נדרים פז ע"ב

הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר אישה יקימנו ואישה יפרנו מה יקימנו ממנו אף יפרנו ממנו ורבי ישמעאל מי כתיב יפר ממנו ורבי עקיבא מקיש הפרה להקמה מה הקמה ממנו אף הפרה ממנו אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי ישמעאל ור' עקיבא אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר אף הקמה מה שקיים קיים: אמרה קונם תאנה: אמר רבא מתני' רבי שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד:
מתני' יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר ר' מאיר אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר:
גמ' ורמינהו {במדבר לה-כג} בלא ראות פרט לסומא דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר לרבות את הסומא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פז - ב

ואם הפר לתאנים בלבד, אינו מופר חלק הענבים עד שיפר אף לענבים, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר אישה יקימנו ואישה יפרנו".

מה "יקימנו" ממנו, אף יפרנו "ממנו" - כשם שלשון יקימנו משמע שקיום בחלק ממנו [מהנדר], מועיל על כל הנדר, כמו כן הוקשה הפרה להקמה, שאף בהפרה מהני כאשר מיפר רק חלק ממנו [מהנדר].

ומבארת הגמרא את מחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

ורבי ישמעאל סובר שהפרה על מקצת מהנדר אינה מועילה על שאר הנדר, משום דמי [וכי] כתיב בתורה "יפר ממנו"? ואם כן, אין שום לימוד על כך שהפרה על מקצת מהנדר מועילה על כולו.

ורבי עקיבא סובר שמקיש הפרה להקמה: מה הקמה, "ממנו", אף הפרה "ממנו".

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

אבל חכמים אומרים: מקיש הקמה להפרה.

מה הפרה, מה שהפר הפר. אף הקמה, מה שקיים קיים - כשם שהפרה בחלק מהנדר אינה מועילה אלא על החלק שהופר, אף הקמה בחלק מהנדר אינה מועילה אלא על החלק שקויים. ^[26]

שנינו בסיפא דמתניתין: אמרה קונם תאנה וכולי:

אמר רבא: מתניתין, רבי שמעון היא - משנתנו היא כדעת רבי שמעון,

דאמר במסכת שבועות, שכאשר נתבע אדם ממון על ידי חמשה בני אדם, ושיקר וכפר בתביעתם, ונשבע לשקר בלשון שבועה אחת, שאינו חייב לא לזה ולא לזה, וכולי

הרי נחשבת שבועתו כשבועה אחת, ואינו חייב עליה אלא קרבן שבועה אחד, עד שיאמר לשון שבועה נפרדת לכל אחד ואחד. כגון שבועה שאיני חייב לזה, ושבועה שאיני חייב לזה, שאז יש חמש שבועות, וחייב חמשה קרבנות שבועה.

ואילו חכמים חלוקים על רבי שמעון, וסוברים שאף כאשר אמר בלשון שבועה אחת, שאינו חייב לא לזה ולא לזה, נחשב הדבר כחמש שבועות, וחייב עליהן חמש קרבנות.

ובמשנתנו משמע שרק באופן שאמרה קונם תאנה שאני טועמת וענבה שאני טועמת הרי זה נחשב שני נדרים, שנחשב כאילו אמרה לשון קונם על כל מין בנפרד. אבל אילו היתה אומרת "קונם שאני טועמת לא תאנה ולא ענבה", היה זה נחשב נדר אחד, וזהו כדעת רבי שמעון.

מתניתין:

אם אמר הבעל ביום ששמע את הנדר: יודע אני שיש נדרים [שנדרים אלו חלים], אבל איני יודע שיש מפירין [שאפשר להפר נדרים] -

יפר בעת שידע שאפשר להפר, ואפילו לאחר שחלף יום שמעו. כיון שכל זמן שלא ידע שאפשר להפר נדרים, אין זה נחשב יום שמעו, ולכן רק כאשר נודע לו, אז זה נקרא יום שמעו.

אבל אם אמר: יודע אני שיש מפירין [שאפשר להפר נדרים], אבל איני יודע שזה נדר [שזהו נדר שאפשר להפירו] -

רבי מאיר אומר: לא יפר אם נודע לו לאחר שחלף יום שמעו, אבל ביום שמעו יכול הבעל להפר אפילו שעדיין לא ידע אם אפשר להפר נדר זה.

וחכמים אומרים: יפר לאחר שנודע לו שזהו נדר שאפשר להפירו, ואפילו אם חלף יום שמעו, כיון שכל זמן שלא ידע שאפשר להפר את הנדר אין זה נחשב ששמע את הנדר, ולכן רק כאשר נודע לו אז זה נקרא יום שמעו. ^[27]

גמרא:

ורמינהו - ומקשינן סתירה בדברי רבי מאיר:

לפי ששנינו בברייתא:

כתוב בתורה שכאשר אדם הורג נפש בשוגג הרי הוא גולה לערי מקלט. וכתוב בפרשה זו "בלא ראות". מלמד הכתוב שדוקא אם הרוצח בשוגג הוא אדם המסוגל לראות, הרי הוא חייב גלות. פרט לסומא, שאינו יכול לראות, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: לרבות את הסומא - כיון שאף הסומא יכול לחוש באדם הנמצא בקרבתו, הרי הוא נחשב כאדם המסוגל לראות באופן חלקי, והרי הוא נכלל בכלל פרשת רוצח נפש בשוגג.

נמצא, שדברי רבי מאיר סותרים זה את זה, שברישא של המשנה אמרינן לפי כולי עלמא שכל זמן שלא ידע הבעל שאפשר להפר נדרים אין זה נקרא יום שמעו, ונמצא שידיעה חלקית אינה נחשבת ידיעה. ואילו בברייתא סובר רבי מאיר שידיעה חלקית נחשבת ידיעה, ומשום כך הסומא נחשב כאדם שיכול לראות. ^[28]

הערות

^[26] זהו לפי גירסת הגמרא אצלנו ולפי שיטה אחת בראשונים. אבל כבר הבאנו לעיל שיש ראשונים שסוברים שלפי רבי עקיבא הפרה על חלק מהנדר אינה מועילה אפילו על החלק שהופר. ולפי זה צריך לגרוס בדברי חכמים מה הפרה מה שהפר לא הופר אף הקמה מה שקיים לא קיים. והיינו שחכמים סוברים שאף קיום על חלק מהנדר אינו מועיל כלל אפילו לחלק שהוא קיים. והר"ן מביא תוספתא מפורשת כדברי הגרסא השניה, שאם הפר רק לתאנים היא אסורה בין בתאנים ובין בענבים.

^[27] זהו פירוש אחד המובא בר"ן. אומר לא יפר" היינו בין ביום שמעו ובין ביום שנודע לו שאפשר להפר את הנדר הזה. "וחכמים אומרים יפר" היינו ביום שמעו, אבל לאחר שחלף יום שמעו אין יום הידיעה נחשב כיום שמעו. וביאור הדברים הוא: רבנן סוברים שידיעה חלקית אף היא נחשבת ידיעה. ועל כן אפילו אם לא ידע שאפשר להפר את הנדר בכל זאת זה נחשב יום שמעו. ורבי מאיר סובר שידיעה חלקית אינה נחשבת ידיעה ולכן אינו יכול להפר כל זמן שעדיין לא נודע לו. וכן סובר רבי מאיר דאעל ידיפ שידיעה חלקית אינה נחשבת ידיעה, בכל זאת זה נחשב שחלף יום שמעו, ואין היום שבו נודע לו ידיעה גמורה נחשב יום שמעו. וברישא שכתוב "יפר", זהו לפי ב' הדעות, הכוונה שיפר רק בעת שנודע לו שאפשר להפר נדרים. כי שם לכולי עלמא, כל זמן שלא ידע שאפשר להפר נדרים, אין זה נחשב יום שמעו. ורק ביום שנודע לו אז זה נחשב יום השמיעה.

^[28] זהו לפי הפירוש שכתבנו בתוך הדף. אבל לפי הפירוש שהבאנו בעיונים לעיל בשם הר"ן אז קושית הגמרא מתפרשת כך: רב מאיר אומר במשנה שכאשר הבעל לא יודע שזהו נדר שאפשר להפר אותו אז זה לא ידיעה, ואם כן קשה שלגבי רוצח בשוגג הוא סובר שידיעה חלקית נחשבת ידיעה. וכן קשה שרבנן (שזהו רבי יהודה) במשנתנו סוברים שידיעה חלקית נחשבת ידיעה ולכן אפשר להפר את הנדר רק ביום שמעו ולא ביום שנודע לו. ואילו גבי רוצח אומר רבי יהודה שידיעה חלקית אינה נחשבת ידיעה ולכן הוא ממעט סומא מפרשת רוצח. אבל מהרישא לא קשה כלל כיון שברישא אין זה נחשב אפילו ידיעה חלקית. [ר"ן].

אם הפר לתאנים — אינו מופר עד שיפר אף לענבים, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: הרי הוא אומר "אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל, יד), מה "יקימנו" יש לפרשו כאילו היה כתוב "יקים — ממנו", שאם קיים חלק ממנו הרי כולו קיים, אף "יפרנו" יש להבין "יפר — ממנו" שאם הפר מקצתו — כולו מופר. ור' ישמעאל עונה על כך: מי כתיב [האם נאמר] "יפר ממנו" כפי שנאמר בהקמה? ור' עקיבא משיב: מקיש [משווה] הכתוב הפרה להקמה, מה הקמה היא ממנו, כלומר, אפילו בחלקו, אף הפרה ממנו.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שיטה זו שהנדר נחשב כיחידה אחת שנעשית מקויימת כולה בהקמה של חלק ממנה היא דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא, אבל חכמים אומרים: מקיש [משווה] הכתוב הקמה להפרה; מה הפרה — מה שהפר הפר, אף הקמה — מה שקיים קיים ולא יותר.

א שנינו במשנה: אמרה האשה "קונם תאנה שאני טועמת, וענבה שאני טועמת "— הרי אלה שני נדרים. אמר רבא: מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' שמעון היא. שאמר: אין אדם חייב משום כמה שבועות שווא כאשר נשבע לאנשים אחדים עד שיאמר לשון "שבועה" לכל אחד ואחד לחוד, ואם לא הזכיר לשון שבועה לכל אחד ואחד רואים את הכל כשבועה אחת בלבד.

ב משנה אדם שנדרה אשתו או בתו ולא הפר את הנדר בו ביום, ולאחר מכן אמר "יודע אני שיש נדרים ושזהו נקרא נדר, אבל איני יודע שיש מפירין", שלא ידעתי שאפשר להפר נדרים — הרי זה יפר את הנדר שנדרה אשתו או בתו ביום בו נודע לו שאפשר להפר נדרים. אם אמר "יודע אני שיש מפירין, אבל איני יודע שזה נקרא נדר" ולכן לא הפרתי את הנדר בו ביום, ר' מאיר אומר: לא יפר ואין הפרתו מועילה, וחכמים אומרים: אף זה יפר משנודע לו.

ג גמרא ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה]: נאמר בדיני רוצח בשגגה "בלא ראות" (במדבר לה, כג) ומפרשים כתוב זה כבא לומר שדין רוצח בשגגה, שגולה לעיר מקלט, הוא פרט לסומא (עיוור) שהרג בשוגג. שהכתוב מדבר במי שבדרך כלל רואה ודווקא במקרה זה לא ראה, אבל מי שאינו רואה כלל אינו נחשב אפילו לשוגג, אלא כאנוס, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: לרבות את הסומא. משמע שלדעת ר' מאיר אין להבחין בין סוגים שונים של חוסר ידיעה, ואילו משיטתו במשנתנו עולה כי יש להבחין ביניהם. והפך הדבר לשיטת ר' יהודה שהוא בן מחלוקתו בכל מקום.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But if he nullified it with regard to figs, it is not nullified until he will also nullify the vow for grapes. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says that the verse states: “Her husband may uphold it, or her husband may nullify it.” Just as the words “may uphold it” [yekimennu] should be understood as if they read: He may uphold part of it [yakim mimmennu], implying that if he upheld part of the vow he has upheld all of it, so too, the words “he may nullify it” [yeferennu] should be understood as if they read: He may nullify part of it [yafer mimmennu]. And Rabbi Yishmael retorts: Is it written: He may nullify part of it, with a mem, as it is written with respect to a husband who upholds the vow? And Rabbi Akiva replies: The verse juxtaposes nullification to upholding; just as upholding means part of it, so too, nullification means part of it.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: This opinion, that a vow is treated as a single unit, so that the entire vow is upheld even if the husband upheld only a part of it, is the statement of Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva. But the Rabbis say: The verse juxtaposes upholding to nullification; just as with regard to nullification, that which he nullified he has nullified, so too, with regard to upholding, that which he upheld he has upheld, but no more.

The mishna teaches that if a woman said: Tasting a fig and tasting a grape are konam for me, these are viewed as two separate vows. Rava said: The mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as Rabbi Shimon said that one is not liable to bring multiple offerings for taking false oaths to multiple people in the same utterance, for example, if he says: I take an oath that I do not have your item, nor yours, nor yours, unless he states an expression of an oath to each and every one of the creditors, for example by stating: I take an oath I do not have yours; I take an oath I do not have yours. Here too, only if she says: Tasting, with respect to each fruit are they viewed as two separate vows.

MISHNA: If a man’s wife or daughter took a vow and he failed to nullify the vow on the day he heard it, but afterward he said: I know that there are vows, but I don’t know that there are those who can nullify them, i.e., he was unaware of the possibility of nullifying vows, he can nullify the vow of his wife or his daughter on the day he learned that he can nullify vows. If, however, he said: I know there are those who can nullify vows, but I refrained from nullifying the vow that I heard because I do not know that this is considered a vow, Rabbi Meir says he cannot nullify the vow at this point, but the Rabbis say that even in this case he can nullify the vow on the day that he learned of his mistake.

GEMARA: The Gemara raises a contradiction from the following baraita: With regard to one who kills unintentionally, the verse states: “Without seeing” (Numbers 35:23), which serves to exclude a blind person from the category of those who are exiled to a city of refuge due to having killed unintentionally, as the verse indicates that it was only in this instance that he did not see, but he is generally able to see. A blind person who kills another unintentionally is considered a victim of circumstances beyond his control. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says the verse serves to include a blind person in the category of those who are exiled, as he too does not see. This shows that Rabbi Meir does not distinguish between different kinds of lack of knowledge, whereas the mishna suggests that he does accept such a distinction. The opposite is true of Rabbi Yehuda, who, unless it is otherwise indicated, is assumed to be Rabbi Meir’s disputant in all places.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

*א"ר חייא בר אבא זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר לא הופר אף הקמה מה שקיים לא קיים תניא חומר בהקם מבהפר ובהפר מבהקם *חומר בהקם שהשתיקה מקיימת ואין השתיקה מבטלת קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר קיים אינו יכול להפר היפר אינו יכול להקם אשכחן חומר בהקם חומר בהפר מאי היא א"ר יוחנן נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר: *בעי *רבא קיים ליכי קיים ליכי ונשאל על ההקמה הראשונה מהו תא שמע דאמר *רבה אם נשאל על הראשונה השניה חלה עליו והיכא דא"ל קיים ליכי שעה ולא עוד אלא אפילו לא אמר קיים ליכי אלא א"ל מופר ליכי לאחר שעה כמאן דקיימיה שעה הוא וכיון דקיימו קיימו ולא מצי למיפר לעולם:

*יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר יודע אני שיש מפירין אבל אינו יודע שזה נדר רבי מאיר אומר לא יפר וחכ"א יפר:

מתני' יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין. פירוש שביום שמעו החריש לה כסבור שאין הבעל יכול להפר נדרי אשתו כלל וטוען כי לפי זה החריש לה. הרי זה יכול להפר ביום שידע שיכול להפר שזהו יום שמוע לו:

יודע אני שיש מפירין. כלומר שהבעל מפר נדרי אשתו או האב נדרי בתו אבל איני יודע שזה נדר כלומר שהיה נדר זה מהנדרים שהבעל מפר או שיהא זה צריך הפרה כלל ר' מאיר אומר לא יפר עכשיו לאחר יום שמוע כיוך שביום שמועה ידע שיש מפירין הוי ליה למיזל לגבי חכם דמקצת ידיעה ככל ידיעה וחכמים אומרים יפר דשמועה קמייתא לא הויא שמיעה:

ר"ע מקיש הפרה להקמה. והפרה במקצת נמי הויא הפרה:

ורבנן מקשו הקמה להפרה. כלומר יפרנו מגלה על יקימנו כי היכא דמיפרנו ליכא למידרש מיניה הפרה במקצת מיקימנו נמי לא דרשינן הקמה במקצת דאורחיה דקרא למכתב הכי:

מתני' יודע אני שיש נדרים כו'. הך משנה פרישית לעיל בשלהי פ' (אלו נדרים) [נערה המאורסה]:

גמ' ורמינהו בלא ראות פרט לסומא דברי ר' יהודה ר"מ אומר לרבות את הסומא. אלמא ר"מ בתר סברא אזיל ולא בתר ריהטא דקרא דמשמעותא דקרא לא משתמע סומא דפשטיה דקרא משמע שהכה חבירו בשביל שלא ראהו אבל ראה לצד אחר ואפ"ה מרבה סומא דסוף סוף אין רואהו וא"כ רישא דמתני' נמי נהי שאינו יודע שיש מפירין ופשטיה דקרא משמע שהחריש לקיים אבל ידע שהיה יכול להפר מ"מ ניזיל בתר סברא דסוף סוף שמע ולא הפר:

שבועת הפקדון אם היו חמשה תובעין אותו והוא אמר שבועה שאין לכם בידי כלום ואחר כך הודה אינו חייב אלא חטאת אחת אבל אם אמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ואע"פ שלא אמר שבועה לכל אחד ואחד כמו שביארנו במקומו ואם כן משנתנו שלא דנה את הנדר לשני נדרים בתאנים וענבים עד שתאמר קונם בכל אחת מהן או שתאמר בכל אחת שאני טועמת לדעת רבי שמעון נאמרה שאמר לענין שבועה עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ואין הלכה כמותו שאף בזו כל שאמרה תאנים וענבים פרטא הוי אלא שלענין פסק הפרט והכלל דין אחד להם לענין זה כמו שביארנו במשנה:

פיסקא אמרה קונם תאנים שאני טעום וענבים שאני טועם הרי אלו שני נדרים אמר רבא ר' שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד פי' דאי לת"ק דאמר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כאו"א ה"נ כשאמר קונם תאנים וענבים שאני טועמת הן שני נדרים ולא הוו נדר אחד אלא כשאמרה קונם אילו שאני טועמת הן שני נדרים ואע"ג דר"ש בעי שבועה לכל אחד ואחד הכא לא אמרה אלא קונם אחד כיון שאמרה פעמים שאני טועמת פרטיהון ושני נדרים הן וה"ה נמי התם אי אמר שבועה לך בידי ואין לך בידי דהוו פרטי וכאלו אמר שבועה לכאו"א:

פיסקא ידוע אני שיש נדרים אבל איני ידוע שיש מפירין יפר. פי' דכיון דקסבר שאינו יכול להפר האי דשתק לא הי' כדי לקיים נדרה והו"ל כאלו לא שמע וביום שיודיעו לו שיכול להפר הוא מופר ואותו יקרא ביום שמעו:

יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר ר"מ אומר לא יפר פי' דקסבר ר"מ כיון שיודיעו שהבעל רשאי להפר נדרי אשתו וגם שמע שאשתו נדרה אע"פ שטעה שסבר שאין זה נדר שצריך הפרה ובעבור כן שתק ולא כדי לקיים מ"מ מקצת ידיעה יש כאן והויא כלל ידיעה וכיון שלא הפר ביום שמעו שוב אינו יכול להפר וחכמים סברי מקצת ידיעה לא הויא ככל ידיעה והלכך ביום שיודיעו לו שזה הוא נדר יפר:

ורמינהו בלא ראות פרט לסומא פי' שהסומא פטור מגלות משום דלית לי' ידיעה שלימה כאותו שיש לו עינים שיוכל להיזהר והו"ל כאנוס ואע"פ שיש לו מקצת ידיעה שמרגיש הוא בשמיעת הקול ובמישמוש מקצת ידיעה אינה ככל ידיעה ואנוס הוא ר"מ אומר לרבות את הסומא דמקצת ידיעה ככל ידעה ולא הוי אנוס והשתא יש לומר לר' יהודא טעמא דכתב קרא בלא ראות ומיעוט את הסומא הא לא"ה הוה אמינא הסומא גולה אלמא ס"ל מקצת ידיעה ככל ידיעה ור"מ נמי טעמא דכתב קרא ורבייה הא לא"ה הוא ממעיטנא לי' דמקצת ידיעה לא הויא ככל ידיעה ור"מ סבר כתיב בבלי דעת כו' בפ' אלו הן הגולין גרסי' ור"מ סבר בלא ראות למעט ובבלי דעת למעט הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ור' יהודא בבלי דעת פרט למתכוין הוא דאתא כן נ"ל פתרון השיטה אבל קשה בעייני לפרש כן דאי מדיוקא מקשה טעמא דכתב קרא כו' מאי היא דקא מהדר לי' הכא מעניני' דקרא כו' אכתי הדר קושיא לדוכתי' טעמא דכתב קרא כו' מש"ה נ"ל לפרש דלאו מדיוקא קא מקשה אלא מיעקר דרשה דידהו וה"פ דר"מ דקאמר לא יפר משום דקסבר שעכשיו כשנודע לו שהוא נדר אין כאן ידיעה שלימה אלא מקצת ידיעה שמקצתה ידע מקודם לכן כשנאמר לו שנדרה אשתו והשתא שאמרו לו שהיא נדר' לא תקרי ידיעה שלימה דליהוי יום שמיעה שיוכל להפר. והלכך לא יפר ובהפרה בעינן ידיעה שלימה ולגבי גלות אמר דסומא גולה ואע"ג דלית לי' ידיעה שלימה וחכמים דקאמרי' יפר ס"ל אע"ג דליכא השתא אלא מקצת ידיעה ככולה ידיעה הויא ובר הפרה היא דכאלו שמע היום שנדרה אשתו דמי ולגבי גלות אמרי' דסומא אינו גולה משום דלית לי' אלא מקצת ידיעה והשתא אתי שפיר מאי דמתרץ הכא מענינא דקרא והכא מעניני' דקרא:

גמרא ולרבי עקיבא מקיש להו אהדדי מה קימה אפילו מקצתו קיים כלו אף הפרה אם הפר מקצתו הפר כולו. והיינו דאמרינן בכל מקום עד שבא רבי עקיבא ולמד נדר שהותר מקצתו הותר כולו והכא במתניתין שנה משנה ראשונה ולא לענין סתמא. אבל חכמים אומרים וכו' רבי יוחנן קבל מרבותיו. ויש כאן שלש מחלוקות והני רבנן סברי אם הפר למקצת לא הפר כלל והוא הדין בשאלה לחכם רבי ישמעאל אומר מה שהפר הפר והשאר קיים והיינו רבנן דלעיל דאם הייתי יודע שאבא ביניכם רבי עקיבא סובר הופר כולו אף הקמה מה שקיים לא קיים ולאחר כן יכול להפר כל הנדרים בו ביום ובהא רבנן המחמירין מקילין טפי. הרא"ם ז"ל.

אף הקמה מה שקיים לא קיים דלהכי כתבו אצל הפרה שלא תדרוש ממנו שיקימנו אלא תאמר אורחיה דקרא הוא. שטה. ואנן קיימא לן כרבנן דבהקמה מה שקיים קיים ובהפרה מה שהפר מופר. לא נתברר לי הטעם מפני מה אמרינן בהפרה שאם הפר מקצתו ולא הפר כולו ובהתרת חכם אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אם לא נאמר דסבירא להו לחכמים ולרבי עקיבא דחכם עוקר הנדר מעיקרו מאחר שאומר לו אדעתא דהכי מי נדרת ומאחר שעיקר הנדר נעקר משורשו שוב אין לו עמידה כלל ובעל מיגז גייז וחותכו משעת ההפרה ואילך אבל מעקר לא עקר. ומיהו אם נאמר כן יקשה לן הלכתא אהלכתא דבמסכת נזיר בפרק מי שאמר ראשון גם בשני משמע בהדיא דבעל מעקר עקר לגמרי כי לא נוכל לתרץ בריתא דהאשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואחר כך הפר לה בעלה אם לא נאמר כן. וגם הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים פי"ב בתחלתו כתב דאב ובעל עוקרים הנדר מעיקרו על כן צריך עיון לטעם זה. הרי"ץ ז"ל.
תניא חומר בהקם מבהפר ובהפר מבהקם חומר בהקם שהשתיקה מקיימת ואין השתיקה מבטלת כלומר אם שתק ביום שמעו הרי הוא כאלו קיים את הנדר אבל אין שתיקתו מבטלת את הנדר אלא אם כן הפר לה בפירוש. קיים בלבו קיים כלומר אף על פי שלא שמעה היא הקמתו דהא דקאמר בלבו לאו דוקא. הפר בלבו אינו מופר פירוש עד שיפר בפירוש. קיים אינו יכול להפר פירוש אפילו ביום שומעו. הפר אינו יכול לקיים פירוש דכיון שהופר הופר. אשכחן חומר בהקם פירוש דהיינו שהשתיקה מקיימת ואין השתיקה מבטלת וכן קיים בלבו קיים והפר בלבו אינו מופר. חומר בהפר מאי היא אמר רבי יוחנן נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר פירוש שאם הקים לה ביום שמעו ונשאל לחכם על הקמתו הרי הוא כאלו לא הקים לה ויכול להפר לה. ומיהו דוקא דנשאל על הקמתו ביום ההקמה ובו ביום הפר לה דאלו לאחר יום ההקמה נשאל ההקמה אף על פי שהפר לה ביום ההקמה לא עשה כלום. הגע עצמך שלא הקים ולא נשאל הרי מכל מקום לא הפר ביום שמעו. מיהו אם ביום שמיעה הקים ובו ביום הפר אחר שהקים ואחר כך נשאל על הקמתו בין באותו יום בין ביום אחר מסתברא שהנדר מופר שהרי חכם עוקר את ההקם למפרע וכאלו לא הקים דמי והרי הפר בו ביום. בעי רבא קיים ליכי קיים ליכי פירוש שכפל לה ההקמה ונשאל על ההקמה ראשונה מהו כלומר מי אמרינן הרי נעקרה הראשונה לגמרי וחלה שנייה עליו דחייב דפשיטא ליה דאם לא נשאל על ההקמה ועברה על נדר אינה לוקה אלא אחת דאין נדר חל על נדר כי היכי דאין שבועה חלה על שבועה תא שמע דאמר רבה אם נשאל על הראשונה שנייה חלה עליו. וכתב רבינו ז"ל והיכא דאמר לה קיים ליכי שעה פירוש ובלאחר שעה לא קאמר לה ולא מידי. ולא עוד אלא אפילו לא אמר לה קיים ליכי כלל אלא אמר לה מופר ליכי לאחר שעה כמאן דקיימיה שעה הוא. פירוש רכיון דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה מכלל רקודם אותה שעה קיימו וכיון דקיימו קיימו ולא מצי מפר לעולם. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות נדרים הרמב"ן ז"ל.
מתניתין יודע אני שיש נדרים אמר הבעל או האב יודע אני ממה שנודרת אשתי או בתי שהם נדרים וצריכים התר. אבל איני יודע אם יש מפירין איני יודע שנתנה לי תורה רשות להפר. יפר יכול להפר דחשבינן ליה שמיעה. ומשמע נמי יפר צריך להפר היום ולא יוכל להפר למחר ואף על גב דהוי כשותק על מנת למקט שהרי אינו שותק משום שרוצה לקיים אלא משום שסבור שאינו יכול להפר. ומהאי טעמא אקשינן לעיל מינה בשילהי נערה לרב חסדא דאמר השותק על מנת למקט מיפר אפילו מכאן ועד עשרה ימים. ואני פירשתי ענין אחר דמקשי לרב חסדא. ופירשתי משנה זאת בענין אחר ואי איפשי בו דורמינהי דגמרא דשמע' לא אתי שפיר אההוא פירושא. יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר שצריך היתר רבי מאיר אומר לא יפר אינו יכול להפר דחשבינן ליה שומע וצריך להפר היום. לפי זה הפירוש יש לתמוה היאך איתותב רב חסדא דמניין לנו דיפר צריך להפר היום קאמר. וי"ל מאחר דחשבינן ליה שומע כמו שידע שזה נדר חשבינן ליה לכל מילי. שטה.

יודע אני שיש נדרים וצריך לנודר לקיימו. אבל אינו יודע שיש מפירין לזה הדבר עם הארץ הוא. רבי מאיר אומר לא יפר כלומר לא תועיל הפרה שלו דמקצת ידיעה אינה מועלת להפרה כיון שאינו יודע כל ידיעה דודאי צריך הפרה. וחכמים אומרים יפר סבירא להו מקצת ידיעה ככל ידיעה ואם לא היפר באותו היום שוב אינו יכול להפר. ושמא גם רבי מאיר מודה בהא דבמקצת ידיעה הוי קיום ואם לא היפר באותו היום שוב אינו יכול להפר כשיהיה לו כל הידיעה או שמא כיון דלענין הפרה לא חשיבא ידיעה הוא הדין לענין קיום ולכשידע יפר ומיהו אמר יודע אני שהוא נדר ועבר היום הרי הוא מקויים ודאי. הרא"ם ז"ל.
גמרא למימרא דרבי מאיר שני ליה בין שגגה לשגגה שאם שגג בהפרה יכול להפר כשידע ואם שגג בנדר לבד לא חשבינן ליה שוגג הואיל והוה ליה ידיעה בהפרה ורבנן לא שני להו כי הכל חשוב להם שגגה ומקצת הידיעה שיש שם לא חשיבא ידיעה כלל ומשום הכי הוה ליה למימר בדברי רבי מאיר שני ליה בין ידיעה לידיעה כי אין עקר כאן אלא הידיעה לא השגגה אלא משום דבעי לאקשויי מענין שגגה נקט הכי דמכל מקום תרוייהו איתנהו תמן כי שגגה יש במקצת הדבר וידיעה במקצת. ויש ספרים שכתוב בהם למימרא דשני ליה לרבי מאיר בין ידיעה לידיעה. ונכון הוא לגרוס כמו שאמרנו מן הטעם שאמרנו. בלא ראות פרט לסומא דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר לרבות את הסומא. לרבי יהודה משמע ליה בלא ראות שישנו בכלל ראיה לא שבמיתה זו לא ראה. ולרבי מאיר משמע ליה מקרא כי לכל אדם שאינו רואה בא לחייב גלות הן שיהיה בחסרון ראיית הלב הן בחסרון ראיית העינים ומדקא ממעט סומא מכלל דמפליג בין שגגה זו לשאר שגגות ורבי מאיר דמרבה ליה לא קא מפליג כלל. וקשה דרבי מאיר אדרבי מאיר ורבי יהודה לדרבי יהודה כי מסתמא רבנן דמתניתין היינו רבי יהודה בר מחלוקתו דרבי מאיר. הרי"ץ ז"ל.

ורמינהי וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל לפירושא קמא. ענין אחר חכמים דמתניתין דהוא רבי יהודה דייקי ושמע אביה את נדרה אף על גב דלא ידע כל דינו של נדר דלא ידע להפר אפילו הכי מצי מיפר לה מדכתיב ושמע והכא קאמר רבי יהודה בלא ראות פרט לסומא ולא דייק בלא דאי דייק היה לו לחייב את הסומא דאדרבה בלא ראות משמע אפילו אותו שאינו רואה דהיינו סומא דאם הרג בשוגג היה לו לחייב וכן רבי מאיר כאן דייק בלא ראות ומחייב אפילו סומא דמשמע סומא שאינו רואה ומתניתין לא דייק ושמע דמשמע על אותה שמיעה יכול להפר ולא דייק ליה הכי. ובין לפירוש זה בין לפירוש ראשון התלמוד טועה בפירושה של ברייתא. מיהו אין לפרש כפירוש אחרון דפירש בלא ראות משמע אפילו סומא שאינו רואה דדבר פשוט הוא ובהכא ובמכות דבלא ראות משמעותיה (דבאדם פותה ורואה) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: דבאדם שהוא רואה מיירי. הרא"ם ז"ל.

ורמינהי בלא ראות לענין גלות כתיב פרט לסומא דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר לרבות את הסומא. כסבור מקשה דלאו בקראי פליגי אלא בסברא פליגי והכי פירושו בלא ראות שהכהו המכה בלא ראות פרט לסומא פירוש (נפרש) למעט הסומא מדין גלות זה וטעמא דחשיב ליה רבי יהודה כאונס. רבי מאיר אומר לרבות את הסומא פירוש יש לנו לרבות סומא בדין גלות ולא חשבינן ליה כאונס אלא כשאר שוגגין ומתניתין בשאינו יודע שזה נדר כשגגת סומא המכה חשבינן ליה. ורבי מאיר דלא חשיבא ליה אנוס אם כן במתניתין דינו ביודע ושומע אמר המגיה אולי צריך לומר: ולרבי יהודה. מהשמטה יש לנו לחושבו במשנתינו כלא שומע ואמאי קאמרי רבנן דהיינו רבי יהודה בר פלוגתיה דרבי מאיר דיפר דחשיב ליה שומע. ומתרץ אמר רבא הכא מענייניה דקרא לאו בסברא פליגי אלא בקראי פליגי והכא בנדרים מענייניה דקרא סובר רבי מאיר שאין לנו לחושבו שומע אלא אם יודע שזה נדר. שטה.

ורמינהי בלא ראות וכו'. אדרבי מאיר קא מקשה וארישא דמתניתין דקתני יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר דאלמא מקצת ידיעה אינה ככל הידיעה לכולי עלמא והכא קא מרבי רבי מאיר סומא דאלמא לדידיה מקצת ידיעה ככל ידיעה אבל מסיפא דמתניתין דקתני יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר רבי מאיר אומר לא יפר לא קא מקשה לרבי מאיר דרישא ולומר דבסיפא משמע דאית ליה לרבי מאיר דמקצת ידיעה ככל ידיעה דטעמא דסיפא משום דכיון שהוא יודע שיש מפירין הרי יש כאן שמיעה גמורה ואף על פי שאינו יודע בזה ממש לית לן בה דהא מכל מקום יודע הוא בכולה מילתא כלומר שיש נדרים ויש מפירין. הרשב"א ז"ל.

גמרא מתניתין רבי שמעון היא כצ"ל:

בר"ש דף נמחק גמרא לענבים הס"ד:

ואחר כך מ"ה קונם כצ"ל לאוין הס"ד ונרשם גמרא כולו הס"ד ואחר כך מ"ה ולרבי עקיבא ורבי ישמעאל כצ"ל יפרנו מי הד"א:

בד"ה זו כו' עקיבא דתרוייהו כצ"ל:

בד"ה רבי מאיר כו' טעמא אי נדר כצ"ל שמיעה ככל שמיעה כצ"ל:

בד"ה וחכמים אומרים אינה ככל כצ"ל בד"ה ורמינהי [כו'] לקול הברה כצ"ל:

ברא"ש לקיים אבל ידע כצ"ל והשאר נמחק:

ר"ן איתקוש הס"ד:

בד"ה יפר כו' מכן כשנודע כצ"ל:

בד"ה רבי מאיר כו' אינו מפר כצ"ל מכאן ולהבא כצ"ל:

בד"ה רבי מאיר כו' שאינו יודע כצ"ל:

בהר"ן ד"ה אבל חכמים אומרים. אלמא וכו'. עיין בר"ן לעיל דף פב ע"ב ד"ה ור"א אר"י:

ר"ע אומר וכו'. עיין פי' רש"י ד"ה זו דברי ר' ישמעאל וכו' בסוף הדבור דלא שויה רבנן למימר הקמה עיקר עכ"ל. מבואר דמש"ה ס"ל להקיש הקמה להפרה ור"ע ס"ל הקמה עיקר ומקיש הפרה להקמה. והנה לכאורה האי קרא כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו עיקר קרא להקמה דעדיין לא שמענו אלא כשהחריש ביומו אבל אם אמר מיד קים ליך שוב לא היה יכול להפר אפילו ביום שמעו לא שמענו אלא מהאי קרא אישה יקימנו ומדכבר כתב אישה יקימנו ודוקא לענות נפש ממילא ידעינן דכל ההפרות דפרש' הכל לענות דאין שום סברא שיפר כל הנדרי' ולא יכול להקים אלא ענוי נפש לצערה בתמיה אלא ע"כ מדהקמה לענות נפש הפרה נמי לענות נפש וא"כ אישה יפירנו מיותר ולאקושי להקמה. ונ"ל דר' ישמעאל ס"ל יפרנו הוא דרשה גמורה יפרנו כלו ולא מקצתו שאפילו לתאנים לא הופר וכמו דמשמע להדיא מלשון הר"ן לעיל (פב ע"ב) ד"ה ואין מפר וכו' דיפרנו כולו משמע וכו' ע"ש ואין כאן יתור ולא הקישא אלא סמיכות בעלמא כמ"ש הר"ן (פו ע"ב) ד"ה למימרא וכו' ע"ש וכיון דלא מייתר לא דריש תרווייהו יקים ממנו וה"ל כהקים כולו ויפרנו כולו ולא מקצתו:

ואמנם רבנן נ"ל דס"ל יפרנו עיקר דהקמה לא צריך דהשתא בחרישה מקיים באמירת קים ליך לא כל שכן. ודאי ר' ישמעאל ור"ע נ"ל דס"ל כמ"ד לעיל (עו ע"ב) הפרת נדרים מעל"ע דנראה דניתן לו זמן לעיין מעל"ע א"כ אין ראיה שיקיים בדבורו בתוך מעל"ע ואיצטריך קרא יקימנו [ועיין היטב בלשון הר"ן לעיל (עט ע"א) ד"ה קיים בלבו וכו' ע"ש]. אך רבנן ס"ל כהלכתא אם נדרה עם חשכה ולא הפר שוב אינו יכול להפר ומכ"ש באומר להדיא קים ליך אפילו באמצע היום דמה שאם נדרה באמצע היום יש לו זמן עד שחשכה אינו מטעם כדי שיכול לעיין היטב שהרי אם נדרה עם חשכה אין לו זמן עיון אלא רגע אחת אע"כ האי קולא גז"ה בעלמא הוא ואין לך בו אלא חדושו כשהחריש אבל כשהקים בהדיא אפילו באמצע נדע מק"ו דחרישה דהוקם וא"כ אישה יקימנו מיותר להקיש להפרה מה הפרה מה שהפר הפר דרבנן לא דרשי יפרנו כולו כר' ישמעאל וכמ"ש בחי' רשב"א דלא תליא רבנן בדר' ישמעאל ודלא כהר"ן בשמעתין אלא אע"ג דלר' שמעון יפרנו כולו ולא מקצתו מ"מ רבנן לא משמע להו הך משמעות אלא מה שיפר מופר וילפינן מניה הקמה מהקישא מדמייתר הקמה. והשתא למאי דקיי"ל כמ"ד הפרת נדרים כל היום ולא מעל"ע ממילא הלכה כרבנן וכפסק הרמב"ם:

הפר לתאנים אינו מופר. קסבר הפרה במקצת לאו שמה הפרה עד שיפר אף לענבים: קונם תאנה זו שאיני טועמת וענבה זו שאיני טועמת הרי אלו שני נדרים. הואיל וחילקה טעימה בינתים שאם קיים לענבים לא קיים לתאנים וחייב עליהן שני לאוין: גמ' אף יפרנו ממנו. ואם הפר למקצתו הפר כולו: ולר''ע רבי ישמעאל קמהדר גבי יפרנו מי כתיב יפר למנו. גבי הקמה איכא למדרש הכי דהא כתיב יקימנו לשון יקים ממנו (דלא שויוה רבנן למימר דהקמה עיקר): זו דברי ר' ישמעאל ור''ע: דתרווייהו מודו בהקמה אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה במקצת מה שהפר לא הופר דהא לא כתיב יפר ממנו אף הקמה מה שקיים לא קיים אע''ג דאיכא למידרש יקים ממנו [דלא שויוה רבנן למימר דהקמה עיקר]: אמר רבא. מתני' דקא משוי חילוק בין קונם תאנים וענבים שאני טועמת להיכא דאמרה קונם תאנה שאני טועמת וענבה שאני טועמת לחייבה שני לאוין משום הלשון ר''ש היא דאמר (שבועות דף לו:) היכא דתבעוהו ה' בני אדם ואמר שבועה כאיני חייב לא לך ולא לך שאם נשבע לשקר אינו חייב בהא שבועה אלא קרבן אחד: עד שיאמר שבועה של כל אחר ואחד. דאמר שבועה לא לך שבועה לא לך דחייב על כל אחד ואחד קרבן: מתני' יודע אני שיש נדרים. שאדם יכול לנדור: אבל איני יודע שיש מפירין. ששום אדם בעולם יכול להפר נדר ואחר כן נודע לו שהפרה מועלת: יפר לה. לאחר זמן כשנודע שיכול להפר דכיון דלא היה יודע שיכול להפר מעיקרא לא קרינן ביה ביום שמעו אלא השתא באותו יום שנודע לו שיכול להפר לה: יודיע אני שיש מפירין. שהפרה מועלת לנדר אבל איני יודע אם נדר זה נדר גמור הוא ונמנע ולא הפר בו ביום: ר''מ אומר לא יפר. לאחר זמן לכשנודע לו שנדר הוא וצריך הפרה דהואיל והוא ידע בטיב הפרה ולא הפר פושע הוא מ''מ אי נדר הוא שפיר עביד דמפר אי לאו נדר הוא מאי איכפת ליה מאי דהפר ואיכא מקצת שמיעה ככל שמיעה: וחכמים אומרים יפר. הואיל ולא הוברר הדבר ואע''ג דאיכא מקצת שמיעה אינה ככל שמיעה חכמים דמתניתין היינו רבי יהודה: גמ' ורמינהו בלא ראות פרט לסומא. שהרג בשוגג שאינו גולה דאמר בלא ראות זה שהרגו לא ראהו דאילו ראהו לא היה הורגו מכלל דיש ספק בידו לראות ואינו רואה דאינו גולה (דאמר) [דסד''א] מקצת ידיעה לסומא באובנתא דליבא תליא דרוב סומין מבינים לקול הברה מהיכן היא יוצאה ואותה קצת ידיעה בכלל ידיעה היא דקרא לא מיירי אלא היכא דידע לחבריה דהוה התם אלא דלא מיכוין למיקטליה

אבל חכ''א מקיש הקמה [להפרה]. דחכמים לא משמע להו למידרש יקימנו יקים ממנו הלכך הקמה והפרה שוים: רבי שמעון היא. דאמר בפרק שבועת הפקדון (שבועות לו:) דלא הוי שבועה פרט להתחייב חמש חטאות עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד והכא נמי לא הוי שני נדרים אלא משום דאמר קונם לכל אחד ואחד: יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין. כלומר שיוכל בעל להפר ולאחר מיכן [נודע לו שיוכל להפר] יפר ולא אמרינן הרי שמע זה כמה ימים דהא לא הוי שמיעה כיון שלא היה יודע שיכול להפר: יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר גמור ר''מ אמר לא יפר. דלא קרינא ביה ביום שמעו הואיל והיה יודע שיש הפרה וחכמים אומרים . יפר הואיל וטעה בנדר לא הוי שמיעה: בלא ראות לרבות סומא. אלמא ר''מ בתר סברא אזיל ולא בתר ריהטא דקרא דמשמעותיה בבר ראיה ולא בסומא שאי אפשר לראות ואפילו הכי מרבה ליה דסוף סוף : אין רואהו וגולה ואם כן ברישא דמתניתין נמי אמאי מפר נהי דאינו יודע שיש מפירין סוף סוף הרי שמע ולא הפר והרי שמע והחריש קרינא ביה ומשני התם מעניניה דקרא גבי רוצח כו'. השתא מפרש טעמא דרבי יהודה וטעמא דרבי מאיר:

ר"ן
גמ' הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים. אינו מופר כל הנדר כדאמרינן בהקמה דאם קיים מקצתו קיים כולו אי נמי אינו מופר כלל אפילו לתאנים וכמו שכתבתי במשנתנו: מה יקימנו ממנו. דמשמע דבמקצתו דהיינו ממנו הוקם כולו דיקימנו הכי משמע אף יפרנו נמי אע''ג דלא משמע הכי אפ''ה הא איתקוש: אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר. זו היא גירסת הספרים ולפי זה הא דתנן הפר לתאנים אינו מופר כל הנדר קאמר אבל מה שהפר הופר דאי אינו מופר כלל מאי קאמרי רבנן מה הפרה מה שהפר הופר דמשמע דכ''ע מודו בהפרה ולא איצטריך להו לרבנן אלא לאקשויי הקמה להפרה דהא בהפרה גופה פליג תנא דמתניתין אלא ודאי לפי גרסא זו משמע דכולהו מודו מה שהפר הופר אבל בתוספתא (פ''ז) לא משמע הכי דתניא התם נדרה מן התאנים ומן הענבים הפר לתאנים ולא הפר לענבים וחשכה אסורה בין בתאנים בין בענבים אלמא אינו מופר כלל קאמר לפיכך נראה גרסת קצת ספרים עיקר דגרסי הכי אבל חכמים אומרים מה הפרה מה שהפר לא הופר אף הקמה מה שקיים לא קיים וכן גרסת הרב רבינו משה בר נחמן ז''ל בהלכותיו: אמר רבא ר''ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. בפרק שבועת הפקדון היא דתנן התם (דף לו:) היו חמשה תובעין אותו ואמר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחד ואחד ר''ש אומר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד הכא נמי לא חשיבי ליה שני נדרים עד שתאמר שאני טועמת לכל אחד ואחד אבל אם אמרה קונם שאני טועמת לא תאנה ולא ענבה לר''ש נדר אחד הוי ולרבנן הוו להו שני נדרים וכבר כתבתי למעלה בפ' פותחין (דף סו. ד''ה ולענין) דקיי''ל כר''ש: מתני' יודע אני שיש נדרים. שמה שנדרה אשתי הוי נדר גמור אבל איני יודע שיש מפירין. שהבעל מפר שום נדר לא של עינוי נפש ולא שבינו לבינה: יפר. לאחר מכן כשנודע לו שהבעל יכול להפר יפר תוך אותו יום שיודע לו דעד ההוא יומא לא קרינא ביה יום שמעו: יודע אני שיש מפירין. שיש מקצת נדרים שהבעלים מפירין אותן: אבל איני יודע שזה נדר. שזה מאותן נדרים שהבעל מפר: ר''מ אומר לא יפר. איכא מ''ד דלא יפר כלל קאמר לא היום ולא אחר שהודיעוהו שהוא יכול להפר היום דלא מקרי יום שמעו שיהא מפר אלא כשהוא יודע שהוא יכול להפר ולאחר שהודיעוהו שהוא יכול להפר נמי לא יפר משום דידיעה קמייתא לגבי שלא יוכל להפר אחר מכאן יום שמעו מקרי וכבר עבר וחכ''א יפר ביום זה דסבירא להו דמקצת ידיעה ככל ידיעה אבל כל שעבר יומו שוב אינו מפר דיומא קמא יום שמעו מקרי לענין שיכול להפר בו ולענין שאינו יכול להפר מכאן ולהבא ואיכא מ''ד דכי אמר ר''מ לא יפר דוקא ביום שלאחריו קאמר אבל בו ביום מפר בידיעה זו דס''ל דכיון שהוא יודע שיש נדרים ויש מפירין ידיעה גמורה מקריא אע''פ שאינו יודע שזה נדר וחכמים אומרים יפר. ביום שלאחריו דסבירא להו דכיון דביומא קמא לא הוה ידע שזה נדר לא מקריא ידיעה: גמ' ורמינהו בלא ראות פרט לסומא. (מי) שהרג את הנפש בשוגג אינו גולה דמדכתיב בלא ראות משמע דכאן הוא בלא ראות אבל במקום אחר יכול לראות: רבי מאיר אומר לרבות את הסומא. דכיון דאית ליה מקצת ידיעה שמרגיש הוא כשבא זה אצלו אע''פ שאין לו ידיעה גמורה שאין יכול לכוין מקומו ממש כיון שאינו רואהו אפ''ה הוי ככל ידיעה ולפירוש קמא דפרישנא במתניתין הכי פריך מדר''מ אדר''מ ומדרבי יהודה אדרבי יהודה דהכא אמר ר''מ בלא ראות לרבות את הסומא אע''ג דלית ליה ידיעה שלימה דקסבר מקצת ידיעה ככל ידיעה ובמתני' תני דאינו יכול להפר בידיעה זו בו ביום אלמא מקצת ידיעה לאו ככל ידיעה והכא אמר ר' יהודה בלא ראות פרט לסומא אלמא מקצת ידיעה לאו ככל ידיעה ובמתניתין אמרי רבנן דהיינו ר' יהודה דהוא בר פלוגתיה דר''מ יפר בו ביום באותה ידיעה אלמא ס''ל דמקצת ידיעה ככל ידיעה ורישא דקתני דיפר ביום שלאחריו לא קשיא דסבירא לן דכל שאינו יודע שיש מפירין אפילו מקצת ידיעה לא הוי ולפירושא בתרא דפרישנא במתניתין ר''מ דאמר לא יפר ביום שלאחריו קאמר ורבנן דפליגי עליה נמי ביום שלאחריו קאמרי משום דמקצת ידיעה לאו ככל ידיעה דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא