דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

נזיר ד ע"ב - טקסט הדף

ואינו מביא קרבן טומא' קרבן הוא דלא מייתי אבל נזירות חיילא עליה מני מתני' לא רבי יהודה ולא ר''ש דתניא ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא ר''ש אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו מני אי ר' יהודה האמר אפילו לכתחילה ומתניתין קתני אם נטמא אי ר' שמעון האמר לא חיילא עליה נזירות כלל לעולם ר' יהודה היא ואיידי דקתני גבי נזיר עולם אם נטמא תנא נמי גבי נזיר שמשון אם נטמא לימא בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי דתנן הרי עלי כבכור רבי יעקב אוסר ור' יוסי מתיר מאי לאו ר' יהודה סבר לה כר' יעקב דאמר לא בעינן דבר הנידר ור' שמעון סבר לה כר' יוסי דאמר בעינן דבר הנידר לא דכולי עלמא בעינן דבר הנידר ושאני גבי בכור דכתיב ביה {במדבר ל-ג} לה' לרבות את הבכור ור' יוסי אמר לך ההוא לה' מיבעי ליה לרבות חטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שכן מתפיסן בנדר ומוציא אני את הבכור שאין מתפיסו בנדר ור' יעקב אמר לך בכור נמי מתפיסו בנדר הוא דתניא של בית רבינו אמרו מנין לנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו להקדישו שנאמר {דברים טו-יט} הזכר תקדיש ור' יוסי אמר לך נהי דמצוה להקדישו אי לא מקדיש ליה מי לא קדוש גבי נזיר נמי הכתיב {במדבר ו-ב} לה' ההוא מיבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית לשחת שער נאה זה אמר לי רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם אמרתי לו ריקה מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות רמה ותולע' העבודה שאגלחך לשמי' עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו כמותך ירבו נזירים בישראל עליך הכתוב אומר {במדבר ו-ב} איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ושמשון לאו נזיר הוה והכתיב {שופטים יג-ה/ז ??} כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ומנלן דאיטמי למתים אילימא מדכתיב {שופטים טו-טז} בלחי החמור הכיתי אלף איש דילמא גרויי גרי בהו ולא נגע בהו אלא מהכא {שופטים יד-יט} ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם דילמא אשלחינון ברישא והדר קטלינן ויך ויקח כתיב ודילמא גוססין שוינן אלא גמרא גמירי לה ונזיר עולם היכא כתיב דתניא רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה שנאמר {שמואל ב טו-ז} ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון ומגלח אחד לשנים עשר חדש שנא' {שמואל ב יד-כו} ויהי מקץ ימים לימים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - ב

ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה.

שנינו במשנה: נזיר שמשון אינו מיקל, ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה:

ומדייקת הגמרא: נזיר שמשון, רק קרבן טומאה הוא דלא מייתי [אינו מביא], [1] אבל נזירות, חיילא עליה [חלה עליו לענין טומאה], ואסור הוא לכתחילה ליטמא למתים - ואם כן תיקשי: מני מתניתין [כדעת מי היא משנתנו], הרי לא רבי יהודה היא ולא רבי שמעון!?

דתניא: רבי יהודה אומר: נזיר שמשון נזירות חלה עליו, אבל מותר ליטמא למתים, שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים, וכדמפרש לקמן בגמרא היכן מצינו שנטמא. [2]

רבי שמעון אומר: האומר "הריני נזיר שמשון" לא אמר כלום, שלא מצינו בשמשון שיצא נזירות מפיו, ואם כן אין נזירות זו "דבר הנידר" [הבא על ידי נדר], ואין אדם יכול להזיר את עצמו בנזירות זו. [3] ואם כן מני היא משנתנו!?

אי רבי יהודה היא משנתנו, האמר רבי יהודה: אפילו לכתחילה מטמא נזיר שמשון למתים, ואילו במתניתין קתני: "אם נטמא" בדיעבד אינו מביא קרבן טומאה, אבל לכתחילה לא ייטמא.

ואי רבי שמעון היא משנתנו, האמר רבי שמעון: לא חיילא עליה - על המקבל על עצמו נזירות שמשון - נזירות כלל. [4]

ומשנינן: לעולם משנתנו רבי יהודה היא, ואפילו לכתחילה ייטמא נזיר שמשון למתים - ודקשיא לך: אם כן למה קתני "ואם נטמא" לשון דיעבד?

אימא לך: איידי דקתני גבי נזיר עולם "אם נטמא" [אגב "נזיר עולם" ששנינו בו "אם נטמא"], תנא נמי גבי "נזיר שמשון" אם נטמא.

שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר: נזיר שמשון מותר ליטמא למתים. רבי שמעון אומר: האומר "הריני נזיר שמשון" לא אמר כלום, שלא מצאנו בשמשון שיצא נזירות מפיו:

ומבואר, שלדעת רבי יהודה, אף על פי ששמשון לא הזיר את עצמו, בכל זאת יכול אחר להזיר את עצמו בנזירותו, ואילו לרבי שמעון כיון שנזירותו של שמשון לא באה על ידי נדר, אין אדם יכול להזיר את עצמו בזה -

לימא, רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו בפלוגתא דהני תנאי - שנחלקו לענין נדרים אם צריך "דבר הנידר" - קמיפלגי?

דתנן: הנודר, המתפיס את נדרו, שאמר "הרי עלי ככר זה כבכור" - רבי יעקב אוסר, ואף על פי שהבכור קדושתו מרחם, ואינו דבר הנידר על ידי אדם.

ורבי יוסי מתיר, כיון שאינו דבר הנידר על ידי אדם, והתורה אמרה: "איש כי ידור נדר", עד שידור [שיתפיס את נדרו] בדבר הנידר.

מאי לאו, רבי יהודה - הסובר גבי נזירות שלא בעינן "דבר הנידר" - סבר לה כרבי יעקב, דאמר גבי נדרים, לא בעינן שיתפיס את נדרו ב"דבר הנידר".

ורבי שמעון - המצריך "דבר הנידר" בנזירות - סבר לה כרבי יוסי, דאמר: בעינן שיתפיס את הנדר בדבר הנידר. [5]

ודחינן: לא, כלומר: אין הדבר כמו שנקט השואל בפשיטות שרבי יעקב ורבי יוסי נחלקו אם צריך בנדרים להתפיס דוקא ב"דבר הנידר", אלא דכולי עלמא - בין רבי יוסי ובין רבי יעקב - סברי דבעינן להתפיס את הנדר בדבר הנידר. [6]

ושאני הכא [7] גבי המתפיס את הנדר בבכור, שלדעת רבי יעקב אפשר להתפיס נדר בבכור, כיון דכתיב [8] בפרשת נדרים:

"איש כי ידור נדר לה'", לרבות את הבכור, שאינו דבר הנידר על ידי אדם, אלא קדושתו היא מחמת היותו פטר רחם, ועל ידי ה' הוא קדוש. והטעם, משום שמצוה להקדיש את הבכור בפה, על אף שהוא קדוש גם בלידה מאליו, וכמו שמפרשת הגמרא לקמן. [9]

ורבי יוסי, הסובר שאינו יכול להתפיס בבכור - אמר לך: ההוא "לה'" שנאמר גבי נדרים, לא בא לרבות את הבכור שאינו נידר כלל.

אלא, מיבעי ליה לרבות את המתפיס בחטאת ואשם, שלא נאמר היות ואינם באים אלא בחובה [שאין אדם נודר או נודב להביא חטאת או אשם] לא יהיה מתפיס את נדרו בהם, להכי קא משמע לן הכתוב שנודרים בהם, אבל המתפיס בבכור אין נדרו חל.

ומפרשת הגמרא: ומה ראית [מנין לך לפרש] לרבות חטאת ואשם מן הכתוב ולהוציא את הבכור?

מרבה אני חטאת ואשם שכן מתפיסן בנדר, שאף על פי שהן באין רק חובה ולא בנדבה, מכל מקום הרי צריך להקדישן והן "דבר הנידר". [10] ומוציא אני את הבכור שאין מתפיסו בנדר אלא מאליו הוא קדוש מרחם ואינו "דבר הנידר" כלל.

ורבי יעקב - המרבה את הבכור מ"לה'"

- אמר לך: בכור נמי מתפיסו בנדר הוא, ומתרבה מ"לה'"!

דהרי תניא: של בית רבינו [רבי] אמרו [11]:

מנין למי שנולד לו בכור בתוך עדרו, שמצוה לקדש אותו ולומר: תוקדש בבכורה, שנאמר: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש". [12] ורבי יוסי אמר לך: נהי דמצוה להקדישו, אי לא מקדיש ליה בפיו מי לא קדוש מרחם!? ואם כן אין זה "דבר הנידר", שאין זה אלא מצוה בעלמא.

כאן שבה הגמרא למבואר לעיל שאין להוכיח מדברי רבי יעקב שהוא סובר שנזירות שמשון חלה, היות ושאני נדר בבכור דכתיב "לה'"; ומקשה: [13]

סוף סוף הא גבי נזיר נמי הכתיב "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'", ונרבה מפסוק זה - לדעת רבי יעקב - אף נזירות שמשון!? [14] ומשנינן: ההוא - "לה'" דכתיב גבי נזיר - מיבעי ליה [נצרך הוא], לכדתניא: אמר שמעון הצדיק [שהיה כהן]: מימי לא אכלתי אשם נזירות שמביא הנזיר אם נטמא, מפני שהייתי חושש שהנזיר כשנטמא מתחרט הוא למפרע על נזרו, כיון שהוא סותר את הימים הראשונים שכבר מנה, ונמצא שמביא הוא חולין לעזרה. [15]

חוץ מקרבנות נזיר של אדם אחד שבא אלי מן הדרום, [16] והיה יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו [קווצות שערות ראשו] סדורות לו תלתלים -

אמרתי לו: בני! מה ראית לשחת שער נאה זה בתגלחת הנזיר?

כלומר: למה נדרת בנזיר ותהיה צריך לגלח?

אמר לי אותו אדם: רועה הייתי לאבי בעירי [17], והלכתי לשאוב מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, בתואר פני הנשקף מן המים, ופחז [מיהר] יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם לילך אחר מראה עיני [18]

ואמרתי לו [אמרתי בעצמי] [19]: ריקה! [20] מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות אחר מותך רימה ותולעה!? העבודה [נשבע אני] ! שאגלחך לשמים.

וכששמעתי את דברי הנזיר: עמדתי ונשקתיו לאותו נזיר על ראשו, ואמרתי לו: כמותך - שנזירותך לשם שמים היתה - ירבו נזירים בישראל! עליך הכתוב אומר: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.

כלומר, שתחלת נדרו לגמרי לשם שמים, ולא היה דואג שיתחרט אף על פי שנטמא. אבל שאר נודרים סתמא נודרים בעת צרה או על עבירה שבידן כדי להצטער ולכפר על עוונם, וכשמתרבים הימים עליהם ממה שגמרו בדעתן, קרוב הוא להיות תוהא על הראשונות. [21]

וכאן שבה הגמרא לדברי רבי שמעון, שאמר "שלא מצינו בשמשון שיצא נזירות מפיו". ומשמע שאף אביו - שהוא יכול להדירו בנזיר וכמו ששנינו לקמן כח ב "האיש מדיר את בנו בנזיר" - לא הדירו, שאם לא כן הרי היה "נידר":

ומקשינן עלה: ושמשון לאו נזיר על ידי אביו הוה!?

והכתיב: "וירא מלאך ה' אל האשה. כי הנך הרה וילדת בן, ומורה לא יעלה על ראשו. כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן".

וקא סלקא דעתין, שכוונת המלאך היתה שעל אביו יהיה להדירו בנזיר לכשיולד, [22] הרי ששמשון עצמו באה נזירותו על ידי נדר!?

ומשנינן: התם, מלאך הוא דקאמר בנבואה, שכך יהיה בשמשון שיהיה נזיר, אבל לא ציוה שידירנו אביו בנזיר.

כאן מוסיפה הגמרא לבאר את דברי רבי יהודה בברייתא, שאמר: שכן מצינו בשמשון שנטמא:

ומנלן דאיטמי שמשון למתים?

אילימא משום דכתיב גבי שמשון שאמר: "בלחי החמור הכיתי אלף איש", הרי שלא חשש ליטמאות למתים [23] -

כך אי אפשר לפרש, ומשום דילמא גרויי גרי בהו [לשון חצים] ולא נגע בהו, שמא מרחוק היה זורק עליהם את לחי החמור [24] והרגם, אך לא היה נוגע בהם.

אלא תאמר דמהכא יש ללמוד שנטמא שמשון למתים, דכתיב: ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם [בגדים שהפשיט מעליהם], הרי שנגע בהם בהפשיטו אותם.

אף זו אי אפשר לומר, כי דילמא אשלחינון ברישא והדר קטלינן [הפשיט אותם תחילה ואחר כך הרגם]!?

ואם כן מנין שנטמא שמשון למתים?

ומשנינן: "ויך - ואחר כך - ויקח" כתיב, ומשמע שלא לקח את חליצותם עד שלא היכה אותם.

ואכתי מקשינן: ודילמא גוססין [25] שוינן, היכה אותם עד שגססו ואז חלץ את בגדיהם ובטהרתו הוא עומד.

אלא, [26] גמרא גמירי לה [קבלה היתה בידם] שהרג אותם ממש ואחר כך חלצם, הרי שנטמא למת. [27]

וכאן שבה הגמרא למה ששנינו במשנתנו שנזיר עולם מיקל ראשו בתער ומביא שלש בהמות, ושואלת:

ונזיר עולם, היכא כתיב [היכן כתוב] שהוא מותר להקל את ראשו?

ומפרשת הגמרא את מקור הדין מהא דתניא:

רבי אומר: אבשלום בנו של דוד נזיר עולם היה -

שנאמר: ויהי מקץ ארבעים שנה, ויאמר אבשלום אל המלך: אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. והיינו, לשלם את קרבנותיו שהוא צריך להביא כשהוא מיקל את שערו. [28] וממשיכה הברייתא: ומגלח היה אבשלום אחד לשנים עשר חודש.

שנאמר: "ובאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד. ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו" -

הערות

[1] מלשון זה משמע שדיוק הגמרא הוא ממה ששנינו שאינו מביא קרבן טומאה, אך בהמשך הסוגיא מבואר שהדיוק הוא ממה ששנינו "ואם נטמא" אינו מביא קרבן טומאה, דמשמע בדיעבד אבל לכתחילה לא ייטמא.

[2] כתב המאירי: ודינו [של נזיר שמשון] שהוא נזיר לעולם ואסור בתגלחת לעולם, ומכל מקום אינו נזיר גמור לכל הדברים, מפני ששמשון לא יצתה נזירות מפיו אלא מאמר המלאך עשאו נזיר, ואין לנו בו נזירות אלא למה שנמצא בו, והוא איסור היין והתגלחת, אבל מיטמא הוא למתים לכתחילה שהרי מצינו שטומאה למתים הותרה בו וכו"', ומשמע מלשונו שהוא מפרש מה שאמרו בברייתא "שלא יצתה נזירות מפיו" גם על דברי רבי יהודה.

[3] לשון התוספות הוא: כלומר: לא נזר בנזיר, אלא מבטן אמו היה נדור בנזיר ממילא, ואנן בעינן שידור בדבר הנדור כמו "הריני כזה שנדר בנזיר", כדדרשינן בנדרים יד א "כי ידור נדר" עד שידור בדבר הנדור, [פסוק זה בנדרים נאמר, ובנזיר כתיב נמי "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר"].

[4] הרש"ש בנדרים יט ב חידש, שעד כאן לא נחלק רבי שמעון אלא כשעושה דרך התפסה בשמשון, כי רק בדרך התפסה שאומר "זה כזה" הוא שמצאנו דבעינן דבר הנדור, אבל יכול אדם לומר "דבר זה יהא אסור עלי" אף שאינו תולה נדרו בדבר הנדור, ואם כן אף לענין נזירות שמשון, לא אמר רבי שמעון אלא שאם עושה דרך התפסה בנזירותו של שמשון אז אין נזירותו חלה, אבל אם יקבל על עצמו נזירות כזו של שמשון שלא דרך התפסה [ראה שם באיזה אופן חשוב שלא דרך התפסה] הרי זה נזיר, וכתב ליישב בזה קושיית התוספות שם, וראה שם היטב. והחזון איש [קלז ג] כתב דלכאורה היה נראה כן, אבל הוכיח מקושיית הגמרא כאן שלרבי שמעון לא משכחת לה כלל נזירות שמשון, וראה שם שהביא עוד ראיות והאריך בביאור הענין. וב"אבי עזרי" מהדורא תליתאה כתב, שאי אפשר לקבל נזירות שמשון שלא דרך התפסה, ראה שם מילתא בטעמא, [והביאו ב"ארזי הלבנון"]. וראה לשון המאירי שכתב: "שלדעת רבי יהודה התפסתו התפסה והוא נזיר, ולרבי שמעון, הואיל ושמשון לא היה נדור אלא שמאמר המלאך עשאו נזיר, אין התפסה שבו כלום ".

[5] מסוגיית הגמרא מוכח שהבינה בדברי רבי שמעון שאמר הטעם "שלא מצאנו בשמשון שיצתה נזירות מפיו", דהיינו משום דבעינן דבר הנידר, וכמו שפירשו התוספות את דבריו. ואולם צריך ביאור, דילמא כוונתו פשוטה, שהיות ולא מצאנו שיכול אדם להזיר את עצמו בנזירות כזו, מהיכי תיתי שאפשר לקבל נזירות כזו! ? וראה באבי עזרי מהדורא תליתאה בהלכות נזירות.

[6] כן הוא הפירוש בפשוטו, וראה קרן אורה ומ אירי.

[7] כן היא גירסת התוספות.

[8] התוספות אינם גורסים "ביה", וראה רש"ש ותוספות יום טוב, ונתבאר בפנים כהרש"ש.

[9] נתבאר על פי התוספות בנדרים יג א [וכן הוא גם בר"ן ורא"ש שם], שכוונת הגמרא כאן הוא על פי המבואר בהמשך הסוגיא שטעמו של רבי יעקב הוא משום שאף הבכור לדעתו נקרא "דבר הנידר" כיון שמצוה להקדישו, אלא שמסברא לא היינו אומרים כן, כיון שגם בלא קדושתו שאמר בפה הרי הוא קדוש מרחם, ולכן צריך לזה ריבוי "לה"'. אך לשון התוספות כאן הוא: "לא דכולי עלמא בעינן דבר הנדור בעלמא לגבי נזירות, ושאני הכא דכתיב לה"'. ומלשונם "לגבי נזירות" נראה, שטעמו של רבי יעקב הוא משום דילפינן מ"לה"' שבנדרים - שלא כבנזירות - אין צורך בדבר הנידר, ומה שאמרו "לה' לרבות את הבכור" לאו דוקא בכור אלא הוא הדין כל דבר שאינו נידר, וכן נראה מלשון הגמרא בנדרים יג א "ומאן דאסר אמר קרא לה' לרבות דבר האסור" [והתוספות בנדרים נדחקו בלשון זה], ואולם פירוש זה צריך ביאור מהמשך הסוגיא, ויתבאר בהערות לקמן. וראה עוד בפירוש הסוגיא, בפירוש הרא"ש כאן ובנדרים יג א, ובדברי המאירי כאן.

[10] על פי פירוש הרא"ש, וכן פירש הר"ן בנדרים יג א, וראה פירוש המפרש; והרמב"ם [נדרים א י] מפרש: שאף חטאת ואשם פעמים שהם באים על ידי נדר, וכגון שנזר בנזירות והתחייב בחטאת ואשם. והגר"ש רוזובסקי זצ"ל [בתידושיו לנדרים סימן יב] כתב, שלפי שיטת הרמב"ם מוכח, שאין צריך שיהא הדבר עצמו - בו הוא מתפיס - נדור, אלא שיהא במינו בא בנדר ונדבה, ולשיטת שאר הראשונים נסתפק בזה; ונפקא מינה בחקירה זו, למי שידור בהקדש שלא בא על ידי קדושת פה אלא על ידי קנין חצר. [וראה עוד מזה בהערות הבאות].

[11] בנדרים יג א הגירסא: "משום רבי אמרו".

[12] א. מדברי הגמרא כאן נראה בפשוטו, שאף רבי יעקב לא אמר שבנדרים אין צריך דבר הנידר, אלא שלדעתו בכור דבר הנידר הוא, ולפי זה עיקר החילוק שאמרה הגמרא לעיל "שאני הכא דכתיב לה"' היינו דשאני התפסה בבכור כיון שנאמר "לה"', אבל שאר נדרים וכן נזירות שמשון שאינה דבר הנידר כלל, בזה מודים רבי יעקב ורבי יוסי שאין נודרים בהם, ואף שלא הזכירה הגמרא לעיל את כל זה, סמכה הגמרא על המשך הסוגיא; וזה דלא כמשמעות דברי התוספות כאן שהובאו לעיל בהערה, וראה מה שנכתב בהערה הבאה, [ואפשר, שהתוספות סוברים, דמתחילה באמת סברה הגמרא שהוא ריבוי לכל דבר האסור, ואחר כך חוזרת בה הגמרא]. ב. הגר"ש רוזובסקי זצ"ל בחידושיו שם [הובאו בהערה לעיל] הוכיח מסוגיא זו שאין צריך דבר הנידר בפועל, אלא שיהא במינו בא בנדר, ומשום שאפילו בכור שנתקדש על ידי בעלים, כיון שכבר נתקדש הבכור מרחם, אין בכור זה עצמו דבר הבא בנדר, שאין קדושה על קדושה, ועיקר כוונת הגמרא היא: אם לא שיכול אדם להטיל קדושת בכור על פטר רחם ואפילו אם לא היה קדוש מרחם, לא היה שייך לצוותו להקדישו שאין זה אלא פטומי מילי בעלמא, ובהכרח שיכול אדם להקדישו ואם כן נמצא שקדושת בכור היא קדושה הבאה בנדר ונדבה. ולפי זה אף המתפיס בבכור שלא הוקדש על ידי בעלים נדרו נדר, כיון שבמינו בא בנדר ונדבה, ואולם הביא את דברי הלחם משנה [והוכיח כן גם מדברי המחנה אפרים], שאי אפשר להתפיס בבכור שלא הוקדש על ידי הבעלים.

[13] בהכרח שאין כוונת הגמרא להקשות על רבי יעקב עצמו, שהרי לא מצינו לרבי יעקב שיאמר מה הוא סובר בנזירות, אלא כוונת הגמרא להקשות על התירוץ שאמרה הגמרא לעיל, שכולי עלמא מודים בנזירות שמשון שאינה חלה, ובכור שאני משום דכתיב "לה"', על זה מקשה הגמרא, דסוף סוף גם גבי נזירות כתיב "לה"' ונרבה נזירות שמשון, ועל דרך זה נתבאר בפנים, וראה רש"ש.

[14] א. בפשוטו כוונת הגמרא היא, שמ"לה"' האמור בנדרים אנו לומדים לרבות לרבות בכור בלבד שמצוה להקדישו, כי תפסת מרובה לא תפסת, ואין לך לרבות שאר דבר האסור שאינו נידר, אבל מלה' האמור בנזירות יש לנו לרבות אפילו נזירות שמשון שאינה דבר הנידר כלל, שאם לא כן מה בא הכתוב לרבות; וחידוש הוא כי עד כאן לא שמענו לרבות מ"לה"' אלא כעין בכור שהוא דבר הנדור קצת, אבל לא לרבות דבר שאינו נדור כלל. ויש מבארים על פי משמעות התוספות ולשון הגמרא בנדרים - שהובאו בהערה לעיל - שרבי יעקב עצמו מרבה מ"לה"' האמור בנדרים כל דבר האסור ולאו דוקא בכור, וזה הוא שמקשה הגמרא לדעת רבי יעקב [וכמו שכתבו התוספות שהקושיא היא על רבי יעקב לבדו], שאם כן נרבה מ"לה"' האמור בנזיר שאפשר לידור נזירות בדבר האסור כגון נזירות שמשון, וכמו שלדעתו אנו מרבים מ"לה"' האמור בנדרים כל דבר אסור. ב. הקשה רבינו עקיבא איגר על דברי התוספות שקושיית הגמרא היא לרבי יעקב: והרי אף לרבי יוסי הסובר שאין מתפיסין בבכור, אינו משום שאינו דורש את הכתוב "לה"' אלא שהוא דורשו על מתפיס בחטאת ואשם, ואם כן בנזיר שלא שייך חטאת ואשם, נאמר שבא לרבות אפילו נזירות שמשון, וראה עוד שם, [לאמור באות א' אין מקום לקושייתו, ומוכח מדבריו שלא כדברי האחרונים; וכבר נתבאר לעיל שמדברי הגמרא "ורבי יעקב אמר לך בכור נמי מתפיסו בנדר", מוכח שלא אמר כן רבי יעקב אלא בבכור, ולא בשאר דבר האסור].

[15] א. כן כתבו התוספות, והוא על פי הגמרא בנדרים ט ב "א"ל רבי יונה, היינו טעמא, כשהן וכו' וכשהן מיטמאין ורבין עליהן ימי נזירות, מתחרטין בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה". וכתב שם הר"ן: מביאין חולין לעזרה לאו דוקא, שכל זמן שלא התירן חכם נזירותן קיימת וקרבנותיהן חובה עליהן, אלא כעין חולין קאמר, שמתוך שאין כוונתן רצויה אף קרבנותיהן אינן רצויין, אבל בהך גברא שבא מן הדרום ליכא למיחש להכי, שכיון שהיתה כוונתו כל כך רצויה בתחלה, אנן סהדי שלא נתחרט", וכן כתב הרא"ש כאן ושם; והרשב"א בנדרים שם כתב אף הוא כן, ואחר כך כתב "והפירושין פירשו: שהוא מביא חולין גמורין לעזרה, ושמא הן עושין אותו כנדרי שגגות שסבור היה לקבל הנזירות ואינו יכול", ודחה הרשב"א שם פירוש זה, וכן המאירי שם הביא שיטה זו ודחאה; [וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות עג מדברי המהרי"ט והמבי"ט]. ב. כתב הרא"ש בנדרים שם [וראה גם רשב"א ומאירי]: "הוא הדין נמי דלא הוה אכל קרבנותיו שהביא אחר שמנה נזירות טהרה, דכיון שנתחרט בטומאתו הוי כאילו נעקר נדרו"; [וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות עג בשם "חסדי דוד", שהכריח שנזיר זה הבא מן הדרום הביא קרבנות טהרה, והוכיח מזה כהרא"ש].

[16] ראה במהרש"א בנדרים שביאר מה ענין לספר שהיה מן הדרום; וב"עיון יעקב" כתב לפרש ד"מן הדרום" היינו מלשכה דרומית מזרחית ששם היו הנזירים מבשלים את שלמיהם, ולפי דבריו נמצא שהיו אלו קרבנות טהרה, אלא שנטמא נזיר זה תחילה, וכדלעיל בשם ה"חסדי דוד".

[17] ראה במהרש"א בנדרים ט ב, שביאר למה היה צריך להזכיר שהיה רועה לאביו.

[18] נתבאר על פי הר"ן בנדרים ט ב, והביא מקור ללשון "פחז" מן הכתוב בפרשת ויחי אצל ראובן "פחז כמים אל תותר"; והמאירי כתב שם: ובקש לטרדני מן העולם, ר"ל להיות יצרי שולט עלי להיות רודף אחר התאוות.

[19] מאירי בנדרים ט ב, ולשון המפרש שם "אמרתי לו, כך אמר בעצמו".

[20] בנדרים שם הגירסא: "רשע".

[21] הרא"ש בנדרים ט ב כתב: עליך אמר קרא "איש כי יפליא וגו"' וכתיב "קדוש יהיה", כיוצא בך קראו הכתוב קדוש.

[22] לשון התוספות הוא: וקס"ד שהמלאך היה אומר לאביו שיזירנו לכשיולד, וכתב הרש"ש שאולי צריך לומר "על אביו" שהרי לאשה הוא שאמר ולא לאב, ועל פי זה נתבאר בפנים. ומדברי התוספות שכתבו "שיזירנו לכשיולד" משמע שאין האב יכול להדיר את בנו כשהוא עובר, וראה מה שכתב בזה ב"מרומי שדה", ואולם צריך ביאור שהרי הכתוב אומר "כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן".

[23] ואף שגויים היו, ואיכא למאן דאמר שגויים אינם מטמאים באוהל, מכל מקום במגע הרי הם מטמאים לכולי עלמא.

[24] רש"ש, וחלק על פירושו של התוספות יום טוב.

[25] כתבו התוספות, שלאו דוקא גוססים, כי אם היה אסור ליטמא למתים אף בגוססים היה אסור ליגע, שאין הנזיר מותר ליגע בגוסס, אלא כלומר קרוב לגוססים.

[26] ביאור לשון "אלא" הוא, כי שוב אין צריך לדקדק את לשון הכתוב "ויך ויקח" כי קבלה היא בידם שהיכה אותם תחילה ואחר כך חלצם.

[27] נתבאר על פי התוספות; והמהר"ץ חיות כתב על פי הרמב"ם, שקבלה היתה בידם מהלכה למשה מסיני שנזיר שמשון מותר ליטמא למתים, וכן משמע מרש"י במכות כב א, ולשיטתם לשון "אלא" מתבאר כפשוטו.

[28] א. כתבו התוספות: "וסתם נדר משמע ליה נזירות, ועוד אחר שלא היה מגלח אלא מימים לימים משום שהכביד עליו שערו [וכמו שנאמר לפני פסוק זה: "ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו וגו"'] מכלל דנזירות נדר", ביאור תירוצם השני הוא: שמאותו פסוק לבד אין ללמוד שהיה נזיר כי אולי היה מגדל שער שלא מטעם נזירות, אלא שמפסוק "ואשלם את נדרי" אנו לומדים שהיה נדור, ומהפסוק דלעיל אנו מבינים שאותו נדר מכח נזירות הוא שהיה. ב. לעיל בעמוד א כתבו התוספות: "אסמכתא - שמביא שלש בהמות - מאבשלום דאמר אשלם נדרי חטאת עולה ושלמים כנזיר טהור", ודבריהם שם משלימים את דבריהם כאן, כי אותו נדר שביקש אבשלום ללכת ולשלם לא היה נדר הנזירות, אלא הקרבנות שהוא צריך להביא שאותם צריך הוא ללכת ולשלם, ואילו את הנזירות נוהג הוא בכל מקום שהוא, וזה הוא שאמר אבשלום "אלכה נא ואשלמה את נדרי", וכן פירשו המפרש והמאירי שהנדר הוא קרבנות הנזירות. ג. ב"עיון יעקב" כתב על דברי המפרש, לבאר מה שאמר הכתוב "אלכה נא וגו'. כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור ארם לאמר, אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה"', דהיינו שנדר בעת צרה לשלם את קרבנות הנזירות, ראה שם. ולפי זה מוכח מכאן שאין נזיר עולם חייב להקל את שערו ולהביא שלש בהמות [ראה בענין זה בהערות במשנתנו], שאם כן אין כאן נדר להבאת קרבנות שהרי מחוייב ועומד הוא, אלא שנדר להקל את שערו ואז יביא את קרבנות הנזירות. ד. המאירי כתב: היתה קבלה בידם שנדר זה נזירות עולם היה, ואפשר שסמכוה ממה שנאמר עליו אחר שבא מגשור שלא היה מגלח אלא מקץ ימים, ולמדו מכאן שנזיר עולם מגלח לפרקים ידועים.

ואינו מביא קרבן טומאה.

ומעירים: מלשון זו "ואינו מביא קרבן טומאה" אפשר לדייק: קרבן הוא שלא מייתי [מביא] נזיר שמשון, אבל נזירות עצמה, חיילא עליה [חלה עליו], בכל דיניה, ובכללה שנאסר לו להיטמא למת.

ומעתה נברר: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? שהרי אינה לא כדעת ר' יהודה, ולא כדעת ר' שמעון. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: נזיר שמשון מותר לו לכתחילה ליטמא למתים, שכן מצינו (מצאנו) בשמשון שנטמא. ר' שמעון אומר: האומר ומקבל עליו להיות "נזיר שמשון" — לא אמר כלום, שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו. שהוא עצמו הרי לא נדר להיות נזיר, והדברים שנהג בהם היו על פי דברי המלאך לאמו. ומשום כך סבור ר' שמעון שאין כלל משמעות לנדר שנודר אדם על עצמו להיות "נזיר שמשון" ואינו בכלל נדר נזירות.

ומעתה מני [כדעת מי היא] משנתנו? אי [אם] כדעת ר' יהודה — האמר [הרי אמר] אפילו לכתחילה מותר לו להיטמא, ומתניתין קתני [ומשנתנו שונה] "אם נטמא", שמשמע שדין זה הוא בדיעבד, ולכתחילה אסור. ואי [אם] כדעת ר' שמעון — האמר [הרי אמר] שלא חיילא עליה [חלה עליו] נזירות כלל!

ומשיבים: לעולם תאמר שמשנתנו כשיטת ר' יהודה היא, שאף לכתחילה מותר לנזיר שמשון להיטמא למתים, אלא ואיידי דקתני [ומתוך ששנה] גבי [אצל] נזיר עולם "אם נטמא", שנזיר עולם ודאי אסור לו להיטמא לכתחילה, תנא נמי גבי [שנה גם כן אצל] נזיר שמשון באותה לשון "אם נטמא", אף שבאמת מותר לו להיטמא גם לכתחילה.

א ומציעים: לימא בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי [נאמר שבמחלוקתם של תנאים אלה חלוקים] ר' יהודה ור' שמעון, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנודר על דבר ואומר "הרי הוא עלי כבכור", ר' יעקב אוסר, שלדעתו חל הנדר, וכשם שבכור אסור בהנאה (חוץ מאשר לכהנים), כן אסור הנודר בדבר שנדר בו, ור' יוסי מתיר, משום שקדושת הבכור עצמה אינה תוצאה של נדר והקדשה, אלא הוא קדוש מעצמו, ולכן אינו יכול להחיל על ידו קדושת נדר לדברים אחרים.

מאי לאו [האם לא] נסבור כי ר' יהודה סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' יעקב שאמר: על מנת להחיל נדר לא בעינן [אין אנו צריכים] שידור דווקא בדבר הנידר, כלומר, שאדם יכול להחיל איסור על דבר, כשהוא מתפיס בו קדושה של כל דבר האסור, גם אם לא נאסרה הנאתו מחמת נדר. שהרי קדושת הבכור היא מרחם, שעצם לידתו מקדשתו, ואינו נעשה אסור על ידי נדר. וכיוצא בו נאמר כי אף ששמשון עצמו לא נדר בנזיר, יכול אדם להחיל על עצמו נזירות כמו נזירות שמשון. ור' שמעון סבר לה [סבור] כדעת ר' יוסי, שאמר: כדי שיחול הנדר בעינן [צריכים אנו] שיתפיס הנודר בדבר הנידר, ולכן אין משמעות להתפסה בנזירותו של שמשון?

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] בעינן [צריכים אנו] שיהא הנדר נתפס רק בדבר הנידר, ואולם לדעת ר' יעקב שאני [שונה] הדבר גבי [אצל] בכור, משום דכתיב ביה [שנאמר בו]: "איש כי ידור נדר לה'" (במדבר ל, ג), ולמדו מכאן — לרבות את הבכור, שאף בדבר שהוא לה', כגון בכור שקדוש מרחם, יש צד נדר. ולכן לדעת ר' יעקב הרי הוא כדבר הנידר, ואפשר להתפיס בו נדרים אחרים.

ור' יוסי אמר [יכול היה לומר] לך לגבי פסוק זה: הכתוב ההוא, שנאמר "לה'" מיבעי ליה [צריך אותו] לא לרבות בכור אלא לרבות חטאת ואשם, שלמרות שאין אדם יכול לידור אותם על פי רצונו בלבד, אלא כאשר הוא מתחייב בדבר מדין התורה, בכל זאת נחשבים הם כדבר הנידר ומתפיסים בהם.

ושואלים להסבר זה של ר' יוסי: ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור? ומשיבים: מרבה אני חטאת ואשם — שכן מתפיסן בנדר, שהרי אין קדושה חלה על הבהמות שתהיינה לחטאת ולאשם אלא כאשר נודר ומפרישן לצורך זה, ומוציא אני מכלל הריבוי את הבכור, שאין מתפיסו בנדר.

ור' יעקב אמר לך [יכול היה לומר לך]: בכור נמי [גם כן] מתפיסו בנדר הוא. כפי דתניא [שכן שנינו בברייתא]: של בית רבינו (רבי) אמרו: מנין למי שנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו מכל מקום להקדישו, אף שהוא קדוש מעצמו — שנאמר: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש" (דברים טו, יט).

ור' יוסי אמר [יכול היה לומר] לך בתשובה על כך: נהי [אף] שאכן יש מצוה להקדישו, ואולם אי [אם] לא מקדיש ליה [אותו], מי לא [האם איננו] קדוש מעצמו? ונמצא שעיקר איסורו לא משום נדר הוא, ולכן אי אפשר להתפיס בו.

ושואלים: והרי לכל הדעות, בין לר' יעקב ובין לר' יוסי, דורשים אנו את המלה "לה'" לרבות התפסה בדבר שאיננו נידר, ואם כן גבי נזיר נמי [גם כן], הכתיב [הרי נאמר] "כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב) ומדוע לא נפרש גם כן באותו אופן כי המלה "לה'" שבנזירות באה לרבות גם דברים שהם עצמם אינם נידרים, כגון נזירות שמשון!

ודוחים: הכתוב ההוא, "לה'", מיבעי ליה [נצרך לו] לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, משום שסבר שהנזיר שנטמא מן הסתם מתחרט על עצם נדרו, שהרי צריך לחזור ולשמור שוב כל ימי הנזירות, וכבד עליו הדבר, ומשום כך יש לחשוש שבטל נדר הנזירות מעיקרו על ידי חרטה זו, ונמצא שאינו חייב בקרבן הנזירות כאשר נטמא, והרי זה כמעלה בהמת חולין למזבח. חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום, והיה יפה עינים וטוב רואי (יפה תואר), וקווצותיו (קווצות שערות ראשו) סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית לנדור בנזיר, ועל ידי כך לשחת שער נאה זה? שכן כאשר הנזיר מסיים נזירותו עליו לגלח את שערו.

אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה (דמות) שלי במים, ופחז (גאה) יצרי עלי, וביקש לטורדני מן העולם, שראיתי כמה אני יפה. אמרתי לו, כלומר, לעצמי: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שהרי סופך לכשתמות להיות רמה ותולעה? העבודה (נשבע אני בעבודת המקדש) שאגלחך לשמים בנזירות.

וסיפר שמעון הצדיק: כששמעתי דברים אלה עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל שכוונתם לטובה, ואף אם נטמאים — אינם מתחרטים על נזירותם, עליך הכתוב אומר: "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב), שנזירות זו איננה מחמת כעס או הקנטה, אלא היא כל כולה בכוונה לה'. ואם כן "לה'" בפסוק זה פירושו — שכוונתו לשם שמים, ואין ללמוד מכאן לנזירות שמשון.

ב ושואלים לגופם של דברים: והאם שמשון לאו [לא] נזיר הוה [היה]? והכתיב [והרי נאמר]: "כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן" (שופטים יג, ה)! ומשיבים: התם [שם] מלאך הוא דקאמר [שאמר] את הדברים, אבל שמשון עצמו לא קיבל על עצמו נדר נזירות.

ושואלים: ומנלן דאיטמי [ומנין לנו שנטמא] שמשון למתים? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] "ויאמר שמשון... בלחי החמור הכיתי אלף איש" (שופטים טו, טז) — דילמא גרויי גרי בהו [שמא היכה אותם] בלחי החמור ואולם לא נגע בהו [בהם] ולא נטמא!

אלא מהכא [מכאן]: "ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם" (שופטים יד, יט), שכיון שפשט את בגדיהם של מתים אלה ודאי נגע בהם. ושואלים: דילמא אשלחינון ברישא והדר קטלינן [שמא הפשיט אותם תחילה ואחר כך הרג אותם]? ומשיבים: "ויך... ויקח" כתיב [נאמר] לפי הסדר הזה, שקודם היכם = הרגם, ואחר כך לקח מהם את בגדיהם.

ומקשים: ועדיין כיצד מוכיחים מכאן שנטמא למתים? ודילמא [ושמא] גוססין שוינן [עשה אותם], שלא המיתם לגמרי אלא היכה אותם מכות מוות, ופשט את בגדיהם בעודם גוססים, ואם כן לא נטמא למתים! אלא יש לומר: גמרא גמירי לה [במסורת לומדים אנו אותה] שהיה שמשון נטמא למתים.

ג לגופה של ההלכה ששנינו במשנה מבררים: ונזיר עולם היכא כתיב [היכן הוא כתוב]? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: אבשלום נזיר עולם היה, שנאמר: "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון" (שמואל ב טו, ז), ומגלח היה את שערו אחד לשנים עשר חדש, שנאמר: "ובגלחו את ראשו ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו" (שופטים יד, כו).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but he does not bring the offering for impurity.

The Gemara comments: From the words: But if he becomes impure he does not bring an offering for impurity, one can infer that it is the offering that he does not bring. However, all of the prohibitions of naziriteship apply to him, and it is prohibited for him to become impure from a corpse.

This leads to the following question: Whose opinion is expressed in the mishna? It is not the opinion of Rabbi Yehuda and not the opinion of Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: A nazirite like Samson is permitted to become impure from a corpse ab initio, as we find with Samson that he became impure. Rabbi Shimon says: One who says he will be a nazirite like Samson has not said anything, since we do not find with Samson that an utterance of a vow of naziriteship left his mouth. Samson never took a vow to be a nazirite. He received his status from the angel’s instructions to his mother (see Judges 13:5). Consequently, Rabbi Shimon holds that one who vows to be a nazirite like Samson is not considered to have taken a nazirite vow.

The Gemara explains the question: Whose opinion is expressed in the mishna? If it is the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t he say that it is permitted for a nazirite of this kind to become impure from a corpse even ab initio, but the mishna teaches: If he becomes impure, which indicates that he is prohibited from doing so ab initio? However, if you say that the mishna is according to the opinion of Rabbi Shimon, didn’t he say that naziriteship does not apply to him at all?

The Gemara answers: Actually, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and a nazirite like Samson may become impure from a corpse even ab initio. And since it teaches with regard to a permanent nazirite: If he becomes impure, as it is prohibited for a permanent nazirite to become impure from a corpse ab initio, the tanna also taught the same expression with regard to a nazirite like Samson and used the expression: If he becomes impure.

§ The Gemara suggests: Let us say that Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between these tanna’im, as we learned in a baraita: If one says: This object is hereby forbidden to me like a firstborn, Rabbi Ya’akov prohibits the individual from deriving benefit from the object, as he holds that a vow of this sort is valid. And Rabbi Yosei permits it, because the sanctity of a firstborn is not the result of a vow or sanctification. Rather, it is sacred of its own accord, and therefore its forbidden status cannot be extended by means of a vow to other items.

What, is it not the case that Rabbi Yehuda holds in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov, who said that in order for a vow to take effect, we do not require one to extend the forbidden status of an item rendered forbidden by means of a vow? Consequently, just as one can render an object forbidden by extending to it the sanctity of a firstborn animal, one can become a nazirite by accepting upon himself the status of Samson, whose prohibitions were not established by a vow. And Rabbi Shimon holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that in order for a vow to take effect, we do require one to extend the forbidden status of an item rendered forbidden by means of a vow. Consequently, one cannot become a nazirite by accepting upon himself the status of Samson.

The Gemara responds: No, it can be explained that everyone agrees that we require one to extend the forbidden status of an item rendered forbidden by means of a vow. And according to Rabbi Ya’akov, the halakha is different with regard to a firstborn, as it is written about this in the verse pertaining to vows: “When a man vows a vow to the Lord” (Numbers 30:3). This comes to include the firstborn and teach that since the firstborn is consecrated, its status is comparable to animals designated as offerings by means of a vow, and one can extend its forbidden status to another item.

And Rabbi Yosei could have said to you in response that he needs that expression: “To the Lord,” to include a sin-offering and a guilt-offering. One may not obligate himself to bring these offerings by means of a vow. They are brought only when one becomes liable due to a transgression. Nevertheless, one can take a vow by extending to another item the forbidden status of a sin-offering or guilt-offering.

The Gemara questions Rabbi Yosei’s explanation: And what did you see that indicated to you to include a sin-offering and a guilt-offering and to exclude a firstborn? The Gemara answers: I include a sin-offering and a guilt-offering, as one grants consecrated status to the animals designated for these offerings by means of a vow, i.e., the act of designating specific animals for these offerings is comparable to taking a vow. And I exclude a firstborn, as one does not grant it consecrated status by means of a vow.

And Rabbi Ya’akov could have said to you in response: Also in the case of a firstborn, one grants it consecrated status by means of a vow, as it is taught in a baraita: The Sages of the house of our Rabbi, i.e., Rabbi Yehuda HaNasi, said: From where is it derived that when a firstborn male animal is born in one’s herd, there is a mitzva for him to consecrate it, although it is consecrated from the time it is born? As it is stated: “All firstborns males that are born to your herd and to your flock you shall sanctify” (Deuteronomy 15:19).

And Rabbi Yosei could have said to you in response: Granted that there is a mitzva to consecrate it. But if he does not consecrate it, is it not consecrated of its own accord? Since a firstborn is forbidden principally because of its inherent sanctity and not because of a vow, one cannot express a vow by extending a firstborn’s forbidden status to another item.

The Gemara asks: Both Rabbi Ya’akov and Rabbi Yosei agree that the phrase “to the Lord” indicates that one can take a vow by associating the object of his vow with an item whose prohibition does not stem from a vow. With regard to a nazirite as well, isn’t it written: “Shall clearly utter a vow, the vow of a nazirite, to consecrate himself to the Lord” (Numbers 6:2)? Why doesn’t Rabbi Shimon derive from this verse that one can become a nazirite by accepting the naziriteship of Samson, despite the fact that Samson did not accept his naziriteship by means of a vow?

The Gemara answers: That phrase is required by him for that which is taught in a baraita: Shimon HaTzaddik said: In all my days as a priest, I never ate the guilt-offering of a ritually impure nazirite, apart from the offering of one man who came to me from the South, who had beautiful eyes and a fine countenance, and his locks were arranged in curls. I said to him: My son, what did you see to become a nazirite, which would force you to destroy this beautiful hair, as a nazirite must cut off all his hair at the conclusion of his term?

He said to me: I was a shepherd for my father in my town, and I went to draw water from the spring, and I looked at my reflection in the water. And my evil inclination quickly rose against me and sought to drive me from the world. I said to my evil inclination: Empty one! For what reason are you proud in a world that is not yours, as your end is to be maggots and worms when you die. I swear by the Temple service that I will become a nazirite and shave you for the sake of Heaven.

Shimon HaTzaddik relates: When I heard his response, I arose and kissed him on his head, and said to him: May there be more nazirites like you in Israel, whose intentions are noble, and who would not regret their vow of naziriteship even if they became impure. With regard to you the verse states: “When either a man or a woman shall clearly utter a vow, the vow of a nazirite, to consecrate himself to the Lord” (Numbers 6:2). The verse speaks of a vow that is not undertaken out of anger or spite, but purely for the sake of God. The phrase “to the Lord” in this context means: For the sake of Heaven. It cannot be used to teach that if one declares his intention to become a nazirite like Samson, his statement constitutes a nazirite vow.

The Gemara challenges the assumption that Samson’s naziriteship was not accepted through a vow: And was Samson not a nazirite whose naziriteship was accepted by a vow? Isn’t it written: “For the child shall be a nazirite of God from the womb” (Judges 13:5)? The Gemara answers: There it was the angel who spoke. Samson’s nazirite status did not stem from a vow uttered by a human being.

The Gemara asks: And from where do we derive that Samson became impure from corpses? If we say it is from the fact that it is written: “And Samson said: With the jawbone of an ass, I smote a thousand men” (Judges 15:16), perhaps he thrust the jawbone at them but did not touch them, and he remained pure.

Rather, it is derived from here: “And he smote thirty men of them, and took their garments” (Judges 14:19). Since he stripped the clothes off the dead he must have come into contact with them. The Gemara counters: Perhaps he stripped them first and afterward killed them. The Gemara responds: It is written: “And he smote…and took,” in that order, indicating that first he killed them and then he took their clothing.

The Gemara asks: But perhaps he mortally wounded them and thereby caused them to be in the process of dying, and he then took their clothes before they died so that he would not touch their corpses. Rather, it must be concluded that it is learned as a tradition that Samson would become impure from corpses.

§ The Gemara clarifies a halakha taught in the mishna: And where is the concept of a permanent nazirite written? As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: Absalom was a permanent nazirite, as it is stated: “And it came to pass at the end of forty years, that Absalom said to the king: I pray to you, let me go and pay my vow, which I have vowed to the Lord, in Hebron” (II Samuel 15:7). And he cut his hair once every twelve months, as it is stated: “And when he polled his head, now it was at every year’s [yamim] end that he polled it; because the hair was heavy on him” (II Samuel 14:26).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הרי עלי כבכור. אם אמר הרי עלי ככר זה כבכור ר' יעקב אוסר. ס"ד דלא בעי' שיתפיס בדבר הגדור. אלא אפי' התפיס בדבר האסור כגון בכור שקדושתו מרחם אסור:

מאי לאו ר' יהודה ס"ל כר' יעקב דשמשמון נמי לא נדר בנזיר אלא ע"פ המלאך היה נזיר:

לא דכו"ע בעי' דבר הנדור שאני גבי בכור דכתיב לה'. ומרבינן מיניה בכור דהוי כעין דבר הנדור דדמי לקדשים. וכן ר' יהודה נמי מרבי' לה' דכתיב גבי נזיר שמשון דדמי לשאר נזירים א"נ דר' יהודה סבר דשמשמון קבל עליו נזירות כשהגיע לכלל שנותיו כי כן צוה לו המלאך. א"נ מנוח הדירו כדאמרי' האיש מדיר את בנו בנזיר:

שכן מתפיסין בנדר (נזיר) דאע"פ שבאין חובה מ"מ צריך להקדישן:

מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא דמתוך שרב' עליו ימי נזירותו מתחרט וקרבנותיו קרובין להיות חולין בעזרה:

מלאך הוא דקאמר אבל מנוח לא הדירו:

אילימא [מדכתיב] בלחי החמור הכיתי אלף איש. נ"ל דמהאי קרא לא מייתי מידי דבאותה שעה באו עליו פלשתים והוצרך לעמוד על נפשו:

ודילמא גרויי גרי בהו. כלומר זרק בהן החץ והרגם והמם כזורק חץ:

*) ודילמא גוססים שוינהו ואפי' למ"ד פ' ג' מינין דנזיר אסור ליגע בגוסס. הכא לאו גוססים ממש אלא סמוכים לגוססים. ונ"ל לחלק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם:

ואשלם את נדרי אשר נדרתי וגי' היינו קרבנות נזירותו. ויליף ימים ימים מבתי ערי חומה דכתיב התם ימים תהיה גאולתו:

קרבן טומאה הוא דלא מייתי אבל נזירות חלה עליו פי׳ תורת נזירות להיות אסור בטומאה:

הרי עלי כבכור. אם אמר הרי עלי ככר זה כבכור. ר' יעקב אוסר. סלקא דעתך דלא בעי שיתפיס בדבר הנדור אלא אפילו התפיס בדבר האסור כגון בכור שקדושתו מרחם אסור.

מאי לאו ר' יהודה סבר לה כר' יעקב. דשמשון נמי לא נדר בנזירות אלא על פי המלאך היה נזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מאי לאו ר' יהודה סבר לה כר' יעקב. הקשה ר' יקותיאל היכי מצי למימר דר' יהודה כר' יעקב דאמר לא בעי דבר הנדור. והאמר ר' יהודה בנדרים פרק (הרי) ואלו מותרין תרומה בגליל לא אמר כלום שאין בני גליל מכירין בתרומת הלשכה ואם כן כונתו לומר תרומת דגן ומשום הכי לאו כלום הוא שאין זה דבר הנדור. ותירץ הר"מ דלא דמי דאף על גב דר' יהודה סבירא ליה שאין מתפיסין בתרומה אפילו הכי מתפיסין בדבר דהוי קצת דומה לדבר הנדור כגון בכור שהוא קרבן כמו שאר קרבנות. וכן בנזיר שמשון משום דדמי לשאר נזירים. תוספי הרא"ש ז"ל:

והאי דכולי עלמא דאמרינן היינו דוקא הני תנאי דהיינו ר' יעקב ור' יוסי. אבל ר' יהודה דאמר האומר כשמשון חל נזירות עליה ודאי אית ליה דלא בעינן בנזירות דבר הנידר. אי נמי יש לומר דר' יהודה סבר דשמשון דבר הנדור הוה דהמלאך חוזר למנוח שיצוה לבנו שיקבל עליו נזירות וכן עשה. ור' שמעון סבר דלא צוה אלא שישמרוהו כדין נזיר אבל הוא לא קבל. שיטה. וכפירוש אחרון כתב הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: לא דכולי עלמא בעינן דבר הנדור. כל הני תנאי. ושאני גבי בכור דכתיב לה' ומרבינן מיניה בכור דהוי כעין דבר הנדור דדמי לקדשים. וכן ר' יהודה נמי מרבה מלה' דכתיב גבי נזיר שמשון דדמי לשאר נזירים. אי נמי דר' יהודה סבר דשמשון קבל עליו נזירות כשהגיע לכלל שנותיו כי כן צוה לו המלאך. אי נמי מנוח הדירו כדאמרינן האיש מדיר את בנו בנזיר עד כאן. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל וז"ל: לא דכולי עלמא בעינן דבר הנדור. פירוש כולי עלמא אכולהו קאי ר' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' יעקב. והיינו טעמא דר' יעקב גבי בכור דכתיב לה' שנאמר כי ידור נדר לה' ומרבינן בכור וכי היכי דמרבינן בכור אליבא דר' יעקב מלה' דכתיב גבי נזיר אף על גב שאינו דבר הנדור הכי נמי לר' יהודה. והא דפריך בסמוך גבי נזיר הכתיב לה' לר' שמעון פריך דלית ליה נזיר שמשון. וראיה לדבר דלה' מוקי ליה הכא ר' שמעון כשמעון הצדיק וכן הוא אומר בפרק קמא דנדרים דר' שמעון ושמעון הצדיק בשיטה ור' יהודה פליג עליה התם ואמר דחסידים הראשונים היו מתנדבים נזירות כדי להביא חטאתם ואם כן אייתר לה' לנזיר שמשון. ואי אפשר לפרש ר' יעקב ור' יוסי אבל ר' יהודה סבר לא בעינן דבר הנדור. דהא ר' יהודה בפרק קמא דנדרים אמר האומר כירושלים לא אמר כלום עד שידור בדבר הקרב בירושלים. וכן נמי מוקמינן כותיה הא דריש פרק אלו מותרים הרי עלי כבשר מליח כיין נסך אם בשל שמים נדר הרי זה נזיר. פירוש של שמים כגון קרבנות וכתיב בהן על כל קרבנך תקריב מלח. וביין נסך נסכי מזבח. ואם כן בעי דבר הנדור. ומעיקרא כי אמר ליה לימא כתנאי ומוקי ר' יהודה כר' יעקב הוה מצי לאקשויי הא אלא דלא חש להאריך ומסיק האמת. עד כאן:
גבי נזיר הכתיב לה'. ואף על גב דליכא טעמא דמצוה להקדישו כמו בבכור מכל מקום למאי אתא אלא לאו לרבויי נזיר שמשון:

ובקש לטרדני. שבשביל שראה צילו ושערו נבהל מרוב יופיו ובקש להשתחוות לו. הר' עזריאל ז"ל:

והכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער. דקא סלקא דעתך שצוה הכתוב למנוח להזירו כדתנן לקמן האיש מדיר בנו בנזיר. וגם האם תהיה בנזיר כל ימי עיבורה. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתוב בתוספות. והר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: וקפריך לר' שמעון ושמשון לאו נזיר הוה והכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער. שצוה המקום את מנוח להדיר בנו בנזיר. ומשני מלאך הוא דקאמר ליה ומנוח לא הזירו כלל: (הגהה על פי ספרים הישינים) ושמשון לאו נזיר הוה והכתיב כי נזיר אלהים הוא. אלמא היה נזיר גמור שהרי קבל עליו הנזירות. ומשני מלאך הוא דקאמר ליה. פירוש הכי קאמר שמשון השם בחר בי וצוה עלי בעודי בבטן על ידי מלאך שאהיה נזיר. אבל מעולם לא קבל נזירות עליו ותדע שהרי נטמא למתים ואין נזירות לחצאין לדברי ר' שמעון. והכי מיושב שפיר. עד כאן.

אילימא דכתיב בלחי החמור הכיתי אלף איש. נראה לי דמהאי קרא לא מייתי מידי דבאותה שעה באו פלשתים והוצרך לעמוד על נפשו. תוספי הרא"ש ז"ל בפירושיו.

ודילמא גרדויי גרדינהו. שהיה עושה ממנו כמעשה חץ שהיה זורק להם וחוזר ונוטלה וזורק לאחרים והורגם. חצים תירגם יונתן גרדויי. תוספי הרא"ש ז"ל. ודילמא גרדויי גרדינהו. פירוש שחתכם ולא נגע בהם. ויש גורסין ודילמא גרויי גרינהו. פירוש לשון גירי כלומר חץ היה זורק בהם למרחוק והורגם והוא לא נגע בהו. שיטה:

ודילמא גוססין שוינהו. ואפילו למאן דאמר לקמן פרק שלושה מינין דנזיר אסור ליגע בגוסס הכא לא גוססין ממש אלא סמוכין לגוססין. ונראה לי לחלק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ר' יהודה הנשיא אומר אבשלום כו'. ולא גרסינן רבי מאיר. תוספי הרא"ש ז"ל:

התם מלאך הוא דקאמר כו'. ולא תיקשי למה לא קיים אביו מנוח דברי המלאך דיש לומר ‏שהמלאך לא הזכיר בנזירתו אלא מורה לא יעלה על ראשו וזה קיים כדלעיל נזיר שמשון אינו מיקל ‏בתער ולא הזכיר שלא יטמא ודפריך מנלן דאיטמי כו' הכי פריך ואימא דאביו קיים דברי המלאך ‏לעשותו נזיר גמור שלא יטמא כשאר נזירים והא דלא הזכיר רק איסור גילוח היינו שיוסיף על שאר ‏נזירים שלא יהא מיקל בתער לעולם ויש לכוון בזה שאמר המלאך נזיר אלהים יהיה וגו' ולא אמר ‏נזיר לה' כדכתיב בתורה גבי נזיר להזיר לה' הורה בזה כי לא היה נזיר במדת הרחמים כשאר ‏נזירים רק במדת הדין והגבורה שעל כן קראוהו שמשון הגבור ועליו נאמר דן ידין עמו וק"ל: ‏

ואשלם את נדרי אשר וגו'. בפ"ב דתמורה פירש"י כלומר אשלמה את נזירותי ואגלח עכ"ל ‏והיינו שמביא ג' בהמות לגלוח ובגמרא קאמר התם אשר נדרתי בחברון והלא עיקר נזרו בגשור היה ‏כדכתיב כי נדר נדר עבדך בשבתו בגשור וגו' בגשור בעי למימר אלא להביא כבשים מחברון ופריך ‏בחברון מחברון מיבעיא ליה ומסיק אלא כיון דהותרו הבמות כל היכא דבעי מקריב ע"ש: ‏

גמרא ושאני גבי בכור דכתיב ביה לה'. המפרש ותוס' ומהריב"ל שהביא הכ"מ בפ"ג מהל' נזירות הי"ג כולם פי' דהכוונה על לה' דכתיב גבי נדר בר"פ מטות כי ידור נדר לה'. ול"י מה ה"ל להתוי"ט שפי' הכוונה על לה' דכתיב גבי בכור תקדיש לה'. ולשון דכתיב ביה אולי אטעיתיה אבל אין זה הכרע. וגם מהמפרש משמע דל"ג מלת בי'. ובתוס' משמע דגרסי ושאני הכא דכתיב לה'. ואולי משום קושיית הברכת ראש דהאי לה' דבפ' מטות מבע"ל להא דנדרים חלים ע"ד מצוה (נדרים טז ב) או משום דק"ל הא מקשינן נזירות לנדרים (שם ג) אבל זה ל"ק משום דגבי נדרים נמי לא מרבינן אלא בכור דהוי נדור קצת כדמסיק. וק"ק לפ"ז למה ל"ל משום דכתיב ביה לה' לימא שאני בכור דמצוה להקדישו. וי"ל. אמנם לפי' התוי"ט קשה דמאי יענה לר' יוסי דדריש ליה לחטאת ואשם. ואולי יאמר משום דכתיב לה' לחטאת ויקרא (ד ג) לחטאת לה' (במדבר כח טו) וגבי אשם נמי כתיב אשמו לה' (ויקרא ה טו) ושם (יט כא) ודוחק. ופי' הב"ר דהכוונה על לה' דכתיב גבי כי תדור נדר בפ' תצא לא מחוור דפשטיה מיירי בנדרי קרבן דלא שייך בהו התפסה בבכור. ולעד"נ דר"ל לה' דכתיב בפ' נזיר לנדור נדר נזיר להזיר לה'. דלה' שב נמי על לנדור נדר וכמו דפריך בנדרים (טז ב) שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה' ע"ש:

שם גבי נזיר נמי הכתיב לה'. נ"פ דהקושיא איננה רק לר"ש מאחר דמוקי דרי"ע ור' יוסי תרוייהו ס"ל דבעינן דבר הנדור ואפ"ה מרבינן מן לה' דבר שאינו נדור לגמרי. גבי נזיר נמי ה"ל לרבויי מן לה' נזירות שמשון. אבל לרי"ע ור' יוסי גופייהו ליכא למיפרך מידי דדלמא באמת ס"ל כן וכרי"ה וסתמא דמתניתין. ומיושב פסק הרמב"ם והוא ע"ד תירוץ מהריב"ל (עתוי"ט). והתו"ח ל"ד במה שהקשה עליו הא רי"ע ור' יוסי ס"ל כשמעון הצדיק. וגם מהריב"ל גופיה (כפי מה שהביא הכ"מ בשמו) ל"ד במש"כ דהאי שנויא היינו לר' יוסי וא"נ כו' ולרי"ע ע"ש. גם מש"כ התו"ח ולמה נפסוק כיחידאי נגד המרובים. אינו כלום דכיון דסתם מתניתין כהיחיד יש לפסוק כן וכמש"כ מהריב"ל בעצמו. ועי' רשב"ם בב"ב (דף עט). ומש"כ עוד דבנדרים מוקמינן מתניתין דשם כר"י ולא כר"ש דס"ל כשה"צ. ע"ש בגמרא דלאוקימתא קמייתא מוקי לה דוקא כשה"צ:

רש"י ד"ה רי"ע אוסר. כגון חטאת כו'. בגליון מגיה עולה. והוא לל"צ דחטאת מיקרי ג"כ דבר הנדור לכ"ע לר' יוסי מרבויא דלה' וכדמסיק. ולרי"ע דמפיק ליה לבכור ע"כ ס"ל דחטאת ל"צ לרבויי:

רד"ה גבי נזיר נמי. הא כתיב ביה לה' להזיר לה'. כצ"ל:

רד"ה לשאוב מים מן הגיע. גרסי'. אולי צ"ל מן הגבא. או מן הגומא. או מן העין:

תד"ה שמשון. שהמלאך היה אומר לאביו. אולי צ"ל על אביו כי לא אמר המלאך כי נזיר אלהים כו' אלא להאשה:

תד"ה גרויי. כלומר מרחוק זרק כו'. פי' הלחי ולא כהתוי"ט שכ' ע"י חצים דהא כתיב בלחי החמור הכיתי כו':

רש״י ד"ה ה"ג דתניא כו' אבל שאר נזיר עולם כצ"ל:

גמ' ויך ויקח כתיב. עיין בפירוש רש"י בחומש שמות ז' כ' ולקמן דף יט ע"א:

ושמשון לאו נזיר הוה וכו' מהכא ומדברי רש"י ותוס' משמע דאביו יכול להיות מדיר את בנו מרחם וכן נראה ממ"ש רש"י במכות דף כ"ב וכן נראה מהירושלמי דמכילתין פ"ד ופ"ז ועמ"ש תי"ט ועץ החיים ריש פ"ז ובס' דרך הקדש דף ד' ובס' חזון נחום:

מני אי רבי יהודה הא אמר דמותר לכתחילה. ליטמא ומתני' קתני אם נטמא בדיעבד אבל לכתחילה לא. תנא נמי גבי נזיר שמשון אם. וה''ה נמי לכתחילה מותר: הרי עלי. ככר זו כבכור: רבי יעקב אוסר. דלא בעינן שיהא איסורו בדבר הנידר כגון (חטאת) ושלמים (דהא כתיב איש כי ידור נדר לה' לרבות דבר האסור כגון בכור): רבי יהודה סבר לה כר' יעקב דאמר לא בעינן דבר הנדור. הכי נמי כי אמר הריני נזיר שמשון הוי נזיר ואע''ג דשמשון לא יצא נזירות מפיו: ור''ש. דאומר לא הוי נזיר סבר לה כר' יוסי דאמר מותר משום דלא התפיס אלא בבכור דלא הוי דבר הנדור שהרי קדושתו מרחם: ושאני גבי בכור. דהיינו טעמא דרבי יעקב משום דכתיב לה' איש כי ידור נדר לה' לרבות את הבכור: לרבות חטאת ואשם. דכי אמר ככר זה עלי כחטאת וכאשם אסור: מרבה אני חטאת ואשם שכן מתפיסן בנדר. שאינו מביא חטאת ואשם עד שיהא מחויב להן ויאמר זהו לחטאתי ולאשמי: שאין מתפיסו את הבכור בנדר. דנדור ועומד מרחם הוא אבל גבי נזיר דכו''ע בין לר' יעקב בין לר' יוסי בעינן דבר הנדור וכי אמר הריני נזיר שמשון לא אמר ולא כלום: גבי נזיר נמי. בין לר' יעקב בין לרבי יוסי אמאי בעינן דבר הנדור הא כתיב ביה לה' להזיר: לא אכלתי [אשם] נזירות מעולם. משום ההוא טעמא דאמרי' לעיל דכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי טומאה הן מתחרטין ומביאין חולין לעזרה: ופחז. ומהר עלי יצרי והביאני לידי הרהור: לשאוב מים מן הגיע. גרסי' שכן הוא לשון המשנה ופי' מן המעיין: עליך אמר הכתוב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. דמשמע שנודר לשם שמים: ושמשון לאו נזיר הוא והא כתיב כי נזיר אלהים. וקא ס''ד דמנוח קאמר להא מילתא דהוה ליה דבר הנדור דאדם מדיר את בנו בנזיר: מלאך הוא דקאמר. כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן אבל מפי מנוח לא יצא: דילמא גרדויי גרד להו. מחתך חתך בהן אבל הוא גופיה לא נגע בהו: ויך ויקח כתיב. דמשמע ויך והדר ויקח: גוססין שוינהו. ובהדי דהוו גוססין אשלחינהו ולא איטמי בהו: ונזיר עולם היכא כתיב. שמיקל בתער ומביא שלש בהמות: ה''ג דתניא רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה שנאמר ויהי מקץ ארבעים שנה ומגלח היה אבשלום לשנים עשר חדש דבכך הוה ליה כובד ובבציר מהכי לא ה''ל כובד דכאיש גבורתו (שופטים ח) אבל שאר נזירי עולם מגלח א' לל' יום דהוי ליה בהכי כובד:

קרבן הוא דלא מייתי. פירוש נזיר שמשון אבל נזירות חייל עליה כלומר לענין שאסור לטמאות למתים לכתחילה: שלא מצינו בשמשון שיצא נזירות מפיו. כלומר לא נזר בנזיר אלא מבטן אמו היה נדור בנזיר ממילא ואנן בעינן שידור בדבר הנדור כמו הריני כזה שנדר בנזיר כדדרשי' (נדרים דף יד.) כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור: הרי עלי כבכור. פי' ככר זה כבכור: לא דכ''ע. כלומר כ''ע אי אמר כעולה וכשלמים הוי דבר הנדור אבל בכור קדוש מרחם אמו רבי יהודה סבר לה כרבי יעקב דאמר לא בעינן דבר הנדור ואם אמר הריני כשמשון הוי נזיר אע''ג דנזיר שמשון לאו נדור הוה אלא קדוש מבטן אמו כבכור: לא דכ''ע בעינן דבר הנדור. בעלמא לגבי נזירות: ושאני הכא דכתיב לה'. כי ידור נדר לה': לרבות את הבכור. כלומר שהוא לה' ממילא אפילו [הכי] הוי נדור: לרבות את החטאת ואשם. דסד''א עולה ושלמים הבאים נדבה הוי דבר הנדור אבל בחטאת ואשם הבאים בחובה לא מיקרי דבר הנדור קמ''ל לה' דמרבי כל מילי דהוי לה': שמצוה לקדש. פירוש בכור תקדיש ולומר תוקדש בבכורה אע''פ דקדיש מרחם: מי לא קדוש. הלכך לאו דבר הנדור הוא כיון דאינו אלא מצוה בעלמא: גבי נזיר נמי הכתיב לה'. וכי היכי דמרבי ר' יעקב בכור מלה' ה''נ נרבה נזיר שמשון מלה' דכתי' בנזיר: לא אכלתי אשם נזירות. אבל שאר אשמות היה אוכל אבל אשם נזיר היה קשה בעיניו לאוכלו לפי שאינו בא אלא בנזיר שנטמא וכיון שנטמא הי' דואג פן מתחרט על נדרו שהימים הראשונים נופלין ומביא חולין בעזרה: עליך הכתוב אומר להזיר לה'. כלומר שתחילת נדרו לגמרי לש''ש ולא היה דואג שיתחרט אע''פ שנטמא אבל שאר נודרים סתמא נודרי' בעת צרה או על עבירה שבידן כדי להצטער ולכפר על עונם וכשמתרבים הימים עליהם ממה שגמרו בדעתן קרוב להיות תוהא על הראשונות: שמשון לאו נדור הוה. פירוש לא נדור נזיר הוה והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה כו'. וקס''ד שהמלאך היה אומר לאביו שיזירנו לכשיולד כדאמרי' לקמן (דף כח:) האיש מדיר בנו בנזיר: התם מלאך הוא דקאמר ליה. בנבואה ולא יצא נזירות לא מפי אביו ולא מפי שמשון: גרויי גרי. לשון חצים כלומר מרחוק זורק בהם והרגם: דילמא גוססין שווינהו. לאו דוקא גוססים כי נזיר אסור ליגע לגוסס אלא כלומר קרוב לגוססין: אלא גמר'. פירוש דגמרי' דקטלינהו ממש והדר שלוחי שלחינן ואפי' למאן דאמר (יבמות סא.) קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל במגע מיהא מטמאין: ונזיר עולם היכא כתיב. כלומר שמותר להקל ומייתי מאבשלום שהיה מיקל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: את נדרי אשר נדרתי. וסתם נדר משמע ליה נזירות ועוד אחר שלא היה מגלח אלא מימים לימים. משמע שהכביד עליו שערו מכלל דנזירות נדר:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד