נדרים צ ע"ב

למימרא דלא הוה ביה מעשה מיתיבי קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שנשאל עליו נשאל על הראשון ואח''כ נשאל על השני אמאי אי בעי על האי ניתשיל ברישא ואי בעי על האי ניתשיל ברישא מי יודע הי ראשון והי שני מיתיבי קונם שאיני נהנה והריני נזיר לכשאשאל עליו נשאל על נדרו ואח''כ נשאל על נזרו ואמאי אי בעי על נדרו ניתשיל ברישא ואי בעי על נזרו ניתשיל ברישא תיובתא:
מתני' בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים:
גמ' איבעיא להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אמר אוכלת שלא תוציא לעז על בניה רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין אמר רבא ומודה רב ששת שאם נתארמלה שאינה אוכלת מידי הוא טעמא אלא משום תוציא לעז על בניה נתארמלה ונתגרשה אמרי השתא דאיתניסא אמר רב פפא בדיק לן רבא אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי אין לה כתובה או דילמא מצי אמרה ליה אנא הא חזינא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - ב

למימרא דלא הוה ביה מעשה. ^[38] - שמשמעות הפסוק היא שאפשר להתיר את הנדר אפילו כאשר הנדר עדיין בגדר דברים בעלמא. דהיינו, שעדיין הנדר לא נעשה בפועל.

מיתיבי - ומקשינן על כך מברייתא:

האומר: קונם שאיני נהנה לפלוני, ואחר כך נדר שאיני נהנה למי שאשאל עליו. דהיינו, נדר שלא יהנה מהאדם שאצלו ילך לישאל על נדרו הראשון -

נשאל אצל חכם על הראשון, ואחר כך נשאל על השני.

אם רוצה אותו אדם להתיר את נדרו, צריך הוא להתיר את שני הנדרים, כיון שאם לא יתיר על הנדר השני, אז בכך שנשאל על הראשון הוא עובר על נדרו השני, שהרי הוא נהנה מהאדם שהתיר לו את נדרו.

ומקשה הגמרא מדברי ברייתא זו על רבינא: אמאי - מדוע צריך האדם לישאל קודם על נדרו הראשון ואחר כך על נדרו השני?

הלא אי בעי, על האי ניתשיל ברישא. ואי בעי, על האי ניתשיל ברישא.

הלא יכול האדם לישאל על נדרו השני לפני הנדר הראשון, ואפילו כאשר הנדר השני עדיין לא חל [היות שהנדר הראשון עדיין לא הותר], שהרי לפי דברי רבינא, אפשר לישאל על הנדר עוד לפני שהוא חל בפועל?

ומתרצינן:

מי יודע הי ראשון והי שני?

מנין לך שכונת התנא "ראשון ושני" היינו הנדר הראשון שנדר והנדר השני שנדר? והלא אפשר לומר שכונת התנא "ראשון ושני" היינו הנדר הראשון שהוא בא להתיר, והנדר השני שהוא בא להתיר, ועיקר כונת התנא היא לומר שצריך להתיר את שני הנדרים, ואין הבדל איזה נדר הוא מתיר קודם.

מיתיבי - ומקשינן: עוד מברייתא:

אדם שאמר: קונם שאיני נהנה. והוסיף ואמר: הריני נזיר לכשאשאל עליו. אם אשאל על הנדר הראשון אהיה נזיר. הרי זה,

נשאל על נדרו, ואחר כך נשאל על נזרו.

כלומר: אם רוצה הוא להתיר את נדרו צריך הוא גם להתיר את נזירותו, כיון שאם לא יתיר את נזירותו, הרי מיד בשעה שיותר הנדר הוא יהיה נזיר.

ומקשה הגמרא מדברי ברייתא זו על רבינא:

ואמאי? - מדוע צריך לישאל קודם על הנדר ואחר כך על הנזירות?

הלא אי בעי, על נדרו ניתשיל ברישא. ואי בעי, על נזרו ניתשיל ברישא - יכול האדם לישאל על הנזירות עוד לפני שנשאל על הנדר, ואפילו שהנזירות עדיין לא חלה כל זמן שלא הותר הנדר, בכל זאת הרי לפי רבינא אפשר להתיר נדרים עוד לפני שהם חלים בפועל?

ומסקינן: תיובתא.

מתניתין:

בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה, א. האומרת טמאה אני לך - מי שאמרה לבעלה שהיא עשתה מעשה איסור הרי היא נאמנת, והיא אסורה לבעלה.

ב. שמים ביני לבינך. כלומר: השמים עדים בדבר שביני לבינך שאינך יכול להוליד. ונאמנת האשה בטענה זו והיא יכולה לתבוע גט וכתובה.

ג. ונטולה אני מן היהודים - אשה שאסרה על עצמה הנאת תשמיש מכל היהודים, כופים את הבעל להוציאה ולתת לה כתובה, כיון שמוכח מדבריה שקשה לה התשמיש, והרי היא נחשבת כאנוסה.

אלו הם דברי משנה ראשונה.

חזרו לומר [חזרו בהם] , כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה.

א. האומרת טמאה אני לך, אינה נאמנת ^[39] ותביא ראיה לדבריה. ב. השמים ביני לבינך, אינה נאמנת, ויעשו דרך בקשה - וינסה הבעל לפייסה ולרצותה שלא תאמר כן עוד. ^[40] ג. ונטולה אני מן היהודים. יפר לחלקו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים. אלו הם דברי משנה אחרונה:

גמרא:

איבעיא להו,

אשת כהן שאמרה לבעלה טמאה אני, מהו שתאכל בתרומה?

האם רק להאסר לבעלה אינה נאמנת משום שחוששים שמא נתנה עיניה באחר, אבל לענין להאסר באכילת תרומה הרי היא נאמנת, או שאינה נאמנת כלל אפילו לגבי תרומה?

רב ששת אמר: אוכלת בתרומה, ואינה נאמנת כלל, כדי שלא תוציא לעז על בניה שהם חללים ופסולים לכהונה.

רבא אמר: אינה אוכלת, ואין חשש שיצא לעז על בניה, כיון שאפשר דאכלה חולין - שיכולה היא לאכול חולין, ולא ירגישו העולם בזה שהיא נמנעת מלאכול תרומה מחמת זנותה.

אמר רבא ומודה רב ששת שאם נתארמלה [נתאלמנה] שאינה אוכלת,

מידי הוא טעמא - שהרי כל טעמו של רב ששת אינו אלא משום שלא תוציא לעז על בניה,

ואם כן טעם זה אינו שייך באופן שנתארמלה ונתגרשה, משום שאז לא יצא לעז, כיון שאמרי השתא דאיתניסא - שיאמרו העולם שמה שהיא אסורה בתרומה זהו משום שהיא נפסלה עכשיו לאחר שנתאלמנה, ואם כן לא יצא לעז על בניה.

אמר רב פפא, בדיק לן רבא [שאל אותנו רבא],

אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כת ובה?

והסבר הספק הוא:

האם כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי [כשם שאשת ישראל נאסרת על בעלה אם זנתה ברצונה כך אשת כהן נאסרת על בעלה אפילו אם נאנסה], אז כמו כן לענין כתובה כשם שאשת ישראל שזנתה ברצון אין לה כתובה, כך אשת כהן אפילו אם נאנסה אין לה כתובה.

או דילמא, מצי אמרה ליה [יכולה האשה לטעון]: אנא, הא חזינא.

הערות

^[38] זהו פירוש הר"ן. אך המפרש מבאר שאין כונת הגמרא לפרש את משמעות הפסוק, אלא כונת הגמרא היא כך: למימרא, דלא הוה ביה מעשה כלומר: נמצא לפי דברי רבינא, שרב אחא בר רב הונא לא היה צריך להטעות את אותו אדם שישא אשה אלא יכול היה להתיר לו את נדרו אפילו לפני נישואיו.

^[39] הקשו הראשונים, איך תקנו חכמים שאין האשה נאמנת הא כיון שמדין תורה הרי היא נאמנת כיון "דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא" (היינו שכל אדם נאמן ביחס לעצמו, ואם הוא אומר שהוא אסור במשהו אז אסור לו לעבור על דברי עצמו), ואם כן איך יכולים חכמים להתיר דברי תורה? ויש מהראשונים שתירצו, כיון שדבר זה גורם תקלה מרובה משום שכל אחת שתרצה להתגרש מבעלה תאמר לו טמאה אני לך לכן התירו חכמים דברי תורה כדי לגדור פרצה זו. אך הר"ן ועוד ראשונים דחו תירוץ זה והם סוברים שאין אפשרות בידי חכמים לבטל דברי תורה אף כאשר הדבר נחוץ מאוד לגדור פרצות אלא כאשר מדובר בהוראת שעה, אבל אינם יכולים לתקן לדורות לעבור על דברי תורה. ויש ראשונים שתירצו שאין זה נחשב ביטול של דברי תורה משום שישנו כלל ש"כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש" ויכולים רבנן להפקיע את חלות הקידושין מלמפרע, ועל כן כאשר רבנן תקנו שאינה נאמנת הם הפקיעו את הקידושין של הבעל ואשתו מלמפרע, ואם כן נמצא שהיא היתה פנויה ולא עברה על איסור אשת איש אף אם היא זינתה, והרי היא מותרת לבעלה. אך לפי תירוץ זה נמצא שכאשר אשת כהן תאמר שנבעלה לנתין או לממזר אז היא תהא נאמנת כיון שעל זה לא יועיל הפקעת הקידושין כיון שאף פנויה הנבעלת לנתין או לממזר הרי היא אסורה לינשא לכהן. [ראשונים]. והר"ן מתרץ שכאן אין את הכלל של שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, שמכיון שהיא משועבדת לבעלה אין לה נאמנות על חשבון בעלה ואינה יכולה לאסור את עצמה על בעלה. והתוספות מביא בשם ה"ר אליעזר סיבה נוספת שלא יהא במקרה דנן הכלל של שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, והוא, שאף אם נאמר שאכן כדבריה והיא זינתה, בכל זאת אין האיסור עליה אלא האיסור הוא על בעלה, ועל כן כיון שאינה נאמנת אלא ביחס לעצמה ולא ביחס לבעלה אם כן הרי בעלה מותר בה, ואינו חייב לגרשה כיון שאפילו לפי דבריה היא עצמה אינה אסורה. והתוספות מקשים על דברי ה"ר אליעזר, שהגמרא ביבמות (פד ב) אומרת שכל ביאה אסורה שהאיש מוזהר על זה אף האשה מוזהרת על זה, ואם כן כיון שלפי דבריה הבעל אסור בה אם כן אף היא אסורה בו ושוב שייך את הכלל של שויא אנפשה חתיכה דאיסורה. והחתם סופר מבאר את דברי ה"ר אליעזר, שאין דבריו נסתרים מדברי הגמרא ביבמות. אלא אדרבה מקור טעמו הוא מדברי הגמרא ביבמות שכיון שהגמרא אומרת שרק כאשר האיש אסור אז אף האשה אסורה, אם כן במקרה דנן שהבעל אינו מחויב להאמין לה נמצא שלדידו הרי היא מותרת לו ואם כן כיון שהבעל אינו עובר איסור אז אף האשה אינה עוברת איסור כלל אפילו אם היא באמת זינתה. אך הרשב"א והתוספות מוסיפים להקשות על דברי ה"ר אליעזר, שסברתו אינה מועילה אלא לענין שלא יהא הבעל חיב לגרשה, אבל הרי בגמרא מבואר שאם היא אשת כהן אז לא רק שאינו חייב לגרשה אלא אפילו היא אוכלת בתרומה, והלא לענין תרומה ודאי שהאיסור הוא עליה, ואם כן הרי היא צריכה להיות נאמנת ביחס לעצמה וצריכה היא להיות אסורה מלאכול בתרומה. והקרן אורה מתרץ את קושית הרשב"א, שהאיסור לאכול בתרומה אינו איסור עצמי אלא זהו תולדה של מה שהיא אסורה לבעלה הכהן ואם כן לא שייך להפריד ביניהם וכיון שלבעלה היא מותרת משום שאינה נאמנת ביחס אליו אז היא מותרת אף לאכול בתרומה. העולה מהדברים: יש שתי דעות בראשונים, מהו הדין תורה המקורי לפני התקנת חכמים. דעה א' סוברת, שהדין המקורי הוא כמו המשנה ראשונה שהיא נאמנת וחכמים תקנו שהיא לא תהיה נאמנת, (ויכולתם לתקן כך הוא, או מטעם שעקרו את הקידושין מלמפרע או שכדי לגדור פרצות יכולים הם לבטל דברי תורה). דעה ב' סוברת, שהדין המקורי הוא כמו המשנה אחרונה שאינה נאמנת, אלא שבתחילה תקנו חכמים להאמין לה שמכיון שהיא מבזה את עצמה בטענה זו על כן יש יסוד להאמין לה, ולאחר מכן בטלו חכמים את התקנה הזו משום שראו שיש חשש שמא עיניה נתנה באחר.

^[40] זהו פירוש הר"ן. ובתוספות מובא עוד פירוש בשם רבינו חננאל על דברי המשנה יעשו דרך בקשה, שחכמים יתפללו עליהם שיהיה להם ילדים.

למימרא [לומר] שלא הוה ביה [היה בו] מעשה אלא דיבור בלבד, ואף על פי כן — יכול החכם להתירו.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: אמר "קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שנשאל עליו" — נשאל על הנדר הראשון, ואחר כך נשאל על השני להתיר את זה שנשאל בפניו. ולפי מה שאמרנו אמאי [מדוע]? אי בעי [אם רוצה] — על האי ניתשיל ברישא [יישאל על זה בתחילה], ואי בעי [ואם רוצה] — על האי ניתשיל ברישא [יישאל על זה בתחילה]!

ומשיבים: מי [האם] הוא יודע הי [איזה] נדר נקרא ראשון והי [ואיזה] נקרא שני? והרי אין הדבר ברור מלשון הברייתא.

מתיבי [מקשים] עוד: "קונם שאיני נהנה והריני נזיר לכשאשאל עליו" — נשאל קודם על נדרו להתיר הנאה, ואחר כך נשאל על נזרו שחל עליו משנשאל. ואמאי [ומדוע]? אי בעי [אם רוצה] — על נדרו ניתשיל ברישא [יישאל בתחילה] ואי בעי [ואם רוצה] — על נזרו ניתשיל ברישא [יישאל בתחילה]! וכיון שאין אומרים כן, משמע שאין החכם יכול להתיר את הנדר אלא אם כן חל כבר. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחתה שיטה זו.

א משנה בראשונה היו אומרים: שלש נשים יוצאות מבעליהן בגט בעל כרחו ונוטלות את מה שמגיע להן על פי הכתובה, והן: אשת כהן האומרת לבעלה "טמאה אני לך", שאומרת שנאנסה, ונאסרה בכך על בעלה. וכן אשה האומרת לבעלה "שמים ביני לבינך" כלומר, טוענת טענה שאי אפשר להוכיחה, אלא היא ידועה לקדוש ברוך הוא בלבד, שאומרת שבעלה אינו בא עליה כראוי. וכן זו שנדרה "נטולה אני מן היהודים", שאוסרת עליה כל תשמיש, ובכלל זה של בעלה.

חזרו לומר, כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר שרוצה בו, ולשם כך תהא מקלקלת על בעלה על ידי אמירה כזו, ויוצאת ממנו וכתובתה בידה, שהאומרת "טמאה אני לך" — תביא ראיה לדבריה שאכן נאנסה. האומרת "השמים ביני לבינך" — יעשו בית הדין וידונו בדבר דרך בקשה ולא יכפו על הבעל לגרש. והאומרת "נטולה אני מן היהודים" — יפר לחלקו, חלק האיסור שלו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים אם תתגרש.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] לפי מסקנת הדברים במשנה שאלה זו: אשת כהן שאמרה לבעלה "טמאה אני", מהו שתאכל בתרומה? האם מאמינים לה לגבי ענין זה, ואוסרים עליה לאכול בתרומה משום זונה? רב ששת אמר: אוכלת בתרומה, כדי שלא תוציא לעז על בניה. שאם תיאסר באכילת תרומה, ייחשב הדבר כחיזוק לטענתה, ויניחו האנשים שבאמת נאנסה, ויוציאו לעז על בניה שאינם כהנים כשרים. רבא אמר: אינה אוכלת, כי אפשר לה דאכלה [שתהא אוכלת] חולין, ומוטב לחשוש לדבריה שאינה רשאית עוד לאכול בתרומה.

אמר רבא: ומודה רב ששת שאם נתארמלה (נתאלמנה) מבעלה הכהן שאינה אוכלת עוד תרומה. שכן מידי [כלום] הוא טעמא [הטעם] שהיא אוכלת בתרומה כשהיא נשואה אלא משום שלא תוציא לעז על בניה. אם נתארמלה ונתגרשה אמרי [אומרים אנשים]: השתא דאיתניסא [עכשיו הוא שנאנסה] שהדבר אירע לאחר שיצאה מבעלה, ולא יבואו להלעיז על הבנים שנולדו לה קודם לזה.

ג אמר רב פפא: בדיק לן [בדק, בחן, אותנו] רבא בשאלה זו: אשת כהן שנאנסה ויש בדבר עדים, האם יש לה כתובה או אין לה כתובה? וצדדי השאלה, האם לומר כי כיון שאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי [נחשב] ואנוסה אשת כהן יוצאת מבעלה בעל כרחה כמו אשת ישראל שזנתה מרצונה, לכן אין לה כתובה. או דילמא מצי אמרה ליה [שמא יכולה לומר לו]: אנא הא חזינא [אני הרי ראוייה] מצד עצמי להמשיך בנישואין, שהרי אילו היתה נשואה לישראל לא היתה נאסרת על בעלה באונס,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

That is to say that there was not yet any action but only speech, and even so the halakhic authority can dissolve the vow.

The Gemara raises an objection against this version of the tannaitic dispute from the aforementioned baraita: If one says: The property of so-and-so is konam for me, and for that reason I will not benefit from it, and deriving benefit from he who I will request dissolution for the vow is also konam for me, if he desires to dissolve the vows he must first request dissolution with regard to the first vow, and afterward he can request dissolution with regard to the second. But according to what was stated above, that all agree that a vow can be dissolved even before it has taken effect, why is this so? If he so wishes, he can first request dissolution with regard to this vow, and if he wishes, he can first request dissolution with regard to that one.

The Gemara answers: Does he know which vow is first and which is the second? The wording of the baraita is not at all clear on this point. Perhaps, if he so wishes, he can first request dissolution of the vow not to derive benefit from the halakhic authority from whom he will request dissolution of his vow.

The Gemara raises a further objection from the second baraita cited above: If one says: The property of so-and-so is konam for me, and for that reason I will not benefit from it, and I am hereby a nazirite for when I will request dissolution of this vow, if he desires to dissolve the vows he must first request dissolution with regard to his vow that rendered benefit from a particular person forbidden, and afterward he can request dissolution with regard to his vow of naziriteship that he accepted upon himself should he request dissolution of his first vow. But why must he proceed in this manner? If he so wishes he can first request dissolution with regard to his vow not to derive benefit from that other person, and if he wishes he can first request dissolution with regard to his vow of naziriteship. The fact that the baraita does not say this indicates that a vow can be dissolved only once it has gone into effect. The Gemara concludes: Here is a conclusive refutation of this version of the dispute between Rabbi Natan and the Rabbis.

MISHNA: Initially the Sages would say that three women are divorced even against their husbands’ will, and nevertheless they receive payment of what is due to them according to their marriage contract. The first is the wife of a priest who says to her husband: I am defiled to you, i.e., she claims that she had been raped, so that she is now forbidden to her husband. The second is a woman who says to her husband: Heaven is between me and you, i.e., she declares that he is impotent, a claim she cannot prove, as the truth of it is known only to God. And the third is a woman who takes a vow, stating: I am removed from the Jews, i.e., benefit from sexual intercourse with any Jew, including my husband, is forbidden to me.

They subsequently retracted their words and said that in order that a married woman should not cast her eyes on another man and to that end ruin her relationship with her husband and still receive payment of her marriage contract, these halakhot were modified as follows: A priest’s wife who says to her husband: I am defiled to you, must bring proof for her words that she was raped. As for a woman who says: Heaven is between me and you, the court must act and deal with the matter by way of a request, rather than force the husband to divorce his wife. And with regard to a woman who says: I am removed from the Jews, her husband must nullify his part, i.e., the aspect of the vow that concerns him, so that she should be permitted to him, and she may engage in sexual intercourse with him, but she is removed from all other Jews, so that if he divorces her she is forbidden to all.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages, based on the second ruling of the mishna: If the wife of a priest said to her husband: I am defiled to you, what is the halakha with regard to whether she may partake of teruma? Is the halakha that just as she is not believed with regard to divorce, so she is not believed with regard to teruma, or is the halakha that with regard to teruma she is believed, and therefore it is prohibited for her to partake of teruma, as is the halakha of a woman married to a priest who engages in sexual intercourse with a man other than her husband? Rav Sheshet said: She may partake of teruma, so that she not cast aspersions on her children. If she is barred from partaking of teruma, people will see this as supporting her claim that she had been raped, and rumors will circulate that her sons are unfit for the priesthood. Rava said: She may not partake of teruma, as she can partake of non-sacred food, and it is preferable that her claim that she is no longer permitted to eat teruma be taken into account.

Rava said: And Rav Sheshet concedes that if this wife of the priest who claimed to have been raped was then widowed from him, she may not continue to partake of teruma. Why? Isn’t the reason that she is permitted to partake of teruma only that she should not cast aspersions on her children? This being the case, if she was widowed or divorced, people will say that only now it occurred that she was raped, i.e., the entire incident occurred after she was no longer married to her husband. Therefore, rumors will not circulate that the children that she bore him beforehand are unfit.

§ Rav Pappa said: Rava tested us with the following question: As for the wife of a priest who was raped in the presence of witnesses, is she entitled to receive payment of her marriage contract or is she not entitled to receive payment of her marriage contract? The Gemara explains the two sides of the question: Is the halakha that since rape with regard to a woman married to a priest is like willing sexual intercourse with regard to a woman married to an Israelite, as the wife of a priest who was raped is obligated to leave her husband, just as the wife of an Israelite who willingly engaged in sexual intercourse with another man is obligated to leave her husband, she is therefore not entitled to receive payment of her marriage contract? Or perhaps she can say to him: I am fit to continue being married, as, if her husband were an Israelite she would not be forbidden to him after being raped.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובתן האומרת טמאה אני לך השמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודי' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים:

בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת כו'. ומיירי באשת כהן, וכדאמר בגמרא, השמים ביני לבינך כלומר שאינו יורה כחץ וכדמפרש בגמרא, ודוקא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה, הא לאו הכי אלא דאמרה דבעיא בני משום פריה אי נמי דאמרה סתם לא מפקינן לה מיניה, ואפילו למשנה ראשונה דאמרי לה זיל לא מפקדת, כדאמר בשלהי פרק הבא על יבמתו [יבמות סה, ב].

והאומרת נטולה [אני מן] היהודים. כלומר מתשמיש היהודים. ואם תאמר כיון (שהוא) [שהיא] נותנת אצבע בין שיניה אמאי יוציא ויתן כתובה, פירש בתוספות בשם רש"י דכיון דאסרה נפשה בכל תשמיש היהודים ודאי מצטערת היא בתשמיש, ואנוסה היא.

חזרו לומר האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. ואם תאמר והא כיון דאמרה הכין שותיה ביאת הבעל חתיכה דאיסורא, (והיינו כמאכילין) [והיכי מאכילין – לפי השי"מ] לה דבר האסור לה, ותנן האומרת קדשתני והוא אמר לא קדשתיך, הוא מותר בקרובותיה (כו') [והיא אסורה בקרוביו – לפי השי"מ], ותירץ ה"ר אליעזר ז"ל דזונה לא מוזהרת מכהן אלא כל היכא דאיהו מוזהר, וכדאמר ביבמות [פד, ב] כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת דלא יקחו כתיב [שאין הזונה מוזהרת אלא הכהן הוא שמוזהר]. אבל הר"מ בר שניאור הקשה, דהא שריא לה אף באכילת תרומה אף על גב דזונה אסירא [בתרומה – לפי השי"מ], אלא יש לומר דהאי טענה דעיניה נתנה באחר טענה גדולה היא, לפי שאין האשה עשויה לפרסם עצמה בכיוצא בזה, אלא שעיניה הוא שנתנה וסמכי עליה להתירה בחששא זו, בין לבעל בין לתרומה. ואינו מחוור בעיני עדיין, דהיכי אפשר דמן הספק נתיר לאו דזונה ותרומה דאורייתא, אדרבה בכל מקום ספיקא דאורייתא לחומרא, ומסתברא לי דתנאי בית דין כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מידי בעליהן, ומשום מיגדר מלתא תקון הכי, דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה כל היכא דאיכא משום מיגדר מילתא, כדאיתא ביבמות ריש פרק האשה רבה (יבמות צ, ב) דשקלו וטרו בה בהאי מלתא אי בית דין מתנין לעקור דברי מן התורה אם לאו, ואמרינן [תשמע – לפי השי"מ] אליו תשמעון, אפילו אומר לך [לך] עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו, אלמא מתנין בכל מקום ודחינן מיגדר מלתא שאני, ואתי למיפשט [תו – לפי השי"מ] מהא דאמר רבי אליעזר בן יעקב, שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מין הדין, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת, והביאוהו לבית דין וסקלוהו מפני שהשעה צריכה לכך, ודחינן נמי משום מיגדר מילתא, אלמא כל היכי דאיכא למיגדר בה בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, ולא שחכמים עוקרין דבר מן התורה מדעתן, אלא אחת ממצות התורה היא לשמוע אל דברי השופט אשר יהיה בימים ההם, וכל שהן רואין להתיר לצורך מותר מן התורה, והכא נמי משום מיגדר מלתא שלא תהא כל אחת אומרת טמאה אני לך ומפקעת עצמה מיד בעלה, עמדו וגדרו והתנו שאפילו היא כדבריה שתהא מותרת, בין לבעל בין תרומה, וכל שכן לגירסת מקצת ספרים שהם גורסים שם אלא מיגדר מלתא שאני, כלומר שהאומר בית דין מתנין בכל מקום לעקור דבר מן התורה הוא דאמר הך, ולומר שאפילו תרומה דאורייתא, משום דלמא פשע אפקוה רבנן לחולין, דכל מה שהן עושין למיגדר מלתא הוא, וכולהו ילפינן מדכתיב אליו תשמעון, דלפי אותה גירסא כל שכן דניחא הכא. ואם תאמר אי מתניתן דהכא תליא בההיא פלוגתא דהתם, אמאי לא אתיוה התם בהדי כל כל הנך דקא מותיב מינייהו, למאן דאמר אין בית דין מתנין, ויש לומר דאיכא לדחויי, דשאני הכא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, והויא פנויה בשעה שנאנסה, והוא דקאמרה שאנסה אחד מן הכשרים לה, וכדדחינן ההיא דבטלו מבוטל דברי רבי ר' שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול לבטלו, ולא להוסיף על תנאו, דאם כן מה כח בית דין יפה, ואמרינן התם והא הכא דמדאורייתא אינו טבל ומשום מה כח בית דין יפה שרינן אשת איש לעלמא, ודחינן אין מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והא דאמרינן נמי הכא דשריא לה בתרומה הוה מוקי לה בתרומה דרבנן, כדדחינן ההיא דמאימתי יורש אדם אשתו וכו' ויורשה ומטמא לה (ואוכל) [ואוכלת בגינו – לפי השי"מ] בתרומה, ודחי בתרומה דרבנן, וכל שדחה לו בדכותה תו לא בעי לאותובי מינה, וכדאמרינן נמי התם אמר ליה בעאי לאותובך ערל והזאה ואזמל וסדיר בציצית, וכבשי עצרת, וכיון דשנית שב ואל תעשה הוא ולאו מיעקר הוא, כלהו נמי שב ואל תעשה נינהו. כן נראה לומר. וכתבו בתוספות דאשת ישראל שאמרה לבעלה טמאה אני לך, ואמר לה בעלה שמאמינה איהו נמי שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואסירא ליה לעולם ואפילו אם תחזור היא ואמרה דבאונס היה, אבל אמרו דמשמתין ליה על שגרם שתאסר לו אשתו בהודאתו ועובר על תקנת רבינו גרשום ז"ל.

(שם) מתני' בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה. פי' יוצאות בגט ונוטלות כתובה דהיינו מנה מאתים אבל לא תוספת דאדעתא דהכי לא אקני לה והכי משמע בכתובות [דף נד: ודף נו.] ולא נפקא לן מינה מידי דלית הלכתא כמשנה ראשונה:

האומרת טמאה אני לך. פרישנא בגמרא באשת כהן שטוענת שנאנסה והיא אסורה לו וכיון דבאונס הוי ליכא לאפסודה כתובתה:

והאומרת השמים ביני ובינך. כלומר שאינו נזקק לה כראוי דהיינו שאינו יורה כחץ דהיינו ודאי פירושא דהאי לישנא דאילו בטענה שאינו נזקק לה כלל אף הוא יודע בדבר כמותה מיהו זמנין דאיהי טענה הכי סתם אפי' על שאינו נזקק לה כלל אבל ב"ד מפרשין דבריה ואומרים לה מה דעתה בלשון זה וזו יוצאה מבעלה כיון שאינו ראוי להוליד כיון דאתיא בטענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה דאי לא אמרינן לה זילי לא אפקדת אפריה ורביה כדאיתא בסוף פרק הבא על יבמתו [דף סה:]:

והאומרת נטולה אני מן היהודים. פי' שאסרה עליה הנאת תשמיש כל היהודים ובעלה בכלל [לעיל דף טו: ודף פא:] דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואמרי בני משנה ראשונה שזו ג"כ יוצאת ונוטלת כתובה אע"פ שהיא גרמה איסור לעצמה ונתנה אצבע בין שיניה דגלי אדעתה שהתשמיש קשה לה מחמת חולי שיש לה בגופה או דבר שמזיק לה התשמיש. ולאו לאפוקה נפשה מבעלה עבדא וכיון דכן כופין אותו לגרש וליתן כתובה דלא גרע הא ממקמץ ומצרף נחשת שכופין כדאיתא בכתובות [דף עז.]:

חזרו לומר שלא תהא אשה. נאמנת בדבר מכל אלו:

שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. פי' כשאינו מאמינה אבל אי קים ליה בגוה דקושטא קאמרה הרי היא אסורה לו בין על פיה בין על פי עד אחד ואפי' בעובד כוכבים שאינו בתורת עדות וכדפרישנא במס' קדושין (בפרקא בתרא) [בפרק ג' דף סו.]. ובדלא קים ליה בגוה ולא מהימן לה הוא דלא מפקי' שאין דבר שבערוה פחות משנים והיינו כולהו עובדי דמייתו לקמן בשמעתין ומה שכתוב בתוס' שתקן רבינו גרשום ז"ל שאם מאמינה בכך היה משמתין ליה מפני שגרם איסור זה היינו היכא דלא קים ליה בגוה:

והשתא דאמרינן דכי לא מהימן לה לא מתסרא ליה לדידה נמי ליכא איסורא ולא מבעיא באשת כהן שנאנסה (ד) שלא הוזהרה דמשתריא לכהן פסול שלא לינשא לכהונה ובני אהרן הוא שהוזהרו בכך כדאיתא בקדושין אלא אפילו להאכילה בתרומה דאמרי' בגמרא דלא מהימנא ומשתריא בה דאע"ג דזונה ודאי אסירא בתרומה והוה לן למימר דשויתא אנפשה חתיכה דאיסורא אפי' הכי משום דהך חזקה דנתנה עיניה באחר אלימא והיא לא באה מתחלה ליאסר בתרומה אלא לאסור עצמה לבעלה אומדן דעתא דמוכח הוא דקא משקרא דכי היכי דלא מהימנא לגבי בעלה לא מהימנא נמי לגבי נפשה לאתסורי בתרומה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום מיגדר מילתא כדאיתא ביבמות [דף צ:]:

השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה. כלומר אין ב"ד נזקקין אליה ואין מאמינים אותה אלא שיעשו דבריהם דרך פיוס הן לפייסה שלא תאמר כן ותתן לבה על בעלה הן לפייסו אם רואין שקטטה מתרבה ביניהם ובירושלמי [כאן הלכה יב] אמרו יעשה סעודה ויפייס. ופירשו השמים ביני לבינך כמו שהשמים רחוקים מן ארעא כך הדא אתתא רחיקא מבעלה:

האומרת נטולה אני מן היהודים יפר חלקו. פי' דהא דברים שבינו לבינה הוא ומופר לגבי דידיה הילכך יפר חלקו ואפילו נדרה על דעת רבים דלגבי הפרה לא מהני מידי ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים לאחר שתתגרש או תתאלמן ואם לא רצה להפר וקיים לה נותן אצבע בין שיניה ויוציא ויתן כתובה הכי איתא במסכת כתובות [דף עא.] וקיימא לן כמשנה אחרונה:

(שם) גמ' אמר רב פפא בדיק לן רבא אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי ואין לה כתובה. פי' כי היכי דאשת ישראל שזינתה ברצון אין לה כתובה כך אשת כהן שנאנסה כיון דאסירא ליה אין לה כתובה או דילמא אמרה ליה אנא הא חזינא דאנוסה הייתי ולא גרמתי אני ונסתחפה שדהו ואמרנא ליה מתני' היא האומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה אי באונס מי מיתסרא ואלא באשת כהן ואי ברצון כלום יש לה כתובה מי גרעא מאשת ישראל ברצון אלא לאו באונס וקתני יש לה כתובה:

מי ידע הי קמא והי בתרא. מי יוכל לידע מלשון הברייתא אם פלוני ראשון אם החכם ראשון תנא אתא לאשמועינן דשתי התרות צריך וישאל על איזה מהן שירצה ויהיה ראשון ואחר כך ישאל על השני וה"ה דמצי למידחי דרבי נתן היא כדמשני בסמוך:

נשאל על נדרו ואח"כ נשאל על נזרו. וע"כ דוקא קאמר על נדרו תחלה משום דאי אפשר לו לשאל על הנזירות עד שיחול:

מתני' האומרת טמאה אני לך. באשת כהן מיירי דנאסרה לבעלה באונס ולא הפסידה כתובתה והאמינוה חכמים לאסור עצמה על בעלה וכיון דיוצאה בגט נוטלת כתובתה דמספר כתובתה נלמוד לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

נטולה אני מן היהודים. שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עליה ואע"ג דאמרינן בפרק המדיר (ד' עא.) היכא דנדרה איהי דיוצאה בלא כתובה דהיא נתנה אצבע בין שיניה רש"י פירש ביבמות (דף קיב.) כיון שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עליה ודאי אנוסה היא כי קשה תשמיש לה וסברה משנה ראשונה דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוי דאפשר שיגרשנה:

השמים ביני לבינך. מפרש בגמרא דאינו יורה כחץ כלומר שהדברים דקמי שמיא גליא ואינו יכול לברר ומיירי בבאה מחמת טענה דאמרה בעינן חוטרא לידא ומרא לקבורה דאי לאו הכי אמרי' לה זילי לא מפקדת אפריה ורביה:

חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר. נתקלקלו הדורות וחשו שהיא משקרת להפקיע עצמה מתחת בעלה:

תביא ראיה לדבריה. ולא מהימני לה בלא ראיה:

יעשו דרך בקשה. יבקשו ממנה שלא תדבר עוד בו בירושלמי מפרש ויעשה סעודה ויפייס:

יפר חלקו ותהא משמשתו. דהוי דברים שבינו לבינה ומפר לעצמו:

מהו שתאכל בתרומה. למשנה אחרונה נהי דחשו חכמים שהיא משקרת ואינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה לגבי אסור דידה דאסורה בתרומה לפי דבריה נאמנת או לא:

אפשר דאכלה חולין. ולא ירגישו שמחמת איסור פורשת מתרומה:

המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק השמיני והוא שאמר בראשונה היו אומרין שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה שמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר את חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים אמר הר"ם פי' טמאה אני לך הוא שתאמר שזנתה תחתיו וממה שכבר ידעת שאשת ישראל כאשר זנתה לא ימלט שיהיה זנותה באונס הנה היא מותרת לבעלה כמו שהתבאר בכתובות ואם זנתה ברצון אז תאסר על בעלה ואין לה כתובתה ואולם אשת כהן הנה היא אסורה לבעלה כאשר נבעלה בין באונס בין ברצון כמו שהתבאר בכתובות וכן הדין אצלנו שאשת כהן שנאנסה נאסרה על בעלה עם היותה שהתורה מנעה אותה ממנו תתחייב לתת לה כתובה לפי שהיא תאמר לו אנא הא קא חזינא את הוא דנסתחפה שדך הנה אמר בכאן בראשונה היו אומרים האומרת טמאה אני נוטלת כתובה ויוצאה אי אפשר זה הדין באשת ישראל בשום פנים שאם אמרה נטמאתי באונס הנה היא מותרת לבעלה ואם אמרה ברצון אין לה כתובה לפי שכל מי שמודה שזנתה ברצון הנה כבר אבדה כתובתה וכל תנאי כתובה אין לה ואפילו ממה שהוציאה מבית אביה זולת מה שיהיה קיים לא מנכסי מלוג ולא מנכסי צאן ברזל נוטלת מה שבפניה ויוצאה ולהבריחה אם ירצה לגרשה ואם ירצה לקיימה אחר שאין שם עדות כמו שהתבאר בכאן ולא נאמר לו שאם היה מכזבת לך ולזה תבעל אותה הנה הכתובה גם כן מחייבת לך לפי שהעיקר אצלנו אשר נפסקה ההלכה עליו בכל התורה פלגינן דבורא ר"ל שאנחנו נאמין הדבור בעצמו לענין מה ולא נאמינהו לענין אחר וכבר קדם לך מזה דמיונים במסכת יבמות הנה לא היה מאמרם אם כן בראשונה בלתי באשת כהן כשאמרה נטמאתי באונס שהם היו מאמינים אותה שיאמרו שהיא לא תותר לבעלה ותהיה אסורה עליו וכן אמרו בבאור בתלמוד וזכרנו זאת הכונה ונשלים אותה דע שזה שנזכר בתלמוד שהאשה כאשר אמרה לבעלה שהיא זנתה בטעות ובמחשבה שהוא בעלה ואמרנו שהיא בלתי נאמנת ושמנו טעם זה שאם תהיה נאמנת שתאסר עליו שאין זה כי אם באשת כהן והמעשיות נאמרות בתלמוד בזאת הכונה באשת כהן אבל אשת ישראל הנה אם תהיה נאמנת אע"פ כן תהיה מותרת לפי שהטעות מין מהאונס בלי ספק ואשוב אל כונת ענין השמים ביני לבינך שהיא תטעון בדבר אי אפשר הידיעה כי אם ליודע הנסתרות והוא שתאמר שהוא בלתי שלם למשגל ואינו יורה כחץ אשר לא תוכל ממנו בשום פנים והעיקר אצלנו היא קיים לה ביורה כחץ והוא לא קיים ליה לפי שהיא תדע זה בהרגשתה והוא לא ישער בזה שהוא לא ירגיש במה שהופרש מגשמו ולולא שחשבנו שמא עיניה נתנה באחר היינו מצווים לגרשה ולתת לה כתובתה ולזה אם היה הוא אשר ירצה לגרשה ולהוציאה מבלתי כתובה כאשר עמד עמה עשר שנים ולא תלד כמו שביארנו ביבמות הנה בזה ג' פנים אחד מהם שתאמר ולא נדע אם סבת זה הענין המנעות ההריון או ממנה הנה היא תצא בלא כתובה לפי שהעקר שהוא כאשר נפל הספק אוקים ממונא בחזקת מריה והשנית שנתאמת ותאמר הסבה ממנו לא ממני לפי שאינו יורה כחץ והתחייב לתת לה כתובה אבל אליו שיחרים בשם מי שלא יאמר האמת ולא יוכל להשביעה היסת כי הוא לא יוכל לומר שהוא יורה כחץ וזה הדין מבואר ואמרו יעשו דרך בקשה הוא שתשתדל ותבקש הנשארות עמו ולא תמהר הגירושין בשום פנים ולא תוכרח גם כן לעמוד עמו ולא יורה בה דין מורדת אבל נאריך הענין ונמצא בהם באופן הפשרה ולא נעשה דין ביניהם עד שיתרצו זה לזה וענין נטולה מן היהודים שהיא תאסר הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו מודרין הנאה ממנה ואמרו יפר חלקו מאמר נדחה לפי שהוא מאמר ר' יוסי כמו שהודעתיך וכן ביאר בתלמוד ואמנם לפי דעת חכמים הנה לו שיפר השבועה בכללה לפי שהיא מנדרי עינוי וכבר הודעתיך ששבועתה בלתי נעשית בדבר מזאת הכונה זולת באמרה הנאתי על פלנית אולם כל היהודים יפר ובארנו שהלכה כחכמים:

אמר המאירי בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כלומר שמודיעתו שזינתה ועל כל פנים אתה צריך לפרש את זו ר"ל טמאה אני לך באשת כהן ובביאת אונס שנאסרה עליו מחמת ביאת האונס ואינה מפסדת כתובתה אבל באשת ישראל אי אפשר לפרשה שאם תודה שזינתה ברצון אין לה כתובה אלא בלאותיה הקיימין כמו שהתבאר במסכת כתבות ואם אומרת שבאונס או בשגגה זינתה אף היא מותרת לבעלה וכמו שאמרו אונס לישראל משרא שרי אלא זו שהיא ראשונה שבמשנתנו ר"ל טמאה אני לך פירושה באשת כהן:

השמים ביני לבינך כלומר שטוענת עליו דברים שאי אפשר לבררן וזהו ענין השמים ביני לבינך כלומר שלא נודע אלא ליודע הנסתרות והוא שטוענת שאין ביאתו שלימה להיות ראויה להוליד כלומר שאינו יורה כחץ והיו אומרים שנאמנת מדין בריא ושמא בריא עדיף וכמו שאמרו איהי קים לה בהכי איהו לא קים ליה ומחייבין אותו לגרש וליתן כתובה ודוקא בבאה מחמת טענה ר"ל בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה שאם תובעת כן בלא טענה זו אלא שאומרת כן משום פריה ורביה או שאומרת כן סתם אין כופין אותו להוציאה אלא אמרינן לה זילי לא מפקדת כמו שביארנו ביבמות פרק הבא אלא שבאה מחמת טענה:

ויש מפרשין השמים ביני לבינך שאינו נזקק עמה כלל ונאמנת למשנה ראשונה אע"פ שהוא בריא ובריא ומביאין אותה ממה שאמרו בהגדה שרה אמנו טענה לאברהם השמים ביני לבינך שנאמר ישפוט ה' ביני ובינך ואברהם ודאי לא קראה שרה עליו חמס בכך אלא על שהיה מתרחק ממנה מכל וכל מחמת הגר ומכל מקום אינה קושיא שלשון זה ר"ל השמים ביני לבינך כולל את כל מה שאי אפשר ליודע לאחרים בצניעות אלא שזו שהוזכרה כאן היא בטענת יריה כחץ והוא שאמרו בהמגרש במה ששאלו באשה שאמרה לבעלה גרשתני אם נאמנת אם לאו והיה רבא אומר שאינה נאמנת הואיל ועבידא לבזויי נפשא בהכי מחמת תוקף הכעס והקשו לו מהשמים ביני לבינך של משנה ראשונה ונאמנת אע"פ שאין דרכה להתבייש בכך ותירץ כיון דלא סגיא דלא אמרה אין יורה כחץ כלומר שאין טענתה אלא ביורה כחץ ודאי כסופא איכא ואי לאו דקושטא היא לא הות אמרה ויש גורסין כיון דסגיא לה דאמרה אין יורה כחץ כלומר כיון שמצאה עצמה לומר כן ולא אמרה מרוחק הוא ממני מכל וכל שאינה טענה בזויה כל כך ודאי קאמרה וכן שהקשו לרב המנונא דאמר בגרשתני נאמנת מהשמים ביני לבינך דמשנה אחרונה שאינה נאמנת ותירץ נהי דבביאה ידע ר"ל שמרגיש בהפלטתו הואיל וביורה כחץ מיהא לא ידע סמכא אנפשה ומשקרא אלמא השמים ביני לבינך טענת יורה כחץ היא ואע"פ שבתלמוד המערב פרשו השמים ביני לבינך כמה דשמיא רחיקא מן ארעא כך הדין איתתה מבעלה שמא אף כשאינו יורה כחץ ריחוק הוא שהרי הביאה כמי שאינה ומכל מקום לדעתם הם גורסים בגמרא כיון דסגיא דקאמרה אין יורה כחץ כלומר ואומרת שאינו נזקק עמה כלל מהימנא ובתירוצו של רב המנונא הם מפרשים נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע כלומר באומרת השמים ביני לבינך סתם לומר שאינו נזקק עמה כלל וסומכת על שיהא בעלה טועה לומר שמא מתוך שאינו יורה כחץ היא טוענת כן ואין כאן עזות אצלה ומכל מקום עיקר הדברים שמשנתנו ביורה כחץ והיתה נאמנת מדין בריא ושמא אבל מטענת שאינו נזקק עמה כלל לא דברו במשנה זו ובגמרא נבאר את דינה בע"ה:

נטולה אני מן היהודים ר"ל שהדירה עצמה מהנאת תשמיש כל היהודים שבעולם ואף הבעל בכלל והיו סבורים במשנה ראשונה שלא יהא הבעל יכול להפר חלקו אחר שאינו יכול להפר את כולו שהרי הנאת תשמיש שאר היהודים אינו מדברים שבינו לבינה ולא מנדרי עינוי ונמצאת אסורה אף בתשמיש שלו ומתוך כך יוציא ויתן כתובה ואע"פ שהיא נתנה אצבע בין שיניה פרשו גדולי הרבנים במסכת יבמות שמאחר שאסרה עצמה בכל תשמיש היהודים ודאי מתוך צער תשמיש הוא והרי היא כאנוסה ושמא תאמר היאך חל הנדר על תשמיש האחרים בעודה אשת איש והרי כבר אסורה ועומדת בכך ואין איסור חל על איסור מכל מקום הרי הוא איסור כולל ומתוך שחל נדרה על תשמיש הבעל אף הוא חל על תשמיש האחרים זהו דין משנה ראשונה:

חזרו לומר שמא עיניה נתנה באחר וטוענת כך כדי לצאת מזה לינשא לו ומעתה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ואם לא תביא ראיה אינה נאמנת ומותרת לו ושמא תאמר והרי היא מכל מקום אסורה בביאתו ושויתה לביאת הבעל חתכה דאיסורא והיאך מאכילין לה דבר האסור לה והרי במסכת קידושין אמרו היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו תירצו בתוספות שהזונה אינה מוזהרת על ביאת הכהן אלא הכהן הוא שמוזהר בה ואין זה כלום שהרי אמרו ביבמות פ"ד ב' כל דהוא מזדהר איהי נמי מזדהרא אלא שאפשר לישב דבריהם שזו הואיל ולא נודע לו אלא על פיה אם אינו מאמינה בלבו אינו מוזהר עליה וכל דאיהו לא מזדהר איהי נמי לא מזדהרא אלא שקשה להם שהרי הותרה אף באכילת תרומה כמי שיתבאר בגמרא והזונה אסורה בתרומה והיאך מאכילין לה דבר האסור לה ולי נראה שמאחר שהותרה לו אם אתה מפקיעה מן התרומה נמצאו דברי חכמים חוכא וטלולא וכל דיני כהונה נגררים הם אחר היתרה לבעל או איסורא ומכל מקום הם מתרצים שטעם עיניה נתנה באחר חזק כל כך שסומכין עליה להתירה בין לבעל בין לתרומה שאין אשה עשויה לפרסם עצמה בכך אלא שעיניה נתנה באחר ואע"פ שלאו של זונה ותרומה דאוריתא לחומרא הרי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה לתקנה גדולה כזו שלא יהו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מבעליהן ומיגדר מילתא שאני כמו שהתבאר ביבמות פרק האשה רבה והלכך כל שאומרת טמאה אני לך אם אינו מאמינה מותרת לו ומותרת בתרומה:

ואם אשת ישראל היא נאסרה לו שזנתה ברצון אם אינו מאמינה מותרת לו אלא שאם הוא מאמין בה כתבו בתוספות דאיהו נמי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסורה לו אף אם תחזור ותאמר שבאונס היה אלא שהם חזרו וכתבו שמנדין אותו על שמאמין בה וגורם שתאסר לו בהאמנתו ועובר על תקנת רבנים קדומים ומכל מקום אנו כתבנו בשלישי של קדושין שאינה אסורה בהאמנתו אף בעד אחד אע"פ שמאמין בענין אם אין אותו העד נאמן לו כשנים הכל כמו שביארנו שם בארוכה:

אמרה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה כלומר שאינה נאמנת שמא מתוך שאינו בקי בכך מעיזה לומר כן אלא שמתוך שאי אפשר להכחישה בבריא מונעין אותה דרך בקשה כלומר שמבקשין ממנה שלא תטעון עליו כן אחר שאינה נאמנת וגאוני הראשונים מפרשים שירבו בתפלה שתתעבר הימנו כדי שיהא כריסה מכחישה ועיקר הדברים כדעת ראשון ושמא תאמר והלא ביבמות פרק הבא אמרו הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה בדברים שבינו לבינה ר"ל ביורה כחץ היא נאמנת ומשום דאיהי קים לה ואיהו לא קים ליה התם אין היא רוצה להתגרש והוא הוא שבא לגרשה ומתוך כך במאי דקים לה ולא קים ליה היא נאמנת אבל זו שבכאן הואיל והיא באה לכופו שיגרשנה אינה נאמנת:

נטולה אני מן היהודים ור"ל לענין תשמיש יפר חלקו שהרי בעל מיפר במקצת כמו שביארנו ומשמשתו ותהא נטולה מתשמיש שאר היהודים אף לכשתתגרש הימנו או תתאלמן ואינו יכול להפר מן השאר שהרי אין בו עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ומכל מקום יש מפרשים נטולה אני מן היהודים שלא בהנאת תשמיש לבד אלא בכל הנאה שבעולם ולא נאמר יפר חלקו אלא לדעת רבי יוסי אבל לרבנן יפר בכל שהרי יש בו עינוי נפש אלא אם כן בהנאתי על פלני כמו שהתבאר ואף ע"פ שלענין פסק ודאי כל שפירטה בנדרה כל הנאה שבעולם כך הוא לענין ביאור מיהא עיקר הדברים כדעת ראשון:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה כמשנה אחרונה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו במשנתנו באומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת ומותרת לבעלה וכן שאם היא אשת כהן מותרת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה שהן בני זונה ויפסלו מן הכהונה מכל מקום אם נתאלמנה או נתגרשה ויש לה בנים מן הכהן אע"פ שהיתה ראויה לאכול בשביל בניה אינה אוכלת שהרי אין כאן לעז בנים שאף הם אומרים אחר שנתגרשה או נתאלמנה נבעלה לפסול לה ונאסרה בתרומה:

פיסקא בראשונה היו אומרין כו' עיין בקונטרס במהדורא בתרא בס"פ הבע"י ובס"פ ב"ש:

טמ' מהו שתאכל בתרומה פי' דאלו נשתמיש בעלה כופה אותה ואפי' אמרה לא בעינא כתובה ובעינא מיפה דלא בעינא למיעבד איסורא לא צייתי לה שאין האיש מוציא אלא לרצונו ואם אנה מתרצה לו היא מותרת ומפסדת אפי' מה שהביאה מבית אביה וכל נכסי מלוג שלה ולא מבעיא לן אלא בתורהמ שאין לו לבעל כלום בדבר זה ואין לחוש אלא על הבנים:

נשלם מסכת נדרים שבח לעוזר דלים ולדור דורים

למימרא דלאו מעשה ההוא דשרקיה בטינא לא היו דברים מעולם דומיא דפרק הזהב גבי ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי וכו'. והא אמרו ליה רבנן לרבא אי בעיא קיבולי מי שפרע א"ל לא היו דברים מעולם. ויש מפרשים דלא הוה מעשה ההוא מעשה אינו עיקר שלא היה צריך לשבשיה ולשרקיה כי הוה מצי למשאל אף על גב דלא חל הנדר.
תיובתא והכא לא מצי לשנויי רבי נתן היא דהא לכולי עלמא קאמר דמצי מיתשיל אף על גב דלא חל הנדר. הרא"ם ז"ל.
וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים כלומר ויכול להפר קודם שיחול הנדר. ועוד דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא היא והלכתא כסתם. פירוש סתם במתניתין דתנן לעיל קונם שאני נהנה לאבא ולאביך אם עושה אני על פיך הרי זה יפר אף על פי שלא חל הנדר ומחלוקת בברייתא היינו רבי נתן ורבנן. ואף על גב דאמרינן ההוא גברא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומסתברא דלא חל הנדר היינו בכל שתלאו באם דומיא דמתני' קודם הנאת אבא ואביך אם עושה אני לפיך. וכן עובדא דגמרא דאמר תיתסר הנייתא דעלמא עלי אי נסיבנא עד דגמירנא דאיפשר דלא לא חאיל לעולם. אבל כל שלא תלאו באם אלא דאמר יאסר בשר עלי למחר ודאי יכול להתירו קודם שיגיע זמן איסורו שהנדר חל אלא שלא הגיע זמן איסורו וודאי אתי זמן איסורו. ויש מפקפקים בדבר זה לומר שגם זה בכלל לא חל הנדר ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.

ולענין הפרה קיימא לן כחכמים דאמרי דבעל מיפר אף על פי שלא חל הנדר כמו שפסקנו למעלה. ומיהו קצת תימה יש אמאי לא קיימא כרבי נתן והא סתם מתניתין כוותיה אזלא. הרי"ץ ז"ל. וכבר כתבתי למעלה דגרסתו היתה לא יפר כקצת גרסאות.

מתניתין השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה וכו'. וטעמא דמהימנא דאי לאו דאמרה קושטא לא היתה מוציאה מפיה דבר מגונה כזה. ואפילו יכחישנה בעלה אין בכך כלום כדאמרינן ביבמות בעל הוא דלא מיהמן דהיא קים לה והוא לא קים ליה. והא דאמרינן בהבא על יבמתו נשאת לראשון ולא היו לה בנים וכו' משלישי תצא שלא בכתובה אפילו למשנה ראשונה דהתם שאינה טוענת כך. שטה.

ונטולה אני מן היהודים כלומר כבר נדרתי שלא יהא שום יהודי נהנה ממני. עד כאן. פירוש.

ונטולה אני מן היהודים. וכן האשה שאמרה לבעלה נטולה אני מהנאת כל איש יהודי אם משמשתיך אני הרי זו יוצאת מבעלה אלא שנוטלת ממנו כתובתה. וכי תימא וכיון דהיא גרמה איסורא אמאי שקלה כתובתה והיא היא נתנה אצבע בין שיניה. פירש רש"י ז"ל וכו' ככתוב בתוספות. הרנב"י ז"ל. אבל בשיטה פירש בענין אחר ולפיכך אין לתרץ כפירוש רש"י ז"ל. וז"ל: נטולה אני מן היהודים הנאתי תאסר על כל היהודים יוצאה אף על פי שהוא יכול להפר חלקו שמאחר שנאסרה על שאר היהודים דבר משכר הוא שינהוג הוא היתר בה. ולא ידעתי לפרש אמאי נוטלת כתובתה. ונראה לומר שנוטלת כתובתה לא קאי אכלהו אלא אתרתי. שטה.

חזרו לומר האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. וא"ת והא כיון דאמרה הכין שויתה ביאת הבעל חתיכה דאיסורא והיכי מאכילין לה דבר האסור לה ותנן האומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. ותירץ הר' אליעזר ז"ל דזונה לא מיזדהרא מכהן אלא כל היכא דאיהו מזדהר וכדאמרינן ביבמות כל היכא דאיהו מוזהר איהי מזדהרא דלא יקחו כתיב ואין הזונה מוזהרת אלא הכהן הוא שמוזהר. אבל הר"מ ב"ר שנאור ז"ל הקשה דהא שרי לה אף באכילת תרומה אף על גב דזונה אסירא בתרומה. אלא יש לומר דהאי טענה דעיניה נתנה באחר טענה גדולה היא לפי שאין האשה עשויה לפרסם עצמה בכיוצא בזה אלא שעיניה הוא שנתנה וסמכו עליה להתירה בחששא זו בין לבעל בין לתרומה. ואינו מחוור בעיני עדיין דהיכי איפשר דמן הספק נתיר לאו דזונה ותרומה דאורייתא אדרבה בכל מקום ספיקא דאורייתא לחומרא. ומסתברא לי דתנאי בית דין היה כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מידי בעליהן ומשום מיגדר מילתא תקון הכי דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה כל היכא דאיכא משום מיגדר מילתא כדאיתא ביבמות בריש פרק האשה רבה דשקלו וטרו בה בהא מילתא אי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה אם לאו ואמרינן תשמע אליו תשמעון אפילו אומר לך לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל לפי שעה שמע לו אלמא מתנין בכל מקום ודחינן מיגדר מילתא שאני ואתי למפשט תו מיהא דאמר רבי אליעזר בן יעקב שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה ולא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב סוס בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו מפני שהשעה צריכה לכך ודחינן נמי משום מיגדר מילתא. אלמא כל היכא דאיכא למיגדר בהא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה. ולא שחכמים עוקרין דבר מן התורה מדעתן אלא אחת ממצות התורה הוא לשמוע אל דברי השופט אשר יהיה בימים ההם. וכל שהן רואין להתיר לצורך מותר מן התורה. והכא נמי משום מיגדר מילתא שלא תהא כל אחת אומרת טמאה אני לך ומפקעת עצמה מיד בעלה עמדו וגדרו והתנו שאפילו היה כדבריה שתהא מותרת בין לבעל בין לתרומה. וכל שכן לגירסת מקצת ספרים שהם גורסים שם אלא מיגדר מילתא שאני כלומר שהאומר בית דין מתנין בכל מקום לעקור דבר מן התורה הוא שאמר הך ולומר שאפילו תרומה דאורייתא משום דילמא פשע אפקוה רבנן לחולין דכל מה שהן עושין למיגדר מילתא הוא וכולהו ילפינן מדכתיב אליו תשמעון דלפי אותה גירסא כל שכן דניחא הכא. וא"ת אי מתניתין דהכא תליא בההיא פלוגתא דהתם אמאי לא אתיוה התם בהדי כל הנך דקא מותיב מינייהו למאן דאמר אין בית דין מתנין. וי"ל דאיכא לדחוייה דשאני הכא דכל המקדש אדעתא ררבנן ואפקעינהו רבנן לקידושיה והויא פנויה בשעת שנאנסה. והוא דקאמרה שאנסוה אחד מן הכשרים לה וכדדחינן ההיא דבטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אמר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו דאם כן מה כח בית דין יפה ואמרינן התם והא הכא דמדאורייתא אינו בטל ומשום מה כח בית דין יפה שרינן אשת איש לעלמא ודחי אין מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והא דאמרינן נמי הכא דשרינן לה בתרומה הוה מוקי לה בתרומה דרבנן כדדחי ההיא במאימתי יורש אדם את אשתו קטנה וכו' ויורשה ומטמא לה ואוכלת בגיטו בתרומה ודחי בתרומה דרבנן וכל שדחה לו בדכוותה תו לא בעי לאותוביה מינה. וכדאמרינן נמי התם א"ל בעאי לאותיבך ערל והזאה ואזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת וכיון דשנית שב ואל תעשה הוא ולאו מיעקר הוא כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון שטה: תביא ראיה לדבריה ולא תאמן לאסור עצמה על בעלה שחשודה היא לשקר על זאת. ולא אמרינן מגו דאי בעיא אמרה לעולם אני שופעת זבה מהימנא שהרי יכולות חברותיה לבודקה על זאת. ואי קשיא היאך תבעל היא לו שהרי היא עשתה את בעלה חתיכה דאיסורא על עצמה ועוברת גם בלפני עור לא תתן מכשול. יש לומר לפני עור ליכא שהרי בעל כרחה נבעלת לו ואין לומר לעצמה ליכא איסורא שלא מצינו זונה מוזהרת שלא להנשא לכהן דלכהן הזהיר הכתוב אשה זונה וחללה לא יקחו דהא אמרינן ביבמות בריש יש מותרות לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש וכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת. וי"ל דהוא מוזהר פירושו דהוא צריך לנהוג בה איסור מטעם דלא מהימנא גם היא אינה מוזהרת. שיטה. וז"ל בגמרא מהו שתאכל בתרומה לפי משנה אחרונה דאמרינן לא מהימנא לענין בעלה לגבי דידה מהימנא למהוי נבעלה לפסול לה ואמרינן ביבמות בפרק אלמנה נבעלה לפסול לה פסולה מן הכהונה ומן התרומה או דילמא מותרת משום לעז בניה לא שרינן לה. שטה.
תביא ראיה עדים שיודעים שנטמאה וכגון שלא התרו בה שאם יהו מתרין בה אל תעשי חייבת סקילה או כגון שנאנסה והיא אשת כהן וכדמוקי לה בגמרא. עד כאן. פירוש.
השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה יבקשו ממנה שלא תחוש וכרבנן דאמרי לא מיפקדא ואם היא לא תתפייס לא ניחוש. והא דאמרינן בהבא על יבמתו הוא אומר מינה והיא אמרה מיניה איהי מהימנא דהוא קים לה כרוצה לעמוד אצל. והוא מגרשה בעל כרחה קאמרר ומהימנא לגבות כתובתה קאמר דכיון שהיא אינה חפצה בגירושין אין לחושדה שמא עיניה נתנה באחר. עד כאן. שטה.

השמים ביני ובינך יעשו דרך בקשה אם ירצה הבעל לגרשה וליתן כתובה ובלא שהתה עמו עשר שנים. אי נמי בששהתה ואינה באה מחמת טענה כדאיתא בסוף הבא על יבמתו אבל אם בא מחמת טענה אפילו להוציא כיפינן וליתן כתובה. ונטולה מן היהודים יפר חלקו וישמשנה ואם יגרשנה או מת תהא נטולה מן היהודים. ואין שייך כאן לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו שהרי כאן בלא נדר אסורה לתשמיש לאחרים. ועיקר איסור דידה על בעלה קא אמרת והרי הפר לה מה שאסרה. ומיהו אם ימצא נדר רווחא למיחל כגון שגירשה יחול ותהא נטולה אפילו ממנו אם רוצה להחזירה. ומיהו בריש פרקין אמרינן דברים שבינה לבינו לעצמו מיפר לגמרי. הרא"ם ז"ל.

נטולה אני מן היהודים יפר חלקו מטעם דברים שבינו לבינה ולא מטעם נדרי עינוי נפש. ותהא נטולה מן היהודים. למעלה פירשנו אמאי לא אמרינן בהפרת בעל נדר שהיפר מקצתו הופר כולו ולולי ממקום אחר הוצרכנו לומר כן היינו יכולין לפרש ותהא נטולה מן היהודים פירוש אם היא רוצה תחזיר ותדור נדר אחר להיותה נטולה מן היהודים ולא מבעלה. שטה.
ואמרו בתוספות שיש בתקנות רבי גרשום ז"ל דמשמתינן ליה מפני שהוא גורם איסור זה שלא היה לו להאמינה בכך. מיהו מסתברא דאי קים ליה בגוה חרם אין כאן נדוי אין כאן דודאי יש לחוש וכדאמרינן בפרק האומר כן בקדושין גבי ההוא סמיא אמר לו עד אחד אשתך זינתה והלה שותק דלא מהימן ואמר ליה שמואל אי קים לך בגוה אסירא לך וכי היכי דחושש לעד אחד אי קים ליה בגויה הכי נמי יש לחוש לה אי קים ליה בגויה דחשידא. הרנב"י בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.

גמרא אמרה לבעלה טמאה אני לך והוא כהן מהו שתאכל בתרומה דמבעלה לא מפקינן לה כמשנה אחרונה אכל מהו שתאכל בתרומה בעודה מי אמרינן כיון דהיא פסלה עצמה לא אכלה או דילמא אם לא תאכל יוציאו לעז על הבנים שהם בני זנונים כי יאמרו עתה כי דבריה אמת רב ששת אמר וכו'. רבא אמר אינה אוכלת דאפשר לה לאכול חולין ולא יהיה הדבר ניכר כי אין כל נשי כהן אוכלות תרומה כי רוב הפעמים אוכלות חולין. הרי"ץ ז"ל.
שאם נתאלמנה או נתגרשה דשוב אין לה בנים מכהן אין כאן לעז על בניה שכבר נולדו דאמרינן השתא הוא דאיתניסא. ונראה שגם כהן אחר לאחר מות הראשון אינה יכולה להנשא לו שאם היתה יכולה להנשא לכהן שני אמאי מודה רב ששת דבימי אלמנותה והרי יש כאן מפני כהן שני שתנשא לאחר כן. הרא"ם ז"ל.
אמרי האי דלא אכלה משום השתא הוא דאיתניסא לאחר אלמנות וגירושין ולא מצינן לאוקומי הא אלא כגון שהיא בת כהן ונשואה לכהן פירוש. ועיין בתוספות.

גמ' דאכלה חולין כצ"ל:

רש"י קאמר הס"ד:

ברא"ש בסמוך הס"ד שיחול ואחר כך צ"ל נרשם מתני':

ר"ן דההיא בס"ד כצ"ל:

בד"ה מתניתא כו' וגברא הוא כצ"ל כתובה הס"ד ותנשא הס"ד:

בד"ה וא"ל כו' לא ולדידי כצ"ל מהימנא הס"ד בניה הס"ד:

בד"ה אפשר כו' דמימר אמרי כצ"ל לה הס"ד:

ר"ן ד"ה חזרו לומר. דשמא תלך כו'. א"כ חשדינן לה שתעבור על נדרה. ולמה לא פי' שתלך אצל חכם ויתירנה. ועי' בגיטין (לה ב). ואולי גם הוא כוון לזה שתתיר שם נדרה. וכאן היא בושה או יראה שמא יקלקלנה ע"ש (מ"ו):

ר"ן ד"ה ואיכא למידק. ולדידי ל"ק לי כו' אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא כו'. נשאלתי אם תאמר ג"כ נטולה אני מן היהודים איך יפר לה חלקו כיון דאפקיעינהו לקדושין א"כ אינו בעלה. והשבתי מהא דר"פ כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת יבמות (ס"ד כט) וש"ד טובא ועי' מש"כ לעיל (עג ב) בסופו:

רא"ש בסה"ע וסברה מ"ר כו' דאפשר שיגרשנה. ולי תמוה דלפ"ז בטלת כל דיני דברים שבינו לבינה. והרי ריב"נ אמר לעיל (פה) יפר שמא יגרשנה ותהי אסורה עליו ול"א לא יחזירנה וכש"כ שלא נאמר שיגרשנה. וטעם מ"ר פשוט דכיון דמסתמא תשמיש קשה לה מה יועיל בהפרתו:

תוי"ט ד"ה ותהא בסופו. והא דאמר חמותו ונעשית א"א נידון כו'. כצ"ל. עי' סנהדרין (פא). ועמש"כ בס"ד ביבמות (לב) ע"ד תור"ע בכאן:

גמ' נתארמלה ונתגרשה. נ״ב לע"ד טעות הוא וא״א להעמידה כלל אם לא על צד הדוחק דכלומר מידי דהוי אנתגרשה דלא אכלה וליכא לעז וק"ל. ואע״פ שמדברי המפרש נראה דגרס לה מעיקרא נמי ומפרש כפשוטו שיבוש הוא בודאי סליק אדעתא שתהא גרושה אוכלת בתרומה. ואפי' תימא דאיכא לעז אטו מש"ה נתיר התרומה לזרים. ודוקא באלמנה אצטריך לאשמועינן כיון דמן התורה אכלה. וגם חכמים לא האמינוה ולא איתרעא ליה בדיבורא קס״ד ליחוש ללעז משא"כ בגרושה מאן האי דלא חש לקמחיה דניחוש ללעז וזה פשוט א"נ איכא לאוקמי בגרושה בת כהן שאינה חוזרת לתרומת בית אביה:

ר"ן בד"ה (הנמעל"ד) מיהו הני מילי כו' וסברא קמא תריצא לי טפי כצ"ל:

שם ד"ה ואיכא למידק וכו' ולכשר נבעלתי אבל באומרת. נ"ב כיון דאשת כהן היא אפי׳ משוית לה פנוי' לא שריא ליה תו אי נבעלה לפסול שעשאה זונה:

גמ' רב ששת אומר אוכלת. עיין סוטה דף ו תד"ה האומרת:

בהר"ן ד"ה השמים ביני לבינך וכו' ואינו ראוי להוליד. עיין נדה דף מג ע"א תד"ה בראויה להזריע:

בעזה"י נכתב מה שחנני ה' ית' בסיומא דמס' נדרים:

בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה. יוצאות פי' כופין להוציאן בין בנאנסה בין ברצונה. ואע"ג שכתבו התוס' בזבחים (ב' ע"ב) ד"ה סתם וכו' דאין כופין אותו להוציאה אם ירצה שלא תשמשנה. התם איירי שהיא אינה תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה אין כב"ד כופין. אבל אם היא תובעת כיון שא"א לו לקיים עונתה למה יעגנה בחנם אע"פ שחטאה וזינתה ברצון ונאסרה עליו מ"מ אין לנו לעגנה וכופין אותו להוציאה וזה נ"ל פשוט ודלא כנב"י תנינא סי' י"ב ע"ש. מיהו בתשובת הרדב"ז ח"ב ומייתי ליה בטהרת הקדש שם פליג גם אתוס' ע"ש:

ונוטלת כתובה. היינו באונס אבל ברצון אפילו למשנה אחרונה דיקיים מ"מ כתובה אין לה. כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה ובחבורו. וכתב בס' בני אהובה מדלא הזכיר שאם יקיימה למשנה אחרונה צריך לכתוב לה כתובה מחדש אע"כ אפילו מכאן ואילך אין לה דטעמא מאי תקנו כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והכא תהיה קלה בעיניו ויוציאה. ומבואר דס"ל להרמב"ם כהירושלמי בשמעתין דאם היה חבר יוציאנה אפי' למשנה אחרונה אלו דבריו ודפח"ח:

האומרת טמאה אני לך. בגמרא אר"פ בדיק לן רבא וכו'. להבין ספיקתו של רבא י"ל ע"פ ש"ס יבמות (פה ע"ב) דרבין בן נחמן מוכיח מברייתא לא יקחו לא יקחו דהוזהרו הכשרות להנשא לפסולין דהצווי על הנשים כאנשים. ורבא ס"ל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת ע"ש ודרך אגב אומר דמה דיליף ברייתא דת"כ דמייתי ביבמות שם תרי זימני לא יקחו לא הוה צריך לזה דמלשון לא יקחו גופיה ולא כתיב לא יקח נמי מוכח כן כדדרשינן מלא תקיפו א' כמקיף וא' הניקף כדפי' רש"י להדיא במס' מכות (כ ע"ב) סוף ד"ה דאמר לך מניה וכו' מדאפקיה בלשון רבים וכו' משמע דאתרי אזהר רחמנא עכ"ל. ועיין במס' נזיר (נז ע"ב) תוס' ד"ה ורב אדא ב"א ע"ש היטב. אלא דהדרשא פשוט יותר מדכתיב תרי זימני לא יקחו מרבינן נשים נמי. אבל באמת עיקר דרשא דתרי קראי אצטריך לחילוק לאוין בקידושין (עז ע"ב) ע"ש. והרבה נתבטלו בזה בתשובת נב"י תנינא חא"ח סי' קי"ח ע"ש. ואמנם מ"ש תוס' בשמעתין בשם הר"א דאשה לא מצווה. הוא פשוט מאד דכוונת הר"א כך הוא דלמסקנת רבא שם דלא הוזהרו הכשרות להנשא לפסולין משום דס"ל בני אהרן ולא בנות אהרן לא קאי איסורא כלל על הנשים אפילו הפסולות שלא להנשא לכשרים אלא מטעם קדושת הכשרים שהיא מביאתו לידי חילול ובאמת הקשה הרשב"א בשם הרמב"ן שם ביבמות ת"ל משום לפני עור ותי' דהכא יחד עליה לאו בפ"ע ע"ש. וס"ל לר"א דכל היכא שהוא אינו עובר עבירה שהרי אפילו קמי שמיא גליא שזינתה מ"מ כיון דמדינא אינו צריך להאמינה הרי אינו עובר כלום ובניה כשרים למזבח שוב אין עליה כלום. שהיא איננה מצווית לקדש עצמה שאין בה שום קדושה רק עליו. זה הוא סברת ר"א שבתוס' וכן משמע מדברי חי' רשב"א דשמעתין וכן מבואר בדברי חי' המיוחסים לריטב"א אלא שהלשון מגומגם שם קצת. מצאתי שכוונתי קרוב לדעת בני אהובה פכ"ד מאישות ע"ש. ועיין תוס' ב"מ (ע' ע"א) ד"ה מעות וכו' ע"ש. ואמנם מ"מ הקשו תוס' על ר"א דס"ל דלדעת רבין בר נחמן דס"ל הוזהרו הכשרות לינשא לפסולים דקרא משמע לרבות גם נשים מטעם עצמם ולא מטעם הזכרים א"כ כי היכי דבנות הכהנים מוזהרים ה"ה נשי הכהנים אפילו הם בנות ישראל כיון שנשואות לכהנים מוזהרים לקדש עצמן וא"כ עכ"פ תיקשי לדידיה משנתינו איך הותרו במשנה אחרונה בקום ועשה ויבואר לקמן אי"ה תי' על קושית התוס':

נחזור לעניננו דודאי לרבין בר נחמן דס"ל דהיא מוזהרת בקדושת עצמה א"כ י"ל כיון שנאנסה אין לה כתובה דלא מצית למימר אנא הא קאימנא קמך ואתה נסתחפה שדך דמה לי הוא מה לי היא. אך לרבא דהיא אינה מוזהרת אלא לקדש את הבעל ולא עצמה שפיר טוענת נסתחפה שדהו. ופשיט ליה ר"פ כדברי רבו רבא ממשנה ראשונה. וא"כ לכאורה תיקשי אדרבין ב"נ הנ"ל דס"ל גם היא מוזהרת וא"כ אין לה כתובה ובמשנתינו מוכח דיש לה כתובה:

אמנם לכאורה י"ל עיין בכתובות (נ ע"ב) לאבוה דשמואל ורב שם אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא סופה ברצון ומבואר בתוס' דמן התורה אסורה וכתב הפני יהושע שכן דעת תרגום ירושלמי פ' תצא והוכיח הפני יהושע בשני דבורים שם משום דאנן סהדי וחזקה שממש א"א לה שלא תהיה סופה לרצון דיצרא אלבשה ואבוה דשמואל וסייעתו ס"ל דהלבשת יצר מקרי רצון ומייתי הירושלמי דר' יוחנן ס"ל הכי להדיא לכן אי לאו דליכא עדים בפנינו שצוחה מתחלה ועד סופה וא"נ מיעוטא דמיעוטא כמו שרה ואסתר וכיוצא בה שכתבו התוס' אבל זולת זה הוה חזקה ואנן סהדי שסופה ברצון ועל סברא זו לא פליג רבא אלא ס"ל דהאי רצון גופיה אונס הוא ותניא כוותיה דרבא התם. וכתב השיטה מקובצת שם מ"מ לא הוה תיובתא דאבוה דשמואל דאיכא שם ברייתא אחריתא דמייתי תניא אידך ע"ש מ"מ הלכה רווחת כרבא:

ועכ"פ נלע"ד לאבוה דשמואל וסייעתו אפילו אין כאן עדים שנאנסה אלא היא אמרה נאנסתי מתחלה ועד סוף אסורה לבעלה למשנה ראשונה. אע"ג דאית לה מגו דאי בעי שתקה מ"מ ה"ל מגו במקום חזקה ואנן סהדי דהוה סופה ברצון ונאסרה על בעלה מספיקא. ומ"מ כתובתה לא אבדה דהיא אומרת ברי לי שלא היה סוף ברצון ואין להפסיד שטר כתובתה ואולי יכול להשביעה תחלה. ע' ברמב"ם פ' כד מאישות. וז"ל הטור א"ע סי' קכד וגם לאחרים שכופין אותו להוציאה הוא אומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם היא נאמנת וצריך ליתן לה כתובה ע"ש. ואם הדין כן הוא א"כ י"ל אשת כהן שנאנסה אין לה כתובה ומשנתינו לאו באשת כהן אלא באשת ישראל שנאנסה והיינו טמאה אני לך דייקא לדידי ידעתי שהייתי באונס גם בסוף אלא לך אני טמאה ויוצאת ונוטלת כתובה. ובמשנה אחרונה צריכה שתביא ראיה שנאנסה עכ"פ ואינם יודעים שצוחה בסופה ואז יוצאת. וא"ש דאי לא תביא ראיה מותרת וליכא משום שויא נפשה חתיכה דאיסורא דהרי היא אומרת טמאה אני לך דייקא אבל אני ברי לי שנאנסתי מתחלה עד סוף. נמצא לא פשיט ר"פ מידי. אלא דפשיט שפיר לשיטת רבא רבו דקא בדיק ליה דהרי לרבא אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה וע"כ מתני' באשת כהן שנאנסה ויש לה כתובה משום דא"ל נסתחפה שדהו כיון שהיא אינה מוזהרת אלא על ידו. ומ"מ לרבין ב"נ לא תיקשי דאיהו מצי סבר כאבוה דשמואל הנ"ל וק"ל:

ונטולה אני מן היהודים. בירושלמי דשמעתין פריך אתוספתא ואמתניתין דריש מכלתין דתנן מודרני ממך ומופרשני ממך אמאי לא תנן נמי נטולה אני ממך ומשני דסמיך עצמו אסיפא. פי' אהך משנה אחרונה דתנן נטולה אני מן היהודים ע"ש. מבואר מזה דס"ל להירושלמי שזהו בעצמו הנדר שנדרה עכשיו בפנינו באמירתה לשון זה נטולה אני מן היהודים. אבל לכאורה למסקנא לעיל (ה ע"א) ובר"ן שם (ה ע"ב) דלמאי דקיי"ל ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים צריכים לומר מודרני ממך שלא אוכל לך אי שלא אשמשך וכדומה אבל בלא"ה לא נאסר כלל לפי' ב' דהר"ן שם. א"כ במשנתינו דתנן נטולה וכו' לחוד בלי פירוש. א"כ משמע שאין זה לשון נדרה אלא סיפור דבריה מה שעשתה כבר וכוליה משנתינו מיירי בענין נאמנות שלה כשמספרה שכבר נדרה הנאת תשמיש נאמנת לה. ובזה יש קצת הכרח לפי' המשניות להרמב"ם דמפרש שהיא אסרה הנאתה על היהודים. וכ"כ הטור סי' רל"ז שאסרה תשמישה על היהודים וכתב הפרישה והב"ח דמגו דחייל על כל היהודים חייל נמי אשיעבוד בעלה. ע' ש"ך ס"ק פ"ג וצריך להסביר דאע"ג דכתב הר"ן דלא חייל על היהודים אלא מגו דחייל אבעל. י"ל כמ"ש הר"ן לעיל (פו ע"ב) ד"ה ועוד וכו' וא"ת ואי אלמוה וכו' ונ"ל כיון דמדינא חייל וכו' ע"ש היטב וה"נ דכוותיה ודעת לנבון נקל. מ"מ נ"ל הכרח לפרש כן דלכאורה אי ס"ד דנטולה אני רוצית לומר שאסרה הנאת תשמיש יהודים עליה נהי שנדרה כן מחמת דקשה לה התשמיש וכדמצינו כיוצא בזה שאדם אוסר עצמו בנדר מה שקשה לו לגופו לעיל (סו ע"א) שהיין רע למעיים והבצל קשה ללב. מ"מ כיון שאין זה לשון הנדר בעצמו אלא הודעה לבעלה שאסרה תשמישו עליה. מה צורך להודיעו שאסרה עצמו על כל היהודים די לה להודיעו שאסרה הנאתו עליה. אע"כ משום שלא תפסיד כתובתה כמ"ש בפי' הרא"ש וכפי' רש"י ביבמות קיב ע"א ד"ה נטולה וכו' וס"ל להרמב"ם והטור דבכי האי גונא הוה כאילו תובעת כתובתה להדיא ואינה נאמנת שוב כמ"ש הר"ן בשמעתין סוף ד"ה ולענין הלכה. אע"ג דרש"י ביבמות שם ד"ה או לא אמרה וכו' כתב כוונה אחרת במ"ש כל היהודים. אין פירושו מוכרח לשיטת תוס' שם ע"ש. ע"כ פירשו הרמב"ם והטור באוסרת תשמישה על בעלה ואז הוצרכה להודיעו שאסרה על כל היהודים דאל"ה לא חייל כיון דמשועבדת לו לבעלה וכמ"ש לעיל בשם הפרישה והב"ח ועיין עוד בסמוך אי"ה:

והנה לכאורה מסוגיא דיבמות הנ"ל דשקלי וטרי רב ושמואל ושארי אמוראים משמע דאיפשטא להו איבעיא דלרבנן נמי דברים שבינו לבינה הוה ולא ענוי נפש דאי ס"ד ענוי נפש הוה א"כ יפר לעולם מאי שקלי וטריא ליבם אחר שכבר היפר הבעל לפי' רש"י שם ועתי"ט כאן מ"ש. אמנם נ"ל דאין ראיה דלפע"ד אפילו אי ענוי נפש הוה ומדינא מופר לעולם מ"מ מתקנתא דרבנן תהא נטולה מן היהודים ממ"נ אי תשמיש קשה לה מאי איכפת. ואי לא ורצתה להפקיע עצמה מבעלה קנסוה רבנן שלא תהיה כל אחת עושית כן. והא דהוצרך הש"ס לעיל (פ"ב ע"א) למימר רבי יוסי היא לאו משום דקתני ותהא נטולה מן היהודים דהאי תקנתא דרבנן הוא. אך מדקתני יפר חלקו ואי ס"ד ענוי נפש הוא וביכולת שלו להפר כלו והוא אינו מיפר אלא חלקו א"כ גם חלקו אינו מופר אע"כ דברים שבינו לבינה הוה וכיון שאינו יכול להפר אלא חלקו הוה הופר כולו. עיין לעיל לשון ר"ן (פב ע"ב) ד"ה ורב אסי אמר ר"י וכו' ע"ש ותבין על בוריו. ואי ס"ד דמשנתינו כרבנן ונדרי ענוי נפש הו"ל למימר יפר סתם. ומ"מ מדרבנן תהיה נטולה מן היהודים ומ"ט יפר חלקו והומ"ל דאתיא כמ"ד דלית ליה יפירנו כלו (לעיל פז ע"ב) אלא ניחא ליה למימר רבי יוסי היא כיון דבלא"ה כוליה פרקין ר' יוסי היא כנלע"ד:

ואין להקשות איך אפשר שתהיה נדר ענוי נפש הלא תשמיש קשה לה וי"ל כיון שנדרה מכל המין אע"פ שרע לה מ"מ הוה ענוי נפש כמ"ש הב"י ומביאו ש"ך סי' רלד ס"ק עו וע"ש בט"ז ס"ק נא וק"ל:

והנה התוס' הקשו הא רבי יוסי לית ליה איסור כולל ובתי"ט כתב דהוי מוסיף גברא ע"ש ושמעתי בשער המלך כתב דזה הוה כולל ולא מוסיף ובאמת זה תליא בשיטת ש"ס סנהדרין וקידושין ולשון רש"י בשבועות מבואר אצלנו במקום אחר. ומ"מ לשיטת תי"ט נ"ל שיטת פי' המשנה לרמב"ם הנ"ל דמפרש נטולה שאסרה כל הנאתה על כל היהודים. דס"ל כך מקובלת לשון תקנת משנה אחרונה נטולה אני מן היהודים ופירושו שהיא אסרה כל הנאתה על כל היהודים ומגו דחייל על שאר הנאות חייל נמי אתשמיש אע"ג דבלא"ה אסור בתשמיש כולי עלמא מ"מ חייל בכלל בשארי הנאות. ושוב מגו דחייל על כל היהודים חייל נמי אשעבוד בעלה וכל זה לרבנן דאית להו כולל. אך משנתינו רבי יוסי היא דלית ליה כולל וא"כ לא חייל במגו בשאר הנאות. וע"כ צ"ל בהיפוך שאסרה תשמיש בעלה על עצמה ומגו דחייל על בעלה חייל על כל עלמא דה"ל מוסיף לתי"ט וכיון דלר' יוסי צריך לדחוק בלשון נטולה שאסרה הנאת בעלה וכל היהודים על עצמה שוב א"א לפרש שאסרה כל הנאות דא"כ ה"ל ענוי נפש אע"כ תשמיש לחודיה אסורה כמ"ש הר"ן ורא"ש לעיל (פד ע"א). וכל זה לר' יוסי אבל למאי דקי"ל דאחע"א בכולל א"ש כפשוטו וכפי' המשנה להרמב"ם:

והנה משנה ראשונה סברה דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוה ואינו יכול להפר כמ"ש בפי' הרא"ש ודבר זה צ"ע איך אפשר שתשמיש לא יהיה דבר שבינו לבינה ועיין יבמות נ' סוף ע"ב בפי' רש"י בד"ה שלא תתגנה וכו' ורשב"א הקשה הא טעמא מדר' פנחס. והעלה כיון שעומדת להתגרש אינה משועבדת לנדור על דעתו ע"ש. והנה התם דינה לצאת מזה ומזה עומדת מן הדין להתגרש משא"כ בשמעתין היא מגליא דעתה שתשמיש קשה לה ורוצית לגרום שיכפוהו להוציאה. וס"ל למשנה ראשונה שגם בכי האי גוונא לא שייך נודרת על דעת בעלה ואינו יכול להפר. ומשנה אחרונה ס"ל לאו כל כמינה להפקיעה זכות הבעל שעל כרחה תידור על דעתו ויפר לה בעלה:

ולכאורה לדעת התוס' וחי' רשב"א וריטב"א דמשנה אחרונה משום דיש כח ביד חכמים וכו' ואפי' האמת אתה מ"מ יש כח בידם אפי' בקום ועשה כאשר יבואר אי"ה. א"כ י"ל גם למשנה ראשונה לא נעלמה שצריך גדר וסייג לזה אלא כיון דס"ל לא יפר א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן מי שנותנת עיניה באחר תאמר נטולה אני ממך כלומר תשמישך אסור עלי ונהי דלא בעי למיסר נפשה על כל העולם ולומר נטולה אני מן היהודים מ"מ תאמר נטולה אני ממך ואי משום הפסד כתובתה לא איכפת לה אם נתנה עיניה באחר כמ"ש הרא"ש פ' אע"פ סי' ל"ד. ונהי דאי לא היו מאמינים לה לא היה מגו משום דהוה מגו לחצי טענה דמפסדה כתובתה אך כיון דמשום גדר אתינן עלה. וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ע"כ האמינה בטמאה אני לך אבל למשנה אחרונה דס"ל מן הדין יכול להפר חלקו עכ"פ וא"כ שפיר הועילו בתקנתן ע"כ תיקנו שגם טמאה אני לך לא תאומן. ואין לומר למשנה ראשונה בלא"ה תאמר השמים ביני לבינך י"ל יש לו בנים מאי איכא למימר וארוסה מאי איכא למימר ועוד שחוששת שישא אחרת ויוליד ע"כ אין זו טענה מעליא:

חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה וכו'. לשון זה משמע בודאי כמסקנת התוס' דשמעתין והרשב"א דמשום גדר חכמים הוא שאל"כ לא תמצא בת לא"א יושבת תחת בעלה ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפי' בקום ועשה היכא שיש טעם הגון בדבר ועיין היטב בלשון תוס' נזיר (מ"ג ע"ב) סוף ד"ה והאי וכו' והתם ביבמות (נ' ע"ב) הו"מ לאתויי ממשנה אחרונה אלא דהו"מ לדחויי דאפקינהו רבנן לקידושין ולא מיירי באומרת שנבעלת לפסול מש"ה לא מייתי ממשנתנו. ולמסקנא דהתם דמיגדר מילתא שאני א"כ משנתינו נמי מיגדר מילתא הוא. ואפי' קמי שמיא גליא דזאת האשה אומרת אמת מ"מ יש כח ביד חכמים וכו'. ונ"ל דרב ששת דהתירה בתרומה ס"ל האי נמי מיגדר מילתא דאכתי לא הנחת בת לא"א שתאמר טמאה אני לך ואע"פ שלא נכוף להוציא מ"מ כיון שאסורה בתרומה ויהיה לעז על בניה הכהנים ממילא יוציאה בעלה מרצונו כדי שלא להוליד בנים פגומים. ורבא ס"ל דאין בזה גדר דאין כאן לעז שיאמרו תרומה לית ליה ומ"מ אם נתארמלה או נתגרשה אסורה מדינא בתרומה כיון דליכא תו משום גדר א"כ הדר ליה איסורא קמא דעל עצמה היתה נאמנת:

ולפע"ד גם דעת ר"א שבתו' כן היה אלא דהוה קשה ליה משום חומרת קדושת כהנים יש לנו להחמיר. בשלמא אכילת תרומה משום יש כח ביד חכמים ולבעל בלא"ה לא מהימנית אבל היא שויא נפשה חתיכה דאיסורא ומשום קדושת כהנים היה לנו להחמיר בזה וכבר עמד בזה בפסקים וכתבים סי' רכב ותשובת צמח צדק סי' פב. לכן תי' ר"א דלגבי דידה ליכא משום וקדשתו ולתרומה איכא משום גדר וכן משמע בלשון ריטב"א דמייתי דע"א ומיגדר מילתא בחד שינויא ע"ש. מה תאמר עכ"פ לרבין בר נחמן ביבמות דס"ל הוזהרו הכשרות וס"ל גם בנשים שייך וקדשתו מה יענה הוא במשנה אחרונה דבקדושת כהונה ליכא למיגדר להקל נ"ל איהו לא ס"ל קדושת כהונה שאני דפליגי כל שינויי' ביבמות (פח ע"ב) ומייתי ליה ג"כ בכתבי מהרא"י הנ"ל סי' רכ"ב ע"ש. ולשיטה זו דוקא באשה גדרו גדר זה. אבל בעל שאמר זינתה אשתו אין בידנו כח משום מגדר מילתא להתירו באשתו משום חרם דר"ג וכמ"ש התוס':

אמנם ברשב"א בשם מהר"ם בר שניאור כתב דאנן סהדי דשקורי משקרית וכל אשה האומרת כן ומפרסמת עצמה בכך עיניה נתנה באחר. וכן מורה לשון הרא"ש פ"ב דיבמות סי' ח רוב האומרות כן משקרות. והריטב"א בשמעתין הוסיף ביאור מדאומרת טמאה אני לך ולא אומרת טמאה אני לתרומה שמע מינה עיקרה להפקיע עצמה מבעלה נתכוונה. וכ"כ בתשו' מהרי"ט סי' צב ע"ש. וגם לטעם זה בעל שאמר זינתה אשתי אסרה על עצמו ולא שייך חזקה זו דשקורי משקר על הבעל כמו גבי אשה כמובן. ואמנם בתשו' רשב"א סי' אלף רלז משמע גם בדידיה שייך ע"ש וצ"ע בסי' תקנ"ד ע"ש. וצ"ל הא דאסורה בתרומה אחר גירושין ואלמנות אע"ג דחזקה שקורי משקר ולא נתקבלו דבריה ולא שויא חתיכה דאיסורא כלל ודבריה כאפס ותוהו. ומ"ט תיאסר בתרומה. זה הוא מקנס חכמים שלא תהיה חוטאת נשכרת להתירה בתרומה ע"י אמתלא שעיניה נתנה באחר וסברא זו כתובה ג"כ בבני אהובה וכבר כתבתי כן לעיל גבי תקנתא דתהא נטולה מן היהודים ע"ש:

וראיתי ברשב"א שהקשה על שיטה הנ"ל דעכ"פ איך נתיר ספק איסור אע"כ משום גדר ויש כח ביד חכמים וכו' ע"ש. ולכאורה צ"ע מה ספק איסור נשאר אחר שאמרו אנן סהדי דשקורי משקרת. וצ"ל נהי בתחלה כשהיו כופין להוציא עי"ז רבו הפרוצות ושקורי קמשקרי. מ"מ אחר שתיקנו שלא תאומן ונתפרסם הדבר דור אחר דור מסתמא שוב היה לנו להאמין האומרת טמאה אני לך אע"ג די"ל דנשי לאו דינא גמירי וסבורה היתה שתאומן מ"מ חזקה ליכא דמשקרת ומידי ספיקא לא נפקא ואיך אנו מתירים ספק איסור דאורייתא. וע"כ צ"ל אם נבטל תקנת משנה אחרונה א"כ יחזור הדבר לקלקולו ותתן עיניה באחר. וא"כ ע"כ צ"ל שהוא גדר חכמים זה נ"ל סברת קושית הרשב"א:

וע"פ הדברים והאמת האלו זכינו להבין פלוגתת הרמב"ם והראב"ד ודברי הה"מ פי"ח מאיסורי ביאה שנלאו כל חכמי לב ליישבם. ועיין במשנה למלך על דברי ה"ה התמוהים וביותר יש לי לתמוה על לשון הראב"ד שסיים באמתלא דקטטה ומה רצה בזה הלא האמתלא מפורסמת עיניה נתנה באחר. אבל האמת יורה דרכו דהרמב"ם ס"ל דבודאי האשה נאמנת על עצמה כמ"ש הר"ן בטעם משנה ראשונה דאין דרכן של נשים לזלזל עצמן בכך אלא במשנה אחרונה משום גדר נגעו ביה ואחר מיתת בעלה תחזור לאיסור תרומה ולהנשא לכהן ולא יועיל אמתלא דקטטה היה לה עם בעלה שאין שום אמתלא מספיק שתזלזל בעצמה לומר טמאה אני:

והראב"ד סובר אין כח ביד חכמים למיגדר בקום ועשה אע"כ כהר"ם בר שניאור דחזקה שקורי משקרת ולא נתקבלו דבריה מעולם ומ"מ בתרומה וה"ה להנשא לכהן אסורה שלא תהיה נשכרת בחטאה שנתנה עיניה באחר אבל אם אמרה אמתלא שלא משום נתינת עיניה באחר עשתה כן אלא שמבררת קטטה שבינה לבעלה אמתלא טובה היא דס"ל רגילות נשים לשקר ולבזות עצמן לומר טמאה אני באמתלא כל שהוא. ובא ה"ה להוכיח דלא כהראב"ד מסוגיא דרפ"ב דכתובות מהימנת נאנסתי במגו דמוכת עץ להוציא ממון במגו זו אע"ג דאין כאן (אלא) טענה מעליותא דבנאנסתי מבזית עצמה ופסלה מכהונה ואי ס"ד דלא איכפת לאשה לבזויי נפשה בכיוצא בזה איך נוציא ממון במגו זו אע"כ כהרמב"ם. ושוב כתב ה"ה אפי' נימא כהראב"ד דבדורות הראשונים שקורי הוה משקרי מ"מ השתא שנתפרסם שאינה נאמנת לבעלה ע"כ ליכא אלא משום גדר ואסורה לכהן אחר מיתת בעל הזה. עיין ותבין כי כנים דברינו בעזה"י:

ובזה זכיתי להבין דברי הירושלמי דשמעתין אסטרטיות שנכנס לעיר. פי' חיל. ובאת אשה ואמרה אסטרטיי חבקני וכו' והתירה לאכול בתרומה. אתא עובדא קמי ר"י בר טבלא באשה אחת שאמרה הביאום שלי פתני. פי' שומר בהמות שלי א"ל אין הביאום אסור ואסרה בתרומה. ופריך הכא את אומר אסורה והכא את אומר התירה. ומשני תמן באת לאסור עצמה והתירה. והכא באת להתיר עצמה ואסרה ע"ש. ופני משה כתב אסטרטריא היו ישראלים והביאום היה גוי והיא היתה פנויה. ולבבי לא כן ידמה. ובנב"י תנינא הנ"ל חא"ע פי' בו פירושים זרים במ"כ. ולפע"ד הדבר כפשוטו דס"ל אחר שנגדר גדר ומפורסם שאינה נאמנת לבעלה ולא באת לאסור עצמה לבעלה נאמנת על עצמה ואסורה בתרומה. אך כשבאת האשה בדבר נפלא ומרבה רגלים לדבר להאמינה אע"פ שאפ"ה לדינא אינה נאמנת מ"מ היא אינה יודעת וסברה הואיל ונותנת רגלים לדבריה תאומן לאסור עצמה על בעלה. ומותרת לתרומה. לכן אותה אשה שאמרה הביאום פיתה אותה והרי אין הביאום אוסרה על בעלה וע"כ תאומן על עצמה שתאסר בתרומה. אך אסטרטית בולשת של חיל שנכנסו לעיר אע"ג דאפי' בכבשה כרכום ויש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות. מ"מ היא חשבה הואיל ותולה עצמה באסטרטיא ורגלים לדבר תאומן להאסר על בעלה ואינה נאמנת אפילו לתרומה וק"ל:

השיטה ג' היא שיטת הר"ן בשמעתין וסיעתו דס"ל דלא אמרינן יש כח ביד חכמים לעקור בקום ועשה אפילו למיגדר מילתא. ולא ס"ל נמי דאיתתא שקורי משקרת. ע"כ העלה בהיפוך דגם למשנה ראשונה מדינא לאו כל כמינה לשויא נפשה חתיכה דאיסורא היכא דמשועבדת לבעלה לולי שקרוב לודאי שאמרה אמת כיון דזלזלה נפשה כולי האי. ומשפרצו הדורות ולא הי' חזקה כל כך שאמרה אמת. הדרין לכללין לאו כל כמינה שתיאסר על בעלה שהיא משועבדת לו:

ולפ"ז צל"ע בפ"ק דקידושין במקדש באבני כוחלא וההיא דביתהו דר"ח מ"ט לאו כל כמינה לאסור עצמה על בעלה. דאין לומר משום שמשועבדת לו לא מצי משוי נפשה חתיכה דאיסורא הא אהא גופיה פליגא דהיא אומרת שאינה משועבדת שכבר נתקדשה ונשתעבדה לאחר ולא חל עליה שעבודא דיליה. וע"כ לאותה שיטה צ"ל כמ"ש הרב"י ססי' מ"ו דההיא דביתהו דר"ח אמרה כן בשם אחרים אמרה לי אימא וכן ההיא אבני כוחלא צ"ל כן אבל כשאמרה כן בשם עצמה מהימנת מטעם הנ"ל. ונ"ל היינו טעמא דחכמי גרמיזא במרדכי פ"ק דקידושין סי' תע"ט ע"ש וק"ל:

ובזה נ"ל לישב סתירת הש"ע ססי' מז עם סי' מח שהקשה הד"מ וחלקת מחוקק וב"ש ססי' מו ע"ש. ולפע"ד אי היה ע"א שמשועבדת לו שוב אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה. ולכן בססי' מח בעובדא דר"ת כשקידש זה אחותה של זו ה"ל כע"א המעיד שלא נתקדשה לו שאילו כן לא היה נושא אחותה. אע"ג דעכשיו חוזר הוא בעצמו ואומר שכבר קידש את זו קודם ואוסר אשתו על עצמו אינו חוזר ומגיד מה שכבר העיד על אחרים דהיינו על זו שלא נתקדשה לו וקידושין לבעל הזה הוה קידושין זה הוא עדות הנוגע לאחרים ואינו חוזר ומגיד. אע"פ שמ"מ נאמן עתה על עצמו בדבריו האחרונים לאסור אשתו עליו. על עצמו נאמן להחמיר. ולא לחזור ולהגיד ממה שנוגע לאחרים. נמצא ה"ל ע"א המסייע לו שהיא משועבדת לבעל זה. ושוב אינה נאמנת לומר לא נשתעבדתי לך. ומש"ה אמר ר"ת שאינה נאמנת. אחר שחדשתי זה מסברא דנפשי מצאתי למורי בס' המקנה ססי' מח כתב סברא זו שזה מיחשב כע"א ע"י שקידש אחותה. אלא שלא נחית למ"ש ע"ש. וברוך שזכיתי לכוון לדעת רבי ז"ל:

אמנם עיקר מה שהביאו להרב"י סברא זו בססי' מז מפני דברי תשובת הרא"ש נ"ל דלא היה צריך לזה דכל מעיין בצדק בלשון התשובה יראה כוונתו מבואר והכי קאמר במה ששכרה עדי שקר לא הוה כמודית דהרי אפי' היתה מודית בפיה עם צירוף רגלים לדבר ששכרה עדי שקר אפי' בצירוף שניהם לא היתה נאמנת לבעלה. אלא לשויה נפשה חתיכה דאיסורא ולא יותר. ולכל כי האי גווני מהני אמתלא וא"כ השתא שאינה מודית ואומרת אמתלא דמה ששכרה עידי שקר הוא כדי שלא תתבייש אם יביא הוא עידי שקרים. אין לך אמתלא גדולה מזו ומותרת. ע"ש ותראה כי כך המשך דבריו ודלא כמו שהבין הרב"י והגאונים ז"ל:

נחזור לשיטה זו דלאו כל כמינה לשווי' נפשה חתיכה דאיסורא היכא דמשועבדת לבעלה א"כ לפ"ז גם בעל שאמר אשתי זינתה לא מהימן לשויה נפשה חתיכה דאיסורא הואיל ומשועבד לה בתקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ. וזה דעת רבינו שמעון שבמרדכי דקידושין סי' תק"ל ע"ש היטב ויען שלשונו מגומגם ומעורבב אפרש דבריו בעזה"י דלא מייתי ראיה מלשון משנתינו דאדרבה משמע הטעם משום גדר וסייג כמ"ש לעיל דתנן שלא תהיה נותנת עיניה באחר משמע משום גדר וזה לא שייך בבעל ותקנת רגמ"ה וכן אין להביא ראיה מהיתר תרומה. אך ראייתו מהני עובדי דנפטויי ואהוליי דמיירי בהו ר"נ ואמר בלשון מוחלט עיניה נתנה באחר ולית ביה מששא מבואר דלאו משום גדר הוא. ושלא תאמר אכתי דלמא טעמא משום דאיתתא המפרסמת עצמה בכך שקורי משקרי וכדעת הראב"ד וסיעתו הנ"ל. וגם זה לא שייך בבעל לכן כתב דז"א דלמ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה. והוא דעת ר"נ בגטין (מו ע"א) כמה רבים אמר ר"נ ג' ור"נ הוא מרא דשמעתתא הכא וא"כ למה לא תאומן במגו דאי בעית אסר תשמיש בעלה עליה ברבים דאין לו הפרה אפי' לדבר מצוה אע"ג ע"ד רבים יש לו הפרה לדבר מצוה. מ"מ ברבים אין לו הפרה אפי' לדבר מצוה ועיין סברות אלו בהר"ן סוף סוגיא דנודרת. וא"כ לר"נ דשמעתין יש להאמינה במגו דאסרה בעלה עליה בנדר ברבים דאין לו הפרה אפי' לדבר מצוה. ואין לומר דלא בעי' למיסרה נפשה על כל היהודים. ואם תאסור על בעלה לחוד תפסיד כתובתה. ז"א דהא עובדא דר"נ דנפטוי ואהלוי לא מיירי באונס דס"ל לרבינו שמעון דהאי שוגג כרצון הוא ואבדה כתובתה. ועוד דומיא דאינך עובדי דאירכוסי הוה מירכסא דקשה הא אין אוסרים על היחוד וע"כ משום דאמרה נמי טמאה אני לך ואי לאו דארכוסי היה נאמנת הואיל ויש רגלים לדבר וכמ"ש התוס' בכתובות בסוגיא דמורדת והתם ברצון ולית לה כתובה וה"נ מיירי עובדא דנפטוי ואהלוי וא"כ שפיר איכא מגו. ולמה לא תאומן אע"כ משום דלא כל כמינה להפקיע נפשה משעבוד בעלה אפי' ע"י מגו. אע"ג שיש לתמוה על זה. מ"מ כן הוא האמת א"כ ה"נ לאו כל כמיניה דבעל להפקיע שיעבודא דרגמ"ה. זה נ"ל תוכן כוונת המרדכי למעיין היטב בדבריו:

תביא ראיה לדבריה צ"ע מה צריך לומר שתביא עדים שזינתה לא ה"ל למימר אלא שאינה אוסרת עצמה לבעל הזה. ומשמע לי מזה כשיטת הסוברים דאם יש רגלים לדבר מההכרח והיינו ראיה שתביא שום סברא ורגלים לדבריה. ולהסוברים דאפקעינהו רבנן לקידושין י"ל תביא ראיה ועדים לדבריה מיד ולאלתר טרם יזדקק לה בעלה דמשיזדקק לה בעלה כבר יעקרו הקידושין למפרע ושוב לא יועילו עדים שהרי פנויה היתה למפרע:

מה שמקשים העולם על הסוברים הנ"ל דהאומרת טמאה אני לך ונטולה מן היהודים בפ"א וכיון שעקרו לקידושין ע"י טמאה אני לך שוב אינו יכול להפר בקודמין. כמה תשובות בדבר חדא כשאומרת כן אגלי בהתיתה שעושית להפקיע עצמה מבעלה ואינה נאמנת כלל ולא צריך להפקעת קידושין. ותו אפ"ה ע"ד בעלה נודרת ע' פירש"י נדה (מט ע"ב) ד"ה על דעת בעלה וכו' ע"ש. ועוד דלא תתחיל ההפקעה אלא סמוך לבעילה הראשונה אחר שאמרה טמאה אני לך ואז פקעי קידושי קמייתא למפרע ומיד חוזרת ומתקדשת ע"י בעילה זו וכבר הפר לה קודם ההפקעה. וזה פשוט שע"י הפקעת הקידושין לא יחזר לאיתנם כל הנדרים שהפר לה בעלה כל ימיה מקדמת דנא לא נסתפק בזה אדם מעולם ולק"מ הנ"ל:

למימרא דילא הוה מעשה. כלומר דלא הוה צריך למיעבד האי דעבד רב אחא בר רב הונא מההוא גברא דאתייה לקמיה דרב חסדא: מי קא ידעת הי הראשון. דילמא האי דקאמר דנשאל על הראשון על ההוא דלא חל הנדר אף נשאל עליו קאמר: [נשאל על נדרו וכו']. ואי אמרת דנשאל לחכם לדברי הכל אע''ג דלא חל הנדר הא מני דלא כרבי נתן ודלא כחכמים: מתני' יוצאות. בעל כרחו של בעל: טמאה אני לך. בא עלי אדם אחד וטימאני לך ובאונס קאמר באשת כהן דבאונס נמי אסורה לו ולהכי נוטלת כתובתה דלא פשעה דאי באשת ישראל אינה יוצאה דאנוסה מותרת לו כדנפקא לן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה דאי ברצון קמיירי אפי' לישראל אסורה ואין לה כתובה דהא פשעה ובגמרא מפרש לה הכי: השמים ביני לבינך. שאינו מזריע דדבר זה אינו גלוי לבריות אלא לשמים: יעשו דרך בקשה. יבקשו הימנו שיפטרנה בגט כראוי ואין מכריחין אותו: גמ' מהו שתאכל בתרומה. כיון דלא מפקינא לה מיניה כל כמה דלא אתו סהדי דאמרי נאנסה: דאפשר דאכלה חולין. דהואיל דאפשר בתקנתא לא ספינא לה תרומה: שלא תוציא לעז על בניה. דאי אמרת לא תאכל בתרומה אתו למימר דבניה פסולין מן הכהונה דהרי בני אנוסה נינהו שהרי נפסלה מן התרומה מחמת אונס: ומודה רב ששת דאי נתארמלה או נתגרשה. דהשתא ליכא לעז דמימר אמרי השתא לאחר גירושין הוא דאיתניסא: אשת כהן שנאנסה. בעדים כו' מתני' לא מיתוקמא אלא באשת כהן שנאנסה ובין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה יש לה כתובה:

מיתיבי קונם כו' כל הני דאייתי לעיל משום סיועא מייתי הכא לתיובתא ודחי להו כדדחי לעיל וסוף דבר איתותב רב פפי כדמסיק ונראה דהלכה כרב פפי דאמר דבנדר ד''ה אין חכם מתיר עד שיחול הנדר אבל בהפרה נראה דמפר כרבנן דרבי נתן אע''פ שלא חל וכן משמע אם ארחץ אם לא ארחץ דמפר מיד קודם שיחול: בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך. ובגמרא מוקי לה באשת כהן ובביאת אונס דאילו באשת ישראל לא מתוקם דאי באונס שריא ואי ברצון לית לה כתובה: השמים ביני לבינך. כלומר לשמים גלוי דברים שביני לבינך שאין השכבת זרע יורה כחץ דאינו ראוי להוליד בבאה מחמת הטענה כדאמר סוף פרק הבא על יבמתו דקאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה דאל''כ אמרינן לה זילי לא מפקדת וסבירא לן למשנה ראשונה דמהימנא: ונטולה אני מן היהודים. שאסרה הנאת תשמיש כל היהודים עליה אפילו מן בעלה וסבירא ליה למשנה ראשונה דבעל אינו יכול להפר ולכך יוצאה ותימה כיון דאסרה עצמה על הבעל א''כ היא נתנה אצבע בין שיניה ולמה יש לה כתובה רש''י פירש ביבמות דאנן סהדי דלא היתה נודרת כך אלא א''כ תשמיש קשה לה והויא כמו אנוסה: חזרו לומר אינה נאמנת דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר. וא''ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויתה נפשה חתיכא דאיסורא כדאמר בקידושין פרק האומר (דף סה.) קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ותירץ הרב רבי אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הילכך גם לדבריה אינה אסורה בו וקשה דקאמר פרק יש מותרות (דף פד:) כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת וע''ק דאמר בגמרא דאוכלת בתרומה שלא להוציא לעז על בניה ואמאי והא לגבי תרומה שויתה נפשה חתיכה דאיסורא ונראה לי דכיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבריה מכל וכל בסברא גדולה כזאת ומיהו נראה דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שויא לנפשיה חתיכה דאסורא ואפי' תחזור בה האשה ותאמר באונס היה ויש אומרים דמשמתינא ליה על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על חרם תקנת רבינו גרשם: יעשו דרך בקשה. כלומר יבקשו ממנה שלא תאמר עוד כן משום דלא מהימנא עוד פר''ח ביבמות יבקשו רחמים מאת המקום שיהא להם בנים ולא מהימנא וא''ת והלא סוף פרק הבא על יבמתו (דף סה.) הוא אמר מינה והיא אומרת מיניה פירוש שאין הזרע יורה כחץ איהי מהימנא משום דאיהי קים לה ביורה כחץ ותירץ הרב רבי אליעזר דהתם קאי אנשאת לשלישי ולא היו לה בנים דאיירי בה לעיל וקאמר תצא בלא כתובה ועלה קאי רבי אמי דהיכא דאמרה מיניה דאומרת שהיא רוצה לעמוד תחתיו דאז ליכא חששא דשמא נתנה עיניה באחר מהימנא ומיהו קשה א''כ היכי משכחת לה נישאת לשלישי תצא בלא כתובה לעולם תערים ותאמר שאינו יורה כחץ וי''ל כגון שיש לו בנים מאשה אחרת ומיירי שמתו דאם היו קיימין לא אמר שתצא והתם כי אמרה מיניה לאו כל כמינה וא''ת והא כל הני עובדי דמייתי פרק הבא על יבמתו מסיבה דיליה מה תיהוי עלה דההיא אתתא וכן ההיא דבעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה דקאמר כה''ג ודאי כפינן להוציא ויתן לה כתובה ואמאי ליחוש שמא נתנה עיניה באחר ואור''י דהתם איירי באדם עקור שיש קצת הוכחות בדבר שהיא אומרת אמת שאני וכן פירש' לשם: יפר חלקו. דתשמיש הוי דברים שבינו לבינה הילכך מיפר לעצמו: ותהא נטולה מן היהודים. לכשתתגרש ותינשא לאחרים דלא מהניא הפרתו [אלא] לעצמו ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה אשת איש והא אין איסור חל על איסור וי''ל דהוי איסור כולל מגו דאיתחל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על האחרים וצ''ע למ''ד לעיל (דף פב.) כוליה פירקין כר' יוסי דהא ר' יוסי לית ליה איסור כולל באשת איש ונעשית חמותו דאמר נידון בזיקה ראשונה הבא עליו (יבמות דף לב.) ה''ר שמואל מאיור''ה ז''ל: אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה. למשנה אחרונה מיבעינן ליה דאמרה (אכלה בתרומה) דלא מהימנא לאסור לבעל ומיבעיא לענין תרומה אי מהימנא ליאסר בתרומה כדאמר ביבמות דף לה.) דאפילו באונסי' אשת כהן אסורה לאכול בתרומה: שלא להוציא לעז. כיון שאינה אוכלת בתרומה ודאי מחמת זנות נפסלה: אפשר דאכלה חולין. ולא ירגישו העולם שמחמת זנות נמנעת לאכול בתרומה: שאם נתארמלה או נתגרשה. ויש לה בנים מן הכהן וקיימא לן בפרק יש מותרות (דף פז:) דאוכלת בשביל בנה דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו אמרינן השתא היא דאיתניסא כלומר השתא נבעלה לפסול לה שנפסלה מן התרומה: אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה. קשה להר''ם דבפרק [נערה שנתפתתה] (דף נא.) אמר חייב לפדותה אם נשבית אלמא אית לה תנאי כתובה ויש לחלק משום [דשבויה] ספק אבל אם נאנסה ודאי [אין] לה כתובה:

ר"ן
וכדכתיבנא עלה דההיא בס''ד ולענין שאלה קיימא לן כרב פפי דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אא''כ חל הנדר והכי פסקי רבוואתא זכרונם לברכה כוותיה לחומרא ואיכא מ''ד דאפי' הכי האומר קונם עלי דבר פלוני לאחר שלשים יום חל הנדר מיקרי וחכם מתיר דלא פליגי ר' נתן ורבנן אלא בתולה נדרו באם שאפשר שלא יחול הנדר לעולם אבל תולה נדרו בימים כיון שסוף איסורו לחול אע''פ שלא חל עדיין חכם מתיר ואיכא מ''ד דאפילו בכה''ג כיון שמכל מקום עדיין אינו נאסר אין חכם מתיר וסברא קמא תריצא לי טפי: מתני' בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה. מוקמינן לה בגמרא באשת כהן דאי באשת ישראל אי ברצון מי אית לה כתובה ואי באונס אמאי יוצאה דהא לא מתסרא על בעלה אלא לאו באשת כהן באונס דנהי דאסירא ליה אית לה כתובה דמציא למימר ליה אנא הא קאימנא וגברא הוא דנסתחפה שדהו שקדושת כהונתו גרמה לו שתהא אסורה לו דהא אונס בישראל משרא שרי הילכך מזלו גרם ומשום הכי יש לה כתובה: השמים ביני לבינך. מוכח בגמ' דהכי קאמרה ליה שאין שכבת זרעו יורה כחץ בשעת תשמיש ואינו ראוי להוליד ומתוקמא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה הא לאו הכי אין בדבריה כלום דאמרי' לה זילי לא מפקדת כדאמרי' בפ' אע''פ (כתובות סד. ויבמות סה:) ואע''ג דאמרינן בהגדה שאמרה לו שרה אמנו לאברהם השמים ביני לבינך שנאמר ישפוט השם ביני ובינך דלמא היינו שהוא מרוחק ממנה לגמרי כגון שרה שהיתה טוענת על אברהם שריחקה מחמת הגר ובירושלמי נמי הכי משמע דאמרינן כמה דשמים רחיקתא מן ארעא כך ההיא אתתא רחיקתא מבעלה אפשר דלשון השמים ביני לבינך כולל הכל אבל הכא מוכח בגמ' שפירושו שאינו יורה כחץ וכי קאמרה ליה השמים ביני לבינך הכי קאמרה אלהים עד ביני ובינך דקושטא קאמינא שדבר זה אין יודע בו אלא השם: נטולה אני מן היהודים. שאסרה על עצמה הנאת תשמיש כל היהודים וכיון דמוכחא מילתא דתשמיש קשה לה וכאנוסה דמיא ומשום הכי כופין אותו להוציא וליתן כתובה: חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה. דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא: תביא ראיה לדבריה. שנאנסה ובלאו הכי לא מתסרא אבעלה: יעשו דרך בקשה. מפורש בירושלמי יעשה סעודה ויפייס ועצה טובה קמ''ל: ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא דאמרה טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר היאך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך יש מי שתירץ דאע''ג דמדינא אסירא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא בקום עשה דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה והרשות בידם לעשות כן כדאמרי' ביבמות (דף צ:) מגדר מילתא שאני והקשו על זה שאין ב''ד מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה אי נמי בקום עשה ולהוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא ולדידי לא קשיא לי דכי היכי דאמרי' בכמה דוכתי (גיטין לג. וש''נ) דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ה''נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומש''ה שריא לבעלה ואוכלת נמי בתרומה כדאמרי' בגמ' אלא שלפי זה מצטרך לומר דכי אמרי' הכי דוקא באומרת טמאה אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באומרת טמאה אני לך שנאנסתי מנתין או מממזר אינה מותרת לבעלה ואינו במשמע ואחרים תרצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר אוקמוה אדינא: גמ' מהו שתאכל בתרומה. דדילמא לבעלה הוא דלא מהימנא כדי שלא תתן עיניה באחר אבל בתרומה מהימנא: שלא להוציא לעז על בניה. דכיון דחזו דאסרינן לה למיכל בתרומה סברי דכי אמרה טמאה אני קושטא קאמרה ומוציאין לעז על בניה: אפשר דאכלה חולין. דמימר אמרי תרומה הוא דלית לה: השתא הוא דאתניסא. אחר שנתארמלה אתניסא ונבעלה לפסול לה ופסולה מן התרומה: