נדרים פו ע"ב

אלא אמר רב אשי שאני קונמות דכי קדושת הגוף דמי וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד אי הכי למה לי שמא יגרשנה תני ועוד שמא יגרשנה:
מתני' נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן נדרה בקרבן וסבור שנדרה בנזיר נדרה מתאנים וסבור שנדרה מן הענבים נדרה מן הענבים וסבור שנדרה מן התאנים הרי זה יחזור ויפר:
גמ' למימרא דיניא אותה דוקא הוא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - ב

אלא אמר רב אשי תירוץ אחר ליישב את הסתירה בדברי שמואל.

אין לדמות הקדש רגיל לקונמות, משום ששאני קונמות, דכי קדושת הגוף דמי. כלומר, הקונם הוא כמו "קדושת הגוף", כמו קרבן, שקדושתו היא מחמת היותו קרבן ולא מחמת שייכותו להקדש. ואין הוא כקדושת דמים, הנובעת משייכותו הממונית של החפץ להקדש בלבד.

וכ דרבא,

דאמר רבא, הקדש - אם אדם שיעבד את שורו לבעל חובו, ולאחר מכן הוא הקדיש את השור קדושת הגוף. ^[18]

וחמץ - אם אדם שיעבד את חמצו לגוי בעבור חובו, ואחר מכן עבר על זה הפסח ונאסר החמץ בהנאה.

ושחרור - אם אדם שיעבד את עבדו לבעל חובו,

ולאחר מכן שחרר את עבדו.

מפקיעין מידי שעבוד - פקע השעבוד על ידי כך.

ולמדנו מדברי רבא, שקדושת הגוף כוחה גדול כדי להפקיע את השעבוד. ולכן יכולה האשה לאסור את מעשי ידיה על בעלה אפילו שהיא משועבדת לו, כיון שעל ידי הקונם נפקע השעבוד של הבעל.

ומקשינן:

אי הכי, למה לי מדוע צריכים אנו לומר שטעם ההפרה הוא משום שמא יגרשנה? הלא בלאו הכי יש לבעלה להפר, כדי שלא יחול הנדר! ומתרצינן: ^[19]

תני - יש לשנות את דברי המשנה כך:

יש לבעל להפר את הנדר כדי שהוא לא יחול.

ועוד - אפילו אם תאמר שחיזקו רבנן את שעבודו של הבעל במעשי ידיה ואין זה נפקע על ידי הקונם, בכל זאת יש לבעל להפר את הנדר, כי שמא יגרשנה ואז יחול הנדר. ^[20]

מתניתין:

נדרה אשתו וסבור הבעל שנדרה בתו, או נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו, וכן אם נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן (היינו שנדרה ואסרה על עצמה דבר מסוים שיהא כקרבן), או נדרה בקרבן וסבור שנדרה בנזיר.

וכן אם נדרה מתאנים וסבור שנדרה מן הענבים, או נדרה מן הענבים וסבור שנדרה מן התאנים,

והפר את הנדר.

אין ההפרה חלה, והרי זה יחזור ויפר. ^[21]

גמרא:

למימרא - סבורה הגמרא לפרש את טעם המשנה משום דמשמעות הפסוק "יניא אותה" דוקא הוא וצריך שתהא ההפרה לשם אותו נדר ולשם אותה נודרת בדוקא. ^[22]

הערות

^[18] זהו לפי דעת רש"י, אבל רבינו תם סובר שאף אם הקדישו קדושת דמים פקע השעבוד.

^[19] הגמרא בכתובות נט א מביאה את סוגייתנו בשנויי לשון מסוימים, ואילו כאן מתרצת שם הגמרא כך; אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל כי היכי דלא תיקדש מהשתא. והב"ח כתב לגרוס כך אף בסוגייתנו.

^[20] ולכאורה קשה, אם כן שוב חוזרת הקושיא איך חל הנדר הלא אין אדם יכול לאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו? ויש לתרץ שמכיון שמעיקר הדין הנדר יכול לחול עכשיו, ורק מדרבנן הוא אינו חל משום שחיזקו את השעבוד, אם כן כל מה שחיזקו רבנן את השעבוד היינו על תקופת היותה תחתיו אבל כאשר היא מתגרשת הרי זה כאילו חל הנדר בשעה שנדרה. [ר"ן ועיין ברא"ש ובתוספות]

^[21] הר"ן מביא מדברי התוספתא, שאף קיום לא מועיל כאשר אינו יודע איזה נדר נדרה. והר"ן מקשה על זה מהיכן נלמד דין זה שאף קיום אינו מועיל כאשר אינו יודע מהו הנדר, דבשלמא בהפרה הלא מביאה הגמרא פסוק על זה דכתיב יניא אותה שמשמע שצריך שיהא ההפרה לשם הנדר שנדרה ואם הוא סבור שנדרה נדר אחר אין זו הפרה, אבל בקיום היכן מצינו פסוק למעט שאין הקיום חל באופן זה? והר"ן מתרץ שאף בקיום כתוב "והחריש לה" ויש ללמוד מכך שהקיום צריך להיות לשם אותה אשה שנדרה ואם נדרה אשתו והבעל סבור שבתו נדרה אין הקיום חל, ואם כן כמו כן יש לומר שצריך הקיום להיות לשם הנדר שנדרה ואם נדרה מתאנים והבעל סבור שנדרה מענבים אין הקיום חל. וכתב על זה הרש"ש שחכם עדיף מנביא, כי אכן בספרי ילפינן מפסוק זה שצריך הקיום להיות לשם אותה אשה שנדרה. אך האחרונים מקשים על הרמב"ם מדוע הוא הביא את דין המשנה רק לענין הפרה ולא לענין קיום?

^[22] הקהילות יעקב מקשה מדוע צריך פסוק לומר שאין הפרה חלה באופן זה הלא זהו הפרה בטעות דהרי הוא לא התכוין להפר את הנדר האמיתי, וכן כאשר נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו אם כן הרי הוא לא התכוין להפר לאשתו אלא לבתו והרי זה הפרה בטעות ומדוע צריך פסוק בשביל זה? ומתרץ הקה"י שמדובר כאן באופן שבלשונו היה משמע הפרה בין לאשתו בין לבתו וכן בין לענבים ובין לתאנים, אלא שבלבו טעה ולא ידע מי היא הנודרת וכן מהו הנדר, אבל אף אילו היה יודע מי הנודרת ומהו הנדר גם היה מיפר. ומחדש הקה"י דבאופן שאף אם היה יודע היה מיפר אין זה נחשב הפרה בטעות, דהפרה בטעות נחשבת רק באופן שאילו היה יודע לא היה עושה כך, ולכן צריך פסוק ללמדנו שאף באופן זה לא חלה ההפרה כיון שצריך שתהא ההפרה לשם אותה אשה שנדרה ולשם אותו נדר שנדרה. ועיין בקרן אורה.

אלא אמר רב אשי: זהו טעמו של שמואל שפסק כר' יוחנן בן נורי; שאני [שונים] קונמות שהם חמורים וחלים בכל מקרה, דכי [שכמו] קדושת הגוף דמי [הם נחשבים] וקדושת הגוף יש לה דין מיוחד, וכדברי רבא.

שאמר רבא: הקדש שאדם מחיל על דבר, או איסור חמץ בפסח שחל על דבר, ושחרור של עבד — מפקיעין את החפץ או את העבד מידי שעבוד. שגם אם היה הדבר משועבד בידי אחר, אין זכותו הממונית מעכבת את חלות ההקדש (או איסור החמץ, או שחרור העבד). והוא הדין לקונם, ומשום כך חל הקונם על מעשי ידיה של האשה, למרות שהם משועבדים לבעל, ולכן צריך הוא להפר.

ושואלים: אי הכי [אם כך] למה לי הטעם שנתן ר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה? הלוא מעכשיו חל האיסור! ומשיבים: תני [שנה]: שבאמת כבר מעתה הנדר חל, ומשום כך צריך הבעל להפר. ועוד, אף אם תאמר שחיזקו חכמים את שיעבודו של הבעל ואין הנדר חל מעתה, יש עוד נימוק בדבר — שמא יגרשנה.

א משנה נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, או נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו, או נדרה אשתו בנזיר וסבור שנדרה בהבאת קרבן, נדרה בקרבן וסבור שנדרה בנזיר, או נדרה מתאנים וסבור שנדרה מן הענבים, נדרה מן הענבים וסבור שנדרה מן התאנים והפר לה, ונתברר שהיתה כאן טעות בידו ביחס לנדר — בכל אלה הרי זה יחזור ויפר.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שאם נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו צריך לחזור ולהפר, שואלים: למימרא [האם לומר] על סמך זה ש"יניא אותה" האמור (במדבר ל, ט) דוקא [מדוייק] הוא? שיש הדגשה של המלה "אותה" ללמד שאינו יכול להפר ("להניא") אלא כשיודע מי היא אותה אשה שהוא מפר לה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, Rav Ashi said that this is the reason Shmuel ruled in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri: Although a person cannot consecrate an entity that has not yet come into the world, konamot are different. They are stringent and take effect in all cases, as their prohibited status is considered akin to inherent sanctity. When one person prohibits another from deriving benefit from a particular item by means of a konam, the forbidden item is treated as if it has inherent sanctity. It cannot be redeemed and can never become permitted. Because of its severity, a woman can forbid her handiwork to her husband by means of a konam, even though she is obligated to hand over the fruits of her labor to him. And this is in accordance with the opinion of Rava.

As Rava said: Consecration of an item to the Temple, becoming subject to the prohibition of leavened bread on Passover, and the emancipation of a slave abrogate any lien that exists upon them. The lien on that property does not prevent the consecration, the prohibition of leavened bread, or the emancipation of the slave from taking effect. In all three cases, the debtor loses his ownership of the liened property. The same halakha applies to a konam, whose prohibition has the severity of inherent sanctity. Even though the husband has a right to his wife’s handiwork, which could be described as a lien on her hands, that lien is abrogated when she renders her handiwork forbidden to him by means of a konam, and therefore the vow must be nullified.

The Gemara asks: If so, why do I need Rabbi Yoḥanan ben Nuri’s stated reason: Perhaps he will one day divorce her? If the woman’s konam abrogates the husband’s lien, the prohibition should take effect immediately. The Gemara answers: Teach that the vow takes effect right away, which is why the husband must nullify it. And furthermore, adds Rabbi Yoḥanan ben Nuri, even if you maintain that the Sages strengthened a husband’s lien so that the vow does not take effect immediately, there is another reason to nullify the vow, as perhaps he will one day divorce her.

MISHNA: If a man’s wife took a vow and he thought that it was his daughter who had taken a vow, or if his daughter took a vow and he thought that it was his wife who had taken a vow, or if his wife vowed to be a nazirite and he thought that she had vowed to bring an offering, or if she vowed to bring an offering and he thought that she had vowed to be a nazirite, or if she took a vow that figs are forbidden to her and he thought that she had taken a vow that grapes are forbidden to her, or if she took a vow that grapes are forbidden to her and he thought that she had taken a vow that figs are forbidden to her, and he nullified any of these vows, in each case, when he realizes his error with regard to the vow, he must repeat the action and nullify the vow a second time.

GEMARA: With regard to the mishna’s ruling that if a man’s wife took a vow, but he thought that it was his daughter who had taken the vow and he nullified the vow, he must nullify the vow a second time, the Gemara asks: Is this to say that the phrase “But if her husband disallowed her [otah]” (Numbers 30:9) is precise? In other words, does the use of the word her, otah, indicate that a man can nullify a vow only for the specific woman who took it?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן נדרה בקרבן וסבור שנדרה בנזיר מן התאנים וסבור שנדרה מן הענבים מן הענבים וסבור שנדרה מן התאנים ה"ז יחזור ויפר:

מתני': נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו וכו' הרי זה יחזור ויפר. פירוש בין שהפר בין שקיים, שאילו קיים אינו מוקם ויכול הוא לחזור ולהפר, ואם הפר צריך הוא לחזור ולהפר, והכין איתא בתוספתא [כאן פרק ז' הלכה ו']. ומסתברא לאחר כמה ימים, דלא קרינא ביה יום שמעו עד שישמע אם בתו נדרה אם אשתו נדרה, ואוקימנא בגמרא במפרש, כלומר שאמרו לו בפירוש אשתו נדרה ונמצא בתו, ולאחר כדי דבור, הא תוך כדי דבור כדבור דמי, ואם הפר מופר, ואם קיים אינו יכול לחזור ולהפר. וכן בסתם שאמרו לו אשה נדרה בתוך ביתך, וסבור שהיא אשתו והפר או קיים ונמצא בתו, ואפילו לאחר כדי דבור מה שעשה עשוי.

וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. פי' הקדש קדושת הגוף כגון קדשי מזבח וה"ה לכל איסורי הנאה כדאמרינן ביבמות [דף סו:] בההיא אצטלא דפרסוה אמיתנא וכן חמץ כגון שהרהין חמצו לישראל חבירו ועבר עליו הפסח איסור חמץ מפקיע מידי שעבוד וכן עשה עבדו אפותיקי לחבירו ושחררו הרי השחרור מפקיע מידי שעבוד וכבר הארכתי בפי' מימרא זו במקומות רבים הכא נמי קונם דידה מפקיע מידי שעבוד בעל:

ופרכינן ותקדוש מהשתא. פירוש דליפקע ליה קונם לשעבודיה דבעל מהשתא וליחול קונם לאלתר ומהדרינן אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כלומר דאפקינהו מרשותה בעוד שהיא תחת בעלה דלא תיכול למיסרינהו בקונם. מיהו כיון דמדינא חייל נדרא וראוי לחול מעכשיו ומשום אולמא דתקנתא דרבנן הוא דרבע עלה אריא דלא חייל כי מגרש לה ומסתלק אריא הדר חייל למפרע מהשתא ולא חשיב דבר שאינו שלו ורבנן סברי דכיון דהשתא לא חייל מהאי טעמא נמי לא חייל (נמי) בתר השתא ויש בזה כמה פירושים וזהו הנכון מפי מורי רבינו נר"ו ובמקומה הארכתי:

מתני' נדרה אשתו וסבור שנדרה (ד) אחותו. פי' כגון ששמע מאחורי הכותל ולא הכיר או שהודיעוהו כן והפר על דעת (ה) אחותו דהויא לה הפרה בטעות:

נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן. פירוש שאסרה אשתו עליה יין בדין נזירות והוא סבור שאסרתו בתורת קונם והפר לה על דעת כן:

נדרת מן התאנים וסבור שנדרה מן הענבים או מן הענבי' וסבור שנדרה מן התאנים והפר לה על דעת כן ה"ז יחזור ויפר דהפרה בטעות לאו הפרה היא ואשמעינן תנא בין בטעות האוסר בין בטעות האיסור בין בטעות גוף המין הנאסר ומסתברא דדכותה בהקם לאו הקמה היא מדלא מני לה [סוף דף עח: ודף עט.] בחומר בהקם מבהפר ולרבותא נקט דאפילו בהפרה כי הויא בטעות לא הויא הפרה ובאידך מתני' הוא מפרש טעות דהקמה אפילו באנפא דקליש מהאי דלא הויא הקמה:

גמ' כתב רבינו ז"ל מתני' כגון דאמרו לו נדרה בתך ואמר מופר לה. פירוש דאפילו הפרה שלא בפניה הויא הפרה וה"ה להתרה דכל היכא שהוא עצמו נשאל על שבועתו כדכתיבנא לעיל:

ונמצא שהיא אשתו לאחר כדי דבור. פירוש בכי האי גוונא הוא דלא הויא הפרה כיון שלא יודע עד לאחר כדי דבור שאשתו היא אבל נמצא תוך כדי דבור והוא רוצה אף בהפרת אשתו וגמר בדעתו לכך אע"פ שלא חזר והפר לה הויא הפרה פירוש דקי"ל בכל דוכתא דכל תוך כדי דבור כדבור דמי והרי הוא כאילו עכשיו השלים דבורו על דעת אשתו ואמר מופר לך. ופירוש תוך כדי דבור בכל מקום כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי:

וכתבו בתוס' דרבנן יהבו האי שיעורא בכל דוכתא כי היכי דאי מקלע ליה רביה מצי למיתן ליה שלמא ולא ליפסיד מידי ואין צריך בכל זה אלא שהחכמים אמרו שכדי שיעור זה רחושי מרחשן שפותיה דבור ראשון וכאילו הוא מדבר עדיין ואי אמרו לו סתם נדרה אשה בביתך וסבור שנדרה בתו והפר ונמצא שאשתו נדרה אע"פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דבור ה"ז מופר והוא שרוצה בהפרת אשתו. פירוש דכיון שלא אמרה לו בפירוש שנדרה בתו אלא שא"ל סתם אשה נדרה והפר סתם הפרה היא ודכוותיה נמי שאמרו לו סתם אשתך נדרה והפר לה כסבור שנדרה מן התאנים ונמצא שנדרה מן הענבים הרי זה מופר אפילו לאחר כדי דבור והכי איתא בגמ':

שאני קונמות דכקדושת הגוף דמי. דכי היכי דקדושת הגוף אין לה פדיון כך קונמות אין להן פדיון להתירן למי שנאסרו עליו דלא אלים איסורייהו לתפוס פדיונם כיון שלא נאסר כי אם על אדם אחד:

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. אם עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף מפקיעו מידי שעבוד ובעל חוב יגבה חובו מנכסים אחרים רבא לטעמיה דאית ליה בפרק שני דפסחים (דף ל:) בעל חוב גובה מכאן ולהבא וברשות הלוה הוא עד שיטרפנו בעל חוב הלכך חל ההקדש ולא פקע על ידי טריפת בעל חוב כי היכי דלא פקע על ידי פדייה ודוקא הקדישו קדושת הגוף אבל קדושת דמים פקע על ידי טריפה כי היכי דפקע על ידי פדייה ואף על פי שהיה ברשות הלוה עד שעת טריפה לא היה יכול להקדישו כקדושת דמים אלא עד זמן שתצא מרשותו מידי דהוה אשדה מקנה שמקדישה עד היובל ואז חוזרת לבעלים אלא מוסיף דינר על הלואתו ופודה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון:

חמץ. ישראל שעשה חמצו לעובד כוכבים אפותיקי שאם לא יפדה אותו לזמן ידוע אחר הפסח שיהא של העובד כוכבים ועבר הזמן ולא פדאו אסור בהנאה כי ברשות ישראל היה עד זמן הפדייה ואיסור חמץ הפקיע שעבוד העובד כוכבים וכן אם עשה עבדו אפותיקי ושחררו יצא לחירות ואינו חוזר ומשתעבד אם יטרפנו בעל חוב:

ליקדש מהשתא. שעל ידי קונם פקע שעבוד הבעל:

אלמוה רבנן לשעבודא דבעל. בעודה תחתיו דשויוהו כלוקח ולא כב"ח ומתלא תלי וקאי הקונם עד אחר שגרשה וראוי היה עתה לחול אי לאו דאלמוה לשעבודיה דבעל הלכך לא שייך לאקשויי מי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולבתר הכי קדוש:

מתני' הרי זה יפר. דהפרה בטעות לא הויא הפרה עד שיכוין להפר באשה שנדרה וגם ידע מה נדרה ובגמרא יליף לה מקרא:

גמ' למימרא דאותה דוקא. דכתיב יניא אותה דמשמע (שביד) [ס"א שמכיר] האשה הנודרת ומשמע נמי הא דכתיב והפר את נדרה שיכיר הנדר:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והשלישי והרביעי והוא שאמר נדרה אשתו סבור שנדרה בתו נדרה בתו סבור שנדרה אשתו נדרה בנזיר סבור שנדרה בקרבן נדרה בקרבן סבור שנדרה בנזיר נדרה מן התאנים סבור שנדרה מן הענבים מן ענבים סבור שנדרה בתאנים הרי זה יחזור ויפר אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים אמרה קונם תאנים שאיני טועמת וענב שאיני טועמת הרי אלו שני נדרים יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר רבי מאיר אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר אמר הר"ם פי' אמרו הרי זה יחזור ויפר לפי שהוא אם הפר על דעת מה אחר התבאר שאין הענין הנה אינה הפרה גמורה לאמרו ית' לא הניא אותה עד שתהיה ההפרה לה בעצמה ועל הדבר שנשבעה עליו ושידע הנדר איזה נדר הוא גם כן למאמרו ית' ושמע אביה את נדרה פי' זאת המשנה יחידאה היא אולם דעת חכמים הנה היא מה שהפר הפר ומה שקיים קיים והלכה כחכמים ואף ע"פ שיהיה נדר אחד ולא יהיה דין זה כעין נדר שהותר מכללו הותר כלו לפי שהתר נדרים זולת הפרת נדרים כמו שביארנו ואמתתו בפרק אשר קודם זה פי' ענין זאת המשנה שהוא שמע שבועת אשתו או בתו ולא הפר ביום שמעו אבל לאחר זמן ידע שהוא יש לו רשות להפר או שזה נדר ויצטרף הפרה שהוא יפר ביום שידע מה שהוא סכל וישוב לו זה היום בדמיון יום השבועה והלכה כחכמים:

אמר המאירי נדרה אשתו והוא סבור שנדרה בתו או נדרה בתו והוא סבור שנדרה אשתו הרי זה יחזור ויפר כלומר שאין הפרתו בטעות כלום שנאמר הניא אביה אותה דוקא ולא בטעות ולא סוף ביומו אלא אף לאחר זמן שאין קורין יום שמעו עד שישמע אם אשתו נדרה אם בתו נדרה וכן הדין אפי' קיים את הנדר שאף הקמה בטעות אינה הקמה ויכול לחזור ולהפר וכן היא בתוספתא ופירשו בגמרא בזו שמשנתנו במפרש ולאחר זמן הא במפרש ותוך כדי דבור או בסתם ולאחר זמן לא ופירש הדברים שאם במפרש ר"ל שאמרו לו בפירוש אשתו נדרה ונמצאת בתו יכול להפר אפילו לאחר זמן וזהו ענין משנתינו ואם הודיעוהו בטעות תוך כדי דיבור מה שעשה עשוי ואם הפר אינו צריך לחזור ולהפר ואם קיים מכל מקום יכול להפר שהרי אף בשקיים או הפר בכיוון יכול לחזור תוך כדי דבור ולגדולי הדור ראיתי הפך הדברים ר"ל שאם קיים אינו יכול לחזור ולהפר ושמא הם מכונים לומר שאם קיים בטעות והרגיש בטעותו תוך כדי דבור ולאחר שעה רוצה לבטל הקמתו מכח הקמת טעות אינו רשאי שכל שהרגיש בטעותו תוך כדי דבור הועיל במה שעשה ואם הטעות לא היה במפרש אלא בסתם כגון שאמרו לו אשה נדרה בתוך ביתיך והוא סבור שנדרה אשתו והפר אי קיים ונמצאת שהיא בתו אע"פ שלא הרגיש בטעותו עד לאחר כדי דבור מה שעשה עשוי שאין זה טעות גמור וכן הדין אם שמע הוא את הנדר ולא הבחין אם מאשתו אם מבתו:

נדרה בנזירות וסבור שנדרה בקרבן ר"ל שהוא סבור שאמרה פירות הללו עלי כקרבן או בהפך וכן נדרה בתאנים וסבור שנדרה בענבים יחזור ויפר על הדרך שביארנו בראשונה:

אמרה קונם תאנים וענבים אלו עלי כלומר שנדרה בפרט על אלו והוא הדין אם אמרה דרך כלל קונם תאנים וענבים עלי וקיים לתאנים כלו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים או שיפר סתם ויש מפרשין בה אינו מופר כלל אף לתאנים וכן היא בתוספתא ואם כן נמצא דעת המשנה שקיים מקצת קיים כלו והפר מקצת לא הפר אפילו אותו מקצת ומכל מקום יש מפרשים אינו מופר ר"ל כל הנדר הא לתאנים מיהא מופר וממה שאמרו בגמרא לדעת חכמים מה הפרה מה שהפר מופר אף הקמה מה שקיים קיים אלמא פשיטא ליה דלכולהו מה שהפר מופר ומכל מקום לענין פסק אין הלכה בזו כמשנתנו אלא מה שקיים קיים ומה שהפר מופר ואם קיים לתאנים לא קיים לענבים ויכול להפר בהן כל היום ואם הפר בתאנים לא הפר בענבים וכל הפירן ביומו או קיימן הנדר קיים לענבים שאין אומרין בהפרה הופר מקצתו הופר כלו כדרך שאומרין בהתרה:

קונם תאנים שאני טועמת וענבים שאני טועמת הרי אלו שני נדרים ולאו למימרא שיהא צריך הפרה לכל אחד ואחד שהרי נדרה אשתו חמשה נדרים הפרה אחת לכולן כמו שביארנו בפרק נערה בסוף סוגית המשנה השנית אלא לענין מה שאמר תחלה קיים מקצת קיים כלו אמר באלו שאם קיים או הפר אחד מהם יכול להפר או לקיים את השני ומכל מקום לענין פסק אין אנו צריכין לה שאף בנדרה אחד כן וכל שכן בשנים:

יודע אני שיש נדרים כלומר ידעתי בנדר אבל איני יודע שיש מפירין כלומר לא הייתי יודע שאהא אני יכול להפר או שיהא הנדר מאותם שיש לי הפרה בהם ועכשו אמרו לי שאני יכול להפר ורוצה אני להפר הרי זה יפר וכל אותו היום שנתברר לו כן נידון כיום שמיעה וכן אם אמר יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שיש נדרים ר"ל לא הייתי יודע שזהו נדר שיהא צריך הפרה כלל ר' מאיר אומר לא יפר שמכל מקום היה לו להפר יצטרך או לא יצטרך וחכמים אומרים יפר שאין שמיעה עד שיתברר לו שהוא נדר הצריך הפרה ושבידו להפירו והלכה כחכמים:

וראיתי מי ששאל למעשה בעניני משנה זו בנדרה בנדרים שהבעל מיפר ולא אמר לה קיים ליכי אלא שאמר אחת מלשונות של הקמה כגון יפה עשית וכו' והוא סבור שאינו לשון של הקמה והפר לה בו ביום אם הפרתו מועלת אחר שלא כיון הוא בהקמה או שמא לא נאמר כן אלא במוטעה בגופו של נדר ועיקר ההפרה ומשום דשב ואל תעשה שאני אבל כל שקיים הקמתו הקמה ואע"פ שביארנו בהקמה בטעות שאינה הקמה ההיא בשטעה בגופו של נודר כגון נדרה אשתו וסבור שהיא בתו אבל בזו הקמה היא ועוד שהקמתו בנדר שלו היא שאע"פ שנדר בטעות צריך שאלה כל שאינו מארבעה נדרים והשיבו בה שהקמתו הקמה ואינו דומה לאיני יודע שיש נדרים שבזו הואיל ולא ידע בנדר שהוא נדר אין זו שמיעה אבל כל שידע בנדר שהוא נדר ושיש בידו להפר יום שמעו הוא ואם טעה בהקמתו אין בכך כלום ואין זה אלא כידוע בנדרים ובמפירין אלא שאינו יודע שיהא צריך להפר ביום שמעו שבודאי אינו יכול להפר ביום שלאחריו שאם כן היה לו להזכירה שהרי היתה צריכה ללמד יותר ממי שיודע בנדרים ולא במפירים אלא ודאי כל שיודע במפירין ובנדרים אע"פ שטועה בענינים אחרים אין בכך כלום אלא שחזרו ושאלו בזו אחר שהקמתו הקמה אם נשאל על אותו הקם ביומו אם יכול לסמוך על אותה הפרה שהפר בעודו סבור שהקמתו אינה הקמה וזו ודאי פשוטה היא שהרי ההקם נעקר מעיקרו על ידי חכם כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

פיסקא נדרה אשתו כו' למימר דיניא אוה דוקא הוא פי' דבשלמא כשנדרה בנזרי וכסבור שנדרה בקרבן או מן התאנים וכסבור מן הענבים מן הדין יחזור ויפר שהוא לא הפר נדר זה אבל כששמע גוף הנדר והפר אותו מה לי לבתו והלא שתיהן הן ברשותו אלא משום דיניא אותה דוקא הוא:

הכי גרסינן הקדש מפקיע מידי שעבוד. פירש רש"י דוקא דמקדיש קדושת הגוף. והביא ראיה מכאן דאמ' דכקדושת הגוף נינהו וכדרבא אלמא בקדושת הגוף תליא מלתא. והביא עוד ראיה מדתנן בערכין בפרק שום היתומים המקדיש נכסיו והיו עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו ואמרינן בגמרא אמר רבי אבהו דינר זה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אלמא לא מפקע מידי שעבוד. ואמרינן משום דהתם בקרקע עסקינן שאינו יכול ליקדש קדושת הגוף. ופירוש זה נקבע ונכתב בגמרא בבא קמא בהחובל ברוב ספרים חדשים וחלק עלינו רבי מטעם שלא מצינו חלוק להחל הקדש בין קדושת דמים לקדושת הגוף דאי ביתו מיקרי אפילו בקדושת דמים ואם לאו ביתו מיקרי אפילו בקדושת הגוף לא ומההיא דערכין דאמר רבי אבהו דדינר משום שלא יאמרו נותן רבי חילוק בין קדושת קרקעות משועבדים לקדושת מטלטלים משועבדים וטעמא דמטלטלים משועבדים אפילו אפותקי מאחר שהם ביד הלוה ויכול להבריחם או להטמינם ביתו קרינא ביה אבל קרקעות משועבדות מאחר שאינו יכול להבריחם לא מיקרו ביתו הילכך לא מפקעו מידי שעבוד והא דאמרינן הכא דכקדושת הגוף נינהו לייתורא דמילתא הוכיח התלמוד ולא משום דבהא תליא מילתא. אין להקשות מאי איריא הקדש אפילו הדיוט נמי דהא אמר רבא גופיה בבבא קמא בהמניח את הכד עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו דהתם אמרינן במילתא דאית לה קלא כגון תורא נגחנא בעל חוב גובה הימנו ואלו בהקדש לא שנא הילכך לא דמו. שטה.
חמץ כיצד נכרי שהלוה מעות לישראל על חמצו של ישראל ואמר לו הישראל הלוה לגוי אם איני מביא לך אלו המעות מכאן ועד ששה עשר בניסן הרי הוא שלך מעכשו והגיע זמן שלא פרעו אף על גב דאיגלי מילתא למפרע שקנה הגוי אותו חמץ מעיקרא וכלו ימי הפסח של הגוי היה אפילו הכי כיון דכי מטא איסור חמץ ומפקיע ליה לשעבודיה דגוי והוה ליה חמצו של ישראל ואסור בהנאה אחר הפסח והוא דהוה קאי החמץ ברשותיה דישראל אבל אי הוה קאי ברשותיה דגוי מותר הוא. הריטב"א ז"ל.

מתניתין נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נערה שיכול להפר לה כמו אשתו נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו וכו'. יש לומר שיש אדם מקפיד על נדרי אשתו שלא יתקיימו יותר מנדרי בתו ויש שמקפיד להפך. ונזיר וקרבן נמי יש לומר שיש אדם שמקפיד על נזירות אשתו ובתו שמצטערין בדבר יותר מנדרי קרבן ויש שמקפיד על הקרבן שלא יבא לידי תקלה בהפרשת קרבנות וגיזה ועבודה הילכך הוצרכו לשנות כולם ותאנים וענבים נמי מהאי טעמא (נמי) הוצרך לשנות שבכלם הפרה בטעות הילכך יחזור ויפר. שטה.

נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו פירוש והפר לה על אותה הדעת. נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן כלומר שלא היה סבור שמחמת נזירות אסרה עליה ענבים אלא מחמת שאסרתם עליה בקונם והפר לה על אותה הדעת נדרה בקרבן פירוש אסרה על עצמה ענבים בקרבן וסבור שנדרה בנזיר. נדרה מן התאנים וסבור שנדרה מן הענבים מן הענבים וסבור שנדרה מן התאנים הרי זה יחזור ויפר. פירוש לפי שהפרה בטעות לא שמיה הפרה שאלו היה יודע עקר נדרה לא היה מפר לה. וכתב רבינו ז"ל מתניתין כגון דאמרו לו נדרה בתך ואמר מופר לה ונמצא שהיא אשתו לאחר כדי דיבור פירוש בכי האי גוונא אמרינן דלא הויא הפרה הואיל ולא נודע לו עד לאחר כדי דיבור שאשתו היא. אבל נמצא תוך כדי דיבור והוא רוצה אף בהפרת אשתו אף על פי שלא חזר והפר לה הויא הפרה. פירוש תוך כדי דיבור כדבור דמי הואיל ורוצה בהפרת אשתו. ואי אמרו ליה סתם נדרה אשה בביתך וסבור שנדרה בתו והפר ונמצא שאשתו נדרה אף על פי שלא נמצא אלא לאחר כדי דיבור הרי זה מופר והוא שרוצה בהפרת נדר אשתו. וכן הלכתא. הרנב"י ז"ל.

ויש אומרים בין שהפר בין שקיים אינו כלום שאם קיים בטעות אינו מוקם ויכול לחזור ולהפר. ויש אומרים גם כן דאפילו לאחר כמה ימים דלא קרינא ביה ביום שמעו עד שישמע אם בתו נדרה או אשתו. ואוקימנא בגמרא במפרש שאמר בפירוש לאשתי אני מיפר ונמצאת בתו אבל אם הפר סתם מופר ודוקא נמי לאחר כדי דיבור הא תוך כדי דיבור כדיבור דמי ואם הפר לאשתו ובתוך כדי דיבור חזר בו ואמר לבתי אני מפר הוי מופר. וכן בסתם אם אמרו לו אשה אחת נדרה בביתך וסבור שהיא אשתו והפר או קיים ונמצאת בתו אפילו לאחר כדי דיבור מה שעשה עשוי. הריטב"א ז"ל.
נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו וכגון שהיה יודע ששתיהן רוצות לידור וזו היא רבותא דאף על גב שהיה בדעתו על זו ועל זו אינה מועלת זאת ההפרה אי נמי היה מחוץ ושמע קול הנודרת וסבור שהיא בתו אף על פי שהיפר לאותו הקול אינו מועיל וכל שכן אם שמע כן מן השליח ולא היה אמת שיחזור ויפר. נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן זו אף זו קתני אף על גב דממה נפשך הפר לה וכן כלהו הרי זה יחזור ויפר. תימא דלא אשמעינן תנא שהפר לה כבר ושמא הא קא משמע לן דאם היה סבור שהיא בתו וקיים ליה והנה היא אשתו הרי יחזור ויפר ולא נאמר קיום טעות מועיל לאותו נדר ושוב לא יפר. הרא"ם ז"ל. וצ"ע במה שכתוב וכגון שהיה יודע ששתיהן וכו' ועיין לעיל בהריטב"א והרנב"י ז"ל.
גמרא למימרא דאותו דוקא אם הניא אביה אותה וכן אם ביום שמוע אישה יניא אותה דוקא לשמה ולכך יחזור ויפר לשמה הא גבי קרעים דכתיב על על ואף על גב דההיא היא דברי קבלה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.

ברא"ש בד"ה הקדש כו' היובל ואז כצ"ל חוב הס"ד הבעל הס"ד מקרא הס"ד:

ר"ן הקדש הס"ד להאריך הס"ד שעשה חמצו הד"א במשכון הס"ד אחר הס"ד:

בד"ה למימרא כו' ואפשר דלה כצ"ל:

ר"ן ד"ה למימרא. דלאו היקשא היא אלא סמיכותא בעלמא כו'. ל"י אמאי אינו היקש גמור. והתוס' בסוכה (לא) כתבו דהיכא דכתיבי בפסוק אחד נקרא היקש. ובב' מקראות נקרא סמוכין. ואנכי הוכחתי מסנהדרין (פה ב) ומכריתות (כב ב) דהיכא דאיכא ו' מוסיף על ענין ראשון אף בב' פסוקים נקרא היקש. והכא איתנייהו לתרוייהו. ואין לי פתרון לדבריו זולת ע"פ שיטת רש"י בסוכה שם דגם היקש לא ניתן לדרוש מעצמו:

בא"ד ואפשר דלה דכתיב בהקמה כו'. חכם עדיף מנביא כי כן הוא בספרי ע"ש. ודלא כהמפרש הז"א שיצא מפשוטו ופירשו לענין הפרה. ונראה שלשון יחזור ויפר דשם הטעהו. אבל שם בסמוך איתא ג"כ זה הלשון אחר קיום "נדרה וקיים וחזר והפר". וכן גם במשנה מסיים יחזור ויפר והר"ן מפרש לה אקיום קודם נמי. ודע דגם בגיטין (כד ב) דרשינן לה לשמה וממעטינן מזה כתב לגרש אה"ג לא יגרש בו את הקטנה. ולכן תמיהני מדוע לא השמיענו התנא הכא רבותא טפי בשתי נשיו או בשתי בנותיו בנדרה זו וסבר שנדרה זו. וכן הפוסקים לא כתבו רק כלשון משנתנו:

רא"ש ד"ה ליקדש מהשתא וד"ה אלמוה. נראה שהיה לפניו הגירסא כאן כדאיתא בכתובות (נט ב):

בר"ן ד"ה למימרא אמרינן לעיל חומר וכו'. דף עט ע"א:

בא"ד דכי היכי דפשיטא לעיל. דף עג ע"א:

נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, הומ"ל נדרה אשתו זו וסבור אשתו אחרת וכן בבתו ולאשמעינן רבותא לא מיבעיא טעות אשתו ובתו שאין הקפידות שוות דמה שמקפיד אדם על אשתו אינו מה שמקפיד על בתו יחזור ויפיר אלא אפי' אשתו ואשתו נמי יחזור ויפר, אלא משום דתרי פרשיות כתיבי אב ובעל ובתרווייהו כתיב אותה דדרשינן עד שיכוון לה. אשמעינן חדא דאית ביה תרתי אשה ובתו. וראיתי בנמק"י דלהכי נקיט א"ל מת אביו ונמצא בנו לא מיבעיא בנו ונמצא אביו דלכתחלה לא קרע רק טפח וכשנמצא אביו צריך להוסיף שיגלה את לבו לשם דודאי יי"ח אלא אפי' סבור אביו וקרע וגילה לבו ונמצא בנו שנמצא שאין צריך לשום תוספת ומילא חדתא ואפ"ה יי"ח ע"ש. אלא באידך ברייתא דקתני לא יי"ח קשה למה לא נקיט בהיפוך בנו ונמצא אביו לא יי"ח. ונ"ל דעיקר קריעה בשעת חימום ועיין מס' מ"ק (כג ע"א) ולא מיבעיא בנו ונמצא אביו שהי' חימום קל דלא יי"ח אלא אפי' אביו ונמצא בנו דבשעת מעשה שסבור אביו היה חימום גדול אפ"ה לא יי"ח. ומשום ה"נ לא נקיט סתם כסבור פלוני ונמצא אחר ונקיט בנו ואביו:

אלא אמר רב אשי. לעולם באומרת יקדשו ידי לעושיהם לכי מתגרשה כדתריצנא לעיל ודקאמרת כי אמרה הכי מי מהניא אין: שאני קונמות. היינו הקדש דכקדושת הגוף דמיא דלא סגי להו בפדיון כקדשי מזבח דאין להם פדיון: וכדרבא דאמר הקדש כו' מפקיעין מידי שעבוד. ובהקדש דקדושת הגוף קמיירי שאם היה לו בהמה ועשאה אפותיקי לבעל חובו ואחר כך הקדיש אפי' בסתם חיילא עלה קדושת הגוף ואין לו לבעל חובו שום שעבוד עלה והיינו טעמא משום דהוי דבר הראוי למזבח דחייל עלה קדושת הגוף אבל אם היו לו נכסים אחרים ששעבדן לבעל חובו ואח''כ הקדישן לא פקע שיעבודיה דבעל חובו הואיל ואין בהן אלא קדושת בדק הבית דלאו קדושת הגוף הוא דאתי בעל חובו וגבי ליה מהקדש כדאמרינן במסכת ערכין (דף ע:) מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים האלו דבאותו דינר יכול לפדות אפילו שוה אלף זוז והתם מפרש האי דינר מאי עבידתיה גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכי האי דאמרינן במסכת יבמות (דף סו:) ההיא איתתא דעיילא לגברא איצטלא דמילתא שכיב ובעיא למישקליה בכתובתה אתו יתמי פרסוה אמיתנא אמר רב קנייה מיתנא ואיתסר בהנאה ולית ליה פדיון לעולם: חמץ. ישראל שלוה מן העובד כוכבים ועשה (לו) חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והרי הוא ברשותו של ישראל והגיע ו' שעות אותו ישראל חייב עליו בבל יראה ובבל ימצא דאתי איסור חמץ ומפקע לשעבודא דעובד כוכבים מיניה וחייב לבערו: וכן שחרור. עשה עבדו אפותיקי ושחררו מפקיעו מיד שעבודו של זה והא איתתא נמי מציא לאפקועי שעבודו של זה קודם שתתגרש: אי הכי למה לי שמא יגרשנה. דמוקמית למתניתין שמא יגרשנה אפי' לא רצה לגרשה ליקדשו מהשתא ומשני אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דלא אתי הקדש ומפקע לשעבודא מיניה: מתני' נדרה אשתו וסבור שהיא בתו. כששמע הנדר היה סבור שבתו היא נדרה והפר לשם בתו: נדרה בקרבן. לשום נדר: בנזיר. כגון דאמרה הריני נזירה: הרי זה יחזור ויפר. אפי' לאחר זמן: גמ' למימרא. דה. אי דכתיב (במדבר ל) כי הניא אביה אותה דוקא אותה הוא דבעינא שיהא מפר לשם אותה הנודרת דוקא:

דקדושת הגוף נינהו. כקדושת מזבח לפי שאין להם פדיון: מפקיעין מידי שעבוד. דבעל: הקדש. עשה שורו אפותיקי והקדישו אין ב''ח גובה הימנו ורבא אזיל לטעמיה דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ועד זימניה ברשות הלוה הוא ומצי מקדיש ליה ופרש''י דהיינו דוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים אמרינן בערכין דמוסיף עליו דינר ופודה כל הנכסים הללו ומפרש בערכין דמה''ת אינה צריכה פדיון אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון: חמץ. עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים ועבר עליו הפסח אסור דחמצו של ישראל הוא וכן עשה עבדו אפותיקי ושחררו: למה לי שמא יגרשנה. השתא נמי קדישי: אלומיה אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל. בעודה תחתיו דשויה כלוקח גמור ולא כמלוה ונראה דלא שייך למיפרך מי איכא מידי דהשתא לא קדיש [ולקמיה] קדוש דקדושיה מיתלא תליא ואי פקע שעבודו דבעל חיילא קדושה דעד השתא (לא) סבירא לן דקדושה אינו יכול להפקיע שום שעבוד הוי חשיב [למיפרך] כיון דלא קדשה השתא לא קדשה לקמיה אבל השתא דאמרי דמן הדין מפקעת אי לא דאלמוה אם כן לאחר שפקע יחול ההקדש: נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו. והפר נדרה: בנזיר. שאמרה הרי עלי נזירות וסבור שנדרה בקרבן כלומר שאמרה דבר זה עלי כקרבן והפר הרי זה יחזור ויפר דכתיב יניא אותה ולא הפרה דטעות: למימרא דאותה דוקא. ולכך בעל צריך שידע נדר שנדרה:

ר"ן
אלא אמר רב אשי שאני קונמות דכקדושת הגוף דמיין. שהרי הן כקדושת המזבח דכי היכי דקדשי מזבח אין להם פדיון כך אין פדיון לקונם שיהא מותר למי שנאסר עליו וכיון דקונם קדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעל וחייל ומשום הכי פסק שמואל כרבי יוחנן בן נורי אע''ג דסבירא ליה לשמואל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם משום דידי אשה איתנהו בעולם ומציא מקדשא להו בקונם שהוא מפקיע מידי שעבוד ולקמיה פריך אם כן מאי איריא שמא יגרשנה הא מהשתא חייל הקדש: דאמר רבא הקדש. כגון עשה שורו אפותיקי לבעל חובו והקדישו אחר כך למזבח מפקיע אותו הקדש שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר והוא כשר לקרבן ולא הוי גזל כיון דלא הוה קני ליה אלא לגוביינא בעלמא ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לבדק הבית לא מפקעא שעבוד כדתנן בערכין בפרק שום היתומים (דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכו' שאם הקדיש הלוה נכסיו שמוסיף המלוה דינר על הלואתו ופודה את הנכסים מפני מראית העין שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וגובה חובו כך כתב רש''י זכרונו לברכה בפרק אף על פי אבל רבינו תם זכרונו לברכה חולק עליו שאפילו הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד ואין כאן מקום להאריך: חמץ. ישראל שעשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים ועבר עליו הפסח איסור חמץ מפקיע שעבוד העובד כוכבים ואסור בהנאה והא דתנן בפרק כל שעה (פסחים ל:) עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה מוקמינן לה התם כשהרהינו אצלו שמסרו אצלו במשכון: ושחרור. עשה עבדו אפותיקי ושחררו לוה משוחרר ומלוה גובה חובו ממקום אחר: אי הכי. דפקע שעבודא דבעל למה לי שמא יגרשנה מהשתא קדיש: ועוד שמא יגרשנה קאמר. מהשתא נמי קדיש דקונם מפקיע שעבודיה דבעל ולכשתמצא לומר דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו דשויוהו כלוקח גמור ולא כמלוה אפ''ה יפר שמא יגרשנה והיינו דהתם פרק אע''פ פריק אלמוה רבנן לשעבודיה והכא לא אדכר ליה אלא ועוד שמא יגרשנה קאמר ודא ודא אחת היא וא''ת ואי אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא ליחול השתא הדרא קושיין לדוכתה כיון דהשתא לא חייל לקמיה היכי חייל דהשתא מיהת לא מיגרשא וי''ל דכיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודיה כי אלמוה הני מילי דכל היכא דקיימא קמיה לא ליחול אבל נתגרשה כאילו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול: מתני' נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו. שאמרו לו שבתו נדרה ומתוך כך הפר או קיים: וסבור שנדרה בקרבן. שאמרו לו שאסרה עליה דבר אחד ואמרה שיהא כקרבן: הרי זה יחזור ויפר. דהקמה או הפרה קמייתא כיון דבטעות הוי לא מהני ולא מידי והכי איתא בתוספתא (פ''ז) בהדיא שאם הקים בטעות יכול להפר דתניא התם נדרה אשתו וקיים לה וסבור בתו נדרה בתו וקיים לה וסבור אשתו נדרה הרי זה יפר וכו': גמ' למימרא דיניא אותה דוקא הוא. דכיון דכתיב אותה משמע שיפר לשם אותה שנדרה ולא שיטעה באשה אחרת וקשה לי כיון דמאותה מפיק לה תינח בהפרה דכתיב אותה אבל בהקמה מנלן האי דכתיבנא במתני' ואיתיה בתוספתא וכ''ת כיון דהקמה והפרה איתקיש וכדאמרי ליה רבנן לר' אליעזר בפירקין דלעיל (דף עה.) אמרו לו אישה יקימנו ואישה יפרנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר ור' עקיבא נמי לקמן (דף פז:) מקיש הפרה להקמה מה הקמה ממנו אף הפרה ממנו וכיון דאית לן בהפרה דאותה דוקא כמאן דכתיב בהקמה דמי לא ניחא לי דאפילו למאן דמקיש לאו לכל מילי איתקוש אלא דוקא למילי דמשתמעי מהאי קרא גופיה דאישה יקימנו ואישה יפרנו דהא אמרינן לעיל חומר בהקם מבהפר קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר ואי לכל מילי איתקוש אמאי אלא ודאי אפילו למאן דמקיש לא איתקיש אלא במילי דההוא קרא גופיה דלאו היקשא הוא אלא סמיכותא בעלמא דאישה יקימנו ואישה יפרנו וכיון שכן תינח בהפרה דכתיב אותה הקמה מנלן ואפשר דלה דכתיב בהקמה כדכתיב כי החריש לה כאותה דמי ומשמע דוקא ומכאן נראה לי להלכה דכי היכי דפשיטא לעיל דבעל אינו מפר לשתי נשיו כאחת דאותה דוקא ה''נ אינו מקיים לשתי נשיו כאחת [דלה] דוקא וכמו שכתבתי למעלה (עג.):