דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

נזיר ז ע"א - טקסט הדף

ואימא שנה מי מנינן ליומי והא רבנן דקיסרי אמרי מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר {שמות יב-ב} לחדשי השנה חדשים מחשבין לשנים ולא ימים לשנים:
מתני' אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפילו מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום:
גמ' אמאי והא מכאן ועד סוף העולם קאמר הכי קאמר אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם תנן הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני אומדים כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני פחות משלשים יום נזיר שלשים יום ואם לאו נזיר כמנין הימים ואימא הכא נמי אריכא לי הא מילתא כמכאן ועד מקום פלוני אמר רבא שהחזיק בדרך וליהוי כל פרסה ופרסה אמר רב פפא באתרא דלא מני פרסי וליהוי כל אוונא ואוונא מי לא תנן הריני נזיר כעפר הארץ וכשער ראשי וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחד לשלשים יום כל מילתא דאית ביה קיצותא לא קתני והתניא הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם הרי זה נזיר עולם אפילו מאה שנה אפילו אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם רבה אמר שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו גבי יומי נמי הא כתיב {בראשית א-ה} ויהי ערב ויהי בקר יום אחד התם לאו דמפסקי מהדדי הוא מאי קאמר יממא וליליא חד יומא הוא ולעולם לא מפסקי מהדדי רבא אמר למה לך אקשויי כולי האי שאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת:
מתני' הריני נזיר ויום אחד הריני נזיר ושעה אחת הריני נזיר אחת ומחצה ה''ז נזיר שתים:
גמ' למה לי למיתנא כל הני צריכי דאי תנא הריני נזיר ויום אחד הכא הוא דאמרינן אין נזירות ליום א' אמטו להכי קמני תרתין אבל הריני נזיר ושעה אחת לימני ל' ואחד יום קמ''ל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

עוד מקשה הגמרא: ואימא "ימים שצריכים למלאות" הוא שנה, שפעמים היא מלאה כשהחדשים מלאים, ופעמים היא חסרה כשהחדשים חסרים!? [1]

ומשנינן: הרי הכתוב אומר "עד מלאת הימים", ומי מנינן שנה ליומי [וכי מונים שנה לימים]!? [2]

והא רבנן דקיסרי אמרי: מנין שאין מונין ימים לשנים, שאם צריכה השנה עיבור יוסיפו לה ימים? [3] שנאמר: "לחדשי השנה", חדשים מחשבין לשנים, ולא ימים לשנים.

מתניתין:

בין אם אמר אדם: הריני נזיר [נזירות] אחת גדולה -

ובין אם אמר: הריני נזיר [נזירות] אחת קטנה - [4]

ואפילו אמר: הריני נזיר [5] מכאן ועד סוף העולם - אין הוא נזיר אלא שלשים יום, ובגמרא יתבאר יותר. [6]

גמרא:

שנינו במשנה: אפילו נזיר מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום:

תמהה הגמרא: אמאי? וכי למה לא יהא נזיר אלא שלשים יום!?

והא "מכאן ועד סוף העולם" קאמר, ומשמעות דבריו היא שיהא נזיר כאורך הזמן שמהלך אדם מכאן ועד סוף העולם שהוא חמש מאות שנה, ויהא נזיר חמש מאות שנה!? [7] ומשנינן: לא נתכוין זה להאריך את זמן נזירותו מעבר לסתם נזירות. [8] אלא הכי קאמר: "אריכא לי הדא מילתא [ארוכה הנהגת הנזירות בעיני] כאילו נמשכת היא מכאן ועד סוף העולם".

ומקשינן מהא דתנן לקמן:

"הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני", אומדים [משערים]: כמה ימים של הילוך יש מכאן ועד מקום פלוני -

ואם מספר הימים הוא פחות משלשים יום, הרי זה נזיר שלשים יום שאין נזירות פחותה משלשים יום.

ואם לאו - שמספר הימים הוא יותר על שלשים יום - הרי זה נזיר כמנין הימים.

ותיקשי: אימא הכא - כשאמר "מכאן ועד מקום פלוני" - נמי לא נתכוין זה לקבוע זמן לנזירותו, שאם לא כן היה אומר את מספר הימים שמכאן ועד מקום פלוני -

אלא הכי קאמר: "אריכא לי הא מילתא כמכאן ועד מקום פלוני", וכשם שאנו אומרים במשנתנו כשאמר: "מכאן ועד סוף העולם"!? [9]

אמר תירץ רבא: התם - באומר "מכאן ועד מקום פלוני" - עוסקת המשנה במי שהחזיק בדרך לילך לאותו מקום פלוני, וכשעומד להתחיל ללכת, נדר, ומסתמא מפני אונסי הדרך קיבל עליו את הנזירות כדי להנצל מסכנת הדרך לסך מהלך הימים עד אותו מקום. ולכן אף שלא אמר את מספר הימים, מסתמא כוונתו להיות נזיר כמספר הימים שמכאן ועד מקום פלוני. [10] עוד מקשה הגמרא על משנתנו שהאומר "מכאן ועד סוף העולם", אין אנו מפרשים את דבריו כפשוטם:

וליהוי כל פרסה ופרסה?

כלומר: נפרש את כוונתו שקיבל על עצמו הרבה נזירויות כמספר הפרסאות שמכאן ועד סוף העולם!? [11] ומשנינן: משנתנו עוסקת באתרא דלא מני פרסי [במקום שאין דרך להגדיר מרחק לפי מספר הפרסאות].

ואכתי מקשינן על משנתנו:

וליהוי כל אוונא ואוונא [מהלך יום נקרא "אוונא"], [12] כלומר: קיבל עליו הרבה נזירויות כמנין הימים שאדם מהלך מכאן ועד סוף העולם, ולגלח כל שלשים יום!?

מי לא תנן: הריני נזיר כעפר הארץ, וכשער ראשי, וכחול הים, הרי זה נזיר לעולם [13] בכמה נזירויות זו אחר זו, ומגלח אחת לשלשים יום שהוא סוף כל נזירות -

הרי שמפרשים אנו את דבריו שקיבל על עצמו נזירויות הרבה, ואין אנו מפרשים לקולא שכוונתו לומר "אריכא לי האי מילתא כאילו אמרתי הריני נזיר כמנין שער ראשי"!? [14]

ומשנינן הן על הקושיא שנפרש דבריו "כל אוונא ואוונא" והן על הקושיא הקודמת "וליהוי כל פרסה ופרסה":

כל מילתא דאית ביה קיצותא [קצבה] לא קתני בההיא משנה.

כלומר: עד כאן לא אמרנו שאנו מפרשים את דבריו למספר נזירויות ולא לומר ש"אריכא לי מילתא", אלא במקום שאין לדבר קצבה, שלא היה יכול לומר את מספר הנזירויות. אבל כשאמר "מכאן ועד סוף העולם" שיודע הוא את מספר הימים לפי חשבון חמש מאות שנה, בהכרח שכוונתו לומר ש"אריכא לי מילתא", שאם לא כן היה אומר את המנין. [15]

והתניא [בניחותא] שיש חילוק בין דבר שיש לו קיצבה לדבר שאין לו קיצבה:

האומר: הריני נזיר כל ימי חיי, שאינו יודע כמה ימי חייו, או שאמר: הריני נזיר עולם, [16] הרי זה נזיר עולם, ומיקל ראשו מפעם לפעם כפי דעות התנאים בזה.

אבל אם קצב את הזמן, אפילו שאמר: הריני נזיר מאה שנה, ואפילו אמר: הריני נזיר אלף שנים, אין זה "נזיר עולם" שמיקל ראשו מזמן לזמן, אלא נזיר הוא לעולם.

כלומר: לכל ימי חייו ויותר עד מאה או אלף שנים, ואינו מיקל ראשו כלל. [17]

רבה אמר טעם אחר למה ב"מכאן ועד סוף העולם" אין אנו מפרשים את דבריו לנזירויות הרבה כמנין הימים שמכאן ועד סוף העולם, כמו האומר "הריני נזיר כעפר הארץ וכשער ראשי וכחול הים" שאנו מפרשים את דבריו למספר נזירויות עד אין מספר:

כי שאני שערות ראשו [וכן עפר הארץ וחול הים], הואיל ומובדלות זו מזו, ועל כן מתפרשים דבריו לנזירויות הרבה. מה שאין כן ימים, שאינם מובדלים זה מזה, ועל כן אין לפרש את דבריו לנזירויות הרבה כמנין הימים שמכאן ועד סוף העולם.

וכיון שאין לפרש את דבריו לנזירויות הרבה, שוב אין אנו מפרשים שרצה נזירות אחת לחמש מאות שנה, שאם כן היה אומר חמש מאות שנה, אלא כוונתו לומר "אריכא לי".

אך תמהה הגמרא: גבי יומי נמי, מובדלים הם זה מזה. דהא כתיב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ומאמר הכתוב "יום אחד", משמע שהוא בא להבדילו מן היום שלאחריו!? ומשנינן: התם - "יום אחד" שאמרה תורה גבי ימים - לאו דמפסקי מהדדי הוא [אין זה משום שמובדלים הם זה מזה], אלא מאי קאמר [הכי קאמר]: [18] יממא וליליא, היום והלילה שלפניו חד יומא הוא, ונפקא מינה לשבת ויום טוב שהיום הולך אחר הלילה. ולעולם ימים לא מפסקי מהדדי, אין הם מובדלים זה מזה, אלא נוגעים זה בזה. רבא אמר: למה לך אקשויי כולי האי? [למה לך להקשות כל כך הרבה] מה ההבדל בין משנתנו לאומר הריני נזיר כשער ראשי, והרי החילוק הואא פשוט: כי שאני התם, היינו במשנתנו, דהא קתני: הריני נזיר "אחת" גדולה, ואפילו נזיר מכאן ועד סוף העולם", והמילה "אחת" מתייחסת גם לאומר "הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם", שכך אמר: "הריני נזיר [נזירות] אחת מכאן עד סוף העולם". ואם כן, הרי אמר בפירוש שהוא נזיר נזירות אחת, ולא כמה נזירויות. [19]

מתניתין:

אמר אדם: הריני נזיר, ויום אחד, היות והסמיך מילת "נזיר" ליום, מפרשים דבריו כאילו אמר: הריני נזיר, ונזיר יום אחד -

או שאמר: הריני נזיר ושעה אחת, היות ונסמכה מילת נזיר לשעה, מפרשים דבריו שהוא מקבל סתם נזירות, ועוד שעה אחת של נזירות -

או שאמר: הריני נזיר אחת ומחצה, שאף כי לא הסמיך מילת נזיר ל"מחצה" הרי זה משום שלא היה יכול לומר "הריני נזיר ומחצה" שאין לדבריו אלו משמעות כלל, ולכן מתפרשים דבריו כאילו אמר "הריני נזיר, ונזיר מחצה" דהיינו עוד מחצת נזירות -

הרי זה בכל אלו נזיר שתים [נוהג שתי נזירויות], היות שכל המקבל על עצמו יום או שעה או חצי נזירות הרי זה נזיר שלשים יום, [20] ונמצא שקיבל על עצמו שתי נזירויות.

גמרא:

מקשה הגמרא: למה לי למיתנא [למה צריך התנא לשנות] את כל הני שלש דוגמאות!?

ומפרשת הגמרא: צריכי!

דאי תנא "הריני נזיר ויום אחד" בלבד, ולא הוה תני "הריני נזיר ושעה אחת", הייתי אומר:

הכא הוא דאין נזירות ליום אחד, אמטו להכי קמני תרתין [לפיכך מונה הוא שתי נזירויות].

אבל "הריני נזיר ושעה אחת", לימני שלשים ואחד יום.

קא משמע לן. [21]

הערות

[1] כך פירשו התוספות. והמאירי פירש "נימא שנה, שהרי יש בה חודש העיבור, שממלא את השנה הפשוטה". ולפי פירוש התוספות, ביאור הפסוק הוא לפי קושיית הגמרא: מנין ימי הנזירות הוא שנים עשר פעמים כ"ט יום [היינו שמ"ח יום] אם "עד ולא עד בכלל", ואם "עד ועד בכלל" יהא מנין ימי הנזירות שנים עשר פעמים שלשים יום [היינו ש"ס יום]. ודבר זה חידוש הוא, שהרי השנה המתמלאת היא שנת לבנה הנמנית לפי החדשים כפי שמילאום בית הדין או חיסרום, ואילו לענין נזירות נבוא לתת דין שנה הנמנית לפי מספר ימים קצוב; ויש מי שאומר, שאכן זו היא דחיית הגמרא. ב. כתב הרא"ש: והוה מצי לשנויי "תפשת מרובה לא תפשת". וב"משמר הלוי" [פנינים ואגרות] העיר, שמדברי הרא"ש יש ראיה למה שדנו בו האחרונים [ראה טורי אבן ראש השנה י ב, וערוך לנר שם, ו"ערוך לנר" סוכה ה ב על תוספות ד"ה תפסת] אם אף במקום שהמרובה הוא חומרא אומרים "תפשת מרובה לא תפשת", ומשום שיש לומר, שרק להקל אין תופשין את המרובה, ומדברי הרא"ש מוכרח שאף כשהמרובה הוא חומרא, כללא הוא שאין תופסין את המרובה. עוד העיר שם, שמדברי הרא"ש יש להוכיח ש"תפשת מרובה לא תפשת" הוא בתורת ודאי ולא בתורת ספק, ראה מה שכתב רבינו עקיבא איגר ביומא עב א.

[2] המאירי פירש לפי שיטתו, שקושיית הגמרא היתה שהחודש הוא הממלא ועד אותו חודש ינהג נזירות: "עד מלאת הימים" כתיב, ושנה בחודש היא מתמלאת ולא בימים. ולפי פירוש התוספות בקושיית הגמרא, ביאור תירוץ הגמרא הוא, שאף על פי שבפועל מתמלאת השנה על ידי ימים שפעמים החדשים חסרים ופעמים הם מלאים, מכל מקום לפי האמת מתמלאת השנה על ידי החדשים, אלא שהימים מילאו את החודש והחודש מילא את השנה, כי אין אנו אומרים שבשנה כך וכך ימים, אלא "יב חדשים בשנה", אלא שהחדשים אינם שוים.

[3] כן מפרשים התוספות. וכן פירש הרמב"ם בהלכות קידוש החודש. ובמגילה ה א איתא: אמר רבי אבא אמר שמואל: מנין שאין מונין ימים לשנים?", ופירש רש"י: כגון שאמר קונם יין שאני טועם לשנה, מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואם נדר באחד בניסן אסור עד אחד בניסן הבא, אע"פ שיש עדיין יא יום שימות החמה יתירין על ימות הלבנה, או פעמים שאנו עושין חדשים חסרים. וכן פירש כאן המאירי. ותמה על זה בקרן אורה כאן ובטורי אבן שם, כיון שבנדרים הרי "הלך אחר לשון בני אדם", ואין דין זה תלוי במקראות.

[4] כן פירש המאירי את המשנה, וכן יש לפרש את כוונת התוספות שכתבו "כלומר: לא שנא כי אמר גדולה ולא שנא כי אמר קטנה". ויש מפרשים את דבריהם באופן אחר, ומילת "אחת" אינה מלשון הנודר, וכאילו אמרה המשנה "אחת קטנה ואחת גדולה" כלומר: בין זה ובין זה, והביאם ב"ארזי הלבנון" הערה קכד. ואולם מדברי התוספות בגמרא משמע בפשיטות לא כן, וכמו שהעיר שם באות קמב, וראה מה שהביא שם ליישב.

[5] בגמרא יתבאר אם משנתנו עוסקת כשאמר: הריני נזיר אחת מכאן וכו', וכמו "הריני נזיר אחת גדולה" או לא.

[6] נחלקו התוספות והרמב"ם [וראה עוד דעת המפרש בזה] בביאור הפיסקא הראשונה והשניה שבמשנתנו, וכאן יתבאר ביאור הפיסקא הראשונה, ובגמרא יתבאר ביאור הפיסקא השניה: דעת התוספות: לפיכך המקבל עליו נזירות גדולה או נזירות קטנה, הרי הוא נזיר שלשים יום, משום שאין כוונתו כלל להאריך או לקצר את זמן הנזירות, אלא "גדולה" היינו "גדול עלי הנזירות דטריחא עלי", ו"קטנה" היינו ד"לא טריחא עלי כלל", ולכן אין זו אלא סתם נזירות שהיא שלשים יום, וטעם הפיסקא הראשונה, דומה מה למה שאמרו בגמרא בפיסקא השניה: "אפילו מכאן ועד סוף העולם", שאין כוונתו אלא לומר: "אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם". ובמשנה למלך [נזירות ג ה] הקשה על לשון התוספות, שכתבו: "או קטנה כלומר דלא טריחא עלי כלל": למה הוצרכו לומר כן, והרי אפילו אם תפרש כפשוטו, הרי כל המקבל נזירות פחות משלשים יום, הרי הוא נזיר שלשים יום! ? וראה מה שכתב בזה בברכת ראש. וב"משמר הלוי" [פנינים ואגרות] הביא ליישב, דקא משמע לן שאינו מקבל על עצמו נזירות קטנה פחותה משלשים יום, אלא שממילא היא שלשים יום כיון שאין נזירות פחותה משלשים יום, אלא שכוונתו לקבל סתם נזירות שהיא שלשים יום. ונפקא מינה, לפי מה שדן המנחת חינוך במצוה שסח לומר, שהמקבל על עצמו נזירות פחותה משלשים יום, אף שהנזירות מתפשטת לשלשים יום, מכל מקום אינו עובר בלאו ד"בל יחל" כיון שסוף סוף הוא לא קיבל על עצמו שלשים יום, ואם כן כשאמר "קטנה" הרי זה כקבלת סתם נזירות שעובר על"בל יחל" כל שלשים יום. דעת הרמב"ם בפרק ב מהלכות נזירות הלכה א: "סתם נזירות שלשים יום, כיצד מי שאמר הריני נזיר אין פחות משלשים יום, ואפילו אמר הריני נזיר נזירות גדולה עד מאד הרבה הרי זה נזיר שלשים יום שהרי לא פירש זמן", ומשמע שנתכוין הרמב"ם לכלול בלשונו גם את הפיסקא הזו של המשנה [אם כי נזירות קטנה לא הביא הרמב"ם כלל, וצ"ע], והיינו שלפי שיטת הרמב"ם בכלל דין "סתם נזירות שלשים יום" כל המקבל עליו נזירות ללא פירוש זמן, ואפילו אם נתכוין להאריך את זמן נזירותו, כיון שלא פירש זמן הרי זה בכלל "סתם נזירות" שהיא שלשים יום, [וראה בחידושי מרן רי"ז הלוי נזירות ד א, שהביא מכמה מקומות שכן היא דעת הרמב"ם] ; וכן פירש המאירי: "הואיל ומכל מקום לא פירט זמן, אינו נזיר אלא שלשים". ולדעת הרמב"ם והמאירי יש לומר, שמשנה זו היא פירושה של המשנה הקודמת ששנינו בה: "סתם נזירות שלשים יום", וכאן מפרשת המשנה כיצד היא "סתם נזירות". וביאור הפיסקא השניה יתבאר בגמרא על פי דרך התוספות, ובהערות בגמרא תתבאר שיטת הרמב"ם.

[7] מה שלא הקשתה הגמרא כן גם על הפיסקא הראשונה, שהרי אמר שהוא מקבל עליו נזירות גדולה, ויהיה נזיר יותר מ"סתם נזירות"! ? היינו משום שכשאמר "גדולה" ולא פירש זמן, מסתבר לחז"ל שאין כוונתו להאריך את הזמן, אלא כפי שפירשו התוספות שנתכוין לטורח, אבל כאן שאמר "מכאן ועד סוף העולם" שיש לפרש כוונתו לחמש מאות שנה, על זה הקשתה הגמרא "ואמאי"; וזה הוא שאמרו במשנה "אפילו", ומשום שזה חעידוש גדול יותר. ודעת הרמב"ם בכל זה יתבאר בהמשך הסוגיא בהערות.

[8] א. ביארו התוספות את טעם הדבר שאנו מפרשים כן "דאם הוא רוצה לומר מכאן ועד סוף העולם היה לו להזכיר מנין סוף העולם, דיודע הוא שפיר דהעולם יש בו חמש מאות שנה מהלך, והיה לו לומר חמש מאות שנים, ולפיכך אזלינן לקולא". וראה ב"ארזי הלבנון" אות קכז שהביא בשם האחרונים לדון אם כוונתם היא שבכל מקום שהוא עומד יש מהלך חמש מאות שנה, כיון שהעולם הוא כדורי, ראה שם. ב. כתב המשנה למלך [נזירות ג ה], דלפי דברי התוספות משמע, שאם יאמר הנודר שלא ידע כי מהלך העולם הוא חמש מאות שנה אכן יהיה נזיר חמש מאות שנה, והאריך בזה. ג. ביאור שיטת הרמב"ם בפיסקא השניה של המשנה, ובדברי הגמרא: לשון הרמב"ם [נזירות ג א] הוא: "סתם נזירות שלשים יום, כיצד מי שאמר מי שאמר הריני נזיר אין פחות משלשים יום, ואפילו אמר הריני נזיר נזירות גדולה עד מאד הרבה, הרי זה נזיר שלשים יום שהרי לא פירש זמן". וכוונת הרמב"ם היא לדין משנתנו, ולדעתו כל המשנה דין אחד הוא, שכל שלא פירש זמן הרי זה בכלל סתם נזירות. ובביאור קושיית הגמרא ותירוצה, כתב בחידושי מרן רי"ז הלוי [נזירות ד א] לדעת הרמב"ם, שקושיית הגמרא היתה: ש"מכאן ועד סוף העולם" משמע שהוא שקיבל עליו נזירות עולמית ואם כן יהא נזיר עולם, ומשני הגמרא, שלא נתכוין רק לנזירות גדולה וארוכה כמכאן ועד סוף העולם, ולא לנזירות עולמית. ומפי השמועה אמרו משמו גם בדעת הרמב"ם, שקושיית הגמרא היתה שהרי זה כמי שפירש נדרו לחמש מאות שנה.

[9] הקשה המשנה למלך [נזירות ג ה]: לפי מה שכתבו התוספות לעיל את הטעם שאנו מפרשים את דבריו "מכאן ועד סוף העולם" שכוונתו לומר "אריכא לי מילתא", שהוא משום שאם לא כן היה אומר חמש מאות שנה, כיון שיודע הוא כי כך הוא מהלך העולם, אם כן נפרש את המשנה ב"מכאן ועד מקום פלוני" שהוא אינו יודע את משך הזמן לילך עד אותו מקום, ולכן מתפרשים דבריו כפשוטו, שהרי אף כשאומר "מכאן ועד סוף העולם" אם אינו יודע את משך הזמן הרי הוא נזיר לעולם! ? ותירץ: מאי פסקה, שמשנה אחת עוסקת באופן שאינו יודע והשניה ביודע, והרי מסתבר שכולן עוסקות או במי שיודע או במי שאינו יודע, ראה שם.

[10] בפשוטו יהא נפקא מינה לדינא בין ההוה אמינא של הגמרא למסקנתה בביאור המשנה [מלבד שלפי תירוץ הגמרא אין דין זה אמור אלא במי שהחזיק בדרך]: לפי ההוה אמינא של הגמרא יש לנו למנותאת מספר ימי מהלך אדם בינוני מכאן ועד מקום פלוני, וכעין ש"מכאן ועד סוף העולם" היה מתפרש חמש מאות שנה, שהוא לפי חשבון מהלך אדם בינוני; וגם לא יובאו ימי המנוחה ההכרחיים בחשבון, כשם שאינם מובאים בחשבון "מכאן ועד סוף העולם". ואילו לפי מסקנת הגמרא, יהא מספר ימי נזירותו כמספר ימי הילוך שלו, וגם ייכללו ימי המנוחה ההכרחיים בחשבון הנזירות, כיון שהוא מקבל עליו את הנזירות משום אונסי הדרך, אחרונים.

[11] כתבו התוספות: ואין להקשות: אם כן היה לו לומר מנין סוף העולם, דיש לומר דניחא ליה טפי שיהא כל פרסה ופרסה בפני עצמו שיוכל לגלח עצמו בסוף כל שלשים יום. וביאר המשנה למלך [נזירות ג ה] את כוונתם: כלומר, טעמא מאי דוחקים אנו את עצמנו לפרש "טריחא לי מילתא" ואין אנו מפרשים את דבריו כפשוטם, היינו משום דאם איתא שחמש מאות שנה קיבל על עצמו, היה לו לומר הריני נזיר חמש מאות שנה, ואם כן נאמר שכוונת דבריו שכמנין הפרסאות שיש עד סוף העולם קיבל על עצמו נזירויות, וכי תימא אם כוונתו היא להיות נזיר עולם, היה לו לומר הריני נזיר חמש מאות שנה, זה אינו, משום שנוח לו יותר שיהא כל פרסה ופרסה בפני עצמו, שיוכל לגלח עצמו בסוף כל שלשים יום, כי לשונו סובל שלשה פירושים: או קבלת נזירות לחמש מאות שנה, או שקיבל על עצמו מנין נזירויות כמנין הפרסאות שיש עד סוף העולם, או שלא קיבל על עצמו אלא נזירות אחת לשלשים יום, ובשלמא את הפירוש הראשון אי אפשר לפרש בדבריו, שאם כן היה לו לומר "חמש מאות שנה", אבל הפירוש השני הרי ניתן להיאמר, ומשום שנוח לו לומר לשון זו כדי שיוכל לגלח בסוף כל שלשים יום, עד כאן תוכן דבריו. ועדיין לא נתבאר, שהרי כשם שיודע אדם את משך זמן ההליכה עד סוף העולם, כך יודע הוא את מנין הפרסאות לפי חשבון מהלך אדם ביום עשרה פרסאות, ואם כן היה לו לומר הריני מקבל על עצמי כך וכך - כאשר יצא החשבון - נזירויות, [ואכן בהמשך הסוגיא אומרת הגמרא סברא זו, אך מכל מקום מאי סלקא דעתין]! ? ובחזון איש [סימן קלז ססק"ט] כתב בהמשך דברי הגמרא גבי כל אוונא ואוונא דהיינו כל יום, "אי מפרשינן שמקבל נזירות הרבה ויגלח כל שלשים, נקל לשון זה של מכאן עד כו' מלומר ימים, דיצטרך לפרש דבריו שאינו מקבל חד נזירות אריכא", ולדבריו הוא הדין גבי פרסאות.

[12] משנה למלך נזירות ג ה; ובחזון איש קלז ססק"ט פירש לשון"אוונא" שהוא מלון, כלומר: כל לינה ולינה דהיינו יום, וכן מצינו ברש"י תענית יא א ד"ה מאוונא לאוונא, וכן פירש כאן המאירי.

[13] כן היא הגירסא בתוספות.

[14] ראה תוספת ביאור במשנה למלך נזירות ג ה; ובחזון איש סימן קלז סק"י כתב, שהגמרא מוכיחה ממשנה זו שני דברים: האחד, ש"מכאן ועד סוף העולם" מתפרש נזירויות הרבה, והשני, שאין אנו אומרים "אריכא לי מילתא", ראה שם.

[15] במשנה למלך [נזירות ג ה] הוסיף ביאור: שהמקשה היה סבור שההכרח ממה שלא אמר את מנין השנים שיש מכאן ועד סוף העולם, אינו מועיל רק לשלול את הפירוש שכוונתו לנזירות של חמש מאות שנה, אבל אם אנו דנים שכוונתו לומר נזירויות הרבה כמנין הפרסאות או הימים, זה אינו נשלל, ותירץ לו התרצן שאף זה נשלל מאותה הוכחה עצמה ממה שלא הזכיר את המנין, וראה עוד שם בד"ה עוד כתבו התוספות ומשני.

[16] כתב הרמב"ם [ג יא] "מי שאמר הריני נזיר לעולם או הריני נזיר כל ימי חיי הרי זה נזיר עולם", והיינו שהרמב"ם גורס כן בגמרא, שלא כגירסאות שלנו שאמר "הריני נזיר עולם"; וראה בחזון איש [קלז יג] שלפי גירסתנו, כיון שהברייתא אומרת בסוף הענין "אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם", יש ללמוד, שהאומר: "הריני נזיר לעולם" אינו בדין נזיר עולם להקל ראשו, ראה שם.

[17] א. ראה מה שתמהו על הדמיון במשנה למלך [נזירות ג ה] ובחזון איש [קלז י], וראה במאירי, וראה מה שכתב לבאר בחידושי מרן רי"ז הלוי [נזירות ג יא] לדעת הרמב"ם. ב. כתב המשנה למלך שם [ד"ה עוד כתבו התוס' והתניא]: ומצינו כיוצא בה גבי גט, שהנותן גט לאשתו, ואומר: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין, אין זה גט משום שהיא אגודה בו לעולם מחמת תנאי זה ואין זה "כריתות", אבל אם קצב לתנאו זמן אפילו שהוא ארוך מימי חייה, הרי זה כריתות והגט כשר. ג. בחידושי מרן רי"ז הלוי [נזירות ד י], הוכיח מכאן, שהמקבל עליו נזירות לזמן שאי אפשר לו לקיימו, וכגון לאלף שנים, הרי זה נזיר לאלף שנים, ולא נזיר עד סוף ימי חייו, ראה שם, וחלק בזה על המנחת חינוך, ראה שם.

[18] לשון נזיר משונה.

[19] אבל שאר האמוראים סבורים, שמילת "אחת" אינה מתייחסת לאומר "הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם" אלא לאומר "גדולה" ו"קטנה" בלבד; ויש מפרשים, ששאר האמוראים סבורים שמילת "אחת" אינה מדברי האומר, וכפי שכבר נתבאר משמם בהערה במשנה, [ראה "ארזי הלבנון" אות קמב].

[20] כתב במנחת חינוך [מצוה שסח אות יג בנדמ"ח] שרק אם יכולה הנזירות להתפשט לשלשים יום אז חל נזירות לשלשים יום, אבל כשהנזירות אינה יכולה להתפשט לשלשים יום מאיזה טעם, אז חל עליו נזירות פחותה משלשים יום. והביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם [נזירות ד י] "מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי, הרי זה אסור לשתות יין ולהטמא ולגלח לעולם", הרי שיכול לקבל עליו נזירות של פחות משלשים יום. ואולם מרן רי"ז הלוי [על הרמב"ם שם] דחה ראיית המנחת חינוך, דבאמת הנזירות חלה על שלשים יום כמו נזירות דעלמא, כי כך הוא דינה של עצם הנזירות שאינה פחותה משלשים יום, ובעל כרחך חלותה היא על שלשים יום עם הבאת קרבנות וכל דיני נזירות, ואך שמת באמצע ולא יוכל לקיים, וזה לא איכפת לן, וראה עוד שם שהאריך בזה.

[21] זה לשון התוספות בביאור הצריכותא: הריני נזיר ויום אחד, הכא הוא דאין נזירות ליום אחד, פירוש, דחשבינן ליה כאילו אמר "הריני נזיר ונזיר יום אחד", ואילו אמר "הריני נזיר ונזיר יום אחד", ואין נזירות ליום אלא שלשים יום, להכי מני תרתי נזירות, אבל אמר "הריני נזיר ושעה אחת" כאילו אמר נזיר שעה אחת למנין שלשים, דסלקא דעתין דדי לנו מאותה שעה לעשות יום ומצרפינן בהדי שלשים יום, ויהיה שלשים ואחד יום, קא משמע לן כיון דיש להוסיף על דבורו נוסיף נזירות שלם. וב"ברכת ראש" כתב לבאר את דבריהם: דנזירות נמנו לימים, להכי חשבינן כאילו אמר "נזיר" תרי זימני "הריני נזיר, ונזיר יום אחד", אבל שעות, כיון דנזירות אינו נמנה לשעות, הוה ליה כאילו אמר חד זימנא "נזיר ושעה נוספת" ודי לנו שיזור שלשים ואחד יום.

ואימא [ואמור] שהכוונה לשנה? שהרי אף בשנים יש חסירה ומליאה! ודוחים: מי מנינן ליומי [האם אנו מונים את השנה לימים]? והא רבנן דקיסרי אמרי [והרי חכמי קיסרי אומרים]: מנין שאין מונין ימים לשנים, אלא מחשבים את השנים על פי חודשים — שנאמר: "לחדשי השנה" (שמות יב, ב), לומר לנו: חדשים מחשבין לשנים ולא ימים לשנים, ומשום כך מה שיש בו מילוי של ימים — הוא חודש בלבד.

א משנה אמר אדם: "הריני נזיר אחת גדולה", או שאמר: "הריני נזיר אחת קטנה", או אפילו אמר: "הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם", בכל המקרים הללו — הריהו נזיר שלשים יום.

ב גמרא שנינו במשנה שאף אם נדר "הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם" — הריהו נזיר שלושים יום. ושואלים: אמאי [מדוע] יהיה נזיר רק שלושים יום? והא [והרי] במפורש "מכאן ועד סוף העולם" קאמר [הוא אומר]! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש להבין את דבריו: אריכא [ארוך] לי הדא מילתא [דבר זה] של נזירות, בגלל הקשיים שבו, כמכאן ועד סוף העולם.

על כך מקשים: תנן [שנינו במשנה], האומר "הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני" — אומדים כמה ימים של הליכה יש מכאן ועד אותו מקום פלוני, ואם היה זה מרחק הליכה של פחות משלשים יום — הרי הוא נזיר שלשים יום, שאין נזירות בפחות מכן. ואם לאו, [לא] שהוא מרחק הליכה יותר משלושים יום — הרי הוא נזיר כמנין הימים שיש ללכת עד אותו מקום פלוני. ואימא הכא נמי [ונאמר גם כן כאן באותה משנה] בפירוש דבריו: אריכא [ארוך] לי הא מילתא [דבר זה] של נזירות כאילו הייתי צריך ללכת מכאן ועד מקום פלוני, אך כל כוונתו היתה לנזירות של שלושים יום בלבד!

אמר רבא: באותה משנה מדובר במי שהחזיק בדרך, שהחל ללכת כבר באותה דרך, ונראה שכוונתו היתה שמקבל על עצמו נזירות עד שיגיע למקום פלוני. ושואלים: מדוע מונים את ימי הנזירות לפי מנין הימים שיש ללכת עד שם? וליהוי [ושתהיה] כל פרסה (מידת מרחק) ופרסה נחשבת כיחידה לענין זה, וימנה מספר נזירויות כמנין הפרסות! אמר רב פפא: מדובר במשנה באתרא [במקום] שלא מני פרסי [מונים פרסות].

ושואלים עוד: וליהוי [ושתהא] כל אוונא ואוונא [תחנה ותחנה] בה לנים אנשים בסוף כל יום הליכה נחשבת כיחידה לעצמה, ולפי מנין זה יימנו מספר נזירויות ולא מספר ימים! מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: האומר "הריני נזיר כעפר הארץ", או שאמר "הריני נזיר כשער ראשי", או "כחול הים" — הרי זה נזיר עולם, שכן מניחים אנו שקיבל על עצמו נזירויות כמנין שערותיו או כגרגרי העפר והחול, ומגלח אחד לשלשים יום. משמע שאנו דנים כל פרט מאלה כקבלת נזירות לעצמה!

ודוחים: כל מילתא דאית ביה קיצותא [דבר שיש בו קיצבה] התנא לא קתני [שונה] בדין זה. כי כאשר מקבל עליו נדר נזירות בדבר שאין בו מנין ברור (כמו עפר הארץ) אין לומר שמקבל עליו נזירות אחת שימיה כמנין גרגרי העפר — שהרי אינו יודע מה מספרם. מה שאין כן כשקובע בדבר קצוב, כמו מהלך למקום מסויים, שאז יש להניח שכוונתו היתה למספר ימים קצוב.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא], האומר: "הריני נזיר כל ימי חיי", או "הריני נזיר עולם" — הרי זה נזיר עולם כאבשלום. ואולם האומר: הריני נזיר לתקופה קצובה, אפילו מאה שנה, או אפילו אלף שנים — אין זה נזיר עולם, עם ההלכות המיוחדות לו. אלא בפועל הריהו נזיר לעולם, שהרי קבע זמן ארוך ביותר לנזירותו, ואין חייו ארוכים דיים כדי להשלימה. ומכל מקום משמע שיש הבדל בין נזירות שיש לה קצבה לזו שאין לה הגדרה קצובה.

רבה אמר: שאני [שונות] הן שערות מפרסות ומתחנות המנוחה שבדרך הואיל ומובדלות זו מזו, ולכן האומר "כשער ראשי" הרי יש בכך התייחסות למספר של פרטים נבדלים, ומכאן — נזירויות נפרדות.

ומקשים: גבי יומי נמי הא כתיב [אצל ימים גם כן הרי נאמר] "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א, ה), כלומר, יום נבדל לעצמו, ומדוע לא נאמר שכאשר הוא נוזר "מכאן ועד מקום פלוני" — הרי הוא מקבל על עצמו נזירויות כמנין הימים!

ומשיבים: התם לאו [שם אין] הכוונה דמפסקי מהדדי [שנפרדים הימים זה מזה] הוא, שהרי כולם רצף אחד הם. אלא מאי קאמר [מה אומר] הכתוב — יממא וליליא חד יומא [יום ולילה יום אחד] הוא, ולעולם הם לא מפסקי מהדדי [נפרדים זה מזה].

ועל השאלה ששאלנו בתחילה על משנתנו: והרי "מכאן ועד סוף העולם" הוא אומר, ונתקשינו בדבר, רבא אמר: למה לך אקשויי כולי האי [להקשות את כל זה], שהקושיה אינה קיימת מעיקרה, שאני התם [שונה שם] במשנתנו דהא קתני [שהרי שנה] "הריני נזיר אחת" וכיון שאמר "אחת", אין אנו מונים אלא לפי מה שאמר — בגודלה של נזירות אחת, ולא יותר מזו.

ג משנה האומר: "הריני נזיר ויום אחד", או שאמר: "הריני נזיר ושעה אחת", או "הריני נזיר אחת ומחצה" — הרי זה נעשה נזיר שתים, כלומר, שתי נזירויות זו אחר זו. שכיון שאמר "הריני נזיר" — חלה עליו נזירות אחת שלימה, בת שלושים יום, ואם הוסיף בקבלת נזירותו זמן נוסף ("יום אחד", "שעה אחת", "מחצה") — התכוון לנזירות נוספת, וכיון שאין נזירות בפחות משלושים יום, ממילא הוא נזיר שנית.

ד גמרא שואלים: למה לי למיתנא [לשנות] את כל הני [אלה]? הלא היה יכול להביא רק דוגמה אחת ונלמד ממנה את השאר! ומסבירים: צריכי [צריכים] כל הדברים להיאמר, משום דאי תנא [שאילו היה שונה] רק "הריני נזיר ויום אחד", אפשר היה לומר: הכא [כאן] הוא דאמרינן [שאנו אומרים] שנוהג שתי נזירויות. שכיון שהוסיף יום אחד לנזירות, הרי אין נזירות ליום אחד, אמטו להכי קמני תרתין [משום כך הוא מונה שתים], משום שאינו יכול להיות נזיר ליום אחד בלבד. אבל האומר "הריני נזיר ושעה אחת" לימני [שימנה] שלשים ואחד יום שהרי שעה אינה נחשבת כחלק ממנין החודש, ונאמר שהאריך זמן נזירותו ביום אחד של נזירות, וכאילו אמר "הריני נזיר שלושים ואחד ימים", על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שקיבל על עצמו זמן כלשהו לאחר קבלת נזירות אחת — הרי זו כקבלת נזירות נוספת, ואין נזירות פחות משלושים יום.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks further: But say it is referring to a year, which can also be full or lacking. The Gemara responds: Do we count years by days? Didn’t the Sages of Caesarea say: From where is it derived that one does not count days toward years, but that years are calculated according to months? As it is stated: “Of the months of the year” (Exodus 12:2). This teaches that months are calculated to comprise years, but days are not counted toward years. Therefore, only a month can be described as being completed by a particular day.

MISHNA: If one said: I am hereby a nazirite for one long term, or: I am hereby a nazirite for one short term, or even if one said: I am hereby a nazirite from now until the end of the world, in all these cases he is a nazirite for thirty days.

GEMARA: The mishna taught that even one who said: I am hereby a nazirite from now until the end of the world, becomes a nazirite for thirty days. The Gemara asks: Why does he become a nazirite for only thirty days? Didn’t he say: From now until the end of the world? The Gemara answers: This is what he is saying: Because of the difficulties it entails, it is as though this matter of naziriteship were as lengthy for me as the time from now until the end of the world.

The Gemara raises a difficulty: We learned in the mishna (8a): If one says: I am hereby a nazirite from here until such and such a place, one estimates how many days it takes to walk from here until such and such a place. If it is a distance of less than thirty days, he is a nazirite for thirty days, since this is the minimum term of naziriteship. And if not, i.e., if it takes more than thirty days to walk that distance, he is a nazirite in accordance with the number of days it takes to walk to that place. But here too, in that mishna, say that the individual intends to accept only a thirty-day term of naziriteship, and he means to say: This matter of naziriteship is as lengthy for me as the time it would take me to walk from here until such and such a place.

Rava said: That mishna is referring to one who had already set out on the way, so that it is apparent that his intention is to be a nazirite until he reaches his destination. The Gemara asks: Why is it assumed that he means to accept a single term of naziriteship that is the length of time it takes to travel to a certain destination? And let each and every parasang [parsa] be understood to refer to a separate term of naziriteship, such that the individual is understood to have accepted a separate term of naziriteship for each parasang that he must travel. Rav Pappa said: The mishna deals with a place where people do not measure distances in parasangs.

The Gemara asks further: And let each and every way station [avvana], where travelers lodge at night, be understood to refer to a separate term of naziriteship, such that the individual is understood to have accepted a separate term of naziriteship for each station that he passes along the way. Didn’t we learn in a mishna (8a): If one says: I am hereby a nazirite like the dust of the earth, or: Like the hair of my head, or: Like the sand of the sea, he is a nazirite forever, as it is understood that he accepted upon himself terms of naziriteship in accordance with the number of his hairs, or grains of dust, or sand, and he shaves once every thirty days?

The Gemara responds: Everything that has a fixed amount is not taught in this clause, which states that one is a nazirite forever. When one declares that he will be a nazirite for a length of time corresponding to an item that people consider infinite, e.g., the dust of the earth, his intention is not to define the length of a single term of naziriteship, as it is unknown how many grains of dust there are. However, when one mentions something that does have a fixed number, e.g., the number of days it takes to walk to a certain place, his intention is to define the length of a single term of naziriteship.

And similarly, it is taught in a baraita: If one says: I am hereby a nazirite all the days of my life, or: I am hereby a permanent nazirite, he is a permanent nazirite. However, if he said that he is a nazirite for a fixed period of time, even for one hundred years or even for one thousand years, he is not a permanent nazirite. Rather, he is a regular nazirite forever, since he will not live long enough to complete his term of naziriteship. This demonstrates that there is a difference between a naziriteship that lasts for a fixed time and a naziriteship that is unlimited.

Rabba said another reason for the distinction between one who accepts naziriteship based on the distance between places and one who accepts naziriteship based on the number of hairs on his head or the dust of the earth. Hairs are different, since they are separated from each other. Consequently, one who says: Like the hair of my head, is referring to distinct terms of naziriteship.

The Gemara asks: Also with regard to days, isn’t it written: “And there was evening and there was morning, one day” (Genesis 1:5), which indicates that each day is a separate unit? Consequently, one who vows to be a nazirite: From here until such and such a place, should be considered to have accepted upon himself distinct terms of naziriteship corresponding to the number of days it takes to travel to the designated destination.

The Gemara answers: The meaning of the verse there is not that days are separated from each other, because time is continuous. Rather, what it is saying is that the period of day and night is one calendar day, but actually days are not separate from each other.

The discussion above stemmed from the difficulty with the mishna’s case where one accepted naziriteship from now until the end of the world. Rava said: Why do you raise all these difficulties? It is different there, as it teaches that the individual said: I am hereby a nazirite for one long term. Since he specified that he is accepting one term of naziriteship, his statement is interpreted accordingly and is not interpreted as a reference to multiple terms of naziriteship.

MISHNA: If one said: I am hereby a nazirite and one day, or: I am hereby a nazirite and one hour, or: I am hereby a nazirite for one and a half, he becomes a nazirite for two consecutive terms of naziriteship. When he says: I am hereby a nazirite, he accepts upon himself one thirty-day term of naziriteship. When he subsequently adds an additional amount of time, e.g., an extra day, he thereby accepts upon himself an additional term of naziriteship, and the minimal term of naziriteship is thirty days.

GEMARA: The Gemara asks: Why do I need the mishna to teach all these cases rather than giving just one example of the mishna’s principle? The Gemara explains: All the cases are necessary, as, if the mishna had taught only the case where one said: I am hereby a nazirite and one day, one might have thought: It is here that we say that there is no naziriteship for one day, and therefore he must count two terms of naziriteship. However, if he said: I am hereby a nazirite and one hour, let him count thirty-one days. The mishna therefore teaches us that even in this latter case he must keep two terms of naziriteship.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואימא שנה. שפעמים צריכין למלאות חסרון השנה בימים יש פעמים השנה היא שנ"ג ימים ופעמים שנ"ד ופעמים שנ"ה והוה מצי לשנויי תפשת מרובה לא תפשת שנה מי מנינן לימים אין משלימין השנה בימים כי החדש פעמים ממלאין אותו ופעמים מחסרין ומתוך זה יגיעו ימי השנה לשנ"ג או לשנ"ד או לשנ"ה אבל משלימים אותה בחדש שפעמים מעברין אותה ומוסיפין עליה חדש כדאמרי רבנן התם דקסברי דחדשים אתה מונה להשוות שנת הלבנה לשנת החמה וממתינים עד שיגיע מותר ימי החמה על ימי הלבנה לחדש אחד ומוסיפין חדש א'. ואי אתה מונה בכל שנה ימים להוסיפן על שנת הלבנה להשוותן לשנת חמה. א"נ חדשים אתה מונה לשנה שפעמים יש בשנה שתים עשרה חדשי' ופעמי' י"ג ואם אמר קונם פירות האלו על שנה מונה מחדש שעומד בו עד חדש זה לשנה האחרת בין שהיא פשוטה בין שהיא מעוברת ואינו מונה ימים לשנה להוסיף על יב"ח עד שס"ה ימים:

ואמאי והא עד סוף העולם קאמר ומשמע שקיבל עליו נזירות עד סוף עולמו:

אריכא לי כו'. נזירות אחת שקבלתי עלי כבד עלי ודומה לי כאילו הוא עד סוף העולם וכיון דמצינא לתרוצה דבוריה הכי הוה דסתם נזיר להקל:

פחות מל' יום. אם יש עד אותו מקדום פחות ממהלך ל' יום אין נזיר פחות ל' יום ואם יש יותר הרי הוא נזיר כמנין הימים:

הכא נמי אריכא לי מלתא נזיר' שקבלתי עלי נראה לי ארוך וכבד כמכאן ועד מקום פלוני:

שהחזיק בדרך ומסתמא כדי להשמר מסכנת הדרך קיבל עליו נזירות כמנין ימי הדרך:

ולימא כל פרסה ופרסה הוי נזיר אמכאן ועד מקום פלוני קפריך דנימא דקיבל עליו מנין נזירות דמנין פרסאות עד מקום פלוני ואמתני' דכשער ראשי קא סמיך ונטר לאיתויי עד קושיא דבסמוך:

להוי כל אוונא ואוונא חד נזיר דנהי דלא מנו פרסי מ"מ מנו שיעור מהלך הימים ונימא שקיבל עליו נזירות כמנין הימים הריני נזיר כשער ראשי ה"ז נזיר עולם שקבל עליו נזירות כמנין שער ראשו ומגלח כל ל' יום ומביא קרבנותיו:

כל מלתא דאית ליה קיצותא לא קתני. דבר שיש לו קצבה כמו מכאן עד מקום פלוני לא אמרי' שיקבל עליו נזירות כמנין הימים שמכאן עד אותו מקום אבל שער ועפר וחול דבר שאין לו קצבה אין לומר שיקבל עליו נזירות א' כמנינן כי אין להם מנין הלכך ודאי חילוק נזיר יש כאן לכל א' נזירות א' וי"מ דאמתני' דמכאן ועד סוף העולם קא פריך דנימא דקיבל עליו נזירות במנין פרסאות או מהלך ימים כמכאן ועד סוף העולם ומפ' דאית ליה קיצותא דמהלך ת"ק שנה הוא העולם ולשון ראשון הגון. והתניא בניחותא הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם ה"ז נזיר עולם בין שאמר הריני נזיר כל ימי חיי בין שאמר הריני נזיר עולם הוא נזיר עולם ומיקל בתער ומביא קרבן משום דלית ליה קיצותא ק' שנה או אלף שנים אע"ג דלא יאריך כל כך ימים כיון דאית ליה קצותא הוא נזיר לעולם ואינו מגלח כל ימי חייו ולא אמרינן חדא נזיר' קיבל עליו:

שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו. הלכך אמרינן דגזירות כמנין שערות קבל עליו אבל מכאן ועד מקום פלוני סדנא דארעא חד הוא ופריך יומי נמי מובדלים זה מזה והו"ל למימר דבמנין ימים קבל עליו שאני התם דקתני הריני נזיר אחת אפריכא [קמייתא] קאי דפריך והא עד סוף העולם קאמר ומשני דהא דקתני ברישא א' גדולה ואחת קטנה אחת קאי נמי אסיפא דקאמר הריני נזיר אחת מכאן ועד סוף העולם הלכך נזיר אחת קבל עליו אלא דאריכא ליה מלתא כמכאן ועד סוף העולם:

הריני נזיר ויום אחד הריני נזיר ושעה אחת הריני נזיר א' ומחצה ה"ז נזיר שתים [באחד] מאלו (הנזירות) הלשונות שאמר קיבל עלי ב' נזירות ומגלח לסוף שלשים ונהוג נזירות אחרת דכיון דאמר הריני נזיר קבל עליו נזירות אחד וכי אמר תו ביום אחד הרי יש כאן נזירות אחרת דאין נזירות פחות מל' יום וכאילו אמר הריני נזיר ל' יום דיום א' חשוב כל' יום כיון דאין נזירות פחו' מל' יום וכן נמי הריני נזיר ושעה א' וכן נמי הריני נזיר א' ומחצה מפרשי' לה הריני נזיר א' והריני נזיר מחצה:

ואימא שנה. שפעמים צריכין למלאת חסרון השנה בימים שפעמים השנה היא שנ"ג ימים ופעמים שנ"ד ופעמים שנ"ה. והוה מצי לשנויי תפשת מרובה לא תפשת.

שנה מי מנינן לימים. אין משלימין השנה בימים כי החדש ממלאין אותו ופעמים מחסרין אותו ומתוך זה יגיעו ימי השנה לשנ"ג או לשנ"ד או לשנ"ה. אבל השנה משלימין אותה בחדש שפעמים מעברין אותה ומוסיפין עליה חדש כדאמרי רבנן דקיסרי דחדשים אתה מונה להשוות שנת הלבנה לשנת החמה וממתינין עד שיגיע מותר החמה על ימי הלבנה לחדש אחד. ואי אתה מונה בכל שנה ימים להוסיפן על שנת הלבנה להשותה לשנת החמה. אי נמי חדשים אתה מונה לשנים. שפעמים יש בשנה י"ב חדשים ופעמים י"ג חדשים. ואם אמר קונם פירות האלו עלי שנה מונה מחדש שעומד בו עד חדש זה לשנה אחרת בין שהיא פשוטה בין שהיא מעוברת. ואינו מונה ימים לשנה להוסיף על י"ב חדשים עד שס"ה ימים. תוספי הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אריכא לי הדא מלתא כו'. נזירות אחת שקבלתי כבר עלי ודומה לי כאלו הוא עד סוף העולם. וכיון דמצינן לתרוצי דבוריה הרי סתם נזירות להקל.

וליהוי כל פרסה ופרסה חד נזירות. אמכאן ועד מקום פלוני פריך דנימא דקבל עליו מנין נזירויות כמנין פרסאות עד מקום פלוני. ואמתניתין דכשער ראשי קא סמיך ונטר לאיתוייה עד קושיא דבסמוך. ויש מפרשים דאמתניתין כו' ככתוב בתוספות. ולשון ראשון הגון. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ובשיטה כתוב וז"ל: ואקשינן וליהוי כל פרסה ופרסה חד נזירות. יש מפרשים דאמתניתין פריך דקתני מכאן ועד סוף העולם אינו נזיר אלא שלשים ואמאי נימא דקבל עליו נזירויות כמנין כל פרסאות שמשם ועד סוף העולם ומגלח כל שלשים יום. ויש מפרשים דארבא פריך דאמר כשהחזיק בדרך. וליהוי כל פרסה ופרסא חדא נזירות דנימא הכי קאמר הרי עלי נזירות כמנין הפרסאות שמכאן ועד מקום פלוני שאני הולך שם ויהיה חייב מאה נזיריות של שלשים.

אמר רב פפא באתרא דלא מנו פרסה. פירוש ולא הוי דבר המסויים ואין לחלק נזירות כנגדן. והואיל ואי אתה יכול לחלק לנזירויות טוב לנו לומר דנזירות שלשים קבל עליו מלומר דחד נזירות אריכתא קבל עליו עד כאן. ולקמן כתב וז"ל: מה לך לאקשויי כולי האי שאני התם במתניתין דקתני הריני נזיר אחת. דמכאן ועד סוף העולם אהריני נזיר אחת קאי ולהכי אמרינן דנזיר שלשים יום ותו לא כיון דאמר הריני נזיר אחת דנזירות אחת היינו שלשים יום. ועד סוף העולם דקאמר הכי קאמר אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם. ומכאן ראיה לפירוש ראשון שכתבנו למעלה דכלהו פירכי אמתניתין דמכאן ועד סוף העולם פריך ליה דקתני בה אחת. דלמאי דתני רבא הא לא קתני אחת. עד כאן. וז"ל הרא"ש ז"ל לקמן: שאני התם דקתני הריני נזיר אחת. אפירכא דלעיל קאי דפריך והא עד סוף העולם קאמר. עד כאן:

מי לא תנן האומר הריני כשער ראשי. והא דלא אייתי לעיל הריני כשער ראשי גבי כל פרסה ופרסה משום דהכא איצטריך לאיפלוגי בין שער לשאר דברים כדמשני כל מילתא דאית בה קיצותא לא קתני כל דבר שיש לו קצבה לא קתני שקבל עליו נזירות. דודאי כשער ראשי דלא הוי קיצותא אית לן למימר שהוא מקבל עליו נזירות אבל לעיל אינו צריך לזה התירוץ:

למה לך לאקשויי כולי האי. דפרכת מפרסה ומאוונא שאני התם דהא קתני אחת גדולה מכאן ועד סוף העולם לכך נזיר שלשים יום ותו לא. דמשמע אחת דדמיא עלי כמכאן ועד סוף העולם. תוספי הרא"ש ז"ל:

רבה אמר למה לך לאקשויי כולי האי דקשיא לך מפרסה ואוונא. שאני הכא דקתני נזירות אחת הריני נזיר אחת גדולה כמכאן ועד סוף העולם. דמשמע אחת דדמיא ליה גדולה כמכאן דכיון דאחת קאמר ולא פירש יותר ליכא למימר נזירויות קאמר אלא חד נזירות סתם של שלושים יום. ולא שנא סתם במועט ולא שנא סתם במרובה. ואף על פי שרבה היה רבו של רבא נסדרו דבריו לבסוף לפי שהן עיקר. הר' עזריאל ז"ל:
מתני' הריני נזיר ויום אחד או שאמר הריני נזיר ושעה אחת או שאמר הריני נזיר ומחצה הרי זה נזיר שתים. פירוש דכי אמר הריני נזיר קבל עליו חד נזירות. וכי הדר אמר יום אחד או שעה אחת לאוסופי נזירות אחרינא אתיא. והרי הוא נזיר שתי נזיריות כל אחד ואחד משלשים יום דאין נזירות פחות משלשים יום. ומגלח לסוף שלשים. מיהו אם אמר הריני נזיר שלשים ואחד יום או שלשים ושתים כיון דפירש הימים אינו נזיר סתם אלא כמנין הימים שפירש. דהא אמר בפירוש אחד ושלשים יום דצירף הל' עם האחד משמע דאינו רוצה להיות נזיר כי אם ל"א יום. אבל לעיל דאמר הריני נזיר סתמא דהוי נזיר שלושים יום והדר אמר יום אחד דלא צירף סיום אחד עם הל' הוי נזיר שתים דאין לו ליום אחד עם מי לצרף והוי נזירות בפני עצמו:

גמ אבל אמר הריני נזיר ושעה אחת. לא רצה להוסיף נזירות אחרת שאין מונין נזירות לשעות אלא לימים ולא בא להוסיף כי אם יום אחד שמונין ימים לשעות והוי כאלו אמר אחד ושלשים יום. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והר' עזריאל פירש אי תנא הריני נזיר ויום אחד התם הוא דמני תרתי דאין נזירות ליום אחד. דהריני נזיר גרידא פסקא למלתא כאילו אמר בפירוש שלשים יום וכי הדר אמר יום אחד הוי כאילו אמר שלשים יום ויום אחד דקאמר רבא בסמוך דהוי נזיר שתים מדלא אמר ואחד יום. אבל הריני נזיר ושעה אחת אימא לימני אחד ושלשים ותו לא דהא אי אמר הריני נזיר שלשים ושעה אחם בפירוש קתני סיפא דמונה אחד ושלשים ותו לא דלא סגי דלא לימא הכי דהא לא מצי למימר שלשים ואחד שעה דאם כן הוי משמע כלן שעות. קא משמע לן דהריני נזיר הוי נזירות שלם מעצמו וכי הדר אמר יום או שעה הוי תחלת נזירות אחרת ואין נזירות פחות משלשים. דכיון דחל עליו שעה אין לו הפסק פחות משלשים. והא דהזכיר שעה הכי קאמר חל עלי בשעה אחת. עד כאן.

במשנה הריני נזיר אחת גדולה כו'. מהמפרש משמע דגריס אחת קטנה ברישא ונכון דשייך שפיר טפי סמיכת אפי' מכאן ועד סה"ע לאחת גדולה:

תד"ה ואמאי. פי' ולהוי נזיר לעולם. והתוי"ט הוסיף כמו במשנה דלקמן. משמע דר"ל כמו במשנה הסמוכה כעפר הארץ כו'. ול"ד דהכא אם תאמר דכוונתו ממש עד סה"ע ה"ל להיות נזיר נזירות אחת עד עולם ולא כהתם דהוה נזיר עולם בנזירות חלוקות:

אמר רבא שהחזיק בדרך. עמ"ש רש"י ותוס' והרב משנה למלך פ"ג ומ"ש אני הדל בס' הקטן שער יוסף דף כ"ה בנימוקי הוריות:

(ז סע"א) רבא אמר למה לך לאקשויי וכו'.—נראה שצ"ל: רב אשי אמר למה לך וכו' (כי היה כתוב "רב"א", והשמיטו סימן הקיצור).

ואימא שנה. שצריכה למלאות דפעמים יהיה שנ''ג ופעמים שנ''ד ופעמים שנ''ה: מי מנינן. שנה לימים הכא כתיב עד מלאת ימי חדש הוא דמנינן לימים ומשום הכי אמרינן דבשלשים של חדש איירי קרא אבל לא לשנה שאין מונין לה לימים אלא לחדשים: מתני' אמר הריני נזיר אחת קטנה. לא תהא פחותה משלשי' יום ואפילו אמר הריני נזיר יום אחד הרי זה נזיר ל' יום לפי שאין נזירות פחותה משלשים או שאמר הריני נזיר אחת גדולה אפילו אמר שתהא גדולה מכאן ועד סוף העולם הרי זה אינו נזיר אלא שלשים יום כדאמר בגמ' דאי אמר הכי משמע דאמר אריכא עליה הדא נזירות דשלשים כמכאן עד סוף העולם: גמ' אם יש מהלך עד אותו מקום פחות משלשים יום הרי זה נזיר שלשים יום. דלעולם אין נזירות פחות משלשים ואם יש משם עד מקום פלוני יותר ממהלך ל' יום כגון ארבעים יום או נ' יום הרי זה נזיר כמנין הימים דהוי כמאן דאמר הריני נזיר עד מ' יום או עד נ': ואמאי אימא הכא נמי. כי אמר מיכן ועד מקום פלוני דמשמע כמאן דאמר אריכא לי הדא מילתא דנזירות דשלשים יום כמהלך נ' דמכאן ועד מקום פלוני: אמר רבא. התם ליכא למימר הכי דכשהחזיק בדרך כבר עסקינן דהואיל והחזיק בדרך וקאמר מכאן ועד מקום פלוני מוכח מילתא דאדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהא בדרך קאמר ועוד כיון דהחזיק בדרך ליכא למימר דאריכא ליה מילתא כמכאן ועד מקום פלוני דהא חזינן דלא אריכא ליה דרך דהחזיק בדרך כבר: וקפריך אמתני' גופא דמכאן ועד מקום פלוני ולהוי כל פרסה ופרסה חד נזירות דדלמא האי דקאמר מכאן ועד מקום פלוני כל מנין פרסאות מכאן ועד מקום פלוני קבל עליו נזירות של שלשים ויהא מגלח בסוף כל שלשים ויביא שלשה בהמות ואי הוה עד התם מאה פרסאות ליהוי נזיר מאה נזירות: וליהוי כל אוונא ואוונא. דאיכא ממקום פלוני עד כאן כאילו קבל עליה חדא נזירות לכל אוונא דאי הוו עשרים אוונות ליחייב בכל עשרים של שלשים שלשים דמילתא דעבידא היא דמנו אינשי אווני כמה .. אוונות יש מכאן ועד מקום פלוני דבכל מקום מנו אווני מחוז של כרך שכולן תלויין לכרך ולשם השר תדיר ולשם פורעין המס ואוונא לועזין בני אדם קונטרד''א וכמו תאנת שילה (יהושע טז) וכמו תאנתה מי ישיבנה (ירמיה ב): מי לא תנן. בכי האי גוונא: הריני נזיר כעפר הארץ וכשיער ראשי הרי נזיר לעולם. ומגלח אחת לשלשים יום דמשמע דאמר הרי עלי נזירות כמנין שיער ראשי: כל מילתא דאית ביה קיצותא. כגון מכאן עד מקום פלוני לא קתני דליהוי כמאן דמקבל עליה נזירות שיהא מגלח בסוף כל שלשים ושלשים אלא כמאן דמקבל עליה חדא נזירות אריכתא עד מקום פלוני: והתניא. דמסייע הריני נזיר כל ימי חיי וכו' [ואם] אמר הריני נזיר עד מאה שנה או עד אלף שנים אין זה נזיר עולם שיהא מגלח בסוף השלשים: אלא נזיר לעולם. דכחדא נזירות אריכתא דמי ואינו מותר בתגלחת כל ימיו אבל היכא דלית ביה קיצותא כגון כשיער ראשי וכחול הים דאין לדבר קיצבה איכא למימר דלהכי אמר הכי דנזירות הרבה קבל עליו כמנין שיער ראשו והוא מגלח אחת לשלשים יום: רבה אמר שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו. איכא למימר דלמנין שערות קיבל עליו נזירות הרבה ולכך מגלח אחת לשלשים אבל אוונא ופרסי ליכא למימר הכי דהא ליתנהו מובדלות זו מזו דסדנא דארעא חד הוא איכא למימר חד נזירות אריכתא קיבל עליו כשיעור הימים שמיכן עד מקום פלוני: גבי יומי נמי. כי אמר כמכאן עד מקום פלוני אימא נמי כמנין הימים קיבל עליו נזירות של שלשים דהא יומי מיפסקי מהדדי כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד: התם. דכתיב קרא יום אחד לאו משום דאיפסקו מהדדי אלא האי דקאמר שהוא יום אחד דקיימא לן דליליא ויממא חד הוא שהלילה הולכת אחר היום ולעולם לא מיפסקי מהדדי ומשום הכי ליכא למימר כדאמרינן אלא חדא נזירות אריכתא כמיכן ועד מקום פלוני קיבל עליו: רבא אמר למה לך לאקשויי כולי האי שאני התם. טעמא מאי אמר כמ''ד אריכא לי מילתא מיכן ועד סוף העולם ואינו נזיר אלא שלשים דהא קאמר אחת דמשמע חדא נזירות היא בלבד הוא דקאמר והואיל דקאמר חדא לא אפשר דלא אמרינן דהכי משמע האי דקאמר מיכן ועד סוף העולם אבל היכא דקאמר מיכן ועד מקום פלוני ולא אמר אחת לא אפשר דאמינא לך דקביל עילויה בציר דמהלך הימים דאיכא מאותו מקום עד אותו מקום פלוני: מתני' אמר הריני נזיר ויום אחד. נזיר שתי נזירות דכיון דאמר הריני נזיר חיילא עליה נזירות ראשונה וכי הדר ואמר יום אחד או שעה אחת או אחת ומחצה שבנזירות חיילא עליה נזירות שניה וחייב שתים דקאמר ועוד מחצה דכי אמר הריני נזיר אחת חל עליו נזירות אחת וכי חזר ואמר ומחצה חל עליו נזירות שניה אבל אם אמר הריני נזיר שלשים ואחד או שלשים ושתים כיון שפירש אינו נזיר שתים אלא כמנין הימים שקבל עליו: גמ' למה לי למיתנא כל הני. דמחייב בה בנזירות שתים ליתני חדא ומינה ידענא לאחריני: צריכי. דאי הוה תני הריני נזיר ויום אחד הוה אמינא הכא הוא דאמרינן דמחייב בשתי נזירות דכי אמר הריני נזיר חיילא עליה נזירות והאי דהדר ואמר ויום אחד אדעתא דנזירות אחריתי קאמר ליה לפי שאין נזירות ליום אחד דהוי כמאן דאמר הריני נזיר יום אחד דחיילא עליה נמי נזירות שלשים: אבל כי אמר הריני נזיר ושעה אחת. אימא דתיהוי כמ''ד שלשים ואחד קמ''ל:

ואימא שנה. דיש שנים מלאים ומרובים בימים כשהחדשים מלאים ויש פחותין כשהם חסרים: שנים מי מונין לימים. בתמיה (ושיטה הוא וכו'): חדשים אתה מחשב לשנים. וכשהן מעברין מוסיפין חדש ולא ימים כ' או ט''ו והכא כתיב עד מלאת הימים הלכך ודאי בחדש מיירי: הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה. כלומר לא שנא כי אמר גדולה ולא שנא כי אמר קטנה ואפילו אמר מכאן ועד סוף העולם לא הוי נזיר אלא שלשים יום וגדולה דקאמר כלומר גדול עלי הנזירות דטריחא עלי או קטנה כלומר דלא . טריחא עלי כלל ואפי' מכאן ועד סוף עולם בגמרא מפרש דטריחא ואריכא לי מלתא כמכאן ועד סוף העולם: ואמאי והא מכאן ועד סוף העולם קאמר. פירוש וליהוי נזיר לעולם ומשני הכי קאמר הריני כלומר אריכא לי האי מילתא כו' לעולם חד נזירות קביל עליה לקולא דהכי משתמע טפי דאם הוא ר''ל מכאן ועד סוף העולם היה לו להזכיר מנין סוף העולם דיודע הוא שפיר דהעולם יש בו חמש מאות מהלך והיה לו לומר חמש מאות שנים ולפיכך אזלינן לקולא כ''נ: מכאן ועד מקום פלוני אומדים כמה ימים עד מקום פלוני פחות משלשים יום נזיר שלשים יום. פי' דלא גרע מקיבל נזירות יום אחד דהוי נזיר שלשים יום ואם לאו הוי נזיר כמנין הימים או מ' או נ' יום ואמאי ה''נ נימא אריכא לי מילתא כמכאן ועד מקום פלוני ולא יהיה אלא ל' יום ואפילו יהיה נ' יום עד מקום פלוני [ומשני] כשהחזיק בדרך וקבל עליו דמסתמא מפני אונסי הדרך קבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך לסך מהלך הימים עד מקום פלוני:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד