נזיר ב ע"ב

דף ב - ב

גבי "יש נוחלין" נמי יש ליתן טעם למה פתח התנא לפרש תחילה את הרישא: כי מפרש עיקר נחלה ברישא.

אלא הכא - במשנתנו שהן הכנויים והן הידות הם איסורא דנפשיה - לפרוש כינויי ברישא, היות ופתח בהם התנא של המשנה!? ^[1]

אלא היינו טעם שפירש התנא תחילה את הידות:

כי ידות הואיל ואתיין מדרשה חביבין ליה [ידות הואיל והם באים מדרשת הכתובים, לכן חביבים הם לו להקדימם], שהידות אינם כתובים בהדיא בתורה, והם נלמדים ממה שאמרה תורה: איש כי יפליא לנדור נזיר להזיר לה', ומכפל הלשון "נזיר להזיר" נלמד דין הידות כמבואר בנדרים ג א.

ומקשינן: ואם כן ליפתח נמי בהון ברישא [אם חביבים הם לו, יפתח בהם את המשנה]!?

ומשנינן: תנא כי מתחיל, מתחיל בעיקר קרבן, התנא פותח את המשנה בעיקר דין קרבן, כלומר: בעיקר הנזירות הכתובה בתורה ואינה צריכה דרשה ולימוד מיוחד, דקבלת נזירות גמורה היא, אלא שאמר בלשון כינוי - ודרך התנא היא לשנות תחילה את הדברים הפשוטים והידועים. ^[2]

ומכל מקום לענין פירושי [לפרש מה הן ידות ומה הן כינויין], מפרש התנא את הידות ברישא, כי יש לו בהם חביבות מפני שהם באים מדרשה.

שנינו במשנה: האומר אהא הרי זה נזיר:

ומקשינן: והרי כשאמר "אהא" אין מדבריו הוכחה ברורה שכוונתו לנזירות, שהרי דילמא: אהא בתענית קאמר, ואם כן לא היה לו להיות נזיר, שהרי אין זה "יד מוכיח"!?

אמר שמואל: משנתנו עוסקת כגון שהיה נזיר עובר לפניו. ^[3]

לימא ^[4] האם אכן קסבר שמואל: ידים שאינן מוכיחות בבירור שהכוונה היא לנזירות לא הויין ידים להועיל כאילו אמר את כל המשפט כולו!?

שאם "ידים" הן, לא היה צריך לתרץ "כגון שהיה נזיר עובר לפניו", כי אף שמילת "אהא" אינה "יד מוכיח", מכל מקום יד שאינו מוכיח יש כאן, שמשמעות דבריו נוטים יותר לנזירות מאשר לתענית, ^[5] והיה לו להיות נזיר.

אמרי בני הישיבה:

אין ודאי [אכן כן], בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחרינא [כשהנזיר עובר לפניו אין להסתפק בדבריו שמא לא לנזיר נתכוין], כלומר: אכן שמואל סובר "ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים", ולכן אינו נזיר אלא כשנזיר עובר לפניו, כי אז הן ידים מוכיחות, שהרי אין להבין כוונתו באופן אחר מאשר לנזירות.

אבל כשאין הנזיר עובר לפניו, אמרינן: דילמא "אהא בתענית" קאמר, כלומר: ו"ידים שאין מוכיחות" הן, ולכן אינו נזיר.

ומקשינן: ולמה הוא נזיר אף שהיה נזיר עובר לפניו, והרי דילמא [שמא] לפוטרו מן קרבנותיו - של אותו נזיר העובר לפניו - קאמר!? ^[6]

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: דקאמר הנודר בלבו שהוא רוצה להיות נזיר, ואף שקבלה בלב לנזירות אינה מועילה, שהרי נאמר בתורה "כי יפליא", מכל מקום כיון שנזיר עובר לפניו וגם אמר "אהא" הרי זה נזיר.

ותמהינן: אי הכי - שבלבו קיבל על עצמו להיות נזיר - מאי למימרא [מה חידוש מחדשת לנו המשנה, והרי פשיטא היא]!? ומשנינן: מכל מקום חידוש יש בדבר, כי מהו דתימא [שמא תאמר]: בעינן פיו ולבו שוין, כלומר: הייתי אומר כיון שמלשונו שאמר בפיו אין הוכחה, נמצא שאין כאן דיבור, ולענין נזיר הרי צריך שיאמר בפיו וגם יחשוב בלבו.

קא משמע לן משנתנו שהוא נזיר, כי באופן זה, מחשבתו שחשב בלבו הרי היא מגלה על פיו, ונמצא כאילו שאמר בפיו מלבד מחשבתו בלבו, והרי "פיו ולבו שוין".

שנינו במשנה: האומר אהא הרי זה נזיר, או "אהא נאה":

ומקשינן: וכי למה כשאמר "אהא נאה" הרי זה נזיר, כי ודילמא לא נתכוין להתנאות במצות נזירות, ^[7] אלא כוונתו היתה ש"אנאה לפניו בשאר מצוות" ^[8] - וכדתניא:

כתיב: "זה אלי ואנוהו", מה תלמוד לומר: "ואנוהו": אתנאה לפניו במצוות -

כיצד: אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, אכתוב לפניו ספר תורה נאה ואכרכנו בשיראין [בגדי משי] נאים.

אמר תירץ שמואל: משנתנו עוסקת בכגון שהיה תפוס בשערו בשעה שאמר "אהא נאה", ומשמע: אהא נאה במצוה התלויה בשיער, דהיינו נזירות. ^[9]

ומקשינן: ואמאי "נאה", וכי למה קוראת המשנה את הנזיר "נאה"!?

הא מילתא דעבירה היא [נזירות דבר של עבירה היא], ואיך אמרינן ליה נאה [איך אנו קוראים אותו "נאה"]!? ^[10]

הואיל ואתיין מדרשא חביבי' ליה אבל כנויין לא אתיין מדרשא אלא כדמפ' טעמייהו בנדרים לר"י כדאית ליה ולר"ל כדאית ליה. והתם פריך הניחא למ"ד כנויין לשון אומות הם וכו' ומשני לאו חסורי מחסרא לה תני ידות ברישא כל ידות (נזיר) [נדרים] כנגדים כל כנויי נדרים כנדרים אבל הכא לא מסתבר ליה לשנויי הכי ולשבושי תחלת המסכת וניחא ליה טפי לשנויי דתנא דמתני' מתחיל בעיקר הקרבן. והתם לא (שייך) [חש] לשנויי הכי:

מתחיל בעיקר הקרבן דכנויים לשון נזירות הן לר"י דאמר לשון אומות הן ולר"ל נמי כיון שתקנו חכמים להיות נודרים בהן הוי כנדר עצמו. אבל יד לא הוי עיקר הנדר שאין במשמעות לשון נדר אלא יד בעלמא:

ודלמא אהא בתענית קאמר. והיכי משוית ליה נזיר ודאי להביא קרבנותיו לעזרה כיון דאיכא למימר דלתענית נתכוון. ועוד אפי' נזיר ספק לא הוי דכיון דאיכא למימר הכי וכי הא אמרינן סתם נזירות להקל:

לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאי קסבר ידים הויין אפי' אין נזיר עובר לפניו נמי. דנהי דלא הויין ידים מוכיחות מ"מ יד לנזירות הוי דטפי משמעותיה לשון נזירות מלשון תענית דאהא משמע דקאי אגופיה לשנותו לשם חדש והיינו שיהא נקרא נזיר. אבל היושב בתענית אין שמו מתשנה:

אמרי' בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במלתא אחרינא. כלומר לעולם קסבר ידים שאין מוכיחו' הויין ידים ובזמן שהנזיר עובר לפניו אכתי הוי ידים שאין מוכיחות ומ"מ מוכח טפי לנזיר מלתענית כיון דנזיר עובר לפניו הלכך ליכא לספוקי במלתא אחריתי כיון דמוכח טפי לנזיר. אבל אם היה הדבר שקול לזה כמו לזה הא אמרי' ספק נזיר להקל. אבל אם אין נזיר עובר לפניו דלמא אהא בתענית קאמר זה דבר שקול ולא הוי נזיר. ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר וה"ק אהא בחיובו של זה. מהו דתימא בעי' פיו ולבו שוין א). ועוד אי לא בעי' פיו למה לי נזיר עובד לפניו בלבו לחודיה סגי. אלא ה"פ מהו דתימא בעי' שיפרש בפיו בהדיא קמ"ל כיון דנזיר עובר לפניו קרי ביה פיו ולבו שוין אבל אם אין נזיר עובר לפניו אפי' אמר בלבו היה כך כיון דלא מוכחא מלתא לא קרי' ביה פיו ולבו שוין. ודילמא אתנאה לפניו במצות קאמר ונזיר ודאי לא הוי ואפי' ספק כדפרשתי לעיל:

אמר שמואל שתפוס בשערו. אבל נזיר עובר לפניו לא מהני אלא דוקא כשאומר אהא דאיכא לספוקי או בנזיר או בתענית דמשמע יהא גופי מתענה או נזיר. וכיון דנזיר עובר לפניו מוכח שהוא רוצה שיהיה גופו כמוהו אבל אהא נאה דאיכא לספוקי בלשון נאה אם להתנאות בשערו ולגדלו כדין נזיר קאמר או להתנאות במצוה אין הוכחה במה שנזיר עובר לפניו כיון דאין הספק אלא בלשון נאה אבל במה שנזיר עובר לפניו כיון דאין הספק אלא בלשון נאה אבל במה שתפוס בשערו איכא הוכחה דלהתנאות בשערו קאמר ולא בעי' שיאמר בלבו היה דהוכחה גמורה הוי מה שתפוס בשערו אבל אין תפוס בשערי אפי' יאמר בלבי היה לא מהני דלא מקרי פיו ולבו שוין כיון דליכא הוכחה כלל. הדא מילתא דעבירה ואמרי' לי' נאה. כלומר אסור הוא לנזיר כדאמרינן פ"ק דנדרים כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן כנדרי כשרים לא אמר כלום. ואית דגרסי הדא מילתא דעבידה דאמרי' ליה נאה. כלומר מי הוי דבר שרגילים לעשות וראוי לעשות דקרי ליה נאה:

לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים רבי׳ ברוך זצוק״ל משום דקשיא לי׳ מאי דגרסי׳ בריש קידושין גריס הויין ידים ואינו מתיישב פתרונו כלל ועיין מה שכתבתי שם במהדורא בתרא:

דקאמר בלבי הי׳ פי׳ ואע״ג דאמר בלבי הי׳ דוקא אם הי׳ נזיר עובר לפניו דיש מעשה המוכיח אבל אם אין נזיר עובר לפניו דברים שבלב אינן דברים וכן כתבתי בפ׳ מי שמת בה׳ שכיב מרע במהדורא רביעאה דהיכא דאיכא מעשה המוכיח אמרי׳ דברים שבלב דברים ואם אין שם מעשה מוכיח אמרי׳ דאינן דברים:

אלא התם לפרוש כנויי ברישא. כיון דמוקמת טעמא בכולה והם נמי עיקר נזירות טפי מידות. תוספי הרא"ש ז"ל:

אלא היינו טעמא דמפרש ידות ברישא הואיל ואתיין מדרשא חביבין ליה. כדאמרינן בפרק קמא דמסכת נדרים נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כנזירות וידות נזירות כו'. וכנויין לא נפקי בהדיא מדרשא כידות משום דכנויין היינו עיקר נזירות. הילכך לא צריכי למיפק מדרשא דהתיבות דומות לתיבת נזיר דאי מחיק ליה לרגל דנזיק דנזיח דפזיח הוה כתיב נזיר. הילכך לא נפק ממש מדרשא אלא ידות דלאו עיקר נזירות הן וצריכות למיפק מדרשא. והואיל ואתיין ליה מדרשא חביבין ליה והילכך מפרש ידות ברישא משום דאתיין מדרשא:

ודילמא אהא בתענית קאמר והיכי משוית ליה נזיר ודאי להכי להביא קרבנותיו לעזרה כיון דאיכא למימר דלתענית נתכוון. ועוד אפילו נזיר ספק לא הוי דכיון דאיכא למימר הכי והכי הא אמרינן סתם נזירות להקל. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ואקשי ודלמא אהא בתענית קאמר. אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו. וא"ת למה לא נשאל את פיו לאיזה דבר נתכוון. וי"ל דמיירי באדם שאמר כיוונתי לפי מה שידונו חכמים על פי הלשון שאמרתי. עד כאן. שיטה. וכן כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל וז"ל: ודילמא אהא בתענית קאמר. כי אמר אהא ונתכוון למאי דמשמע זה הלשון היכי דמשמע לשון נזירות. עד כאן:

לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. דאי קסבר הויין ידים אפילו אין נזיר עובר לפניו נמי. דנהי דלא הויין ידים מוכיחות מכל מקום יד לנזירות הוי דטפי משמעותיה לשון נזירות מלשון תענית דאהא משמע דקאי אגופו לשנותו לשם חדש והיינו שיהא נקרא נזיר. אבל היושב בתענית אין שמו משתנה.

אמרי בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחרינא. כלומר לעולם קסבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים ובזמן שהנזיר עובר לפניו אכתי הוו ידים שאין מוכיחות ומכל מקום מוכח טפי לנזירות מלתענית כיון דנזיר עובר לפניו הילכך ליכא לספוקי במלתא אחריתי כיון דמוכח טפי לנזירות. אבל אם היה הדבר שקול לזה כמו לזה הא אמרינן ספק נזירות להקל. אבל אם אין נזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר והדבר שקול ולא הוי נזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין כאחד שיוציא בפיו מה שמחשב בלבו. אבל הכא שאנו צריכין למחשבת לבו לפרש מה שהוציא בפיו דאיכא לספוקי שמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר סלקא דעתך אמינא הוי דברים שבלב ואינן דברים קא משמע לן כיון שנזיר עובר לפניו ואין לבו מכחיש מה שמוציא בפיו אלא מפרש בלבו מה שמוציא בפיו מקרי שפיר פיו ולבו שוין. אבל אין נזיר עובר לפניו אפילו גמר בלבו ונתכוון לנזירות לאו כלום הוא דדברים שבלב הוא כיון דאינו מוציא דבר בפיו שיהיה לנזירות דהא איכא לספוקי בתענית ופיו ולבו שוין בעינן וליכא אלא חד. הרב ר' עזריאל ז"ל:

או אהא נאה הרי זה נזיר. ודלמא אתנאה לפניו במצות קאמר ונזיר ודאי לא הוי ואפילו ספק כדפרישית לעיל.

אמר שמואל שתפוס בשערו. אבל נזיר עובר לפניו לא מהני אלא דוקא כשאומר אהא דאיכא לספוקי או בנזיר או בתענית. דמשמע יהא גופי מתענה כנזיר וכיון דנזיר עובר לפניו מוכח שהוא רוצה שיהא גופו כמוהו. אבל אהא נאה דאיכא לספוקי בלשון נאה אם להתנאות בשערו ולגדלו כדין נזיר קאמר או להתנאות במצוה אין הוכחה במה שנזיר עובר לפניו כיון דאין הספק אלא בלשון נאה. אבל במה שתפוס בשערו איכא הוכחה דלהתנאות בשערו קאמר ולא בעינן שיאמר בלבי היה דהוכחה גמורה הוי מה שתפוס בשערו. אבל אין תפוס בשערו אפילו יאמר בלבי היה לא מהני דלא מיקרי פיו ולבו שוין כיון דליכא הוכחה כלל. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

ומקשינן נזירא הוי מילתא דעבידא דאמרין ליה נאה. פירוש וכי רגילות הוא לידור בנזיר דקרי ליה נאה. ורבינו תם ז"ל גריס נזירות מילתא דעבירה הוא וקאמרין ליה נאה. כלומר היכי קרי ליה נאה והא מילתא דעבירה שציער עצמו מן היין. שיטה.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בפירושיו. הדא מילתא דעבירה ואמרינן ליה נאה. כלומר אסור הוא לנזור כדאמרינן בפרק קמא דנדרים כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן כנדרי כשרים לא אמר כלום. עד כאן:

הכי גרסינן ונזיר מילתא דעבידא הוא ולכך קרינן ליה נוי. הכי גרסינן ואפילו לר' אלעזר הקפר כו'. וכל זה מסקנא דמלתא דרוצה ליישב המשנה לכולי עלמא דכנויין וידות דמתניתין דברי הכל. ור"ת גריס מילתא דעבירה. קושיא הוא כלומר דבר עבירה ואמרין ליה נאה בתמיה. פירוש היאך קורא במתניתין נזירות שהיא עבירה נאה דקים לו שאסור לידור בנזיר בפרק קמא דנדרים. ומשני אפילו לר' אלעזר הקפר ולא גרסינן בוי"ו. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

ומה שתלה הטעם נזיר טמא משום דילמא אתי למעבר אנזירותיה ולא משום ששנה בחטא כדלקמן. לפי שאם היה תולה הטעם בצער היין פעם שנייה הוה משמע בנזיר טהור נמי קצת עבירה שאף הוא מצער עצמו מן היין ולא קרי ליה במתניתין שפיר נאה. להכי תלי טעמא דילמא אתי למעבד כו' דבנזיר טהור דליכא האי טעמא לאו חוטא קרי ליה קרא. הר' עזריאל ז"ל:

רש"י (בסה"ע). בתמיה ומי אמר כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה לימא. ולישנא דאהא משמע דאהא לאלתר. כצ"ל ותיבת נזיר למחוק:

תד"ה ודלמא אהא כו'. כדתניא כו'. כצ"ל כדאיתא בגמרא:

בא"ד כלומר אהא נאה במצוה התלויה כו'. כצ"ל:

תד"ה ואמאי נאה. ט"ס וצ"ל ואמר אינאה:

בסה"ד ותוהה על הראשונות. נראה דר"ל וא"כ הוה כמו דלא נדר בנזיר (וכדאמר שה"צ ומביאין חולין לעזרה) ונמצא שציער עצמו מן היין בלא נזירות ואין כאן מצוה שתבטל חטא הצער. ולשון הגמרא דלמא אתי למעבר על נזירותיה הוא ענין חרטה להעביר הנזירות ממנו וכ"מ במפרש ודוחק. וביותר הלשון דלקמן (יט) הואיל ושנה בחטא ועיין תוס' ב"ק (צא ב) ד"ה אלא שציער:

(שמות טו, ב) "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", אֲנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת. נראה לי בס"ד אומרו 'לְפָנָיו' כלומר עיקר היופי צריך להיות שאין כונתך להתפאר לפני בני אדם בנוי זה שעשית. ונראה לי אותיות אַנְוֵהוּ במילואם כזה אל־ף נו־ן וא־ו ה־א וא־ו אותיות אחרונות של המילוי עולין מספר בְּמִצְוָה [143] לרמוז הנוי יהיה במצוה דוקא ולא בגשמיות. גם אותיות אחרונות של מילוי מִצְוָה כזה מ־ם צד־י וא־ו ה־א עולים מספר נָאֶה עם הכולל [58] לרמוז שצריך לעשות המצוה נאה.
ועוד נראה לי בס"ד אומרו הִתְנָאֶה 'לְפָנָיו' בְּמִצְווֹת כי המצות צריך לקיים אותם במחשבה ובדבור ובמעשה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים. גם צריך לקיים אותם מאהבה ולא מיראה ולפי זה צריך להיות לאדם בעבודת השם יתברך אהבה דהיינו אהבה במחשבה אהבה בדיבור אהבה במעשה וג' פעמים אהבה עולים ט"ל [13×3=39] שהוא מספר אותיות אשר לפני שם הוי־ה ברוך הוא שהם כוז־ו [39] שעולין מספר ט"ל. ולזה אמר התנאה לפניו במצות 'לְפָנָיו' דייקא רוצה לומר במה שרמוז לפני שמו יתברך.
ועיין מה שאמר עוד בחדושינו לעיל בשבת דף קל"ג ע״ב יעוין שם. גם שם פירשתי בס"ד הסדר דנקיט בסוכה ולולב וציצית וכו' וכאן אוסיף לומר לא מבעיא ציצית שדמיו מועטין שאז גם ההידור שלו מועט אלא גם ספר תורה שדמיו יקרים דהידור שלו הוי מרובה ממילא גם כן תזהר בהידור שלו.
ברם הא קשיא ברישא דברייתא נקיט הנוי לאדם דאמר: הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת, שהאדם יתנאה ובסיפא תלה הנוי במצוה דאמר: סֻכָּה נָאָה לוּלָב נָאֶה צִיצִית נָאָה'? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שפירשתי בס"ד על פסוק צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי (איוב כט, יד) דצריך להבין אם הוא לבש את הצדק איך הצדק חוזר ולובש אותו דנמצא הצדק הוא הגוף והאדם הוא הלבוש?
ופירשתי בס"ד על פי דמיון באשה שהיתה יפת תואר ויפת מראה ובעלת חן מאד שהיתה חביבה על בעלה הרבה והנה יום אחד הביאו לה טבעת של אבן טובה ששוה אלף זהובים שתקנה אותה והניחה בתוך בגדה כדי שתראנה לבעלה ויקנה אותה לה ובהיותם יושבים על השלחן הוציאה הטבעת מתוך בגדה ותמסרנה לבעלה ותאמר לו שיקנה אותה בעבורה שבעליה רוצים בה אלף זהובים ולא ימכרו בפחות ויקחנה ויסתכל בה היטב ויאמר לה זו אינה שוה יותר מן ת"ק זהובים ואם ימכרו בזה הסך אני אתן לך ת"ק זהובים ותקני אותה ותקחנה מידו ותאמר אלו אין מוכרים פחות מאלף זהובים ותשימנה בחיקה.
אחר שעה חזרה ותוציאנה מחיקה ותמסרנה לו ותאמר תחזור להסתכל בה היטב שמא טעית בראשונה וזה חזר והסתכל בה חמש ושש רגעים ויאמר זו אינה שוה יותר מארבע מאות זהובים ואם ימכרו בזה הסך אקנה ותקחנה מידו ותצניענה אצלה.
ואחר שעה חזרה והוציאה אותה ותאמר תחזור ותראנה היטב היטב אולי אתה טועה בערך שלה וזה לקחה ונשארה בידו עשרה רגעים ויאמר זו אינה שוה יותר משלש מאות זהובים ואם ימכרו בכך אני אקנה ואם לאו לא אקנה ותקחנה ותאמר אם כן אחזיר אותה לבעליה כי יש הפרש גדול בערך בינך לבינם ואי אפשר לקנותה בכך על כן אחזירה לבעליה!
והיא הצניעה אותה אצלה שתי שבועות ואחר כך לבשה את הטבעת ההיא באצבעה ובהיותם יושבים על השלחן אמרה לבעלה בזה השבוע הביאו לי טבעת אחרת יקרה מן הראשונה מאד והיא באצבעי ומפני שהיא דחוקה מאד לא אוכל להסיר אותה מידי תראנה בעודה באצבעי ותושט לו ידה ויאחוז ידה בידו ויבט בטבעת אשר על האצבע שלה ואחר הביטו בה אמר זו שוה אלף זהובים אם ימכרו בסך זה אני אקנה כי ערבה לו מאד.
ותאמר לו בעל הטבעת רוצה בה שני אלפים זהובים ואיך ימכור באלף? ותמשוך ידה מידו ואחר חצי שעה חזרה ופשטה ידה אליו ותאמר ראה היטב בטבעת אולי אתה טועה בערך שלה והיא שוה יותר וזה חזר ואחז בידה ויסתכל היטב בטבעת שבאצבעה ויאמר אני רואה ששוה אלף ות"ק זהובים ואני אקנה בסך זה.
ותמשוך ידה ותשמיט אותה מידו בחזקה ובמהירות ותאמר בעלה רוצה שני אלפים ואיך ימכור באלף ות"ק? ואחר רבע שעה חזרה ופשטה ידה אליו ותאמר תחזור ותראנה היטב עוד הפעם דאולי אתה שוגה בערכה וחזר ותפס ידה ויסתכל בטבעת שבה ויאמר כן הוא כאשר דברת שזו שוה שני אלפים ויותר ואני אקנה עתה בשני אלפים וקם והביא לה שני אלפים זהובים כדי שתתן לבעל הטבעת ותקחנה.
אחר כך אמרה לו אשתו זו הטבעת שקנית היום בשני אלפים זו היא הטבעת אשר ראית קודם שני שבועות וסוף דבר גזרת אומר שאינה שוה יותר משלש מאות! ויאמר אני מבין היטב בערך אבנים טובות ואיך יתכן שאטעה כל כך בהפרש גדול כזה בין ראייתי אותו היום לבין ראייתי יום זה?
ותאמר לו אשתו לא טעית! אלא בראשנה היית רואה הטבעת לבדה בפני עצמו וכל מה שהיית מוסיף להסתכל בה יותר הייתה יורדת בערכה בעיניך יותר, אך בזה היום ראית את הטבעת בהיותה באצבעי ומאחר שאני אהובה אצלך ומצאתי חן בעיניך זרח מן החן שלי חן על גוף הטבעת וראית את הטבעת יקרה יותר ממראה שעבר! ואחר שחזרת וראית עוד הפעם את הטבעת בידי נוסף עליה עוד חן מן החן שלי ונוסף ערכה בעיניך וכן בפעם שלישית נוסף לה עוד חן מן החן שלי ונתת לה ערך ב' אלפים כי האדם שהוא אהוב וחביב לזולתו ויש לו חן אם לובש תכשיט שיתנאה בו גם התכשיט יתנאה יותר מכח החן הזורח על גוף הלובש אותו וזה כלל גדול בחכמת הטבע.
וזהו שנאמר צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי דבר בזה דוגמת ענין הטבעת ההיא של אותה אשה שבהיותה לבדה היה ערכה בעיני רואיה בדמים מועטים ואחר שלבשתה אותה האשה הנאה והיפה שנתייפת בה אז גם הטבעת הוסיפה יופי וחן מן יופי וחן אותה האשה אשר לבשתה וזהו צֶדֶק לָבַשְׁתִּי שנתייפיתי בו ואז גם הוא לבשני שנעשה מלבוש של חן ויופי מצדי כי האדם העושה מצוה ודאי יתנאה הוא באותה מצוה ואם אותו אדם הוא חביב ואהוב לפני הקדוש ברוך הוא אז המצוה ההיא שעושה תהיה חביבה ונאה יותר ממצות שעשו אחרים אף על פי שאותם אחרים עשו המצוה כמו זה באין מחסור מצד המעשה כלל דשניהם נטלו לולב אחד וישבו בסוכה אחת ולבשו ציצית אחד דהכמות שוה עם כל זה תתרבה המצוה באיכות שלה מצד הכונה והשמחה דודאי כונתו ושמחתו של צדיק זה היא יותר נכונה וגדולה מן האחר ונמצא גוף המצוה לבש יופי ונוי מן אותו צדיק.
ולזה אמר אֶתְנָאֶה 'לְפָנָיו' בְּמִצְווֹת, 'לְפָנָיו' דייקא מצד הכונה והשמחה ואז מצד היופי הזה שאני מתנאה לפניו במעשה המצות אתן נוי ויופי לגוף המצות שאעשה לו סוכה נאה לולב נאה שיהיה להם יופי ונוי מצידי יותר ממצות שעשו אחרים כי מאחר שאני מתנאה במצות לפניו בקדושת הכונה והמחשבה אז ממילא יהיו המצות ההם שאני עושה נאים מכח הנוי שלי שתהיה הסוכה נאה ביותר והלולב נאה ביותר וכן הציצית נאה וכאשר אמרה אותה האשה לבעלה על אותה הטבעת.

וגבי יש נוחלין נמי. משום דעיקר נחלה הוא מפרש עיקר נחלה בריש': אלא [הכא] לפרוש כינויי ברישא אלא היינו טעמא. דמפרש ידות ברישא דהואיל ואתיין ליה מדרשא כדאמרי' בפרקא קמא דנדרים נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות: חביבין ליה. ותני להו ברישא ואי אמרת כינויי נזירות נמי אתיין ליה מדרשא כדקתני עלה לעשות כנויי נזירות כנזירות הא לא הוי מדקא הדר ותני בההיא ברייתא גופא דנדרים אין לי אלא בנזירות בנדרים כו' ומקיש נדרים לנזירות מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף כן בנדרים ולא חשיב בהדייהו כינויי נזירות אלמא ברישא לא אתא אלא משום ידות נזירות כנזירות וכינויי נזירות אגב גררא נסבא: וליפתח בהו ברישא. וליתני ידות נזירות כנזירות וכל כינויי נזירות כנזירות: תנא כי [מתחיל] בעיקר קרבן ברישא. כגון בכינויי נזירות שהן ענין לשון נזיר כדפרישנא לעיל: ולענין פרושי מפרש ברישא ידות דאתיין מדרשא ובפ''ק דנדרים פריך הניחא למ''ד כינויין לשון אומות הן ולהכי פתח בכינויין ברישא דעיקר הן אלא למ''ד לשון שבדו להן חכמים להיות נודר בו מאי איכא למימר ליפתח בידות ברישא הואיל ואתיין מדרשא ומשני מי קתני ידות במתניתין כלל אלא חסורי מחסרא לה ותני ידות להא מלתא נמי תריץ לה ואקדים נמי ותני ידות ברישא כל ידות נדרים כנדרים וכל כינויי נדרים כנדרים ולהכי מפרש ידות ברישא והדר כינויין: האומר אהא הרי זה נזיר ואמאי דלמא אהא בתענית קאמר: לימא דקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות כלומר מדקא מוקים לה שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו הא לאו הכי ליכא לספוקי בנזיר כלל דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והא איפכא שמעינן ליה בפ''ק דקידושין דאמר שמואל האומר לאשה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו הרי זו מקודשת ואע''ג דלא אמר לי: אמרי. לעולם קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים כגון גבי אירוסין וקידושין כיון דמדכר שם אירוסין וקידושין הוי הוכחה במקצת והכא היינו טעמא דבעינן להיות נזיר עובר לפניו משום דאיכא למימר אהא בתענית קאמר ולא הוי הוכחה כלל דליכא למיקם עלה דמילתא אי אמר בתענית או בנזירות ולא הוי נזיר דלא נתנה נזירות אלא להפלאה עד שיפרש שנאמר (במדבר ו) כי יפליא לנדור ומתרגמינן ארי יפרש: [דילמא וכו']. אפי' כי נזיר עובר לפניו אמאי הוי נזיר ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר והכי משמע אהא אני במקומו להקריב קרבנותיו: הכא במאי עסקינן כגון שאמר שבלבו היה לקבל עליו נזירות: אי הכי. דנזיר עובר לפניו וקאמר נמי בלבו מאי למימרא פשיטא אדעתא דנזיר קאמר: בעינן שיהא פיו ולבו שוין. דבעינן שיהא מוציא בשפתיו מה שיהרהר בלבו: קמ''ל. דלא בעינן ובלבד שיהא נזיר עובר לפניו הא אם אין נזיר עובר לפניו ואע''ג דאמר בלבו כיון דלא הוציא בשפתיו לא הוי מוכחא מילתא: האומר אהא נאה הרי זה נזיר. דמשמע הכי קאמר שיהא שערו מגודל ונאה: נזירא מילתא דעבירה ואמרי' ליה נאה. בתמיה ואי אמר אהא נאה במילתיה דנזירות מי הויא נזירות מילתא דנוי דאמרי' לי' זיל ותיהוי נזיר והנאה:

לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. פי' דאי סבירא ליה דהויין ידים למה לי' לשמואל לאוקמי מתני' בנזיר עובר לפניו אפי' אין נזיר עובר לפניו נמי דכשאמר אהא יד מיהא הוי דטפי משמעו אקבלת נזירות דראוי לחול לאלתר אפי' אכל ושתה ביין כל היום מחצי היום ואילך יכול להיות נזיר מקבלת תענית דאם אכל כבר לא יוכל להתענות עד למחר ולישנא דאהא משמע דאהא נזיר לאלתר הלכך יד הוי ואי לא בעי שמואל ידים מוכיחות אפילו . אין נזיר עובר לפניו נמי: ה''ג אמרי אין בזמן שהנזיר וכו'. כלומר אין ודאי שמואל סבירא ליה ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ובנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי דהויין ידים מוכיחות אבל אין נזיר עובר לפניו דלמא אהא בתענית קאמר כלומר ולא הויין ידים מוכיחות: ויש ספרים דגרסי אמרי לא בזמן שאין הנזיר עובר לפניו והכי פירושו לעולם שמואל לא בעי ידים מוכיחות ובזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי דיד מיהא הוי אין נזיר עובר לפניו דלמא אהא בתענית קאמר פירוש ואפילו יד לא הוי ולגירסא זו מסיק הכא דשמואל לא בעי ידים מוכיחות והתם דקאמר הרי את מקודשת אע''ג דלא אמר לי הרי היא מקודשת לו ופריך למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר ומוקי לה שמואל בשנזיר עובר לפניו הא אין נזיר עובר לפניו לא אלמא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומשני התם אלא באומר מקודשת לי אלמא מסיק התם לשמואל מהכא דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים להכי גרסינן אמרי אין והשתא האי לימא אינו כשאר לימא שבגמרא שכן הוא עומד ודכוותה איכא לקמן (דף כט:) לימא הני תנאי כי הני תנאי ועומד כן וכדמפרש: ודלמא לפוטרו מקרבנותיו. המוטלין עליו להביא כשישלים נזירותו ולא נתכוון כלל לקבל עליו על עצמו נזירות: דקאמר בלבו. להיות נזיר ומ''מ בעינא נמי דנזיר עובר לפניו דקבלה שבלב אינו כלום דגבי נזיר כתיב כי יפליא שיפרש בפיו אבל כי נזיר עובר לפניו ופירש בשפתיו אהא ובלבו חשב להיות נזיר מחשבת הלב מהניא כאילו אמר בפיו אהא נזיר כזה שעובר לפניו: מהו דתימא בעינא פיו ולבו שוין קמ''ל. הכי גרסי' ולא גרסינן דלא בעינא דהוי משמע דלא בעינן פיו ולבו שוין וזה אינו דכל נדר בטעות לאו נדר הוא דאם נתכוון לומר מעשר ואמר תרומה או איפכא על פירות שלפניו לא אמר כלום ועוד קשה למה לי עובר לפניו הא הוי נזיר כיון דחשב בלבו ולא בעינן פיו ולבו שוין אלא ה''פ מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין והכא כי לא הוציא בפיו אהא נזיר בפירוש אע''ג דנזיר עובר לפניו ואמר בלבו נזיר דאין זה פיו ולבו שוין קמ''ל דמחשבת הלב מגליא אדיבורו דאהא כי נזיר עובר לפניו דאהא נזיר קאמר וכהאי גוונא הוי שפיר פיו ולבו שוין: ודלמא אהא נאה לפניו במצות. בשאר מצות כדתני' כו' ומנלן למימר דקיבל עליו נזירות: אמר שמואל שתפוס בשערו. כלומר אהא נאה במצוה התלויה בשיער כגון נזירות והכא ליכא לשנויי בלא תפס בשערו ובנזיר עובר לפניו דהכא דבור שלם קאמר אהא נאה ואי לא תפס בשערו אפי' כי נזיר עובר לפניו משתמע שפיר אהא נאה בשאר מצות כמו אנזירות ולעיל נמי דפריך ודילמא אהא בתענית ליכא לשנויי בשתפס בשערו בלא נזיר עובר לפניו דלעולם משתמע שפיר אהא בתענית כי אין נזיר עובר לפניו אע''ג דתפיס בשערו והשתא אתי שפיר דמתניתין פלגינהו בתרי בבי האומר אהא הרי זה נזיר או אהא נאה אע''ג דתרוייהו ידות נינהו משום דמפרשי בתרי טעמי: ואמאי נאה הא מילתא דעבירה היא ואמרי' ליה נאה. פירוש הנודר בנזיר עושה עבירה וקרינן ליה נאה וי''ג מלתא עבידא וכי מעשה הגון וכשר לעשות כן הא עבירה היא ומשני אפילו לר' אלעזר הקפר כו' דילמא אתי למיעבר על נזירותו לשתות ביין כי ארכו לו הימים אבל טהור לא חוטא קרי ליה וקשה דבעלמא אייתי לר' אלעזר אפילו אנזיר טהור על שם שציער עצמו מן היין קרי ליה חוטא וי''ל דטהור נמי קצת קרי ליה חוטא ומכל מקום המצוה רבה על החטא ולכך קרי ליה נאה מידי דהוה מתענה תענית חלום בשבת דיש לו מצוה לבטל החלום וקצת עבירה עשה שהתענה בשבת שהרי צריך לישב בתענית למחרת השבת לכפר על שהתענה בשבת אבל נזיר טמא רחמנא קרייה חוטא לפי שהוא סותר את נזרו וצריך לחזור לנזירתו וכבד בעיניו המעשה ותוהה על הראשונות: הריני כזה נהי נמי דתפיס בשערו הרי נזיר. יש ספרים דכתיב בהן הריני כזה לא אמר אכן טעות הוא שהרי במתני' תני בהדיא אמר הריני כזה ושמא הסופר טעה במאי דכתב בתר הכי אמר שמואל בשנזיר כו' פי' דס''ד דאין נזיר עובר לפניו אלא דתפיס בשעריה דומיא דמתני' דלעיל אהא נאה דאוקמינן בתפיס בשעריה לחוד ולכך פריך הריני כזה לא משמע מידי דנזירות אף על גב דתפיס בשעריה ומשני שמואל הכא נמי כשנזיר עובר לפניו והשתא אין צריך לומר דתפיס בשעריה: