נדרים פו ע"א

אמר ר' אילא ומה אילו אומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש מי לא קדשה מתקיף לה ר' ירמיה מי דמי שדה זו שאני מוכר לך השתא בידיה היא אשה בידה להקדיש מעשה ידיה הא לא דמי אלא לאומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדיש מי קדשה מתקיף לה רב פפא מי דמי גבי זבינא פסיקא מילתייהו גבי אשה מי פסיקא מילתא הא לא דמי אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדיש מי לא קדשה מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי מי דמי שדה בידו לפדותו אשה בידה להתגרש הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדיש מי לא קדשה מתקיף לה רב אשי מי דמי התם קיץ אשה מי אית לה קיצותא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - א

ומתרצינן:

אמר רבי אילא: אכן אפשר לאסור דבר שיחול רק לאחר זמן.

והראיה לכך: ומה אילו אדם שאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך, לכשאקחנה ממך [לכשאקנה אותה ממך], תקדיש [תהא קדושה],

מי [וכי] לא קדשה?

הלא מסברא יש לומר שיכול אדם להקדיש את שדהו בשעה שהוא מוכר אותה באופן שההקדש יחול אחר כך. ואם כן, הוא הדין בנידון דידן, יכולה האשה לאסור את ידיה באופן שזה יחול לאחר שתתגרש.

ומקשינן:

מתקיף לה רבי ירמיה,

מי דמי - וכי איך אתה משווה את שני הדינים?

הלא באופן שהוא הקדיש שדה ואמר: שדה זו שאני מוכר לך, חל ההקדש כי השתא בידיה היא. השדה עדיין ברשותו היא, ובידו להקדיש את זה עכשיו, ולכן אין זה נחשב דבר שלא בא לעולם. אבל אשה, וכי בידה להקדיש עכשיו את מעשה ידיה? הלא אינה יכולה להקדיש עכשיו כיון שהיא משועבדת לבעלה, ואם כן אין הנדר יכול לחול לאחר הגירושין כיון שזה דבר שלא בא לעולם.

ומביא ראיה לפשוט נידון זה ממקום אחר.

הא לא דמי - אין לדמות את נידון דידן אלא לאדם האומר לחבירו, שדה זו שכבר מכרתי לך, לכשאקחנה ממך, תקדיש [תהא קדושה],

דבאופן זה מי [וכי] קדשה? הרי זהו ודאי דבר שלא בא לעולם כיון שאין השדה ברשותו,

והוא הדין בנידון דידן אין האשה יכולה לאסור את מעשי ידיה לאחר שתתגרש, כיון שעכשיו מעשי ידיה אינם ברשותה, והרי זה דבר שלא בא לעולם.

מתקיף לה רב פפא, - דוחה רב פפא את סברת רבי ירמיה.

מי דמי - וכי איך אתה משווה את שני הדינים?

הרי דוקא גבי זבינא [מכירה] אנו אומרים שאין ההקדש חל,

כיון שפסיקא מילתייהו - שהשדה הזו בשעה שהוא מקדיש אותה, הרי היא איננה ברשותו לגמרי, ואין לו בה שום זכות, ולכן זה נחשב דבר שלא בא לעולם.

אבל גבי אשה, מי [וכי] פסיקא מילתא? - הלא אין האשה שייכת לבעלה לגמרי, אלא היא משועבדת לבעלה, ולכן אין מעשי ידיה נחשבים כדבר שלא בא לעולם, שהרי הם ברשותה. אלא שכל זמן הנישואין הם משועבדים לבעל, אבל לאחר שתתגרש חל עליהם איסור הנדר.

ומביא ראיה לפשוט נידון זה ממקום אחר.

הא לא דמי - אין לדמות את נידון דידן, אלא לאדם האומר לחבירו, שדה זו שמשכנתי לך [ששעבדתי אותה לך כנגד חובי] , לכשאפדנה ממך, תקדיש [תהא קדושה],

שבאופן זה מי [וכי] לא קדשה?

הלא ודאי שזה נחשב דבר שכבר בא לעולם, כיון שהשדה היא למעשה שלו כבר עכשיו, אלא שהיא משועבדת, ולכן יכול בעל השדה להקדיש עכשיו באופן שזה יחול לאחר שיפסיק השעבוד. ^[16]

והוא הדין בנידון דידן, יכולה האשה לאסור את מעשי ידיה עכשיו באופן שזה יחול לאחר שתתגרש, כיון שהם שלה כבר עכשיו אלא שהם משועבדים לבעל, וזה נחשב דבר שבא לעולם.

מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי - דוחה רב שישא את סברת רב פפא.

מי דמי - וכי איך אתה משווה את שני הדינים?

הרי דוקא לגבי שדה הממושכנת אנו אומרים שחל ההקדש,

כיון שבידו של בעל השדה לפדותו ולהחזיר את השדה לרשותו, ועל כן אין זה נחשב דבר שלא בא לעולם.

אבל אשה, וכי בידה להתגרש? ^[17]

ואם כן, הרי הגירושין נחשבים דבר שלא בא לעולם.

ומביא ראיה לפשוט נידון זה ממקום אחר.

הא לא דמיא - אין לדמות את נידון זה אלא לאומר לחבירו, שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים, לכשאפדנה ממך, תקדיש [תהא קדושה],

דבאופן זה מי [וכי] לא קדשה?

ודין זה יש לדמות לנידון דידן, דכשם שרואים אנו בשדה שעל אף שאינו יכול לפדות את השדה בכל זאת כיון שגוף השדה שלו הרי הוא יכול להקדיש את זה, וזה נחשב כדבר שישנו בעולם, כמו כן אשה יכולה להקדיש ולאסור את מעשי ידיה כיון שהם שלה, והם נחשבים כישנם בעולם.

מתקיף לה רב אשי - דוחה רב אשי את סברת רב שישא.

מי דמי - וכי איך אתה משווה את שני הדינים?

הרי דוקא לגבי שדה הממושכנת חל ההקדש,

כיון שהתם קיץ - יש קצבה לשעבוד ולאחר עשר שנים קצובות יחזור אליו השדה, ולכן יכול הוא להקדיש את זה

אבל אשה, מי [וכי] אית לה קיצותא? - והלא אין לה קצבה לנישואיה, ואם כן הרי הגירושין נחשבים כדבר שלא בא לעולם.

הערות

^[16] התוספות בכתובות מעמידים את דברי הגמרא שמדובר כאן שהלווה אוסר את השדה בקונם [והגמרא קוראת לקונם בלשון הקדש] ולכן הנדר אינו חל רק לאחר שהוא יפדה את השדה, אבל אם הלווה יקדיש את השדה לגמרי אז יחול ההקדש כבר בשעת ההקדשה. והטעם הוא, מכיון שהשדה הממושכנת הינה רק משועבדת למלוה וזה נחשב שהמלוה הינו בעלים על הפירות ואילו גוף השדה שייך ללוה, ולכן הקדש יכול לעשות מי שהגוף שלו כיון שעיקר ההקדש חל על הגוף ורק ממילא הפירות אסורים משום שהם פירות הקדש. אבל לאסור את זה הוא לא יכול, משום שנדר יכול לעשות רק מי שהוא בעלים על השימוש בשדה, כיון שעיקר הנדר חל על השימוש בדבר, ואם כן בשדה הממושכנת, המלוה הוא הבעלים על הפירות. [אחרונים]

^[17] הר"ן מקשה והלא האשה יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ממך ואיני נותנת לך את מעשי ידי ואם כן הרי בידה למנוע את שעבודם של מעש ידיה? ומתרץ הר"ן דאין הכונה כאן רק על מעשי ידיה דהיינו הרווחים שלה אלא הנידון הוא על מלאכות הבית שהיא משועבדת לעשות לו כגון לבשל לאפות וכדו', ומזה אינה יכולה ליפטר בשום אופן.

אמר ר' אילא: ומה אילו אדם אומר לחבירו לפני שמוכר לו את שדהו "שדה זו שאני מוכר לך עתה, לכשאקחנה (כשאקנה אותה) ממך בחזרה — תקדיש (תהא קדושה) "מי [האם] לא קדשה [מוקדשת] השדה על ידי כך לכשיקחנה? וכמו כן, אף האשה יכולה להקדיש מעשי ידיה אף שלפי שעה אין קדושה חלה עליהם.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' ירמיה: מי דמי [האם דומים הדברים]? כשהוא אומר "שדה זו שאני מוכר לך" — השתא בידיה [עכשיו השדה עדיין בידיו] היא, ומשום כך גם בידו להקדיש אותה מעכשיו כאשר תחזור אליו לאחר זמן, אבל אשה, וכי בידה להקדיש עכשיו מעשה ידיה שאינם שלה כעת?! הא לא דמי [מקרה זה של אשה אינו דומה] אלא למקרה אחר, לאומר לחבירו "שדה זו שמכרתי לך בעבר, לכשאקחנה (כשאקנה אותה) ממך תקדיש (תהא קדושה) "ובמקרה כזה מי קדשה [האם מוקדשת השדה]?

על השוואה זו מתקיף לה [מקשה עליה] רב פפא: מי דמי [האם דומים הדברים]?! גבי [אצל] מקרה זה של זבינא [מכר] — פסיקא מילתייהו [חתוכים דבריהם], שברור שהשדה שייכת לגמרי לבעליה החדשים. גבי [אצל] אשה מי פסיקא מילתא [האם חתוך הדבר]? שאף שיש לבעל זכות על מעשי ידי אשתו, הרי אין גופה של האשה שייך לו! הא לא דמי [הרי מקרה זה של אשה אינו דומה] אלא למקרה אחר לאומר לחבירו "שדה זו שמשכנתי לך, לכשאפדנה ממך תקדיש" ובמקרה זה, שגוף השדה נשאר בידי הבעלים אבל חבירו נהנה מן הפירות, מי לא קדשה [האם אינה מוקדשת] לכשיפדנה? ואף כאן, יכולה האשה, שגופה ברשותה, להקדיש מעשי ידיה לאחר שתתגרש.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: מי דמי [האם דומים הדברים]? שדה בידו לפדותו מיד המחזיק בו כמשכון, ברגע שירצה לשלם את חובו. וכי אשה בידה להתגרש בכל עת שתרצה?! הא לא דמיא [מקרה זה של אשה אינו דומה] אלא למקרה אחר, לאומר לחבירו "שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים, לכשאפדנה ממך תקדיש (תהא קדושה) "ובמקרה כזה, אף שאינו יכול לפדותה קודם לכן מי לא קדשה [האם לא מוקדשת השדה] לכשיפדנה?

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: מי דמי [האם דומים הדברים]?! התם — קיץ [שם, יש זמן קצוב] של עשר שנים למשכנתא. ואילו אצל גירושי אשה מי אית לה קיצותא [האם יש לה קיצבה] שיודעת מתי תתגרש?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Ila said: And what is the halakha if one person says to another before selling him a field: This field that I am selling to you now, when I will buy it back from you, let it be consecrated? Is the field not consecrated when it is repurchased? In similar fashion, a woman can consecrate her future handiwork, even though the sanctity cannot presently take effect.

Rabbi Yirmeya objects to this comparison: Are the two cases comparable? When a person says: Let this field that I am selling to you now be consecrated when I buy it back from you, now at least the field is still in his possession, and he can therefore consecrate it now, stipulating that the consecration should take effect only when it returns to his ownership. As for the woman, however, is it currently in her power to consecrate her handiwork? At present it does not belong to her. This case is comparable only to that of one who said to another: With regard to this field that I sold to you in the past, when I will buy it back from you, let it be consecrated. In such a case, is the field consecrated when it is repurchased?

Rav Pappa objects to this comparison: Are the cases comparable? In the case of the sale of a field, the matter is clear-cut, i.e., it is evident that the field belongs absolutely to its new owner, the buyer. In contrast, in the case of a woman, is the matter clear-cut? Even though the husband has rights to his wife’s handiwork, he does not own her body. Therefore, this case of a woman is comparable only to that of one person who said to another: With regard to this field that I pledged to you, when I will redeem it back from you, let it be consecrated. Here, the owner retains possession of the field itself, but another person enjoys the right to its fruit. In this case, is the field not consecrated when it is redeemed? Here too, a woman retains ownership of her body and she can consecrate her handiwork, stipulating that the consecration should take effect only after she is divorced.

Rav Sheisha, son of Rav Idi, objects to this comparison: Are the cases comparable? In the case of a field, it is in the owner’s power to redeem it immediately by repaying his debt. But as for a woman, is it in her power to be divorced whenever she chooses? Therefore, this case is comparable only to that of one who said to another: With regard to this field that I pledged to you for ten years, when I will redeem it from you, let it be consecrated. In such a case, even though the owner cannot redeem the field for ten years, is it not consecrated once it is redeemed?

Rav Ashi objects to this comparison: Are the cases comparable? There, in the case of a field, there is a fixed time frame of ten years. But in the case of a woman, is there a fixed time limit, so that she can know in advance when she will be divorced and released from her husband’s jurisdiction?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ר [אילא]. אין הכי נמי דקדשה:

מי לא קדשה. אם מכרה וחזרה ולקחה:

הא לא דמיא. מסקנא דפירכא היא:

לכשאקחנה ממך דלא קדשה. למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

גבי זבינא פסיקא מילתייהו. שאין לו בה לא גוף ולא פירות:

גבי אשה מי פסיקא מילתא. הגוף הוא שלה אלא שמשועבד לבעל מעשה ידיה הלכך יכולה להקדישה:

הא לא דמיא. מסקנא דאתקפתא היא:

אשה אין בידה להתגרש. הלכך אי מדמית לה להא לא מצי לאקדושי:

הא לא דמיא. אלא להיכא שקבעו זמן למשכנתא שאין בידו לפדותו בתוך הזמן ואפילו הכי יכול להקדיש וה"ה באשה נמי:

אשה מי אית לה קיצותא. לעולם אין בידה להתגרש:

האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך ר"ל שלא מכרה עדין אלא שהוא רוצה עכשו למכרה ואומר לכשאקחנה ממך תהא קדושה הרי זו מוקדשת כשיקחנה הואיל ועכשו בידו להקדישה אבל אם מכרה ואמר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תהא קדושה אינו כלום ובמשכון מיהא אפילו משכנה ואמר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תהא קדושה הרי היא קדושה לכשתפדה שהרי בידו לפדותה עכשו ולהקדישה ואפילו משכנה לזמן קצוב שאין בידו לפדותה עכשו הואיל ובידו לפדותה לאחר זמן הרי היא קדושה לכשתפדה וכבר הארכנו יותר בדינין אלו בחמשי של כתובות וכן זו שאמרו שההקדש ר"ל קדושת הגוף וחמץ ושחרור מפקיעין מיד שעבוד הלכה היא וכבר ביארנו ענינה פרק חובל:

אע"פ שכתבנו מה שראוי לברור בהלכה זו דרך פסק צריך להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שהיה בעל התלמוד סובר שרבי יוחנן בן נורי שאמר יפר שמא יגרשנה לא אמרה אלא מטעם שאדם אוסר בקונם במקדיש דבר שלא בא לעולם שהרי אלמלא שעבוד שיש לו עליה היה חל הנדר מעכשו אע"פ שמעשי ידיה אינן בעולם ואינו יודע עדין שהקונם חל על העתיד לשיטה ראשונה או שנפרשה באומרת יקדשו ידיה לעושיהם לשיטה שניה ומתוך כך כשאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי היו סבורים עליו שלדעתו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והקשו לו ממה שהוא בעצמו פסק במקדיש מעשה ידי אשתו כרבי יוחנן הסנדלר שאמר שהן חולין ולא חל ההקדש עליהן כלל מצד שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי דוקא להעדפה כלומר ואף זו לא לענין הקדש אלא לענין דלר' עקיבא העדפה שלה ולר' יוחנן בן נורי אף העדפה שלו ואין צריך להפר אלא לשמא יגרשנה ואיהו פסיק כותיה בהעדפה שהיא שלו אבל לא לענין ההקדש אלא לעולם אין ההקדש חל על מה שלא בא לעולם לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה או אין הלכה כרבי עקיבא או הלכה כתנא קמא שאף לדעתו העדפה שלו ואין צריך להפר ותירץ אלא שאני קונמות מהקדשות כלומר ואע"פ שבמקדישין ידי אשתו אין הקדש חל על העתיד בקונם חל אף על העתיד שהרי מצינו בדבר אחר שהקונם חל בדבר שאין ההקדש חל בו שאדם אוסר בקונם פירות חבירו על עצמו ואין אדם אוסר בהקדש פירות חבירו על עצמו שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ונוסחא הישרה שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו ר"ל אף הוא אוסר בדבר שלא בא לעולם פירותיו לחבירו מעתה כשם שהיא יכולה לאסור פירות של אחרים עליה כך היא אוסרת על בעלה דבר שלא בא לעולם והקשה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו ר"ל אע"פ שאינם שלו שאדם אוסר פירותיו על חבירו אע"פ שחבירו אינו ברשותו והלכך ראוי לומר שיהא אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם אבל היאך אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו דהיינו אשה לבעלה והלא אין אדם אוסר אף בקונם פירות חבירו על חבירו וא"כ היאך אמרו שיהא אף הקונם חל על העתיד ופירשה באומרת יקדשו ידים לעושיהם ויראה לי שלשון זה לא נאמר אלא על צד שאדם רגיל לאמרו כן בהקדש אבל בקונם אין הענין אלא שתאמר קונם ידי לך למעשיהן והידים הרי הן בעולם:

והקשה וכי אמרה הכי מאי הוי והא משעבדן ליה ופירשה דאמרה לכי מגרישנא ואע"ג דהשתא לא מהני לכי מיגרשא מהני כאלו אמרה שדה זו שאני מוכרת לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה והקשה מי דמי התם בידו להקדישה עכשו שהרי לא מכרה עדין אבל הא לא דמיא אלא לאומר שדה שמכרתי לך לכשאקחנה תקדוש דלא קדשה הואיל ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ותירץ לו בשדה זו שמכרתי לך פסיקא מילתא כלומר הוחלט הדבר שאין לו בה לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל הא דהכא אינה מוחלטת בידו לגמרי שהרי גופה וידה שלה הן אלא שמעשה ידיה שלו והרי זה כשדה הממושכן שהגוף לבעל הקרקע ויכול להקדישו והקשה לו דהא לא דמי שזה אפשר לפדותו מעכשו מה שאין כן באשה שאין בידה להתגרש ואף כשתפרשה שמשכנו לעשר שנים שאם אמר לכשאפדנה תקדוש קדשה מכל מקום בזו יש זמן קצוב לפדותה בודאי אבל אשה אין לה זמן קצוב לגירושיה והיאך חל על העתיד אף בלשון קונם ואף בקונם ידים למעשיהן ותירץ אלא שאני קנמות דקדושת הגוף נינהו כלומר הואיל ואין להם פדיון ומפקיעין מיד שעבוד ואנו מפרשין שאף הוא חל על העתיד ואף בשלא אמר קונם ידים וכו' שהגוף קדוש מעכשו ומקשי ואם כן מהשתא תקדוש ותירץ אלמוה רבנן לשעבודא דבעל כלומר מן הדין כך הוא אלא שעשו חיזוק בשעבוד הבעל ואינו חל עד שתתגרש אבל לכשתתגרש חל אף בלא קונם ידים ויש מפרשין אותה דוקא בקונם ידים כמו שביארנו ויש גורסין אי הכי מהשתא תקדוש ותירץ אין הכי נמי והאי שמא יגרשנה טעם אחר הוא כלומר ועוד שמא יגרשנה אבל מהשתא נמי חייל ואין זו גרסא נכונה דמהשתא ודאי לא חייל הואיל ומשועבדת היא לו אבל כשיפקע השעבוד חייל שאין דין דבר שלא בא לעולם בקונם כמו שביארנו ואף אותם שגורסין כן מפרשים לענין פסק שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי אלא לטעם שמא יגרשנה אבל לזמן שלא גרשה לא:

הכי גרסינן מתקיף לה רב פפא מי דמי גבי זבינא פסיקא מילתייהו דגופא ופירא בידא דלוקח ומאחר שאין לו שום שייכות בשדה דין הוא שאינו יכול להקדיש אבל הכא גוף האשה בידה הוא ולעולם אימא לך דיכולה להקדיש. ויש גרסאות דלא גרסי פסיקא מילתא כלל לא הכא ולא בפרק אף על פי אלא כך גרסינן: מי דמי התם גופא ופירא בידא דלוקח אבל הכא גופה בידה היא. והיא ישרה בעיני כי מה לנו ליתר לשון ללא צורך. הרי"ץ ז"ל.
שדה זו שמשכנתי מי לא קדשא ולא דמי להא דאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו דדוקא אמר רבי יוחנן גזל שאין ביד הנגזל להשיבו. לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה. דיקדק רבי מכאן טעמא דאמר לכשאפדנה הא בעודה ממושכנת אינו יכול להקדישה אף על גב דשדה הוא דבר שלא שייך למימר בעל חוב קונה משכון מיהו מאחר שמשכנה לא דמיא לביתו דבעינן מיוחד לו לגמרי כי ביתו אז אין מיוחד לו שהמלוה לא יניחנו להשתמש בו עד שיתן מעותיו והוא הדין לבית שאול אף על גב דשאלה לא קניא אין המשאיל יכול להקדישו עד שיכלו ימי שאלתו. ומעשה בא לפני רבי בבית שאול שאסר המשאיל הנאתו לשואל והורה והתיר. שטה.

אמר המגיה הדיבור הזה שייך לע"ב על קושית הגמרא אי הכי וכו'. אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ועשאוהו כלוקח גמור בעודה תחתיו ולא כמלוה וכל זמן דלא מגרש לה לא תחול עליה איסור הקדש ואי אמרת תיקדוש מהשתא אשתכח דכל אתתא דמקניט לה בעלה הויא אמרה הכי ונפקא מינה חורבא אבל בשמגרשנה חל איסור הקונם משום דקדיש קדושת הגוף ומשום הכי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דמיירי שלא הקדיש בלשון קונם דקדיש קדושת הגוף אלא בסתם הקדש איירי דלא קדיש אלא לדמיו וקדושת דמים לא מפקעא מידי שעבוד ות"ק דרבי יוחנן בן נורי דקאמר גבי קונם דאינו צריך להפר סבירא ליה כמאן דאמר בשביעית יש מעילה בקונמות וכיון שיש בו מעילה נפקי לחולין דאין מעילה בעל מקום אלא שנוי שמוציא לחולין אבל רבי יוחנן בן נורי לדעת רב אשי סבירא ליה דאין מעילה. הרי"ץ ז"ל.

אלמוה רבנן לשעבודא דבעל. פירוש דלא ליחול מהשתא הא ודאי לכשתתגרש הרי האיסור חוזר וניעור ולפיכך צריך להפר. ואיכא מאן דאמר דהכי נמי אלמוה רבנן לשעבודא דבעל חוב דלא יהא קונם מפקיעו. והדברים עתיקים וכבר כתבנו מזה בפרק השותפין בסייעתא דשמיא.

רש"י דאשה לא הד"א:

בד"ה גבי אשה כו' אשה דינא כצ"ל:

ברא"ש בד"ה שאני כו' בהקדש אוסר כצ"ל אחד הס"ד:

ר"ן בד"ה אמר רבי אילא כו' מפני שברשותו כצ"ל:

בא"ד לעולם ברשותה כצ"ל:

בא"ד דלא מצי כצ"ל:

בד"ה מתקיף ליה כו' היכי דר כצ"ל:

בד"ה הא כו' להתגרש קודם אסור כצ"ל:

ר"ן ד"ה מי דמי התם קיץ. דהיינו לאחר עשר שנים. כצ"ל:

אמר ר' אילא ומה אילו אומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך. כלומר שעדיין היא בידו להקדישה שלא החלטתיה לך מכל וכל: לכשאקחנה ממך. לכשאחזור ואקחנה ממך תקדיש: מי לא קדישה. מי לא חייל שם קדושה עלה לכשיקחנה מזה הכא נמי גבי האי איתתא כי אמרה יקדשו ידי לעושיהן לאחר שתתגרש דודאי חיילא עלייהו שם קדושה: מי דמי. כלומר מי דמיא מילתא דאשה למילתיה דהאי גברא הכא האי גברא דמזבן שדה זו אכתי בידיה היא שעדיין לא מכרה ודיקא נמי דקתני שאני מוכר לך ולא קתני שמכרתי להכי יכול להקדישה לכשתחזור ותבא לרשותו. אבל. הא איתתא כי מקדשא מעשה ידיה כלום יש בידה שום כח והלכך אף על גב דאנר גבי מוכר שדה שיכול להקדישה לכשתבא לרשותו גבי אשה לא אמר: אלא. הא דאשה לא דמיא אלא לאומר כו' וכי היכי דהתם לא קדשה משום דלא קיימא שדה ברשותיה שהרי כבר מכרה הכא נמי לגבי הך איתתא לא קד::. מעשה ידיה: גבי זבינא פסיקא למילתייהו. דגופה לפירות בידא דלוקח: גבי אשה מי פסיקא מילתא. מי הויא גופה לבעל והתם גבי אשה דינא היא דתיקדוש: הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדיש. דהתם אע''ג דלא קדשה השתא קדשה לקמיה הכי נמי גבי אשה: שדה בידיו לפדותה. כל אימת דבעי אהכי מצי לאקדושה מהשתא: אשה בידיה להתגרש. בתמיה והואיל ואין בידה להתגרש לא חייל הקדש אמעשה ידיה לכשתתגרש: לאומר לחברו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים וכו' מי לא קדישה. דהשתא אין בידו לפדותה עד עשר שנים ולכשיפדנה קדשה דחייל עלה קדושה מהשתא: הכא נמי גבי אשה אף על גב דאין בידה לגרש עצמה כי מיגרשא חיילא קדושה על מעשה ידיה: התם קיץ. גבי שדה איכא זמן קצוב לעשר שנים וכיון דאיכא זמן קצוב דמי כאילו יש בידו לפדותה לאלתר: אשה מי יש לה קיצותא: לידע אימתי תתגרש:

אמר רבי אילא. שינויא הוא ומה אילו האומר לחבירו וכו' מי לא קדשה. אם מכרה וחזר ולקחה ניחול הקדש שהרי עכשיו שלו וכי היכי דאילו אקדיש השתא קדשה כי נמי אמר דקדוש לקמיה קדוש: הא לא דמיא. מסקנא דקושיא היא [לרב הונא בריה דר''י]: לכשאקחנה תקדיש דלא קדשה. למ''ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: ומשני מי דמי גבי זבינא פסקה למילתייהו. שאין לו לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא דמי דהתם גופא ופירא בידא דלוקח הכא גופא בידה הוא: הא לא דמי. מסקנא דאתקפתא הוא: לאומר שדה שמשכנתי לך. סתם:

ר"ן
אמר רבי אילא ומה אילו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש מי לא קדשה. הא דפשיטא ליה לרבי אילא דכה''ג קדשה לאו ממתני' וממתניתא שמיע ליה הכי אלא סברא דנפשיה קאמר דודאי קדשה ומדמי ליה הכי דנהי דודאי סבירא ליה דטעמא דקדשה מפני שברשותו היא עכשיו דהא כשמכרתי לך איהו גופיה מודה דלא קדשה אפ''ה סבירא ליה דקונם שאני עושה לפיך להא דמיא דלא דמי לאומר לחבירו שדה שמכרת לך דלא קדשה משום דבזביני פסיקא מילתא כדאמרינן לקמן דגופא ופירא ביד לוקח מה שאין כן אשה דכיון דגופא בידה הוא ומעשה ידיה היא שמזכה בכל יום לבעל כשדה זו שאני מוכר לך עדיף מיניה שבידו להקדיש עכשיו קונם דאשה נמי אית ביה חד צד למעליותא טפי משדה משום דבשדה בין שעת הקדשו לשעה שיחול דהיינו לכשיקחנה יש זמן שהשדה יוצא מרשות מקדיש לגמרי גופא ופירא מה שאין כן גבי אשה שגופה לעולם ברשותה הוא ומשום הכי סבירא ליה דכי היכי דבשדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תקדיש קדשה אשה נמי כי אסרה מעשה ידיה על בעלה לכי מגרשה חייל כך נראה בעיני ואפי' הכי אתקיף ליה רבי ירמיה דלא דמי דדלמא האי צד דאיכא בשדה למעליותא דמצי מקדיש לה מהשתא עדיף טפי מההוא צד דאיכא באשה דגופה בידה הוא דמאי נפקא מינה כיון דלא מציא לאסור שיחול איסורה עכשיו עד שתתגרש הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדיש דלא קדשה משום שאין בידו להקדישה עכשיו ואשה נמי דכוותה היא: מתקיף לה רב פפא מי דמי גבי זביני פסיקא מילתא. נהי דודאי שפיר קא דחית דליכא למיגמר אשה משדה זו שאני מוכר לך דלא דמיין כדקאמרת אפ''ה מאי דבעית למפשט לאידך גיסא דלא חייל קונם דידה משדה זו שמכרתי לך ליתא דגבי זביני פסיקא מילתא דגופה דשדה ופירא ביד לוקח ומשום הכי לא קדשה אבל גבי אשה כיון דגופה בידה הוא איכא למימר דקדשה ואדרבה איכא למיפשט הכא דקדשה מהאומר לחברו שדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדיש דקדשה משום דגופא דשדה ברשות מקדיש הוא אשה נמי דכוותה והאי דנקט לכשאפדנה ממך משום דהקדש דמים הוא זה ואינו מפקיע מידי שעבוד הלכך אין ההקדש חל עד שיפדנה וההיא דאמרינן בפרק האומר משקלי עלי (ערכין כא.) גבי המשכיר בית לחבירו והקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ופרכינן עלה היכי דר ביה במעילה קאי כבר כתבתי בפרק השותפין (לעיל דף מו: ד''ה היכי) דלא קשיא דההיא במשכיר בית סתם היא ולא בית מיוחד ומשום הכי מצי משכיר להקדיש ונותן לו לשוכר בית אחר: מתקיף ליה רב שישא בריה דרב אידי מי דמי שדה זו בידו לפדותה. ומש''ה כי אמר לכשאפדנה ממך תקדיש קדשה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אשה בידה להתגרש בתמיה וכיון שאין בידה שיחול נדרה כשתרצה כי אמרה נמי לכי מגרשה לא חייל ומקשו הכא אשה נמי בידה היא שיחול נדרה כל שעה ושעה שתרצה דהא קיי''ל כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה יש לומר דרבי יוחנן בן נורי דאמר יפר לאו משום מה שהאשה חייבת לעשות לבעלה בכל שבוע תחת מזונות קאמר דהיינו משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשרה סלעים בגליל דאי משום הני בלחוד ליכא למימר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור שהרי אפשר לבעל ליזהר ממנה בכך אלא הכא באוסרת כל הנאה שלה על בעלה עסקינן אפילו אותן שבע מלאכות שחייבת לעשות לו דהיינו טוחנת ואופה ומכבסת וכולהו אינך והיינו דקאמר ותהא אסורה לחזור לו שאינה יכולה לשמשו במלאכות הללו ומהני מלאכות לא כל הימנה להפקיע עצמה שאינן תחת מזונות שתאמר איני ניזונית ואיני עושה הלכך אין בידה להפקיע עצמה מהן שלא תעשה אותן לבעלה אלא לאחר שתתגרש ומשום הכי אמרינן אשה בידה להתגרש בתמיה: הא לא דמיא. פירוש אלא אי מדמית לה להא ודאי דמיא לאומר לחברו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים תקדוש דקדשה אף על גב דאין בידו לפדותה קודם לעשר שנים אשה נמי אף על גב דאין בידה להתגרש קודם אסור: מי דמי התם קיץ. גבי שדה איכא קיצותא לפדותה דהיינו לאחר שנים עשר חדש ומשום הכי מצי מקדיש לה מעכשיו הכא לא קיץ גבי אשה לית ליה קיצותא דשמא לא תתגרש הלכך דין הוא דלא ליהוי הקדש כי מגרשה כיון שהקדישה בעודה תחתיו:

נדרים פו ע"א - טקסט הדף

דף פו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד