נדרים פז ע"א

והא גבי קרעים דכתיב על על דכתיב {שמואל ב א-יב/יז ??} על שאול ועל יהונתן בנו ותניא אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה אמרי לא קשיא הא בסתם והא במפרש והתניא אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לו מת וכסבור אביו הוא וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה רב אשי אמר כאן בתוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור הא דקאמרת יצא ידי קריעה שנמצא בנו בתוך כדי דבור הא דאמרת לא יצא ידי קריעה לאחר כדי דבור והתניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ואחר כך מת לא יצא ידי קריעה אמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור אבל בתוך כדי דיבור כדבור דמי והילכתא תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד עבודת כוכבים ומקדש ומגרש:
מתני' אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים אמרה קונם תאנה שאני טועמת וענבה שאני טועמת הרי אלו שני נדרים:
גמ' מני מתניתין רבי ישמעאל דתניא {במדבר ל-יד} אישה יקימנו ואישה יפרנו אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פז - א

ומקשינן:

והא גבי קרעים [חיוב קריעה על המת], שאם מתו לו שנים ושלושה קרובים, ילפינן שצריך לקרוע פעמיים מדכתיב ב' פעמים על על, דכתיב "על שאול ועל יהונתן בנו".

ואם כן אף לגבי קריעה יש ללמוד מכך שכתוב "על שאול ועל יהונתן", שצריך לקרוע דוקא לשם אותו מת, ואם קרע לשם מת אחר לא יצא ידי חובת קריעה.

ותניא לאו הכי: אמרו לו מת אביו, וקרע, ואחר כך נמצא שהמת היה בנו, יצא ידי קריעה, ואינו צריך לחזור ולקרוע?

ומתרצינן:

אמרי, לא קשיא. הא בסתם והא במפרש - משנתנו היא באופן שפירש שמיפר נדר זה, ועל כן אם הוברר שטעה לא חלה ההפרה על הנדר האחר.

אבל לגבי קריעה מדובר באופן שקרע בסתם ולא פירש על מי הוא קורע, ולכן יצא ידי חובת קריעה אף כאשר הוברר שהמת הינו בנו ולא אביו.

ומביאה הגמרא ברייתא המסייעת לתירוץ זה:

והתניא, אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו, לא יצא ידי קריעה. ואם אמרו לו מת לו מת, וכסבור אביו הוא, וקרע, ואחר כך נמצא בנו, יצא ידי קריעה.

ונמצא שהברייתא מחלקת בין אופן שקרע סתם ורק היה סבור שזה אביו, לבין אופן שקרע בפירוש על אביו.

רב אשי אמר - עוד תירוץ לישב את קושית הגמרא:

כאן בתוך כדי דבור, כאן לאחר כדי דבור,

ומפרשת הגמרא את התירוץ:

הא דקאמרת יצא ידי קריעה אף כשנמצא שהמת הוא בנו ולא אביו, איירי כשנודע לו בתוך כדי דבור מעת הקריעה.

והא דאמרת לא יצא ידי קריעה, איירי כשנודע לו לאחר כדי דבור מעת הקריעה. ^[23]

ולפי זה אף, במשנתנו האומרת שלא מועילה הפרה והקמה כאשר הוא אינו יודע מה הנדר או מי הנודרת, מדובר שזה נודע לו לאחר כדי דיבור, אבל אם נודע לו תוך כדי דיבור מועילה ההפרה.

ומביאה הגמרא ברייתא המסייעת לתירוץ זה:

והתניא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ונתעלף. וכמדומה שמת, וקרע. ואחר כך מת, לא יצא ידי קריעה.

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא:

לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור, אבל בתוך כדי דיבור כדבור דמי ויצא ידי חובת קריעה.

והילכתא:

תוך כדי דבור כדבור דמי, ^[24]

חוץ ממגדף - אדם שעבר על איסור גידוף שם ה', וחזר בו תוך כדי דבור, לא מועילה חזרתו להצילו מעונש.

ועובד עבודת כוכבים - אדם שאמר לעבודת כוכבים "אלי אתה" וחזר בו תוך כדי דבור אין חזרתו מועילה להצילו מעונש.

ומקדש, ומגרש - אם קידש אשה או גירשה, וחזר בו תוך כדי דבור, אין חזרתו מועילה לבטל את הקידושין או הגירושין. ^[25]

מתניתין:

אמרה: קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת, וקיים הבעל לתאנים, כולו קיים - כל הנדר קיים, ואסורה אף בענבים.

ואם הפר לתאנים בלבד, אינו מופר חלק הענבים עד שיפר אף לענבים.

אמרה: קונם תאנה שאני טועמת וענבה שאני טועמת, הרי אלו שני נדרים. ואפשר להפר אחד מהם ולקיים את השני.

גמרא:

מני מתניתין - רבי ישמעאל - משנתנו היא כדעת רבי ישמעאל.

דתניא: "אישה יקימנו ואישה יפרנו".

מכאן שאם אמרה: קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת, וקיים הבעל לתאנים, כולו קיים - כל הנדר קיים ואף הנדר על הענבים מקוים.

הערות

^[23] רב אשי אינו חולק על התירוץ הקודם דהלא ברייתא מפורשת היא שיש חילוק בין קרע בסתם לבין קרע בפירוש על מת מסוים, אלא רב אשי מוסיף על התירוץ הראשון, דלפי התירוץ הקודם יהיה קשה שבברייתא לעיל שמובאת בקושית הגמרא משמע שמדובר באופן שאמרו לו מת אביו וקרע בפירוש בשביל אביו, ואם כן לפי התירוץ הקודם נוצרך לדחוק ולומר שכונת הברייתא לאו דוקא שאמרו לו מת אביו, אלא שהיה סבור שזה אביו וקרע בסתם, ולכן מתרץ רב אשי שאין צורך לומר שדברי הברייתא הם לאו דוקא, אלא אף שם מדובר שקרע בפירוש על אביו אלא שנודע לו הטעות בתוך כדי דיבור שאז מועילה הקריעה על בנו.

^[24] שיעור זה של כדי דבור הוא כדי שאילת שלום של תלמיד לרבו דהיינו ג' תיבות הללו "שלום עליך רבי" ויש פוסקים שכתבו שהוא שיעור אמירת "שלום עליך רבי ומורי". ונחלקו הראשונים האם שיעור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן. דעת הרמב"ן שזהו תקנת חכמים שכאשר אדם קונה דבר או מוכר ויפגוש את רבו באמצע עיסוקו יוכל לברכו, ולכן תקנו שיעור זה אף לשאר דברים. אבל הר"ן אומר שזהו סברא מדאורייתא, שכאשר אדם עושה מעשה, אז בשעת מעשה הוא אינו גומר בדעתו לגמרי עד שיעור זמן זה.

^[25] הטעם הוא משום שדברים אלו אין אדם עושה אותם אלא אם גמר בדעתו באופן מוחלט ועל כן אין לו אפשרות לחזור בו מדבריו [ר"ן]

והא גבי [והרי אצל] קרעים שקורעים על המת, דכתיב [שנאמר] בהכפלה ובהדגשה "על" "על", דכתיב [שנאמר]: "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו. ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" (שמואל ב א, יא-יב), ומשמע שעל כל מת יש לקרוע לשמו דווקא.

ותניא [ושנויה ברייתא]: אמרו לו "מת אביו" וקרע עליו, ואחר כך נמצא שלא אביו מת אלא בנו — יצא ידי חובת קריעה. משמע שגם אם טעה וסבר שהוא קורע על אדם אחר יצא ידי חובת קריעה. ואף כאן, אם הוא מפר וחושב שזה נדרה של אשה אחרת, כיון שהפר — הופר!

אמרי [אומרים]: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] בענין קריעה מדובר בסתם, ששמע בתחילה שמת אחד מקרוביו ולא פירשו מיהו, והא [וזה] במשנתנו מדובר במפרש, שנאמר לו בתחילה במפורש שנדרה בתו, או אשתו.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] בעניין קריעה: אמרו לו "מת אביו" וקרע, ואחר כך נמצא שהיה זה בנו — לא יצא ידי קריעה. אמרו לו "מת לו מת" וכסבור אביו הוא, וקרע, ואחר כך נמצא שהיה זה בנו — יצא ידי קריעה. משמע שיש לחלק בין מה שנעשה על סמך אמירה מפורשת לבין מה שנעשה על סמך אמירה סתמית.

רב אשי אמר: יש לחלק בין הברייתות שבענין קריעה באופן אחר, כאן — בתוך כדי דבור, כאן — לאחר כדי דבור.

הא דקאמרת [זה שאתה אומר] שיצא ידי קריעה אף שאמרו לו בתחילה במפורש שמת אביו — הרי זה במקרה שנמצא שהוא בנו בתוך כדי דבור של הקריעה. הא דאמרת [זה שאתה אומר] שלא יצא ידי קריעה — הרי זה כאשר נודע לו לאחר כדי דבור.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף החולה, ואיבד את הכרתו וכמדומה היה לקרובו שמת החולה, וקרע עליו, ונתברר שעדיין לא מת, ורק אחר כך מת — לא יצא ידי קריעה. ועל כך אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום (משמו של) בר קפרא: לא שנו שלא יצא ידי חובת הקריעה אלא שמת לאחר כדי דיבור מן הקריעה, אבל בתוך כדי דיבור — כדבור דמי [נחשב] הדבר.

ומסכמים: והילכתא [והלכה היא] בכל מקום: תוך כדי דבור — כדבור דמי [נחשב], שאם משנה דבר בתוך כדי דיבור ממה שאמר לפני כן — מועיל שינוי זה, חוץ ממגדף (מקלל) את ה', שאף אם חזר בו מגידופיו בתוך כדי דיבור נענש על כך. ועובד עבודה זרה שמקבל עליו בדיבור עבודה זרה כאלוהות, ומקדש את האשה, ומגרש את האשה, שבכל אלה גם אם חזר בו תוך כדי דיבור, מכל מקום מה שעשה עשוי.

א משנה אמרה האשה "קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת" אם קיים לה אביה או בעלה את הנדר לתאנים — כל הנדר כולו קיים, אם הפר לתאנים שנדרה בהם — אינו מופר עד שיפר אף לענבים. אמרה "קונם תאנה שאני טועמת, וענבה שאני טועמת" — הרי אלו שני נדרים נבדלים ואין קיום דבר אחד מועיל לדבר אחר.

ב גמרא ומבררים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? — כדעת ר' ישמעאל היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] : דברי הכתוב "אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל, יד) נדרשים כך: אם אמרה "קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת", אם קיים את הנדר לתאנים — כל הנדר כולו קיים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara comments: But is it not so that with regard to the tears in one’s clothing that are made for the dead, as it is written “for,” “for,” and about which is written: “And David took hold of his garments and rent them, and likewise all the men that were with him, and they wailed, and wept, and fasted until the evening, for Saul, and for Jonathan his son, and for the people of the Lord, and for the house of Israel, because they were fallen by the sword” (II Samuel 1:11–12). The use of the word “for” with regard to each of them indicates that one must make a separate tear in his garment for each person who died.

The Gemara asks: And yet it is taught in a baraita: If they said to him that his father had died and he rent his garment over his death, and afterward it was discovered that it was not his father who died, but his son, he has fulfilled his obligation of rending his garment. This shows that even if a person mistakenly tore his garment for the wrong person he has nevertheless fulfilled the obligation. Here too, if a man nullified the vow of his wife, thinking that it was the vow of his daughter, his nullification should be effective.

The Gemara responds: The apparent contradiction is not difficult. That baraita refers to a case where he received a non-specific report, i.e., he was told that an unspecified relative died. In such a case his obligation to rend his garment has been discharged. And this mishna refers to a case where the bearer of the news mistakenly specified that his daughter had taken the vow, when in reality his wife had. In such a case, his nullification is ineffective.

And it is taught similarly in the following baraita: If they said to him that his father had died and he rent his garment over his death, and afterward it was discovered that it was not his father who died, but his son, he has not fulfilled his obligation of rending his garment. If, however, they said to him that a relative of his had died, and he thought it was his father and he rent his garment over his death, and afterward it was discovered that it was not his father who died, but his son, he has fulfilled his obligation of rending his garment. This proves that a distinction is made between one who rends his garment relying on a specific report and one who does so following a non-specific report.

Rav Ashi says that the discrepancy between the baraitot with regard to the rending of garments can be reconciled in a different manner: Here, the person who rent his garment for the wrong relative realized his error within the time required for speaking the short phrase: Greetings to you, my teacher. Until that time has passed his action is seen as incomplete and can therefore still be modified. There, the mistake was noted only after the time required for speaking a short phrase.

This case, where you said that he has fulfilled his obligation of rending his garment even though he had initially been told explicitly that his father died, deals with a situation where it was discovered within the time required for speaking a short phrase, i.e., immediately after he rent his garment, that the deceased was his son. However, that case, where you said that he has not fulfilled his obligation of rending his garment, deals with a situation where he became aware of his mistake after the time required for speaking a short phrase, i.e., a short while later.

And it is taught in the following baraita: One who has an ill relative in his house, and the latter fainted and lost consciousness, and it seemed to him that the ill person had died and therefore he rent his garment over his assumed death, if it turned out that he had not yet actually died at that point and it was only afterward that he died, the relative has not fulfilled his obligation of rending his garment. And with regard to this baraita, Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: They taught that he has not fulfilled his obligation of rending only if the ill person died after the time required for speaking a short phrase. But if he passed away within the time required for speaking a short phrase, it is all considered like continuous speech, and his relative has fulfilled his obligation. That is to say, his act of rending is not viewed as complete until the time required for saying a short phrase has elapsed, and until that time has passed the act can still be modified.

The Gemara concludes: And the halakha is: The legal status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech, and so a person can retract what he first said if he issues the retraction within this period of time after he finished speaking. This principle holds true in almost every area of halakha, except for the case of one who blasphemes God; or in the case of an idol worshipper, who verbally accepts an idol as his god; or one who betroths a woman; or one who divorces his wife. In these four cases, a person cannot undo his action, even if he immediately retracts what he said within the time required for saying a short phrase.

MISHNA: If a woman said: Tasting these figs and grapes is konam for me, and her husband upheld her vow with regard to figs, the entire vow is upheld, but if he nullified it with regard to figs it is not nullified until he also nullifies the vow with regard to grapes. If she said: Tasting a fig and tasting a grape are konam for me, these are viewed as two separate vows; if the husband upholds one of the vows it has no effect on the other one.

GEMARA: Whose opinion is expressed in the mishna? The Gemara answers: It follows the opinion of Rabbi Yishmael, as it is taught in a baraita: The verse concerning vows that states: “Her husband may uphold it, or her husband may nullify it” (Numbers 30:14), may be expounded as follows. If a woman said: Tasting these figs and grapes is konam for me, and her husband upheld her vow with regard to figs, the entire vow is upheld.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' כגון דאמרו לו נדרה בתך ואמר מופר לה ונמצא שהיא אשתו לאחר כדי דיבור אבל נמצא בתוך כדי דיבור והוא רוצה אף בהפרת אשתו אף על פי שלא חזר והפר לה הויא הפרה ואי אמרו לו סתם נדרה אשה בביתך וסבור שנדרה בתו והיפר ונמצא שאשתו נדרה אע"פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דיבור הרי זה מופר והוא שרוצה גם בהפרת אשתו וכן הלכתא:

אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים אמרה קונם תאנים שאיני טועמת וענבים שאיני טועמת הרי אלו שני נדרים:

תאנים וענבים אלו שאני טועמת, קיים לתאנים כולו קיים, הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים. מסתברא דהיינו מופר כולו קאמר, כלומר לענבים עד שיפר סתם, אי עד שיפר אף לענבים בהדיא, אבל לתאנים שהפר מופר, ודייקינן ליה מדאמרינן בגמרא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי ישמעאל ב"ר יוסי ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים מקיש את הפרה להקמה מה הפרה מה שהפר מופר אף הקמה מה שקיים קיים, דאלמא משמע דמלתא דפשיטא להו לכולהו היא דבהפרה מה שהפר מיהא מופר. ומיהו בתוספתא [כאן פרק ז' הלכה ג'] תניא בהדיא דהפר לתאנים ולא הפר לענבים וחשכה אסור בין בתאנים בין בענבים, דלמא אינו מופר כלל קאמר עד שיפר אף לענבים. ויש לומר לפי דברי התוספתא דהא דאמרינן בגמרא [מה הפרה – לפי השי"מ] מה שהפר מופר, לאו לדברי בר פלוגתייהו קאמרינן, דהא לרבי עקיבא ודאי אינו כן, אלא ודאי מופר כולו, דאלמא לאו לדברי בר פלוגתייהו קא אמרי אלא לדברי עצמן, כלומר כמו שאנו אומרים בהפרה שם הפר הופר אף לגבי הקמה כן, אף על גב דכתיב יקימנו. ויש לנו כיוצא בו בתלמוד דאינו בונה על הודאת בר פלוגתייהו אלא על הסכמת דברי עצמו כלומר כמו שאני אומר בזו כך אני אומר בזו.

הא דתנן תאנה שאני טועמת וענבים שאני טועמת הרי אלו שני נדרים. לאו למימרא שהיא צריך הפרה לכל אחד ואחד בפני עצמו אלא הפרה אחת לכולן, וכדתניא בתוספתא [כאן פרק ו' הלכה א'] היו עליה חמשה נדרים הפרה אחת לכולן, אלא לומר לך שאם הפר או קיים אחד מהן יכול הוא להפר או לקיים את השני, וכן מפורש בתוספתא. [שם] תוספתא: היו על אשתו חמשה נדרים או שהיו לו חמש נשים ונדרו כולן ואמר מופר כולן מופרין. [כאן פרק ז' הלכה ו'] תוספתא אחרת: נדרה אשתו והפר לה וסבור בתו, נדרה בתו והפר [לה – לפי השי"מ] וסבור אשתו נדרה הרי זה יקיים, אם רצה להפר יחזור ויפר. נדרה אשתו וקיים לה וסבור בתו נדרה [נדרה – לפי השי"מ] בתו וקיים לה וסבור אשתו נדרה הרי זה יפר, אם רצה לקיים מקיים, [שם הלכה ז'] נדרה מתאנים וענבים הפר לתאנים יחזור ויפר לענבים וכו', הפר לתאנים ולא הפר לענבים אסורה לאכול בענבים ותאנים, הפר לתאנים וחשכה אסורה לאכול בתאנים וענבים כו'.

גמרא: ורמינהו בלא ראות כו'. אדרבי מאיר קא מקשה וארישה [וארישא – לפי השי"מ] דמתניתין דקתני יודע אני [שיש נדרים, אבל איני יודע – לפי השי"מ] שיש מפירין יפר, אלמא מקצת ידיעה אינה ככל ידיעה לכולי עלמא, והכא קא מרבי רבי מאיר סומא, דאלמא לדידיה מקצת ידיעה ככל ידיעה, אבל מסיפא דמתניתין דקתני יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר רבי מאיר אומר לא יפר לא קא מקשה לרבי מאיר דרישא ולומר דבסיפא משמע דאית ליה לרבי מאיר דמקצת ידיעה ככל ידיעה, דטעמא דסיפא משום דכיון שהוא יודע שיש מפירין הרי יש כאן שמיעה גמורה, ואף על פי שאינו יודע בזה ממש לית לן בה, דהא מכל מקום יודע הוא בכולה מלתא, כלומר שיש נדרים ויש מפירין.

מתני' אמרה קונם תאנים וענבים שאני אוכלת קיים לתאנים כלו קיים. פירוש אפי' לגבי ענבים ושוב אינו יכול להפר והוא שידע בכל הנדר:

הפר לתאנים אינו מופר. פירוש אפילו לגבי תאנים עד שיפר אף לענבי לענבים דהפרה גמורה בעינן ובין להפרה בין להקמה רואין הנדר כולו דבר אחד וגבי הקמה דתליא רחמנא בשתיקה הקמה קצת הויא הקמה לכולה אבל גבי הפרה עד שיפר הכל וגבי התרת חכם שהוא עוקר הנדר מעיקרו הוא דאמרינן [דף כה: ודף סו.] נדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל לא בהפרת בעל ודכוותה בהיתר נידוי וחרם כדכתיבנא לעיל [בפ"ג] כדתנן בדכותה גבי התפסת אשה בחברתה כדאיתא לעיל [ספ"י]:

אמרה קונם תאנים שאני טועמת וענבים שאני טועמת הרי אלו ב' נדרים. פי' ואם קיים אחד מהם לא נתקיים אלא הוא ואם הפר אחד מהם הרי הוא מופר ובגמ' אמרינן זו דברי ר' ישמעאל דס"ל כסיפא דרישא דמתני' דהקמה במקצת הויא הקמה לכולה ואין הפרת מקצת מועיל עד שיפר הכל כאחד ור' עקיבא פליג ואמר דמקשינן הפרה להקמה והפרה במקצת נמי הויא הפרה לכולה והקמה במקצת דהויא הקמה לכולו נפקא לן מדכתיב יקימנו כלומר יקים ממנו דהיינו מקצתו יקימנו כולו ואמרינן אמר רבי חייא בר אבא זו דברי רבי ישמעאל ור' עקיבא אבל חכמים אומרים מה הפרה מה שהפר הפר בלחוד ותו לא אף הקמה מה שהקים הקים ותו לא דסבירא להו דבין בהפרה בין בהקמה כי הוי במקצת לההוא מקצת מהני טפי לא מהני והכי מוכח לישנא וי"מ דלא מהני כלל אף למה שהפר או שקיים דסבירא להו בהפרה כר' ישמעאל וסברי דמקשינן הקמה להפרה לחומרא ויש שסבורים דלר' ישמעאל נמי הפר לתאנים מופר לתאנים ומאי דקתני אינו מופר עד שיפר אף לענבים למימרא דאינו מופר הכל אף לענבים עד שיפר בפי' ולא מחוור אלא כדאמרן והלכתא כרבנן:

גמ' תניא חומר בהקם מבהפר וכו' פרשתיו למעלה:

בעי רבא [דף סט.] קיים ליכי קיים ליכי ונשאל על הקמה ראשונה מהו מי חיילא שניה תחתיה או דילמא מעיקרא מעקר בקמייתא ת"ש דאמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו. ואם עברה על נדרה לוקה עד שישאל אף על השניה. והיכא דאמר לה קיים ליכי שעה וכו' כתבתי למעלה במקומו אשר הוזכר בגמרא [דף ע.]:

והא גבי קרעים דכתיב על על. דשמעינן מינה דעל כל מת צריך לקרוע מדכתיב על שאול ועל יהונתן ואפ"ה [אם] בשעת קריעה כוון לאביו ונמצא בנו יצא ידי קריעה אלמא אע"ג דכתיב על לא בעינן שיהא [יודע] בשעת קריעה על איזה מת קרע וה"ה נמי אותה לאו דוקא:

כאן בסתם כאן במפרש. הא דקאמר יצא ידי קריעה בסתם איירי שלא פירש על אביו והא דקתני אמרו לו מת אביו וקרע לאו דוקא אלא אמרו לו מת לו מת וכסבור שהוא אביו כי הך ברייתא דמייתי בסמוך ומתניתין במפרש שמפר לאשתו ונמצאת בתו:

והתניא. בניחותא:

אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לו מת סתם וכסבור שהוא אביו וקרע ואחר כך נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה. ובכה"ג איירי בברייתא קמייתא:

רב אשי אמר כאן בתוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור. הא דאמרת יצא ידי קריעה שנמצא בנו בתוך כדי דיבור והא דאמרת לא יצא ידי קריעה שנמצא לאחר כדי דבור. כך נמצאת הגירסא בספרים ולפי הגירסא שפירשתי והא תניא בניחותא נראה לי דלא גרסי הא דאמרת יצא ידי קריעה כו' דלא קשיא מידי מקריעה לקריעה אלא ה"ג רב אשי אמר כאן בתוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור ותו לא מידי ואמתני' קאי לשנויי מתניתין שנודע לו לאחר כדי דבור וגבי קריעה שנודע לו תוך כדי דבור ויש ספרים גורסים אמרו לו מת אביו וקרע ואח"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה ולא גרסי הך סיפא אמרו לו מת לו מת וכסבור שהוא אביו כו' ופריך מהך ברייתא אברייתא קמייתא ומשני אמר רב אשי כאן תוך כדי דבור כו' הא דאמרת יצא ידי קריעה שנמצא בנו בתוך כדי דבור:

מגדף ועובד עבודת כוכבים. אפילו חוזר בו בתוך כדי דבור קטלינן ליה וכן מקדש אם חזר בו ובטל הקדושין תוך כדי דבור וכן מגרש הגט לא משגחינן ביה:

מתני' קיים לתאנים כולו קיים. דהקמה במקצת [הוי הקמה אבל הפרה במקצת] לא הוי הפרה ובגמרא מפרש טעמא ולא דמי לנדר שהותר מקצתו הותר כולו כדפרשינן לעיל:

אמרה קונם תאנים שאני טועמת וקונם ענבים שאני טועמת כו'. כיון שאמרה פעמיים קונם הוי כל אחד נדר לבדו ובגמרא מוקי לה כר"ש דאמר גבי שבועת הפקדון דלא הוי פרטא לחייב קרבן על כל אחת ואחת עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד:

גמ' דתניא אישה יקימנו. ודרש ר' ישמעאל כאילו כתיב יקים ממנו משמע אם הקים מקצתו קיים כולו אבל יפרנו ליכא למדרש הכי הלכך הפרה במקצת לא הויא הפרה:

אף לענין קריעה על המת אין קריעה בטעות כלום אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך ידע שהוא בנו אם ידע בטעותו תוך כדי דבור יצא לאחר כדי דבור לא יצא אמרו לו סתם מת לך מת וכסבור שהוא אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו אפילו לאחר כדי דבור יצא היה לו חולה ונתעלף וכסבור שמת וקרע ונמצא שלא מת בשעת הקריעה אם תוך כדי דבור של קריעה מת יצא ידי קריעה ואם לאחר כדי דבור לא יצא ידי קריעה:

כלל הדברים בכל מקום תוך כדי דבור כדבור חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש שבאלו אין תוך כדי דיבור כדיבור ר"ל שאם גדף וחזר תוך כדי דבור לומר חוזרני בי או השתחוה לע"ז ותוך כדי דבור אמר חוזרני בי אין חזרתו בהם חזרה ונהרג על מה שעשה וכן אם קדש ונתן לה ואמר הרי את מקדשת לי ותוך כדי דבור אמר איני רוצה בכך או שגרשה ונתן לה את גיטה ואמר לה הרי זה גיטיך ותוך כדי דבור אמר איני רוצה בו אין חזרתו חזרה ומקודשת ומגורשת ואף ע"פ שבתלמוד שלנו בפרק יש נוחלין לא הוזכרו בענין זה אלא ע"ז וקדושין מכל מקום מגדף בכלל ע"ז ומגרש בכלל מקדש:

והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש ובפ' יש נוחלין בה' המחלק נכסיו גרסי' והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע"ז וקידושין והכא מוסיף מגדף ומגרש והכל הוא אחד דמגדף דמי לעע"ז ומגרש למגדף ועיין בקונטרסי בפ' מרובה ובפ' שבועת העדות במהדורא בתרא ועיין בתמורה בפ' כיצד מערימין:

פיסקא אמרה קונם תאנים וענבים שאני טועמן קיים לתאנים כולו קיים פי' ואינו יכול לחזור ולהפר על הענבים שלא קיים אלא בקיום התאנים נתקיימו גם הענבים:

הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים פי' אינו מופר לגמרי עד שיחזרו ויפר אף לענבים שאם שתק כל היום בתאנים מותרת ובענבים אסורה ואל הועילה הפרת התאנים לענבים ואין לפרש אינו מופר כלל אף לענבים כדאמרי' בגמרא אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן זו דברי ר"ע ור' ישמעאל אבל חכ"א מקיש הקמה להרפה מה הפרה מה שהפר מופר אף הקמה מה שקיים קיים ונמצא עכשיו ג' חלוקות בדבר ר' ישמעאל סבר כתנא דמתני' קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים מופר לתאנים ולא לענבים ור' עקיבא סבר אף בהפרה נמי הפר לתאנים כולו מופר וחכמים סברי בין בהקמה בין בהפרה מה שהקם מוקם ולא יותר ומה שהפר הופר ולא יותר והשאר תלוי לעשות כל היום מה שירצה או להקם או להפר ואע"ג דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה הא דחיי' למתני' דאתיא כר' ישמעאל ואמר זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיב' אבל חכ"א כולי דהלכה כחכמים:

על שאול ועל יהונתן בנו ואף על פי דהתם מיירי בקינה הוא הדין קריעה מה שעושין על מת הרי גילה לנו שצריך לקרוע לשם מת. הרא"ם ז"ל. וז"ל שטה: על שאול ועל יהונתן וכו' בדוד ואנשיו כתיב שקרעו בגדיהם על מלחמת גלבוע ומשם למדנו חיוב קריעה על מת. עד כאן.

ותניא מת אביו וקרע וכו'. וי"ל אביו ובנו חולים או היו בסכנה שנפל הבית יצא ידי הקריעה אלמא לא צריך על ממש וכן לא היה צריך אותה ממש. הרא"ם ז"ל.

לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. מתניתין במפרש שאמרו לו נדרה אשתך ואמר בשעת ההפרה לאשתי אני מפר כי האי גוונא לא מהני ההפרה לבתו. ובריתא דקתני יצא ידי קריעה כגון שקרע סתם כי היה מסופק לו אם הוא אביו או בנו ואף על פי שאמרו לו דאביו מת הוא לא סמך עליהם וגבי נדרים נמי אם היה מסופק בלבו מי נדרה אף על פי שאמרו לו דאשתו היא ואחר כך נמצאת בתו הפרתו הפרה כי לא היה מסכים דעתו לגמרי על אמירתם. והתניא בניחותא וסייעתא היא. ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה אלמא שיש חלוק בין בסתם בין במפרש מדקאמר ברישא לא יצא והכא יצא. ועוד מדקאמר בברייתא זו לא יצא ובברייתא דלעיל יצא על כרחין ההיא דלעיל בסתם איירי דאם לא כן קשיין ברייתות אהדדי. הרי"ץ ז"ל.
ובשטה כתוב כאן בסתם כאן במפרש מתניתין במפרש שאמר מופר לך בתי ובריתא בסתם שלא אמר בשעת קריעה על בני אני קורע. והא דקתני אמרו לו מת אביו כגון שהיה שם בנו כשם אביו שניהם נקראים שמעון ואמרו לו מת שמעון ורצו לבשרו על בנו שמת וטעה כסבור שבשרוהו על אביו וקרע סתם יצא ידי קריעה. אבל אם בפירוש הזכירו לו אביו וקרע מסתמא על מה שאמרו לו קרע ואין לך מפרש גדול מזה. והתניא בניחותא ראיה לדבר שצריך לחלק בין סתם למפרש דאי לאו הכי קשין מתני' אהדדי דקתני לא יצא ידי קריעה. ע"א מתניתין בסתם שלא פירש בשעת הפרה דעתי להפר על כל מי שנדר או אשתי או בתי אלא סתם הפר. ברייתא במפרש שפירש בשעת קריעה הריני קורע על כל מי שמת או אב או בן אף על פי שלא נתברר לו בשעת קריעה יצא ידי קריעה. עד כאן.

כאן בתוך כדי דיבור וכו'. ברייתא שנודע לו מי שמת סמוך לקריעה בתוך כדי דיבור. במרובה אמרינן תרי תוך כדי דיבור הוי חד כדי שאלת תלמיד לרב ואחד כדי שאלת רב לתלמיד. רב לתלמיד דברי הכל תלמיד לרב פלוגתא. שטה.

כאן בתוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור. ברייתא ראשונה דקאמר יצא כדי קריעה כגון שאמרו לו שהוא בנו בתוך כדי דבור ומתניתין שאמרו לו שהוא בתו אחר כדי דיבור. והביא רב אשי סיעתא לדבריו מן הברייתא. ואיפסיקא הלכתא בהדיא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ משלשה הנזכרים. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב פרק י"ב דנדרים כתירוץ הראשון והניח דברי רב אשי ולא הזכירם שם כלל. ואם נאמר כי דעתו היא שרב אשי לא בא לסתור תירוץ הראשון דודאי שפיר מתרצא מתניתין כדאוקימנא לה במפרש והוא לא בא אלא לתרץ ברייתות אהדדי כדמשמע מתוך מקצת גרסאות שלנו מכל מקום מאחר דאפסיקא הלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי ממילא שמעינן נמי דמתני' הכי מתוקמא ואמאי לא הזכירו. ואפשר כי מאחר שדין זה לא נאמר בתירוץ המשנה ממש לא רצה להזכירה אף על פי שהדין דין אמת התירוץ המוזכר בגמרא. ובפרק שני מהלכות שבועות הביא דין תוך כדי דיבור סתם ומשם יש לנו ללמוד לכל הדברים הצריכים. הרי"ץ ז"ל.

והתניא בניחותא. גרסינן. ואמר רבי שמעון בן פזי וכו' שראייתו אינו אלא מפירושו של רבי שמעון בן פזי. אך יש לתמוה שלא היה לו לומר והתניא אלא אמר רבי שמעון שמן הברייתא לא שמעינן כלום. לפיכך יש לפרש ענין אחר והתניא בלשון קשיא דקתני לא יצא ידי חובתו ולא קמיפלגי מידי ומשני אמר רבי שמעון וכו' ולא גרסינן אלא אמר רבי שמעון וכו' והלכתא תוך כדי דיבור וכו' לא ידענא מניין וכו' ובעניותינו יש לומר תקנת חכמים היא כדי שישיב אדם וישאל בשלום חבירו בהפסק ממכרו ולא יפסיד דבר בהפסק שאלת שלמא. ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה דחשבינן ליה מיגדר מילתא דאמרינן ביבמות בהאשה רבה דבמקום מיגדר מילתא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו במקום שאינו שב ואל תעשה חוץ ממגדף ועובד עבודה זרה ומקדש ומגרש דבאלו ארבעה לא רצו לתקן ולעקור דברי תורה שנראה להם שקלקול העולם הוא להעביר קדושין והקדשות ולבטל גרושין ומגדף ועובד עבודה זרה עבירתם חמורה ולא רצו לפוטרו בחוזרו בתוך כדי דיבור. וראיה לדבר קצת דמשום תיקון שאלת שלום תיקנו לחזור בתוך כדי דיבור דאמרינן בנזיר בריש פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע כמה תוך כדי דיבור כדי שאלת שלום רב לתלמיד. אמר ליה לא יהיב מר רווחא לתלמידא פירוש (למה) אמר המגיה עיין שם בגמרא ולפי גירסת השטה נראה לי דצריך לומר: למה לא תאמר כדי שאלת שלום תלמיד לרב כדי שיהא ריוח לתלמיד לשאל בשלום רבו ולא יפסיד בהפסקו. שטה.

והלכתא תון כדי דיבור וכו'. לענין משא ומתן ונדרים ותנאי חוץ ממגדף השם והתרו בו קודם וכן התרו בעובד עבודה זרה ולאחר המעשה חוזרין בהן. תימא למה לא יהיה הדין כמחלל שבת ושוכב עם הערוה. וי"ל דלא קאמר אלא (כדיבור) כגון מגדף וכן עובד עבודה זרה מקבלו עליו באלוה אין מועיל לו לחזור בתוך כדי דיבור לינצל ממיתה וכן במקדש אשה אינו מועיל לעשותה פנויה אם חוזר בתוך כדי דיבור וכן נתן גט וחזר בו בתוך כדי דיבור אינה חזרה ואם קדשה אחר מקודשת. הרא"ם ז"ל.
מדקאמר מגרף ועובד עבודה זרה אלמא קסבר מגדף היינו מברך את השם ולא עובד עבודה זרה ופלוגתא היא בכריתות פ"א ביש נוחלין אינו שונה כי אם שלשה. ושמא טעו הסופרים. שטה.

מתניתין קיים לתאנים כולו קיים והוא הדין כי קיים לענבים כולו קיים. הפר לתאנים אין מופר כלל עד שיפר אף לענבים והוא הדין כי הפר לענבים. פירוש.
תאנים וענבים אלו שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים בהדיא אבל לתאנים שהפר מופר. ודייקינן לה מדאמרינן בגמרא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי ישמעאל בר' יוסי ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים מקיש הפרה להקמה מה הפרה מה שהפר מופר אף הקמה מה שקיים קיים דאלמא משמע דמלתא דפשיטא להו לכלהו היא דבהפרה מה שהפר מיהא מופר. ומיהו בתוספתא תניא בהדיא דהפר לתאנים ולא הפר לענבים וחשכה אסור בין בתאנים בין בענבים דאלמא אינו מופר כלל קאמר עד שיפר אף לענבים. וי"ל לפי דברי התוספתא דהא דאמרינן בגמרא מה הפרה מה שהפר מופר לאו לדברי בר פלוגתיהו קאמרי אלא לדברי עצמן כלומר כמו שאנו אומרים בהפרה שמה שהופר הופר אף לגבי הקמה כן אף על גב דכתיב יקימנו. ויש לנו כיוצא בו בתלמוד ראינו בונה על הודאת בר פלוגתיה אלא על הסכמת דברי עצמו כלומר כמו שאני אומר בזו כך אני אומר בזו (אמר המגיה עיין בחדושי הרשב"א כאן). תוספתא היו על אשתו חמשה נדרים או שהיו לו חמש נשים ונדרו כולן ואמר מופר כולן מופרין. תוספתא אחרת נדרה אשתו והפר לה וסבור בתו נדרה בתו והפר לה וסבור אשתו נדרה הרי זה יקיים אם רצה להפר יחזור ויפר. נדרה אשתו וקיים לה וסבור בתו נדרה נדרה בתו וקיים לה וסבור אשתו נדרה הרי זה יפר אם רצה להקים מקיים. נדרה מתאנים וענבים הפר לתאנים יחזור ויפר לענבים וכו' הפר לתאנים ולא הפר לענבים אסורה לאכול בענבים ותאנים הפר לתאנים וחשכה אסורה לאכול בתאנים וענבים וכו'. הרשב"א ז"ל.

הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים. ואף על גב דאמרינן לעיל בפרק ארבעה נדרים דנדר שהותר מקצתו הותר כולו הני מילי בהיתר חכם שמתיר על ידי חרטה והדבר מפורסם שעוקר הנדר מעיקרו הילכך יש לנו לומר דלא נדר אלא על דעת שיהא כל נדרו קיים אבל בהפרת בעל שמתיר בלא חרטה ואינו נראה שעוקר הנדר מעיקרו ליכא למימר האי טעמא. ואף על גב דמסקינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו דבעל מעקר עקר מיהו נראה אין עקירתו מפורשת ומפורסמת כעקירת חכם. ולא ידעתי להתבונן יפה מה בכך אם אינה מפורסמת דמעקר עקר. הילכך נראה לי ענין אחר לפרש דהא דלא אמרינן בטל מקצת בטל כולו היינו מדכתיב יקימנו דמפקינן מיניה בגמרא קיים לתאנים קיים כולן ולענין הפרה לא רצה לכתוב ממנו שמעינן דלענין הפרה לא אמרינן כולו מופר. אף על גב דמסברא היה לנו לומר כדאמרינן גבי חכם הא מעטיה קרא מדלא כתיב יקימנו כמו בקיום וזה נראה לי עיקר. שטה.

קונם תאנה שאני טועמת ועינב שאני טועמת הרי אלו שני נדרים וצריך האב להפר שני פעמים לכל אחד. וכן הנשאל לחכם צריך לישאל על כל אחד בפני עצמו. ומוקי לה כרבי שמעון דמצריך שבועה לכל אחד ואחד ובכאן שאני טועמת לכל מין הוי כשבועה לכל אחד ושאני טועמת אחרון לא גרע מידות נדרים כיון שהתחיל בקונם. הרא"ם ז"ל.

גמרא דמי והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי כצ"ל אף לענבים כצ"ל:

רש"י בד"ה ותניא כו' קריעה דעל על לאו דוקא ה"נ כצ"ל:

בד"ה כאן כו' לשם אשתו שנדרה כצ"ל:

ברא"ש דוקא הס"ד:

בד"ה כאן כו' אביו וקרע לאו כצ"ל קמייתא הס"ד:

בד"ה רב אשי כו' דבורו והא כצ"ל:

בא"ד דבור וגבי כצ"ל:

בא"ד בנו בתוך כצ"ל דבור הס"ד ואחר כך מ"ה מגדף ועע"ז אפילו חוזר בו תוך כדי דבור קטלי' ליה כצ"ל ביה הס"ד ואחר כך מה"ד קיים לתאנים כצ"ל לעיל הס"ד:

גמרא והתניא מי שיש לו חולה כו' ואמר רשב"פ כו'. כצ"ל בו' וכ"ה ברי"ף:

ר"ן ד"ה והלכתא בסופו. בקום עשה כנדרים. כצ"ל בכ"ף:

חוץ ממגדף ועע"ז ומקדש ומגרש עיין ש"ע א"ע סי' מ"ט משמע מקדש הוא רק מחומרא דרבנן להצריכה גט וכדעת הרשב"ם בב"ב והקשה בחלקת מחוקק וב"ש סתירת ש"ע דבסי' ל"ח לא משמע כן ע"ש ונלע"ד ע"פ מ"ש ט"ז שם רסי' לח דדוקא בדיבור ודיבור מהני תוך כ"ד אבל לבתר מעשה לא יועיל שום חזרה וכ"כ בקיצור בב"ש סק"ב שם בסוף דבריו וכ"כ מורי בהפלאה סי' הנ"ל ומייתי ראיה ג"כ מתוס' מנחות (פא ע"ב) ד"ה תודה וכו' ע"ש. וא"כ לפי"ז נ"ל בסי' לח סעיף לד מי שקידש אשה וחזר בו מיד הוא או היא מיירי שרוצה לחזור בו מגוף המעשה שהרי כשהיא חוזרת על כרחה תחזור לו כסף קידושיה ודומיא דהכי שהוא חוזר לגמרי ורוצה שתחזור לו כסף קידושין וכיון שאין חזרה אחר מעשה א"כ לא יועיל חזרת שניהם אחר מעשה שנתן הוא וקיבלה היא הקידושין או הגט, וזה הוא מן התורה והוה קידושין גמורים. אך בסי' מ"ט מיירי להדיא שאינו חוזר מנתינת הכסף אלא ממה שאמר שנותן לקידושין מזה הדבור חוזר ואמר שיהיה למתנה בזה יכול לחזור מן התורה ורק משום חומרא דקידושין צריכה גט לחומרא בעלמא וכרשב"ם בב"ב:

ובזה מיושב מה שהקשו התוס' וראשונים על הרשב"ם בב"ב שם הא בשמעתין מגדף ועע"ז היינו לענין לחייבו מיתה כשברך השם וכן עע"ז באומר אלי אתה דומיא דמגדף ולא כפירוש רשב"ם שם ע"ז שמסר בהמה לכומרים לפטמה אלא עע"ז ממש כמו מגדף ולחייבו מיתה ש"מ מדאורייתא לא מהני תוך כד"ד וה"ה מגרש ומקדש מדאורייתא אינו מועיל חזרה תוך כד"ד וא"כ קשה ע"ש ולהנ"ל נ"ל דס"ל בודאי בשמעתין דנדרים מיירי מדין תורה וכשרוצה לחזור מגוף מעשה דקידושין וגירושין שתחזור לו כסף קידושיה וגט שלו ובזה לא מהני תוך כ"ד מן התורה וקידושין וגט שוין בזה וה"ה במגדף ועע"ז ממש שפושט יד בעיקר הוה כמעשה כי היכי דאמירה להקדש הוה כמסירה להדיוט לענין זה כמ"ש תוס' מנחות הנ"ל ה"ה מברך ה' ועע"ז שאומר אלי אתה בדבורו עביד מעשה פשיטת יד בעיקר ואין בו חזרה מן התורה וחייב מיתה. אבל התם בב"ב לא נקיט מגרש משום דמיירי מחומרא דרבנן בעלמא וזה לא שייך במגרש דהוה החזרה חומרא ואיך יבואו רבנן להקל ע"כ לא נקיט רק מקדש ומיירי שאינו חוזר מנתינת כסף קידושין אלא חוזר מדבור הרי את מקודשת אלא יהיה מעות מתנה ובזה מן התורה יכול הוא לחזור תכד"ד רק משום חומרא ולעז בעלמא. ומש"ה לא נקיט התם מגדף דההוא אינו יכול לחזור מן התורה ונהרג וכן לא נקיט עע"ז כבשמעתין, אלא נקיט ע"ז ולא עובד ע"ז ופי' שמסר בהמה לכומרים לפטום ע"ז דנאסרה משום מוקצה וחוזר בו תכד"ד לא ממסירת הבהמה אלא מדיבור שתהיה לפטום ע"ז אלא יהיה למתנה דכיון דלא הדר ביה מגוף המעשה אלא מהדבור הוה רק אי' דרבנן מוקצה ולא מדאורייתא וא"ש בעזה"י:

עיין רמב"ם פ"ב משבועות הלכה יח והשגת הראב"ד וכוונתו מבואר דהרי ס"ל להרמב"ם שיעור תוך כד"ד ג' תיבות שלום עליך רבי כמ"ש הלכה יז שם. ועיין בנזיר (כא ע"ב) יעשה פי כפיו ליין וברמב"ם פ"ב מנזירות הלכה י' השמיט יעשה וכתב רק ג' תיבות פי כפיו מיין, ע"ש והיינו משום דאין לו תוך זמן רק ג' תיבות ולא ד', וא"כ הכא בפ"ב משבועות הנ"ל שהם אמרו לו חזור בך והוא אומר חוזרני כי ה"ל ד' תיבות אחר גמר שבועתו ואיך יכול לחזור בו וכי תימא דמשערין כל אחד בתוך כ"ד של חברו כמו בשבועת העדות וטוען ונטען לזה כתב הראב"ד מה שייכות יש להני אינשי עם שבועתו וכדברי אלה כתב הד"מ ביורה דעה סימן ר"י אלא שבארתי יותר ע"ש:

אמרה קונם תאנים וענבים אלו וכו'. ובסיפא אמרה קונם תאנה שאני טועמת ולא תנן אלו והרגיש בזה בתי"ט. ולפע"ד דלפי דאמרינן דמתני' כר"ש עד שיאמר שבועה לכל אחד אבל לרבנן אפילו אמרה רק תאנים וענבים אלו נמי חייב על כל אחד ואחד. ולפע"ד היינו דוקא במונחים לפניה ואומרת תאנים אלו וענבים אלו ומדהוה לה למימר סתם פירות אלו ואמרה תאנים אלו וענבים אלו ה"ל לרבנן כפרט בהא ובהא נמי פליג ר"ש וקמ"ל מתני' כר"ש אבל אסרה עליה תאנים וענבים דעלמא דלא הומ"ל פירות סתם דה"א כל פירות שבעולם ולמיפטר נפשה מאחרינתא הוצרכה לפרוט תאנים וענבים וגם חכמים מודים לר"ש דלא הוה פרט עד שתאמר קונם לכל אחד ואחד וכן מבואר להדיא במס' שבועות (כג ע"ב) ע"ש ודאמרינן בשמעתין מתני' ר"ש היא מרישא מוכח דתנן אלו ולא מסיפא. ועי"ל רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל דברישא אע"ג דאסרה נפשה מתאנים וענבים ידועים ואין ענויותיהם שוים ואפשר שתתענה מזה טפי מזה ויש קפידא לבעל בענוי של זה טפי משל זה ואפ"ה הוה נדר א' לענין הקמה והפרה. ובסיפא אע"ג דאסרה מין שלם דלעולם הוה ענוי כמ"ש בש"ע סי' רל"ד סעיף סא ולפי תי' השני שבכ"מ דמייתי הש"ך שם ס"ק ע"ו דנראה לו יותר ע"ש. וקמ"ל דאפ"ה ה"ל לענין הקמה והפרה ב' נדרים כיון שאמרה ב' פעמים קונם שאני טועמת:

קונם תאנה שאני טועמת כו'. בירושלמי קונם תאנה שאני טועמת ועוד ענב פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע לקמן ט ע"א אי אזלינן בתר אמירת הנדר או בתר חלות הנדר ע"ש ופי' הפני משה שם אינו מובן. ולפע"ד הכי קאמר דהא משנתינו כר"ש והשתא בשלמא ברישא שאמרה קונם תאנים וענבים שאני טועמת הרי לא גמרה דבורה עד לבסוף א"ש. אך אי אמרה קונם תאנה שאני טועמת וכבר נגמר הדבור אלא שהוסיפה ועוד ענב ולר"ש כיון שלא אמרה קונם לענב ה"ל לענין חיוב חד איסור מ"מ לענין הקמה והפרה צ"ע הלא כשאמרה קונם תאנה שאני טועמת נגמר הדבור והיה יכול להקם או להפר זה לבד ושוב כשהוסיפה ועוד ענב איך יגרום זה הדבור האחרון שלא יכול להפר על תאנים לבד ואם יאמר מופר לתאנים לבד לא יועיל. ואמר דזה תליא בפלוגתא לר"ע דאזלינן בתר דבור ואמירת הנדר באמת יכול להפר לתאנים דבשעה שיצא מפיה יצא בכח שיש לבעל להפירו לבדו. ואמנם לר' ישמעאל דאזלינן בתר חלות הנדר ואז כבר נגמרו ב' הדבורים ולא יפר זה בלא זה כנלע"ד:

והא גבי קרעים דכתיב על על. דמשמע שאם מתו לו שנים קרובים או שלשה שחייב לקרוע על כל אחד בפני עצמו: על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' דהיינו פרטא: ותניא מת אביו וקרע ואח''כ נמצא שהוא בנו. שמת ולא אביו יצא ידי קריעה דעל על לאו דוקא הכא נמי אותה לאו דוקא: כאן בסתם כאן במפרש. גבי קריעה שקרע סתם שלא על אביו ולא על בנו אבל במתניתין כגון שהפר בפירוש לשם בתו והלכך כיון דנמצא שאינו כך צריך להפר לשם אשתו שנדרה: והתניא לא יצא ידי קריעה. וקשיין ברייתא אהדדי: והתניא. דמסייע לרב אשי: והלכתא תוך כדי דבור. דהחוזר תוך כדי דבור כדבור דמי לכולהו מילי: חוץ ממגדף. מברך את השם: ועובד עבודת כוכבים. האומר לעבודת כוכבים אלי אתה דאדבור לחודיה חייב: והמקדש. אשה והמגרשה אע''פ שחוזר בתוך כדי דבור אינה חזרה: מתני' אמרה קונם תאנים וענבים שאיני טועמת קיים לתאנים כל הנדר קיים. אף הענבים שאין יכול להפר שוב אפילו אענבים קסבר נדר שהוקם מקצתו הוקם כולו ובגמרא מפרש יקימנו יקים ממנו:

והא גבי קריעה דכתיב על שאול ועל יהונתן דמיניה שמעינן קריעה על כל מת ומת ותניא אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך אמרו שהוא בנו יצא ידי קריעה אף על פי שלא קרע על זה הכי נמי נימא דאותה לאו דוקא ואם הפר לאשתו ונמצאת בתו מופר: הא בסתם. הך קריעה דקרע סתם למי שהוא ומתניתין במפרש שאמר אני מיפר לאשתי: רב אשי אמר כאן שנמצא שהוא בנו תוך כדי דבור של קריעה דהוי כאילו לא קרע אלא לאחר שמיעה והא דתניא לא יצא ידי קריעה שנמצא לאחר כדי דבור: והתניא. בניחותא: אמר רבי שמעון בן פזי. מהא עיקר ראייתו וק''ק לישנא דוהא תניא דהא לא מייתי מידי אלא ממילתא דרבי שמעון בן פזי: והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי. פירש ה''ר אליעזר לא ידענא מנין לו ופירש דמדרבנן הוא כדי שישיב אדם וישאל בהפסק ממכרו ולא יפסיד וקשה דהא גבי דינין דאורייתא הוא כגון גבי מנחת חיטין מן השעורין וגבי שבועת העדות אמרינן ליה וצ''ל דהוי דאורייתא: מגדף ועובד עבודת כוכבים. אפילו חוזר בו תוך כדי דבור קטלינן ליה ומקדש אשה ואחר כך חוזר בו וכן מגרש ואחר כך מבטל הגט לאו כל כמיניה: קיים לחצאין קיים. דדרשינן בגמרא יקימנו יקים ממנו (הפר ממנו) הפר לחצאין אינו מופר כלל דהפרה במקצת לא הוי הפרה ואע''ג דאמר נדר שהותר מקצתו הותר כולו שאני בין הפרה להתרת חכם: הרי אלו שני נדרים. אם קיים לענבים לא קיים לתאנים: מני מתניתין רבי ישמעאל היא דתניא וכו' קיים [לתאנים] כולו קיים. דהכי משמע יקימנו יקים ממנו מדלא כתיב יקיים וכתיב יקימנו דרשינן מלפניו ולאחריו:

ר"ן
והא גבי קרעים דכתיב על שאול וגו'. והוה לן למימר דעל דוקא שיקרע לשם המת ולא שיטעה באחר ואפי' הכי תנא אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה אלמא על לאו דווקא ה''נ לימא אותה לאו דוקא: לא קשיא הא בסתם הא במפרש. הא דתניא אמרו לו מת אביו וקרע יצא לאו דוקא בשאמר לו בפירוש מת אביו אלא בשאמרו לו (בפי') מת וסבור אביו ונמצא בנו ובהא יצא ידי קריעה אבל במפרש שאמרו לו מת אביו וקרע על דעת כן לא יצא דעל דוקא וכי קתני אמרו לו מת אביו לאו דוקא: והתניא. בניחותא דדוקא בסתם יצא אבל במפרש לא יצא ומתני' דקתני ה''ז יחזור ויפר במפרש שאמרו לו בפירוש נדרה אשתו ונמצאת שהיא בתו דבכי האי ודאי לא מהניא הפרה: רב אשי אמר כאן בתוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור. רב אשי לא אתא לאפלוגי אהאי דינא דבסתם דודאי מודה ביה דיצא ידי קריעה דהא ברייתא מוכחא הכי בהדיא דבסתם יצא ובכה''ג נמי בנדרים מהניא הפרה והקמה אלא דכי היכי דלא נדחוק נפשין דברייתא דקתני אמרו לו מת אביו לאו דוקא פריק שינויא אחרינא דבמפרש נמי משכחת לה דיצא כל שהודיעוהו שהוא בנו תוך כדי דבור לקריעתו ובכה''ג נמי בהפרה והקמה דמתניתין דקתני יחזור ויפר כשאמרו לו אחר כדי דבור דהפרה ראשונה שהיתה בתו: והתניא. בניחותא: אבל בתוך כדי דבור אין חוזר וקורע. שאע''פ שבשעה שקרע עדיין לא מת ולא הויא קריעה כלל כיון שמת תוך כדי דבור כמאן דקרע השתא דמי כי קרע נמי בטעות שהיה סבור שמת לו מת אחר א''נ הקים או הפר בטעות כיון שידע תוך כדי דבור מהני: והלכתא תכ''ד כדבור דמי בר ממגדף ועובד עבודת כוכבים ומקדש ומגרש. ובפרק יש נוחלין לא חשיב אלא תרי בר מעבודת כוכבים וקדושין ולא פליגי דמגדף בכלל עובד עבודת כוכבים ומגרש בכלל מקדש דאיתקש יציאה להויה מגדף היינו שאם גדף וחוזר בו תכ''ד לא הויא חזרה ועובד עבודת כוכבים שאם אמר לעבודת כוכבים אלי אתה וחזר בו לא הויא חזרה ומקדש ומגרש שאם קדש או גירש וחזר בו תוך כדי דבור לא מצי הדר ביה ולא ידענא מ''ש הני ומנא להו לרבנן הכי ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דבור אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי חזרה אפי' תוך כדי דבור לא מהני וראיתי לרבינו משה בר נחמן ז''ל בפרק יש נוחלין שכתב בשם ר''ת ז''ל דתוך כדי דבור כדבור דמי תקנתא הוא דתקון רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום והשוו מדותיהן בכל מילי בר מהני ולא ניחא לי וכי ב''ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם בקום עשה בנדרים אלא ודאי כדאמרן: מתני' אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים. אפי' לענבים ואינו יכול לחזור ולהפר: אינו מופר עד שיפר אף לענבים. אינו מופר לענבים עד שיפר להם בפירוש אבל לתאנים שהפר מופר לשון אחר אינו מופר כלל אפילו לתאנים שלא כל הימנו להפר מקצתו: אמרה קונם תאנה שאני טועמת וענבה שאני טועמת הרי אלו שני נדרים. לאו למימרא שיהא צריך הפרה לכל אחד ואחד בפני עצמו דהא שני נדרים הפרה אחת להן וכדתניא בתוספתא (פ''ו) היו עליה חמשה נדרים הפרה אחת לכולן אלא לומר שאם הפר או קיים אחד מהם יכול לקיים או להפר את השני: