נזיר ה ע"ב

ובר פדא אמר לך ליכא חד מינהון דלאו לדרשא אלא מדההוא למניינא כולהו נמי למניינא תנן סתם נזירות שלשים יום בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשיא אמר לך בר פדא איידי דאיכא יום תלתין דמגלח ומביא קרבנותיו משום הכי תנא שלשים תנן מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשיא אמר לך בר פדא אימא סיפא אם גילח ליום שלשים יצא אלא סיפא מסייעא ליה רישא נעשה כאומר שלימין ולרב מתנא קשיא סיפא קסבר מקצת היום ככולו תנן הריני נזיר שלשים יום אם גילח יום ל' לא יצא באומר שלימין תנן מי שנזר ב' נזירות מגלח את הראשונה יום ל' ואחד והשניה ליום ששים ואחד בשלמא לרב מתנא ניחא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - ב

ובר פדא - הלומד מ"נזיר נזרו" האמורים בפרשה למנין כ"ט ימי נזירות, ואף שחלק מן הלשונות נאמרו לדרשה - אמר לך:

הרי ודאי דליכא חד מנהון [אחד מלשונות "נזיר, נזרו" שבתורה] או יותר, דלאו לדרשא אתי [שאינו בא לדרשה] אלא למנין -

אלא מדההוא "נזיר נזרו" שאינם באים לדרשה - למניינא הם באים, כולהו "נזיר נזרו" האמורים בפרשה - נמי למניינא הם באים, מלבד שהם באים לדרשה.

ומקשה הגמרא על בר פדא מהא דתנן במשנתנו: "סתם נזירות שלשים יום"!

בשלמא לרב מתנא, הלומד מ"קדוש יהיה" דמשמע שלשים יום, ניחא משנתנו כפשוטה.

אלא לבר פדא, הלומד מ"נזיר נזרו", וסובר שאין נזירות אלא כ"ט יום כמנין נזיר נזרו האמורים בפרשה, קשיא משנתנו, שמבואר בה שמנין סתם נזירות הוא שלשים יום!?

אמר לך בר פדא:

לעולם אין הנזירות אלא כ"ט יום, אלא איידי דאיכא יום תלתין [היות ויש יום שלשים] דמגלח בו את ראשו ומביא בו את קרבנותיו והויא ליה כפרה ^[1] על ידי הקרבנות, ועד שלא הביא את קרבנותיו הרי הוא אסור בשתיית יין וליטמא למתים ^[2] -

משום הכי תנא במשנתנו: סתם נזירות שלשים יום.

עוד מקשה הגמרא על בר פדא מהא דתנן במשנה לקמן טז א:

מי שאמר "הריני נזיר" ולא פירש מנין ימי נזירותו, הרי זה מגלח [מביא קרבנותיו ומגלח] יום שלשים ואחד.

בשלמא לרב מתנא, ניחא משנה זו, כי הנזירות היא שלשים יום והגילוח הוא ביום שלאחריו.

אלא לבר פדא, הסובר שהנזירות היא כ"ט יום בלבד, ואם כן הגילוח הוא למחרתו ביום השלשים, קשיא ממשנה זו שמבואר בה שהגילוח הוא ביום שלשים ואחד!?

ומיישבת הגמרא את שיטת בר פדא:

אמר לך בר פדא: אימא סיפא של אותה משנה:

אם גילח ליום שלשים - יצא.

ואם כן אדרבה, משמע כשיטתי, שאין הנזירות אלא כ"ט יום, ולכן כשגילח ביום שלשים יצא.

אלא ודאי כיון דסיפא מסייעא ליה לבר פדא -

בהכרח דטעמא דרישא שלכתחילה אינו מגלח אלא ביום שלשים ואחד הוא משום דנעשה כאומר "שלימין". ^[3]

כלומר: היות ואם היה אומר "הריני נזיר שלשים יום שלימין", היה צריך לגלח רק ביום שלשים ואחד, לפיכך גזרו חכמים אפילו בסתם נזירות שלא יגלח לכתחילה אלא ביום שלשים ואחד. ^[4]

ושבה ומקשה הגמרא: ולרב מתנא, קשיא סיפא, שאם גילח ביום שלשים עצמו יצא, והרי אין זמן הגילוח אלא אחר מנין הנזירות, שהיא לפי שיטתו שלשים יום!?

ומיישבת הגמרא: קסבר רב מתנא: "מקצת היום ככולו", ותחלת יום שלשים שנהג בה נזירות עולה לו ליום שלם, ולפיכך אם גילח ביום שלשים לאחר שנהג בנזירות במקצת היום - יצא. ^[5]

ומקשה הגמרא עוד על רב מתנא:

הא דתנן באותה משנה:

אם אמר "הריני נזיר שלשים יום", אם גילח יום שלשים לא יצא.

ובשלמא לבר פדא ניחא שאם גילח יום שלשים לא יצא, כי היות ופירש את מנין נזירותו שהיא שלשים יום, וגם לא סבירא ליה לבר פדא "מקצת היום ככולו" בסוף מנין הנזירות, לכן אם גילח ביום שלשים לא יצא, שלעולם זמן הגילוח הוא אחר שסיים את נזירותו.

אבל לרב מתנא תיקשי, למה לא נאמר "מקצת היום ככולו"!?

כי מה לי מי שנזר סתם נזירות שאף היא שלשים יום ואומרים בה "מקצת היום ככולו" ומגלח ביום מלאת ימי נזרו, ומה לי מי שנזר שלשים יום בהדיא שאינו יכול לגלח ביום שלשים עצמו!?

ומשנינן: באומר שלימין.

כלומר: כיון שייתר בדבורו לומר "הריני נזיר שלשים יום", והרי די היה לו לומר "הריני נזיר" שאף אז היה צריך לנהוג נזירות שלשים יום, לכן מפרשים אנו את דבריו, שכוונתו היתה לומר שיהיה נזיר שלשים יום שלמים, ולא נאמר בהם מקצת היום ככולו. ^[6] ומקשה הגמרא על בר פדא עוד מהא דתנן באותה משנה: ^[7]

מי שנזר שתי נזירות:

הרי זה מונה שלשים יום לנזירות ראשונה, ו"מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד", ושב ומונה נזירות שלשים יום, לפי שיומה הראשון הוא יום השלשים ואחד לנזירות הראשונה, ומגלח את השניה ליום ששים ואחד שהוא יום השלשים ואחד לנזירות שניה.

בשלמא לרב מתנא, ניחא שאינו מגלח את השניה אלא ליום ששים ואחד. ^[8]

הערות

^[1] כן גורסים התוספות, ופירשו: כי אפילו נזיר טהור חוטא הוא קצת, כיון שציער עצמו מן היין וצריך כפרה; ובתוספות רבינו פרץ תמה למה ליה להגמרא להזכיר זה כאן, וראה מה שביאר שם, והובא ב"ארזי הלבנון", וראה גם "אורח מישור" ורש"ש.

^[2] כן פירשו התוספות; והמאירי כתב: מאחר שביום שלשים מגלח ומביא קרבנותיו, מכלל הנזירות הוא.

^[3] כתבו התוספות, שלפי בר פדא לאו דוקא אם אמר "שלשים יום שלמין" הוא דמגלח מעיקר הדין ביום שלשים ואחד, אלא אפילו אם אמר "הריני נזיר שלשים יום" הרי הוא מגלח ביום שלשים ואחד, כשם שבסתם נזירות שהיא כ"ט יום אינו מגלח מעיקר הדין אלא למחרת; ולא נקטה הגמרא כאן לשון "שלימין" אלא אגב דברי הגמרא בהמשך אליבא דרב מתנא, [וראה מה שכתב על זה בקרן אורה].

^[4] א. כתב בקרן אורה לבאר את הגזירה אליבא דבר פדא שהיא צריכה ביאור, דמאחר שמנין סתם נזירות הוא כ"ט יום בלבד, מהיכי תיתי לגזור אטו מי שנזר שלשים יום, והרי שני מיני נזירויות הן, אלא משום שביום השלשים הרי הוא מגלח ומביא קרבנותיו, לכן יש דמיון בין סתם נזירות לנזירות של שלשים יום, וראה "ברכת ראש". ב. בתוספות לקמן ו א ד"ה נטמא, משמע, שגדר התקנה היתה "דמדרבנן צריך לנהוג נזירות שלשים יום", ונפקא מינה לענין מי שנטמא ביום זה ששייך בו סתירה, כי מדרבנן עדיין הוא בתוך ימי נזירותו, ראה שם היטב ובהערות שם, וראה גם בדברי המפרש והרא"ש כאן. ואם תאמר: אם כן למה נדחקה הגמרא לעיל ליישב לשון משנתנו "סתם נזירות ל' יום" דהיינו משום שחייב הוא לנהוג נזירות עד שיגלח ויביא קרבנותיו, והרי יש לומר בפשיטות דמדרבנן "סתם נזירות ל' יום"! ? לקושיא זו נתכוונו התוספות לעיל בד"ה תנן סתם נזירות שלשים יום, וכתבו "דמשמע שהתנא משך נזירות דאורייתא אתי לאשמועינן", וראה בשיטה מקובצת.

^[5] א. ומיהו לכתחילה אין אומרים "מקצת היום ככולו", ולכן לכתחילה הרי הוא מגלח ביום שלשים ואחד. ב. בקרן אורה מבואר שהוא דין דרבנן, וכן כתב בשו"ת גינת ורדים [או"ח כלל א סכ"ח], הביאו ב"ארזי הלבנון" אות צז, וראה שם שהביא סתירות בזה בדברי התוספות אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ובמאירי מבואר שהוא מדאורייתא; ובחידושי מרן רי"ז הלוי בהלכות נזירות, סוף דבריו בפ"ד ה"א, נקט בפשיטות שהוא דין תורה, וכתב דכן משמע מדברי הראשונים ומן הספרי שהביא שם, וראה מה שכתב על דברי הגרי"ז בפוא"ג משמר הלוי, ומה שהביא שם מ"רבינו הלל" על הספרי. ב. לדעת בר פדא אין אומרים "מקצת היום ככולו" בסוף ימי הנזירות, ולכן אינו מגלח אפילו בדיעבד קודם יום השלשים. וכתב בקרן אורה [לעיל ה א ד"ה יהיה], שלפי מה שכתבו הרמב"ם והרא"ש שעיקר דברי רב מתנא הם הלכה למשה מסיני, לכן אומרים "מקצת היום ככולו", ומשום דכך קיבלו את ההלכה, אבל אם לא היה זה מהלכה למשה מסיני אלא לימוד מלשון "יהיה", אם כן מנא לן ד"מקצת היום ככולו".

^[6] א. התוספות נראה שגורסים "באומר שלימין" ומפרשים כפירושם שנתבאר בפנים ; ואולם הרא"ש הביא שתי גירסאות: הראשונה: "באומר שלימין", ולפי זה פירש דדוקא כשאמר "שלימין". השניה: "נעשה כאומר שלימין", ולפי גירסא זו פירש כפירוש התוספות. ומדברי המאירי נראה, שאפשר לגרוס "באומר שלמים" ולפרש "באומר לשון שמשמעו שלמים", ואף שלשון זה הוא "הריני נזיר שלשים יום" ותו לא, ראה שם בד"ה בפרק ובד"ה שנינו. ב. בדעת הרמב"ם כתב בחידושי מרן רי"ז הלוי [נזירות ד א], שאם אמר "שלשים יום" אין אומרים "מקצת היום ככולו", אף בלי שנפרש בכוונתו שהוא רוצה לומר "שלימין", אלא שכל נזירות מפורשת למספר ימים אין אומרים בה מקצת היום ככולו, ולא נאמר דין זה אלא ב"סתם נזירות", ראה שם מילתא בטעמא, וכדבריו מפורש במאירי בפירוש המשנה כאן [והביאו הגרי"ז], וראה אות א, וכן כתב ב"קרן אורה" מסברא להקשות על תוספות, מנין להם לומר שאומרים "מקצת היום ככולו" בנזירות מפורשת, כי דוקא בסתם נזירות הלכתא גמירי לה, ראה דבריו בד"ה אמר. ונפקא מינה בין השיטות, במי שאמר הריני נזיר מספר ימים כל שהוא ולא שלשים, כגון "הריני נזיר מאה יום", שלדעת התוספות והרא"ש אומרים בה "מקצת היום ככולו" וכמפורש בדברי התוספות, ולדעת הרמב"ם אין אומרים בה "מקצת היום ככולו", וכן מפורש במאירי שם. וראה עוד בדברי הגרי"ז שם בד"ה והנה לפי, שכתב לדעת הרמב"ם, שאם היה דין "מקצת היום ככולו" אף בנזירות מפורשת, לא היה מועיל מה שיאמר שלימין, דזהו דבר שאינו כלל בדין נזירות שיהיה תלוי בדעתו ובקבלתו, דלא נאמר בנזירות רק קבלת מנין ימים בלבד, ויותר לא מצינו בקבלת נזירות, אם כן לא חלה בקבלתו רק זה שהוא נזיר לכך וכך יום, אבל אם ינהוג בה דין "מקצת היום ככולו" אם לא, זהו דבר שאינו תלוי בדעתו כלל, ראה עוד שם [והיינו שהרמב"ם גורס "באומר שלמים" ומפרשו כפירוש המאירי דהיינו לשון שמשמעו "שלמים", שאם לא כן הרי משמע שלשון "שלמין" שבפי הנודר יש לה תוכן שלא יאמרו "מקצת היום ככולו", ושלא כהגרי"ז].

^[7] קושיית הגמרא מתבארת בפנים על פי פירושם הראשון של התוספות.

^[8] ביארו התוספות שחידוש יש בסיפא זו מה שלא למדנו מן הרישא, כי משמיעתנו המשנה שיום השלשים של הנזירות הראשונה עולה לו גם למנין של הנזירות השניה, וכמו ששנינו בהמשך המשנה: "ואם גילח את הראשונה ליום שלשים [והועילה לו תגלחתו, משום ש"מקצת היום ככולו"], מגלח את השניה [לכתחילה] ליום ששים", והיינו משום שהתחיל מנין נזירות השניה בסופו של יום השלשים, ואף שאותו יום עצמו בתחלתו עלה לו להשלמת נזירות ראשונה.

ובר פדא אמר [יכול היה לומר] לך: אף שיש כמה דרשות בפסוקים אלה, מכל מקום, ליכא חד מינהון דלאו לדרשא [האם אין אחד מהם שאינו בא לדרשה]? שהרי אין דרשות על כל מקום שנזכר בו לשון "נזיר" או "להזיר". אלא מדההוא [מכיון שאותו] מקום שנזכר "נזיר" אינו לדרשה אלא למניינא [למנין], כולהו נמי למניינא [כולם גם כן למנין] נאמרו, מלבד הדרשה הנדרשת בהם, כל אחד לעניינו.

מכאן באים לדון בשיטותיהם של רב מתנא ובר פדא, ולברר את הדברים לפי המשנה והברייתות.תנן [שנינו במשנתנו]: סתם נזירות שלשים יום. בשלמא [נניח] לשיטת רב מתנא שלמדים ממה שנאמר "יהיה" שהוא מנין שלושים — ניחא [נוח הדבר] שאכן סתם נזירות שלושים יום, אלא לבר פדא קשיא [קשה], שהרי לדעתו צריך שתהיה סתם נזירות רק עשרים ותשעה יום!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך בר פדא: איידי דאיכא [מתוך שיש] בנזירות יום תלתין [שלושים] שמגלח בו ומביא קרבנותיו, ואף באותו יום שלושים אסור הוא באיסורי נזירותו עד שיביא את קרבנותיו, משום הכי [כך] תנא [שנה] שלשים, אבל ימי איסור הנזירות בעיקרם אינם אלא עשרים ותשעה.

ושואלים עוד: תנן [שנינו במשנה]: מי שאמר "הריני נזיר" — מגלח יום שלשים ואחד. בשלמא [נניח] לשיטת רב מתנא ניחא [נוח הדבר] שצריך להשלים שלושים יום לנזירות ורק לאחר מכן מגלח, אלא לדעת בר פדא קשיא [קשה] מדוע לא יגלח ביום שלושים!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך בר פדא כמענה לשאלה: אימא סיפא [אמור את סופה] של משנה זו: אם גילח ליום שלשים — יצא, משמע שהנזירות עצמה היא רק בת עשרים ותשעה יום. אלא סיפא מסייעא ליה [סופה של אותה משנה ודאי מסייע לו], רישא [ראשה, תחילתה] — נעשה כאומר "שלימין", שהרי אם אומר שהוא רוצה לנזור שלושים יום שלמים — הריהו מגלח ביום שלושים ואחד, ומשום כך אמרו חכמים שלכתחילה, אף בסתם, לא יגלח לפני שסיים שלושים יום.

ושואלים: ולרב מתנא קשיא סיפא [קשה הסוף] של המשנה האומר שאם גילח ביום שלושים יצא. והרי, לשיטתו, עדיין לא הסתיימו ימי הנזירות! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] שמחשיבים אנו מקצת היום ככולו, ולכן אף שנזירות היא שלושים יום, כיון שכבר התחיל יום שלושים, הרי זה נחשב לו כאילו סיים שלושים יום, ומשום כך אם גילח בו ביום — יצא.

תנן [שנינו במשנה]: האומר "הריני נזיר שלשים יום", אם גילח יום שלשים — לא יצא, וקשה לבר פדא! ומשיבים: מכאן אין ראיה, שכן אפשר לומר כי מדובר באומר "שלושים יום שלימין", שאז בוודאי אינו יוצא בגילוח ביום שלושים.

ושואלים עוד: תנן [שנינו במשנה]: מי שנזר שתי נזירות — מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד, והשניה ליום ששים ואחד. בשלמא [נניח] לשיטת רב מתנא — ניחא [נוח הדבר], שנזירות ראשונה מגלח אחר שלושים יום שלימים — ביום שלושים ואחד, ונזירות שניה מתחילה בו ביום, ונמצא שמגלח ביום השלושים ואחד לנזירותו השניה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And bar Padda could have said to you that although some of these verses are required for an exposition, is there not at least one of them that is not used for an exposition? Rather, since that usage of the term nazirite is stated to indicate the number of days in an unspecified term of naziriteship, all of the other usages of the term are also stated to indicate the number of days in an unspecified term of naziriteship in addition to the specific halakhot that are derived from them.

The Gemara analyzes the opinions of Rav Mattana and bar Padda in light of the mishna and relevant baraitot. We learned in the mishna: An unspecified naziriteship lasts for thirty days. Granted, according to Rav Mattana it works out well. However, according to bar Padda it is difficult, since in his opinion the mishna should have stated that an unspecified naziriteship lasts for twenty-nine days.

The Gemara answers: Bar Padda could have said to you: The principal days of naziriteship are twenty-nine days. However, since there is the thirtieth day, when the nazirite shaves his hair and brings his offerings, and the prohibitions of naziriteship remain in effect on that day until he has brought these offerings, due to that reason the tanna teaches that an unspecified naziriteship lasts for thirty days.

The Gemara asks: We learned in a mishna (16a): One who said: I am hereby a nazirite, shaves his hair on the thirty-first day. Granted, according to Rav Mattana this works out well, since one must finish his term of naziriteship, which lasts for thirty days, before he can shave his hair. However, according to bar Padda, it is difficult. Why doesn’t he shave his hair on the thirtieth day?

The Gemara answers: Bar Padda could have said to you in response: Say the latter clause of that mishna: If he shaved his hair on the thirtieth day, he has fulfilled his obligation. This indicates that the naziriteship itself lasts only twenty-nine days. Rather, the latter clause of that mishna certainly supports his opinion. As for the first clause, the reason a nazirite must wait until the thirty-first day in order to shave his hair ab initio is as follows: Since one who specifies that he is becoming a nazirite for thirty complete days may shave his hair only on the thirty-first day, the Sages ruled that even one who did not specify a time period becomes like one who said explicitly that he will be a nazirite for thirty complete days. Consequently, he may shave his hair ab initio only after thirty days have passed.

The Gemara asks: And for Rav Mattana, the latter clause of the mishna is difficult, since it states that one who shaves his hair on the thirtieth day has fulfilled his obligation, whereas Rav Mattana claims that his naziriteship is not yet complete at that time. The Gemara answers: He holds that the legal status of part of the day is like that of an entire day. Although the term of naziriteship is thirty days, once the thirtieth day begins it is as though it has been completed, and a nazirite who shaves his hair on that day has fulfilled his obligation.

The Gemara asks further: We learned in that same mishna: In the case of one who says: I am hereby a nazirite for thirty days, if he shaved his hair on the thirtieth day, he has not fulfilled his obligation. This appears to contradict the opinion of Rav Mattana, who holds that part of the day is like an entire day. The Gemara answers: This is referring to one who says that he will be a nazirite for thirty complete days, in which case he certainly does not fulfill his obligation by shaving his hair on the thirtieth day itself.

The Gemara asks further: We learned in that mishna: One who accepted two terms of naziriteship shaves his hair for the first naziriteship on the thirty-first day, and he shaves his hair for the second term on the sixty-first day. Granted, according to Rav Mattana this works out well, since he shaves his head for the first naziriteship after a full thirty days have passed. The second term of naziriteship then commences on that day, which is the thirty-first day since he took his vows. He then shaves for the second time on the thirty-first day of his second naziriteship, which is the sixty-first day since he took his vows.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא לבר פדא קשיא. דל' חסר א' סגי דמגלח ומביא קרבנותיו ואסור ביין ובטומאה עד שיביא קרבנותיו והויא ליה כפרה דנזיר טהור נמי בעי כפרה על שציער עצמו מן היין משום הכי קתני ל' לפי שגם ביום ל' אסור עד שיגלח ויביא קרבנותיו והשתא לבר פדא סתם נזירות כ"ט יום ומגלח ביום ל' במסקנא לא קאי הכי:

בשלמא לרב מתנא ניחא כיון דסתם נזיר ל' יום אינו מגלח עד שישלים כל ימי נזירותו. אלא לבר פדא קשיא דמיום כ"ט שלימו ימי נזירותו וביום ל' יגלח והוה מצי לשנויי לאלתר נעשה כאומר שלימים אלא ניחא ליה לאקשויי מסיפא ולאיכוחי דע"כ אמרינן הכי:

אם גילח יום ל' יצא. ואם איתא דנזיר ל' יום אמאי יצא כיון דאכתי לא שלים נזירותיה. אלא סיפא ע"ב מסייע ליה לבר פדא. הילכך רישא אית לך לפרושי דנעשה כאומר שלימים. כלומר אע"ג דסתם נזירות כ"ט יום גזרו חכמים בין שאמר הריני נזיר סתם ובין שאמר הריני נזיר כ"ט יום שיהא נזיר ל' יום לפי שמנהג הזה הוא בבני אדם מאחר שסתם נזיר הוא סותר למניין ל' רק חסר יום א' הנודר נזירות מפרש ל' יום שהוא מנין שלם לכך גזרו בכולן ל' יום ויגלח ביום ל' וא'. אבל אם גילח ביום ל' יצא. והאי דקאמר באומר שלימים לאו דוקא בלדבר פדא לית ליה מקצת היום ככולו אלא הכי קאמר נעשה כאומר דבר שמשמע שלימים והיינו ל' יום:

קסבר האי תנא מקצת היום ככולו וכיון שנהג מקצת נזירות ביום ל' אם גילח בו ביום יצא. ומי' לכתחילה אמרו חכמים שלא יגלח בו ביום כיון שהוא ממנין נזיר והשתא ליכא מידי בעיקר נזיר בין רב מתנא לבר פדא דלתרוייהו מדאורייתא מגלח ביום ל' ומדרבנן אינו מגלח אלא עד יום ל"א אלא בהא פליגי דלבר פדא מיום כ"ט שלמו ימי נזירותו ואם נטמא יום ל' קודם הבאת קרבנותיו אינו סותר מדאורייתא אלא מדרבנן ואינו מביא קרבן. ולרב מתנא יום שלשים מן המנין אלא דמקצת היום ככולו ואם נטמא קודם הבאת קרבנותיו סותר מדאוריי' וי"מ דוקא קאמר בר פדא נעשה כאומר שלימים היינו דוקא היכא דקאמר הריני נזיר בסתם אבל אם אמר הריני נזיר כ"ט יום מגלח ביום ל' ואיכא בינייהו טובא. אם גילח יום ל' לא יצא. בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשיא ומשני הכא ודאי דאמר שלימים. פי' כיון דאמר ל' יום הוי כאילו אמר שלימים. אית ספרים דגרסי הכי ולא נהירא הא גירסא דהיאך קאמר לרב מתנא ניחא דהא הך מתני' סיפא דהך מתני' דאוקי לה רב מתנא דסבר מקצת היום ככולו. והאיך ניחא ליה דסיפא פליגא ארישא וסברה דלא אמרי' מקצת היום ככולו. הילכך נראה בגירסת הספרים דגרסי' בשלמא לבר פדא ניחא דכיון דאמר הריני נזיר ל' יום אם גילה ביום ל' לא יצא דלית ליה מקצת היום ככולו אלא לרב מתנא דסבר דסתם נזירות ל' יום ואפ"ה אם גילח ביום ל' יצא משום דמקצת היום ככולו מה לי אמר הריני נזיר סתם ומה לי אם אמר הריני נזיר ל' יום כיום דמקצת היום ככולו ומשני באומר שלימים שאמר בפירוש הריני נזיר שלשים יום שלימים דהשתא לא מצי למימר מקצת היום ככולו כיון שפירש שלימים. ואית ספרים דגרסי נעשה כאומר שלימים. פי' כיון דסתם נזיר ל' יום למה לו לפרש ל' יום אלא ודאי כיון שאמר ל' יום נעשה כאומר שלימים:

מי שגזר ב' נזירות כגון שאמר הרי עלי ב' נזירות:

והשניה ליום ששים וא' דהיינו ביום שלשים וא' דאחר שגילח ביום ל"א והתחיל בו ביום לנהוג נזירות אותו מקצת היום נעלה לו למנין שלשים:

האי ג״ש משום כובד גמיר לה פי׳ אע״ג דדריש האי ימים שני ימים ממש מ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דאינו יכול לגאול אלא עד שנה אחת וכי דריש ג״ש מפשטי׳ דקרא יליף ולא מדרשי׳:

משום הכי תני תלתין יומין. לפי שגם ביום שלשים אסור עד שיגלח ויביא קרבנותיו. והשתא לבר פדא סתם נזירות תשעה ועשרים יום ומגלח ביום שלשים. ובמסקנא לא קאי הכי:

אלא לבר פדא קשיא. דמיום כ"ט שלמו ימי נזירותו וביום שלשים יגלח. והוה מצי לשנויי לאלתר נעשה כאומר שלמים. אלא ניחא ליה לאקשויי מסיפא ולאוכוחי דעל כורחין אמרינן הכי אם גילח יום שלשים יצא. ואם איתא (בנזירות) דנזירות שלושים יום אמאי יצא כיון דאכתי לא שלים נזירותיה. אלא סיפא על כרחין מסייע ליה לבר פדא הילכך רישא אית לך לפרושי דנעשה כאומר שלמים כלומר אף על גב דסתם נזירות כ"ט יום שיהא נזיר שלשים יום לפי שמנהג הוא בבני אדם מאחר שסתם נזירות הוא סכום למנין שלושים רק חסר יום אחד הנודר נזירות מפרש שלושים יום שהוא מנין שלם לכך גזרו בכולן שלשים יום ויגלח ביום אחד ושלשים. אבל אם גילח ביום שלשים יצא. והא דקאמר באומר שלמים לאו דוקא דלבר פדא אפילו אמר שלשים ולא אמר שלמים אינו מגלח עד יום אחד ושלשים דלבר פדא לית ליה מקצת היום ככולו. אלא הכי קאמר נעשה כאומר דבר שמשמע שלמים והיינו שלשים יום. והשתא ליכא מידי בעיקר נזירות בין רב מתנא לבר פדא דלתרווייהו מדאורייתא מגלח ביום שלשים ומדרבנן אינו מגלח אלא עד יום אחד ושלשים. אלא בהא פליגי דלבר פדא מיום כ"ט שלמו ימי נזירותו ואם נטמא ביום שלשים קודם הבאת קרבנותיו אינו סותר מדאורייתא אלא מדרבנן ואינו מביא קרבן. ולרב מתנא יום שלשים מן המנין אלא דמקצת היום ככולו. ואם נטמא קודם הבאת קרבנותיו סותר מדאורייתא. ויש מפרשים דהא דקאמר בר פדא נעשה כאומר שלמים היינו דוקא היכא דקאמר הריני נזיר בסתם. אבל אם אמר הריני נזיר כ"ט יום מגלח ביום שלושים. ואיכא ביניהו טובא אם גילח יום שלשים לא יצא. ודעת שנייה דעת רש"י ז"ל:

בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשיא. ומשני הכא ודאי דאמר שלמים. פירוש כיון דאמר שלשים יום הוי כאלו אמר שלמים. אית ספרים דגרסי הכי ולא נהירא הך גירסא דהיאך קאמר לרב מתנא ניחא דהא הך מתניתין סיפא דהך מתניתין דאוקי לה רב מתנא דסבר דמקצת היום ככולו והאיך ניחא ליה בסיפא פליגא ארישא וסבר דלא אמרינן מקצת היום ככולו. הילכך נראה כגירסת הספרים דגרסי בשלמא לבר פדא ניחא דכיון דאמר הריני נזיר שלשים יום אם גילח ביום שלשים לא יצא דלית ליה מקצת היום ככולו. אלא לרב מתנא דסבר דסתם נזירות שלשים יום ואפילו הכי אם גילח ביום שלשים יצא משום דמקצת היום ככולו מה לי אמר הריני נזיר סתם ומה לי אם אמר הריני נזיר שלשים יום כיון דמקצת היום ככולו. ומשני באומר שלמים שאמר בפירוש הריני נזיר שלושים יום שלמים. דהשתא לא מצינן למימר מקצת היום ככולו כיון שפירש שלמים. ואית ספרים דגרסי נעשה כאומר שלמים. פירוש כיון דסתם נזירות שלושים יום למה ליה לפרש שלשים יום. אלא ודאי כיון שאמר שלשים יום נעשה כאומר שלמים.
מי שנזר שתי נזירות כגון שאמר הרי עלי שתי נזירות. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מי שנדר שתי נזירות ואמר הריני נזיר וחזר ואמר הריני נזיר. לבר פדא קשיא אמאי צריך להמתין עד שלשים ואחד. והיינו נמי קשיא דלעיל אלא משום דבעי למירמא מסיפא. הר' עזריאל ז"ל:

תד"ה תנן סתם כו' (בסופו). אלא ביום ל' דהוי ליה כפרה כו'. כצ"ל. ר"ל הואיל דקרבנותיו באין ג"כ לכפר על שציער כו' (עי' לעיל (ב ב) תד"ה ואמר אינאה) לכן מהראוי דתיכף אחר הבאתם יהיה מותר לשתות יין. ואם יביאם בכ"ט והוא ע"כ יאסר ביין עד הערב ישאר בלא כפרה על אותו מקצת יום שאחר קרבנותיו ועי' א"מ:

תד"ה אמר. י"ל דמשום דשני לקמן לר"מ כאומר שלמים. משמע דכן גירסתם בגמרא כאומר בכ"ף. וכצ"ל לקמן בדבריהם ד"ה תנן:

רש"י ד"ה והא תנן. איכא דגרסי לה בל"א כו' עד סה"ד. ומשמע דבאומר שלמין דקאמר הוא ל"ד אלא דר"ל דאמר שלשים (ועי' בתוס') ודינו דאפי' בדיעבד אם גלח ביום ל' ל"י וזה אשמעינן בסיפא דסיפא דהיא פירושא דרישא. וסיפא דקתני ואם גלח ליום ל' יצא מיירי בנזירות סתמא ואפי' לכתחלה נמי וכדמשמע מהא דקאמר אליביה לעיל איידי דאיכא יום תלתין דמגלח. אבל קשה בבא שניה דואם גלח את הראשונה ליום ל' כו' דע"כ מיירי ג"כ בנזירות סתמא. א"כ למה לא יגלח השניה לכתחלה ביום נ"ט. וי"ל דזהו משום לתא דיום ל' כיון שנהג בתחלתו נזירות לשם הראשונה אמרו דלא יעלה לכתחלה גם לשניה וכ"מ מהא דמסיים שם שיום ל' עולה לו מן המנין דפשטיה קאי על הא דאם גלח ביום ס' חסר א' יצא:

תוס' ד"ה מלמד. דאמר הריני נזיר היום ונזיר צ"ל ונזיר היום:

ובר פדא אמר לך. אטו מי ליכא חד מינייהו דלא אתא לדרשא: אלא מדההוא למניינא הנהו נמי דלדרשא אתי להו למניינא: תנן מי שאמר הריני נזיר מגלח לשלשים ואחד יום בשלמא לרב מתנא. דאמר שלשים היינו דקאמר שמגלח [יום] שלשים ואחד דהיינו לאחר מלאת ימי נזרו: אלא לבר פדא. דאמר עיקר נזירות לא הוי אלא כ''ט בשלשים איבעי ליה לגלח: הכי גרסינן אלא רישא נעשה כאומר שלימים: אמר לך בר פדא. רישא דתני שמגלח לשלשים ואחד: נעשה כאומר שלשים יום שלימים. ולכתחילה מגלח ליום שלשים ואחד וכיון דלא אמר בהדיא שלימים אם גילח ליום שלשים יצא: דקסבר מקצת היום. שעבר מיום שלשים כמי שעבר כולו דמי והאי דמגלח לבתר הכי נעשה כמי שגילח ליום שלשים ואחד ואם תאמר הואיל ולבר פדא נמי צריך להמתין עד יום שלשים ואחד מאי איכא בין רב מתנא לבר פדא איכא דלבר פדא אם נטמא ביום שלשים אחר מלאת קרינא ביה ושוב אינו סותר את נדרו ולרב מתנא דאמר אין עיקר נזירות פחות משלשים יום תוך מלאת קרינא ביה וצריך למנות פעם שניה אי נמי היינו דאיכא בינייהו שאם אמר הריני נזיר כ''ט ימים מגלח לכתחילה ליום שלשים אליבא דבר פדא ולרב מתנא הולך ומשלים כל ל' שאין שום נזירות פחות מל' יום ואינו מגלח עד ל' וא': והא תנן גילח יום ל' לא יצא באומר שלימים. (ממש) דצריך לו להשלים כל מה שנזר ולגלח אחר מלאת דהוה ליה כמי שנודר לגלח מאה יום דמונה מאה יום מיום ליום והדר מגלח איכא דגרסי לה בלישנא אחרינא רישא באומר שלימין ומפרש לה רישא לבר פדא לא קשיא כגון דאמר הריני נזיר שלשים יום דצריך למנות לכתחילה שלשים ולגלח ביום שלשים ואחד הא סתמא אם גילח יום שלשים יצא וסיפא דקתני לא יצא באומר שלימין ופרושי מפרש לה לרישא מי שאומר הריני נזיר מגלח לשלשים ואחד ואימתי אמרו שצריך לגלח ביום שלשים ואחד בזמן שאמר הריני נזיר שלשים יום ואם אמר שלשים יום שלימין אם גילח ביום שלשים לא יצא: תנן מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה ליום שלשים ואחד והשניה ליום ס''א. דלכי גילח ביום שלשים ואחד לראשונה לאלתר נכנסה לו נזירות שניה באותו יום עצמו ונמצא דכי מגלח נמי בשניה ביום ס''א קאים ליה ביום שלשים ואחד: בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא. למה לי כולי האי בששים חסר אחד סגי: אמר לך בר פדא אימא סיפא אם גילח ביום שלשים כו'. אלמא דלא הוי עיקר נזירות אלא שלשים חסר אחד: אלא סיפא מסייעא ליה. לבר פדא מדקאמר שאם גילח את הראשונה ליום שלשים שפיר דמי ורישא דקתני שלשים ואחד נעשה כאומר שלימין אבל היכא דפריש הריני נזיר שלשים יום חסר אחד מגלח לכתחילה ליום שלשים דעיקר נזירות אינו אלא שלשים חסר אחד

סתם נזירות כ''ט יום אע''ג דתמצא שלשים וכשאתה יורד למניינם יש לומר דנזר אלהיו על ראשו לא הוי ממניינא דהוא לשון כתר כדמתרגמינן כלילא: הנהו לדרשא. וכיון דאתיין לדרשא לא מצטרפין למניינא ומנינן להו כ''ט: מלמד שהנזירות חל על הנזירות. ודאי נראה דאם אמר הריני נזיר ונזיר לא איצטריך דמישתמע שפיר כשישלים נזירותו הראשון דמתחיל ומונה נזירות שני וכי איצטריך קרא להיכא דאמר הריני נזיר היום ונזיר דהוה לן למימר לא חייל עליה אלא חד נזירות כיון דאמר היום להכי איצטריך קרא מיותר שהנזירות חל על הנזירות: הואיל ואיכא חד מינייהו דלאו לדרשא או אחד או עשרה ולאו דוקא חד מדההוא למניינא כולהון למניינא ונהי דאיכא בהו דרשא מכל מקום אתו למניינא: תנן סתם נזירות שלשים יום וכו' אלא לבר פדא קשיא. דמשמע שהתנא משך נזירות דאורייתא אתא לאשמועינן ומשני כיון דאיכא יום תלתין דמגלח ומייתי קרבנות ואסור לשתות ביין וליטמא למתים עד שמביא קרבנותיו משום הכי [תני] תלתין יומין דמשך הנזירות עד תלתין יומי כי לכתחילה אי אפשר להביא קרבנותיו בכ''ט אפילו לבר פדא אלא ביום שלשים (הויא ליה [כפרה] דאפילו נזיר טהור קצת חוטא הוא שציער עצמו מן היין): מגלח לשלשים וא' יום כו' אלא לבר פדא קשה. דהוה ליה לגלח ביום [ל'] דשלמו נזירות בכ''ט יום: אמר לך בר פדא אימא סיפא ואם גילח ביום שלשים יצא אלא סיפא מסייעא ליה. ורישא דקאמר לכתחילה כשיאמר שלשים יום שלימין להיות נזיר אי אפשר לו לגלח ביום שלשים וגזרו חכמים כשאומר נזיר סתם דלכתחילה לא יגלח אלא ביום שלשים וא' אבל בדיעבד אם גילח ביום ל' יצא שכן דינו דאורייתא דסתם נזיר יגלח ביום שלשים ואם תאמר אמאי איצטריך למימר גזירה אטו היכא דאמר שלימים לימא גזירה אטו היכא דאמר שלשים יום בלא שלימים דהכי מוכח בסמוך בפירכא שניה דלבר פדא דלית ליה . מקצת היום ככולו כי אמר שלשים דמדאורייתא צריך לגלח ביום ל' ואחד יש לומר דמשום דשני לקמן לרב מתנא באומר שלימים דהתם ליכא לשנויי בלישנא אחרינא דאשמועינן כשאמר לשון מיותר ל' יום כאילו אמר שלימין [דבזה] מקצת היום ככולו ואיצטריך דאומר שלימים קמשני נמי בהא לישנא לבר פדא: ולרב מתנא קשיא סיפא קסבר מקצת היום ככולו. הילכך אם גילח ביום שלשים יצא כיון שעשה מקצת היום בנזירות ומיהו לכתחילה לא יגלח אלא ביום שלשים ואחד ולבר פדא לית ליה מקצת היום ככולו דא''כ אפילו ביום כ''ט אם גילח יצא והתנא אמר ביום שלשים אם גילח יום שלשים יצא: תנן הריני נזיר שלשים יום אם גילח יום שלשים לא יצא. בשלמא אי דוקא יום שלשים לבר פדא דלית ליה מקצת היום ככולו ניחא אע''ג דלעיל קאמר אם גילח יום שלשים יצא התם הוא דסתם נזירות קביל עליה דהוי כ''ט אבל הכא דאמר שלשים יום משך נזירות כל שלשים יום הלכך אם גילח ביום שלשים לא יצא דלית ליה מקצת היום ככולו אלא לרב מתנא קשה דאע''ג דאמר ל' יום הא סבירא ליה [דאמרינן] מקצת היום ככולו ואם גילח ביום שלשים אמאי לא יצא ומשני באומר שלימים פירוש אף על גב דמתניתין סתמא קתני [שלשים] יום אפילו הכי כיון דאמר שלשים יום לישנא יתירא הוא דאפילו סתם לרב מתנא הוי שלשים יום וכי אמר הריני שלשים יום הוי כאילו אמר שלימים וליכא למימר מקצת היום ככולו ולכך אם גילח ביום שלשים לא יצא: ואת השניה ביום ס''א בשלמא לרב מתנא ניחא. כשיגלח הראשונה ביום שלשים ואחד נגמר נזירות ומתחיל נזירות שני בו ביום מידי דהוי אאדם שמקבל עליו נזירות בחצי היום שעולה לו אותו יום ליום שלם הלכך ביום ס' כלו ב' נזירות ובס''א מגלח על השניה ונמצא דכל תגלחת ביום שלשים וא' וכ''ת סוף סוף מאי קמ''ל מתני' לרב מתנא הא ברישא קתני בהדיא דלכתחילה צריך לגלח ביום ל' ואחד הא לא קשיא דסיפא אתא לאשמועינן דיום ל' עולה לכאן ולכאן כדמסיק לקמן בשינוייא אליבא דרב מתנא והא לא שמעינן מרישא אלא לבר פדא קשה מרישא שמגלח על הראשונה ביום ל' [ואחד] ועל השניה ביום ס' [ואחד] ואע''ג דאקשינן לבר פדא מרישא כי האי וכבר שני ליה מדרבנן גזרו דלכתחילה צריך לגלח ביום ל' ואחד ואם כן מאי [הדר] פריך ליה דרך הש''ס כן להקשות כעין קושיא ראשונה ולתרצו כעין תירוץ ראשון ובלבד שישמיענו קצת חידוש מה שלא שמענו ברישא וה''נ איכא קצת חידוש בסיפא לבר פדא שאין ברישא כדנפקא לן לקמן במסקנא דתירוצא דמשמיענו דמקצת היום ככולו לבר פדא בתחילת הנזירות כאדם שמקבל עליו נזירות בחצי היום אע''פ שאותו חידוש לא נתפרש בסיפא לבר פדא צריכין אנו למימר שהש''ס סומך על כך: עוד סיגנון אחר בשלמא לרב מתנא ניחא (הא) כלומר הא דקתני שמגלח כל נזירות ביום שלשים ואחד דהיינו הראשונה ביום שלשים ואחד והשניה ביום ס''א ואע''ג דשמעינן מרישא דמגלח ביום שלשים ואחד סיפא איצטריכא ליה לאשמועינן דיום שלשים עולה לכאן ולכאן לב' נזירות כדמסיק לקמן אלא לבר פדא קשיא אף על גב דלבר פדא נמי צריך לגלח ביום שלשים ואחד מדרבנן כדשני לעיל מכל מקום תיקשי לבר פדא מייתור

נזיר ה ע"ב - טקסט הדף

דף ה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד