נזיר ג ע"ב

דף ג - ב

ורבנן סברי: לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה. ^[1]

רבי יוחנן אמר: דכולי עלמא - בין רבי מאיר ובין רבנן - סברי: לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה.

אלא היינו טעמא דרבי מאיר שהוא נזיר כאשר אמר "הרי עלי ציפורים": משום דחיישינן שמא צפורי נזיר טמא קיבל עליו, כלומר: חוששים אנו שמא נתכוין לקבל עליו מצות נזירות, ששייך בה ציפורים אם נטמא.

ומקשינן: מכדי "חיישינן" קאמר, כלומר: היות ואף אתה אומר שאין זה ודאי שלכך נתכוין - אם כן לא יהא נזיר, כי:

דילמא צפורי נדבה קביל עליו [שמא קיבל עצמו להביא ציפורים לעולת נדבה], כי היות ואין הדבר ברור שנתכוין לנזירות, יש עלינו להקל ולומר שלא קיבל על עצמו נזירות, כי אין נוח לאדם לקבל על עצמו נזירות, מאחר שהנזירות חמורה עליו, ויש בה טורח!?

ומשנינן: אם כן - שכוונתו היה לציפורי נדבה - "הרי עלי קן" [שתי תורים או שני בני יונה] מבעי ליה למימר, שכן דרך נודבי נדבת עולת העוף להשתמש בלשון "קן"; ובהכרח שכוונתו היתה לנזירות.

ואכתי מקשינן: ודלמא "הרי עלי צפורי מצורע" - קאמר, כלומר: מתחייב אני להביא במקום מצורע את הציפורין הנצרכים לטהרתו!?

ומשנינן: משנתנו עוסקת בכגון שהיה נזיר עובר לפניו. ^[2]

וסבורה היתה הגמרא, שהכוונה לנזיר טמא עובר לפניו, ולפיכך מקשינן:

ודלמא נזיר טמא ולפוטרו מן קרבנותיו, שקיבל על עצמו להביא את קרבנות הטומאה של אותו נזיר שעבר לפניו!?

ומשנינן: משנתנו עוסקת בכגון שהיה נזיר טהור - שאינו מביא ציפורים - עובר לפניו; ואמר הנודר בלבו להיות שייך במצות נזירות, ששייך בה ציפורין אם ייטמא. ^[3]

ומפרשינן: מאי בינייהו בין רבי יוחנן לריש לקיש? ^[4] איכא בינייהו, כגון דאמר "ציפורים הסמוכין לשער עלי" -

דלרבי יוחנן: אף על גב דאמר הכי בפירוש: "ציפורים הסמוכים לשער", אי נזיר עובר לפניו, אין, אבל אי לא, לא.

ואילו לרבי שמעון בן לקיש: כיון דאמר בפירוש "ציפרין הסמוכין לשער עלי", לכן אף על גב דאין נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר. ^[5]

ומקשינן: מי איכא למאן דאמר: "לא מתפיס איניש במילתא דסמיך ליה", וכי יש מי שסובר כן!? ^[6] והתניא: האומר "ימין שלא אוכל ככר זה" הרי זו שבועה, והרי מאי טעמא הוי שבועה, וכי לאו משום דכתיב "וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם", וכיון שנסמכה שבועה ל"ימין" לכן הרי זו שבועה!?

אמרי בני הישיבה לתרץ:

לא -

אלא משום דימין גופיה איקרי שבועה, דתניא:

מנין לאומר "ימין" שהיא שבועה, שנאמר: "נשבע ה' בימינו".

ומנין לאומר "שמאל" שהיא שבועה, שנאמר: "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו", והיינו שמאל, כי הכוונה היא לתפילין שבשמאל. ^[7]

שלשה מינין אסורין בנזיר:

א. הטומאה למת; ב. התגלחת; ג. היוצא מן הגפן, ובכלל זה גם החרצנים והזגים [הגרעינים והקליפות].

מתניתין:

האומר: "הריני נזיר מן החרצנים", שקיבל על עצמו איסור אכילת חרצנים, אבל לא הזכיר את שאר איסורי הנזירות. ^[8]

וכן האומר: "הריני נזיר מן הזגים", ולא הזכיר יותר.

וכן האומר: "הריני נזיר מן התגלחת".

וכן האומר: "הריני נזיר מן הטומאה".

בכל אלו הרי זה נזיר גמור, וכל דקדוקי נזירות עליו.

כלומר: לא מיבעיא שנאסרו עליו היוצא מן הגפן והתגלחת ואף שלא פירט אותם, אלא אפילו הטומאה שאינה נוהגת בכל נזירות - שהרי "נזיר שמשון" מותר בה, כדלקמן ד א - אף היא נאסרה עליו. ^[9]

גמרא:

מבארת הגמרא: מתניתין - משנתנו הסוברת, שבקבלת אחד מן האיסורים הרי הוא נאסר בכל איסורי הנזירות - דלא כרבי שמעון החולק ^[10] וסובר שאינו נעשה נזיר בכך.

דתניא: רבי שמעון אומר: אינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולם [מכל מה שנאסר על הנזיר], או שיאמר: "הריני נזיר" סתם שגם זה כולל את כולם, אבל אם בא לפרט את איסורי הנזיר, צריך שיפרט את כולם. ^[11]

ורבנן ^[12] אמרי: אפילו לא נזר [לא אסר את עצמו בתורת נזירות] אלא בחד מנהון [באחד מן הדברים שנאסרו לנזיר] הוי נזיר גמור, וכאומר "הריני נזיר" בסתמא. ^[13] ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי שמעון הסובר שאינו נעשה נזיר כשאסר על עצמו דבר אחד בלבד? ^[14]

משום דאמר קרא [שאמר הכתוב] "מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג", ולכן אמר הכתוב "מכל", כדי ללמד: עד שיזיר מכל אשר יעשה מגפן היין; והיות וגילה הכתוב ביוצא מן הגפן שהוא צריך לפרט את הכל, הוא הדין שצריך לפרט גם איסורי תגלחת וטומאה.

ומפרשינן: ורבנן - החולקים על רבי שמעון - מאי טעמייהו!?

משום דאמר קרא [אמר הכתוב]: "מיין ושכר יזיר", והלא כבר נאמר "מכל אשר יעשה מגפן היין" ובכלל זה יין ושכר, אלא ללמדנו שאפילו לא נזר אלא מיין או שכר ולא נזר משאר יוצא מן הגפן, אפילו הכי הוא נזיר לכל, ואפילו כשהוא בא לפרש, אינו צריך לפרש את הכל. ^[15]

ותמהינן: ורבי שמעון נמי, הכתיב "מיין ושכר יזיר", ומה כתוב זה בא ללמד לדעתו!? ומפרשינן: ההוא קרא "מיין ושכר יזיר", מיבעי ליה, אותו מקרא נצרך לרבי שמעון כדי ללמד:

לאסור על הנזיר אף יין מצוה [יין שמצוה לשתותו] כיין הרשות!

ופרכינן: וכי מאי היא "יין מצוה", הרי ודאי יין דקידושא ואבדלתא [יין של קידוש ושל הבדלה]!?

מכדי חיישי' קאמר ודלמא נדבה קבל עליו שנדר להביא ב' תורים נדבה. לכאורה משמע צפורי ולא נזיר וק' כיון דחיישי' קאמר ליחייב נמי בנזיר' מיהו איכא למימר כיון דהדבר שקול לא מחייב בנזיר דספק נזיר להקל. ומיהו קשה דמשמע דלא קשה ליה אלא משום דחיישינן קאמר אבל אי הוי ודאי ניחא ליה ואמאי אדרבה כ"ש דקשה טפי ואמאי הוי ודאי דלמא נדבה קאמ' הלכך נראה לפרש דלמא צפורי נדבה קאמר ויביא מספק זה וזה כיון דחיישי' קאמר אבל אי הוה אמר ודאי לא הוה קשיא ליה שיביא שניהם ונ"ל דעל כרחי' חיישי' דקאמר לאו משום ס' דאי אפשר לעשותו נזיר מס' ולהביא קרבנותיו לעזרה ומצי' כיוצא בזה חיישי' להקל דחשבי' ליה כודאי אבל לא לענין זירות דספק נזירות להקל:

א"כ הרי עלי קן מבעי ליה. שכן דרך הנודרים לומר ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

ודלמא צפורי מצורע קבל עליו לפטור מצורע שחייב להביא לטהרתו. לפי' קמא להתחייב ולפרושי דוקא צפורי מצורע. וק"ל אמאי שביק נזיר דקיימי' בזה ונקט צ"מ ליפרך דלמא לפטור נזיר טמא מצפורי' קאמר. ולהך פירוש דלתחייב זה בזה קאמר איכא למימר דלא ניחא ליה למימר להתחייב שתים מתורת נזיר חדא להיותו נזיר דאמרי' צפורי נזיר טמא קבל עליו ועוד לפטור נזיר מקרבנותיו הלכך ניחא ליה למפרך מצפורי מצורע. ולפי' איכא למימר דניחא ליה טפי למיפר' מצפורי מצורע שמביא ב' צפורים מנזיר שמביא תורים ובני יונה:

ות' לישני לי הב' בלבו. וי"ל דלא מהני כיון דצפורים משמע הכי והכי ולא מוכח טפי לנזיר:

כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו. ואיהו לא מחייב להביא צפורים הלכך ע"כ ה"ק הרי עלי דבר שאם אטמא אתחייב להביא צפורים. ות' דלמא ה"ק הרי עלי לפטור זה מצפורים אם יטמא. וי"ל דבכי האי גוונא מהני אם אמר בלבו היה כך משום דיש לנו לפרש דבריו בענין זה שחייב עצמו ודאי מהשתא. ולא שקבל עליו דבר שאם יארע במקרה שיתחייב הלכך לא מפרש' דברי' אלא להיותו נזיר או לפטור מי שנתחייב כבר קרבנו'. לר"ל אע"ג דאין נזיר עובר לפניו. דכיון דלדידיה אהני טעמא דסמוכים (הוא) [אף] דלא פי' בהדיא להיותו נזיר אם נע"ל. אם פי' בהדיא לא בעי נע"ל. אבל לר"י סמוכים לא מהני מידי הלכך בעי' לעולם נזיר עובר לפניו:

האומר ימין היא שבועה. אם אמר ימין שלא אוכל דבר זה ואכלו לוקה. לאו משום דכתיב וירם ימינו וישבע. ומנין לשמאל שהיא שבועה דכתיב ובזרוע עוזו. ומדכתיב בימינו מכלל דבזרוע עוזו היינו שמאל ואמר נמי פ"ק דברכות מנין שהקב"ה מניח תפילין דכתיב ובזרוע עוזו ואין עוז אלא תפילין דכתיב ה' עוז לעמו יתן וגו' ותפילין דשמאל הוו:

הריני נזיר מן החרצנים ומן הזנים ומן התגלחת ומן הטומאה ה"ז נזיר. פי' אם הזיר בא' מכל אלו ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזיר עליו כאילו אמר הריני נזיר בסתם. ומשום דבעי למתני בתר הכי דנזיר עולם ונזיר שמשון אין כל ענין נזיר עליהם תנא הכא כל דקדוקי נזירות עליו:

אינו חייב עד שיזיר מכולן. פי' עד שיאמר הרי' נזיר בסתם ואם בא להזכיר צריך שיזכיר כולם. ומיהו מודה ר"ש בהריני מסלסל ומכלכל דהתם לא התיר כלום אע"ג דלשון גדל שער הן הוי כאילו אמר הריני כאותו שרגיל לגדל שער והוי כאילו אמר הריני נזיר בסתם:

אמר קרא מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג וכיון דכתיב מכל אשר יעשה מגפן הין למה לי תו למכתב מחרצנים ועד זג לומר שאם בא לפרש צריך לפרש הכל וכיון דקפיד קרא אחרצנים וזג ה"ה נמי אתגלחת וטומאה:

ורבנן אמר קרא מיין ושכר יזיר. וכיון דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין מיין ושכר למה לי לומר לך דאפי' נזר מיין לחודיה הוי נזיר דיין ושכר חד הוא:

מאי בינייהו כו׳ מהכא מוכח דכל הני פירכא דעבדי׳ ומוקמי׳ לה כגון שהי׳ נזיר עובר לפניו אתיין בין לר׳ יוחנן בין לריש לקיש דגם ריש לקיש לא אמר דצפר הסמוכין לשיער קיבל עליו כגון שהי׳ נזיר עובר לפניו והשתא שפיר איכא מאי בינייהו אבל רבינו ברוך זצוק״ל (ומקשה) פי׳ דר׳ יוחנן דוקא בעי נזיר עובר לפניו ולא ריש לקיש והני פירכי דעבדי׳ לא עבדי אלא לר׳ יוחנן ולא יתכן פתרונם כלל דא״כ אמאי אמר מה בינייהו והא טובא איכא בינייהו דר׳ יוחנן בעי נזיר עובר לפניו וריש לקיש לא בעי:

פיסקא הריני מן החרצנים כו׳ מאי היא קידושא ואבדלתא כו׳ עיין בקונטרסי בפ׳ ערבי פסחים:

מכדי חיישינן קאמר ודילמא נדבה קבל עליו. שנדר להביא שתי תורים נדבה. לכאורה משמע צפרי נדבה ולא נזיר וקשה כיון דחיישינן קאמר ליחייב נמי בנזירות. מיהו איכא למימר כיון דהדבר שקול לא מיחייב בנזירות דספק נזירות להקל. ומיהו קשה דמשמע דלא קשיא ליה אלא משום דחיישינן קאמר אבל אי הוי ודאי הוה ניחא ליה. ואמאי אדרבא כל שכן דקשה טפי ואמאי הוי ודאי דלמא נדבה קאמר הגהה: שיהיה נזיר וגם יביא צפרי נדבה. הלכך נראה לי דלמא צפרי נדבה קאמר ויביא מספק זה וזה כיון דחיישינן קאמרת. אבל אי הוה אמר ודאי לא הוה קשיא ליה שיביא שניהם. ונראה לי דעל כרחיך חיישינן דקאמר לאו משום דהוי ספק דאי איפשר לעשותו נזיר מספק ולהביא קרבנותיו לעזרה. ומצינו כיוצא בזה חיישינן להקל דחשבינן ליה כודאי. בשבת פרק שואל חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. ובחגיגה חיישינן שמא באמבטי עברה. ובגיטין חיישינן שמא במי מילין כתבו. והכי קאמר מכדי חיישינן קאמר ומספק משוית ליה כודאי ודלמא נדבה קבל עליו ולדבר זה נעשה כודאי אבל לא לענין נזיר דספק נזירות להקל.

אם כן הרי עלי קן מיבעי ליה. שכן דרך הנודרים לומר ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם.

ודלמא צפרי מצורע קבל עליו. לפטור מצורע מצפרים שחייב להביא לטהרתו. לפירושא קמא להתחייב זה וזה. ולפירושי דוקא צפרי מצורע. וקשיא לן אמאי שבק נזיר דקיימינא ביה ונקט צפרי מצורע. ליפרוך דילמא לפטור נזיר טמא מצפרין קאמר. ולהך פירושא דלהתחייב זה וזה קאמר איכא למימר דלא ניחא ליה למימר להתחייב שתים מתורת נזיר חדא להיותו נזיר דאמרינן שמא צפורי נזיר טמא קבל עליו ועוד ליפטור נזיר מקרבנותיו. הילכך ניחא ליה למימר מצפורי מצורע. ולפירושי איכא למימר דניחא ליה למיפרך ממצורע שמביא שתי צפרים ולא למפרך מנזיר שמביא שתי תורים או בני יונה. וא"ת לישני ליה דאמר בלבו. ויש לומר דלא מהני כיון דצפורים משמע הכי והכי ולא מוכח טפי לנזירות.
כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו: ואיהו לא מיחייב להביא צפרים הילכך על כרחיך הכי קאמר הרי עלי להיות נזיר ולהתחייב בצפרים אם אטמא. וקשה דלמא הכי קאמר הרי עלי לפטור זה מצפורים אם יטמא. וי"ל דבכי האי גוונא אהני אם אמר בלבי היה כך. ונראה לי דאין צריך לומר בלבי היה כך משום שיש לנו לפרש דבריו בענין זה שחייב עצמו בודאי מהשתא ולא שקבל עליו דבר שאם יארע במקרה שיתחייב. הלכך לא מפרשינן דבריו אלא להיותו נזיר או לפטור מי שנתחייב כבר קרבנות. לריש לקיש אף על גב דאין נזיר עובר לפניו דכיון דלדידיה אהני טעמא דסמוכין היכא דלא פירש בהדיא להיותו נזיר אם נזיר עובר לפניו הלכך מהני נמי אם פירש בהדיא דלא בעי נזיר עובר לפניו. אבל לר' יוחנן סמוכין לא מהני מידי הילכך בעי לעולם נזיר עובר לפניו:

האומר ימין הרי זו שבועה. אם אמר ימין שלא אוכל ככר זו ואכלו לוקה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא. אינו חייב עד שיזיר מכולן. פירוש עד שיאמר הריני נזיר בסתם. ואם בא להזכיר צריך להזכיר כולן. ומיהו מודה ר' שמעון בהריני מסלסל ומכלכל דהתם לא הזכיר כלום אף על גב דלשון גידול שיער הן הוי כאלו אמר הריני כאותו שרגיל לגדל שיער והוי כאלו אמר הריני נזיר בסתם:

אמר קרא מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג. וכיון דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין למה ליה תו למכתב מחרצנים ועד זג לומר שאם בא לפרש דצריך לפרש הכל. וכיון דקפיד קרא אחרצנים וזג הוא הדין אתגלחת וטומאה:

אילימא קדושא ואבדלתא כו'. וקשה נהי דקידוש הוי דאורייתא כדאמר בברכות נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה מיהו קדוש על היין לאו דאורייתא דמקדשין על הפת במקום שאין יין. והאי דרשנא דזכרהו על היין אסמכתא בעלמא היא. ועוד אבדלתא מאי איכא למימר על כרחך לאו דאורייתא היא. ועוד מאי קאמר אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה כו' ואמאי חזר בו מקדושה ואבדלתא כי היכי דחל נזירות על שבועה הכי נמי חל על מצות קידוש. ונראה לי דהא לא קשיא דלהך פירושא לא גרסינן אלא והכי גרסינן כי הא דאמר רבא כלומר כי היכי דאמר רבא דנזירות חלה על שבועה הכי נמי חלה על מצות קידוש. הרא"ש ז"ל בפירושיו: ועוד הקשה הר' עזריאל ז"ל וז"ל הכי גרסינן מאי היא אילימא דקידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב זכרהו על היין. ולא נהירא תינח קידוש אבדלתא מאי איכא למימר. ועוד אי נמי קדושא מן התורה אינו צריך לטעום למברך אלא מדרבנן אי נמי ישמע מפי אחר שיטעום דשומע כעונה או יקדש ויתן הכוס לאחד מבני ביתו. ועוד אפילו מדרבנן אינו צריך לטעום רביעית אלא מלא לוגמיו ונזיר אינו אסור אלא ברביעית. וגרסת רבינו תם (עד כאן: ד' ע"א) הרי מושבע עליו מהר סיני בתמיה. כלומר וכי מושבע עליו מהר סיני לשתותו שצריך קרא לומר שהנזיר אסור ממנו דהא דאמר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין אטו יין כתיב בקרא.

רש"י ד"ה ודלמא. לטבול החיה בדם השחוטה ולשלחה ולעשותן כו'. כצ"ל:

רד"ה מאי טעמא. דקא מתפיס ימינו לוישבע כו'. כצ"ל:

רד"ה לא. ימין שאוכל ככר זה כו'. ל"י למה שינה כאן לפרש שאוכל מדלעיל שפי' שלא אוכל:

תד"ה צפורי. דא"א דליכא חד מצורע כו' ולא נזירות כו'. ר"ל ולהכי לא פריך דלמא ליפטור נזיר טמא מקרבנותיו קאמר:

תד"ה כגון. אין סברא שיקבל עליו צפורין דנזיר זה אם יטמא. כצ"ל:

תד"ה מאי בינייהו. וא"ת ולישני דא"ב היכא דצפרים סתמא קיבל עליה כו'. כצ"ל:

גמ' לאסור יין מצוה כיין הרשות. עי' שבועות דף כה ע"א תוד"ה חומר:

ורבנן סברי לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה. ולא אמרי' שבדעתו היה לומר גידול שער אי לאו דמפרש בהדיא ואע''ג דנזיר עובר לפניו: ור' יוחנן אומר דכ''ע לא מתפיס. איניש במידי דסמיך ליה: אלא היינו טעמא דר''מ דחיישינן. כי אמר הרי עלי ציפורין דדלמא קאמר שבדעתו לקבל עליו מידי דזימנין דמייתי עליה צפורים דהיינו נזירות דלכי מיטמא מייתי צפרים בנזיר טמא כתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום כו' וביום השמיני יביא שתי תורים והזיר לה' את ימי נזרו וגו' (במדבר ו): מכדי חיישינן קאמר. כלומר דלא הוי נזיר אלא משום דאמרי' שמא צפרי נזיר טמא קבל עליו ואי בתר חששא אזלינן ליחוש דילמא צפרי נדבה קיבל עליו ולא ניתנה נזירות אלא להפלאה ואמאי קאמר ר''מ דהוי נזיר כלל: א''כ. דבעי למימר צפרי נדבה הוה אמר הרי עלי קן דקן משמע צפרי נדבה אבל כי אומר הרי עלי צפורים לא משמע צפרי נדבה כלל הלכך מדקאמר צפורין ליכא לספוקי אלא בצפורי נזיר: ודלמא. מקבל עליו תורת ציפורי מצורע לטבול החיה בדם השחוטה ולשלחן ולעשותן כהלכות צפרי מצורע והך פירכא דפרכינן השתא קא פריך בין לרבי יוחנן בין לר''ל דמכדי צפרים סתם קאמר הא איכא למיחש נמי לצפורי מצורע: ודלמא נזיר טמא. הוה וקאמר לאיתויי צפורים ולפוטרו הוא במקומו: כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו. דלאו בר אתויי הוא והלכך כי אמר צפורין לא אמר אלא אדעתא דליהוי נזיר כמותו: מאי בינייהו. בין לרבי יוחנן בין לר''ל לא מיתרצא שמעתתא אלא כגון שנזיר טהור עובר לפניו משום דאית ליה למיפרך בה כל הני פירוכין ותריצנא כגון דנזיר טהור עובר לפניו עסקינן מה לי אי משום צפרין סמוכין לשיער אי משום צפרי נזיר טמא אי משום הכי אי משום הכי הוה ליה נזיר: איכא בינייהו כגון דאמר צפרין סמוכין לשיער. ר' יוחנן סבר אע''ג דאמר הכי לא מוכחא מילתא דלקבולי עליה נזירות הוא דקאמר אלא לקבל עליו צפרין סתם בלא נזירות אי לאו דנזיר עובר לפניו: לריש לקיש. כיון דאמר בהדיא צפורין סמוכין לשיער מוכחא מילתא דמשום נזירות קאמר ואף על גב דאין נזיר עובר לפניו דמיתפיס איניש בשיער דסמיך ליה וכמאן דאמר הרי עלי לגדל שיער דמי: האומר ימין. שלא אוכל ככר זה הרי זו שבועה: מאי טעמא לאו משום דכתיב וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם. דקא מתפיס ימינו לישבע דסמיך ליה: לא. ימין שאוכל ככר זה כאומר שבועה שאוכל ככר זה דמי שנאמר נשבע ה' בימינו בימינו אמר ונחשב כשבועה: שנאמר ובזרוע עוזו. מדכתיב ימינו וכתיב ובזרוע עוזו אלמא דזרועו היינו שמאלו והכי נמי אמרי' בפרק קמא דמסכת ברכות (דף ו.) מנין שהקב''ה מניח תפילין דכתיב ובזרוע עוזו ואין עוזו אלא תפילין כו' ותפילין בשמאל קיימי: מתני' אמר הריני נזיר מן החרצנים. או שאמר הריני נזיר מן הזגין כו' הרי הוא כמי שאמר הריני נזיר סתם שמקבל עליו כל דקדוקי נזירות: גמ' אפילו לא נזר אלא מאחד מהן. או מן חרצן או מן זג הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו: מכל אשר יעשה. משמע שצריך שיהא נוזר מכל אשר יעשה שאינו נזיר אלא א''כ נוזר מכולם: אמר קרא מיין ושכר יזיר. דמשמע דאפילו דלא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם: לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קדושתא ואבדלתא. מי חייל עליה איסור נזירות:

הרי עלי קן מיבעי ליה. דדרך נודבי נדבת עולת העוף לומר בלשון קן: צפורי מצורע קאמר. כלומר להתחייב בקרבן מצורע ולהביא תחתיו צפורים ולהצריכו לו לטהרתו ואפילו אין מצורע עובר לפניו דאי אפשר דליכא חד מצורע דטעון צפורים ולא נזירות וגם דצפורי שייכי שפיר גבי מצורע: כגון שהיה נזיר עובר לפניו. והיה סבור אפילו נזיר טמא לפניו ולהכי פריך ודלמא צפורין דקאמר לפטור נזיר טמא העובר לפניו מקרבנותיו ומשני כגון שנזיר טהור עובר לפניו ויודע זה הנודר דטהור הוא וקאמר הרי עלי צפורים ואכתי קשה נימא דצפורים דקאמר היינו דאם יטמא זה הנזיר העובר לפניו שיביא תחתיו צפורים וצריך לדחות ולומר כגון דאמר בלבו להיות שייך למצות נזירות דשייכא ביה ציפורים אם יטמא ולעיל כי פריך ודלמא צפורי מצורע קאמר לא מצי לשנויי כגון דאמר בלבו דדיבוריה מישתמע טפי אצפורי מצורע (טפי) מנזירות משום דנזירות טריחא ליה וחמיר עליה לקבל ועוד דלשון צפורים כתובין אצל מצורע כדפרישית ולא אצל נזיר אלא תורים ואפי' קאמר בלבו אין כח במחשבת הלב להכריע דיבוריה לנזירות דאין זה פיו ולבו שוין אבל הכא אע''ג דנזירות חמיר עליה וטריחא ליה כיון דנזיר שהוא עובר לפניו אין סברא שיקבל עליו נזירות צפורים טמא שדבר זה אינו בעולם עדיין והדבר שקול לכך מהניא מחשבת הלב לומר דנזירות קביל עליה וחשיב שפיר פיו ולבו שוין וכן לעיל כי אמר אהא טפי משמע הלשון אנזירות ולומר כמוהו לאלתר אע''ג דטריחא ליה וחמיר עליה מלומר אהא תחתיו בקרבנותיו לאחר זמן כשישלים והדבר שקול לכך מחשבת הלב מכרעת הדיבור לנזירות והרי פיו ולבו שוין וקשה דהספר לא הזכיר כאן כלל דקאמר בלבו לכן נראה למהר''ף דאהיה תחתיו אין סברא לומר דאם יטמא קאמר שיתחייב בצפורין הואיל והשתא טהור הוא ודבר זה לא בא לעולם כלל וא''כ סברא לומר דנזירות קביל עליה דדבר זה מבורר לפנינו ויש בידו לקבל לאלתר אע''ג דחמיר וטריחא ליה ולעיל כי פריך ממצורע התם נמי הדבר מבורר לפנינו דודאי יש מצורע בעולם הצריך צפרים: מאי בינייהו. כלומר מאי בינייהו בפי' דמתני' בין לר''ל בין לר' יוחנן אליבא דר''מ וא''ת ולישני דאיכא בינייהו היכא דאמר צפורים סתמא קביל עליה דלר''ל אליבא דר''מ מהא לחוד לא הוי נזיר אם לא הזכיר גם סמוכין לשיער כדפירש ר''ל במילתיה צפורים סמוכין לשיער קביל עליה ולר' יוחנן דלא הזכיר במילתיה סמוכין לשיער כשיקבל עליו צפורים סתמא בלא סמוכין לשיער הוי נזיר ועוד היא גופה תיקשי לר''ל למה ליה סמוכין לשיער בצפורים סתמא לחוד סגי לר''מ למיהוי נזיר שהרי מתניתין לר''מ לא הזכיר אלא צפורין לחוד לכ''נ לפרש דלר''ל אליבא דר''מ בצפורין סתמא הוי נזיר כשנזיר עובר לפניו דוקא והא דנקט ר''ל במילתיה סמוכין לשיער להשמיענו דכי אמר צפורים סמוכין לשיער דבלא נזיר עובר לפניו נמי הוי נזיר בהכי וא''ת כיון דלר''ל כשיקבל צפורים סתמא לא הוי נזיר אם לא כשנזיר עובר לפניו אליבא דר''מ הוי ליה להש''ס להזכיר נזיר עובר לפניו במילתיה דר''ל כמו במילתיה דרבי יוחנן וי''ל דלכך הזכיר טפי במילתיה דר' יוחנן ממילתיה דר''ל משום דר' יוחנן פסיקא ליה דאף כשאמר צפורים הסמוכין לשיער עלי לא הוי אלא כשנזיר עובר לפניו ולר''ל הוי נזיר כשאמר צפרים הסמוכין לשיער אפילו אין נזיר עובר לפניו והשתא ניחא דפריך מאי בינייהו דלכולהו אף בשלא הזכיר צפורין סמוכין לשיער אלא צפורים סתמא הוי נזיר כי נזיר עובר לפניו ואי אין נזיר עובר בצפורים סתמא לחוד לא היה נזיר לכולהו והשתא נמי ניחא דלר''ל בצפורים סתמא לא מיחייב משום דסמוכין לשיער בקרא דא''כ ליחייב נמי כי אמר נשרין וטופרין דסמיכי טפי לשיער בקרא מצפורים. כך שיטת הר''ף נ''ע: הגה''ה היכא דאמר צפורים סמוכים לשיער קביל עליה. ר''ל שקיבל עליו דבר הסמוך לצפורים דהיינו גידול שיער אבל כי אמר הרי עלי צפורים ולא אמר צפורים סמוכין לשיער חייל עליה נזירות משום דמשתמע שנדר דבר שיכול לבא לידי חיוב צפורים דהיינו נזיר כשנזיר עובר לפניו דוקא ומשום הכי לא מהני הרי עלי נשרין דלישנא דנשרין לא משמע שום לשון נזירות כן נ''ל הגה''ה והר''ר שבתאי כתב שיטה זאת מאי בינייהו כלומר מאי בינייהו בפירוש דמתני' דודאי נראה ליה דר''ל לא קאמר אליבא דרבי מאיר דבצפורים סתמא מיחייב בנזיר דאיכא למיפרך כל הני פירכי דפריך לעיל לר' יוחנן וע''כ יפרש המשנה כמו ר' יוחנן דגם לא יוכל לפרש המשנה שאמר בפירוש צפורים הסמוכים לשיער עלי דהא מתני' סתמא קאמר צפורים עלי הילכך ע''כ כרבי יוחנן מפרש ובנזיר עובר לפניו והוא טהור וע''כ פריך מאי בינייהו בפירוש דמתני' ונראה שנתכוון להבין כמו שפירשתי בתחילה: האומר ימין הרי זו שבועה. ימין שלא אוכל ככר זה וה''ה שמאל כדלקמן פירוש התפילין מדהזכיר ימין תחילה: מן החרצנים ומן הזגים. או או קתני כדמוכח בגמרא: וכל דקדוקי נזירות עליו. משום דנזיר שמשון מותר ליטמא למתים קאמר הכא וכל דקדוקי נזירות עליו: