נדרים פה ע"ב

הרי זו עושה ואוכלת והמותר רבי מאיר אומר הקדש רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין ואמר שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר אלמא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכי תימא כי קאמר הלכה כר' יוחנן בן נורי על העדפה הוא דקאמר לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה אי נמי הלכה כת''ק א''נ (אין) הלכה כרבי עקיבא אלא אמר רב יוסף שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אוסר נמי דבר שלא בא לעולם עליו אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו אלא יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים הא איתנהו בעולם וכי אמרה הכי קדשה והא משעבדן ידיה לבעל דאמרה לכי מגרשה השתא מיהת לא מגרשה וממאי דכי אמרה הכי מהניא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - ב

אין ההקדש חל, אלא, הרי זו עושה ואוכלת ממעשי ידיה. ^[13]

והמותר - אם הקדיש הבעל את מותר מעשי ידיה, דהיינו כל מה שהיא עושה יותר משווי חמשה סלעים, שהבעל יורש את זה לאחר מיתתה.

רבי מאיר אומר, זהו הקדש לאחר שתמות האשה, שאז זוכה הבעל במותר בירושה.

רבי יוחנן הסנדלר אומר, זהו חולין. כיון שאי אפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם, ומותר זה הרי עדיין לא זכה בו הבעל בחייה, וזה נחשב דבר שלא בא לעולם.

ואמר שמואל על משנה זו: הלכה כרבי יוחנן הסנדלר.

אלמא, אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

ונמצא שיש סתירה בדברי שמואל עצמו.

וכי תימא - ואם תרצה לתרץ שכי קאמר שמואל שהלכה כרבי יוחנן בן נורי, רק על העדפה הוא דקאמר, שמואל פסק כרבי יוחנן בן נורי רק במה שהוא סובר שהעודף משועבד לבעל, אבל במה שהוא סובר שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, בזה לא סובר שמואל כמותו אלא כרבי יוחנן הסנדלר.

אין לתרץ כך, כיון שאם כן, לימא - היה שמואל צריך לומר את דבריו כך: הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה,

אי נמי, יכול היה שמואל לומר כך:

הלכה כתנא קמא, שהרי אף תנא קמא סובר שהעדפה שייכת לבעל, וכמו כן הוא סובר שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

אי נמי יכול אף היה שמואל לומר כך:

(אין) הלכה כרבי עקיבא, ומזה היינו לומדים שאין הלכה כרבי עקיבא שיש לבעל להפר אלא כתנא קמא שאין לבעל להפר. ^[14]

ומכך שסתם שמואל את דבריו ואמר שהלכה כרבי יוחנן בן נורי, משמע שהוא פוסק כמותו בכל דבריו, אפילו בדין זה שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם,

ואם כן, שוב חוזרת הסתירה בדברי שמואל, שבנדרים הוא פוסק שאפשר לאסור בנדר דבר שלא בא לעולם, ואילו בהקדש הוא פוסק שאי אפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם

ומתרצינן:

אלא, אמר רב יוסף, אין לדמות הקדשות לקונמות.

כי שאני קונמות, הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו [על עצמו] , אוסר נמי דבר שלא בא לעולם עליו - כשם שמצינו, שיכול אדם לאסור על עצמו בנדר דבר שאינו שלו, כמו כן יכול אדם לאסור על עצמו אף דברים שלא באו לעולם ואינם עדיין ברשותו.

אבל בהקדש, שאי אפשר להקדיש דבר שאינו שלו, כמו כן אי אפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם, כיון שזה עדיין לא נחשב ברשותו.

ומקשינן על תירוץ זה:

אמר ליה אביי:

אכן כדבריך הוא, שדבר שלא בא לעולם זהו כמו דבר שאינו שלו, אך עדיין אין הקושיא מיושבת.

כי בשלמא דין זה שאדם אוסר פירות חבירו עליו [על עצמו] מובן,

שהרי כמו כן מצינו גם שאדם אוסר פירותיו על חבירו, והיינו שיכול אדם לאסור או את פירותיו על חבירו או את פירות חבירו עליו.

ולכן יכול אדם גם לאסור דבר שלא בא לעולם על עצמו, כיון שזה כמו לאסור פירות חבירו על עצמו.

אלא [וכי] תאמר גם שיאסור אדם דבר שלא בא לעולם על חבירו?

הלא לא מצינו כדבר הזה, שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו.

ואם כן, כיצד אתה אומר שיכולה האשה לאסור את מעשי ידיה שעדיין לא באו לעולם על בעלה?

ונדחה תירוצו של רב יוסף.

ומתרצינן תירוץ אחר:

אלא, אמר רב הונא בריה דרבי יהושע, לתרץ את הסתירה בדברי שמואל.

במשנתנו מדובר באומרת יקדשו ידי לעושיהן, שלא אסרה את מעשי ידיה, אלא שאמרה יהיו ידי בעצמם קונם על בעלי, וממילא כל מה שיהיה מידיה הרי זה אסור באיסור קונם, (הגמרא קוראת לנדרים בלשון הקדש, כיון שקונם הרי הוא כהקדש ועיין בפרק אין בין המודר).

ומכיון שידיה הם האסורים באיסור קונם, הרי הנדר יכול לחול, ואין זה נחשב דבר שלא בא לעולם,

דידים הא איתנהו בעולם - הרי ידיה כבר ישנם בעולם, והנדר חל. ^[15]

ומקשינן:

וכי אמרה הכי קדשה - וכי חל נדר באופן זה?

והא משעבדן ידיה לבעל - והלא ידיה משועבדים לבעל ואינה יכולה לאסור את ידיה על בעלה.

ומתרצינן:

כגון דאמרה: לכי מגרשה - שאמרה שיחול הנדר כאשר היא תתגרש.

ומקשינן: השתא מיהת לא מגרשה [הלא עדיין לא התגרשה] ואם כן הגירושים הם דבר שלא בא לעולם,

וממאי דכי אמרה הכי מהניא - ומנין לנו לומר שנדר כזה חל, הלא אי אפשר לאסור דבר שלא בא לעולם?

הערות

^[13] הטעם שלא חל ההקדש הוא מפני שיכולה האשה לבטל את ההקדש ולומר לבעלה אל תביא לי מזונות ואל תיקח את מעשי ידי ואני אהיה ניזונת ממעשי ידי

^[14] זהו פירוש הר"ן וכן מפרש התוס' בכתובות. אבל רש"י בכתובות בדף נט א מפרש באופן שונה את דברי הגמרא, כך: הגמרא רצתה לתרץ ולומר שכונת שמואל שהלכה כרבי יוחנן בן נורי היא, שהלכה כמותו שיש לבעל להפר, אבל אין הטעם כדי שלא יחול הנדר לאחר הגירושין שהרי שמואל סובר שהנדר לא יחול אחר שתתגרש כיון שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא הטעם הוא משום שהוא סובר שההעדפה שייכת לאשה ולכן יש לבעל להפר כדי שלא יחול הנדר על ההעדפה. ודוחה הגמרא את התירוץ הזה בטענה שאם כן היה לו לשמואל לומר זאת בפירוש, או לומר באופן ישיר שהלכה כרבי עקיבא, או לכל הפחות לומר שאין הלכה כתנא קמא שאומר שאין לבעל להפר. ומכך שאמר את דבריו באופן זה שהלכה כרבי יוחנן בן נורי מוכח שכונת שמואל היא לפסוק כמותו אף בדין זה שהיא יכולה לאסור את מעשי ידיה אפילו אם הנדר יחול רק לאחר הגירושים וזהו דבר שלא בא לעולם. ולפי רש"י משתנה הגרסה, וצריך לגרוס כך: אי נמי אין הלכה כתנא קמא, אי נמי הלכה כרבי עקיבא. ומוסיף רש"י שהגמרא היתה יכולה להקשות שאף על העודף לא יכול לחול הנדר כיון שאף העודף הינו דבר שלא בא לעולם, אלא שהגמרא הקשתה בלאו הכי קושיות אחרות.

^[15] הרשב"א בכתובות דן בארוכה, איך שייך להקדיש או לאסור את הידים לגבי המעשי ידים, שלכאורה הא אין הרוחים יוצאים מתוך הידים כמו פירות מהעץ, ואם כן אפילו אם הידים קדושות אין מעשי ידיה צריכים אף הם להיות קדושים, דהלא פשיטא דאם אדם יקדיש את מצודתו לא יהיו הדגים העולים במצודה זו קדושים, ועיין אף בחידושי הריטב"א בכתובות. והרעק"א כותב שנידון זה אינו נוגע אלא לענין הקדש, אבל לענין קונמות ודאי שכאשר היא אוסרת את ידיה אז מעשי ידיה אסורים כיון שזה נחשב הנאה מהידים, והיא הלא אסרה עליו ליהנות מהידים. והרמב"ם פוסק את דברי המשנה כרבי יוחנן בן נורי כלשונה דהיינו שהיא אסרה את המעשי ידים ולא את הידים עצמם. ואם כן קשה עליו את קושית הגמרא שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם. ועיין בחידושי הגר"ח על הש"ס אות קצו מה שכתב לישב את דברי הרמב"ם.

הרי זו האשה עושה ואוכלת, שאין ההקדש חל על הדברים הללו. והמותר, אם עשתה יותר מכדי דמי אכילתה — ר' מאיר אומר: המותר נעשה באמת הקדש, ר' יוחנן הסנדלר אומר: חולין הוא. ואמר שמואל: הלכה כר' יוחנן הסנדלר. אלמא [מכאן] שדעת שמואל היא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ומשום כך לא חל כלל הקדש על מה שתעשה בעתיד.

וכי תימא [ואם תאמר] : כי קאמר [כאשר אומר] שמואל שהלכה כר' יוחנן בן נורי במשנתנו — רק על ענין העדפה הוא דקאמר [שאומר], שלדעתו גם מה שמעדיפה שייך לבעל ואינה יכולה לאוסרו עליו, ואז אין הדברים עומדים בסתירה לשיטת ר' יוחנן הסנדלר לגבי הקדשת מעשה ידי אשתו.

אולם אם כן לימא [שיאמר] בצורה ברורה: הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה. אי נמי [או גם כן] יאמר: הלכה כתנא קמא הסבור אף הוא שההעדפה של הבעל. אי נמי [או גם כן] יאמר: (אין) הלכה כר' עקיבא הסבור שההעדפה היא שלה!

אלא אמר רב יוסף: כך יש ליישב את הסתירה בדברי שמואל; שאף שאין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם, מכל מקום שאני [שונים] קונמות, הואיל ואדם אוסר אפילו פירות חבירו עליו (על עצמו), למרות שהפירות הללו לא הגיעו עדיין לרשותו — אוסר נמי [גם כן] בקונמות דבר שלא בא לעולם עליו על עצמו, למרות שעוד לא בא לעולם. מה שאין כן בהקדש, שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו.

אמר ליה [לו] אביי: זו אינה ראיה כלל, כי בשלמא [נניח] שאדם אוסר פירות חבירו עליו שכן יש בכוחו של אדם לאסור בקונם דבר שיש לו זכות מסויימת בו, שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו, שכשם שיש לו רשות על הפירות של עצמו ויכול לאוסרם על אחרים — כך יש לו רשות על גופו שלו לאסור דבר של אחרים עליו. אלא האם יאסור גם דבר שלא בא לעולם על חבירו? שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו שגם החבר וגם פירותיו אינם ברשותו. והרי במשנתנו אסרה האשה בקונם את מעשי ידיה שלא באו לעולם על אחר — על בעלה!

אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כאן מדובר באשה האומרת "יקדשו ידי לעושיהן" (לקדוש ברוך הוא, שהוא עושה הכל) ואין כאן ענין של דבר שלא בא לעולם, כיון שידים הא איתנהו [הרי ישנן] בעולם.

ושואלים מצד אחר: וכי אמרה הכי [וכאשר היא אומרת כך] — קדשה [מתקדשים הדברים]? והא משעבדן [והרי משועבדות] ידיה לבעל לעשות לו מלאכה שנתחייבה בה! ומשיבים: דאמרה [שהיא אומרת]: לכי מגרשה [לכאשר אתגרש] יחול הנדר. ומקשים: השתא מיהת לא מגרשה [עכשיו על כל פנים אינה מגורשת], וממאי דכי אמרה הכי מהניא [וממה, מניין לנו שכאשר היא אומרת כך — מועיל הדבר] שיכולה להקדיש דבר ולא יחול ההקדש אלא רק לעתיד?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

she may work and sustain herself from her earnings, as the consecration is ineffective. And with regard to the surplus earnings, i.e., if she produced more than she needs for her sustenance, Rabbi Meir says the surplus becomes consecrated property, whereas Rabbi Yoḥanan HaSandlar says that it is non-sacred. And Shmuel said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan HaSandlar. Apparently, Shmuel’s opinion is that a person cannot consecrate an entity that has not yet come into the world, and therefore a man cannot consecrate earnings that his wife will produce only in the future.

And if you would say that when Shmuel is saying that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri he was saying only that the halakha is such with regard to the surplus, there is a difficulty. One might say that since Rabbi Yoḥanan ben Nuri disagrees with Rabbi Akiva, he apparently maintains that a woman’s surplus earnings belong to her husband, and therefore she cannot render them forbidden to him through a vow, and it is only with respect to this point that Shmuel said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri. If this is the case, there is no contradiction between his ruling here and his ruling in Ketubot that the halakha with regard to one who consecrates his wife’s earnings is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan HaSandlar.

But if so, let Shmuel clearly say: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri with regard to the surplus. Alternatively, he could have said that the halakha is in accordance with the opinion of the first tanna, who also maintains that the surplus belongs to the husband. Alternatively, he could have said that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who asserts that the surplus belongs to the wife.

Rather, Rav Yosef said that the apparent contradiction between Shmuel’s rulings can be resolved in the following manner: Although one cannot consecrate an entity that has not yet come into the world, konamot are different; since a person can prohibit to himself another’s produce by means of a konam, even though one cannot consecrate another’s produce to the Temple, he can also prohibit to himself an entity that has not yet come into the world. With regard to consecration, however, a person cannot dedicate to the Temple treasury something that is not currently in his possession, and he cannot consecrate an entity that has not yet entered the world, either.

Abaye said to him: This is no proof at all. Granted, a person can prohibit another’s produce to himself, since a person can prohibit his own produce to another. But does it follow that he can also prohibit an entity that has not yet come into the world to another person, seeing that a person cannot prohibit another’s produce to that other person, as he has jurisdiction neither over the produce nor over the person to whom he wishes to prohibit it? Yet in the mishna here the woman prohibits her future earnings, which do not yet exist, to another person, i.e., her husband.

Rather, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Here the mishna is dealing with a woman who says: My hands are consecrated to the One Who made them. Therefore, the case does not involve the issue of an entity that has not yet come into the world, as her hands are already in the world.

The Gemara challenges this interpretation: And if she said her vow like this, are they consecrated and forbidden? But aren’t her hands pledged to her husband, to do the work she is obligated to perform for him? The Gemara answers: The mishna is referring to a woman who said: The vow will take effect when I become divorced. The Gemara raises a difficulty: She is not divorced now in any event, and from where is it learned that when she says her vow like this, the vow is effective? How is it learned that she can consecrate something in such a manner that it will become consecrated only in the future?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם והא משעבדי ידים לבעל *אמר רב אשי שאני קונמות דכקדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד ותקדוש מהשתא אלמוהו רבנן לשעבודיה דבעל:

אמר רב הונא (ג) אמר רב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם. והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו:

