נזיר ו ע"א

אלא לבר פדא קשיא אמר לך בר פדא אימא סיפא ואם גילח את הראשונה ליום שלשים מגלח את השניה ליום ששים אלא סיפא מסייעא ליה רישא באומר שלימים ולרב מתנא קשיא סיפא אמר לך רב מתנא כדקתני סיפא יום שלשים עולה לכאן ולכאן מאי היא מקצת היום ככולו הא אמרה חדא זימנא מהו דתימא ה''מ לענין חדא נזירות אבל לשתי נזירות לא קמ''ל תנן אם גילח יום ששים חסר אחד יצא שיום שלשים עולה לו מן המנין בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא למה לי הא אמר שלשים חסר אחד אמר לך אנא נמי אהא סמכי תנן מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים סותר את הכל בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשיא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - א

אלא לבר פדא שנסתיימו מנין ימי הנזירות ביום החמשים ותשע, ^[1] קשיא משנה זו, כי למה לא יגלח ביום הששים שהוא יום השלשים למנין נזירות שניה!? ^[2]

ומשנינן: אמר לך בר פדא סיפא מסייעא לי:

ששנינו בסיפא: ואם גילח את הראשונה ליום שלשים, מגלח את השניה - לכתחילה - ליום ששים, הרי מבואר שיכול בדיעבד לגלח את הראשונה ביום שלשים, והיינו כבר פדא.

אלא ודאי כיון דסיפא מסייעא ליה, בהכרח דרישא - שאינו מגלח את השניה אלא ביום השלשים ואחד - נעשה כאומר שלימים, ^[3] כלומר: גזירה אטו אמר "שלשים יום שלמים".

ולרב מתנא קשיא סיפא, שמבואר בה שאם גילח את הראשונה ביום שלשים - יצא!?

אמר לך רב מתנא:

סיפא: "יום שלשים עולה לכאן ולכאן", כלומר: תחלת יום שלשים של נזירות ראשונה אומרים בה "מקצת היום ככולו" ולכן אם גילח ביום זה יצא, וסוף אותו יום עצמו עולה גם לתחלת מנין נזירות השניה, ולכן זמן הגילוח של הנזירות השניה - כשגילח ביום שלשים - הוא אף לכתחילה ביום ששים, שהוא יום השלשים ואחד לנזירות שניה.

תמהה הגמרא על תירוצו של רב מתנא: מאי היא, כלומר: מאי קא משמע לן התנא שאמר "ואם גילח את הראשונה ליום שלשים מגלח את השניה ליום ששים" ד"מקצת היום ככולו", וכפי שנתבאר!?

והא אמרה כבר התנא חדא זימנא ברישא שאם גילח ביום שלשים יצא משום שמקצת היום ככולו, ולמה הוצרך התנא להשמיענו זאת עוד בסיפא!?

ומשנינן: חידוש יש בדבר, כי מהו דתימא הני מילי שמקצת מיום השלשים עולה לו ליום נזירות לענין חדא נזירות שיכול לגלח אחר מקצת היום -

אבל שיעלה יום השלשים לשתי נזירות - תחלתו להשלמת נזירות ראשונה, וסופו לתחלת נזירות שניה - לא.

לכן קא משמע לן משנתנו שאף לשתי נזירות עולה יום השלשים.

עוד מקשה הגמרא על בר פדא מהא דתנן באותה משנה:

"ואם גילח את הראשונה ליום שלשים מגלח את השניה ליום ששים, ואם גילח יום ששים חסר אחד - יצא, שיום שלשים [של נזירות ראשונה] עולה לו מן המנין" של הנזירות השניה.

בשלמא לרב מתנא, ניחא שהוצרך התנא ליתן טעם לדבריו שגילוח ביום ששים חסר אחד מועיל, שהוא מפני שיום השלשים של נזירות הראשונה עולה לו מן המנין של נזירות שניה, דהיינו שהוא עולה לכאן ולכאן.

אלא לבר פדא, למה לי ליתן טעם להכשר הגילוח ביום ששים חסר אחד שהוא מפני שיום השלשים עולה לו מן המנין!?

והא אמר בר פדא שסתם נזירות היא שלשים יום חסר אחד והגילוח הוא ביום השלשים, ומאחר שגילח ביום שלשים של נזירות ראשונה, הרי פשיטא שמתחיל מנין הנזירות של השניה אחר הגילוח [ויום ל שלה הוא ביום הששים חסר אחד], וכשאר מי שמקבל עליו נזירות בחצי היום, שעולה לו מקצת יום ראשון ככולו, ולא שמענו בשום מקום שיאמר התנא "שיום ראשון עולה לו מן המנין"!?

אמר לך בר פדא: אנא נמי אהא סמכי [אף אני מכאן הוא שלמדתי שנזירות היא כ"ט יום בלבד], כי מאחר שיום שלשים זה מחשיבו התנא כראשון למנין נזירות שניה ודאי שאין הוא עולה לסוף נזירות שניה, כי לא מסתבר שיקל התנא כל כך להחשיבו לכאן ולכאן. ^[4]

עוד מקשה הגמרא לבר פדא מהא דתנן באותה משנה:

מי שאמר "הריני נזיר" ונטמא יום שלשים קודם הבאת הקרבנות, הרי זה סותר את הכל.

בשלמא לרב מתנא, ניחא שהוא סותר את הכל, כי ביום השלשים עד שלא הביא קרבנותיו עדיין בימי נזירותו הוא עומד. ^[5] אלא לבר פדא הסובר שכבר נשלמה נזירותו ביום כ"ט, קשיא משנה זו, למה יסתור את הכל מי שנטמא ביום שלשים שהוא אחר נזירותו!? ^[6]

הערות

^[1] כי הנזירות השניה מתחילה מיד אחר התגלחת של הראשונה ביום השלשים ואחד ואף על פי שאין יום שלם לפניו, כי בתחלת הנזירות אף לבר פדא אומרים "מקצת היום ככולו", שהרי זה כאילו קיבל נזירות בחצי היום, שיום הראשון לנזירותו הוא חצי היום הראשון ומקצת היום ככולו לכולי עלמא, ואם כן מסתיים מנין הנזירות ביום החמשים ותשע לקבלת הנזירות, וזמן הגילוח הוא לשיטת בר פדא ביום הששים, על פי תוספות.

^[2] קושיא זו היא כעין הקושיא שכבר הקשתה הגמרא מן הרישא של המשנה, וכן תירוץ הגמרא שלכתחילה צריך לגלח ביום שלשים ואחד משום גזירה, אף הוא נתבאר כבר בגמרא לעיל, מכל מקום "דרך הש"ס כן, להקשות כעין קושיא ראשונה ולתרצו כעין תירוץ ראשון, ובלבד שישמיענו קצת חידוש מה שלא שמענו ברישא, והכא נמי איכא קצת חידוש בסיפא לבר פדא שאין ברישא, כדנפקא לן לקמן במסקנא דתירוצא, דמשמיענו דמקצת היום ככולו לבר פדא בתחילת הנזירות כאדם שמקבל עליו נזירות בחצי היום". ביאור דבריהם: אף שקבלת נזירות בחצי היום אינו חידוש, כאן יש חידוש, כי אותו יום שהוא מונה לתחילת הנזירות השניה, הוא אותו יום בו גילח על נזירות ראשונה ונהג נזירות עד שהביא קרבנותיו, ונמצא שאין אותו מקצת יום שבסוף היום ניכר כל כך שהוא לנזירות שניה, וזה הוא החידוש; על פי תוספות בסד"ה ולרב מתנא קשיא סיפא וסוד"ה ואת השניה.

^[3] כן גרס הב"ח על פי רש"י, וכן משמע בתוספות, וכן מסתבר; ויש גורסים "כאומר שלימים", ללא מילת נעשה.

^[4] כן פירש המאירי, וכן היא גם כוונת התוספות שכתבו: "מכאן אני מדקדק דמשך נזירות כ"ט יום, דקתני ד"יום שלשים עולה לו מן המנין" דמשמע דעולה לו למנין אחרון, אלמא דאין עולה למנין ראשון כנזכר לעיל, דכיון דתנא מיקל בו כל כך להחשיב יום לכאן ולכאן". ולכאורה לא ענה התרצן על קושיית המקשה, שסוף סוף למה הוצרך התנא להזכיר ש"יום שלשים עולה לו מן המנין" כי הרי זה פשיטא! ? וכנראה ביאור הענין הוא, שהתנא מלמדך שנזירות אינה אלא כ"ט יום, וכאילו אמר התנא "שהרי יום שלשים אינו ממנין הנזירות הראשונה, ולכן עולה הוא מן המנין של נזירות שניה". כן נראה לכאורה לפרש כוונת דבריהם, אבל הרש"ש הגיה בדבריהם - בדרך אפשר - במקום "אלמא דאין עולה למנין ראשון" "אלא דאין עולה למנין ראשון", וב"ברכת ראש, הגיה בדבריהם במקום "דכיון דתנא מיקל בו כל כך", דכיון דתנא אינו מיקל בו כל כך", וצריך תלמוד, [וראה מה שהקשה הקרן אורה, ומה שכתב על זה ב"ארזי הלבנון אות קז*].

^[5] א. הקשו התוספות: ולרב מתנא מי ניחא, והרי מקצת היום ככולו וכאילו נטמא אחר נזירותו! ? "ויש לומר, כי אמרינן מקצת היום ככולו, היינו לענין תגלחת והבאת קרבנותיו, דאם גילח ביום שלשים בדיעבד יצא אם לא נטמא [קודם התגלחת], אבל נטמא ביום שלשים קודם תגלחת והבאת קרבנותיו, לא אמרינן מקצת היום ככולו, להחשיבו כנטמא ביום שלשים ואחד, אלא ודאי נטמא נזרו וסותר הכל כיון דלא השלים נזירותיו בטהרה", [ובביאור כוונתם, ראה מה שנתבאר בזה בהערות בעמוד ב בסוף סוגיית הגמרא כאן על המשנה דלקמן דף טז, ראה שם]. ולשון המאירי הוא: "זה שנטמא קודם הבאת קרבנותיו, אין מקצתו ככולו, שהטומאה מפקעת טהרת אותו מקצת למפרע, כדין זב וזבה שטובלין ביום שביעי עצמו [משום דמקצת יום שביעי ככולו], ואם ראו לאחר טבילה סותרים את הכל", וכיון לזה גם בחידושי רבינו מאיר שמחה. ב. מה שכתבו התוספות "אבל נטמא ביום שלשים קודם תגלחת והבאת קרבנותיו, לא אמרינן מקצת היום ככולו", לשונם אינו מדוקדק, שאין צריך לזה שיביא כל קרבנותיו ויגלח, אלא משנזרק עליו אחד מן הדמים שוב אינו סותר כדלקמן במשנה מז א כחכמים שם. ולמדנו מדבריהם, שאפילו ביום שלשים אם נטמא אחר הבאת הקרבנות אינו סותר, ואינו דומה לזב וזבה שראו אחר הטבילה שהם סותרים את הכל, ובטעם הדבר כתב רבינו מאיר שמחה בחידושיו, דהוא משום שכבר הותר ליטמאות למתים, משנזרק עליו אחד מן הדמים, ולכן אינו סותר. ג. עוד כתבו התוספות, שלפי רב מתנא ניחא מה ששנינו עוד באותה משנה: "הריני נזיר מאה יום, נטמא יום מאה ואחד סותר שלשים", שלכאורה הוא תמוה, כיון שכבר נשלמו ימי נזירותו ביום אתמול, ולמה יסתור אפילו שלשים יום. אלא שלפי דעת רב מתנא ניחא, ומשום שאנו גוזרים טומאה ביום המאה ואחד בנזירות של מאה יום שהוא יום הבאת קרבנותיו, אטו טומאה ביום שלשים של סתם נזירות שהוא יום התגלחת מן התורה [כיון ד"מקצת היום ככולו"; וחידוש יש בלשונם, שיום המאה ואחד הוא יום הבאת הקרבנות, אף שגם ביום המאה יכול להביאם משום שמקצת היום ככולו, ואילו בסתם נזירות יום השלשים הוא יום הבאת הקרבנות, ואף שאין זה אלא משום "מקצת היום ככולו"; ואפשר שכוונתם היא, ששתי יום הבאת קרבנות יש באלו, האחד בלא דין מקצת היום ככולו, והשני משום "מקצת היום ככולו", וכעין זה כתב בשיטת הרמב"ם, בחידושי מרן רי"ז הלוי בסוף דבריו בהלכות נזירות ד א, ראה שם] - וכשם שאם נטמא ביום השלשים של סתם נזירות הרי הוא סותר שלשים יום [דהיינו כל הנזירות] מן התורה, כך גזרו חכמים שלשים יום של סתירה כשנטמא ביום מאה ואחד של נזירות מאה יום, [וראה ב"ארזי הלבנון" אות קט שהביא להקשות, למה לא גזרו כשנטמא ביום מאה ואחד, אטו מי שנטמא ביום המאה שהוא סותר מאה יום, וראה שם מה שהביא בזה]. והוסיפו: ונראה דיום שלשים ואחד נמי סותר כל שלשים אטו יום שלשים, והוה מצי למיתני לקמן "נטמא לשלשים ואחד סותר את הכל", ואולם בתוספות לקמן יד ב ד"ה לוקה, כתבו: "דוקא יום קא וגזרינן אטו יום שלשים דהוי יום תגלחת דאורייתא, כדתנן בפרק קמא, אבל ביום מאה ושנים או ביום שלשים ואחד אינו סותר", ובתוספות טז ב ד"ה נטמא, כתבו כמו שכתבו כאן.

^[6] כתבו התוספות, שאין זו קושיא כל כך על בר פדא, שהרי נתבאר בגמרא לעיל שיום הבאת קרבנותיו אפילו לבר פדא הוא ביום השלשים ואחד, כי אנו גוזרים ב"סתם נזירות" אטו נזירות מפורשת של שלשים יום, הרי שמדרבנן צריך הוא לנהוג נזירות שלשים יום, ואם כן אם נטמא ביום שלשים צריך הוא לסתור מדרבנן. ועיקר קושיית הגמרא היא מהמשך המשנה, ששנינו: הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה ואחד סותר שלשים יום, ובהכרח הטעם הוא - כפי שנתבאר לעיל בהערה - משום שאנו גוזרים אטו יום שלשים של סתם נזירות שהנטמא ביום זה הוא סותר שלשים יום, וזה לא ניחא לבר פדא, כיון שאף אם נטמא ביום שלשים אין הוא סותר שלשים אלא מדרבנן.

אלא לבר פדא קשיא [קשה] מדוע לא יגלח את הראשונה כבר ביום שלושים ואת השניה כבר ביום שישים!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך בר פדא: אימא סיפא [אמור את סוף] המשנה: ואם גילח את הראשונה ליום שלשים — מגלח את השניה ליום ששים, משמע שמעיקר הדין אין נזירות אלא עשרים ותשעה יום. אלא, סיפא [סוף] המשנה מסייעא ליה [מסייעת לו] לשיטתו, ואילו רישא [ראש, תחילת] המשנה ששנינו שמגלח בשלושים ואחד והשניה בשישים ואחד — באומר שתהיה הנזירות שלושים יום שלימים.

ושואלים מצד שני: ולרב מתנא קשיא סיפא [קשה סוף] המשנה! אמר [יכול היה לומר] לך רב מתנא כדקתני סיפא [כפי ששנה בסופה]: יום שלשים עולה (נחשב) לכאן ולכאן, כלומר, לסוף נזירות ראשונה ולתחילת השניה.

ומקשים: מאי היא [מה הוא] החידוש שבדבר — לומר שמקצת היום ככולו? הא הרי כבר אמרה לאותו חידוש חדא זימנא [פעם אחת], כפי שביארנו את הדברים קודם! ומשיבים: בכל זאת יש בכך חידוש, מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] שמקצת היום ככולו, נאמרו דווקא לענין חדא נזירות [נזירות אחת] שאז מחשיבים מקצת היום ככולו, אבל לשתי נזירות שאותו יום ייחשב למנין ימי שתי נזירויות, לאחת — כסופה, ולאחת — כתחילתה, ובשתיהן ייחשב מקצת היום ככולו — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמקצת היום ככולו בכל אופן, ועולה יום שלושים כיום שלם גם לשתי הנזירויות.

תנן [שנינו במשנה]: אם גילח יום ששים חסר אחד — יצא, לפי שיום שלשים עולה לו מן המנין. בשלמא [נניח] לרב מתנא ניחא [נוח הדבר] שהרי מפורש הטעם, שמקצת היום עולה ככולו. אלא לבר פדא למה לי לומר טעם זה? הא אמר [הרי הוא אומר] כשיטה שעיקר נזירות הוא שלשים חסר אחד!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך בר פדא: אנא נמי אהא סמכי [אני גם כן על זה אני סומך], שמכאן אני מוכיח שסתם נזירות היא עשרים ותשעה יום.

ועוד שואלים: תנן [שנינו במשנה]: מי שאמר "הריני נזיר", אם נטמא יום שלשים — סותר (שובר) את הכל כאילו נטמא בתחילת ימי נזירותו, וכל הנזירות בטילה, וצריך לחזור ולהיות נזיר שלושים יום אחרים. ועתה בשלמא [נניח] לשיטת רב מתנא ניחא [נוח הדבר], שהרי הוא עדיין בתוך נזירותו, אלא לבר פדא קשיא [קשה], שהרי לדעתו יום שלושים הוא כבר אחרי זמן הנזירות, והנטמא לאחר שמלאו ימי נזירותו — אינו צריך לסתור את נזירותו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, according to bar Padda this is difficult. Why doesn’t he shave his hair on the thirtieth day of each term of naziriteship?

The Gemara answers: Bar Padda could have said to you: Say the latter clause of the mishna: And if he shaved his hair for the first term on the thirtieth day, he shaves his hair for the second term on the sixtieth day. This demonstrates that the periods of naziriteship really last only twenty-nine days. Rather, the latter clause of the mishna supports his opinion, whereas the earlier clause of the mishna, which teaches that he shaves his hair on the thirty-first and sixty-first days, is referring to one who says that his naziriteship will be for thirty complete days.

The Gemara now asks: And according to Rav Mattana, the latter clause of the mishna is difficult. The Gemara answers that Rav Mattana could have said to you that it is as the latter clause teaches: The thirtieth day counts for both this and that, i.e., it is considered both the last day of the first term of naziriteship, as well as the first day of the second term.

The Gemara asks: What is the novelty of the latter clause of the mishna? Is it that the legal status of part of the day is like that of an entire day? But didn’t he already say this once in an earlier clause in that mishna, as explained above? The Gemara answers: The latter clause was necessary; lest you say that this principle applies only with regard to one term of naziriteship, but with regard to two terms of naziriteship, no, this principle does not apply, the tanna therefore teaches us that part of the day is like that of an entire day, even to allow counting the beginning of the day as the last day of one term of naziriteship and the end of the day as the first day of another term of naziriteship.

The Gemara raises another question. We learned in the mishna (16a): If he shaved his hair on day sixty less one, i.e., on the fifty-ninth day after he vowed to observe two consecutive terms of naziriteship, he has fulfilled his obligation, as the thirtieth day counts as part of his tally. Granted, according to Rav Mattana this works out well, since the mishna is stating that the thirtieth day can be counted for both terms of naziriteship due to the principle that part of a day is like an entire day. However, according to bar Padda, why do I need the mishna to state that the thirtieth day counts in his tally? Didn’t he say that an unspecified term of naziriteship is for thirty days less one? It is obvious that the thirtieth day counts for the second term of naziriteship.

The Gemara answers: Bar Padda could have said to you: I too rely on this. This is my proof for the principle that an unspecified naziriteship lasts for twenty-nine days.

The Gemara continues to ask: We learned in the mishna (16a): In the case of one who said: I am hereby a nazirite, if he became ritually impure on the thirtieth day, it negates the entire tally, and he must start his naziriteship afresh. Granted, according to Rav Mattana it works out well, since he became impure before the conclusion of his naziriteship. However, according to bar Padda it is difficult, as the term of naziriteship ended at the conclusion of the twenty-ninth day, and one who becomes impure after completing his term does not have to observe a new term of naziriteship.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא לבר פדא קשיא יגלח את הראשונה ביום שלשים והשניה ביום ס' וכי היכי דפריך לה מרישא ומשני לה הכי נמי פריך ומשני מסיפא והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתי דפריך מכמה משניות אע"ג דחד שינויא לכולהו:

מאי היא מקצת היום ככולו הא אמרה רב מתנא חדא זמנא דרישא דמתני' שני לה הכי דסברא מקצת היום ככולו ותימה לבר פדא (לב"ר) נמי תקשי לך מאי קמ"ל דאמרינן נעשה כאומר שלמים הא אמר חדא זמנא וי"ל דלבר פדא ניחא דשמעי' מינה דאותו יום שהוא מגלח לנזירות ראשונה עולה לו למנין נזירות שניה וקמ"ל דאע"ג דאין תחלת היום עולה לו בסוף הנזי' סוף היום עולה לו בתחי' הנזי'. אלא לרב מתנא כיון דשמעינן דמקצת היום עולה לו בסופו כ"ש שסוף היום עולה לו בתחלתו ולא שמעינן שום חידוש מהך סיפא מהו דתימא ה"מ לענין חדא נזירות כגון שיעלה תחלת היום בסוף הנזירות או סוף היום בתח' נזי' אבל יום ל' שגילח (לא יעלה) [שעולה] לו תחילת היום לסוף נזי' ראשונה אימא לא יעלה לו סוף היום לתחלת נזי' אחרונה דחד יומא לתרתי נזי' לא מפלגי' קמ"ל שיום ל' עולה לו מן המנין:

אלא לבר פדא למה לי הא אמר ל' חסר אחד דס"ד דה"ק שיום ל' עולה לו לכאן ולכאן כדפריש לה רב מתנא לעיל ולבר פדא מה צריך יום ל' למנין הראשון הא אמר ל' חסר אחד אמר לך בר פדא אנא נמי אהא (סמכינן) [סמכי] מכאן אני לומד דסתם נזירות כ"ט יום מדקאמר שיום ל' עולה למנין הב' אלמא נשלמה נזירות הא' [דאל"כ] תו לא מצי למהוי מחשבון נזי' הב' דלא אמרינן מקצת היום ככולו ונמצא שכל היום כולו צריך להשלים נזי' א':

בשלמא לרב מתנא ניחא כיון דסתם נזי' ל' יום אם נטמא ביום ל' קודם הבאת קרבנותיו סותר הכל דהא דאמר רב מתנא מקצת היום ככולו היינו לאחר הבאת קרבנותיו אבל קודם הבאת קרבנותיו אכתי הוי נזיר מדאורייתא וסותר הכל אלא לבר פדא דאמר סתם נזי' כ"ט יום מדאורייתא אמאי סותר דפשיטא דנזיר שהשלים נזירותו ואחר מלהביא קרבנותיו שאינו סותר אם נטמא:

אמר לך בר פדא אימא סיפא וכו' ואי ס"ד ל' יום בעינן נסתור כולהו:

אינו סותר אלא שבעה. כלומר אינו סותר כלל אלא ממנין ז' ימי טומאתו ואז יביא קרבנותיו ואע"ג דטמא משלח קרבנותיו שאני נזיר דכתי' [ונתן] על כפי הנזיר וכיון דסר ר"א סתם נזי' כ"ט יום מסתמא רבנן דלא פליגי עליה בעיקר משך ימי נזירות אלא דבהא קמפלגי דרבנן סברי סותר ביום ל' נזירות אטו היכא דאמר הריני ל' יום דסותר הכל מדאורייתא ומביא קרבן טומאה והיינו דפרישי' לעיל דליכא מידי בין רב מתנא לבר פדא אלא דלרב מתנא אם נטמא ביום ל' קודם הבאת קרבנותיו סותר מדאוריי' ומביא קרבן. ולבר פדא אינו סותר אלא מדרבנן:

ואי ס"ד קסבר ר"א מקצת היום ככולו נסתור ז' פי' לא לסתור כלל ופריך ואי לא סבר מקצת היום ככולו ניסתור כולהו כיון שנטמא ביום אחרון של נזירותו:

אמרה תורה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזרו. כלומר לעולם לית ליה מקצת היום ככולו אלא גזירת הכתוב הוא דאם נטמא ביום אחרון של נזירותו אפי' אם נזר נזירות מרובה אינו סותר אלא ל' יום כתורת סתם נזירות לכאורה איתותב רב מתנא דלא משני תלמודא אלא אליבא דבר פדא ואיכא למימר דרב מתנא מוקי לה באומר שלמים:

שומע אני מיעוט ימים ב' דסתם נזירות אינו אלא ב' ימים ת"ל גדל פרע ואין גידול פרע פחות מל' יום דהכי משמע כמנין יהיה גדל פרע:

אלו הן ימים שצריכין מלאת אלו ימי החודש שפעמי' הם כ"ט ופעמי' מלאים את החודש ועושים אותו מל' יום. ובר פדא כרבי וה"ק עד מלאת עד אותו היום שממלאים את החודש ולא יום מלאת בכלל. ור' יאשיה נמי אית ליה עד ולא עד בכלל ולהכי דריש ליה מקדוש יהיה ומשני תרוייהו סברי ל' יום:

ואימא (מה) שבת שהוא משלים ששת ימי המעשה להיותם נקראים שבוע:

מי איכא חסרונא לישנא דמלאת משמע שפעמים בא למלאת החסרון כגון חודש שפעמים הוא מכ"ט אל בימי השבוע ליכא חסרון:

אימא סיפא אם גלח הראשונה יום שלשים מגלח את השנייה יום ששים. ואי יום ל' ממנין נזירות ראשונה אם כן אינו עולה למנין נזירות שנייה ואמאי מגלח שניה יום ס'. תוספי הרא"ש ז"ל. ואם כן לבר פדא נמי תיקשי לך מאי קא משמע לן דאמרינן נעשה כאומר שלמים הא אמרה חדא זימנא. ואיכא למימר דלבר פרא ניחא דמשמע מינה דאותו יום שהוא מגלח לנזירות ראשונה עולה לו למנין נזירות שניה וקא משמע לן דאף על גב דאין תחלת היום עולה לו בתחלת נזירות. אלא לרב מתנא כיון דשמעינן דמקצת היום עולה לו בסופו כל שכן שסוף היום עולה לו בתחלתו ולא שמעינן שום חדוש מהך סיפא:

אלא לבר פדא למה לי הא אמר שלושים חסר אחד. דסלקא דעתך דהכי קאמר שיום ל' עולה לו לכאן ולכאן כדפריק לה רב מתנה לעיל. ולבר פדא מה צריך יום שלושים למנין הראשון הא אמר שלושים חסר אחת. אמר לך בר פדא אנא נמי אהא סמכי מכאן אני למד דסתם נזירות כ"ט יום מדקאמר שיום שלושים עלה למנין השניה אלמא נשלמה הנזירות הראשונה מיום כ"ט. דאי לאו הכי כיון דיום שלושים הוא מחשבון נזירות הראשונה תו לו מצי למהוי מחשבון נזירות שניה דלא אמרינן מקצת היום ככולו ונמצא שכל היום כולו צריך להשלים נזירות ראשונה. הרא"ש ז"ל בפירושיו.
אנא נמי אהא סמכי והכי פירושו שיום שלשים עולה מן המנין לנזירות שניה אלמא עיקר נזירות לא הוי אלא כ"ט יום שאם היה צריך יום שלשים להשלים נזירות הראשונה לא היה עולה לנזירות שניה דפשיטא ליה דתרי מקצת היום ככולו לא אמרינן. תוספי הרא"ש ז"ל:
אלא לבר פדא קשיא דמנין נזירות אינו אלא מן התורה כ"ט מהו עולה לו מן המנין דמשמע שמשלים נזירות ראשונה.

הכי גרסינן אלא לבר פדא למה לי הא אמר שלשים חסר אחת. אהא אנא סמכי דעל כרחך שמעינן דנזירות כ"ט ופירוש דיום שלשים הוא עולה לו מן המנין עולה לו לתגלחת נזיר ראשונה ולהתחלת מנין נזירות שניה. אבל לא למנין נזירות ראשונה דמנין נזירות אינו אלא עשרים ותשעה. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל:

בשלמא לרב מתנא ניחא. כיון דסתם נזירות שלשים יום אם נטמא ביום שלשים קודם הבאת קרבנותיו סותר הכל. דהא דאמר רב מתנא מקצת היום ככולו היינו לאחר הבאת קרבנותיו. אבל קודם הבאת קרבנותיו אכתי הוי נזיר מדאורייתא וסותר הכל. אלא לבר פדא שאמר סתם נזירות כ"ט יום מדאורייתא אמאי סותר. דפשיטא דנזיר שהשלים ימי נזירותיו ואיחר מלהביא קרבנותיו שאינו סותר אם נטמא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ונראה דיום ל"א נמי אם נטמא סותר שלשים מדרבנן גזרה אטו יום שלשים. והכי משמע בפרק בתרא דקאמר אי לרבנן כלהו סותר משמע דמיירי ביום ל"א. והכי איתא בהדיא בתוספתא נטמא ביום ל"א סותר הכל. תוספי הרא"ש ז"ל:

רש"י ד"ה א"ל ב"פ. עי' הגהות הב"ר בדבור זה. ול"נ להוסיף עוד הגהה א' דבמקום אלמא צ"ל אלא:

תוס' ד"ה נטמא יום שלשים. ונראה דיום ל"א וכו'. עי' לקמן י"ד ע"ב תד"ה לוקה ודף טז ע"ב תד"ה נטמא:

אבל לשתי נזירות לא אמרינן דליהוי יום אחד עולה למנין נזירות ראשונה ונזירות שניה קמשמע לן דעולה לכאן ולכאן: תנן אם גילח לס' חסר אחד יצא. שיום שלשים עולה לכאן ולכאן: בשלמא לרב מתנא. דאמר אין נזירות פחותה מל' יום ואינו מגלח עד יום ל''א להכי איצטריך לן הא מתניתין דיום שלשים עולה לו מן המנין לכאן ולכאן דכי גילח הראשונה ביום שלשים עולה לו אותו יום לכאן ולכאן ונתחלה מבו ביום נזירות שניה וכי עברו עליו ס' חסר אחת נעשה עליו יום כ''ט בתשלום ל' מקצת היום ככולו: אלא לבר פדא. למה לי למיתנא שיום שלשים עולה לו מן המנין הא הוי נזירות משלשים חסר אחד: אמר לך בר פדא. אנא דאמינא דאין עיקר נזירות אלא כ''ט יום אהא סמכי דגמירנא להא מתניתין וחזינא ביה דתני שאם גילח יום ששים חסר א' יצא שיום שלשים עולה לו מן המנין ומשום דבתחילה כי גילח ביום שלשים עולה לו לכאן ולכאן ולא משום דאמרינן מקצת היום ככולו ונעשה כמי שגילח ביום שלשים ואחד אלמא דסתם נזירות לא הוי אלא כ''ט ומשו' הכי אמינא לעיל שאם גילח ביום ל' יצא אבל טעמא דהא מתניתין לא הוי כדאמרת משום דמקצת היום ככולו: תנן מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים סותר את הכל בשלמא לרב מתנא. דאמר דאין נזירות פחות משלשים משום הכי כי נטמא ביום שלשים בתוך מלאת קרינא ביה וסותר את הכל ואי קשיא לך הא תריץ רב מתנא לעיל דאמר מקצת היום ככולו הכא נמי נימא מקצת היום ככולו ואם נטמא ביום שלשים לא יהא סותר כלום הא לא קשיא דאמר לך רב מתנא הא תנא קמא דרבי אליעזר סבר לא אמרי' מקצת היום ככולו דהכי קא מתרצינן קסבר רבי אליעזר מקצת היום ככולו מכלל דתנא קמא דר' אליעזר סבר לא אמרינן מקצת היום ככולו: אלא לבר פדא. דאמר אין עיקר נזירות אלא כ''ט יום אמאי סותר הא ניטמא אחר מלאת ימי נזרו:

המשניות דאע''ג [דחדשה] בסיפא דקתני ואם גילח הראשונה ליום שלשים מגלח השניה לכתחילה ליום ששים אלמא דסוף יום שלשים עולה לו למנין נזירות שני ומקצת יום חשיב כיום שלם והא לא שמעינן מרישא דאדרבה ס''ל לבר פדא דלא אמר מקצת יום ככולו בסוף נזירות וחשבינן ליה כאדם המקבל נזירות בחצי היום הא לא חשיב חידוש למקשה דפשיטא שאדם מקבל נזירות בחצי היום [ומשני סד''א ה''מ] שלא היה עסוק בנזירות תחילה וניכר לכל נזירותיו אבל הכא דנהג נזירותיו עד חצי היום אימר לא יעלה לו דאינו ניכר נזירותו קמשמע לן דאפי' הכי עולה לו לכאן ולכאן: הגה''ה אמר לך סיפא מסייעא ואם גילח הראשונה ליום שלשים מגלח השניה ליום ששים. אלמא דמשך הנזירות כ''ט יום [לכך אמר] דבדיעבד אם גילח הראשונה ביום שלשים יצא ורישא דלכתחילה צריך לגלח ביום שלשים ואחד נעשה כאומר שלימים ומדרבנן בעלמא דגזרינן סתם נזירות אטו היכא דאמר שלימים דאז צריך לגלח לשלשים ואחד כדשני נמי ארישא: ולרב מתנא קשיא סיפא. דקתני אם גילח ראשונה ליום שלשים אלמא דביום שלשים מצי לגלוחי אמר לך רב מתנא סיפא יום שלשים עולה לכאן ולכאן פירוש משום הכי דיום שלשים יש לומר הראשונה שלשים יום דיצא משום דמקצת היום ככולו ועולה לו מקצתו לנזירות ראשונה הלכך נזיר בדיעבד יצא ולכתחילה בעינן ל''א יום (שלימים) דמשך נזירות שלשים יום כדשני נמי ארישא ומה שמגלח השניה לכתחלה ליום ששים משום דסוף סוף עולה להתחלת נזירות שני מידי דהוה אאדם דמקבל נזירות בחצי היום ונמצא דיום שלשים הויא להתחלת נזירות שני להכי מגלח השניה לכתחילה ליום ששים ופריך לרב מתנא מאי קמ''ל תנא דאמר מקצת היום ככולו הא מרישא שמעינן ליה דקתני מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד ואם גילח ביום שלשים יצא מטעם דמקצת היום ככולו לרב מתנא ומשני דמרישא לא שמעינן אלא דמקצת היום שלשים עולה לו לנזירות אחת שנדר אבל לב' נזירות כמו בסיפא שעולה תחילת שלשים יום לסוף נזירות ראשון לכאן ולכאן [לא] ואם תאמר ולבר פדא נמי תקשה מאי קא משמע לן דאי אתא לאשמועינן דאם גילח הראשונה יום שלשים דיצא הא ברישא קתני לה בהדיא אם גילח יום שלשים יצא וצריך לומר לבר פדא נמי איכא חידוש בסיפא מאי דלא שמעי' מרישא דקתני אם גילח הראשונה ליום שלשים דמגלח השניה ליום ששים לכתחילה דנזירות שני התחיל ליום ל' אחר תגלחת ראשונה וקמ''ל דאותו סוף היום עולה למנין נזירות שני נמצא כי יום ששים הוי שלשים ואחד להתחלת נזירות שני ואע''ג דלא אמרי' מקצת היום ככולו לבר פדא ביום שלשים להשלים נזירות שעבר מודה הוא דמקצת היום מהני להתחיל נזירות שני מידי דהוה אקיבל נזירות עליו בחצי היום דפשיטא דעולה לו ליום שלם והא לא שמעינן מרישא ואיכא קצת חידוש בדבר דס''ד כשאינו עסוק בנזירות וניכר לכל נזירותיו אז הוי מקצתו ככולו בתחילת נזירות אבל הכא דנהג נזירות עד חצי היום אימא לא יעלה דאינו ניכר [קמ''ל] אם גילח ליום ששים חסר אחד יצא שיום ל' עולה לו מן המנין כלומר לכאן ולכאן: תנן אם גילח יום ששים חסר אחד יצא בשלמא לרב מתנא ניחא. פירוש שהתנא צריך לאשמועינן ולומר דיום ל' עולה לכאן ולכאן שהרי תגלחת ראשונה היתה ביום ל' וכן תגלחת שניה שהיתה ביום ששים חסר אחד היא ביום שתמצא הנזירות יום ל' שגילח בו בראשונה ולכך צריך ליתן טעם לדבריו ולומר שיום ל' עולה לו מן המנין כלומר לכאן ולכאן אלא לבר פדא למה לי הא אמרי' משך נזירות כ''ט יום ולמה לו לתנא להאריך וליתן טעם לדבריו [שיום ל'] עולה לו מן המנין הא ודאי כל תגלחת היתה ביום שלשים ופשיטא דיצא בדיעבד כיון דלא בעינן מדאורייתא אלא כ''ט יום: אמר לך בר פדא [אנא נמי] אהא סמכי. כלומר מכאן אני מדקדק דמשך נזירות כ''ט יום דקתני דיום שלשים עולה לו מן המנין דמשמע דעולה לו למנין אחרון אלמא דאין עולה למנין ראשון כנזכר לעיל דכיון דתנא מיקל בו כל כך להחשיב יום לכאן ולכאן: נטמא יום ל' סותר הכל בשלמא לרב מתנא ניחא. פירוש שנטמא בתוך נזרו וקשה ולרב מתנא מי ניחא הא אמרינן לעיל ולרב מתנא אליבא דתנא קמא דמקצת היום ככולו אם כן כי עשה מקצת יום נשלם יום נזירותו ולא יסתור אלא [ז'] ויש לומר כי אמרי' מקצת היום ככולו היינו לענין תגלחת והבאת קרבנותיו דאם גילח ביום שלשים בדיעבד יצא אם לא נטמא אבל נטמא ביום שלשים קודם תגלחת והבאת קרבנותיו לא אמרינן מקצת היום ככולו להחשיב כנטמא ביום שלשים ואחד אלא ודאי נטמא נזרו וסותר הכל כיון דלא השלים כל נזירותיו בטהרה ואם תאמר תקשי לרב מתנא נמי הא דלקמן בההוא פרקא דתנן הריני נזיר מאה אם נטמא יום מאה סותר הכל מאה ואחד סותר ל' יום ואמאי והא נשלם נזרו אפי' לרב מתנא לא יסתור אלא ז' ויש לומר דה''נ קאמר בשלמא לרב מתנא ניחא בין רישא דנטמא ביום שלשים דסותר הכל מדין תורה וסיפא דקתני נטמא יום מאה ואחד דקאמר דסותר שלשים יום אע''ג דכבר נשלם נדרו הוי דרבנן מפני שיום מאה ואחד שהוא יום הבאת קרבנותיו גזרינן אטו יום שלשים דסתם נזירות שהוא (תגלחת) מן התורה דהתם סותר כל שלשים יום למפרע מדין תורה ומהשתא לרב מתנא ניחא בין רישא ובין סיפא כדפרישית ונראה דיום שלשים ואחד נמי סותר כל שלשים אטו יום שלשים והכי משמע לקמן דקאמר נטמא לל' ואחד סותר הכל אלא לבר פדא קשה בין רישא בין סיפא אמאי סותר שלשים יום בין [שנטמא [ביום] שלשים ובין] שנטמא ביום מאה ואחד הרי נשלם נדרו לגמרי ודוחק לו לומר דכי נטמא ביום שלשים סותר מדרבנן דמדרבנן צריך לנהוג נזירות ל' יום כדאמרי' לעיל לבר פדא דסוף סוף נטמא יום ס''א לא היה ראוי לגזור אטו נטמא יום ל' כיון דהיא גופא דרבנן ומשני אמר לך בר פדא סיפא כוותי דקתני ר''א אומר אינו סותר אלא [שבעה] פי' אינו סותר כלל למפרע נזרו דהא השלים נזרו בכ''ט יום וכי נטמא ביום ל' סותר מיהא ז' שאין יכול להביא קרבנותיו עד שיטהר מטומאה זו שצריך להזות שלישי ושביעי להביא קרבנותיו בטהרה והיינו סותר שבעה שאסור לשתות ביין וליטמא למתים עד שיביא קרבנותיו ואם תאמר אכתי בר פדא שביק רבנן ועביד כר' אליעזר ויש לומר דבר פדא סבירא ליה דמדרבי אליעזר משך נזירות כ''ט יום הכי נמי לרבנן דבמשך נזירות לא אשכחן דפליגי אלא בסתירה דלר' אליעזר אינו סותר אלא שבעה ולרבנן שלשים והאי דסותר שלשים לרבנן אינו אלא מדרבנן בעלמא דגזירה מדרבנן היכא דאמר נזירות סתם אטו היכא דאמר שלשים יום שלמים דאז ודאי סותר הכל לכו''ע דהא נטמא בתוך ימי נזרו ורבי אליעזר לא גזר לכך אינו סותר אלא שבעה וההיא דלקמן נטמא יום מאה ואחד דסותר שלשים צריך לדחות לבר פדא ולומר דהא נמי דרבנן היא וכולה חד גזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא דאם לא יסתור שלשים כשנטמא יום ק''א יבואו לומר כמו כן שלא יסתור שלשים כשנטמא ביום שלשים:

נזיר ו ע"א - טקסט הדף

דף ו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד