נדרים צא ע"א

דף צא - א

וגברא הוא דנסתחפה שדהו - אני כשלעצמי ראויה לך ולא אני גרמתי את האיסור, אלא בגלל קדושת כהונתך נאסרתי עליך, ואם כן אין אני צריכה להפסיד את כתובתי.

ואמרינן ליה [ופשטנו לרבא]: מתניתין היא [שזוהי משנה מפורשת].

ששנינו במשנה: האומרת טמאה אני לך יש לה כתובה.

ומפרשת הגמרא כיצד מוכח ממשנה זו.

במאי עסקינן [באיזה אופן מדובר במשנה],

אילימא - אם נאמר שמדובר באשת ישראל, אם כן יהיה קשה ממה נפשך, אי האשה אומרת שזנתה ברצון, כלום יש לה כתובה? הלא היא הגורמת את האיסור!

ואי היא אומרת שזנתה באונס, מי קא מיתסרא על גברא!? ואם כן, מדוע הוא חייב לגרשה? ^[41]

ואלא נצטרך להעמיד את המשנה באשת כהן,

ואי נפרש שהאשה אומרת שזנתה ברצון, כלום יש לה כתובה? הלא היא הגורמת את האיסור!

מי גרעה מאשת ישראל ברצון - ומה שונה אשת כהן מאשת ישראל כאשר היא מזנה ברצון?

אלא לאו - ומוכרח להיות שהמשנה מדברת באופן שהאשה אומרת שזנתה באונס.

וקתני, יש לה כתובה, - ומוכח ממשנתנו שאשת כהן שנאנסה אינה מפסידה את כתובתה.

איבעיא להו,

אמרה לבעלה, גרשתני ונאבד הגט או שנקרע, והבעל מכחיש, מהו, האם היא נאמנת ומותר לה לינשא לאחר, או שאינה נאמנת.

ופשטינן:

אמר רב המנונא, תא שמע: האומרת טמאה אני לך הרי היא נאמנת לפי משנה ראשונה.

ואם כן יש ראיה לספק דידן, כיון דאפילו למשנה אחרונה דקתני שלא מהימנא, היינו דוקא באופן של המשנה שאומרת טמאה אני לך, דדוקא התם הוא דמשקרה, דידעה דבעלה לא ידע בה - דבאופן זה חוששים שהיא משקרת כיון שאין בעלה יודע האם היא משקרת או לא, ועל כן אינה חוששת להעיז פניה נגדו ולשקר.

אבל גבי גרשתני, דידע בה, מהימנא - אבל כאשר היא אומרת גרשתני שבעלה יודע אם היא משקרת או לא, הרי היא נאמנת משום דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

אמר ליה רבא - דוחה רבא את סברת רב המנונא.

אדרבה, יש לומר סברא הפוכה,

אפילו למשנה ראשונה, דקתני שמהימנא, הינו דוקא כאשר היא אומרת טמאה אני לך, דדוקא התם היא נאמנת משום דלא עבידא לבזויי נפשה - משום שזהו בזיון לה ואין אשה עשויה לבזות את עצמה אם זה לא היה נכון,

אבל הכא כאשר היא אומרת גרשתני, דזמנין דתקיף לה מן גברא מעיזה ומעיזה - כיון שאין לה מזה בזיון, ועשויה היא לעיתים לכעוס על בעלה, אם כן יש לחשוש שהיא משקרת, ולפי האמת לא נתגרשה.

מתיב רב משרשיא - מקשה רב משרשיא על דברי רבא.

השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה, תיובתא דרבא, כלומר: ממה ששנינו במשנה ראשונה שכאשר היא אומרת השמים ביני לבינך הרי היא נאמנת, קשה על רבא, שרבא הלא אומר שבאופן שאין לאשה בזיון מזה אז אפילו לפי משנה ראשונה אינה נאמנת, ואם כן קשה שהכא דלית לה כיסופא [שכאשר היא אומרת השמים ביני לבינך הרי אין לה מזה בזיון], ואעפ"כ קתני במשנה ראשונה דמהימנא.

ומתרצינן:

קסבר רבא: התם [כאשר היא אומרת השמים ביני לבינך] כיון דלא סגי לה דלא אמרה אין יורה כחץ - כיון שאינה נאמנת בטענה סתמית שאין לה ילדים, אלא צריכה היא לטעון שהבעל הוא שאינו יורה את זרעו כחץ ולכן אינו יכול להוליד,

ואם כן, אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה ליה - אין לחשוש שהיא משקרת, כיון שאילולי שזה היה נכון לא היתה מעיזה לטעון דבר כזה שזהו גנאי גדול.

ומקשה הגמרא על סברת רב המנונא.

השמים ביני לבינך דמשנה אחרונה, תהוי תיובתא דרב המנונא.

כלומר: ממה ששנינו במשנה אחרונה שכאשר היא אומרת השמים ביני לבינך אינה נאמנת, קשה על רב המנונא, דהלא רב המנונא אומר שכאשר הבעל יודע אם היא משקרת אז היא נאמנת, כיון שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, והא הכא כאשר היא טוענת השמים ביני לבינך, דידעה היא ובעלה ידע בה [שיודעת האשה שבעלה יודע אם היא משקרת], ואם כן הרי אינה מעיזה פניה בפני בעלה, ואעפ"כ קתני במשנה אחרונה דלא מהימנא.

ומתרצינן:

קסבר רב המנונא, הכא נמי היא גופה אמרה, נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע, ומשום הכי משקרא, כלומר: אף כאשר היא אומרת השמים ביני לבינך הרי היא מעיזה פניה, כיון שהיא אומרת בליבה אף על פי שהבעל יודע שהוא מזריע, בכל זאת אינו יודע אם הוא יורה כחץ, ואם כן אינו יודע אם אני משקרת, ולכן מעיזה היא את פניה לשקר ואינה נאמנת.

ההיא איתתא [היה מעשה באשה], דכל יומא דתשמיש מיקדמה משיא ידיה לגברא - בכל עת לאחר תשמיש המיטה היתה מביאה לו מים לרחוץ ידיו.

יומא חד אתיא ליה מיא לממשא - ובאחד מהימים הביאה לו מים כדרכה,

אמר לה, הדא מילתא לא הות האידנא - והלא לא עשינו דבר זה כעת ומדוע את מביאה לי מים?

אמר רב פפא בדיק לן רבא אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי אין לה כתובה או דילמא מצית אמרה ליה אנא הא חזינא *וגברא הוא דנסתחפה שדהו ואמרינן עלה מתניתין היא האומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל ובמאי אי ברצון כלום יש לה כתובה ואי באונס מי מיתסרא על בעלה אלא באשת כהן ואי ברצון כלום יש לה כתובה מי גרעא מאשת ישראל אלא לאו באונס וקתני יש לה כתובה איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו ופשיט רב המנונא דנאמנת דאפילו למשנה אחרונה דקתני האומרת טמאה אני לך דלא מהימנא התם הוא דמשקרה דידעה דבעלה לא ידע בה אבל גבי גרשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והוינן בה השמים ביני לבינך דמשנה אחרונה תהוי תיובתיה דרב המנונא והא רבא דידעה היא דבעלה ידע בה וקתני דלא מהימנא קסבר רב המנונא דהיא גופא אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומש"ה משקרה והלכתא כרב המנונא דסוגיין בכולהו תנויי כוותיה וכבר פסקה רבינו הגדול בהלכות כתובות ובגיטין (א) ומדקאמר מדמי לה למתני' שמעינן מינה דנאמנת אף לענין כתובה כדין משנה ראשונה ועוד מספר כתובתה נלמוד שכך הוא כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כדתנן בהאשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים* ומיהו איכא למידק אשמעתין הכא את אמר דכל מילתא דידע בה בעלה מהימנא דלא מחצפא ביה ודלא ידע בה בעלה לא מהימנא והתם בסוף הבא על יבמתו* אמרינן הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר ר' אמי דברים שבינו לבינה היא ונאמנת מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה ביורה כחץ אלמא במילתא דבעל לא ידע בה מהימנא ואי ידע בה ומכחש לה לא מהימנא ומסתברא לן דפירוקא דהך קושיא דכל היכא דאתיא היא לאפוקי נפשה מבעל בטענתה אי ההיא דילה מילתא דלא קים ליה לבעל כגון דאמרה בתוך עשר אינו יורה כחץ *ובאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה כיון דהיא היא דתבעה גירושין חוששין שמא עיניה נתנה באחר ולא מהימנא ואי מילתא דידע בה בעלה היא חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לאפוקי מיניה בטענה דשקרא אבל שמעתתא דהתם לאו על הדין ארחא איתמרא אלא אההיא דתנן* נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל וקאמרינן דהיכא דשהה עמה עשר שנים וקא אתי הוא לאפוקה משום דלא בת אולודי היא אף על גב דקאמרה איהי האי דשהאי גבך עשר שנים ולא קא מולידנא מינך הוא אם קים ליה לבעל בטענתה וידע ודאי דשקרא קא טענה עליה דינא הוא דבעל מהימן דהמוציא מחבירו עליו הראיה וליכא למימר הכא חזקה אין אשה מעיזה פניה דהא איהו הוא דמפיק לה ואיהי לא תבעה גירושין וכיון דאיהו מפיק לה הויא לה הך טענה בשאר כל תביעות דתבעה אשה מבעלה כי מפיק לה דליכא למימר בהו חזקה אינה מעיזה אבל כי לא קים ליה לבעל במילתא ואיהי קים לה אמר רבי אמי דלדידה הימנוה רבנן דלאו כל כמיניה דלאפסודה כתובה בשמא. הדין הוא פירוקייהו דהנך שמעתתא ופירוקא תריצא ומעליא הוא:

סליק פירקא וסליק מסכת נדרים בסייעתא דשמיא בריך רחמנא דסייען אמן

מר רב יהודאי ז"ל החמיר ואמר אין בנו מי שיודע להתיר מחילת נדרים ושבועות ואין בנו לשון מרפא ומשני מר רב יהודאי לא נשנית נדרים בישיבה והגאונים שאחריו נמנעו מלהתיר נדרים אלא לדבר מצוה כגון שימת שלום בין איש לאשתו וכעין ארבעה נדרים שיראה כאילו נדר טעות ולא בחרטה ודוקא בהתרת חכם החמירו אבל בהפרת בעל לא החמירו דבעל מיפר ביום שמעו בין בנדר בין בשבועה כדברי הרב אלברגלוג"י ז"ל לרבינו האי גאון ז"ל אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן דאמר א) אין חכם מתיר אלא כעין ד' נדרים דמר [רב] יהודאי גאון ז"ל כד סליק מן מתיבתא אזקוקי לשבועות לא הוה מזדקיק ומאן דבתריה הוו אמרין לית בן כח למעבד מאי דלא עבדיה מר רב יהודאי אלא מיהו כד מתרמיא מילתא דאית בה תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דצבורא דכנשתא וכדומין לזאת מזדקקינן במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי אבל פתחי כי ההוא דאתא לקמיה ב) וכדרבי שמעון ברבי וכדר' ישמעאל בר' יוסי ג) וכדביתהו דאביי וכי ההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר ד) וכיוצא בה לא עבדינן:

הכא נמי היא גופה אמרה, נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע. מכאן משמע דהשמים ביני לבינך היינו דקא טענה שאינו יורה כחץ, ומשום הכי לא מהימנא, דמעיזה היא לשקר במה שאין הבעל יודע, אבל אילו טענה שאינו נזקק לה כלל נאמנת היא, משום דמלתא דידיעא לבעל לא מעיזה פניה ולא משקרא.

ויעשו דרך בקשה. היינו שמבקשין ממנה שלא תטעון עליו כך, כיון שאינה נאמנת, וכן פירשו בתוספות. וכתב ר' יצחק בר אברהם ז"ל, דכל היכא דטענה הכין, לא מיבעיא היכא דבאה מחמת טענה דיוציא ויתן כתובה, אלא אפילו לא באה מחמת טענה נמי יוציא ויתן כתובה, משום דאינו מקיים עמה מצות עונה, וגדולה מזו שנינו האומר אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. וכתב עוד דדוקא בשאינה תובעת כתובה אלא שהיא תובעת להתגרש, הא תובעת להתגרש ולגבות כתובה אינה נאמנת כלל, דחוששין כיון שתובעת כתובתה שמא עיניה נתנה באחר, והוא הדין בדרב המנונא שאינה נאמנת כשמזכרת כתובתה, והביא ראיה מהא דאמרינן בהאשה רבה [יבמות קיז, א] האשה שאמרה מת בעלי נאמנת, תנו לי כתובתי אינה נאמנת, וצריכה שתביא ראיה לדבריה. וכתב עוד ר"י ז"ל שאינה נוטלת אלא עיקר כתובתה, אבל מה שהוסיף לה הבעל משלו אינה נוטלת, כדתנן רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל, מן הארוסין בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, ואפסיקא הלכתא התם בפרק אף על פי כרבי אלעזר בן עזריה. ואיבעיא להו התם נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו, חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ולא איפשיטא, והויא קולא לנתבע וחומרא לתובע, וכל שכן הכא דליכא חיבת ביאה, ואפילו הערה והעראה כביאה, מכל מקום משום חיבת ביאה הוא, והא ליכא. ולפי מה שפירשנו כאן דהשמים ביני לבינך היינו שאינו יורה כחץ. והא דאמרינן באגדה שרה אמנו אמרה לו לאברהם השמים ביני ובינך, שנאמר ישפוט ה' ביני ובינך. דלמא היינו שהוא מרוחק לגמרי ממנה, כגון שרה שהיתה טוענת על אברהם שרחקה מחמת הגר, אינו קשה כאן כלל דלשון השמים ביני לבינך, היינו שיש ביניהם טענה שאין אחד מכיר בה אלא השמים, וכולל הוא בין שטענה שאינו יורה כחץ, ובין שטענה שאינו נזקק לה כלל, אלא דהכא מהא דאמרינן דביורה כחץ לא ידע, משמע דהשמים ביני לבינך שאינך יורה כחץ קא אמרה, ומשום הכי לא מהימנא, ולא הויא תיובתיה דרב המנונא. ולפי פירוש זה נראה דגרסינן בגמרא, גבי תיובתיה דרבא דאיתביה עליה מן השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה, והא הכא דלית לה כסופא וקתני דמהימנא, קסבר רבא דלא סגיא דלא אמרה אינו יורה כחץ, אי לא איתא כדקא אמרה לא אמרה, ולא גרסינן כיון דקא סגיא דקאמרה. וכן היא בפירוש הרב ר' ברוך בר שמואל ז"ל, ופירש הוא ז"ל דכיון דלא סגיא דלא אמרה קמי בית דין אינו יורה כחץ דהיינו מלתא דכסיפא וביזיון, אי לאו דקושטא הוא לא אמרה ליה השמים ביני ובינך, עד כאן. ויש לי לפרש לפי אותה גירסא, כיון דסגיא לה, כלומר כיון שמצאה בנפשה לומר אינו יורה כחץ שהוא טענת בזיון, ולא אמרה מרוחק הוא שאין בה כל כך ביזיון, שמע מינה דקושטא קאמרה, אבל יש מן הגאונים פירשו השמים ביני לבינך, כלומר שאינו נזקק לה כלל, וכמו שאמרו באגדת שרה אמנו, וכן אמרו כאן בירושלמי [פרק אחד עשר הלכה י"ב], כמה דשמיא רחיקא מן ארעא, כך היא מיטתה רחיקתא מבעלה, ופירש בירושלמי יעשו דרך בקשה יעשו סעודה ויפייס, ולומר שאילו מרדה על ידי כך אין דנין בה דין מורדת, ולא כופין, ומבקשין ממנו להוציא, אלא יעשו הן עצמן פשרה ביניהם, ולפי זה הא דאמרינן הכא נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע, הכי פירושו, דסברה דכיון דלא ידע ביורה כחץ בוטחת בלבה לשקר, ולומר סתם השמים ביני לבינך, דמימר אמרה כשאומרת כך יהא סבור הבעל שאינו יורה כחץ אני אומרת, ואינו עזות לי, דהוא סובר דלמא קושטא הוא. ואינו מחוור בעיני, דכיון דאמרינן (דמקשרא) [דמשקרא – לפי השי"מ], מי הזקיקנו שהיא טוענת עליו שאינו נזקק לה בלשון סתום, על סמך שיטעה הבעל שהיא טוענת עליו שאינו יורה כחץ, כיון דמשקרא נימא דהכי ודאי טענה שאינו יורה כחץ. הא דאמרינן הכא משום דאיהו לא ידע ביורה כחץ והיא ידעה לא מהימנא, ובפרק הבא על יבמתו [יבמות סה, א] בסופו משמע איפכא, דאמרינן הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה איהי מהימנא, דאיהי קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה ביורה כחץ, כתבתיה בפרק הבא על יבמתו בסייעתא דשמיא.
הא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, קיימא לן כותיה דבכוליה תלמודא מייתינן לה, ונאמנת אפילו ליטול כתובה דומיא דמתניתין דהכא, דשלש נשים דדייקינן לה מינה. וכבר הארכתי בה בגטין פרק התקבל, ובכתובות פרק האשה שנתאלמנה בסייעתא דשמיא.
הני עובדי דאמרינן הכא דאמר רבא לא תשגחון בה, עיניה נתנה באחר, באשת כהן נינהו. ועובדא דפרטיה ניאף להוצא ודסליק בכלאי בבא באשת כהן נמי נינהו. ואי נמי באשת ישראל ולמי שרוצה להחמיר על עצמו, הא לאו הכי שריא שאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה, ואי נמי בעדים, וכבר כתבתי זה בארוכה במסכת יבמות, בפרק כיצד גבי הנטען מאשת איש בסייעתא דשמיא.

איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו. ופשיט רב המנונא נאמנת ואפילו למשנה אחרונה דקתני האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה דלא מהימנא התם הוא דמשקרא פי' דאיכא למיחש דמשקרא והדבר קרוב לומר כן משום דידעה דבעלה לא ידע בה אבל גבי גרשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והוינן בה השמים ביני לבינך דמשנה אחרונה תהוי תיובתיה דרב המנונא דקתני שאינה נאמנת והא הכא דידעה דבעלה ידע בה פירשו בו דהא בכלל השמים ביני לבינך זימנין דבעיא למימר שהיא רחוקה ממנו כרחוק השמים מן הארץ שאינו נזקק אליה כלל ובהא בעלה ידע בה קושטא דמילתא ומהדרינן התם נמי היא גופא אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי (א) מיפרשא דהיינו שאינו יורה כחץ כדמוכח לישנא ובהא הוא דלא מהימנא משום דעבידא דמשקרא כיון דלא ידע בה בעלה אבל אם טוענת שאינו בא עליה כלל מהימנא כיון דבעלה ידע בה לא משקרא והוי כאומרת גרשתני שנאמנת ומיהו לא מהימנא ביורה כחץ משום האי מגו דהוה ליה ממעיז לשאינו מעיז ואפשר לפרש דמעיקרא נמי הכי סברינן לה כשדעתה לומר שאינו יורה כחץ אלא דקס"ד שהיא סבורה שבעלה יודע בדבר ואמרי' דהא נמי מעיזה פניה שיודעת היא ג"כ שאין בעלה יודע ביורה כחץ:

כתב רבינו ז"ל והלכתא כרב המנונא דסוגיין בכולהו תנויי כוותיה. פי' דבכוליה תלמודא פרכינן ומפרקינן אליבא דידיה ולהימנא מדרב המנונא כדאיתא (בשבועות) ביבמות [דף קטז.] וכתובות [דף כב:] וגיטין [דף סד: ודף פט:] ודוכתי אחריני וכבר פסקה רבינו הגדול אלפסי ז"ל בהלכות כתובות וגיטין. כתב עוד רבינו ז"ל ומדקא מדמי ליה למתניתין דיוצאות ונוטלות כתובה שמעי' מינה דברב המנונא נמי נאמנת לענין כתובה כדין משנה ראשונה ועוד שהרי מספר כתובה נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כדאיתא בהאשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ע"כ נראה מדברי רבינו ז"ל מאי דכתבי רבוואתא ז"ל דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אף להנשא והיינו דקאמר דכיון שנשאת נוטלת כתובה משום מדרש כתובה דומיא דאשה שאמרה מת בעלי דאמרינן התם [יבמות דף קיז.] דכיון שנאמנת לינשא נוטלת כתובתה דמספר כתובתה נלמוד ובודאי דהא דשמעתין לאו ראיה היא כלל לדין זה רצה לומר שתהא נאמנת לינשא דהא מתני' דטמאה אני לך דמדמינן לה צריכה היא גט וזה פשוט וכדקתני בהדיא יוצאות ונוטלות כתובתן וכיון דכן אימא לך דרב המנונא נמי גט הוא מצריכה מיהו איכא שמעתתא אחריתי בכתובות וסדר נשים דרהטי פשטייהו בהאי שטתא דלרב המנונא מהימנא לאינסובי וה"ה נמשקל כתובה דהא בהא תליא כדכתב רבינו ז"ל מיהו הא ודאי קשיא טובא ואין הדעת סובלתו שנהא מתירין ערוה החמורה בדבורה הקל משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואם האמינה תורה מי שאמרה מת בעלי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי והוי מילתא דפומבי וכאילו אנו כולנו מעידים בדבר ואין בכאן מי שיכחישנה היאך תהא היא נאמנת לאחרים בדבר שמכחיש לה בעלה והוא דבר שאינו עשוי להתגלות אם אומרת אמת משום חזקה רעועה שאינה מעיזה פניה בפני בעלה הא ודאי ליכא למימר וכי אשכחן מימרי דאמרי הכי בהדיא הוה לן לדחוקי נפשין ולעיולינהו בקופא דמחטא כל דכן דלא אשכחן לה להדיא והנהו שמעתתא דמוכחן פשטייהו הכי הא כתיבא בהדיא במסכת כתובות ובמסכת גיטין פירושא מעליא הילכך נקטינה מילתא דהא דרב המנונא ליתא אלא דומיא דמתני' למשנה ראשונה לאפוקי נפשה מתותי בעלה:

ולענין שאם פשטה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט ממנו כדאיתא בשלהי גטין [פט:] ולעולם לא שריא לה לאנסובי לאחריני עד דאית לה גיטא מבעלה ולא כייפינן ליה לגרשה דהא (אמאי) אם היא גרושה כדבריה הרי היא גרושה ואנן הוא דלא מהימני לה ומה תביעה יש לה עליו לכופו ואפילו נתקדשה לאחר שהיא אסורה לו מספקא כדאמרן איהי גרמה אנפשה ולא כייפינן ליה שאם אין אתה אומר כן נמצא כל אדם מוציא שלא לרצונו דמקבלה קדושי מאחריני קמי בעלה או דאמרה ליה גרשתני ואזלא ומקדשא ולא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה אלא ודאי לא כייפינן לי' ותהא עגונה כל ימיה וכי הדרה ואמרה לא גרשתני לאו כל כמינה דהא שויא עלה חתיכה דאיסורא היכא דאיקדשא לאחרים והשתא דאתית להכי דלא שריא לה לאינסובי ליכא תו מדרש כתובה דלא קרינן לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ובמתניתין דנפקא בגט ומנסבא אי נמי התם ביבמות דמהימנא לאנסובי אית לה כתובה אבל בהא דלא מנסבא לית לה כתובה ולא מדמי' לה הכא במתני' אלא לענין הימנותא דאיסורא וחומרא אבל לכתובה ושאר מילי לא מדמינן לה ואלו דברים ברורים ומי שאינו חולק עליהם עונה אחריהם אמן מפי רבינו נ"ר (האי רבינו היינו הרא"ה רבו של הריטב"א ועיין שיטה מקובצת כתוב ג"כ דעת הרא"ה אבל הריטב"א ז"ל [דעתו] כהרמב"ן עי"ש):

כתב עוד רבינו ז"ל ומיהו איכא למידק אשמעתין דהכא את אמרת דכל מילתא דידע בה בעלה כי מכחשה ליה איהי מהימנא דלא מיחצפא ביה ודלא ידע בה בעלה ולא מצי מכחיש לה לא מהימנא דילמא משקרא ביה ואילו התם בפרק הבא על יבמתו משמע איפכא דאמרינן התם גבי מתניתין דשהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה הוא אומר מינה פירוש היא גורמת שאינה ראויה והיא אמרה מיניה פירוש דאינו יורה כחץ א"ר [אמי] דברים שבינו לבינה היא ונאמנת מ"ט איהי קים לה ביורה כחץ איהו לא קים ליה דאלמא ביורה כחץ דבעלה לא קים ליה איהי מהימנא ואילו במילתא דאיהו קים ליה נמי כגון שאינו נזקק לה איהו מהימן כל היכא דמכחיש לה ומסתברא לן בפירוק האי קושיא דכל היכא דאתיא איהי לאפוקי נפשה בטענתא פי' דאמרה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה וטעין עליה מילתא אי ההיא מילתא דטעין מילתא דלא קים ליה לבעל כגון מתני' דאמרה בתוך עשר שאינו יורה כחץ דכל תוך עשר אינו חייב להוציאה והיא רוצה לצאת ממנו בטענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה כיון דהיא היא תבעה גירושין חוששין שמא עיניה נתנה באחר ולא מהימנא כמשנה אחרונה ואי מילתא דידע בה בעלה היא פי' כגון שטוענת גרשתני או שאינו בא עליה כלל אמרינן חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה למיתי לבי דינא מנפשה בדלא תבעי לה לאפוקי נפשה מבעלה בטענה דשיקרא אבל שמעתא דהתם דיבמות לאו על הדין אורחא אמירא פירוש דההוא מיירי כשהוא בא עליה להוציאה בעל כרחה ואמתני' קיימינן דתנן שהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה פירוש כופין אותו לגרש כשאין לה בנים ולא שתהא אסורה לו כשאינה יולדת דהא אמאי אלא כדי שלא יבטל ממצות פריה ורביה ויהיו לו בנים וכל שיש לו זרע כדי פריה ורביה או נשים ראויות לפריה ורביה לא נאסר באשה שאינה ראויה להוליד ואין כופין אותו להוציא וכי נסיב איתתא אחריתי הא אמר רבא נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר בסיפוקייהו מיהו לא אמר שישא אחרת עם הראשונה דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי מסתמא ולכך אמר לו מן הסתם שיוציא ויתן כתובה ועלה קאמרינן דהיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה דמיחייב לאפוקה וקא אתא לאפוקה משום דלאו בת אולודי היא אע"ג דקאמרה איהי הא דשהאי גבך ולא אולודי מינך הוא פירוש והוא דליהוי מיחייב לאפוקה כיון דמכחיש לה ואיך עיקר טענתם אלא על הכתובה קים ליה לבעל בטענתה ומכחיש לה בברי ואמר דמינה הוא ולית לה כתובה וידע ודאי דשקרא טענה עליה דינא הוא דבעל מהימן גבי כתובה דהמוציא מחבירו עליו הראיה וליכא למימר הכא חזקה אין אשה מעיזה פניה דהא איהו דמפיק לה ואיהי לא תבעה גירושין והויא הך טענה דידה כשאר כל תביעות דעלמא דליכא למימר בהו חזקה אינה מעיזה פירוש וכאילו אין בידה כתובה וטוען שפרעה והיא טוענת שלא נתפרעה דלא מהימנא בחזקה זו שאינה מעיזה פניה וכן הדין בשטוענת עליו שאינו בא עליה והוא מכחישה שאינה נאמנת כיון שהוא בא להוציאה אבל כי לא קים ליה ביעל במילתא ואיהי קים לה כגון יורה כחץ בהא אמר רבי אמי דכיון דאיהו אתי לאפוקה דלדידה דאתיא בברי הימנוה רבנן דלאו כל כמיניה לאפסודה איהו בכתובה בטענת שמא. הדין הוא פירוקא דהא שמעתתא ופירוקא תריצא ומעליא הוא ובהכי סליק פירקא. וסליק לה מסכת ברחמי שמיא:

אמר רב המנונא ת"ש דנאמנת:

דלא עבידא לבזויי נפשה. לומר דבר של גנאי על עצמה אם לא היה אמת:

דלית לה כסופא. לא נעשה בה דבר של גנאי:

כיון דלא סגי לה דלא קאמרה אינו יורה כחץ. כי אינה רוצה להיות בלא זרע וצריכה היא לאמרו כדי שיגרשנה בעלה ותנשא לאחר אולי תבנה ממנו ואם לא היה אמת לא היתה מחצפת פניה לומר דבר זה:

היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע. וטועה היא וסבורה היא שאין הבעל מרגיש ביורה כחץ:

מקדמה ומשיא ידיה לגברא. כשהיה משמש עמה בלילה היתה משכמת בבקר ונותנת לו מים לידיו:

כבר ביארנו שמשנתנו ר"ל טמאה אני לך למשנה ראשונה אי אפשר לפרשה אלא באשת כהן ובטענת אונס שאילו טענה שזינתה ברצון ודאי אבדה כתובתה ולמדת שכל שאמרה שזינתה לרצון איבדה כתובתה על פי עצמה שאין אומרין לענין ממון אין אדם משים עצמו רשע ואפילו למשנה אחרונה שהיא מותרת לו מחשש שמא עיניה נתנה באחר יש אומרים שאחר שמודה שזינתה ברצון איבדה כתובתה ואין אומרין אחר שאתה מתירה לעצמך יש לה כתובה אלא פלגינן דיבורא ונאמנת להפסד כתובה ולא ליאסר לבעלה:

האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ואין אומרים שמא עיניה נתנה באחר שמאחר שאף הבעל יודע בכך חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואי לאו דקושטא הוא לא הות אמרה ומכאן יצא לומר בהרבה מקומות בתלמוד דרב המנונא קאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכן הלכה שהרי בכל התלמוד מקשין ממנה ר"ל וליהמנה מדרב המנונא אלמא דהלכתא היא ודעת רוב מפרשים להאמינה אף ליטול כתובה ואף גדולי המחברים כתבוה כן בהלכות אישות פרק ששה עשר אלא שגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שלא האמינוה לא לינשא לכתחלה ולא ליטול כתובתה אלא שאם נתקדשה לאחר חוששין לה או שאם נשאת לא תצא וכן כתבו בתוספות שבמקום קטטה אינה נאמנת וכבר הארכנו בדבר זה בשני של כתובות בסוף סוגיית המשנה הרביעית:

יראה מכאן שאם טענה עליו בדבר שאף הוא יודע כמוה ר"ל שאמרה אינו נזקק עמי כלל או שאינו יכול נאמנת מכח חזקה זו ר"ל אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ויוציא ויתן כתובה כל שלא במקום קטטה וכן כתבוה בתוספות ולא עוד אלא שחזרו וכתבו שלא סוף דבר בבאה מחמת טענה ר"ל בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה אלא אף כשאינה באה מחמת טענה ומפני שאינה מקיים בה מצוה עונה וכמו שאמרו גדולה מזו באומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה ומכל מקום הם כתבו דדוקא בשאומרת כן ואינה תובעת כתבתה אבל אם צווחת על הגירושין ועל הכתובה אינה נאמנת והוא הדין באומרת גירשתני אם תובעת כתובתה ועל הדרך שאמרו ביבמות האשה שאמרה מת בעלי נאמנת מת בעלי תנו לי כתובתי אינה נאמנת אף לינשא וצריכה להביא ראיה לדבריה אלא שגדולי עולם חולקין בה לומר שבמת בעלה אין טעם והיתר אלא משום עגון אבל בתובעת כתובה אינה קפדה על העגון אלא על הכתובה אבל בזו משום חזקה היא שאינה מעיזה ואין הזכרת כתובה מעלה או מוריד בה וכן עיקר:

וכל שאמרו שיוציא ויתן כתובה דוקא עיקר כתובה ואין צריך לומר נדונייא אבל תוספת לא שהרי שאלו בה בפרק אע"פ אם חבת חופה קונה או חבת ביאה ונשארה בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה ואף זו אין כאן חבת ביאה ואפילו הערה בה והעראה כביאה לענין דיני נפשות מכל מקום חיבת ביאה מיהא אין כאן ואף מה שהכניסה בנדוניא אינה גובה אלא שוה בשוה אבל מה שרגילין לכתוב בה יותר ממה שהכניסה דינו כדין תוספת ואינה נוטלת:

זה שביארנו שכל שטענה עליו בדבר שאף הוא יודע כמוה נאמנת יש שואלין בה ממה שאמרו ביבמות בדברים שבינו לבינה היא נאמנת הואיל והבעל אינו יודע הא במה שאף הוא יודע ומכחישה אינה נאמנת וכבר רמזנו למעלה תירוץ קושיא זו והוא שבזו היא צווחת להתגרש וכל שהיא יודעת ולא הוא חוששין שמא עיניה נתנה באחר אבל כל שאף הוא יודע נאמנת מכח חזקה אין אשה מעיזה וכו' אבל אותה שביבמות הוא בא לגרשה מפני שאינה בת בנים וכשהיא טוענת דמיניה הוא והוא יודע ומכחישה אינה נאמנת דאין כאן חזקה הואיל ואיהו מפיק לה אבל אי איהי קים לה והוא לא קים ליה היאך יהא הוא נאמן לערער עליה במאי דלא קים ליה:

השמים ביני ובינך דמשנה ראשונה אלמא לא אמרינן דמשקרא במה שבעלה יודע כמו כן גרשתני לא משקרא וקשיא לרבא. והוה מצי לשנויי ליה אנא כמשנה אחרונה דלא מהימנא אלא דלא צריך. וגם השתא אינו יכול לומר התם אין בעלה בקי ביורה כחץ דכל שכן דתיקשי ליה דהתם מהימנינן לה אפילו במה שבעלה אינו יודע ויכולה להעיז. אלא משני לפי סברתו דאפילו דאם בקי הבעל ביורה כחץ יש חילוק ביניהם קסבר רבא התם כיון דלא סגי לה דלא אמרה כששואלין אותה מפני מה את אומרת השמים ביני לבינו וצריכה להתבייש ולהשיב לפני בית דין אינו יורה כחץ אי לאו איתא כדקאמרה לא היתה אומרת בשביל הבושה אי יורה כחץ אי לא. עד כאן. הרא"ם ז"ל וסליקא ליה מסכתא.
וכן בפירוש וז"ל: והכא דלית לה כיסופא דלא קאמרה אלא הכי השמים ביני ובינך ותו לא קסבר רבא כיון דלא סגי לה דלא אמר אין יורה כחץ דאית לה כיסופא דקמבזה נפשה ודאי אי לאו דהכי איתא כדאמרה לא אמרה ליה הכי הילכך קתני דמהימנא. הכי גרס המור"ה מפ"י דב"ש. כיון דלא סגיא דלא אמרה אם יורה כחץ או לא שכשהיתה אומרת השמים ביני לבינך היו שואלין על מה היא אומרת כך עד שהיא אומרת אם יורה כחץ אי לא. וכלשון שבפנים גריס נמי המורה. פירוש. עד כאן.
וזה לשון הרי"ץ ז"ל: ותירץ קסבר רבא התם כיון דלא סגי דלא אמרה אין יורה כחץ כי על כל פנים היא צריכה לומר כן דאם לא אמרה אלא השמים ביני ובינך ודעתה לומר שאינו נזקק לה לא מהימנא כלל. ומאחר שכן הוא ודאי אי לא איתא כדקאמרה לא היתה מעיזה פניה כל כך להוציא מפיה דבר פריצות כזה. הרי"ץ. עד כאן.
תיובתא דרב המנונא דקא סלקא דעתין דלדעת רב המנונא כשאמר השמים ביני ובינך אין צריך שתאמר אינו יורה כחץ וקאמרה משנה אחרונה דאינה נאמנת אף על פי שיודעת היא שהבעל יודע האמת כמוה. ותירץ דאפילו לרב המנונא צריכה שתאמר על כל פנים אינו יורה כחץ ובדבר זה הוא אינו יודע והיא יודעת ואולי היא משקרת ומחזקת את דבריה של שקר כשיודעת שהוא אינו בקי בדבר ואומרת בלבה נהי דביאה יודע כזה אינו יודע על כן אמרה משנה אחרונה דאינה נאמנת ולא יקשה לרב המנונא. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב המנונא דלא אשכחן בהדיא דפליג עליה רבא אלא שהקשה בדבר וכדי לבא לידי ברור ובעלמא נמי משמע דהלכתא כרב המנונא. וכן פסק הר"מ ז"ל פרק י"ח מהלכות אישות. עד כאן.

ביורה כחץ מי ידע. ומשום הכי משקרא דביורה כחץ איהי מרגשא טפי מיניה כמו דפתקי בה גירא איהי מרגשא ממאן דפתיק לה אמטו להכי לא מצי מכחיש לה הילכך לא מהימנא. פירוש. וכתב רבינו יצחק בר אברהם ז"ל דכל היכא דטענה הכין לא מיבעיא היכא דבאה מחמת טענה וכו' הכל ככתוב בתוספות. ולפי מה שפירשנו כאן דהשמים ביני לבינך היינו שאינו יורה כחץ והא דאמרינן בהגדה שרה אמנו אמרה לו לאברהם השמים ביני לבינך שנאמר ישפוט ה' ביני וביניך דאלמא היינו שהוא מרוחק הרבה ממנה לגמרי כגון שרה שהיתה טוענת על אברהם שרחקה מחמת הגר אינו קשה כאן כלל דלשון השמים ביני לבינך היינו שיש ביניהם טענה שאין אחר מכיר בה אלא השמים וכולל הוא בין שטענה שאינו יורה כחץ ובין שטענה שאינו נזקק לה כלל. אלא דהכא מהא דאמרינן דביורה כחץ לא ידע משמע דהשמים ביני לבינך שאינך יורה כחץ קאמרה ומשום הכי לא מהימנא ולא הויא תיובתיה דרב המנונא. ולפי פירוש זה נראה דגרסינן בגמרא גבי תיובתא דרבא דאותבינן עליה מן השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה והא הכא דלית לה כסופא וקתני דמהימנא קסבר רבא דלא סגיא דלא אמרה אינו יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה ולא גרסינן כיון דקא סגיא דקאמרה. וכן היא בפירושי הרב ברוך בר' שמואל ז"ל ופירש הוא ז"ל דכיון דלא סגיא דלא אמרה קמיה בית דין אין יורה כחץ דהיינו מילתא דכסופא ובזיון אי לאו דקושטא הוא לא אמרה ליה השמים ביני לבינך. עד כאן. ויש לי לפרש לפי אותה גירסא כיון דסגיא לה כלומר כיון שמצאה בנפשה לומר אינו יורה כחץ שהוא טענת בזיון ולא אמרה מרוחק הוא שאין בה כל כך בזיון שמע מינה דקושטא קאמרה. אבל יש מן הגאונים ז"ל שפירשו השמים ביני לבינך כלומר שאינו נזקק לה כלל וכמו שאמרו בהגדה שרה אמנו. וכן אמרו כאן בירושלמי כמה דשמיא רחיקין מן ארעא כך היא איתתא רחיקתא מבעלה. ופירשו בירושלמי יעשו דרך בקשה יעשו סעודה ויפייס. ולומר שאלו מרדה על ידי כך אין דנין בה דין מורדת ולא כופין ומבקשין ממנו להוציא אלא יעשו הן עצמן פשרה ביניהם. ולפי זה הא דאמרינן הכא נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע הכי פירושה דסברא דכיון דלא ידע ביורה כחץ בוטחת בלבה לשקר ולומר סתם השמים ביני לבינך דמימר אמרה כשאומרת כך יהא סבור הבעל שאינו יורה כחץ אני אומרת ואינו עזות לי דהוא סובר דילמא קושטא הוא. ואינו מחוור בעיני דכיון דאמרינן דמשקרא מי הזקיקנו לומר שהיא טוענת עליו שאינו נזקק לה בלשון סתום על סמך שיטעה הבעל שהיא טוענת עליו שאינו יורה כחץ כיון דמשקרא נימא דהכי ודאי טענה שאינו יורה כחץ. הרשב"א ז"ל.
פסק רבינו מאיר הלוי ז"ל דדוקא בשאמרה כן בפני הבעל אבל אם אמרה שלא בפני הבעל אינה נאמנת דכל שלא בפניו מעיזה ומעיזה והוא הדין לאשה שפשטה ידיה וקבלה קדושין מאחר בפני הבעל מקודשת לשני אבל אם קבלה אותן קדושין שלא בפני הבעל מעיזה ומעיזה. ואיתא להא מילתא בסוף מסכת גיטין. הריטב"א ז"ל. וסליקא ליה מסכתא. עד כאן.

גמרא מלתא לא הות כצ"ל:

רש"י כו' הס"ד דינא אי הד"א לה הדא הד"א:

ברא"ש [יפייס הס"ד לעצמו הס"ד ואחר כך מ"ה מהו כצ"ל:

בא"ד אסור דידה כצ"ל לא הס"ד בתרומה הס"ד דנאמת הס"ד ואח"כ מ"ה דלא עבידא לבזויי נפשה כצ"ל אמת הס"ד גנאי הס"ד:

בד"ה היא גופה כו' דבביאה ידע כצ"ל:

בא"ד הבעל מרגיש כצ"ל:

ר"ן לינשא הס"ד קאמרה הס"ד גרשתני הס"ד מהימנא הס"ד:

בד"ה התם כו' איתא כדקאמרה כצ"ל כך הס"ד ואחר כך מ"ה והא הכא דידעה הא כצ"ל:

בא"ד הכא דאיהו כצ"ל מהימנא הס"ד ואח"כ מ"ה נהי כצ"ל:

בד"ה ולענין כו' בבגדו היא בבגדה כצ"ל כדאמרן הס"ד:

ר"ן ד"ה ולענין הלכה. ומדמדמין לה כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה ואיכא למידק כו' אבל התם דאיהי בעי לאפוקה מעיזה ומעיזה כצ"ל:

אמר רב המנונא ת"ש וכו'. אפילו למשנה אחרונה וכו'. מבואר דלמשנה ראשונה אפילו בלא טעמא דהעזה מהימנת וא"כ מהימנת אפילו שלא בפניו לכ"ע. אך למשנה אחרונה דצריכין לטעמא דאין אשה מעיזה צריך לחלק בין בפניו לשלא בפניו. ובזה יש להבין ביבמות (קטו ע"ב) דע"י מעשה דבא מן הבציר תקנו חכמים משום תקנת עגונות להאמין מת בעלה וקשה ועד אותו זמן מ"ט לא נתנו לב לתקן זה. וי"ל דכל ימי משנה ראשונה היתה נאמנת מדינא מת בעלי מק"ו דגרשני דנאמנת שלא בפניו וכמ"ש תוס' שם ע"ש ובמהרש"א. א"כ למשנה אחרונה שאין אשה נאמנת שלא בפניו הה"נ מת בעלי לא הוית מהימנת ע"כ אז הוצרכה לתקן משום תקנת עגונות שתאומן מתוך חומר וכו'. אך רש"י פי' כאן דגרשתני אינה נאמנת אלא לפוסלה מבעלה כהן ולא להתירה לעלמא וזה דעת הראב"ד והארכתי בזה בחי' למס' כתובות (כב ע"א) ע"ש. והנה הרא"ש בשמעתין בפסקיו כתב דטפי יש להאמינה בגרשתני דלא נחשדה שתהיה באיסור כל ימיה עם בעלה השני. והש"ס לא אמר הכי. ועוד צל"ע הא באומרת טמאה אני לך וכופין אותו להוציא על שקר ה"ל גט מעושה שלא כדין ופסול והרי היא באיסור כל ימיה ואפ"ה לא מהימנת ונחשדת לשקר. וי"ל אפי' משקרת מ"מ כיון שהוא סבור שאומרת אמת וב"ד אומרים לו שיגרש אגב אונסיה גמר ומקני ותו לא הוה כתלוהו ויהיב אלא כתלוהו ולא הוה כמעושה שלא כדין ממש עיין תוס' ב"ב (מח ע"א) ד"ה אלימא וכו' ותבין. ולפ"ז ע"ש ע"ב לרבא דס"ל תלוהו וזבין לא הוה זביניה זבינא בשדה זו ואשה כשדה זו דמי א"כ בטמאה אני לך נמי גט מעושה שלא כדין פסול והוה באיסור כל ימיה ואפ"ה לא האמינה במשנה אחרונה שפיר הקשה רבא לר"ה דה"ה גרשתני לא תאומן אבל הרא"ש כ"כ לדינא וא"ש. אך יש לעיין לפמ"ש רש"י ביבמות (קיב ע"א) בנטולה אני מן היהודים תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא לבעל א"כ הרי היא באיסור כל ימיה ולמה ניחוש לזה וי"ל לפמ"ש לעיל שאין זה לשון הנדר אלא ספור דברים שמספרת שכבר נדרה ואפשר שבאמת לא נדרה ותלך למקום שאין מכירין ואיסור אין כאן: מיהו צ"ע בעובדא דביתהו דר"ח למה לא תאומן הלא לדבריה יפטרנה בלא גט ותהיה באיסור כל ימיה:

גרשתני מהו. מי אמרינן דמהימנא או דלמא עיניה נתנה באחר: אבל היכא דידע בה מהימנא דאין אשה מעיזה פניה לומר דבר שקר מבעלה בפניו ומהכא שמעינן בכל דוכתא לרב המנונא דסבר באשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת: תיובתא [דרבא]. דאמר לא מהימנא דהא הכא לית לה כיסופא שאין כאן הודאת [עבירה] וקתני דמהימנא: דלא עבידא לבזויי נפשה. פירוש לומר שהיא טמאה וזונה: קסבר התם כיון דלא סגי דלא אמרה. כלומר אחרי שהיא רוצה לומר דבר זה וגנות גדול כזה: קסבר רב המנונא נהי דבביאה ידע. כלומר נהי דיודע שפולט הזרע ביורה כחץ מי ידע ולכך מעיזה אבל לומר גרשתני דבעלה ידע אי משקרא מהימנא פסק ריצב''א דהלכה כרב המנונא דבכמה מקומות בהש''ס מביא דבריו ובסוף גיטין (דף פט:) נמי אמר רב [הונא] אשה שפשטה ידה. וקיבלה קידושין מאחר מקודשת מדרב המנונא ואידך כי אתמר דרב המנונא בפניו משמע שפשוט לכל דברי רב המנונא ומהימנא. ויש ללמוד על אשה שטוענת שבעלה אינו יכול להתקשות או שאינו בקי בדרך ארץ דנאמנת דבדבר שיש לו לבעל לידע אינה מעיזה פניה ויוציא ויתן כתובה ולא מיבעיא אי באה מחמת הטענה כגון דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה אלא אפילו בלא טענה נמי יכולה היא לומר אינו מקיים מצות עונה וגדולה מזאת אמרו האומר אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכ''ש בזה ודווקא כשהוא מגרשה ואינה תובעת כתובתה אבל אם צועקת כשרוצה לגרשה שיתן לה כתובה אינה נאמנת דיש לחוש שמא נתנה עיניה (באחר) בכתובה דהכי נמי מפרש בההיא דרב המנונא דאי אמרה גרשתני ותנו לי כתובה אינה נאמנת אף לינשא כדאמר בההיא דהאשה שאמרה מת בעלי ותנו לי כתובה אינה נאמנת לינשא וצריכה להביא ראיה לדבריה ואם טוענת האשה שאין זרעו יורה כחץ אינה נאמנת כמו למשנה אחרונה. כללא דמילתא כל מילי דיכול בעל לידע ומכחישתו נאמנת אבל במילי שאין בעל יכול לידע אינה נאמנת והילכך כשטוענת שאינו יכול להתקשות יוציא ויתן כתובה ואומר ריצב''א דלא תטול רק מנה מאתים אבל תוספת אין לה כדאמר פרק אע''פ מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין אינו גובה אלא מנה מאתים שלא כתב אלא ע''מ לכונסה ובגמרא פסק הלכה למעשה כר''א ואיבעיא לן נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ועלתה בתיקו פר''י דכל תיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה ודלא כרב אלפס דפסק כל תיקו דממונא יחלוקו ולכך אף כאן כיון דליכא חיבת ביאה אין לה תוספת דאף דקי''ל כי העראה חשובה כגמר ביאה לענין חיוב עריות הכא לענין חיבה לקנות תוספת אינה ביאה וכן מי שאינו בריא להתקשות אפילו למ''ד משמש מת בעריות חייב מ''מ אין כאן חיבת ביאה וגם מה שהכניסה בנדוניא לא תטול רק בצמצום מה שהביאה אלא מה שרגילין לכתוב נדוניא דהנעלת ליה דכותבין יותר ממה שהכניסה לו דגם זה מן התוספת יש לה ולא תטול כך פסק ריצב''א בתשובות סתם דבריו:

ר"ן
גברא הוא דנסתחפה שדהו. קדושת כהונתו גרמה לו כדפרישית במתני': איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני. ונתקרע הגט או שאבד מהו להאמינה ולהתירה לינשא: דידעה דבעלה לא ידע בה. אם זינתה אם לאו ומשום הכי משקרא ולא מירתתא: התם דלא עבידא לבזויי נפשה. שבזיון ופגם הוא לה כשנאנסה הלכך אי לאו דקושטא הוה לא הות קאמרה: דתקיף לה מגברא. שעל ידי כעסה תתחזק מן הבעל להעיז פנים בו ולומר לו גרשתני: השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה. שאמרו נאמנת תיובתיה דרבא דהאמר רבא דאפי' למשנה ראשונה כי אמרה גרשתני לא מהימנא: התם כיון דלא סגיא לה דלא אמרה אין יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה ליה. דכיון שהיא צריכה לברר דבריה כדאמרה השמים ביני לבינך וצריכה לומר בפירוש מה שהיא טוענת עליו דהיינו שאין יורה כחץ כסיפא לה מילתא ואי לאו דקושטא היא לא הות אמרה ואית דגרסי כיון דקא סגי לה כלומר אחר שמצאה בלבה לומר כך: והא הכא דידעה היא דבעלה ידע בה. דסלקא דעתך הכא דאיהו נמי קים ליה ביורה כחץ וקתני דלא מהימנא: נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע. מהא משמע בההיא דהשמים ביני לבינך דתנן במתני' היינו יורה כחץ וכדכתיבנא: ולענין הלכה קיי''ל כרב המנונא דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דסוגיין בכוליה הש''ס כוותיה ומדמינן לה למתניתין ש''מ שלא להתירה בלבד לינשא נאמנת אלא אף ליטול כתובה דומיא דמתני' דקתני יוצאות ונוטלות כתובה ועוד שהרי מספר כתובה נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כדתנן בהאשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים כך כתב הרמב''ן ז''ל בהלכותיו מיהו איכא למימר דלית לן מדרש כתובה אלא בעיקר כתובה אבל בתוספת לא וכיון דמשום הכי מהימנא טפי כי אמרה גרשתני מכי אמרה השמים ביני לבינך משום דבגרשתני ידע בה בעלה ואינה מעיזה ובהשמים ביני לבינך דלא ידע בה מעיזה שמעינן מינה דבאומרת אינו נזקק עמי כלל כיון דבעלה ידע בה אפילו למשנה אחרונה מהימנא ויוציא ויתן כתובה אפילו לא אתיא מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה שהרי גדולה מזו אמרו אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה מיהו כתב ר''י ז''ל דדוקא כשהיא תובעת להתגרש הוא דאמרינן יוציא ויתן כתובה אבל תובעת כתובה לא מהימנא והביא ראיה מדאמר בפרק האשה רבה האשה שאמרה מת בעלי נאמנת מת בעלי תנו לי כתובתי אינה נאמנת: ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דמילתא דידע בעלה מהימנא משום דלא מחצפא ביה ודלא ידע בה בעלה לא מהימנא והתם בסוף פרק הבא על יבמתו גבי הא דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל משמע איפכא דאמרינן התם הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר רבי אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה ביורה כחץ משמע דמשום דלא קים ליה מהימנא הא קים ליה לא מהימנא והכא אמרינן איפכא תירץ הרמב''ן ז''ל דלא דמיין אהדדי דהתם איהו הוא דקמפיק לה ומפסיד לה כתובתה הילכך אי תרוייהו קים להו ליכא למימר דאיהי מהימנא משום דחזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה דכי אמרינן הכי היכא דאיהי בעיא לאפוקי נפשה מבעלה דאיכא העזה טובא ואי לאו דקושטא קאמרה אינה מעיזה אבל התם דאיהו בעי לאפוקה (נפשה) מעיזה ומעיזה אבל כיון דאיהי קים לה ואיהו לא קים ליה אינו בדין שייציאנה ויפסיד כתובתה בטענת שמא: ההיא איתתא. אשת כהן היתה דאי אשת ישראל כיון שאפילו לפי דבריה סבורה היתה שהוא בעלה אין לך אונס גדול מזה ואונס בישראל מישרא שרי ולמה ליה לרב נחמן למימר עיניה נתנה באחר אלא ודאי כדאמרן: הא מילתא. תשמיש: