נזיר ו ע"ב

אמר לך בר פדא אימא סיפא רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה אי סלקא דעתך שלשים בעינן נסתור כולהו קסבר רבי אליעזר מקצת היום ככולו תנן הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים יום ואי סלקא דעתך סבר רבי אליעזר מקצת היום ככולו נסתור שבעה ואי לא סבר מקצת היום ככולו ליסתור כולהו לעולם לא אמרינן מקצת היום ככולו אי הכי ליסתור כולהו אמר ריש לקיש היינו טעמא דרבי אליעזר אמר קרא {במדבר ו-יג} זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר לימא כתנאי {במדבר ו-ה} עד מלאת הימים שומעני מיעוט ימים שנים ת''ל קדוש יהיה גדל פרע אין גידול שער פחות משלשים דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר עד מלאת הימים אי אלו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר שלשים מאי לאו רב מתנא דאמר כרבי יאשיה ובר פדא דאמר כרבי יונתן אמר לך רב מתנא כולי עלמא שלשים בעינן והכא בעד ועד בכלל פליגי רבי יאשיה סבר עד ולא עד בכלל ורבי יונתן סבר עד ועד בכלל אמר מר אי אלו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר שלשים ואימא שבת שבת מי איכא חסירותא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

אמר לך בר פדא: אדרבה אימא סיפא דאותה משנה:

רבי אליעזר אומר: אם נטמא ביום שלשים אינו סותר אלא שבעה ימים.

ואי סלקא דעתך שלשים יום בעינן להשלים מנין נזירות, אם כן נסתור כולהו [יסתור הכל] ומה טעמו של רבי אליעזר!?

אלא ודאי שלרבי אליעזר בכ"ט יום די להשלים מנין נזירות, ולכן אם נטמא ביום שלשים אינו סותר אלא שבעה ימים, כלומר: ממתין עד שיטהר ויוכל להביא קרבנותיו, ^[1] ובאותו זמן הרי הוא נוהג נזירות שבעה ימים כשאר מי שלא הביא קרבנותיו שהוא צריך לנהוג בנזירות.

וכיון שלרבי אליעזר בהכרח שמנין הנזירות היא כ"ט יום ותנא קמא לא בזה הוא שנחלק עליו, הרי מוכרח שנזירות היא כ"ט יום; וביאור מחלוקת תנא קמא ורבי אליעזר היא:

תנא קמא סובר: גזרו חכמים בסתם נזיר שנטמא ביום שלשים שיסתור שלשים יום אטו מי שנזר נזירות מפורשת של שלשים יום, שהוא סותר שלשים יום [דהיינו כל הנזירות, כיון שיום השלשים הוא בתוך ימי הנזירות], ורבי אליעזר אינו גוזר, וסותר שבעה ימים בלבד כדי להטהר. ^[2]

כאן שבה הגמרא לפרש את שיטת רב מתנא, שהרי מדברי רבי אליעזר שהנטמא ביום שלשים של סתם נזירות אינו סותר אלא שבעה, יש סתירה לשיטתו שמנין סתם נזירות הוא שלשים יום, שאם כן למה אינו סותר אלא שבעה; ומבארת הגמרא:

אמר לך רב מתנא: קסבר רבי אליעזר: "מקצת היום ככולו", כלומר: אף לענין סתירה אנו אומרים "מקצת היום ככולו", וכאילו נטמא אחר שהשלים נזירותו, ואילו חכמים סוברים: אין אומרים "מקצת היום ככולו" אלא לענין שיכול לגלח אחר תחילת היום, אבל אם נטמא ביום שלשים קודם תגלחת והבאת קרבנותיו לא אמרינן "מקצת היום ככולו".

עוד מקשה הגמרא בין לרב מתנא ובין לבר פדא, מהא דתנן באותה משנה:

הריני נזיר מאה יום, נטמא יום מאה סותר את הכל.

רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שלשים יום.

ותיקשי לרב מתנא:

ואי סלקא דעתך כדפירש רב מתנא דסבר רבי אליעזר "מקצת היום ככולו" אף לענין סתירה, אם כן כשנטמא ביום מאה נאמר "מקצת היום ככולו" ולא נסתור אלא שבעה ימים כדי ליטהר ולהביא קרבנותיו.

ותיקשי נמי לבר פדא:

ואי לא סבר "מקצת היום ככולו" וכשיטת בר פדא, אם כן לסתור כולהו ימים שהרי הוא עומד עדיין בתוך ימי נזירותו.

ומיישבת הגמרא את המשנה בין לדעת רב מתנא ובין לדעת בר פדא:

^[3] לעולם לא אמרינן מקצת היום ככולו אי הכי לסתור כולהו!?

אמר ריש לקיש: היינו טעמא דרבי אליעזר, כי אמר קרא: "זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו", ומה שאמרה התורה "זאת תורת הנזיר" מיותר הוא ^[4] - אלא שהתורה אמרה: נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר דהיינו שלשים יום. ^[5]

כלומר: לדעת בר פדא, אף שמעיקר הדין היה לו לסתור את הכל, באה התורה וגזרה להקל שלא יסתור אלא שלשים יום.

ולפיכך כשנזר מאה יום, ויום המאה הוא יום מלאת הרי הוא סותר שלשים יום, ^[6] ואם נזר סתם נזירות שיום השלשים הוא "אחר מלאת" שאין נזירות אלא כ"ט יום, אז אינו סותר אלא שבעה ימים לדעת רבי אליעזר.

ולדעת רב מתנא מתיישבת המשנה:

לעולם היה לנו לומר לדעת רבי אליעזר במי שנטמא ביום המאה - "מקצת היום ככולו", ולהחשיבו כנטמא אחר מלאת שיסתור שבעה בלבד וכדרך שהוא סובר בנטמא ביום שלשים של סתם נזירות -

אלא שגזירת הכתוב היא להחמיר, שאם נזר נזירות מפורשת למספר ימים ^[7] ולא סתם נזירות, אם נטמא ביום מלאת "תן לו תורת נזיר" דהיינו שלשים יום.

לימא מחלוקת רב מתנא ובר פדא כתנאי היא [האם הכרח הוא שהתנאים אף הם נחלקו במחלוקתם]!?

כתוב בתורה: "עד מלאת הימים", שומעני מיעוט "ימים" שנים ולכן הייתי אומר שסתם נזירות שני ימים?

לפיכך תלמוד לומר: "קדוש יהיה גדל פרע" ו"יהיה" בגימטריא שלשים, ^[8] כדי ללמד: אין גידול שער פחות משלשים יום, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: אינו צריך ללימוד זה: הרי הוא אומר "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה" - ואי אלו הן ימים שצריכים למלאות [להתמלאות], הוי אומר שלשים יום, כלומר: חדשה של לבנה הוא כ"ט יום ומחצה, ואנו אין אנו מונים אלא ימים שלמים, ולפעמים מחסרים יום זה והחודש הוא חסר [כ"ט יום], ופעמים שאנו ממלאים יום זה והחודש הוא מלא [ל' יום], ואמרה התורה שעד יום זה שאנו ממלאים אותו ומחסרים אותו עד אז ינהוג ימי נזירות, הרי שאין נזירות אלא כ"ט יום. ^[9]

מאי לאו -

רב מתנא דאמר כרבי יאשיה שאף הוא דורש "יהיה" שהוא שלשים יום. ^[10]

ובר פדא דאמר כרבי יונתן שאין נזירות אלא כ"ט יום.

אמר לך רב מתנא:

לכולי עלמא - בין לרבי יאשיה ובין לרבי

- שלשים יום בעינן למנין סתם נזירות.

והכא ב"עד ועד בכלל" פליגי: רבי יאשיה סבר: עד ולא עד בכלל, ונמצא שאם היינו לומדים מ"עד מלאת הימים" היה משמע שהנזירות היא כ"ט יום, ^[11] ולכן לומד הוא מ"יהיה" שמנין הנזירות הוא שלשים יום.

ורבי סבר: עד ועד בכלל, ונמצא שמ"עד מלאת הימים" לומד רבי שנזירות היא שלשים יום, כי משמעות הפסוק היא להכליל אף את יום השלשים.

אבל לדעת בר פדא אכן תנאי היא, דלרבי יאשיה סתם נזירות היא שלשים יום, ואילו לרבי, סתם נזירות היא כ"ט יום.

אמר מר:

אי אלו הן ימים שצריכין למלאות, הוי אומר שלשים.

מקשה הגמרא: מנין לך שהכוונה היא לימי החודש ויום שלשים, ואימא ד"ימים שצריכים למלאות" הוא שבת [ממש], כלומר: שלא יאסר בגילוח אלא עד שבת, שהרי השבת ממלאת את השבוע!? ^[12] ומשנינן שבת, מי איכא חסירותא!? כלומר: וכי יש שבוע שאינו בן שבעה ימים, כי אז אכן היה ראוי לקרוא את השבת שהיא ממלאת את השבוע, אבל כיון שאין שבוע בלי שבעה ימים שוב אין השבת נקראת שהיא ממלאת את השבוע; מה שאין כן בחודש, שפעמים הוא מלא ופעמים הוא חסר, ונמצא שיום השלשים ממלא את החודש. ^[13].

הערות

^[1] ולשון "סותר" אינו בדוקא, ולא נשנה לשון זה אלא אגב דברי תנא קמא, תוספות רבינו פרץ, ולפי זה אינו מביא קרבנות טומאה בסוף שבעת הימים; ואולם המפרש הביא שני פירושים בזה, האחד כהתוספות, והשני שחל עליו נזירות טומאה של שבעה ימים, ראה שם.

^[2] ומה שהוא סותר שלשים יום כשנטמא ביום מאה ואחד, הוא משום גזירה אטו יום שלשים של סתם נזירות [וכמו שנתבאר בהערה לעיל אליבא דרב מתנא], ואף שלפי בר פדא גם אם נטמא ביום שלשים אינו אלא משום גזירה אטו מי שנזר שלשים יום, צריך לומר דסבירא ליה לבר פדא שהכל גזירה אחת היא ואי לא הא לא קיימא הא, תוספות.

^[3] בפשוטו, לפי הפירוש המתבאר כאן על פי מהר"ף שבתוספות, אין הבנה לפיסקא זו, וראה "ארזי הלבנון" אות קיט.

^[4] אחרונים.

^[5] בהכרח שאין הכוונה שיהיה נזיר שלשים יום, שהרי לבר פדא אין נזירות אלא כ"ט יום, ושלשים יום שאמרו כאן היינו כמו "סתם נזירות שלשים יום" ששנינו במשנתנו, דהיינו כ"ט יום עם יום הבאת קרבנותיו ביום השלשים.

^[6] בפשוטו לאו דוקא אם נזר מאה יום, אלא הוא הדין אם נזר שלשים יום מפורשים ולא סתם נזירות.

^[7] א. שהרי כן משמעות הכתוב: נטמא ביום מלאת תן לו תורת סתם נזיר, הרי שעד השתא לא דיבר הכתוב בסתם נזירות אלא בנזירות מפורשת, ולכן אין דין זה אמור אלא במי שנזר מאה יום [או אפילו שלשים יום], אבל הנוזר סתם נזירות ונטמא ביום שלשים אינו סותר אלא שבעה בלבד, [ומלשון התוספות - שכתבו: אבל כי נדר נזירות סתם בהא לא איירי כלל שאם נטמא ביום מלאת שניתן לו עוד תורת נזיר "דודאי לא יהבינן ליה שלשים, כיון דאית ליה לרב מתנא מקצת היום ככולו" - נראה, שיש סברא בדבר לחלק בין נזירות מפורשת לנזירות סתם, וצריך תלמוד, וראה היטב החילוק בין נזירות מפורשת לנזירות סתם בדין מקצת היום ככולו שכתב מרן רי"ז הלוי [נזירות ד א] לדעת הרמב"ם]. ב. לשון התוספות הוא: "דגזירת הכתוב הוא לסתור שלשים, דעל כרחך ביום מלאת קאי, כי נטמא ביום ק אע"ג דמקצת היום ככולו, לא נימא כאילו נטמא יום קא אחר מלאת דאינו סותר אלא שבעה דהא אם לא נטמא היה צריך להשלים נמי כל יום ק', אם כן "יום מלאת" הוא. ביאור דבריהם: הוקשה להם, כיון שאנו אומרים "מקצת היום ככולו" אם כן משעבר מקצת היום כבר הוא "אחר מלאת", ואיך נלמד לטמאו שלשים יום ממה שאמרה התורה "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת", שהרי אין זה אלא אחר מלאת! ? וביארו, כי אף אם אנו אומרים מקצת היום ככולו, אין הפירוש שכל נזיר אחר שקיים מקצת יום האחרון, שוב אין זה תוך מלאת ימי נזרו, זה אינו, שלא מועיל "מקצת היום ככולו" אלא אם הביא קרבנותיו והפסיק את נזירותו, או אם נטמא שפסקה נזירות טהרה שלו ממילא, ולכן כשאנו דנים על טומאתו אם היא ב"יום מלאת" או אחר מלאת, כיון שאם לא שנטמא היה זה עדיין ב"יום מלאת" נקראת הטומאה שהיא היתה ביום מלאת, [ואחרים פירשו כוונתם, כיון שלכתחילה אין אומרים "מקצת היום ככולו", ונאמר בדעתם שהוא דין דאורייתא]. ובזה מתבארת גם סברת חכמים שהם אומרים שאם נטמא אחר מקצת היום סותר הוא את הנזירות, ואשר לכאורה צריך ביאור, כיון ש"מקצת היום ככולו"; אלא טעמם של חכמים היא, כי אף שעל ידי הטומאה כבר עברו ימי נזרו, מכל מקום כשאנו דנים על הטומאה עצמה, נחשבת היא כמי שהיתה בתוך ימי נזירותו, ולכן היא סותרת את הכל. ראה סיכום של פירוש המשנה לדעת רב מתנא ולדעת בר פדא לקמן טז א במשנה, ובהערות שם.

^[8] לשון התוספות הוא: תלמוד לומר קדוש יהיה גדל פרע ואין גידול פחות משלשים יום כמנין "יהיה". ויש לפרש כוונתם בשני אופנים: האחד ד"יהיה" לפי רבי יאשיה הוא לימוד על שיעור גידול שער שהוא שלשים יום, ולא על מנין ימי הנזירות עצמם, ואין שיטתו לגמרי כדרב מתנא, וכפירוש זה משמע בלשון הרא"ש. השני: ד"יהיה" הוא לימוד על מנין ימי הנזירות, ולשון "גידול שער" הוא לשון ימי נזירות, וקצת משמע כפירוש זה, בתחלת דברי התוספות ד"ה מאי לאו. וראה במשנה לקמן טו א "שאין תגלחת פחותה משלשים יום", וראה בספרי סוף פיסקא כה וב"עמק הנצי"ב" שם.

^[9] נתבאר על פי המאירי, והתוספות קיצרו.

^[10] לשיטת הרא"ש שהלימוד מ"יהיה" הוא על גידול פרע ולא על מנין ימי הנזירות, וכמבואר בהערה לעיל, הא דאמרינן "כתנאי" אינו על מקור הדרשה אלא על עיקר הדין, וכמו דלבר פדא לכולי עלמא אינו כרבי יונתן במקור הדברים אלא בעיקר הדין, ראה עמק הנצי"ב סוף פיסקא כה.

^[11] ראה מה שתמה רבינו עקיבא איגר על זה.

^[12] מאירי, ולפי דבריו אף אם יחול שבת לאחר יום תיפקע נזירותו; ובדברי המפרש לא משמע כן.

^[13] נתבאר על פי המאירי, [וטעויות סופר יש שם].

אמר [יכול היה לומר] לך בר פדא: אימא סיפא [אמור את סוף] המשנה, ר' אליעזר אומר: אינו סותר (שובר) ומונה מחדש עוד אלא שבעה ימים של נזירות. אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי שלשים יום בעינן [צריכים אנו] לנזירות, אם כן נסתור כולהו [שיסתור את כל הימים כולם], שהרי זהו עדיין בתוך ימי נזירותו. ומכאן שסתם נזירות היא בת עשרים ותשעה יום!

ודוחים: מכאן אין ראיה, שכן קסבר [סבור] ר' אליעזר: מקצת היום ככולו, וכאילו כבר סיים את הנזירות בתחילת יום השלושים.

ובעיקר שיטתו של ר' אליעזר מתקשים, תנן [שנינו במשנה]: האומר "הריני נזיר מאה יום", נטמא ביום מאה — סותר את הכל ולאחר שמקריב קרבן נזיר טמא חוזר ומונה מחדש מאה ימי נזירות. ר' אליעזר אומר: אינו סותר ומונה מחדש אלא שלשים יום בלבד. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שסבר ר' אליעזר שמקצת היום ככולו — אם כן נסתור [שיסתור] רק שבעה ימים, שייחשב לו כאילו נטמא לאחר שהשלים את ימי נזירותו, ואי לא סבר [ואם אינו סבור] שמקצת היום ככולו — ליסתור כולהו [שיסתור את כולם], שהרי נטמא בתוך זמן נזירותו!

ומשיבים: לעולם לא אמרינן [אין אנו אומרים] מקצת היום ככולו. ומקשים: אי הכי ליסתור כולהו [אם כך שיסתור את כל הימים כולם]! אמר ריש לקיש: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' אליעזר: אמר קרא [הכתוב] "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו" (במדבר ו, יג), התורה אמרה: אם נטמא ביום מלאת, בדיוק ביום שנשלמה בו הנזירות — תן לו תורת נזיר סתם, שיסתור רק כדי נזירות אחת, וסתם נזירות היא בת שלושים יום.

א עד כאן הדיונים בעיקרי שיטות רב מתנא ובר פדא. ומעתה מציעים, לימא כתנאי [האם נאמר שנחלקו כמחלוקתם של תנאים], ששנינו בברייתא: נאמר בפרשת נזיר "עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו"(במדבר ו, ה),

שומעני (שומע אני) מתוך זה שמיעוט "ימים" שנים, שבכך יצא חובת נזירות — תלמוד לומר "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה) — אין גידול שער פחות משלשים יום, אלו דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר: אינו צריך לראיה זו, שהרי הוא אומר "עד מלאת הימים" אי אלו הן ימים שצריכין למלאת — הוי אומר שלשים כי זמן חודש הלבנה הוא עשרים ותשעה יום וחצי, וכדי למלא את הימים משלימים את החודש לשלושים יום. ונמצא שרק בתקופה של חודש יש משמעות של "מלאת הימים".

ולענייננו, מאי לאו [האם לא] נאמר שרב מתנא הוא שאמר כדעת ר' יאשיה, שהראיה היא מהפסוק "קדוש יהיה גדל פרע", ולכן נזירות היא בת שלושים יום, ובר פדא הוא שאמר כדעת ר' יונתן שלמדים מימי החודש שהם עשרים ותשעה, ולכן אף נזירות היא בת עשרים ותשעה יום?

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב מתנא: אין מחלוקת בדבר, שכן כולי עלמא [לדעת הכל] שלשים יום בעינן [צריכים אנו], והכא [וכאן] בשאלה אחרת: האם "עד" משמעו ועד בכלל, שהתאריך שנאמר בו "עד" נמצא בכלל מנין זה, או לא, בכך פליגי [נחלקו]; ר' יאשיה סבר [סבור] "עד מלאת הימים "ולא עד בכלל ולכן אין יום שלושים נכלל, ואם כן אין להוכיח מן הכתוב שנזירות היא בת שלושים יום, ונמצא שיש צורך ללמוד מ"גדל פרע שער ראשו". ואילו ר' יונתן סבר [סבור]: "עד" ועד בכלל, ולכן הוא לומד את ההלכה שנזירות היא בת שלושים יום מלשון הכתוב במישרין. כיון שהוזכרה ברייתא זו, מפרשים את האמור בה.

אמר מר [החכם] ר' יונתן: אי אלו הן ימים שצריכין למלאות — הוי אומר שלשים. ושואלים: מנין שמדובר פה בחודש, שיש בו שלושים יום? ואימא [ואמור] שבת (שבוע) שגם הוא נשלם ביום השבת הבא לאחר ששת ימי החול! ודוחים: שבת (שבוע) מי איכא חסירותא [האם יש בו צד חסרון] שיש לומר בו שכאשר באה שבת הרי הוא שבוע מלא? אלא דווקא בחודשים יש חסרים ומלאים, ולכן יש מקום לדבר על "מלאת הימים".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Bar Padda could have said to you: Say the latter clause of that mishna: Rabbi Eliezer says: It negates only seven days. If it enters your mind that we require thirty days for a term of naziriteship, the nazirite should negate all of them, since he is still in the middle of his naziriteship. This proves that an unspecified naziriteship is only twenty-nine days long.

The Gemara responds that Rav Mattana can explain Rabbi Eliezer’s opinion as follows: This does not prove that an unspecified term of naziriteship is less than thirty days, as Rabbi Eliezer holds that the legal status of part of the day is like that of an entire day, and it is viewed as though the nazirite has completed his term of naziriteship at the start of the thirtieth day.

The Gemara raises a difficulty with Rabbi Eliezer’s opinion. We learned in the mishna (16a): If one says: I am hereby a nazirite for one hundred days, if he became impure on the one hundredth day, it negates the entire tally. He must bring offerings for having become impure, and he then begins his term of naziriteship anew. Rabbi Eliezer says: It negates only thirty days. The Gemara comments: And if it enters your mind that Rabbi Eliezer holds that the legal status of part of the day is like that of an entire day, the nazirite should negate seven days because it is considered as though he became impure after completing his term of naziriteship. And if he does not hold that part of the day is like an entire day, he should negate all of the days, since he became impure during his naziriteship.

The Gemara answers: Actually, we do not say that the legal status of part of the day is like that of an entire day. The Gemara asks: If that is so, then let him negate all of the days. Reish Lakish said that this is the reason of Rabbi Eliezer: The verse states: “This is the law of the nazirite, on the day when the days of his consecration are complete” (Numbers 6:13). The Torah stated: If he became impure on the day of the completion of his term of naziriteship, give him the halakha of an unspecified nazirite, and he must recount an unspecified term of naziriteship, which is thirty days.

§ Until this point the Gemara has been attempting to prove whether the halakha is in accordance with the opinion of Rav Mattana or bar Padda. The Gemara now suggests: Let us say that this is parallel to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: The verse states: “Until the days are complete, in which he consecrated himself to the Lord, he shall be holy, he shall let the locks of the hair of his head grow long” (Numbers 6:5).

I hear from this: The least amount of days that the plural “days” can indicate is two, implying that one can become a nazirite for a term of two days. Therefore, the verse states: “He shall be holy, he shall let the locks of the hair of his head grow long,” and there is no significant growth of hair in less than thirty days. This is the statement of Rabbi Yoshiya.

Rabbi Yonatan says: This proof is not needed, as the verse says: “Until the days are complete.” What are the days that require completion? You must say this is referring to the days of a month. Since a lunar cycle lasts for approximately twenty-nine and a half days, some months are twenty-nine days, whereas full months are thirty days. This demonstrates that a term of naziriteship must be at least one month.

The Gemara suggests: What, is it not the case that Rav Mattana said in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya, who derives the minimum length of a term of naziriteship from the phrase “he shall be holy, he shall let his hair grow long,” and therefore a term of naziriteship lasts thirty days, and bar Padda said in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan, who derives this halakha from the length of a month, and since a month can be twenty-nine days, the minimum length of a term of naziriteship is also twenty-nine days?

The Gemara responds: Rav Mattana could have said to you: Everyone agrees that we require a term of naziriteship to last at least thirty days, and here they disagree with regard to whether “until” means until and including. Rabbi Yoshiya holds that “until the days are complete” indicates that a term of naziriteship must last until, but not necessarily including, the thirtieth day of a full month. Consequently, he derives the minimum length of a term of naziriteship from the phrase “he shall let the locks of the hair of his head grow long.” And Rabbi Yonatan holds that the term “until” means until and including the thirtieth day of a full month, and he derives the minimum length of a term of naziriteship from the phrase “until the days are complete.”

The Gemara now analyzes the baraita that cites the opinions of Rabbi Yoshiya and Rabbi Yonatan. The Master, Rabbi Yonatan, said: What are the days that require completion? You must say this is referring to the thirty days of a full month. The Gemara asks: But say it is referring to the seven days of a week. The Gemara responds: In the case of a week, is there ever a week that is lacking? All weeks are seven days. Conversely, since some months are twenty-nine days and others are thirty days, it can be said that the thirtieth day completes that which was lacking.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר׳ אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה פירש כיון דבעי למיעבד תגלחת דטומאה בתר הזאת שלישי ושביעי עוד צריך למנות שבעת ימי טהרה כדי לעשות תגלחת טהרה דלא מצי למיבצר בין תגלחת לתגלחת בציר מז׳ יומי כדכתיב גבי מצורע וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישלח מחוץ לאהלו שבעת ימים וכתיב והי׳ ביום השביעי יגלח את כל שערו וגומר אלמא בין תגלחת לתגלחת בעינין ז׳ ימים כדי שיצמח כשיעור לכוף ראשו לעיקרו שיהא ראוי לגילוח עיין לקמן בריש פרק שלישי:

אינו סותר אלא שבעה. כלומר אינו סותר כלל אלא ממתין שבעת ימי טומאתו ואז יביא קרבנותיו. ואף על גב דטמא משלח קרבנותיו שאני נזיר דכתיב על כפי הנזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ואי סלקא דעתך קסבר ר' אליעזר מקצת היום ככולו נסתור שבעה. פירוש לא נסתור כלל. ואי לא סבר מקצת היום ככולו נסתור כולהו כיון שנטמא ביום אחרון של נזירות.

אמרה תורה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. כלומר לעולם לית ליה מקצת היום ככולו אלא דגזרת הכתוב היא שאם נטמא ביום אחרון של נזירותו אפילו אם נזר נזירות מרובה אינו סותר אלא שלושים יום בתורת סתם נזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

אמר ריש לקיש לעולם לא קסבר מקצת היום ככולו קודם הבאת קרבנותיו. והא דלא סתר הכל היינו טעמא דאמר קרא זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו התורה אמרה ביום מלאת תן לו תורת נזיר. ואף על גב דמשמעות דקרא מיירי ביום הבאת קרבנותיו אפילו הכי ביום מלאת משמע יום השלמת נזירותו. דכי נטמא יום אחרון לנזירותו בין נזירות שלושים בין נזירות ק' יום אינו סותר אלא בתורת סתם נזיר שזהו שלושים יום. תוספי הרא"ש ז"ל:

אמרה תורה נטמא ביום מלאת תן לו כו'. לכאורה איתותב רב מתנא דלא משני תלמודא אלא אליבא דרב פדא. ואיכא דאמרי דרב מתנא מוקי לה באומר שלמים:

תלמוד לומר קדוש יהיה גדל פרע ואין גידול פרע פחות משלשים יום. דהכי משמע כמנין יהיה גדל פרע.
אי אלו הן ימים שצריכין מלאת אלו ימי החדש שפעמים הן כ"ט ופעמים ממלאין את החדש ועושין אותו משלשים יום. ובר פדא דאמר כר' יונתן עד מלאת עד אותו יום שממלאין בו את החדש ולא יום מלאת בכלל. ור' יאשיה נמי אית ליה עד ולא עד בכלל ולהכי דריש ליה מקדוש יהיה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ובר פדא כר' יונתן וקסבר עד יום שלשים. שממנו ממלאים חדש חסר ולא עד בכלל. והאי דקאמר הוי אומר שלשים יום לענין גלוח הוא דקאמר שמגלח יום שלשים. הר' עזריאל ז"ל:

גמרא א"ה ליסתור כולהו אר"ל כו' זאת תורת הנזיר כו'. קשה מדוע לא מתרץ בדרשה דברייתא דלקמן (יט ב) אליבא דר"א והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים. הביאו התוס' בד"ה קסבר ר"א. וי"ל דרצה לתת טעם ג"כ להא דסותר שלשים ע"ש בתד"ה ה"ג נטמא:

שם ריו"נ אומר א"צ כו'. בס"י הגי' רבי אומר עי' א"מ וב"ר והגהת הב"ח. ול"נ דא"א לגרוס רבי דא"כ איך ס"ד דב"פ כוותיה ולא עד בכלל כמש"כ התוס' והא מצינו לו בערכין (יח) דס"ל עו"ע בכלל:

אמר לך בר פדא אימא סיפא ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא ז'. כנגד אותן ימים שמונה בהן שלישי ושביעי מחמת טומאה: ואי ס''ד דבעינן שלשים ניסתור כולהו. אלא לאו דאין עיקר נזירות [לר''א] אלא כ''ט יום ומאי טעמא דר' אליעזר דאמר דסותר ז' משום דצריך לגלח לאחר שהזה עליו שלישי ושביעי מחמת טומאה כדמפרש ביה קרא ביום השביעי יגלחנו ובדין הוא דאינו צריך לסתור מהן כלום שהרי עברו עליו כ''ט יום בטהרה אלא משום דהשתא נתגלח על הטומאה וקים להו לרבנן דאין שיער מתגדל כדי לכוף ראשו של זה בצד עיקרו של זה בפחות מז' ימים ולהכי אמר רבי אליעזר דצריך שיהא סותר ז' ומונה ז' אחרים כנגדן והכי נמי מפרש טעמא דרבי אליעזר לקמן ואי קשיא אמאי לא מתרץ בר פדא הכי כרישא מאי טעמא סותר את הכל משום דנעשה כאומר שלמין היינו טעמא דלא מתרץ לה הכי דקסבר דכיון דנטמא לאחר כ''ט יום לא מדחינן ליה מקרבן כולי האי עד שלשים אחריני דילמא אתי למיעבר על נזריה ואתי לידי תקלה: ל''א רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא ז' דבעי הזאה שלישי ושביעי ואח''כ יביא קרבן נזיר בטהרה אלמא קסבר דעיקר נזירות שלשים חסר א' ובדין הוא דאינו סותר כלל והאי דסותר ז' כדי שיביא קרבנו בטהרה: לא לעולם אימא לך דסבר רבי אליעזר שלשים בעינן כו' ורב מתנא אמר לך לעולם אימא לך לר' אליעזר לא הוי נזירות פחות משלשים יום והאי דאמר אם כן ניסתור להו לכולהו היינו טעמא דלא סתר להו דקסבר מקצת יום שלשים שעבר עליו בטהרה ככולו דמי: תנן הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל. ואפי' לבר פדא הואיל דקאמר מאה יום שלמים משמע: ואי ס''ד דסבר ר' אליעזר מקצת היום ככולו לסתור ז'. ותו לא כי נטמא ביום ק' שהרי כבר עבר נזירותו כשנטמא ולדבריך אי לא סבר מקצת היום ככולו ליסתור להו לכולהו ואמאי קאמר אינו סותר אלא שלשים: לעולם לא סבר מקצת היום ככולו. והאי דקאמר אינו סותר אלא שלשים יום מסייע ליה לבר פדא והאי דקאמר אי לא סבירא ליה דמקצת היום ככולו ואכתי לא שלימין אמאי לא סתר לכולהו אמר ריש לקיש היינו טעמא דרבי אליעזר כו': זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו. בין לנזירות שלשים בין לנזירות מאה תן לו תורת נזיר דהיינו שלשים והיינו דקאמר אינו סותר אלא שלשים: אלו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר ל'. דחדשה של לבנה אינו אלא כ''ט וחצי ופעמים שהוא צריך להשלים למנין שלשים לאפוקי שאר ימים של עשרים ושל ארבעים שאינן צריכין למלאת דמשמע דתיהוי נזירות באותן ימים שצריכין למלאות כמה הן (הרי) כ''ט: רבי יאשיה סבר דהאי דכתיב עד מלאת עד ל' משמע ולא שלשים בכלל להכי איצטריך גדל פרע שאין גידול שיער פחות משלשים: ורבי יונתן סבר עד ועד בכלל. ולא איצטריך לן מגדל פרע דאלו מעד מלאת הימים נפקא: אמר מר אי אלו הן ימים שצריכים למלאות הוי אומר שלשים. דמשמע דתהוי נזירות סתם שלשים יום: ואימא שבת. כדי שבוע הוי סתם נזירות דהוי ששה ימים אתי יום שביעי וממלא לה לשבוע ואימא דעד מלאת הימים עד מלאת שבוע קאמר: מאי חסירותא איכא. דבעי השלמה כולהי שבועי כי הדדי נינהו ומשום הכי ליכא למימר דאיירי בהו קרא אבל חדש דאיכא חסירותא דאיכא חסר ואיכא מלא איכא לך למימר האי לחדש הוא דאתא קרא:

קסבר רבי אליעזר מקצת היום ככולו. השתא חוזר לרב מתנה וליישב דברי רבי אליעזר אליבא דתנא קמא כי היכי דלרבנן משך נזירות שלשים יום ה''נ לרבי אליעזר דאדרבה מדרבנן [נשמע] לר' אליעזר דבמשך נזירות לא פליגי וכ''ת א''כ לר' אליעזר נסתור כל שלשים יום קסבר רבי אליעזר מקצת היום ככולו ואפילו נטמא קודם הבאת קרבנותיו דאחרי שעשה מקצת נזירות ביום שלשים ואח''כ נטמא חשיב כנטמא ביום שלשים ואחד על כן אינו סותר אלא ז' תימה דאמרינן לקמן והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים וי''ל דהאי סברא לא מהניא אלא דלא סתר מאה אבל שלשים מיהא סותר ורבנן סברי לא אמרינן מקצת היום ככולו היכא דנטמא קודם הבאת קרבנותיו ולהכי סותר כל שלשים יום ובהא פליגי רבנן ור' אליעזר אליבא דרב מתנא: תנן הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים ואי ס''ד סבר ר' אליעזר מקצת היום ככולו לסתור ז'. לרב מתנא פריך ואי ס''ד [לאו] מקצת היום ככולו כלומר לבר פדא ליסתור כולהו כל ק' יום: אמר ריש לקיש. כבר פדא ולא אמרינן מקצת היום ככולו וכ''ת אמאי אינו סותר כולהו אמר ר''ל כו' אמרה תורה נטמא ביום מלאת דהיינו ביום ק' שהוא יום מלאת נזרו תן לו תורת נזרו כלומר שיעשה עוד תורת סתם נזירות שלשים יום וגזירת הכתוב שלא יסתור כולו וא''ת לבר פדא לרבי אליעזר כי נטמא יום ל' אמאי אינו סותר אלא ז' נסתור שלשים כדריש לקיש תן לו תורת נזיר וי''ל דהתם אחר מלאת הוה לבר פדא שהרי סתם נזירות הוי כ''ט לבר פדא ואם תאמר התינח לבר פדא אלא לרב מתנא דקאמר לרבי אליעזר מקצת היום ככולו אף בנטמא קודם הבאת קרבנותיו ביום ק' לא נסתור אלא ז' וצריך לדחות ולומר דעתה איירי בשאמר הריני נזיר מאה יום שלמים דהשתא ליכא למימר מקצת היום ככולו כיון דאמר שלמים ומ''מ אינו סותר כולם מדרשא דריש לקיש דכי נטמא ביום מלאת גזירת הכתוב שלא יסתור אלא שלשים וקשה דבמתני' סתמא קתני ק' יום ולא קתני שלמים ועוד אדמפלגי לר' אליעזר בין נטמא ביום שלשים דאינו סותר אלא ז' לנטמא ביום ק' דסותר שלשים ליפלוג לעולם בנטמא ביום ק' עצמו במה דברים אמורים כשאמר שלמים שלשים אבל לא אמר שלמים לא סתר אלא ז' דמקצת היום ככולו ונראה למהר''ף דמתניתין איירי דאמר מאה יום ולא אמר שלמים ודקשיא לך לרב מתנא אליבא דר' אליעזר כיון דאמרינן דמקצת היום ככולו אף בנטמא ביום ק' לא נסתור אלא ז' לא תיקשי דאמר ר''ל ותירוץ זה מסיק לשניהם דגזירת הכתוב הוא לסתור שלשים דע''כ ביום מלאת קאי כי נטמא ביום ק' אע''ג דמקצת היום ככולו לא נימא כאילו נטמא יום ק''א אחר מלאת דאינו סותר אלא ז' דהא אם לא נטמא היה צריך להשלים נמי כל יום ק' אם כן יום מלאת הוא וגזירת הכתוב כי נטמא ביום מלאת שיסתור ל' יום ואם תאמר ברישא נמי כי נטמא ביום ל' לר' אליעזר אמאי אינו סותר אלא ז' יסתור כל שלשים שהרי נטמא ביום מלאת ויש לומר דמשמעות דקרא משמע דאיירי בדמפרש נזירותו ולא בסתם נזיר מדקאמר נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר פירוש סתם נזירות מכלל דעד השתא לאו בסתם נזירות קיימא אבל כי נדר נזירות סתם בהא לא איירי כלל שאם נטמא ביום מלאת שנתן לו עוד תורת סתם נזיר דודאי לא יהבינן ליה שלשים כיון דאיתא לרב מתנא ולבר פדא דנזירות הוי כ''ט להכי אינו סותר אלא ז' (בו) לר' אליעזר אבל בסיפא איירי כשנדר בפירוש שלשים אז לא הוי נמי סתם נזיר דהא פירש שלשים יום ובההיא מודה רבי אליעזר כי נטמא ביום שלשים דסותר שלשים דבדידיה נמי איירי קרא דזאת תורת הנזיר: שומע אני מיעוט ימים שנים. ויהיה סתם נזירות ב' ימים תלמוד לומר קדוש יהיה גדל פרע ואין גידול פחות משלשים יום כמנין [יהיה]: שהן צריכין למלאות הוי אומר [שלשים]. כלומר חדש שפעמים משלשים יום ופעמים חסר א': מאי לאו רב מתנא כרבי יאשיה. דדריש יהיה ובר פדא כר' יונתן דדריש מעד מלאת ולא עד בכלל דהיינו כ''ט יום אמר לך רב מתנא דכו''ע שלשים כוותיה דרבי יאשיה סבר בכל דוכתין עד ולא עד בכלל הילכך [יהיה] איבעי למימר ורבי יונתן סבר בכל דוכתין עד ועד בכלל ולא איצטריך דרשא דיהיה אלא מעד מלאת נפקא ולבר פדא צריך לומר תנאי היא: ואימא שבת. שהשבת ממלא השבוע: מי איכא חסירותא. הא כל ימי השבועות שלמים בשבת אבל החדשים יש מלאים ויש חסרים:

נזיר ו ע"ב - טקסט הדף

דף ו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד