכתב יתן לאחרים ודייק מיניה אבל להמודרים בהנאה לא יתנם בידיו וזה הוא אמת כמו כל איסורי הנאה לא יתנם בידיו ואפי' ברישא דשויא עפרא יטלם בע"כ ולא יתנם בידיו:

שויא עפרא בעלמא. הרשב"א למד מכאן דהאוסר שלו על עצמו כל הקודם זכה ואם ישאל על נדרו צריך לשלם לו וכתב הריטב"א דלא דמי לתרומה ביד כהן דתו לא מצי למתשל היינו טעמא משום דתרומה עיקרה לכהן ורק ט"ה לבעלים ומשזכה בה הכהן נסתלקה יד הבעלים לגמרי. אבל הכא הא לא אפקרי' להדיא אלא ע"י נדרו ממילא הופקר ולא זכה בו הזוכה מעיקרא אלא עד זמן שנשאל זה על נדרו כי מעיקרא לא הפקירה אלא ע"ד כן. ובזה נסתלקה השגת הר"ן על הרשב"א. שוב הקשה הרשב"א א"כ בשמעתין הדר ה"ל ממונו הואיל ובעי מתשיל על נדרו וה"ל ממון בעלים ואסור למודרי הנאה. ונ"ל אפילו לשיטת הסוברים בפסחים דמשום הואיל אי בעי מתשיל לא נעשה ממון שלו היינו בחלה דלא הוה מצוה לאתשולי להדריה לטבליה אבל הכא מצוה לאתשולי להתיר כהנים בהנאתו ועומד לכך לאתשולי וה"ל ממון בעלים וקשה. ועל זה תי' הרשב"א השתא מיהא לא אתשיל. נ"ל כוונתו דהכא לא שייך הואיל דממ"נ כל זמן דלא אתשיל איננו ממונו ואי יתשיל הרי פשיטא דמותרים ליהנות ממנו. ואי משום פרוטה דט"ה שיהיו צריכים להחזיר לו מזה לא איירינן הכא אלא בדיני איסור והיתר דמודר הנאה. ואיסורא ליכא הכא. ועיין בנב"י במהדורא תנינא חי"ד סי' קמ"ט ואין להאריך באורך שלא לצורך:

העתק מקונטרס הסוגיא דט"ה ספ"ב דקידושין משנת תקע"א לפ"ק:

המקדש בתרומות ומעשרות. הקשה מ"ו ז"ל בהפלאה הא מעשרות לשון רבים היינו מעשר לוי ומעשר עני. ר"ל דמעשר שני הוזכר במתני' דלעיל פלוגתת ר"מ ור"י אי הוה ממון גבוה וע"כ מעשרות לשון רבים היינו מעשר עני. ועיין רע"ב ותי"ט מ"ש בלשון תרומות ע"ש. ומעתה הקשה מורי הגאון הנ"ל מאי משני בנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן. אכתי אמעשר עני מאי תרצת דהא אבי אמו עני נמי היה צריך להפריש וליתן לאחר דהא קיי"ל להזהיר עני על שלו וע"ש בפנים שתירוצו דחוק. ולפע"ד דעל מעשר עני בלא"ה לק"מ קושית הש"ס אעולא דיש לחלק בין טובת הנאה דעולא להא דמעשר עני. דבשלמא המקדש ישראלית בתרומה דאין להנותן בו אלא ט"ה וכן האשה המקבלת אין לה בו אלא ט"ה וזה לא הוה ממון. משא"כ המקדש אשה עניה במעשר עני נהי דהוא אינו נותן לה אלא ט"ה שלו ולא מיחסר מידי מ"מ המקבלת מקבלת טובא. וסברא זו כתבו הראשונים עיין ר"ן חולין פ"ק בסוגיא דמחליפים דהמחליף איסורי הנאה ומקדש אשה מקודשת אע"ג דלגבי דידיה לא שוה מידי דאסור בהנאה להמחליף מ"מ להאשה מותר. ומזה הוכיח הירושלמי דקדשה בגזל דאחריני מקודשת דאע"ג דהוא לא קנה הגזל ביאוש כדי מ"מ אצלה נעשה שינוי רשות ומתקדשת ועיין לעיל ברא"ש בשמעתין דמקדש בערלה ע"ש. וא"כ ה"נ במקדש עניה במעשר עני מתקדשת ולק"מ אעולא ממעשר עני. וזה נ"ל דעת הרמב"ם פ"ה מאישות הלכה ה' וישראל שקידש אשה במעשר עני מקודשת. שנ"ל רצונו ישראל עשיר שקידש אשה עניה במעשר עני. ולקמן אי"ה יבואר שאפשר שאפילו אם קידש עשירה נמי מקודשת. מ"מ ממעשר עני לק"מ. אך עיקר הקושיא ממקדש בתרומות ומעשרות דליכא למימר שקידש כהנת בתרומה ולויה במעשר דזה אסור משום שחתם ברית הלוי כמבואר בבכורות (כז ע"ב). והאמנם בש"ס שלפנינו התם גרסינן ג"כ עניה במעשר עני וכן מבואר בפי' רש"י שם. אבל הרמב"ם נראה דלא גרס ליה שלא פסק כן לא בפ"א מה' מ"ע ולא בפ"ו ע"ש וכן משמע מקרא דושחתם ברית הלוי וקרא דלא יחללו דמייתי הש"ס התם דלא שייך זה במתנת עניים שאין בהעניים משום חלול קדושתם ושחיתת בריתם. וא"כ ע"כ לא מיירי מתני' בכהנים כ"א במקדש ישראלית בתרומה שאין לה בה ג"כ אלא טובת הנאה ועל זה שפיר משני בשנפלו טבלים וכו' ומיושב קושית ההפלאה:

ובזה מיושב נמי דבנדרים (דף ה ע"א) מייתי הש"ס ברייתא הגונב טבלים ואכלן. והכא בשמעתין לא גרסי' ואכלן. נ"ל דבתרווייהו פליגי חדא בגנב טבל והפריש המתנות ונחנם למי ששייך וקמ"ל רבותא לרבי דאע"פ שלא נהנה הגנב ג"כ אלא טובת הנאה מ"מ צריך לשלם ותו פליגי בשאכלו הגנב ונהנה ה"א נהי דלהבעה"ב לא חיסר אלא ט"ה מ"מ איהו נהנה בפרוטה קמ"ל דאפ"ה פליג ר"י בר"י ולא מחשבו ממון. וא"ש דבשמעתין דמיירי משנתינו בקידש ישראלית שמשני הצדדים ליכא אלא ט"ה הן בהנותן הן בהמקבל ע"כ הוצרך לאתויי מברייתא דלא גרס אוכלו. והתם בנדרים מיירי מתני' שהכהנים ולוים בעצמם באים ונוטלים בע"כ של בעה"ב דמצד אחד ה"ל הנאה גמורה שהרי הכהנים והלוים נהנים הנאה גמורה הוצרך לאתויי ברייתא דגרסינן בה ואוכלו:

ומיושב נמי מה דגרסינן התם דרבי ס"ל קנסוהו לגנב ור"י בר"י ס"ל קנסוהו לבעה"ב ומשמע דחד שינויא הוא וכפי' רש"י שם. ואילו הכא בשמעתין דקידושין מתחלק לתרי לישני. וא"ש דבשמעתין קאי פלוגתתם שלא אכלו הגנב אלא נתנם לכהן וללוי א"כ אין מן התימה אם לא קנס ר"י בר"י ואין צריך סברא לזה. אך התם שאכלו. בודאי מן התימה הוא מ"ט דר"י בר"י דלא לקנוס לגנב ויאכל הלה וחדי. ע"כ הוצרך לומר סברתו משום קנסא דבעה"ב. וזה י"ל דעת הרמב"ם דפסק בהלכות כסתם מתני' דהתם דכהנים אלו נהנים לי יטלו אחרים והיינו משום דט"ה ממון ובפ"ה מאישות פסק המקדש בתרומה אינה מקודשת משום דט"ה אינו ממון. ומה שתי' הכ"מ בשם הרב המעילי והסכים עמו הש"ך ח"מ ססי' ש"ן דשאני מודר הנאה דויתור אסור במודר הנאה. צ"ע א"כ ה"ל להש"ס דנדרים למימר ואב"א ע"כ לא פליגי אלא בגונב טבלו אבל נדרים שאני דויתור אסור כ"ע מודים דט"ה ממון אע"כ ויתור לא שייך אלא מה שהוא ממון רק שדרכו לוותר עליו כגון לילך בחצרו ששכירות קרקע שוה פרוטה ואפי' חצי פרוטה נמי אסור משום דחזי לאצטרופי וכמ"ש הר"ן פ"ג דשבועות אבל ט"ה שאינו ממון ולא חזי לאיצטרופי מה"ת לאוסרו והדרא קושיא לדוכתה. ולפי הנ"ל דס"ל להרמב"ם לחלק בין ט"ה דשמעתין דמשני הצדדים ליכא אלא ט"ה ובין ההיא דנדרים דנהי דהמהנה לית ביה אלא ט"ה מכל מקום הנהנה שהוא הכהן הוא נהנה בממון וטובת הנאה כזה הוה ממון:

ובזה מיושב נמי מה שהקשה השאגת אריה סי' ע"ז דבפסחים ס"ל לר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה ש"מ דס"ל ט"ה אינו ממון. ואלו בב"מ (יא ע"ב) בעי למימר דר"ג הקנה לר' יהושע מעשרו ע"י אגב דט"ה ממון למיקני באגב. וכן איתא שם בתוספתא דגם ר' יהושע הקנה לראב"ע תרומת מעשר שלו נמצא ר' יהושע סותר עצמו. ועיין ש"ך סי' ר"ג:

וה"ה דהו"מ הגאון הנ"ל להקשות אפסק הרי"ף דבפסחים פסק כר"א מטעם הואיל אי בעי מיתשיל עלה משמע אבל משום ט"ה ממון ליכא למיחש. ואלו בב"מ מייתי לשנויי דעולא משמע שהקנה באגב וט"ה ממון ומיקני באגב:

תו הקשה הגאון הנ"ל דעולא אדעולא דהכא בקידושין ס"ל ט"ה אינו ממון והתם בב"מ מוקים עולא בעומד בצד שדהו וע"כ ר"ג הקנה להם באגב וט"ה ממון וצ"ע. ולפי הנ"ל יתיישב דר"א ור' יהושע דפסחים מיירי מבעה"ב שיש לו החלה. ולדידיה לא הוה ממון. אך בב"מ שהקנה תרומות ומעשרות להבעלים שלהם דהיינו לכהן וללוי ולהם הוה ממון ונהי דלגבי המקנה לא הוה ממון מ"מ לגבי הקונה הוה ממון. ומתיישב נמי דעולא אדעולא כמובן:

ובזה נ"ל ליישב נמי מה שקשה דרבא אדרבא דבנדרים מסיק רבא ט"ה ממון. ואילו בב"מ ס"ל דלא הוה ממון למיקני חליפין ואגב. ולמ"ד ויתור שאני א"ש. והש"ך סי' ר"ג לא הרגיש בזה. ולפי הנ"ל י"ל עיקר ק' בב"מ לא הוה ממה שהקנה תרומה לראב"ע ומעשר לר"י בן חנניא משום דכיון דלדידהו הוה ממון גמור הוה ממש כהך דנדרים שלגבי כהנים ולוים הוה ממון גמור ומסיק שם רבא דט"ה הוה ממון וה"נ. אך עיקר קושית רבא ממה שהקנה ר"ג מעשר עני לר' עקיבא שהיה עשיר. ואין לשניהם בהמעשר אלא ט"ה ואפ"ה הקנה לו וע"כ בחצרו דט"ה כזה אינו ממון למקני בחליפין ואגב. וס"ל דכיון דלר"ע היה צריך להשכיר חצרו ה"ה לאינך ולא הקנה להם בחליפין. ועולא אפשר ס"ל לפמ"ש דבמעשר עני יכול לקדש עניים ישראלים. א"כ ה"ל ממון לגבי תרווייהו ורבא לית ליה הך סברא או אפשר ס"ל לרבא כגי' ש"ס שלפנינו בבכורות דגם במעשר עני שייך שחתם ברית הלוי ולא מצי לקדש בו אשה. א"נ י"ל דר"ע דהוה גזבר ושליח מהעניים הוה יד עניים ממש וכאילו נהנה הוא עצמו ובסברא זו פליגי וק"ל:

ובדברים אלו נתיישבו דברי השאלתות ס"פ קרח שכ' ברם צריך לשאול ישראל שקדש כהנת בתרומה מהו ומסיק ממסקנת רבא דנדרים דמקודשת דט"ה ממון. ולפי הנ"ל נ"ל דמיירי בתרומות ונ"ל דאיתא שם בבכורות דלית בה משום כהן המסייע בבית הגרנות נמצא שדינה כדין מעשר עני ממש ומקודשת ומייתי ליה מש"ס דנדרים דהתם נמי מיירי מהאי גונא שהכהן נוטל מבע"ה דלגבי הכהן הוה הנאה מעליא כמו הכא בכהנת. אבל משנתינו דקידושין לא מתוקם בתרומות ה"ל דומיא דאפר חטאת דלא שייך אלא בארץ:

ודע דהמקדש כהנת בתרומה אפי' נימא דמיד שקדשה נאסרה לאכול בתרומה. מ"מ הוא יצא ידי נתינה ע"י שנתן התרומה לה. וא"כ יכולה היא למוכרה לכהנים אחרים ובחנם נדחק מורי ז"ל בהפלאה:

ומיושב נמי מה שקשה קצת התם בנדרים ה"ל להקשות גם מרישא דתנן קונם שאני נהנה לבריות מותרת בלקט שכחה ופאה ואלו מעשר עני לא קתני ומסיק הש"ס משום דאית ביה ט"ה ש"מ ט"ה ממון א"כ רישא רבי ומציעתא דיטלו בע"כ ר"י בר"י וסיפא דכהנים אלו ולוים אלו אתיא כרבי א"כ רישא וסיפא רבי ומציעתא ר"י בר"י. ולפי הנ"ל אין ראיה ממעשר עני דט"ה שלו חשיב טפי גם לבעה"ב דמצי לקדש בו אשה עניה משא"כ בקונם כהנים ולוים נהנים לי שאין להבע"ה בהם כ"א ט"ה בעלמא אפשר דגרע וק"ל:

והנה לכאורה צ"ע התם בנדרים מאי מקשה רישא לסיפא. שאני התם דלאו כל כמיניה למיסר לכהנים תרומה שלהם מפני אחיזה קטנה שיש לו בה שהיא ט"ה. הלא יאמרו לו טול לך את שלך. משא"כ בסיפא דאפשר לקיים ע"י כהנים ולוים אחרים. וכמדומה לי שזהו כוונת הירושלמי בישוב קושית הש"ס. ושוב מצאתי שכן פי' בקרבן העדה בירושלמי דדמאי. וצריך לומר דס"ל לש"ס דילן כיון דהיה יכול לתת ט"ה של תרומתו ומעשרו לישראל אחר ואותו הישראל יתננו למי שירצה א"כ אמאי יטלו בע"כ וכ"כ הרשב"א להדיא לקמן בשינויא דרבא דשויא עפרא בעלמא ע"ש. וא"כ אמאי יטלו ע"כ. וע"כ צ"ל ט"ה אינו ממון ואינו יכול ליתנו לישראל אחר שאיננו נתפס בקנין ולא בהפקר וכמשמע מרשב"א הנ"ל דאי ט"ה אינו ממון אינו יכול ליתנו לאחר בשום פנים. ואם יטלו הכהנים מאותו ישראל אחר ה"ל כאילו נטלו מבעה"ב הראשון. וא"כ מוכח ט"ה אינו ממון וקשה מסיפא דלוים אלו יטלו אחרים. כן היה נראה לפרש:

אמנם לפי הנחתנו כנ"ל הא ליתא דאכתי מאי קשיא דלמא ליתנו לישראל אחר אינו יכול משום דלא הוה לגבי תרווייהו אלא ט"ה בעלמא וזה לא הוה ממון וא"כ ממילא יטלו בע"כ מטעם הנ"ל דלאו כל כמיניה להפקיע השבט מתרומות ומעשרות שלהם משא"כ בסיפא דכהנים אלו שהוא יכול לתנם לכהנים ממש דה"ל הנאה גמורה גבי המקבל לא יטלו אלו ומאי קושיין:

ע"כ נ"ל דש"ס דילן לא חש לתי' הירושלמי הנ"ל משום דס"ל כשמואל דמן התורה חטה אחת פוטרת כל הכרי וא"כ אין כאן הפקעת השבט דיטלו חטה שלהם. אבל מה שהוא תורם אחד מחמשים זה הוספה מדיליה ויכול לאוסרו אי ט"ה ממון ושפיר הקשה:

ומיושב מה דלא דחי הש"ס בנד' נמי רבי ור"י בר"י בשמואל פליגי כדאמר בקידושין ולפי כנ"ל א"ש דא"נ פליגי בדשמואל א"כ הוה מתניתין כתנאי ורישא ר"י בר"י וסיפא רבי. ובזה נ"ל נמי ליישב דקדוק לשון רבא דאמר שאני תרומה וכו' ובתי"ט נדחק למימר דה"ה מעשר אע"ג דמותר לזרים מ"מ שווי' עפרא ע"ש ולפי כנ"ל ניחא ומיושב נמי קושית הרשב"א שהקשה מ"ט שווי' עפרא בעלמא הא השתא קיימינן ט"ה ממון ויכול הוא למוכרו לישראל אחר בט"ה וא"ש דודאי ט"ה כזה מישראל לישראל לא הוה ממון ואינו יכול למוכרו לישראל אחר. ומזה הטעם עצמו לק"מ מבבא דלוים אבבא דלוים דסיפא די"ל שאני רישא דרוצה להפקיע מכל השבט מעשרותיו ואין לומר ימכרנו לישראל אחר וממנו יזכו הלוים ז"א דט"ה מישראל לישראל אינו ממון ואינו נמכר נמצא שהשבט מופקע מש"ה יטלו ע"כ. משא"כ סיפא דהוה ט"ה ממש מישראל ללוי ואין השבט מופקע ע"כ יטלו אחרים ורק הקושיא מבבא דכהנים שחטה אחת פוטרת הכרי ואין השבט מופקע ועל זה בא רבא לחדש דעכ"פ אחר שכבר הפריש אחד מחמשים והוקדשה התרומה ולא חזיא לשום אדם והוא אסר ט"ה שלו לכהנים ולמוכרו לאחר אינו יכול דט"ה כזה אינו ממון א"כ שווי' עפרא בעלמא ויטלו בע"כ:

נמצא לפ"ז מדברי רבא בעצמו דמסיק ט"ה מישראל לכהן ולוי הוה ממון מוכח דט"ה מישראל לישראל לא הוה ממון וכשמעתא דקידושין ובזה י"ל דברי ר"ח שברא"ש ספ"ב דקידושין ודברי קיצור פסקי הרא"ש שם התמוהים ע"ש וק"ל:

ועיין תוס' ב"ב קיג ע"ב דהי' להם הגירסא בקידושין כמו בנדרים דלא מוקי בטבלים מבית אמו אלא כפשוטו בטבל של עצמו ורבי ס"ל לאו כמי שהורמו דמיין יע"ש. וקשה א"כ אמאי לא דחי ש"ס בקידושין כמו בנדרים אי ט"ה אינו ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו. וי"ל דיש ליישב קושית הש"ס דודאי אחר שכבר הורם מהבעה"ב א' מחמשים והוא מקדש בו האשה אין לה להאשה אלא ט"ה בעלמא לתתה לכהן כי לא תוכל להוסיף ולא לגרוע ואין לה אלא ט"ה בעלמא ליתן לאיזה כהן שתרצה וזה אינו ממון משא"כ בברייתא דגונב טבלו שעדיין לא הרים יאמר נא לגנב הייתי יוכל לפטור עצמי בחטה אחת ותשלם לי השאר. ואמנם ר"י בר"י ס"ל כמי שכבר הרים דמי כדרכו לתרום בכל פעם. ותרווייהו ס"ל חטה אחת פוטרת ופליגי בסברא הנ"ל ולק"מ קושית הש"ס. ומשום הכי בקידושין לא דחי הש"ס כמו בנדרים. אך בנדרים קשה שפיר דהרי במתני דהתם מיירי מבעה"ב בעצמו שבידו היה למעט חטה אחת והרבה להפריש אחד מחמשים ויש לו ט"ה רבה על הכהנים. ואפ"ה אמרת ט"ה אינו ממון וע"כ משום שע"כ לתרום כדרכו בכל פעם א"כ איך תאמר לאו כמי שהורמה למיפטר הגנב:

והנה הרי"ף לא מייתי שקלא וטריא דש"ס דקידושין ואע"ג דכבר גלה דעתו בפסחים דט"ה אינו ממון ובפ' הזרוע מבואר דכמי שהורמו דמיין ולא צריך לאתויי שקלא וטריא דשמעתין מ"מ לא ה"ל להניח משנתנו ומה דאתמר עלה בש"ס עיין מ"ש בזה מורי בהפלאה. ולפע"ד ס"ל להרי"ף למאי דקיי"ל דחטה אחת פוטרת מן התורה. והתוספת אחד מחמשים הוא להרבות נתינה לכהן א"כ תינח ישראל המפריש לכהן משא"כ כהן המפריש לעצמו אה"נ סגי ליה בחטה. וא"כ למאי דקיי"ל ט"ה אינו ממון ומשנתנו מתפרשת בנפלו לו טבלים וכו' ע"כ י"ל למתני' דחטה אחת אינה פוטרת דאל"ה לא זכה אבי אמו אלא בחטה אחת אע"כ לית ליה דשמואל ולית הלכתא כהך מתני'. ואע"ג דמ"מ שייך הך דאבי אמו במעשר דלא שייך חטה אחת מ"מ כיון דלא מתניא ליה שפיר לא הביאה כלל שהרי הדינים כבר הביאו כל אחד במקומו וכנ"ל:

ובזה מיושב מ"ט לא מייתי הש"ס בנדרים נמי אב"א בנפלו טבלים מבית אבי אמו פליגי כמו דאמרינן בקידושין וא"ש. דכבר אמרנו דכל עיקר קושית הש"ס בנדרים היא מבבא דכהן אבבא דכהן מטעם דהו"מ למיפטר נפשיה בחטה אחת ולפי אותה ההנחה לא שייך לשנויי שנפלו לו טבלים דמה בכך הרי אבי אמו לא זכה אלא בחטה אחת וק"ל:

והנה בטש"ע י"ד סי' של"א וכן הוא ברמב"ם דאם הביאו הבעלים תרומה ומעשר מהגורן לעיר מחשבינן ההוצאות על הכהנים והלוים. והשתא צ"ע דא"כ מאי קושיין נימא שהיא מתקדשת בשכר הבאה דומיא דאפר חטאת דמוקמינן בשכר הבאה וי"ל תינח תרומה דהיא עצמה אסורה לזרים ואין להבעה"ב בה אלא לתבוע שכר הבאה מהכהן והוה דומיא דמי חטאת דהם עצמם לא שוה מידי כ"א שכר ההבאה שיש לו עליהם ובזה מקדש האשה. אבל מעשר דחזיא לזרים א"כ המוליך כור מעשר לעיר הרי הוא נוטל לעצמו קב א' בשכרו והרי הוא שלו כשאר חולין ואינו צריך ליתן ללוי כלל ואם מקדש בו אשה הרי זה כמקדש בשאר נכסיו ומאי קמ"ל. וא"כ מוקמינן ליה בנפלו טבלים מבית אבי אמו לוי והא דנקט כהן אשגירת לישנא בעלמא הוא א"נ בתר דקנסינהו עזרא. ולפ"ז תרומה דמתני' מיירי בשכר הבאה ומעשר ראשון בטבלים מבית אבי אמו. ומעשר עני במקדש עניה ישראלית במעשר עני והא כדאיתא והא כדאיתא וכל בבא מורה חידוש אחר. ולפנינו אי"ה יבואר גם בבא דמתנות אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא אהרי"ף מ"ט לא מייתי מתניתא ומאי דאיתמר עלה בש"ס דאי משום חטה אחת פוטרת לא מתוקם ליה בטבלים וכו'. ז"א דהא אתרומה בלא"ה לק"מ ואמעשר לא שייך חטה אחת פוטרת:

והנה מורי ז"ל בהפלאה הקשה עוד אמתניתין איך שייך מבית אבי אמו הא כהן פטור ואינו צריך להפריש כלל ע"ש, והנה לפמ"ש תוס' פ"ב דחולין (לז ע"ב) ד"ה שלא הרהרתי דלמ"ד האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה כאילו אוכל טבלים, גם כהן צריך להפריש ומחזיקם לעצמו א"כ י"ל דעולא ס"ל הכי ומוקי מתני' נמי בכי האי גונא, וגם בזה מיושב הרי"ף כיון דאיפסקא הלכתא בש"ס דחולין (קלא ע"ב) דלית הלכתא כוותיה א"כ לא מייתי הך מתניתין:

אלא דלא נהירא ליה לאוקמא סתם מתני' דבמתנות טבלי, וע"כ היינו מגז"ש נתינה נתינה מתרומה כמ"ש התוס' חולין (קלב ע"ב) ד"ה כאילו אוכל טבלים. ולהך מ"ד אין מתנות נוהגים בח"ל כמבואר בחולין (קלו ע"א) שזהו דעת ר' אילעי וסתם מתני' דר"פ הזרוע ודר"פ ראשית הגז דלא כר' אילעי וא"כ דוחק הוא לאוקמי מתני' הכי:

ע"כ נלע"ד ליישב כך דהנה בחולין (קלב ע"ב) הוה ס"ל לרבי טבלא טבח כהן פטור ממתנות ור"נ ס"ל דחייב להפריש וליתן לאחרים, והקשו התוס' וכי לא ידע רבי טבלא מקרא מלא מאת זובחי הזבח ע"ש. ולפע"ד רבי טבלא נמי ידע שחייב להפריש לעצמו אבל אינו צריך ליתנו לאחר, דאפי' למ"ד דלא טבלי מ"מ איסורא איכא כמ"ש התוס' שם (קלא ע"א) ד"ה ה"ג ע"ש וצריך לומר להתוס' דלמ"ד טבלי אפי' כל כהן צריך להפריש לעצמו כמ"ש תוס' שם (לז ע"ב) הנ"ל, ומ"ד לא טבלי רק איסורא איכא אין כהן צריך להפריש לעצמו, וא"כ כהן טבח נמי צריך להפריש לעצמו אבל לא ליתן לאחר ור"נ פליג וס"ל דצריך ליתנו לאחר נמי והכי הלכתא כמבואר שם, וא"כ עולא ס"ל כר' טבלא ומוקי מתני' באבי אמו כהן טבח שמפריש לעצמו ומוקי מתני' שפיר בטבלים כה"ג, ואמנם אנן קיי"ל כר"נ וא"כ ע"כ מתני' כפשטיה דט"ה ממון ס"ל, ולית הלכתא כוותיה דהך מתני' אלא כר"א ור' יהושע דפ' אלו עוברין דט"ה אינו ממון ולא זהו חמץ שמוזהרים עליו. ור"א נמי לא פליג אלא משום הואיל ואי בעי מתשיל, ואתי משנתינו כתנאי דגונב טבלים ודלא כדחיות הש"ס כך הוה ס"ל ומש"ה השמיט משנתינו וא"ש:

וזה נ"ל התם בחולין (קלב ע"ב) טבחי דהוצל עברי אשמתא דר"ח כ"ב שנין דהיינו שהיו כהנים ולא הפרישו מתנות לכהן אחר. וקשה מ"ט עברו כל כך בגלוי פנים ומ"ט שתקו להם חכמים. ונראה דרב אסי דהוצל דשמעתין דמוקי משנתינו בטבלים ע"כ ס"ל כר' טבלא דכהן מפריש לעצמו והם נמי הפרישו לעצמם אלא שלא נתנו לכהן אחר, וכיון דאתרי' דרב אסי דהוצל הוה לא היה כח למחות בידם כדאשכחן בעלמא במקומו של ריה"ג היו אוכלין בשר עוף בחלב ועיין חולין (קמו ע"א) לוי איקלע וכו' ע"ש:

והיינו דקאמר ליה הוצא את איכסף. כי הוא מוקי מתני' בטבלים וקשיא לזה מתנות כק' הפלאה הנ"ל וע"כ מוקמינן מתני' כמ"ד יליף נתינה מתרומה ומתנות טבלי, ואי מוקי מתני' בהכי הרי הוא מוציא משמעתין שהוא נגד תרי סתמי בתרא דחולין ר"פ הזרוע ור"פ ראשית הגז ע"כ איכסף, א"ל לא כן אלא רב אסי דהוצל קאי כוותך כמפורסם מטבחי דהוצל דמפרישים לעצמם ומתוקם מתני' הכי:

ועיין בגטין (ל' ע"א) מתני' מלוה אדם וכו'. וצל"ע דה"ל לאוקמי פלוגתא דהגונב טבלו במי שהלוה לכהן לוי ועני, וזכה בו בהיותו טבל דמתנות כמי שהורמו דמיין ועשו שאינו זוכה כזוכה ועתה כבר מתו הלוים הנ"ל וא"כ הפסיד לו הגנב וצריך לשלם. ור"י בר"י סבר לא עשו שאינו זוכה כזוכה וא"כ עדיין לא זכה הבעה"ב בטבל ועתה כבר מת הלוה וא"א לו לזכות עוד ע"כ פטור הגנב דט"ה אינו ממון לכ"ע וצ"ע, ומזה ראיה לגירסת הריטב"א דקידושין שגרס בב"ב קכ"ג דרבי ס"ל לאו כמי שהורמו כמ"ש בשער המלך פ"ה דאישות. ולא מתוקם לרבי דכמו שהורמו דמיין. וא"כ מוכח דלא גרסינן בקידושין בנפלו לו מבית אבי אמו אלא כמו הגי' בנדרים וכגי' התוס' דב"ב הנ"ל דלעולם ס"ל לרבי לאו כמי שהורמו עיי"ש:

עיין בספר עצי אלמוגים סי' שפ"ו סס"ק כ"ב כתב סברא דמפרישים חלה בטומאה בי"ט מש"ה ט"ה אינו ממון דכיון דלא חזיא לכהן משום חמץ שוויא עפרא בעלמא כתי' רבא בנדרים, וליתא דהא ר"א מודה דאפשר ע"י תפח תלטוש בצונן אלא ס"ל דלא יסמוך ע"ז לקרוא שם, אבל אי אירע וקרא לה שם יתננו לכהן וילטוש בצונן וא"כ אית ליה ט"ה, גם מ"ש בס' יד דוד שם בפסחים לא נהירא ע"ש:

קונם שאיני עושה ע"פ אבא וכו' אינו יכול להפר. צ"ל אע"פ שמעשה ידיה לבעלה דאי איירי באופן שאין מעשה ידיה והעדפתה לבעלה א"כ גם בסיפא צריך להפר וע"כ שהוא לבעלה ובסיפא א"צ וברישא אינו יכול להפר ונאסרה מעשה ידיה לפי אבא ואחיך. היינו משום שהיא מחויבת לעשות בצמר וכדומה והוא לבעל וכדכתיב סדין עשתה ותמכור אבל לא שיכוף הבעל אותה שתעשה שום מלאכה לשום אדם בעולם כ"א להניק את בנו ממנה אבל לא זולת. ואה"נ אחר שעשתה מלאכתה לבעלה והוא זכה במעשה ידיה שוב יכול הוא ליתנם לאחיו ולאביו. אך מה שהוא עושה להם אסור לפיהם אבל אחר שהפסיק הבעל פשיטא שמותרים במעשה ידיה ע"י הבעל והוא פשוט, וצ"ע קצת בדברי שיטה מקובצת בכתובות פ' נערה שמחלק בין גי' רש"י שאני עושה לפיך ובין גי' תוס' שאיני עושה לפיך דשאני עושה יפרש כל מה שאני עושה יהיה אסור לפיך דקונם מוסב על פיך ושאני עושה איננו מוסב על פיך אלא כל מה שאני עושה יהיה קונם לפיך וכתב שלפ"ז היא כוללת אפילו מעשה ידיה שמחויבת לעשות לבעלה הכל יהיה קונם לפיו וס"ל לת"ק מתוך דלא חייל עיקר הנדר לא חייל נמי אהעדפה. ודכ"ע ס"ל העדפה דידה בין ת"ק ובין ר"ע ולגי' תוס' שאני עושה לפיך הכוונה היא מה שהוא עושה והוא שלה והיינו העדפה והיא עשתה מרצונה לפיו. הוא יהיה קונם ומוסב שאני עושה על פיך ואותו מעשה שאני עושה מרצוני יהיה קונם לפיך והיינו העדפה וע"כ ס"ל לת"ק העדפה לבעל ולא מצי לאוסרה מש"ה אין צריך להפר וע"ש שהאריך בביאור דבר זה ואין דבריו מוכרחים:

שאיני עושה על פיך למאי דמוקמינן באומרת יקדשו ידי לעושיהן יש להסתפק אם דוקא מה שהיא עושה בידיה אבל ברגליה או שמשתכרת בדבור פיה וכדומה אם הוא בכלל קונם. דודאי בלשון מעשה ידיה הכל בכלל כל מה שמשתכר אדם בכל אופן נקרא מעשה ידיו אבל באומרת יקדשו ידי יש לי ספק. ואת"ל כיון שהזכיר יקדשו ידי אין שארי אברים בכלל. אכתי יש להסתפק לשיטת תוס' והביא הר"ן לעיל (יג ע"ב) דלא איירי באמרה להדיא יקדשו ידי אלא נעשה כאומר כיון שהזכירה מה שאני עושה נאמר כוונתה על ידיה אולי נאמר דוקא ידיה ולא שארי איברים שנעשית בהם מלאכה או דלמא וצ"ע. ועיין גטין (לח ע"ב) גבי מקדש עצמו עושה ואוכל:

והנה הרמב"ם בהלכות נדרים ספי"ב מבואר דלא ס"ל לחלק בין אומרת להדיא יקדשו או אמרה סתם קונם מעשי ידי וכבר הקשה הר"ן הא בש"ס אמרינן כן לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולא לדידן ועתי"ט שכתב דס"ל כהתוס' הנ"ל אך בערכין במקדיש מעשי ידי אשתו כתב דוקא באומר יקדשו ידיה לעושיהן ולא בסתם קונם מעשה ידיה, והרגיש בזה התי"ט, ולפע"ד ס"ל לחלק בין בעל הנודר להאשה ע"ד לשון ב"א דאין פשוט בכוונתו שיהיה ידי אשתו שלו שיהיה יכול לקדשם כי הוא סבור מעשה ידיה שלו אבל מה לו ולידיה והשתא נהי אי מ"מ אמר להדיא יקדש ידיך לעושיהן קדשי שהרי ממושכנין לו למלאכה מ"מ כי לא אמר הכי אלא אמר קונם מעשי ידיך עלי אי לאו לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לא אמרינן שבכח משמעות לשונו יקדשו ידיך לעושיה משא"כ האשה מקדשת מעשי ידיה נהפוך הוא שיודעת שמשועבדת והידים הן שלה ככל איברי גופה ע"כ אומרים כוונתה נעשה כאומרת יקדשו ידי לעושיהן כנלע"ד:

ואמנם הכ"מ כתב דהרמב"ם ס"ל אלים קונמות לחול על דשב"ל והקשה הלח"מ מהמקדש עובר פרתו דהוה קדושת הגוף ואפ"ה אי לאו דמעוברת לא קרב לגבי מזבח ע"ש פי"ב מנדרים, ולפע"ד הסברא דקונמות חל על דשב"ל היינו מדאלמוהו לקונה להפקיע שיעבוד ומצינו שיעבוד אלים וחל על דאקני דהוה דבר שלב"ל א"כ מכ"ש קונם דאלים משיעבוד מכ"ש שיחול על דשב"ל. אך לא הוה אלא סברא דרבנן דאלמוהו לשיעבודא אבל מש"ה לא יקרב לגבי מזבח חולין בעזרה. כן כתוב בחידושי למסכת כתובות:

ר"ע אומר יפר שמא תעדיף. בחידושים המיוחסים להריטב"א בשמעתין כתב דלא יפר הבעל קאמר דהעדפה לא הוה דברים שבינו לבינה [ונראה דבהעדפה שע"י הדחק דשפיר יכול לשמור עצמו ממנו] אלא התרה ע"י חכם קאמר שלא יכשל באיסור ועצה טובה קאמר שיתיר ע"י חכם, וצ"ע א"כ נימא ריב"נ נמי ע"י חכם קאמר ומאי מייתי לעיל ריש פרקין מדריב"נ דיכול להפר אלאחר גירושין. וי"ל חדא מה צורך להתיר ע"י חכם עתה הלא אם יגרשנה וירצה להחזירה תשאל אז לחכם ולא דמי לר"ע דמכשול דהעדפה הוא מיד משא"כ גירושין די אם יתיר אח"כ אע"כ הפרת הבעל ביום שמעו ואם לא עכשיו אימתי. ועוד כיון שאין הנדר חל עד אחר גירושין לא יכול להתיר עתה קודם שיחול, וע"כ הפרת הבעל קאמר ויכול להפר הואיל והוא בינו לבינה מיד כמו שכתבתי והארכתי לעיל וא"ש אך בריטב"א כתב גם ברי"נ /בריב"נ/ לשון התרה ואולי ט"ס הוא. ובשיטה מקובצת על מס' כתובות מייתי בשם הריטב"א דיש רצו לומר כן ולא מיחוור בעיניו וצ"ע:

המקדיש מעשה ידי אשתו. כתב הר"ן במעלה לה מזונות. העתק מחי' למסכת כתובות אהא דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה, הנ"ל שם:

אימא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות. הרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב כתב תקנו מזונות תחת מעשה ידיה. והרגיש בתי"ט שהוא נגד הש"ס, ולפע"ד לפמ"ש הרמב"ם דמזונות דאורייתא וכתב בפי"ב מה' אישות הלכה ד' ועוד תקנו חכמים שיהיה מ"י האשה נגד מזונותיה וכו' לפיכך אם אמרה האשה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה כו' ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה עכ"ל. מבואר מדבריו שמזונות אינם מתנאי כתובה שהרי הם דאורייתא ומעשה ידיה לבעלה תיקון בפ"ע הוא. ושוב תיקנו שיהיה רשות בידה להפקיע תקנת חכמים של מ"י ע"י שתמחול לו חיובו דאורייתא לזון אותה וזה שאמרו תקנו מזונות תחת מ"י פי' שזה הי' תקנת חכמים שיעלה המזונות במ"י ואין צריך להגיה הברייתא אלא אי מזונות דרבנן אבל אי מזונות דאורייתא לא צריך להגיה:

ובהכי ניחא לי פסק הרמב"ם דאי אמר יקדשו ידיך לעושיהם קדשו והקשה הר"ן בשמעתין דלמאי דקיי"ל דיכולה לומר איני נזונית אינו יכול לכופה למעשה ידיה וממילא אינו יכול להקדיש ידיה לעושיהן ודברי הכ"מ בזה מאד דחוקים כמבואר למבין, ודברי לח"מ וב"ח בקנה א' דרמב"ם מיירי באשה הנזונית מבעלה ואוכלת משלו שזו אינה יכולה לומר איני נזונית וכמ"ש תוס' ד"ה מאי לאו וכו' וא"כ יכול היא לכופה למ"י וממילא יכול להקדיש ידיה לעושיהן. אלו דבריהם, ואפשר שהם נכונים לדינא. מ"מ הרמב"ם לא כיון לכך דאיך שביק דינא דש"ס דמיירי בשלא זן אותה והוא טענת איני נזונית ונקט מילתא חדתא ולדבריהם הכי ה"ל למכתב אפי' אמר יקדשו ידיך לעושיהם נמי עושה ואוכלת במה דברים אמורים בשאינו זן אותה ממש. אבל זן אותה ממש נראה לי שיכול להקדיש הידים:

א"כ נלע"ד נהי אם מזונות דרבנן תליא אם מזונות עיקר לא יכול להקדיש ידיה לעושיהן ודוקא אי מעשה ידיה עיקר ויכול לכופה אז יכול להקדיש. מ"מ אי מזונות דאורייתא ומעשה ידיה לבעלה תקנה בעלמא בפני עצמה היא הרי הידים משועבדים וממושכנים לבעל אלא שוב תקנו שבידה לפדות ידיה ולהוציאם משעבוד שלהם ע"י שתמחול לו מזונותיה שמחויב לה מן התורה מ"מ כל זמן שלא אמרה הכי ולא פדתה ידיה הרי הם לבעל ואלים שעבודיה ויכול להקדישם לעושיהם, ולא דמי למ"ד מזונות דרבנן והם עיקר ותקנו מ"י תחת מזונות וא"כ מעולם לא נשתעבדו הידים להבעל עד שתחלה תקבל מזונות ממנו וא"כ אין הידים שלו, אבל אי תקנת מ"י תקנה בפ"ע היא, והרי הקנה אותם להבעל ושוב תקנו שתוכל לפדותם ע"י שתאמר איני נזונית, מ"מ כל זמן שלא אמרה הכי יכול לומר יקדשו ידיך לעושיהם. ועיין ט"ז י"ד סי' רל"ד ס"ק ס"ג במ"ש לענין שעבוד הידים לרחוץ פניו ע"ש, והדברים נראים לי ברורים בעזה"י. אלא שיש להקשות א"כ מנ"ל להש"ס דרב הונא לא ס"ל הכי דמזונות דאורייתא וכדעת הרמב"ם וכבר עמד בזה בכ"מ בלאו הכי והארכתי ג"כ בישובן, והואיל והוא ע"ד פלפול לא כתבתיו, והפשוט דרב הונא ס"ל מזונות לאו דאורייתא לעיל (מח ע"א) תני רב יוסף וכו' וכתב רמב"ן פ' משפטים דהאי תנא ס"ל מזונות לאו דאורייתא וכולי קרא בתשמיש איירי וקאמר התם מסייע ליה לרב הונא וא"כ ר"ה ס"ל מזונות לאו דאורייתא וכן פסק הרמב"ם שם, ואמנם הרמב"ם פסק כשארי תנאים דמזונות דאורייתא וא"ש לשון מזונות תחת מ"י כנ"ל וש"ס דשמעתין רוצה לתרץ אליבא דר"ה הוצרך להגיה מ"י תחת מזונות והנה אמת נכון הדבר בעזה"י לפע"ד והראיה דהרמב"ם לא מייתי הא דר"ה הוא בבגדה יוציא ויתן כתובה:

(פה א ר"נ) ד"ה ומהא וכו' למה לא נחוש דילמא מיתשיל ומתהני מדידיה וכו'.—פי' דילמא מיתשיל על מה שאמר "כהנים ולוים נהנין לי" (ואין לומר מיתשיל על תרומתו, דבתרומה ביד כהן לא מצי למישאל, עי' לעיל נט א). אלא שלפי זה אינו מובן דאיכפת לן מאי דמתהני מדידיה.

ורבי יוסי סבר אינו ממון. ואינו משלם לו אלא דמי חולין שבו: במתנות שלא הורמו קמיפלגי. דרבי סבר כמי שלא הורמו דמיין ולהכי משלם לו דמי כולו ורבי יוסי סבר כמי שהורמו דמיין ואינו משלם אלא דמי חולין: ואי טובת הנאה אינה ממון. אפילו הוויין כמי שלא הורמו אינו משלם לו דמי טבלו דהא לא מפסיד ליה ולא מידי: אלא. לעולם אימא לך דאינו ממון והיינו טעמא דרבי אע''ג דטובת הנאה אינה ממון אפי' הכי משלם לו דמי כולו משום דקנסו רבנן לגנב כי היכי דלא לגנוב: ור' יוסי סבר. אינו משלם אלא דמי חולין דחדא ועוד קאמר חדא דטובת הנאה אינה ממון ועוד לדבריך דאמרת טעמא משום קנס אדרבה לקנסיה לבעל הבית זה: כי היכי דלא לשהי לטיבליה. ולעולם אכתי רישא וסיפא דמתני' דקשיא אהדדי לא מיתרץ: רבא אמר. לעולם לא קשיא מתניתין וסיפא כדקתני דטובת הנאה ממון ורישא היינו טעמא דיטלו בעל כרחו: שאני תרומה משום דלא חזיא אלא לכהנים. וכיון דאתי למיסרה עלייהו שוייא לההוא תרומה כעפרא בעלמא והואיל וכעפרא הויא לא מיתחלי בטובת הנאה ולהכי שקלי לה בעל כרחו: מתני' קונם שאיני עושה על פי אבא כו' אין יכול להפר. דלא הוי לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה: שאיני עושה לפיך אין צריך להפר. דלא אמרה כלום דלאו כל כמינה לאפקועי לבעל מה דזכי ליה רחמנא: ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. כדאמרי' במס' כתובות בפ' אע''פ (דף סד:) ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר בגליל כו' והמותר שלה ואותה העדפה שמעדפת הואיל ושלה היא אוסרת עליו אם לא יפר: ר' יוחנן בן נורי אומר. להכי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו דאותה מלאכה שעושה אחר הגירושין כשתבא ברשותו אסור באותה מלאכה ובכל מעשה ידיה מגירושין ואילך וקסבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כגון מעשה ידיה שעתידה לעשות דלכשתבא לעולם אחר גירושין אע''פ שלא בא לרשותו בעת שבא לעולם דהא מגורשת היא לכשבאה ברשותו שתנשא לו שיהא אסור ורבי עקיבא סבר בהא מודינא לך דאדם אוסר דשלב''ל היכא דהוי ברשותו לאלתר כשבא לעולם כגון העדפה אבל אין אדם אוסר דשלב''ל אע''פ שבא לעולם אינן ברשותו אלא לאחר זמן לכשיבא לרשותו חל עליהן איסור כדפירשתי:

לא דכ''ע אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי. ומפרש בירושלמי בטבלין שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מיירי ורבי סבר כמו שהורמו דמיא ורבי יוסי ברבי יהודה סבר לאו כמו שהורמו דמיא: ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו ומה לי לא הורמו. [ובקידושין (דף נח:) משני דמיירי בישראל] שנפלו לו [טבלים] מבית אבי אמו כהן וצ''ע אמאי לא משני הכא כי התם וצריך לומר שהיה תופס אותו תירוץ לדוחק: אלא היינו טעמא דרבי דקסבר קנסו רבנן לגנב. דמש''ה מיפטר דטובת הנאה אינה ממון ורבי יוסי ברבי יהודה סבר קנסו רבנן לבעל הבית ואי קשיא לימא דאינו ממון ומיפטר גנב מש''ה לא קניס לגנב ויש לומר דהוי כמו תירוץ אחר [א''נ] דלכ''ע טובת הנאה [הוי] ממון ואפ''ה מיפטר דקנסו לבעל הבית והא דקאמר רבי סבר דקנסו רבנן לגנב דסבירא ליה דלכ''ע טובת הנאה אינה ממון וכך היא הסוגיא סוף פרק שני דקידושין איבעית אימא אינה ממון וטעמא דרבי דקנסו לגנב ואיבעית אימא ממון וטעמא דרבי יוסי דקנסו לבעה''ב: רבא אמר. מתניתין אית ליה טובת הנאה ממון והיינו טעמא דמתניתין דיטלו בעל כרחו כיון דמיתסר עלייהו הוי עפרא בעלמא. כיון שאסר כל כהנים ולוים אם כן אסור הוא ליתן תרומותיו לשום כהן ואין לו בהם שום טובת הנאה שאינו יכול ליתנם לשום אדם ולעכבם לעצמו לא מצי ולכך אינו שלו ומותרין ליטלו בעל כרחו דהוי כמי שאינו שלו אבל בסיפא דמותר ליהנות למקצת כהנים הוי לו טובת הנאה בה ואסורין לבא וליטלה אותם כהנים שאסר: קונם שאני עושה לאבא ולאביך לא יפר. שאין זה נדר שבינו לבינה שאין לו לחוש אם יאסרו (חכמים) במעשה ידיה: על פיך אינו צריך להפר. דאשתעבדא ליה: יפר שמא תעדיף. ממה שפסקו חכמים דהיינו משקל חמש סלעים: רבי יוחנן בן נורי אומר אף בשביל עיקר מעשה ידיה צריך להפר שמא יגרשנה: למימרא דסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. שעדיין לא גירשה ועדיין לא באו לעולם מעשה ידיה שהיא מקדשה עתה:

ר"ן
דסבירא ליה דטובת הנאה ממון: אינו משלם אלא דמי חולין שבו. אבל לא דמי תרומות ומעשרות ואפילו לפי טובת הנאה שיש לו בהן דסבירא ליה דטובת הנאה אינה ממון: במתנות שלא הורמו קמיפלגי דרבי סבר. כיון שלא הורמו תרומות ומעשרות הוו להו כחולין שבו דלאו כמי שהורמו דמיין ורבי יוסי סבר כמי שהורמו דמיין ואין לו בהם כלום ומשום הכי אינו משלם אלא דמי חולין שבו: מה לי הורמו מה לי לא הורמו. דכיון דטובת הנאה אינה ממון כי לא הורמו מאי הוי דהא פתיכי ביה תרומה ומעשר שאין לו בהן כלום: אלא היינו טעמא דרבי. השתא לא מיבעיא לן אי אית להו לתרוייהו טובת הנאה ממון או אינה ממון ואי אית להו טובת הנאה אינה ממון לרבי יוסי ברבי יהודה ניחא ורבי היינו טעמיה דקנסוהו רבנן לגנב לשלם טובת הנאה של תרומות ומעשרות לבעל הבית ואי סבירא להו טובת הנאה ממון לרבי ניחא ורבי יוסי ברבי יהודה היינו טעמיה דאינו משלם אלא דמי חולין שבו משום דקנסוהו רבנן שלא ישלם לו טובת הנאה שבתרומה ומעשרות: רבא אמר שאני תרומה. כלומר כולה מתני' אית לה דטובת הנאה ממון וסיפא ניחא דכהנים אלו יטלו אחרים ורישא היינו טעמא דיטלו בעל כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים שאי אפשר ליתנה לישראל הלכך כיון (דמיסרה) עלייהו שויא עפרא (דאתו) בעלמא דאפקריה לההיא טובת הנאה שיש לו בה: ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו ואינו יכול לעכב אע''פ שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא איתשיל מיהו היכא דאיתשיל חייבין לשלם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאיתשיל הויין להו הנך פירי כאילו לא אתסרו עליה מעולם וא''ת אם כן היאך יטלו כהנים על כרחו למה לא נחוש דלמא מיתשיל ומתהני מדידיה לאו קושיא היא דהתנן המקדש האשה על תנאי שאין עליה או עליו נדרים ונמצאו עליה או עליו נדרים אינה מקודשת ומדקתני אינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל ויכולה להנשא לאחר אע''ג דתניא התם הלכה אצל חכם והתירה וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת אלמא אע''ג דמצי מיתשיל וחיילי קדושי למפרע כל אימת דלא מיתשיל לא חיישינן דלמא מיתשיל הכא נמי דאם איתשיל עבדו כהנים איסורא למפרע כל אימת דלא איתשיל לא חיישינן להכי. הרשב''א ז''ל: ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואע''פ שאיסור שבו הלך ע''י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאיני מוצא שאלה בהפקר ומשום הכי יטלו על כרחו דאי לא ודאי כיון דנדרים לאיתשולי עלייהו קיימין דמשום הכי מיקרו דבר שיש לו מתירין בפרק הנודר מן הירק (לעיל דף נט.) חיישינן דלמא מיתשיל וכי תנן אינה מקודשת לא שתהא מותרת לינשא אלא דינא קתני ואפי' תימא נמי דמילתא פסיקתא קתני היינו טעמא משום דבדידה ליכא למיחש דלא מקלקלה נפשה ובדידיה לא אשכחינן בגמרא אינה מקודשת אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת לומר שהיא מקודשת גמורה אבל לא הלך איכא למימר דחיישינן כנ''ל: מתני' קונם שאני עושה ע''פ אבא. מה שאני עושה יהא לפי אבא בקונם: אינו יכול להפר. דאין אלו נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה: שאני עושה על פיך אינו צריך להפר.