ופרכינן אע"ג דידים איתנהו בעולם הא משעבדן ליה לבעל והיכי מצי למיסר נכסי חבירו על חבירו ופרקינן אמר רב אשי שאני קונמות דכקדושת הגוף נינהו. פי' דאע"ג דקדושת דמי' אינו מפקיע מידי שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון קונמות דהוו איסור חפצא וקדושת הגוף מפקיעין מידי שעבוד:

הרי זו עושה ואוכלת. בפרק אע"פ (נח:) איכא דמוקי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף וקסברי דמעה כסף תחת מעשה ידיה ומזונות תחת מותר וכיון דאין מעלה לה מעה כסף עושה ואוכלת דאין יכול להקדיש מעשה ידיה:

ומותר קאמר ר"מ דקדיש כיון דמעלה לה מזונות ורבי יוחנן הסנדלר קאמר חולין דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

וכ"ת כי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן להעדפה. כלומר בהא פליג אר"ע בהעדפה דסבר דהעדפה דבעל ומשום העדפה אין צריך להפר אבל בהא דקאמר במעשה ידיה לא סבר כוותיה הכי גרס ר"ח ולימא הלכה כר' יוחנן להעדפה אי נמי אין הלכה כר"ע אי נמי הלכה כת"ק:

שאני קונמות. דחמירי טפי דכיון דאוסר פירות חבירו עליו דאינן ברשותו משא"כ בהקדש אוסר נמי דבר שלא בא לעולם:

בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו. אע"פ שהפירות אינן ברשותו:

שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו. אע"פ שאין חבירו ברשותו:

אלא יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו. דאיכא תרתי דבר שלא בא לעולם וגם חבירו אינו ברשותו:

שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. כיון דאיכא תרתי שהדבר הנאסר אינו ברשותו וגם מי שנאסר עליו אינו ברשותו וקונמות דמתני' היא מקדשת מעשה ידיה שלא באו לעולם על בעלה:

דידים איתנהו בעולם. וכל מלאכה שתעשה בידיה תהא קדושה:

לכי מגרשה. ואז פקע שעבוד הבעל וחל הקדש:

וממאי דכי אמרה הכי מהני. כיון דעתה אינה יכולה להקדישן ובפרק אע"פ גרסינן ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש:

אמר המקדיש מעשה ידי אשתו ר"ל שהיא עתידה לעשות נחלקו בה בחמישי של כתובות שלדעת רבי מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ונמצא הקדשו הקדש ומתוך כך הוא נותן עצה שתהא עושה ואוכלת ר"ל שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה אלא לעצמי ויכולה לומר כן אחר שהמזונות עיקר ומתוך כך לא יהא הקדש חל על מעשה ידיה והמותר ר"ל שמעדפת על שיעורה אפילו אמרה איני נזונת וכו' קדוש ודוקא לאחר מיתתה שאילו בחייה שמא אם העדיפה עכשו בשבוע שלפניה תחסר וצריך שתהא אחריות חסרונה של עכשו על העדפה שלפניה אבל לאחר מיתה קדוש ואע"פ שתקנו לה מעה כסף תחת מותר אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה ואיני נותנת מותר שבזו מיהא מותר עיקר כמו שביארנו במקומו ורבי יוחנן הסנדלר אמר שאין הקדש חל לא על המעשה ולא על המותר שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכן הלכה ואפי' הקדיש מעשי ידיו של עצמו אינו כלום ומכל מקום אם אמר יקדשו ידים לעושיהם אף בשל אשתו ההקדש חל הואיל והידים משועבדות לו והידים בעולם וצריך שתאמר איני נזונת ואיני עושה והיא עושה ואוכלת והמותר קדוש לאחר מיתתה על הדרך שביארנו:

באומרת יקדשו ידי למעשיהן גרס כדאמרי' בספ"ק אמר רב יהודא באומר יאסר פי לדיבורי יידי למעשיהן:

וכי תימא הכי קאמר הלכה כרבי יוחנן להעדפה. פירש ר"ח הלכה כרבי יוחנן ממה שנחלק על רבי עקיבא שרבי עקיבא אומר יפר מטעם העדפה ואיהו אמר אין צריך להפר והלכה כמותו בזה שאינו יכול להפר ומיהו לאו מטעמיה דאיהו מטעם העדפה דידיה קאמר ושמואל מטעם דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומשום שמא יגרשנה נמי אינו צריך להפר. הכי גרסינן בפירוש ר"ח אם כן לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה אי נמי הלכה כתנא קמא אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא. והכי פירושו לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה (רבי שמעון) שמואל דפסק כרבי יוחנן לאפוקי מדרבי עקיבא דאמר צריך להפר מטעם העדפה אבל השתא דקאמר הלכה כרבי יוחנן סתם משמע. אבל מה שאמר אי נמי הלכה כתנא קמא דאמר אינו צריך להפר לא משום דעדפה ולא משום שמא יגרשנה. אי נמי אין. הלכה כרבי עקיבא דאמר יפר שמא תעדיף דשמעינן דאין צריך להפר כלל דלא הוה ס"ד למימרא אין הלכה דאמר יפר שמא תעדיף אבל שמא יגרשנה יפר דאם כן לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי מדלא הוה אמר הלכה כרבי יוחנן אלא אין הלכה כרבי עקיבא שמעינן דפסק הלכתא דאינו צריך להפר משום טעם דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ופירש (רשב"ג) שמואל כי אמר הלכה להעדפה דאינו צריך להפר משום העדפה הלכה כמותו דהעדפה דידיה הוי אבל מטעם שאמר שמא יגרשנה לא פסק הלכה והא לא אתי שפיר דמשתמע הלכה כרבי יוחנן דאינו צריך להפר משום העדפה דדידיה הוי הא משום יגרשנה לא פסק הלכה והא לא אתי שפיר דמשתמע הלכה כרבי יוחנן דאינו צריך להפר משום העדפה דדידיה הוי הא משום יגרשנה צריך להפר אם כן מה תירץ. ותו הלכה כתנא קמא לא הוה משמע לן דהעדפה דידיה הוי ותימה לי דבסיפא מציאת אשה אמרינן דתנא קמא סבר העדפה דבעל ולא ידעתי לפרש היאך שמענו מתוך דבריו כן. לישנא אחרינא מעשה ידיה והעדפה לא דמו לגירושין ומיתה דכיון דכל יומא אתו יש לומר דחשיב להו שמואל דבר שבא לעולם. ואף על גב דבכתובות קרי למותר מעשה ידיה דבר שלא בא לעולם דאמרינן באף על פי לא תימא היינו טעמיה דרבי מאיר משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' מיהו שמואל שמא סובר דחשיב בא לעולם הילכך לא מקשינן אלא ממיתה וגירושין דדמו להדדי ואף על גב דאיכא דאמר בגטין מיתה שכיחא טפי מגירושין מיהו נראה לתלמוד הכא דלענין בא לעולם שוו אהדדי. ולפי סברא זו הכי פירושו נימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה אי נמי אין הלכה כתנא קמא פירוש דאמר אינו צריך להפר משום שום חששא ושמעינן נמי דחיישינן להעדפה כי השתא אי נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר בהדיא יפר שמא תעדיף. והשתא אתי שפיר דאמרינן במציאת האשה בכתובות דשמעינן מתוך דברי תנא קמא דאמרי אינו צריך להפר דסברי העדפה דבעל היא דאין לתלות דטעמייהו משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שסוברת סוגיא דהתם כסוגיא דהכא דהעדפה לא הויא דבר שלא בא לעולם. שטה.

אלא אמר רב יוסף שאני קונמות. לעולם כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי אמעשה ידיה ממש קאמר ולא קשיא מדשמואל אדשמואל דשאני קונמות דלשון חמור הוא דמתוך שאדם אוסר בקונם פירות חבירו עליו דהוי דבר שלא בא לעולם גבי דידיה דדבר שאינו שלו הוא אדם אוסר נמי בקונם דבר שלא בא לעולם בה"ג דאפילו לכשיבאו לעולם אינו שלו כי האי דרבי יוחנן בן נורי וכי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר לענין הקדש קאמר שאין ממהרין לתפוס כקונם כדקתני המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' דלשון זה קל הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כגון פירות חבירו כדאמרינן בבבא קמא איש כי יקדיש את ביתו קודש לה' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ועל כן לא חייל הקדש אמותר וחולין הוי. ומיהו אי אמר הקדש פירות חבירי עלי אסור בהם דכיון דאמר עלי הוי כמאן דאסר להו בקונם. הרי"ץ ז"ל.
שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אף על פי שאינם שלו מיחל עליהם איסורא אלמא אדם אוסר דבר שאינו שלו עתה קונם להחל איסורא לכשיבאו לרשותו שיאסר בהם ומזה הטעם אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שיקדשו לכשיבאו לעולם וסבר רב יוסף שמה דאדם אוסר פירות חבירו עליו אינם אסורים אלא לכשיבאו לרשותו ולפי סברתו דומה הדבר לדבר שלא בא לעולם שהרי אוסר דבר שלא בא לרשותו והיא גופה מנלן יש לומר דכתיב כי ידור נדר ודרשינן עד שידור בדבר הנדור ולא חלק הכתוב בין אוסר פירותיו על חבירו לאוסר פירות חבירו עליו שהרי מטעם שנידון כמקדיש לא נאסר דאם כן למה לי קרא וטעמא דמקדיש משמע שאוסר לכל העולם בשוה הילכך אחרי שחידוש הוא לא נראה לחלק בו אלא מקרא מלא דיבר הכתוב מיהו לענין זה לא אמרינן מקרא מלא שיאסר פירות חבירו על חבירו כדאמרינן בסמוך דכיון דאין לו רשות לא באוסר ולא בנאסר כולי האי לא יתכן לומר שיאסור הכתוב. שטה.
אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חברו עליו בלשון קונם שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו אפילו בלשון הקדש דקילי ליה מקונם שאם הקדיש פירותיו הרי הן אסורין על חברו אלא יאסר דבר שלא בא לעולם על חברו אפילו בלשון קונם דחמיר דכשבא לעולם הויין של חברו דקאמר הלכה כר' יוחנן דאמר יפר אף על גב דכשבאין לעולם הויין מעשה ידיה שלו קאמר דכשיוצאין מתחת ידו כשיגרשנה שהוא איסור קונם חל עליהן שכן אין אדם אוסר פירות חברו על חברו אפילו בלשון קונם והכא נמי דומיא דפירות חברו על חברו הוא דמעשה ידיה שלו הן כשבאין לעולם. אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכא היינו טעמא דשמואל דאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי באומר יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם הילכך איסור קונם חל עליו דאף על גב דהשתא לא קדש דמעשה ידיה שלו אפילו הכי כשיגרשנה איסור קונם חל עליהן ורבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן נורי סברי הואיל והשתא לא קדוש שוב אין איסור חל דכשלא באו לעולם כלל דמי. פירוש.
פירש הרי"ץ ז"ל וז"ל: אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירותיו על חברו שהרי אדם אוסר פירות חברו עליו ומה לי גופו מה לי פירותיו גופו ופירותיו בידו הן. יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו כגון זו שאוסרת על בעלה מעכשיו לכשיגרשנה שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו והאי נמי כפירות חברו על חברו דמי דהא מעשה ידיה משועבדין לבעל דהיינו כפירות חברו ואוסרתן על בעלה דומיא דעל חברו דודאי אלו יכול אדם לאסור פירות חבירו על חברו היא יכולה נמי לאסור דבר שלא בא לעולם על בעלה אבל עכשו לא דמי. עד כאן.

אמר ליה אביי וכו'. שהרי אדם וכו'. פירוש מה שאדם אוסר פירות חברו עליו אינו כדבריך שיאסרו לכשיבאו לרשותו אלא דאיסור חל עליו מיד שאפילו הנאות שנהנה בהם קודם שיבאו לרשותן כגון לשכב עליהן או לילך בחצר אסור כדתנן לעיל ומה שאדם אוסר פירות חבירו עליו הוא מטעם שאמר הכתוב כל תולה בדבר הנדור נאסר מידי דהוה שאדם אוסר פירותיו על חברו שאינו מטעם הקדש אלא לכל והאיסור מטעם שאסר הכתוב כל תולה בדבר הנדור אחרי שיש לו רשות באוסר או בנאסר. ולפי זו הסברא אין לדמותו לדבר שלא בא לעולם דאדרבה יש לדמות שלא יוכל לאסור דבר שלא בא לעולם על חברו שאין לו רשות עתה בשניהם ולא יאסר מידי דהוה שאין אדם אוסר פירות חברו על חברו שאין לו רשות וכח בשניהם. שטה.
באומרת יקדשו ידי דהכא באומרת יקדשו ידי לעושיהן למי שעשאן דידים איתנהו בעולם ומצית לאקדושינהו דגופה בידה הוא וחייל עלייהו הקדש מהשתא לכשיגרשנה. ומתניתין דכתובות דלא אמר יקדשו ידיך אלא מעשה ידיך והא משועבדות ידיה לבעלה לעיקר מעשיה. דאמרה לכי מגרשנא ודוקא לרבי יוחנן מתרצינן הכי דאלו לרבי עקיבא לא אפשר דאם כן אמאי קאמר יפר שמא תעדיף הא לא חייל עליה עד דמגרשא. הרי"ץ ז"ל.

גמרא והמותר רבי מאיר אומר כצ"ל:

רש"י למתני והמותר ר' מאיר כצ"ל והד"א דקא סבר כצ"ל:

בד"ה וכ"ת כו' לימא הלכה כצ"ל עליו הס"ד מקדשין והא הד"א:

ברא"ש בד"ה הרי כו' מעלה לה מעה כצ"ל לעולם הס"ד:

בד"ה וכ"ת פליג ארבי עקיבא כצ"ל:

ר"ן לשעבודיה הס"ד פי הס"ד יפר הס"ד ואחר כך מ"ה למימרא דקסבר כו' כצ"ל:

בא"ד חייל נדרו כצ"ל ואוכלת הס"ד לעולם הס"ד לעולם הס"ד:

בד"ה אמר ליה אביי כו' אוסר פירות כצ"ל:

ר"ן ברה"ע ולאו כל כמינה דמפקע כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה ריב"נ. ות"ק פליג עלי' כו' דלא ס"ל דמהניא הפרה לכי מגרש לה. והא דפריך לעיל בר"פ בפשיטות ודברים שאין בהם ע"נ כי מגרש לה חיילה עלה מדריב"נ דהכא. אע"ג דרבנן פליגי עליה בזה. היינו משום דע"כ ל"פ אלא היכא דהשתא בעודה תחתיו לא חיילי עליה כלל. אבל התם מודו דמיגו דמהני הפרה לעודה תחתיו מהני נמי לאחר שתתגרש. אבל קשה דלכאורה האי גוונא דמתני' תליא בפלוגתת רי"ש ור"ע דלקמן (פט) דלר"ע יכול להפר אף בכה"ג. ויש לחלק דהתם עכ"פ יוכל להיות הנדר הזה ג"כ בעודה תחתיו. אבל הכא א"א שיחול הנדר הזה מעתה:

ר"ן ד"ה וכי אמרה הכי קדשי. כההיא דתנן כו' לאחר שיחלוץ לך יבמיך. כצ"ל:

רא"ש בסה"ע בהא דפליג אר"ע. כצ"ל:

גמ' אלא יאסור דבר שלא בא לעולם. תי' אלא מוקף:

גמ' הרי זו עושה ואוכלת. לדברי הכל ואמרינן התם במסכת כתובות בפרק אע''פ דבשאין מעלה לה מזונות קא מיירי ואמרי' עושה ואוכלת פשיטא דכיון דאין מעלה לה מזונות ודאי עושה ואוכלת דממאי מתפרנסת ואמרי' סיפא איצטריכא ליה למיתני: והמותר ר''מ אומר הקדש. דקא סבר אע''ג דמעשה ידיה אינו יכול להקדיש הואיל ואינה ניזונית משלו מ''מ מותר על מזונותיה יכול להקדיש שיהא קדוש לאחר מיתתה: ור' יוחנן הסנדלר אומר חולין. דקסבר אין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם לא יהא שלו אלא לאחר זמן: ואמר שמואל. התם הלכה כר' יוחנן הסנדלר דתקנו לה חכמים מעה כסף תחת מותר מעשה ידיה דאי במעלה לה אפילו בחייה שלו היא וקשיא דשמואל אדשמואל: וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה. כלומר הלכה כר' יוחנן ב''נ דאמר יפר והיינו טעמא דיפר משום העדפה ולא משום גירושין: לימא הלכה כרבי עקיבא. דמוקי לטעמיה משום העדפה אלא מדקאמר הכי ש''מ כדאשמעינן מעיקרא ולעולם קשיא דשמואל אדשמואל: אלא אמר רב יוסף. לעולם קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: ושאני קונמות וכו' ה''ג אמר לי' בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו די''ל יאסרו פירות חבירו עליו אלא יאסור דבר שלב''ל על חבירו שבאיזה ענין יש בו כח לכך שהרי אין בו כח לאסור פירות חבירו על חבירו להכי נמי פירות מעשה ידיה הויין של בעל והיאך יכולה לאוסרן עליו הואיל שלא באו לעולם: יקדשו ידי לעושיהן. דידים איתנהו בעולם דהיינו אוסר פירות חבירו עליו: ומי מקדשן והא משעבדין ידיה לבעל. דהשתא הוי דומיא דאוסר פירות חבירו על חבירו: דאמרה לכי מגרשה יקדשו. דכל זמן שהיא ברשותו אינו אוסרתן ואהכי אי לא מיפר מהשתא חיילא קדושה עלייהו ואי מגרשה והדר נסיב לה מיתסרן עליו מעשה ידיה: וממאי דכי אמרה הכי מהני. ואע''ג דאיתה תחת הבעל:

עושה ואוכלת. שאין מעשה ידיה קדוש על פיו ובפרק אע''פ (דף נח:) מפרש שמעלה לה מזונות ולא מעלה לה מעה כסף ומעה כסף תחת מעשה ידיה ומזונות תחת מותר: והמותר ר''מ אומר הקדש. [איכא] דאמר התם שאינו מעלה לה מעה כסף ולא מזונות ומותר אינו קדוש אלא לאחר מיתה ואיקדוש הכל ומותר ר''ל מה שישתייר לאחר מיתה שלא אכלה: חולין. שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן ב''נ להעדפה. כלומר בדין דפליג רבי יוחנן ב''נ במתניתין ארבי עקיבא דאמר שמא תעדיף דסבר דהעדפה הויא לעצמה ורבי יוחנן בן נורי סבר דהויא לעצמו ובהך דינא פסק שמואל כר' יוחנן אבל ודאי לא סבר דקדשה מעשה ידיה כלל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: הכי גריס רבינו חננאל ולימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה וא''נ אין הלכה כר' עקיבא א''נ הלכה כת''ק: שאני קונמות. דאמר רבי יוחנן דחיילי על דבר שלא בא לעולם מתוך שהוא תופס בדבר שאין סתם הקדש תופס דאדם אוסר בקונם פירות חבירו עליו ובלשון הקדש אינו אוסר דבר שלא בא לעולם משא''כ בהקדש והשתא ס''ד דה''ה דתאסור האשה על בעלה בקונם כי היכי דאסרה על נפשה ואני מתיר: בשלמא אדם אוסר פירות חבירו. אע''פ שאינו שלו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו וחבירו אינו ברשותו אע''פ דדבר האסור אינו ברשותו יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו [וקונמות מעשה ידיה] דמתניתין אינה בעולם והיכי מצי אסרה לבעל: באומרת יקדשו ידי לעושיהם. דידים איתנהו בעולם הרי הוא כמי שהמלאכה נמי היה בעולם: והא משתעבדא ידיה לבעלה. ולא חל הקדש: דאמרה לכי מגרשה. יהיו קדושים. ומנא תימרא דכי אמרה הכי מהני. כיון דאילו השתא לית ליה רשות לאיקדושי היכי קדוש לקמיה ובפרק אע''פ גרסינן ומי איכא מידי דמעיקרא לא קדוש והשתא קדוש:

ר"ן
משום דשעבודי משעבדת ליה ולאו כל כמינה דמפקעת ליה לשעבודי': רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. דקסבר ר''ע דהעדפה דידה היא וחייל עלה נדרה דהא לא משעבדא ליה ומשום הכי צריך להפר ומיהו מצי מיפר משום דברים שבינו לבינה ות''ק לא חייש להכי משום דסבירא ליה דהעדפה נמי דידיה הוי והאי העדפה היינו שתעדיף על מה שפסקו לה חכמים לעשות לבעלה דהיינו משקל חמש סלעים כדאיתא בפרק אע''פ (כתובות סד:): רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו. דסבירא ליה לר' יוחנן בן נורי כת''ק דהעדפה נמי דבעל הויא הלכך משום העדפה אין צריך להפר אלא שמא יגרשנה ויהא הנדר חל שמשגרשה אינה משועבדת לו למעשה ידיה ותהא אסורה לחזור לו לפי שנאסר במעשה ידיה ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחן ושלא תאפה וכל שאר מלאכות השנויות במשנתנו שאשה עושה לבעלה ות''ק פליג עליה דר' יוחנן בן נורי אי משום דלא סבירא ליה דמהניא הפרה לכי מגרש לה אי משום דנדר גופה כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל ופלוגתייהו בהעדפה אי דבעל הויא אי לא אוקימנא לה בכתובות (דף סו.) בהעדפה שעל ידי הדחק כדאיתא התם: גמ' אמר שמואל הלכה כר' יוחנן. דאמר יפר: למימרא דקסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. דאי לא כיון דהשתא לא חייל נדרה לקמיה נמי לא חייל: ורמינהו המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. איכא דמוקמי לה בפרק אע''פ (שם נח:) אפי' במעלה לה מזונות ואפי' הכי הרשות בידה לבטל הקדשו והרי זו עושה ואוכלת מדרב הונא דאמר התם יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ומאן דפליג עליה דרב הונא התם מוקי לה למתני' בשאין מעלה לה מזונות ומשום הכי היא עושה ואוכלת: והמותר. אם הקדיש מותר מעשה ידיה דהיינו יתר על חמש סלעים ביהודה כדאיתא התם: ר''מ אומר הקדש. מוקי לה שמואל התם [במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה] מעה כסף שתקנו לה חכמים תחת מותר ור' מאיר דאמר הקדש לאו מחיים קאמר דהא לית ליה ביה מידי אלא הקדש לאחר מיתה קאמר שהבעל זכה בההוא מותר מדין ירושה וסבירא ליה לרבי מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין. דסבירא ליה דאין אדם מקדיש. דבר שלא בא לעולם: וכי תימא כי קאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי על העדפה הוא דקאמר. במאי דפליג עליה דר''ע דאמר ר''ע יפר משום העדפה דסבירא ליה לר''ע העדפה דידה הויא ואיהו פליג עליה דמשום העדפה אין צריך להפר דהעדפה נמי דבעל היא בהא בלחוד הוא דאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי אבל במאי דאמר יפר לא סבירא ליה כותיה דודאי לא צריך הפרה דלא חייל נדרא כלל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה. הכי הוה ליה למימר דהלכה כרבי יוחנן בן נורי סתמא לאו בהעדפה בלחוד משמע אלא בעיקר מילתא דאמר יפר: אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא. והא אתי שפיר דמשמע דלית הלכתא כרבי עקיבא במידי לא במאי דאמר יפר דהא אין צריך הפרה משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא במאי דקאמר דהעדפה דידה הויא דליתא אלא דבעל הויא: אי נמי הלכה כתנא קמא. דאמר אין צריך להפר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם זהו הפירוש הנכון אף על פי שלא פירש כן רש''י ז''ל בפרק אע''פ: שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו. מאי קא פרכת מהקדש לקונמות אף על גב דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אדם אוסר דבר שלא בא לעולם דאשכחן מילתא דאיתא בקונמות וליתא בהקדש שהרי אע''פ שאין אדם מקדיש פירות חבירו אדם אוסר פירות חבירו עליו וכיון שכן אדם אוסר נמי דבר שלא בא לעולם דהא פירות חבירו לדידיה כדבר שלא בא לעולם דמי דלית ליה בהו מידי: אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו. אין ודאי קושטא קאמרת דפירות חבירו כדבר שלא בא לעולם דמי מיהו ממקום שבאת דאת לא משכחת בקונמות דאדם אוסר אלא היכא דהוי חד מינייהו ברשותיה או הפירות או האדם הנאסר בהם ומשום הכי אדם אוסר פירות חבירו עליו דנהי שהפירות אינן ברשותו גופיה מיהא ברשותו הוא דכי היכי דאדם אוסר פירותיו על חבירו אע''פ שחבירו אינו ברשותו כיון שהפירות ברשותו דאלמא בחד מינייהו סגי ומהא שפיר איכא למילף דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם דדבר שלא בא לעולם כפירות חבירו דמי: אלא יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו. דומיא דמתניתין שאוסרת מעשה ידיה שלא באו לעולם על בעלה הא לא מצית למיפשט לאיסורא אדרבה ממקום שבאת איכא למילף היתרא שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ודבר שלא בא לעולם על חבירו כפירות חבירו על חבירו דמי: אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן וכו'. מתניתין היא דמוקמא בהכי הלכך כיון דידים איתנהו בעולם צריך להפר: וכי אמרה הכי קדשי. בתמיה והא משתעבדין ידיה לבעלה אפילו למאן דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פריך דכי האי גוונא לא מהני דאפילו איהו לא קאמר אלא באומר בפירוש שיחול אותו דבר באותו זמן שאפשר לו לחול כההיא דתנן לאחר שאתגייר לאחר שיחליץ ליך יבמיך אבל סתמא ודאי מהשתא משמע. ומפרקינן דאמרה לכי מגרשה ומשום הכי מהני שהרי פירשה דבריה שיחול נדרה בזמן שראוי לו לחול: השתא מיהת לא מיגרשה וממאי דכי אמרה הכי מהניא. כלומר תירצת למ''ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דבהאי לישנא דקאמרה לדידיה ודאי מהני אבל למ''ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אפי' אמרה הכי היכי מהני:

נדרים פה ע"ב - טקסט הדף

דף פה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד