דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

נזיר ד ע"א - טקסט הדף

הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה ורבנן נמי הא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות א''כ לימא קרא מיין מאי ושכר שמעת מינה תרתי ור''ש היינו טעמא דכתב שכר לאלופי שכר שכר למקדש דכתיב {ויקרא י-ט} יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך מה גבי נזיר יין הוא דליתסר אבל שאר משקין לא אף גבי מקדש נמי יין הוא דליתסר אבל שאר משקין המשתכרין לא ולאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב איבעית אימא ר''ש לית ליה איסור חל על איסור דתניא ר''ש אומר האוכל נבילה ביום הכפורים פטור ולרבנן נמי הכתיב {במדבר ו-ד} מכל אשר יעשה מגפן היין אמרי לך רבנן התם לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה ור''ש לית ליה צירוף דתניא ר''ש אומר כל שהו למכות לא אמרו כזית אלא לענין קרבן:
מתני' הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון:
גמ' למה לי למיתנא כל הלין צריכי דאי אמר הריני כשמשון הוה אמינא שמשון אחרינא קמ''ל כבן מנוח ואי תנא כבן מנוח הוה אמינא איכא דמיתקרי הכי קמ''ל כבעל דלילה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו:
מתני' מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה:
גמ' נזיר עולם מאן דכר שמיה חסורי מיחסרא והכי קתני האומר הריני נזיר עולם הרי זה נזיר מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל בתער

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - א

והרי אי אפשר שבא הכתוב לאסור יין זה, שהרי -

וכי [1] מושבע ועומד עליו, על יין של קידוש והבדלה לשתותו, מהר סיני הוא, עד שתאמר אין נזירות חלה עליו!?

כי אמנם יש מצוה מן התורה לקדש את השבת בכניסתה ובצאתה בדברים של שבח וקידוש, [2] אבל מן התורה אינו צריך לקדש או להבדיל על היין, אלא רק חכמים תיקנו שיהיה הקידוש או ההבדלה על היין.

ונמצא, שאין מצוה מן התורה ביין, ואיך נאמר שאת שתיית היין הזה בא הכתוב לאסור? [3] ומפרשינן: אלא, יין מצוה שבא הכתוב לאסור על הנזיר, הוא כי הא [כגון מה] דאמר רבא: מי שאמר "שבועה שאשתה יין", וחזר ואמר "הריני נזיר" - אתיא נזירות, וחיילא על שב ועה.

בא חיוב הנהגת הנזירות, שאוסרו בשתיית יין, ומבטל את החיוב שנתחייב לשתות יין בגלל השבועה.

ויין זה הוא "יין מצוה", ובא הכתוב "מיין ושכר יזיר", לרבות את היין הזה, שיהיה גם הוא אסור לנזיר. [4]

ומקשינן: ורבנן נמי, שלמדו מן המקרא "מיין ושכר יזיר", שהנודר באחד מאיסורי נזיר נאסר בכולן - הא מיבעי ליה, הרי יש צורך בפסוק הזה כדי לאסור יין מצוה כיין הרשות. ואם כן, כיצד הם דרשו ממנו שאם נדר באחד מאיסורי נזיר הוא נעשה נזיר בכל!?

ומשנינן: אף על פי שהכתוב בא ללמד על יין מצוה, בכל זאת, יש ללמוד ממנו גם שהנוזר באחד מאיסורי נזיר הרי הוא נאסר בכולם,

כי אם כן, אם תאמר שלא בא הכתוב אלא ללמד דין אחד בלבד, לימא קרא [יאמר הכתוב] רק "מיין יזיר" -

מאי, מהו שהוסיף ואמר הכתוב "ושכר" [והכונה לשכר הנעשה מן היין]?

אלא שמעת מינה מכפל לשון הכתוב "יין ושכר", תרתי, את שתי ההלכות: א. לאסור יין מצוה כיין הרשות.

ב. הנוזר מאחד מאיסורי נזיר, נאסר בכולם.

ועתה דנה הגמרא בדברי רבי שמעון:

ורבי שמעון, שאינו דורש ממקרא זה לרבות גם את הנוזר מאחד מאיסורי נזיר שהוא אסור בכולם - אמר לך:

היינו טעמא דכתב, לפיכך ייתר הכתוב בלשונו ואמר "שכר", כדי לאלופי ללמד בגזירה שוה "שכר שכר" מנזיר למי שבא אל המקדש כשהוא שתוי -

דכתיב: "יין ושכר אל תשת אתה [אהרן] ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו". והעובר על כך, חייב מיתה בידי שמים ומלקות. ומהגזירה שווה זו אנו למדים:

מה גבי נזיר, רק יין הוא דליתסר [יין הוא שנאסר], אבל שאר משקין המשתכרין [המשכרים] לא נאסרו לנזיר. [5]

אף גבי שתויי יין הנכנסים למקדש, שנאמר גם בו "שכר" - נמי, אין חייבים אלא אם שתו יין או שכר הנעשה מן היין.

כי רק שתוי יין, הוא דליתסר, הוא הנאסר מלבוא אל המקדש.

אבל מי שהיה שכור משאר משקין המשתכרין - לא נאסר.

ודרשה זו היא לאפוקי [להוציא] מדרבי יהודה, המחייב מלקות אף שכור משאר דברים המשכרין הנכנס למקדש. [6]

וכדתניא בברייתא: רבי יהודה אומר: כהן שאכל דבילה תאנה "קעילית" [הנקראת כך על שם מקומה], שאכילתה משכרת -

ושתה [או ששתה] דבש וחלב, שגם שתייתם משכרת -

ונכנס למקדש בשכרותו, חייב מלקות.

א. קיימא לן ש"אין איסור חל על איסור".

כלומר, כל דבר שנאסר על האדם, ושוב נתחדש איסור אחר, האוסר את מה שכבר נאסר, אין האיסור השני חל. ואין עונשין את העובר על האיסור השני, אלא רק מענישים אותו בעונש המגיע לו על האיסור שחל ראשון.

ב. ונחלקו תנאים באופן שהאיסור השני הוא "איסור כולל", שנכללים בו דברים שלא נאסרו באיסור הראשון, האם חל אז גם האיסור השני, ויתחייב משום שני האיסורים, או שגם באיסור כולל אמרינן אין איסור חל על איסור.

כגון, נבילה, שתחילה חל עליה איסור אכילת נבילה, וכשמגיע יום הכיפורים היא נאסרת באכילה משום יום הכפורים. אך האיסור השני "כולל" את כל המאכלים, גם מאכלים כשרים.

האומרים שחל איסור יום הכיפורים על איסור הנבילה, טעמם הוא, משום שיש לומר: כיון שהאיסור השני חל עתה על שאר הדברים, הרי הוא חל גם על הנבילה שנאסרה קודם לכן, כי לא נאמר הכלל שאין איסור חל על איסור אלא במקום שאין האיסור השני יכול לחול, כלל.

ועתה, שבה הגמרא לבאר את שיטתו של רבי שמעון ביתור הכתוב "מיין ושכר יזיר", באופן אחר -

איבעית אימא, אם תרצה, יכול עתה לבאר כך:

לא בא הכתוב לרבות יין מצוה, וכגון שנשבע לשתות יין, וכפי שביארה הגמרא לעיל. היות ולפי ביאור זה, הוצרכנו לכל מה שאמרה הגמרא לעיל בשיטת רבי שמעון וחכמים, שרבנן החולקים, גם הם דורשים את הפסוק הזה מיתור הלשון של "יין ושכר".

אלא, הלימוד מהיתור של "מיין ושכר יזיר" הוא רק לדעת רבי שמעון, שהוצרך לריבוי זה. אבל לדעת חכמים, פסוק זה אינו מיותר להם, ואין הם צריכים ללמוד את דינו של רבי שמעון מיתור זה.

כי רק רבי שמעון, לשיטתו, סובר שמיותר הכתוב "מיין ושכר יזיר", שהרי אין הוא דורש כחכמים, שפסוק זה בא לרבות את הנוזר מאחד מן האיסורים. ולכן הוא דורש מן הפסוק "מיין ושכר יזיר" לרבות את מי שנשבע שלא לשתות כוס זה של יין, ושוב נדר נזירות, שאם שתה את אותו הכוס הרי הוא לוקה שתים, ואין אומרים "אין איסור חל על איסור".

והשתא לא תיקשי: חכמים הדורשים מן הכתוב "מיין ושכר יזיר" ללמוד כשיטתם, מנין ילמדו דין זה!? משום שלשיטתם, פשיטא היא שילקה שתים, כי "איסור חל על איסור" כשהאיסור השני "כולל" גם מה שלא נאסר באיסור הראשון. ואף כאן, הרי הוא נאסר על ידי הנזירות אף בשאר יינות מלבד כוס זה שנשבע עליו, ולכן חל איסור הנזירות אף על כוס זה ולוקה שתים. [7]

ולא נצרך הכתוב "מייין ושכר יזיר" ללמד שלוקה שתים, אלא לדעת רבי שמעון עצמו דלית ליה איסור חל על איסור ואפילו ב"כולל", [8] ולכן הוצרכה התורה לחדש שהוא לוקה אף משום נזירות. [9]

כדתניא בברייתא, שלדעת רבי שמעון אין איסור חל על איסור, ואפילו בכולל: רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים פטור משום יום הכפורים, כיון שאין איסור יום הכיפורים חל על איסור נבילה שקדם לו.

הרי שאין חל איסור יום הכפורים על נבילה, על אף שהוא "כולל" גם שאר אוכלים שעדיין לא נאסרו. [10]

וכאן שבה הגמרא לבאר את דעת חכמים, הסוברים שהנודר באחד מאיסורי נזיר אסור בכולם, ואינם דורשים כרבי שמעון שלמד מהכתוב "מכל אשר יעשה מגפן היין", שאינו נזיר עד שיזיר מכולם:

ולרבנן נמי, והכתיב "מכל אשר יעשה מגפן היין", ויש לנו ללמוד מן המקרא הזה שאין נזיר אלא הנודר מכולם, וכדעת רבי שמעון?

ומפרשינן: אמרי לך רבנן, התם שאמר הכתוב "מכל" אשר יעשה מגפן היין -

לימד הכתוב על כל איסורי נזיר - כגון ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגין [11] - שמצטרפים זה עם זה להשלים לשיעור המחייב את הנזיר במלקות.

כדי שלא תאמר: לא חייבה תורה אלא אם כן אכל או שתה שיעור שלם [12] מאחד מן המינים הללו. ולכך אמרה תורה: "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל". [13]

ומוסיפה הגמרא ומבארת:

ורבי שמעון, הלומד מ"מכל אשר יעשה מגפן היין" שאינו נזיר עד שיזיר מכולם, ולא מיותר לו "מכל" ללמוד על צירוף, הולך לשיטתו, כי רבי שמעון לית ליה צירוף.

הוא אינו צריך יתור מהפסוק לכך, משום שלדעתו אין צורך להגיע לצירוף, היות והוא סבור כי אפילו בשאר איסורים, כחלב ודם, מחייב מלקות על אכילת כל שהוא.

דתניא: רבי שמעון אומר:

א. די באכילת איסור כל שהוא כדי לחייבו מלקות.

ב. לא אמרו [דהיינו, לא נאמרה הלכה למשה מסיני לשער את האכילה של איסור] בכזית, אלא רק לענין חיוב קרבן חטאת בלבד [כשאוכל דבר בשוגג שחייבים על אכילתו במזיד כרת, כמו האוכל חלב או דם בשוגג].

אבל לא נאמר שיעור אכילה בכזית לגבי חיוב מלקות, אלא הוא לוקה על אכילת כל שהוא מדבר האסור בלאו. [14]

וכיון שאיסורי נזיר אין בהם אלא מלקות, [15] ובכל שהוא הוא מתחייב לדעת רבי שמעון, שוב אין צורך ללמדנו שאיסורי נזיר מצטרפים זה עם זה, ומיותר המקרא לדרוש ממנו שאינו נזיר עד שיזיר מכולם.

מתניתין:

א. שמשון בן מנוח, הזירו מלאך ה' מן הבטן. שנאמר [שופטים יג]: "ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח. וירא מלאך ד' אל האשה", ואמר לה "כי הנך הרה וילדת בן, ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן, והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים".

ב. נחלקו תנאים [בעמוד ב], אם יכול אדם לקבל על עצמו "נזירות שמשון". ומשנתנו כדעת הסובר שיכול אדם לקבל על עצמו "נזירות שמשון".

ד. שם אשתו של שמשון היה "דלילה", שנאמר [שופטים טז]: "ויהי אחרי כן, ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה".

והוא עקר דלתות העיר עזה, שנאמר [שופטים טז] "וילך שמעון עזתה. וישכב שמשון עד חצי הלילה, ויקם בחצי הלילה ויאחוז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות, ויסעם עם הבריח, וישם על כתפיו".

ופלשתים נקרו את עיניו, שנאמר [שופטים טז] "ותאמר [דלילה], פלשתים עליך שמשון! ויאחזוהו פלשתים, וינקרו את עיניו".

מי [16] שאמר: "הריני כשמשון", ואף הוסיף לומר "כבן מנוח", והוסיף ואמר "כבעל דלילה", ו"כמי [או כמי] שעקר דלתות עזה"; "וכמי שנקרו פלשתים את עיניו", הרי זה נזיר שמשון.

אבל באמירת "הריני כשמשון", אף שהוסיף לומר "כבן מנוח", אינו נזיר אם לא הוסיף אחד משלשת לשונות הללו, משום שבלעדי ההוספה הזאת, אין משמעות לשונו מוכחת שכוונתו לשמשון הנזיר.

ואולם, אם אמר אחד משלשת הלשונות הללו לבדם, נמי הוי "נזיר שמשון", שבלשון כזאת אין לטעות בכוונתו. [17]

גמרא:

ותמהה הגמרא: למה לי למיתנא כל הלין!?

למה לא די לומר "הריני כשמשון" או "הריני כבן מנוח" כדי להעשות כנזיר, אלא צריך להוסיף: "הריני כשמשון, כבן מנוח, כבעל דלילה" [או שתי הלשונות האחרים שנשנו במשנה]!? ומשנינן: צריכי, כלומר: צריך הוא להוסיף!

דאי אמר "הריני כשמשון" לבד, הוה אמינא [יש לפרש כוונתו], שלא לשמשון הנזיר נתכוין, אלא לשמשון אחרינא -

קא משמע לן "כבן מנוח".

לכן צריך הוא להוסיף "כבן מנוח". [18]

ואי תנא רק "כשמשון וכבן מנוח", גם בזה אין די. כי הוה אמינא, הייתי אומר, איכא דמתקרי הכי, ישנו אדם ששמו שמשון בן מנוח, והתכוון לומר שהוא יהיה כמוהו - לכן קא משמע לן התנא, שצריך להוסיף ולומר: "כבעל דלילה" "וכמי [או "כמי"] שנקרו פלשתים את עיניו".

מתניתין:

המקבל על עצמו נזירות ללא הגבלת זמן, שאמר "הריני נזיר עולם", הרי הוא נזיר לעולם, ותוך כדי קיום הנזירות יש לו דין מיוחד, שיתבאר במשנתנו. מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? נזיר עולם: אם הכביד שערו [19] הרי זה - מיקל את שערו [20] בתער, [21] אם ירצה [22].

ומביא נזיר העולם כשיקל את שערו, שלש בהמות, לחטאת, עולה ושלמים, [23] כקרבנות הנזיר בגמר נזירותו, על אף שנזיר עולם אינו מסיים את נזירותו.

ואם נטמא נזיר העולם, הרי זה מביא קרבן טומאה [שתי תורים או שני בני יונה, ואשם כשאר הנזירים].

אבל נזיר שמשון, אפילו אם הכביד שערו, אינו מיקל אותו.

ואם נטמא, אינו מביא קרבן טומאה. [24]

גמרא:

שנינו במשנה: מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון:

ומקשינן: "נזיר עולם" - מאן דכר שמיה!? מי הזכיר עד עתה את ענין נזיר עולם, עד שהתנא מתייחס אליו כדבר ידוע!? ומשנינן: חסורי מיחסרא משנתנו, והכי קתני בה:

האומר: "הריני נזיר עולם", הרי זה נזיר עולם!

ומה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? -

נזיר עולם, אם הכביד שערו, מיקל בתער, ומביא שלש בהמות, ואם נטמא מביא קרבן טומאה.

נזיר שמשון, אם הכביד שערו, אינו מיקל בתער, [25]

הערות

[1] התוספות אינם גורסים "הרי", והוא מוכרח לפי פירושם בסוגיא. וראה במאירי ובשיטה מקובצת.

[2] א. ואף שבפסחים קז א דרשו: "זכרהו על היין", אין זה אלא אסמכתא בעלמא, תוספות.

[3] ביאור קושיית הגמרא בהרחבה: גירסא א - שלא כפי שנתבאר בפנים, והיא גירסת המפרש ועוד ראשונים ראה ברא"ש ובמאירי - וביאורה: הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני! ? כי קיימא לן שאדם הנשבע לבטל את המצוה, אין שבועתו חלה [כמבואר בנדרים טז], ש"אין נשבעין לעבור על המצוות". ומסתבר לגמרא שהוא הדין שאינו יכול לקבל נזירות לעבור על המצוות. ולכן מקשה הגמרא: איך אפשר שיהא הנזיר אסור ביין של מצוה? והרי מחוייב הוא בה, ואינו יכול לבטלה על ידי קבלתו. והוסיפו הראשונים, שהנזירות, יש לדמותה לשבועה, שאינה חלה לבטל את המצוה, ולא לנדרים שהם כו חלים לבטל את המצוה, משום שבנדר אוסר הוא את החפצא עליו, ו"אין מאכילין לאדם דבר האסור לו", כמבואר בנדרים טז ב ובר"ן שם, מה שאין כן בשבועה, כיון שאוסר הוא את עצמו, וגם הוא זה שנתחייב מסיני לקיים את המצוות, לכן אין השבועה חלה, וכמבואר כל זה שם. ואף הנזירות, שאינה איסור על החפצא אלא הוא אוסר את עצמו, הרי היא דומה לשבועה. והתוספות והמאירי הקשו כמה קושיות על פירוש זה, ראה בדבריהם ובדברי הרא"ש. גירסא ב, שנתבארה בפנים, היא גירסת התוספות הרא"ש והמאירי - וביאורה: וכי הוא "מושבע ועומד מהר סיני"! ? וקושיית הגמרא היא, מאחר שאינו מושבע ועומד מהר סיני על שתיית יין של קידוש והבדלה, אם כן הרי פשיטא שחלה הנזירות, ואסור הוא לשתות יין מצוה, ולמה לי קרא! ? ואף לפי גירסא זו, משמע מדברי הגמרא, כי אילו אכן היה מושבע ועומד עליו מהר סיני, צריכים היינו לחידוש הכתוב שהוא נאסר בה, ובהכרח [וכן היא משמעות לשון הגמרא, וכמו שמצאנו בנדרים ח א "והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא", והכוונה היא שאין שבועה חלה על מצוה, ראה שם] שהוא מאותו טעם שכתבו הראשונים האחרים, שהוא כמו מי שנשבע לבטל את המצוה, ואם לא שחידשה תורה שהיא חלה לבטל את המצוה, אכן לא היתה חלה הנזירות לבטלה. ב. מסוגיא זו - הן בקושיית הגמרא והן בתירוצה - מוכח לכאורה, שהנשבע לבטל את המצוה אין שבועתו חלה, אף כשהוא כולל בשבועתו דברים שאינו מצווה עליהם, וכגון הנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח ובכל השנה. ולדעת הירושלמי שבועה זו חלה, [ודנו בדין זה הראשונים בפרק ג' משבועות]. שהרי הנזיר נאסר גם בשאר דברים שאינו מצווה עליהם, ומכל מקום אין נזירותו חלה לבטל את המצוה, ראה בזה במאירי כאן, וב"מנחת חינוך" [שסח טו ד"ה לעיל], ובחידושי רבי מאיר שמחה. ג. מסוגיא זו נראה לכאורה שלא כהמהרי"ט [הובא בהערה בתחלת סוגיא זו] בגדר קבלת נזירות, שהוא מקדש את עצמו ונאסר על ידי התורה; שהרי עצם קבלת קדושת הנזירות אינה ביטול מצוה, ואילו האיסורים המבטלים את המצוה, הרי לא הוא אסרם אלא התורה היא שאסרתו, ואין זה דומה כלל לנשבע לבטל את המצוה. ראה בזה בחידושי רבי שמואל נדרים סימן ו'. ואולם לפי מה שכתב ב"אבי עזרי" [נזירות ז יא, ד"ה ונראה], שלחכמים "שם הנזירות" הוא האוסר, ואילו לרבי שמעון הוא נאסר על ידי קבלת איסורי הנזיר בלבד, ניחא היטב, שהרי סוגייתנו לרבי שמעון היא.

[4] א. כלומר: אם לא שחידשה תורה שהוא אסור אף ביין מצוה, היה מותר ביין מצוה, משום שזה הוא כנשבע לבטל את המצוה, שאין שבועתו חלה. וכבר נזכר לעיל בהערה מה שהעירו המפרשים, דזה הוא כמי שנשבע לבטל את המצוה בכולל. ב. התוספות הקשו מגמרא זו על הפירוש הראשון שנתבאר לעיל, שהרי לדבריהם מה הועילה הגמרא בתירוצה, כי "מכל מקום תקשי לו, הרי מושבע ועומד מהר סיני, כלומר, דאין מושבע ועומד גדול מזה". וראה מה שכתבו בזה המפרש והרא"ש.

[5] שהרי כל הפרשה אינה מדברת אלא ביוצא מן הגפן, באר משה.

[6] א. אבל מיתה בידי שמים, אפילו רבי יהודה לא מחייב, וכמבואר בכריתות יג ב, רבי יהודה אומר: "יין". אין לי אלא יין, שאר משכרין מנין? תלמוד לומר "ושכר". אם כן מה תלמוד לומר "יין"? לומר לך, על היין במיתה, ועל שאר משכרין באזהרה. ובכריתות גרסינן בהדיא בדברי רבי יהודה "לוקה". ב. חילוק יש בין יין לשאר דברים המשכרין, שביין הרי הוא חייב כל ששתה רביעית יין, אבל בשאר דברים המשכרין אינו חייב עד שיהא שיכור מהם, כמבואר ברמב"ם פרק א מביאת מקדש.

[7] לשון התוספות הוא: "דאם נשבע שלא לשתות כוס זה, ונדר בנזיר ועבר ושתה הכוס, דלקי תרתי". ודקדק בספר ארזי הלבנון: הרי אף אם היה נשבע שלא לשתות יין כלל, והיה נודר בנזיר היה נאסר בשתיית יין משום איסור "כולל", שהרי מחמת נזירותו נאסר גם בתגלחת וטומאה. וסייע מדברי תוספות אלו לסברת ה"מנחת חינוך" במצוה שסח, שלא יתכן לומר שייאסר באיסור "כולל" על שתיית יין מחמת שנאסר בתגלחת וטומאה, שהרי כל עוד שלא נאסר ביין, הרי אף בשאר איסורים אינו נאסר, כי "אין נזירות לחצאין", ושוב לא יתכן לומר "מיגו דחל על תגלחת וטומאה חל נמי על יין". ולכן פירשו תוספות, שנשבע שלא לשתות כוס זה, שבאופן כזה יש לומר, כי אף על פי שלא נאסר בכוס זה, בכל זאת, כיון שנאסר בכל היינות שבעולם, אין זו נזירות לחצאין; וראה עוד שם באות ס; וראה לשון הרא"ש בזה.

[8] גירסת המאירי היא: איבעית אימא רבי שמעון לית ליה איסור כולל.

[9] בפירוש הרא"ש הביא משם רבינו תם לפרש באופן אחר מהתוספות, וחלוק הוא בשנים על פירוש התוספות: האחד: הגמרא כאן לא קאי על "מיין ושכר יזיר", אלא על "שכר" המיותר לדעת רבי שמעון. השני: "שכר" בא להשמיענו שאין הנזיר חייב שתים על שתיית יין ביום הכפורים, כי אין איסור יום הכפורים חל על איסור נזיר, ואף שאיסור "כולל" הוא כמו נבילה ביום הכפורים. ועיקר הפסוק בא להשמיענו שאין איסור חל על איסור אף ב"כולל". ומכאן מקור שיטתו של רבי שמעון בכל מקום, שאין איסור חל על איסור, אפילו לא באיסור "כולל".

[10] בפשוטו לא אמר רבי שמעון שהוא פטור משום יום הכפורים, אלא אם כן כבר היתה נבילה קודם יום הכפורים; אבל אם נתנבלה הבהמה ביום הכפורים, חל עליה איסור יום הכפורים, שהרי לא קדם לו איסור אחר. ואפילו אם תמצי לומר שבכניסת היום לא חל עליה איסור יום הכפורים כיון שהיה בה איסור אבר מן החי [לדעת הסובר שאף קודם שפירש האבר מן הבהמה יש בו איסור אבר מן החי], הרי בשעה שנתנבלה פקע ממנה איסור זה, וחלו עליה בבת אחת איסור נבילה ויום הכפורים, שאף רבי שמעון מודה בשני איסורים הבאים בבת אחת שהם חלים. ואולם נחלקו בדבר הראשונים, ומשום שאף כי איסור אבר מן החי פקע ממנה כשנתנבלה, מכל מקום יש לדון שכבר היתה אסורה באיסור עשה משום שהיא אינה זבוחה [שכך אמרה תורה: "וזבחת [ושחטת] ואכלת", מה שאתה זובח אתה אוכל, אבל מה שאין אתה זובח אין אתה אוכל], ואיסור זה היה בה אף קודם שנתנבלה, ולא נפקע ממנה אף כשנתנבלה, ונמצא שאין מקום לאיסור יום הכפורים לחול. ראה בזה בפירוש הרא"ש כאן, וב"שיטה מקובצת", וביצה כה א בתוספות ד"ה בחזקת, ובשבועות כד א תוספות ד"ה האוכל, שדנו בשאלה העקרונית האם יש בנבילה גם איסור ש"אינו זבוח".

[11] א. על פי תוספות בריש פרק שלשה מינין. והנה לשון הכתוב הוא: מיין ושכר יזיר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל; מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל. ובפשוטו נראה, שלא הוצרכנו ללמוד אלא שאותם איסורי אכילה מן הגפן שהוזכרו בכתוב, הרי הם מצטרפים זה עם זה. אבל מה שלא פירט בכתוב [כגון ענבים קטנים וגדולים, וכיוצא בזה], ודאי שהוא מצטרף. ואולם לשון הרמב"ם [נזירות ה ג] הוא: כל איסורי גפן מצטרפין זה עם זה. כיצד? הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג, ואכל מן התערובת כזית, לוקה. ב. ברמב"ם שם משמע בהדיא, שאיסורי אכילה ושתיה אינם מצטרפים. ובפשוטו, זה משום שלדעת הרמב"ם שיעור אכילה בכזית ושיעור שתיה ברביעית, ולכן אין מצטרפין, כי כל שאין שיעוריהן שוין אין מצטרפין זה עם זה. אבל לדעת הסוברים שהן זה והן זה בכזית או ברביעית, ראה בתוספות לח ב, אם כן הוא הדין שאכילה ושתיה מצטרפין. וקצת משמע מלשון התוספות ריש פרק שלשה מינין שלא הזכירו אלא איסורי אכילה, שאכילה ושתיה לא מצטרפין.

[12] ומהו שיעורו, נחלקו בו התנאים - לדעת התוספות - אם שיעורו בכזית בין לאכילה ובין לשתיה, או ברביעית בין לאכילה ובין לשתיה, ראה בתוספות לח ב ד"ה ואינו.

[13] הקשו האחרונים, הרי בפשוטו, אין צורך ל"צירוף" בזה, אלא שכולם נכללו בלאו "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל", שנכללים בו כל המינים, ולפיכך הם מצטרפים; ואילו מן הסוגיא מבואר, וכן נראה מן הספרי, שיש כאן עניין של צירוף, וראה מה שהובא בזה ב"כתבי הגרי"ז" באורך.

[14] טעם החילוק בין מלקות לבין קרבן: בפשוטו הוא משום שאף בכל שהו חשיבא אכילה לדעת רבי שמעון, אלא שלענין קרבן נאמרה הלכה מסיני דבעי כזית [ראה רש"י שבועות כא ב, תוספות רבינו עקיבא איגר בשבועות אות יד, וב"קהילות יעקב" שם סימן טז]. ואולם הריטב"א במכות דף יז כתב: "פירשו בה, דגמרא גמיר לה. ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם למלקות, כיון דאכל במזיד, אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהוא, אבל קרבן, שהוא על אכילת שוגג, בעי כזית לחשיבות" [וראה ביאור סברא זו בחזון איש חושן משפט בליקוטים סימן כג, ובקהילות יעקב שם]. ובשבועות כא ב בתוספות, נראה, שהחילוק הוא בין חיוב כרת וקרבן הבא על דבר שזדונו כרת, לבין חיוב מלקות או קרבן הבא על עבירת מלקות, וראה דברי התוס' בסוגיין.

[15] ביארו התוספות: "הכא אין שייך צירוף לקרבן, שקרבן נזיר אינו בא על ששתה יין, אלא מלקות, והקרבן בא על השלמת נזרו". ולמדנו מדבריהם כאן, שהם חלוקים על מה שכתבו בשבועות כא ב [הובא בהערה לעיל], שרק בקרבן הבא על חיוב כרת שיעורו בכזית, שהרי קרבן הנזיר אינו בא על חיוב כרת.

[16] המשנה מתבארת על פי הבנת התוספות יום טוב בשיטת התוספות, ולרמב"ם ומאירי שיטה אחרת בהבנת המשנה. וב"אורח מישור" הבין דברי התוספות באופן אחר, וראה שם אריכות גדולה בכל ענין זה.

[17] ואם תאמר מה בין "שמשון בן מנוח" שאינו מוכרח, ל"בעל דלילה" שהוא מוכרח! ? ראה מה שהביא בזה ב"ארזי הלבנון" אות סג ובציונים אות כג; וב"אורח מישור" סטה מחמת קושיא זו מהבנת התוספות יום טוב בדברי התוספות.

[18] בתוספות רי"ד, וכן הבין המהרי"ט בתשובה בדעת התוספות [הובאו דבריהם ב"ארזי הלבנון"] ביארו, דהיינו דוקא כשאומר שנתכוין לשמשון אחר, אבל כשאומר שנתכוין לשמשון הנזיר הרי הוא נזיר; ואולם ב"שיטה מקובצת" בשם ה"ר עזריאל כתב שאין סומכים על כוונת לבו.

[19] בגמרא יתבאר כמה הוא שיעור כובד שער, וכמה דעות תנאים יש בזה.

[20] "ולא מגלח לגמרי כאבשלום [שהוא מקור דין גילוח בנזיר עולם, כמבואר בגמרא] שלא גילח לגמרי שהרי נתלה בשערו", כן כתבו התוספות. ופירש בתוספות יום טוב שנתלה בשערו סמוך לגילוחו, וראה בזה ב"ארזי הלבנון" אות סח, ובציונים שם אות כט, שהביא מדברי האחרונים שתמהו על זה, ופירשו באופן אחר. והמאירי כתב: רצה לומר, גלוח במקצת, אבל גלוח לגמרי לא, דאי הכי מאי "מיקל" דקאמר? ועוד שהרי היתר גלוח זה יצא לנו בגמרא מאבשלום, שהקבלה בידינו שהיה נזיר עולם. ואבשלום ודאי שהיה מתגאה בשערו, אין הדעת מקבלת שיגלח מכל וכל. [ואולי טעות סופר היא בתוספות, וצריך לומר "נתגאה" במקום "נתלה"]. והרמב"ם חולק וסובר שהוא מגלח לגמרי. ונחלקו המפרשים אם כוונתם שאינו מגלח סמוך לשער ממש [וכתב ב"ארזי הלבנון" אות סז שכן היא דעת רוב המפרשים], ויש מפרשים שאינו מגלח את כל שערו אלא את חלקו [ראה שם ב"ארזי הלבנון" ובציונים שם אות כז].

[21] במנחת חינוך מצוה שסח אות יב נסתפק לדעת התוספות, אם מה שנקט "בתער" הוא דוקא, שגזירת הכתוב היא שצריך תער כמו בתגלחת טהרה, או לאו דוקא. וכתב שמסתברא, כיון דמניח שערות ואינו מגלח לגמרי כמו בתגלחת טהרה, גם תער לאו דוקא. ושוב הביא שם מהשיטה מקובצת שהביא מפירוש הרא"ש לקמן ה א, שאינו מגלח לגמרי אבל צריך תער. ובמאירי כתב: "אם הכביד שערו מיקל בתער, שיש בו קצת שינוי. אבל לא במספרים, שהוא דרך גילוח. ואף בתער פירשו בתוספות, דוקא מיקל. רצה לומר גילוח במקצת, אבל גילוח לגמרי, לא".

[22] כן מפורש בתוספות ד ב ד"ה ונזיר, וכן מבואר בפירוש המשניות להרמב"ם, וכן מבואר במאירי, וכן כתב בקרן אורה לקמן ח ב בד"ה והנה אחרי בשם הרא"ש [וכתב לסייע דבריו מילקוט נשא בשם ספרי זוטא, וראה שם מה שכתב עוד בזה], וכן כתב במנחת חינוך מצוה שסח אות יב; ואולם ראה מה שכתב החזון איש [קלז א] לפי משמעות לשון הרמב"ם, ראה שם אריכות בגדרים אלו.

[23] כתבו התוספות: "הלכה למשה מסיני, ואסמכתא מאבשלום דאמר אשלם נדרי חטאת עולה ושלמים כנזיר טהור". וראה דברי הגמרא לקמן בסוף עמוד ב, ובמהשנתבאר שם בהערות.

[24] א. מסקינן בגמרא, שמותר נזיר שמשון ליטמא למתים אפילו לכתחילה, ולשון המשנה מתבאר בגמרא. ב. בתוספות ובמאירי כתבו עוד נפקא מינא ביניהם לענין שאלה, שנזיר שמשון אינו יכול להשאל על נזירותו [כמבואר לקמן בגמרא יד א, ובמכות כב א, וראה מה שכתב רש"י שם בטעם הדבר], מה שאין כן בנזיר עולם, ובתוספות נתנו טעם למה לא הזכירה את זה משנתנו.

[25] במשנתנו לא שנינו גבי נזיר שמשון "בתער".

הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני, לקיים דין נזירות, ואילו מצות הקידוש אינה אלא מדברי סופרים בלבד, ובודאי חל איסור שתיית יין על אלה! (רמב"ם).

אלא צריך הכתוב הזה ללמדנו כי הא [כמו זו] שאמר רבא: אם אמר אדם "שבועה שאשתה יין ", וחזר אחר כך ואמר "הריני נזיר" — אתיא [באה] נזירות חיילא [וחלה] על שבועה ואסור בשתיית יין. שלמרות שהיין הזה הוא בשבילו יין מצוה — מכל מקום חל עליו איסור הנזירות לשתותו.

ושואלים: ורבנן נמי הא מיבעי ליה [וחכמים גם כן, הרי צריכים הם] כתוב זה לאסור על הנזיר יין מצוה כיין רשות, וכיצד למדים הם ממנו דין אחר! ומשיבים: אם זו בלבד היתה כוונת הכתוב ללמדנו, אם כן, לימא קרא [שיאמר הכתוב] "מיין יזיר "בלבד, מאי [מה] מלמדנו "ושכר" — שמעת מינה תרתי [שומע, לומד אתה מכאן שני דברים].

ושואלים: ור' שמעון מה משיב הוא על כך? ומשיבים: לשיטתו היינו טעמא [זהו הטעם] שכתב המקרא "שכר" — לאלופי [ללמד] מכאן גזירה שווה של המילים "שכר" "שכר" לענין ביאה ועבודה במקדש. דכתיב [שנאמר] לאהרון הכהן: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד" (ויקרא י, ט), ללמדנו: מה גבי [אצל] נזיר יין בלבד הוא דליתסר [שנאסר] בו, אבל שאר משקין — לא, אף גבי [אצל] מקדש נמי [גם כן] יין הוא דליתסר [שנאסר], אבל שאר משקין המשתכרין (המשכרים) — לא נאסרו בהם הכהנים, אף שאפשר היה לחשוב שהם אסורים משום שיכר.

ולאפוקי [ולהוציא] מדברי ר' יהודה בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: אכל דבילה קעילית שהיא מתוקה ביותר עד כדי שיכרון, וכן אם שתה דבש וחלב, ונכנס למקדש — חייב, שחל עליו האיסור משום "שיכר", ששתה או אכל דבר המשכר.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר לאיזה ענין נזקק ר' שמעון ל"מיין ושכר יזיר": ר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את הרעיון של איסור חל על איסור, שלדעתו אם יש כבר איסור קודם על דבר — לא חל עליו איסור נוסף.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים — פטור מכרת על אכילה ביום הכיפורים, משום שחל כבר איסור נבילה על הדבר, ואין איסור (יום הכיפורים) חל על איסור (נבילה). ולכן היה צריך לומר שבענין נזירות חל איסור על איסור, שגם אם נשבע שלא לשתות יין ואחר כך נזר — חלים עליו שני איסורים.

ושואלים לצד שני: ולרבנן נמי [ולדעת חכמים גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "מכל אשר יעשה מגפן היין" (במדבר ו, ד), ומשמע מכאן כשיטת ר' שמעון שצריך לידור מכל איסורי הנזיר! ומשיבים: אמרי [יכולים לומר] לך רבנן [חכמים]: התם [שם] הכתוב לימד דבר אחר — על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה, כלומר, שאם הנזיר אוכל דברים שונים שהוא אסור בהם (ענבים, יין, זגים) ואין באחד מהם כזית אלא רק בכולם יחד — הריהם מצטרפים, ולוקה עליהם משום שעבר על הלאו שבתורה.

ומסבירים: ור' שמעון לא למד כן מהפסוק, משום שלית ליה [אין לו] דין צירוף, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: האוכל כל שהו מדבר אסור, הרי זה שיעור לחייבו מכות, לא אמרו בכל מקום שיעור כזית אלא לענין קרבן, שהאוכל דבר אסור שיש באכילתו בשגגה חיוב חטאת, צריך שיהא באכילה שיעור כזית. ולפיכך בנזיר שאין בו חיוב קרבן על אכילת האיסור, אין צורך בפסוק מיוחד ללמדנו דין צירוף אכילות לכזית, ולא בא הפסוק אלא ללמד כיצד צריך להיות הנדר שהנזיר מקבל על עצמו.

א משנה אמר אדם: "הריני כשמשון", "כבן מנוח", "כבעל דלילה", "כמי שעקר דלתות עזה", "כמי שנקרו פלשתים את עיניו" — הרי זה נזיר שמשון שדיניו מפורשים להלן.

ב גמרא שואלים: למה לי למיתנא [לשנות] כל הלין [אלה] ולא די לו שיאמר "כשמשון"? ומשיבים: צריכי [צריכים] הדברים להיאמר; דאי [שאם] אמר רק "הריני כשמשון", הוה אמינא [הייתי אומר] על שמשון אחרינא [אחר] היתה כוונתו, ואין כאן נדר נזירות כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמדובר במי שמוסיף "כבן מנוח", לומר שכוונתו היתה לשמשון המפורסם, בן מנוח.

ואי תנא [ואילו שנה] גם "כבן מנוח" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: איכא דמיתקרי הכי [יש מי שנקרא כך] "שמשון בן מנוח", ואין מדובר בשמשון המפורסם, ואין זו קבלת נזירות כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמדובר במי שמוסיף "כבעל דלילה" או "כמי שעקר דלתות עזה" וכן "כמי שנקרו פלשתים את עיניו", שאז ברור למי הוא מתכוון והרי זה נדר נזירות.

ג משנה מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? מה ההבדל ביניהם למרות ששניהם הם נזירים כל ימי חייהם? — נזיר עולם, אם הכביד שערו ואיננו יכול לשאת עוד בשיער ארוך זה — הריהו מיקל וחותך מן השיער בתער, ומביא אז לקרבן שלש בהמות, לחטאת, לעולה ולשלמים, כמי שהשלים נזירותו. אלא שנדר הנזירות נמשך וחל עליו מיד לאחר מכן. ואם נטמא — מביא קרבן טומאה שנזיר מביא כאשר נטמא ונטהר מטומאתו.

ואילו נזיר שמשון אם הכביד שערו — אינו מיקל, שאינו מתגלח כלל, ואם נטמא — אינו מביא קרבן טומאה.

ד גמרא ותוהים: נזיר עולם מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו]? הרי לא הוזכר במשנה עדיין נזיר עולם, וכיצד באה המשנה לפרש פרטי דברים בהבדל בינו לבין נזיר שמשון? ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: האומר "הריני נזיר עולם" — הרי זה נזיר לעולם. מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? נזיר עולם אם הכביד שערו מיקל שערו בתער, ומביא שלש בהמות לקרבן, ואם נטמא — מביא קרבן טומאה. נזיר שמשון, הכביד שערו — אינו מיקל בתער,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

He is already sworn and obligated about it from Mount Sinai, i.e., he is obligated by Torah law to keep the halakhot of naziriteship, and therefore it is obvious that he may not drink wine from kiddush or havdala, as drinking the wine is required by rabbinic law (Rambam).

Rather, it is like that which Rava said: If one said: I hereby take an oath that I will drink wine, and he then said: I am hereby a nazirite, the naziriteship comes and applies to the subject of his oath. Although drinking wine is a mitzva for him due to his oath, his naziriteship supersedes the previous oath and renders it prohibited for him to drink wine.

The Gemara asks: And according to the Rabbis also, isn’t the verse needed to prohibit to a nazirite wine that is consumed as a mitzva, just like wine whose consumption is optional? The Gemara answers: If that is so, let the verse say only “he shall abstain from wine” (Numbers 6:3). What is the purpose of the additional phrase “and strong drink”? Learn from it that the verse teaches two halakhot, that one is a full-fledged nazirite even if he accepted only one of the prohibitions of naziriteship, and that a nazirite is prohibited from drinking wine even when its consumption is a mitzva.

The Gemara explains: And Rabbi Shimon could respond to this argument as follows: This is the reason that the verse writes “strong drink”: It is to teach a verbal analogy between “strong drink” written here and “strong drink” written with regard to entering and performing service in the Temple, as it is written that Aaron the priest was commanded: “Do not drink wine or strong drink, you nor your sons with you, when you go into the Tent of Meeting” (Leviticus 10:9). This teaches: Just as with a nazirite, it is wine alone that is forbidden but other beverages are not forbidden, so too, with regard to the Temple, it is wine that is forbidden to priests, but other intoxicating beverages are not forbidden to them.

And this is to the exclusion of the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: If one ate a dried fig from Ke’ila, and similarly if one drank honey or if one drank milk, which can dull the senses, and entered the Temple, he is liable for violating the prohibition against strong drink.

The Gemara suggests a different reason for the inclusion of the term “strong drink,” according to Rabbi Shimon. If you wish, say instead that it is necessary because Rabbi Shimon does not generally accept the principle that a prohibition takes effect upon a preexisting prohibition.

As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: One who eats an animal carcass on Yom Kippur is exempt from the punishment of karet for eating on Yom Kippur. It is prohibited to eat an animal carcass, and therefore the additional prohibition against eating on Yom Kippur does not take effect with regard to it. The inclusion of the term “strong drink” alludes to the fact that with regard to naziriteship, a second prohibition does take effect. Consequently, if one took an oath not to drink wine and afterward vowed to be a nazirite, both prohibitions apply.

The Gemara asks: And also according to the Rabbis, isn’t it written: “Anything that is made of the grapevine” (Numbers 6:4), which seems to indicate, as stated by Rabbi Shimon, that one becomes a nazirite only if he vows to accept all the prohibitions of a nazirite? The Gemara answers: The Rabbis could have said to you: There the verse taught that the prohibitions of a nazirite combine with each other. In other words, if a nazirite eats less than an olive-bulk of both grape skins and grape seeds, but together they amount to an olive-bulk, he receives lashes for transgressing a Torah prohibition.

The Gemara explains: And Rabbi Shimon does not interpret the verse in this manner because he does not hold that there is a need for the combination of quantities of different foods in order to render one liable to receive lashes, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: Even the smallest quantity of forbidden food is sufficient to render one liable to receive lashes. The Sages stated the measurement of an olive-bulk only with regard to the obligation to bring an offering. Consequently, in the case of a nazirite, who is not obligated to bring a sin-offering if he inadvertently eats grape products, there is no need for a special verse to teach that the different foods add up to the measurement of an olive-bulk. Therefore, the purpose of the verse must be to teach about the nature of a nazirite vow.

MISHNA: If one said: I am hereby like Samson, like the son of Manoah, like the husband of Delilah, like the one who tore off the doors of Gaza, like the one whose eyes were gouged out by the Philistines, he is a nazirite like Samson, whose halakhot are explained in the next mishna (see Judges, chapters 13–16).

GEMARA: The Gemara asks: Why do I need the tanna to teach all these cases? It should be enough to state only the halakha where one says: Like Samson. The Gemara answers: These specifications are necessary because if one said only: I am hereby like Samson, I would say he was referring to another Samson, and this is not a nazirite vow. The tanna therefore teaches us that he adds: Like the son of Manoah, which shows he is referring to the biblical Samson.

And if the tanna had taught that he said he would be: Like the son of Manoah, I would say there is some person who is called that name, Samson, son of Manoah, and this is not a reference to the biblical Samson and is not an acceptance of naziriteship. The tanna therefore teaches us that he adds: Like the husband of Delilah, or: Like the one who tore off the doors of Gaza, or: Like the one whose eyes were gouged out by the Philistines. It is therefore clear that he is referring to the biblical figure and that his statement is a vow of naziriteship.

MISHNA: What is the difference between a permanent nazirite and a nazirite like Samson, both of whom remain nazirites forever? In the case of a permanent nazirite, if his hair grows too heavy for him, he lightens it by cutting some hair with a razor, and he then brings three animals as a sin-offering, a burnt-offering, and a peace-offering, like one who completes his term of naziriteship. And if he becomes ritually impure, he brings the offering for impurity brought by a regular nazirite who became impure.

By contrast, in the case of a nazirite like Samson, if his hair grows heavy he may not lighten it, since he is entirely prohibited from cutting his hair. And if he becomes impure, he does not bring an offering for impurity.

GEMARA: The Gemara asks: Who mentioned anything about a permanent nazirite? Since the mishna has not yet mentioned this concept, how can it analyze the differences between it and a nazirite like Samson? The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching the following: In the case of one who says: I am hereby a permanent nazirite, he is a permanent nazirite. What is the difference between a permanent nazirite and a nazirite like Samson? In the case of a permanent nazirite, if his hair grows too heavy for him, he lightens it with a razor and he then brings three animals for offerings. And if he becomes ritually impure, he brings the offering for impurity. In the case of a nazirite like Samson, if his hair grows heavy he may not lighten it with a razor,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלימא קדושתא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו ודרשינן בערבי פסחים זכרהו על היין. וקשה נהי דקידוש הוי דאורייתא כדאי' בברכו' נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה מיהו קידוש על היין לאו דאורייתא דמקדשין על הפת במקום שאין יין והאי דדריש זכרהו על היין אסמכתא בעלמא הוא. ועוד אבדלתא מאי איכא למימר ע"כ לאו דאורייתא הוא. ועוד מאי קאמר אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וכו' ואמאי חזר בו מקדושא ואבדלתא כי היכי דחל נזירו' על שבועה ה"נ חל על מצות קידוש. ונ"ל דהא ל"ק דלהך פירושא לא גריס אלא וה"ג כי הא דאמר רבא כלומר כי היכי דאמר רבא דנזירו' חלה על שבועה ה"נ חלה על מצות קידוש. ור"ת גריס קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא בתמיה ואמאי צריך קרא למימר שנזיר נאסר ביין קידוש והבדל':

ואיבעית אימא ר"ש לית ליה איסור חל על איסור פר"ת ומשכר יתירא שמעינן ליה דנזיר ששתה יין בי"ה אין חייב משום י"ה דלא אתי איסור י"ה וחיילא אאיסור נזיר. ומהכא יליף ר"ש בכל דוכתא דאין איסור חל על איסור דהכי משמע פשטא דקרא מיין ושכר יזיר ה"ק משום נזיר חייב על יין ושכר ולאו משום איסור אחר דלא אתי איסור אחר וחייל עלויה. וקשה דבפ' כל הבשר דריש שמואל דאין איסור חל על איסור מקרא דומתו בו כי יחללוהו ודריש הכא מיין ושכר דגבי נזיר חל איסור על איסור דאם אמר שבועה שלא אשתה יין ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחיילא אשבועה ולוקה שנים דהכי משמע פשטא דקרא:

איבעית אימא ר״ש לית ליה איסור חל על איסור כלל כו׳ איני יכול ליישבו והנכון בעיני דל״ג לי׳ ולשון משובש היא שנכתב בספרים שסבר לדמות דבר זה לאין איסור חל על איסור ואין זה לשון התלמוד:

ה״א שמשון אחרינא כו׳ פי׳ נ״ז כל זה הוא אם נשמט ואומר כי דעתי הי׳ לשמשון אחר אז צריך להזכיר בעל דלילה או שניקרו פלשתים את עינו או שעקר דלתות עזה אבל אם הוא אומר בלבי הי׳ על שמשון נזיר בודאי כי הוא נזיר אע״פ שלא הזכיר אלא שמשון בלבד:

אתיא נזירות חלה על שבועה. אף על פי שהוא מושבע ועומד מהר סיני על לא תשבעו בשמי לשקר אתיא קרא לאוקמיא דנזירות חלה עליו. תוספי הרא"ש ז"ל:

לאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אכל דבילה קעילית. פירוש דבלה תאנים מחוברים יחד. קעילית על שם מקום ששמו קעילה כדכתיב הגידוני אנשי קעילה.

ושתה דבש וחלב כו'. ר' יהודה אומר אינו נזכר בברייתא דסתמא היא שנויה ומוקי לה כר' יהודה דאמר על היין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה בכריתות פרק אמרו לו. וההיא הוה מצי לאתויי. הר' עזריאל ז"ל:

אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב. פירוש או שתה דבש או חלב ונכנס למקדש חייב. שיטה:

ואיבעית אימא ר' שמעון לית ליה איסור חל על איסור. פירש ר"ת ומשכר יתירא שמעינן ליה דנזיר ששתה יין ביום הכפורים אין חייב משום יום הכפורים דלא אתי איסור יום הכפורים וחייל אאיסור נזיר. ומהכא יליף ר' שמעון בכל דוכתא דאין איסור חל על איסור דהכי משמע פירושא דקרא מיין ושכר יזיר דוקא משום נזירות חייב על יין ושכר ולא משום איסור אחר דלא אתי איסור אחר וחייל עליה. וקשה דבחולין פרק כל הבשר דריש שמואל דאין איסור חל על איסור מקרא דומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת. ונראה לי דר' שמעון לית ליה בעלמא איסור חל על איסור מקרא דומתו בו כי יחללוהו. ודריש הכא מיין ושכר דגבי נזירות חל איסור על איסור דאם אמר שבועה שלא אשתה יין ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחיילא אשבועה ולוקה שתים דהכי משמע פירושא דקרא מיין ושכר יזיר לעולם אף אם נאסר בו כבר. ומיין דריש דנזירות חלה לבטל השבועה ומשכר דריש דנזירות חלה על איסור שבועה. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ופירושו ז"ל כפירוש התוספות. וכן פירש הר' עזריאל ז"ל וזה לשונו: ואיבעית אימא ר' שמעון לית ליה איסור חל על איסור דתניא האוכל נבלה כו'. ומהתם גמרינן בעלמא לר' שמעון. ולהכי איצטריך שכר למימר דנזירות חייל ביין האסור דלא ניגמר מהתם דלא חייל. דכי היכי דיין מייתר ליה לר' שמעון לאסור יין מצוה כיין הרשות שכר נמי מייתר לאסור יין האיסור. וכן אם היה יום הכפורים ואמר הריני נזיר אותו נזירות חייל איום הכפורים ולוקה משום נזירות אם שתה דאף על גב דבעלמא לית ליה איסור חל על איסור הכא מייתר ליה שכר לומר דחל. אבל רבנן בעלמא נמי אית להו איסור חל על איסור ולא איצטריך להו שכר להכי. עד כאן:

האוכל נבלה ביום הכפורים. ומיירי שנתנבלה ערב יום הכפורים דלא אתי איסור יום הכפורים וחייל אאיסוריה דנבלה. תוספי הרא"ש ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל בפירושיו: האוכל נבלה ביום הכיפורים שוגג פטור מחטאת. דלא אתי איסור יום הכיפורים וחייל אאיסור נבלה אם נתנבלה מאתמול. ואם נתנבלה היום מכל מקום קודם יום הכפורים הוה עליה איסור שאינו זבוח דכתיב וזבחת ואכלת מה שהוא זבוח אתה אוכל ומה שאינו זבוח אי אתה אוכל ולא חייל איסור יום הכפורים עליה. עד כאן. אבל הר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: האוכל נבלה ביום הכפורים. כשנתנבלה קודם יום הכפורים איירי ולא אתי איסור כולל דיום הכפורים וחייל אף על גב דחמיר. אבל כשנתנבלה ביום הכפורים אף על גב דאיסור אבר מן החי הוה רכיב עלה מבעוד יום כי מייתא פקע איסור אבר מן החי אתי איסור נבלה ויום הכפורים ור' שמעון מודה באיסור בת אחת דחייל. וגם אין לפרש משום איסור דשאינה זבוחה ובנתנבלה בו ביום נמי. דאיסור זה לא מצינן בכל מקום דוזבחת איצטריך לנפלה סכין ושחטה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. ועוד בשמעתא דמסוכנת משמע דליתא לההוא עשה כלל. ולכאורה משמע טפי דקאי וזבחת על האדם הזובח ואילו כתיב זביחת אדם תאכל אז ודאי הוה משמע הא שאינה זבוחה לא תאכל. עד כאן:

דתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. כלומר באיסורין ששגגתן חטאת כגון חלב ודם וחמץ בפסח לא מייתי קרבן עד דאכיל מינייהו כזית. אבל באיסורין שאין בהם אלא לאו בכל שהוא לוקה. והא דתניא בפרק בתרא דע"ז תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד אסור ומצטרפין. ר' שמעון אומר שני שמות אין מצטרפין. הא פרכינן לה במסכת מעילה דאמרינן ומי בעי ר' שמעון צירוף והאמר כל שהוא למכות. ופרקינן מאי אין מצטרפין אין צריכין צירוף. שיטה:

מתני' הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו. כשמשון בן מנוח ובעל דלילה לא גריס הרא"ש ז"ל בפירושיו אלא הכי גריס הריני כשמשון בן מנוח כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו.

גמ' למה לי למתני כל הלין. כלומר למה לו לפרש כל כך. צריכי דאי תנא כו'. ולא הוה במשמעות לשונו לשון נזירות קא משמע לן כבעל דלילה לכך צריך לומר כל אלה. ולפי הענין נראה שצריך לומר כל אלה כשמשון בן מנוח כבעל דלילה או כשמשון בן מנוח כמי שעקר או כשמשון בן מנוח כמי שנקרו כו'. תוספי הרא"ש ו"ל:

למה לי למתני כל הלין. פירוש הני תלתא קמאי משמע דליתנהו בהן וי"ו. וצריכי כלהו כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה. ושואל התלמוד למה הצריכה משנתנו לנודר כל הני תלת תסגי בחד להיות נזיר כשמשון או כבן מנוח גרידה. הוה אמינא כשמשון גרידא אחרינא ולא הוי נזיר. ועל כונת לבו לא סמכינן כדפרישית לעיל. או הוה אמינא איכא דמתקרי הכי שקורין אותו בן מנוח. קא משמע לן כבעל דלילה או כמי שעקר. הר' עזריאל ז"ל. וכן בשיטה וזה לשונה: למה לי למתני כל הלין דהיינו כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה ואמאי לא הוי נזיר כשמשון גרידא. ופרקינן צריכי דאם אמר הריני כשמשון הוה אמינא כשמשון אחרינא קא משמע לן כבן מנוח. ואם אמר כבן מנוח הוה אמינא איכא איניש דמתקרי הכי שמשון בן מנוח קא משמע לן כבעל דלילה. ויש אומרים דבעל דלילה לחודיה סגי וכן כמי שנקרו פלשתים עיניו בלחוד סגי עד כאן. וביש אומרים כתב הרא"ש ז"ל בפירושיו וזה לשונו: ואמרינן דאפילו אמר כשמשון בן מנוח לא אמר כלום דהרבה אנשים נקראים כך. עד שיאמר אחד מאלו שלשה סימנין מובהקין עמו. ובאחד מהם סגי ולא בעינן כל שלשתן דבגמרא עביד צריכתא עד בעל דלילה ותו לא. ונראה דאם אמר אחד משלשה סימנין הללו אין צריך להזכיר שמשון כיון דלא עביד צריכותא מבעל דלילה. ואם אמר כבן מנוח פירושו ואם אמר נמי כבן מנוח. עד כאן. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל בפירוש המשנה וז"ל: הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו וכמי שעקר דלתות עזה. הכי פירושו הריני נזיר כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה הרי זה נזיר. אבל כשמשון כבן מנוח גרידא לא הוי נזיר דאיכא דאיתקרי הכי כדאמר בגמ'. אבל כבעל דלילה או כמי שעקר דלתות עזה או כמי שנקרו פלשתים את עיניו חד מתלתא סימני בתרא הוי סימן ותו ליכא למיחש לשמשון בן מנוח אחר כדתנן ואם היו משולשים יכתבו סימן. להכי גרסינן וי"ו מבעל דלילה ואילך וכמי שעקר וכמי שנקרו ומשמשת כמו או. וכמדומה דהוא הדין אם היה יודע שם אביו של מנוח והזכיר דהוי סימן טוב כדתנן בגט פשוט גבי שני יוסף בן שמעון. עד כאן:

מתני'. הכביד שערו מיקל בתער. דוקא מיקל שמגלח מקצת שערו אבל כל שערו לא. חדא דלשון מיקל משמע הכי. ועוד אבשלום שנתגאה בשערו לא מסתבר לומר שהיה מגלח כל שער למאן דאמר בגמ' שהיה מגלח כל שבוע או כל שלשים יום. ועוד הרי נתלה בשערו. ודוקא בתער אבל במספרים לא. והלכות נזיר עולם ונזיר אבשלום הלכתא גמירי לה וקראי אסמכתא בעלמא נינהו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

נזיר שמשון אינו מיקל בתער. ותו לא איצטריך למתני ואינו מביא שלש בהמות. הר' עזריאל ז"ל:

גמ'. הכי קאמר ואם נזיר עולם כו'. הוא הדין דמהני להיות נזיר עולם אם אמר הריני כאבשלום בן דוד וסימן אחר עמו (חדא) דהיינו דבר הנדור דכתיב אשר נדרתי ואין זה שום חידוש. ולהכי נקט דבר הרגיל נזיר עולם דכל אדם אינו בקי לידע שהיה אבשלום נזיר עולם. ובשמשון דוקא איצטרכא ליה דאין לשון אחר לאותו נזירות. וגם ידוע הוא וזיל קרי בי רב הוא. לשון ר"ן מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

גמרא מושבע ועומד עליו מה"ס. ר"ת פירשו בלשון תמיה. וק"ל מדוע לא אוקמיה ביין של מע"ש בירושלים וכן איתא בספרי ריהג"א לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' כו' ת"ל מיין ושכר יזיר. וכן תרומה משמע ביומא (עד ב) דמצוה מה"ת לאכלה דאמר שם ולא אביא אה"ת שהיא בקום אכול. ועי' ג"כ פסחים (סד ב) וי"ל:

תד"ה מיין ושכר. דהא כבר כתיב מכל אשר יעשה כו'. התוי"ט העתיק האי קרא בשיבוש ע"ש:

תד"ה לאלופי. אלא איין ולאפוקי כו'. כצ"ל ומלת ושכר נראה למחוק:

תוד"ה מאי היא וכו' לכ"נ לר"ת. עי' סוטה דף לב ע"א תוד"ה ק"ש:

מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון כו'. ק"ל הא איכא נמי הא דתנן לקמן בפ"ו (דף מ"ד) תגלחו הותרה בתגלחת מצוה כלומר בתגלחת מצורע, ונזיר שמשון ע"כ לא הותר לו תגלחת מצוה, שהרי בפ"ק דיבמות אמרינן אלא הא דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמור מראשו דכתיב גבי מצורע למימר דנזיר מצורע מגלח ואמאי הא גילוח דמצורע אינו אלא עשה דוגילח את כל שערו ודחי לעשה ול"ת דנזיר עשה קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו ל"ת תער לא יעבור על ראשו ודחי לה מנזיר לא ילפינן דקיל שכן ישנו בשאלה, ולפי"ז נזיר שמשון דליתא ביה ההיא קילותא שהרי ליתא בשאלה אין עשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דידיה ולא הותרה לו תגלחת מצוה:

סליק

(ד רע"א בפי' המיוחס לרש"י) ד"ה והרי וכו'.—בהגהות הגרי"ב כתב, שלא מצא גירסא זו. אבל בס' המכריע סי' ע"א כתב, שגירסא כזו נמצאה בשאילתות דרב אחאי פ' והיה כי תבא, ובשאיל' שלפנינו ליתא.

(שם תוספות) ד"ה נזיר עולם מיקל ולא מגלח לגמרי וכו'.—הכי מוכח במו"ק יז ב. אבל מפי' המיוחס לרש"י כאן משמע, דמגלח לגמרי, וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם כאן. ונראה שטעמם מפני שכן משמע מפשטות הלשון לקמן (סע"ב) "ומגלח אחד לי"ב חדש". אבל בהל' נזירות (פ"ג הי"ב) סתם הרמב"ם דבריו (ע"ש במל"מ). ועי' עוד לקמן (נח ב): "מיקל אדם כל גופו בתער". ומוכח שם שהוא גלוח ממש.

והרי מושבע ועומד עליו מהר סיני הוא. דכתיב זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת''ל כו' (פסחים דף קו) וקי''ל דנשבע לבטל את המצוה פטור דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה וא''ת הא תנן (נדרים דף טז. שבועות דף כה.) חומר בנדרים מבשבועות שכן הנדר חל על דבר מצוה כדבר הרשות דאיש כי ידור נדר לה' כתיב אפילו במידי דלה' נמי לא קשיא דהא לא הוי אלא כגון דאמר ישיבת סוכה עלי דאוסר אותה עליו ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אין בדבריו כלום והכי מסקינן לה בנדרים בפרק ואלו מותרין (דף טז:): אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה. והיינו דקאמר לאסור יין מצוה דנשבע לשתות כיין הרשות וכי תימא מאי שנא נשבע מפי עצמו מנשבע מהר סיני הכי אמרינן ליה בהדיא במס' שבועות (דף כט.) שבועה שאוכל ככר זו וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה על הראשונה חייב משום שבועת בטוי ועל השניה חייב משו' שבועת שוא והתם מפרש טעמא ומיהו איכא לן למשמע מינה דקאמר חייב על השניה אע''ג דהוי נשבע לבטל את המצוה דנזירות נמי חיילא אהאי דנשבע לשתות יין: מאי ושכר ש''מ תרתי. לאסור יין מצוה כיין הרשות וכי לא נדר נמי אלא מחד מינייהו דהוי נזיר מכולהו: אף גבי. כהן הבא למקדש כי שתה יין הוא דליתסר אבל כי שתה שאר מילי דמשכרין לא ולאפוקי מדר' יהודה כו': קעילית. שם מקום: איבעית אימא. היינו טעמא דר''ש דאמר אינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולן בסתם דאמר הריני נזיר דר''ש לטעמיה דלית ליה איסור חל על איסור וה''נ כי אסר עצמו מן החרצנים ומן הזגין וחיילא עליה נזירות לא אתי אידך פלגא דתגלחת וטומאה וחיילא עילויה אי נמי כי הזיר עצמו מן היין לא אתי איסור תגלחת וטומאה וחייל אאיסור יין לשווייה נדר גמור: ומנא תימרא דר''ש לית ליה איסור חל על איסור דתניא ר''ש אומר האוכל נבילה ביום הכפורים וכו'. דלא אתי איסור יום הכפורים וחייל אאיסור נבילה דלא אמרינן מיגו דאתא יום הכפורים ואיתוסף איסורא לגבי שאר מילי איתוסף נמי לגבי נבילה ור''ש לטעמיה דאמר במסכת כריתות (דף כג.) דאפילו איסור חמור לא אתי וחייל על איסור קל והכי פרישנא לה במסכת [יבמות] (דף לג:) ובמסכת שבועות (דף כד.): לימד על כל איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה. לכזית שאם לא אכל בין חרצן וזג אלא כזית בלבד חייב מלקות: ור''ש. דלא דריש ביה האי טעמא אלא עד שיזיר כו' אזיל לטעמיה דלא מצריך ליה האי קרא משום צירוף דלר''ש לית ליה צירוף דקסבר ר''ש אפילו לא אכל אלא כל שהוא חייב דעובר בלאו האמור בו מחרצנים ועד זג לא יאכל דתניא ר''ש אומר כל שהוא למלקות לא אמרו שיעור אכילה לכזית אלא לענין קרבן ולענין שאר איסורין שחייבין על שגגתו חטאת כגון חלב ודם וחמץ בפסח אבל גבי נזיר כי עבר על נזירותו ואכל זג או חרצן דמילקא הוא דלקי ולא הוי חייב קרבן בכל שהוא מחייב ולא בעינן ביה צירוף הלכך הואיל ולא מיצטריך משום צירוף מייתר ליה קרא לההוא טעמא דאינו חייב עד שיזיר מכולן: מתני' הריני כשמשון או כבן מנוח או כבעל דלילה. או שלא אמר כבעל דלילה אלא אמר כשמשון או כבן מנוח כמי שעקר דלתות עזה או שלא אמר דלתות עזה אלא אמר כשמשון כבן מנוח כמי שנקרו פלשתים את עיניו: הרי זה נזיר שמשון. צריך לנהוג בעצמו בנזירות שמשון ולקמן מפרש היכי הוי: גמ' דאי אמר כשמשון. ותו לא ה''א שמשון אחרינא קאמר להכי אמר כבן מנוח ואי הוה אמר נמי כשמשון כבן מנוח בלבד ה''א איכא איניש אחרינא דאתקרי נמי הכי או בן מנוח או שמשון בן מנוח לה''ק בהדייהו כבעל דלילה או כמי שנקרו פלשתים את עיניו או כמי שעקר דלתות עזה דמיגליא מילתא דלא הוה אחרינא: הריני נזיר עולם הרי זה נזיר. כל ימי חייו דכי אמר הריני נזיר עולם משמע דנזירות קבל עליו עד עולם לפיכך כיון שהגיע לל' יום שיש לו כובד שיער מיקל בתער ומגלח כל ל' ול': ומביא. לכל תגלחת ותגלחת ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים כמו שנאמר בענין: ואם נטמא מביא קרבן טומאה. כבש בן שנתו לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אבל המקבל עליו נזירות שמשון הרי זה נזיר עולם ולעולם אינו מיקל בתער: ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה. שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים כדמפרש לקמן:

עד שיזיר מכולן. או יאמר סתמא דמשמע כל מילי דנזירות קיבל עליה ואם בא לפרש חרצן וזג צריך לפרש כולם גם תגלחת וטומאה: מכל אשר יעשה מגפן היין. אלמא דמכולהו צריך להזיר וא''ת ואכתי תגלחת וטומאה לא שמעינן וי''ל כיון דגלי לן ביין ה''ה שצריך לקבל גם תגלחת וטומאה ונפקא לן מלישנא דקרא מכל: מיין ושכר יזיר. משמע אפילו בחד הוי נזיר דהא כבר כתיב מכל אשר יעשה מגפן למה לי למיכתב מיין ושכר אלא לאשמועי' דאפי' לא נדר כי אם בחד מהני דחייל נזירות עליו ואפילו כשבא לפרש דהכא חרצן וזג לא כתיבי: לאסור יין מצוה כיין הרשות. כלומר מקרא יתירא דמיין ושכר יזיר: מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא. דקדוש היום דאורייתא ואיך תחול עליו נזירות וקשה דאדרבה להכי איצטריך קרא מיותר לומר דחייל עליה נזירות ועוד קשה מאי משני בתר הכי כגון שנשבע לשתות וחזר ונדר בנזיר דאתיא נזירות וחייל אשבועה מ''מ תקשי לו הרי מושבע ועומד מהר סיני כלומר דאין מושבע ועומד גדול מזה שנשבע לשתות ועוד קשה דקדוש היום לאו דאורייתא הוא דנהי נמי דכתיב זכור ודרשינן זוכרהו על היין אסמכתא הוא לכ''נ לר''ת דגרסינן בתמיה וכי מושבע ועומד מהר סיני כלומר ל''ל קרא מיותר לאסור יין מצוה וכי מושבע וכו' דנהי דקידוש היום דאורייתא על היין לאו דאורייתא דזוכרהו על היין אסמכתא והשתא משני כגון שנשבע לשתות וקמ''ל קרא יתירא דחייל עליה אע''ג שנשבע לשתות: לאלופי למקדש. מהכא ואינו חייב למקדש אלא איין ושכר ולאפוקי מרבי יהודה כו': ר''ש לית ליה איסור חל על איסור. פירוש בעלמא כדתניא כו' ואי לאו קרא הכא ה''א היכא דנשבע שלא לשתות ושוב הזיר בנזיר ושתה ביין לא חייב אנזירות קמ''ל קרא יתירא דמיין ושכר דאם נשבע שלא לשתות כוס זה ונדר בנזיר ועבר ושתה הכוס דלקי תרתי משום שבועתא ומשום נזירות ולא תימא כדקאמר רבא לעיל שבועה שאשתה אלא תוכל לתרץ אפילו שבועה שלא אשתה כדפירשתי: ורבי שמעון לית ליה צירוף. כלומר אין צריך יתור לצירוף דאפי' בשאר איסורים כחלב ודם מחייב בכל שהו ולא אמרו כזית אלא לקרבן והכא לא שייך צירוף לקרבן שקרבן נזיר אינו בא על ששתה יין אלא מלקות והקרבן בא על השלמת נדרו: מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם. וא''ת שאלה איכא בינייהו דנזיר שמשון ליתא בשאלה ונזיר עולם איתא בשאלה כדאי' בפ' בתרא דמכות (דף כב.) גבי חורש תלם אחד וי''ל מילתא דליתא בנזירות לא קתני ואם ישאל על נזירות אז לא הוי נזיר וה''ק מה בין נזיר שמשון כו' כששניהם נזירין: כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה. אבל כשמשון לחודיה או כבן מנוח לחודיה לא סגי עד שיאמר שלשתן כדמוכח בגמ' מכאן ואילך גריס ר''ת וכמי שעקר דלתות עזה בוי''ו וכמי שנקרו פלשתים את עיניו דאו או קאמר כלומר או שיאמר כמי שעקר או כמי שנקרו כו' דאי אמר כבעל דלילה לחוד או כמי שעקר דלתות עזה לחוד או כמי שנקרו פלשתים את עיניו לחוד דהוי נזיר שמשון דבהא ליכא למיטעי: נזיר עולם מיקל. ולא מגלח לגמרי כאבשלום שלא גלח לגמרי שהרי נתלה בשערו: ומביא ג' בהמות. בשעה שמיקל הלכה למשה מסיני ואסמכתא מאבשלום דאמר אשלם נדרי חטאת עולה ושלמים כנזיר טהור קרבן טומאה שתי תורים ואשם:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד