נזיר ח ע"א

מתני' הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואיזהו מגלח אחת לשלשים האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי נזיר ל' יום ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ונזיר כל ימיו הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני אומדין כמה ימים מכאן עד מקום פלוני אם פחות מל' יום נזיר ל' יום ואם לאו נזיר כמנין הימים הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזירות כמנין ימות החמה אמר רבי יהודה מעשה היה כיון שהשלים מת:
גמ' רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו ואמאי וליחזייה כאילו מלאה קישואין ודלועין ותיהוי ליה תקנתא אמר חזקיה במחלוקת שנויה ור''ש היא דאמר אדם מכניס את עצמו לדבר שספיקו חמור מודאי דתניא הריני נזיר ע''מ שיהא בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד ר''ש אוסר שספק נזירות להחמיר ר' יהודה מתיר שספק נזירות להקל רבי יוחנן אמר אפילו תימא רבי יהודה התם לא נחית ליה לנזירות הכא נחית ליה לנזירות במאי לסלוקיה מיניה אמאי לא ליחזיה לקופה כאילו מלאה קישואין ודלועין ותיהוי ליה תקנתא הא ס''ד נזירות הוא דקביל עילויה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

מתניתין:

האומר: "הריני נזיר כשער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים", הרי זה נזיר לעולם. ^[1]

כלומר, קיבל עליו נזירויות כמספר שערות ראשו, או כעפר הארץ, וחול הים, וכיון שהן רבות מאד, נמצא שהוא נזיר לעולם. ^[2]

ומביא קרבנות נזיר, ומגלח את שערות ראשו, אחת לשלשים יום, כי כל שלשים יום גמר נזירות הוא.

רבי אומר: אין זה מגלח אחת לשלשים יום, כי משמעות דבריו היא נזירות אחת ארוכה, שימיה כמספר שערות ראשו, ואם כן אינו יכול לגלח באמצע הנזירות. ^[3]

ואיזהו מגלח אחת לשלשים?

באיזה לשון יאמר ויתפרשו דבריו כקבלת מספר רב של נזירויות?

האומר: הרי עלי נזירות [נזירויות] כשער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים.

וממשיך התנא של המשנה:

ואם היה לפניו בית ריקן או קופה ריקנית, ואמר: "הריני נזיר כמלא הבית" או "הריני נזיר כמלא הקופה".

בודקין אותו לדעת למה התכוון בדבריו.

אם אמר: נזירות אחת גדולה נזרתי, נזירות אחת בלבד נזרתי, ומה שאמרתי "מלא הבית או הקופה" לא נתכוונתי אלא לומר ש"אריכא לי מילתא כאילו הייתי מקבל עלי נזירויות כמלא הקופה" - הרי זה נזיר שלשים יום. ^[4]

ואם אמר: סתם נזרתי.

הרי יש לנו להסתפק בדבריו, ואנו רואין את הקופה [מספק] ^[5] כאילו היא מלאה גרעינים קטנים של חרדל, והרי הוא נזיר כל ימיו.

ודינו תלוי במחלוקת רבי וחכמים.

לדעת חכמים: הרי הוא בספק שמא הוא חייב נזירויות הרבה כמנין גרעיני חרדל שיש בהם למלאות את הקופה.

לדעת רבי: הרי הוא בספק נזיר של נזירות אחת ארוכה.

ואם אמר: "הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני", הרי זה נזיר כמספר ימי הליכה מכאן ועד מקום פלוני.

ולכן, אומדין כמה ימים של הליכה יש מכאן עד מקום פלוני.

אם פחות משלשים יום של הליכה יש מכאן ועד מקום פלוני, הרי זה נזיר שלשים יום, כי אין נזירות פחותה משלשים יום.

ואם לאו, אלא יש מכאן ועד מקום פלוני יותר משלשים יום, הרי זה נזיר נזירות אחת ארוכה כמנין הימים שמכאן עד מקום פלוני.

ואם אמר: "הריני נזיר כמנין ימות החמה", ^[6] היות ואמר "כמנין", משמע שימנה מנין נזירויות כמספר ימות החמה בשנה -

והרי זה מונה נזירות הרבה כמנין ימות החמה שבשנת חמה. ^[7]

אמר רבי יהודה: אכן כך הוא הדין שהוא מונה מספר נזירויות כימות השנה, ולא נזירות אחת כמספר ימות השנה.

שהרי מעשה היה באדם שאמר "הריני נזיר כמנין ימות החמה", וחייבוהו חכמים למנות שס"ה נזירויות כמנין ימות החמה שבשנה, וכיון שהשלים אותן, מת. ^[8]

גמרא:

שנינו במשנה: הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה, ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל, ונזיר כל ימיו [לדעת חכמים נזירויות הרבה, ולדעת רבי נזירות אחת ארוכה]:

ומקשינן: ואמאי נזיר הוא כל ימיו!?

וליחזייה [נראה את הקופה] כאילו היא מלאה קשואין ודלועין, שהן גדולים ומספרם מועט באופן יחסי, או אפילו מלאה בצק, ותיהוי ליה תקנתא [תהיה לו תקנה] שלא ימנה אלא נזירות אחת, כי שמא למילוי בבצק מתפרשים דבריו!?

ומשום שסברא היא שאין אדם מכניס את עצמו לדבר שספקו חמור מודאי. ^[9]

והרי אם היה ודאי חייב נזירות כמלא הבית גרעיני חרדל, היה מונה בכל פעם שלשים יום, ומביא קרבנות ומגלח. ואילו במצב של ספק, הוא לא יגלח אלא פעם אחת לאחר שלשים יום - לדעת חכמים החולקים על רבי - ושוב לא יגלח.

שהרי אחר הגילוח הראשון הרי הוא בספק, אם הוא חייב הוא לנהוג נזירויות רבות, או אינו חייב כלום. ולכשינהג מספק את הנזירות השניה, הוא לא יוכל לגלח, כיון שאינו יכול להביא קרבנות, כי שמא אינו נזיר וקרבנותיו חולין בעזרה הן. וכל נזיר שאינו מביא קרבנות, אינו מגלח את שערו. ^[10]

אמר חזקיה: הלכה זו של משנתנו, במחלוקת תנאים היא שנויה, ומשנתנו בשיטת רבי שמעון היא, דאמר: אדם מכניס את עצמו לדבר שספיקו חמור מודאי.

דתניא: האומר "הריני נזיר על מנת שיהא [אם יש] בכרי הזה מאה כור". ואחר שנדר, הלך, ומצאו שנגנב או שאבד הכרי, ושוב אין יכול לידע כמה היה בו.

רבי שמעון אוסר אותו בכל דיני הנזירות, היות שספק נזירות להחמיר, ואולי היה באותו כרי מאה כור כאשר דיבר. ^[11]

ואף שספיקו חמור מודאו, שאם ייטמא ^[12] נמצא שהוא ספק נזיר טמא, ואין לו תקנה, כי אינו יכול להביא אשם טמא, כי שמא לא היה בכרי מאה כור, ונמצא האשם שהוא חולין בעזרה.

רבי יהודה מתיר, שספק נזירות להקל, היות וספקו חמור מודאו, ואין אדם מכניס את עצמו לדבר שספקו חמור מודאו, ובהכרח שכוונתו היתה שלא יהיה נזיר אלא אם כן יימצא שאכן היה בכרי מאה כור.

הרי שנחלקו תנאים בסברא זו, האם אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו.

ולדעת רבי שמעון, אדם מכניס את עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו, שאם לא כן היה לו לומר כסברת רבי יהודה, שלא נתכוין זה להיות נזיר אלא אם יימצא בודאי שמאה כור יש בכרי.

ומשנתנו, בשיטת רבי שמעון היא.

רבי יוחנן אמר, לפרש את משנתנו שבאומר "הריני נזיר כמלא הבית" הרי הוא נזיר כל ימיו, ואין אומרים כיון שספיקו חמור מודאו לא יהא זה נזיר אלא אחת -

אפילו תימא, ביכולתך לומר שמשנתנו היא אפילו בשיטת רבי יהודה, הסובר שאין אדם מכניס את עצמו לדבר שספקו חמור מודאו. כי יש חילוק בין דינו של רבי יהודה בכרי, למשנתנו:

התם, בכרי שאבד - לא נחית ליה לנזירות [לא ירד זה לנזירות].

דהיינו, אין אדם מכניס את עצמו לדבר שספקו חמור מודאו אלא במקום שיכולים אנו לומר שמתוך כך לא קיבל עליו נזירות כלל. וכגון בכרי, שאנו אומרים, כיון שספקו חמור מודאו, לא נתכוין זה להכנס בספק כעין זה, ולא היתה כוונתו שיהיה נזיר אלא אם כן יהא ברור לו כשיבדוק את הכרי שיש בכרי הזה מאה כור.

אבל הכא, גבי נזיר כמלא הבית, הרי נחית ליה לנזירות [ודאי שנזירות אחת קיבל על עצמו], כי אין לנו צד של ספק שמא אינו חייב בנזירות כלל, שהרי אף אם מתפרשים דבריו כמלא הבית בצק, סוף סוף נזירות אחת קיבל עליו -

ומעתה, במאי הוא יוכל לסלוקיה מיניה, איך הוא יסתלק מן הנזירות?

הרי ממה נפשך הוא נכנס לנזירות, ולפי הצד שדבריו מתפרשים מלא הבית גרעיני חרדל הרי הוא קיבל עליו נזירות אחת ארוכה - וכדמפרש ואזיל, שלדעת רבי נאמר תירוץ זה - ואנו מסתפקים שמא לא יצא עדיין מנזירותו שודאי נכנס בה. וכל כי האי גוונא הרי הוא בנזירות. ^[13]

כי מאחר שהתחיל לנהוג בנזירות שהוא חייב בה ממה נפשך, ויש לנו ספק שמא עדיין לא יצא מידי נזירותו כי לנזירות ארוכה נתכוין, בכי האי גוונא אף שספיקו חמור מודאי, חייב הוא להמשיך לנהוג בנזירות מספק.

ותמהה הגמרא: אמאי לא, למה אינו יכול להסתלק מן הנזירות -

ליחזיה לקופה, למה לא נראה את הקופה כאילו מלאה קשואין ודלועין, או אפילו מלאה בצק, ותיהוי ליה תקנתא, ותהיה לו תקנה!? ומבארת הגמרא את הקושיה:

דסלקא דעתך של המקשה, דנזירות הרבה קביל עליה. ^[14]

כלומר, המקשה שהקשה קושיא זו, סלקא דעתיה שתירוצו של רבי יוחנן הוא גם לדעת חכמים, שאם לחרדל נתכוין הרי הוא חייב הרבה נזירויות ולא נזירות אחת ארוכה. ולפי דעתם נמצא, כי לאחר שינהג נזירות אחת שהוא חייב בה ממה נפשך, יכול הוא לגלח ולצאת מידי נזירותו, כי אפילו אם נזירויות הרבה קיבל עליו, מגלח הוא בסוף שלשים, ויוצא מידי נזירות ראשונה -

ומאחר שכבר יצא מידי נזירות, אין כל חילוק בינו לבין מי שלא נהג נזירות עד עתה כלל. וכשם שבכרי אנו אומרים אליבא דרבי יהודה שאינו חייב לנהוג בנזירות, כיון שספיקו חמור מודאו, אף כאן יש לנו לומר כן.

ומשנינן: אין לומר כמו שהבין המקשה את תירוצו של רבי יוחנן, שהוא אליבא דחכמים, הסוברים אף אם נתכוין למלוא הבית חרדל, אינו חייב בנזירות אחת ארוכה, אלא בהרבה נזירויות.

הערות

^[1] בתוספות לעיל ז ב ד"ה וליהוי ובד"ה הריני גורסים: "הריני נזיר כשער ראשי וכו' הרי זה נזיר לעולם", ולא כגירסתנו "נזיר עולם".

^[2] א. הטעם בזה נתבאר לעיל ז א בסוגיית הגמרא. ב. כתב הרא"ש: והא מספקא לי אם ירצה לעמוד בנזירותו בלא הבאת קרבן זמן גדול, ורק שלא יעבור בבל תאחר על קרבנות שנתחייב אם הרשות בידו, מידי דהוה אנזירות שהשלים ימי נזירותו שיכול להשהות קרבנותיו ובלבד שלא יעבור בבל תאחר, או דילמא כיון שקיבל עליו נזירות כל ימיו חייב הוא להשלים נזירות זו מיד ולהתחיל אחרת, והדעת נוטה כך, כיון שכל ימיו הוא מחוייב בנזירות, אין לו לאחר מלהשלים כל מה שיוכל. וכתב הקרן אורה, שכל ספיקו של הרא"ש הוא לשיטתו [בנדרים ד א] שאינו עובר בבל תאחר על קרבנותיו עד שלש רגלים, אבל לשיטת התוספות בנדרים [שם, לדעת הקרן אורה] שאינו יכול לאחר קרבנותיו כלל, וצריך להביאם מיד, אין מקום לספיקו של הרא"ש.

^[3] לדעת הרמב"ם בפירוש המשניות, הרי הוא נזיר עולם - לדעת רבי - ויכול לגלח אחת לשנים עשר חודש כמו נזיר עולם, וכן הוא במאירי, אבל מדברי התוספות אין נראה כן, וכמו שכתב ב"ארזי הלבנון" אות קנ בשם האחרונים.

^[4] ב"ארזי הלבנון" אות קנה הביא בשם המפרשים, שהטעם שבודקין אותו רק כאן ולא בשאר לשונות שאומר, הוא לפי הכרעת חכמים במשמעות הלשון.

^[5] כן מבואר בגמרא.

^[6] בפשוטו נראה בדברי התוספות שהם גורסים "ימות השנה", ואכן יש גירסא כזו במשניות, אלא שב"ברכת ראש" הוכיח מדברי התוספות שהם גורסים כגירסתנו.

^[7] בגמרא יתבאר שרבי חולק אף על זה, ולדעתו נזירות אחת ארוכה היא כמנין ימות החמה, ואולם יש תנא הסובר כרבי בדינו הראשון, ואינו מודה לרבי במחלוקתו כאן על חכמים.

^[8] ב"ארזי הלבנון" אות קנה הביא בשם אחרונים, שיתכן וכוונת רבי יהודה לומר שבזכות נזירויותיו לא מת עד שהשלימן.

^[9] לשון התוספות הוא: "וקצת קשה דהאיך ניקיל עליה מספק! ? ויש לומר דהתם תנן במסכת טהרות ספק נזירות להקל", ושוב כתבו "אבל הכא קס"ד דאין אדם מכניס עצמו לדבר שספקו חמור מודאו וכו"', וכמו שכתבו בסוף כן משמע מתירוץ הגמרא, ואולם צריך ביאור, שדבריהם נראים כסותרים זה את זה, [וראה בגמרא נדרים יט א].

^[10] א. ראה בר"ן נדרים יט א ובתוספות שם, למה אינו יכול להביא עולה ושלמים ולגלח עליהם. ב. כל זה אינו אלא לחכמים, אבל לרבי אין ספיקו חמור מודאו מטעם זה, שהרי רבי מחמיר כאילו היה זה ודאי שנזירות אחת ארוכה קיבל עליו, ואולם סוגיית הגמרא בהמשך מוכחת שאף לרבי ספיקו חמור מודאו, וראה מה שנתבאר בזה בהערות לקמן בשם החזון איש. ג. המאירי הוסיף ביאור: שהרי יכול להתנות שאם לא חל עליו נזירות, הרי הוא מקבל עליו נזירות כל שלשים יום, ויכול להביא קרבנותיו ולגלח, אלא שמכל מקום ספיקו חמור מודאו, שמא ייטמא קודם שיתנה ולא יוכל להביא אשם, ראה שם; וכעין זה כתבו התוספות בהמשך הסוגיא לענין מאה כור בכרי, ולשונם משמע שכאן אין צריך לזה, וצריך תלמוד.

^[11] וכדי לצאת מידי ספק, קודם שיתחיל למנות נזירות, יאמר: אם היה בכרי מאה כור והריני נזיר מדיבורי הראשון, הנה אשלים נדרי ואביא קרבנותי, ואם לא היה בכרי מאה כור, ואם כן לא היה בדבורי ממש, הריני נודר בנזיר מעכשיו, ויהיה נזיר שלשים יום ויביא קרבנותיו, ואין כאן חולין בעזרה, שהרי הוא נזיר או מדיבורו הראשון או מדבורו השני. כן כתבו התוספות; ולכאורה אף במשנתנו יעשה כן, כיון שמסתפק הוא אם חייב בנזירות אחת או בכמה נזירויות, ויקבל על עצמו כמה נזירויות, ואולם מדברי התוספות לא משמע כן, וצריך תלמוד.

^[12] קודם שהתנה שהוא מקבל על עצמו נזירות בכל אופן.

^[13] א. נתבאר על פי לשון הגמרא, ואולם לפי ביאור החזון איש בסברת הגמרא, נזכרו דבריו בהערה שבהמשך, אין עיקר כוונת הגמרא כפי שנתבאר. ב. לפי תירוץ זה של הגמרא נמצא, שאף לפי רבי יוחנן צריכים אנו לפרש את משנתנו כרבי שמעון, שהרי משנתנו לא אתיא דוקא כרבי, אלא הובאה מחלוקת בזה, ואם כן אף פיסקא זו ד"מלא הבית" אתיא גם כחכמים, וזה אי אפשר לפרש אלא כרבי שמעון.

^[14] לשון נזיר משונה.

א משנה האומר: "הריני נזיר כשער ראשי", או שאמר: "כעפר הארץ", או "כחול הים" — הרי זה נזיר עולם, לפי שקיבל עליו נזירויות רבות כמנין כל אלה, ובפועל הריהו נזיר לעולם, שכן הרי הם מרובים משנות חייו. ומגלח את שערו אחת לשלשים יום.

רבי אומר: אין נזיר זה מגלח אחת לשלשים יום, שלדעתו קיבל אדם זה על עצמו נזירות אחת ארוכה שיימשכו ימיה כמנין שערות ראשו. ואיזהו הנזיר שהוא מגלח אחת לשלשים יום, אם השתמש בקבלת נזירותו בלשונות שכאלה — האומר: "הרי עלי נזירות (ולא "הריני נזיר") כשער ראשי", או שאומר: "כעפר הארץ", או "כחול הים", שבמה שנקט בלשון "הרי עלי נזירות" וכו' הראה שנתכוון לנזירויות שונות נבדלות זו מזו.

האומר "הריני נזיר מלא הבית", או "מלא הקופה" — בודקין אותו מה היתה כוונתו, אם אמר: נזירות אחת גדולה נזרתי, כלומר, היתה כוונתי לנזור — הרי הוא נזיר רק שלשים יום, שהרי אמרה כבר המשנה (לעיל נזיר ז, א) שלענין נזירות אין מחלקים בין לשון "קטנה" ו"גדולה". ואם אמר: סתם נזרתי ולא פירש את דבריו — רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל שהוא גרגיר קטן מאד, והריהו נזיר כל ימיו, שאנו מניחים שרצה לנדור נזירויות כמנין היחידות הנכנסות לקופה זו, ואומדים זאת לפי הגרגרים הקטנים ביותר.

האומר "הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני" — אומדין כמה ימים של הליכה יש מכאן עד אותו מקום פלוני, אם פחות משלשים יום — הרי הוא נזיר שלשים יום, שאין נזירות בפחות משיעור זה. ואם לאו [לא], שיש מהלך יותר משלושים יום — הרי הוא נזיר כמנין הימים.

האומר: "הריני נזיר כמנין ימות החמה", כלומר, כמנין ימות השנה — מונה נזירות (מספר נזירויות) כמנין ימות החמה בשנה, שהם שלוש מאות ששים וחמישה. אמר ר' יהודה: מעשה היה באדם אחד שנדר נדר זה, ונהג נזירויותיו כמנין זה, וכיון שהשלים את כל מנין נזירויותיו — מת.

ב גמרא שנינו במשנה שאם אמר "הריני נזיר מלוא הקופה" ולא פירש את כוונתו אלא אמר "סתם נזרתי" — רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ולכן נעשה נזיר כל ימיו. ושואלים: ואמאי [ומדוע] אומדים כאילו היתה מלאה דווקא חרדל, שהוא קטן מאד? וליחזייה [ושנראה אותה] כאילו היא מלאה קישואין ודלועין שהם פירות גדולים, ומספרם בקופה קטן יותר, ותיהוי ליה תקנתא [ושתהיה לו תקנה] שיסיים את חובת נזירותו בזמן קצר יותר!

אמר חזקיה: שאלה זו אכן קיימת, ובמחלוקת תנאים היא שנויה. ומשנתנו שיטת ר' שמעון היא, שאמר: אדם מכניס את עצמו לדבר שספיקו חמור מודאי. שפעמים אדם אומר דבר שחוסר הבהירות או הספק שבו מכניס אותו לחומרה יתירה, ומכל מקום מקבל על עצמו דבר זה בזמן שהוא נודר. כיצד?

— דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר "הריני נזיר על מנת שיהא (שיש) בכרי (ערימת תבואה) זה מאה כור (מידת נפח) "והלך למדוד את הכור ומצאו שנגנב או שאבד, ואי אפשר עתה לדעת כמה היה בכרי בשעה שנדר — ר' שמעון אוסר עליו לשתות יין ולגלח, שמא היה בכרי מאה כור, שלדעתו ספק נזירות דינו להחמיר.

ור' יהודה מתיר, שלדעתו ספק נזירות להקל, ואנו אומרים שמא לא היה בכרי מאה כור ולא חלה נזירותו.

ר' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' יהודה היא, מכל מקום יש לחלק בדברים, כי התם [שם] ב"על מנת שיהא בכרי זה מאה כור" לא נחית ליה [יורד לו] אותו אדם לנזירות בוודאי, אלא על תנאי, שהרי אין הוא יודע באותה עת כמה כור יש בכרי, ולא ברור כלל שחלה עליו נזירות. וכיון שלא ברור לנו שנתקיים התנאי — אנו משאירים אותו בחזקתו, ומספק לא נכניסנו בגדר נזיר. ואילו הכא [כאן] במשנתנו, במלוא הקופה הרי נחית ליה [ירד לו] לנזירות, שהרי ודאי קיבל על עצמו נזירות כלשהי והיא חלה עליו, אם כן במאי לסלוקיה מיניה [במה נסלק אותה ממנו], שהרי לא ברור מה שיעורה של נזירות זו? ובמקרה זה אף ר' יהודה מודה שמחמירים בשיעור הגדול של נזירות.

ושואלים: אמאי [מדוע] לא נסלק ממנו את הנזירות? ליחזיה לקופה [נראה את הקופה] כאילו היא מלאה קישואין ודלועין, ותיהוי ליה תקנתא [ותהיה לו תקנה] וכשיסתיימו ימי נזירות אלו נאמר שנסתלק ממנו הנדר הוודאי, ומעתה צריך הוכחה להוסיף עליו נזירות. הא סלקא דעתין [הרי עלה על דעתנו], כך אנו סבורים שנזירות (כמה נזירויות) הוא דקביל עילויה [שקיבל עליו] ולאחר שיקיים נדרי נזירות כמנין הקישואים — יצא מכלל חיוב זה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: If one says: I am hereby a nazirite like the hair of my head, or: Like the dust of the earth, or: Like the sand of the sea, he is a nazirite forever. He has accepted a separate term of naziriteship for every hair or particle of dust or sand, which in practice means that he will be a nazirite forever. And he shaves his hair once every thirty days.

Rabbi Yehuda HaNasi says: This nazirite does not shave his hair once every thirty days, as he has accepted upon himself one long term of naziriteship lasting for as many days as there are hairs or particles of dust or sand. And who is the nazirite who shaves his hair once every thirty days? One who says: It is hereby incumbent upon me to observe naziriteships like the hair of my head, or: Like the dust of the earth, or: Like the sand of the sea. Since he used the plural term naziriteships, it is clear that he is accepting distinct terms of naziriteship.

If one says: I am hereby a nazirite in accordance with the capacity of the house, or: The capacity of the basket, one checks with him what he had in mind. If he said: My intention was to take a nazirite vow for one long term of naziriteship, he is a nazirite for only thirty days, in accordance with the ruling of the mishna that the words long or short are of no account when used in a nazirite vow (7a). And if he said: I took a nazirite vow without specification, it is assumed that he meant to accept upon himself terms of naziriteship corresponding to the number of items that fit into the basket, and the smallest items normally placed in baskets are used for this evaluation. Consequently, one views the basket as though it were full of mustard seeds, which are extremely small, and he is a nazirite for his entire life.

If one says: I am hereby a nazirite from here until such and such a place, one estimates how many days it takes to walk from here until such and such a place. If it is less than thirty days, he is a nazirite for thirty days, since this is the minimum term of naziriteship. And if not, i.e., if it takes more than thirty days to walk that distance, he is a nazirite in accordance with the number of days it takes to walk to that place.

If one says: I am hereby a nazirite in accordance with the number of days in a solar year, he counts 365 consecutive naziriteships, in accordance with the number of days in a solar year. Rabbi Yehuda said: There was an incident where someone took this vow and observed 365 consecutive terms of naziriteship. Once he completed all these terms of naziriteship, he died.

GEMARA: The mishna taught that if one said: I am hereby a nazirite in accordance with the capacity of the basket, and he did not specifically intend to accept one term of naziriteship, one views the basket as though it were full of mustard seeds, and he is a nazirite for his entire life. The Gemara asks: But why does one view the basket as though it were full of mustard seeds? Let us view it as though it were full of cucumbers or gourds, which are much larger. The basket would consequently hold fewer of them, and there would be a remedy for him, i.e., he would be able to complete his terms of naziriteship and resume living as a non-nazirite.

In response to this question, Ḥizkiyya said: This issue is taught as a dispute between tanna’im, and the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said: A person places himself in a state where the resulting uncertainty is more stringent than if there were certainty, i.e., an individual willingly accepts conditions that are ambiguous although this may cause him to have to keep more stringent halakhot if the uncertainty is not clarified.

This is as it is taught in a baraita: With regard to one who says: I am hereby a nazirite on the condition that this pile of grain will be found to contain at least one hundred kor, and he went to measure the pile and found that it was stolen or lost, making it impossible to determine whether it contained one hundred kor, Rabbi Shimon prohibits him to drink wine or cut his hair, as he holds that in a case of uncertain naziriteship one is required to act stringently. Similarly, in the case in the mishna, since it is not known whether one intended to accept naziriteship according to the number of mustard seeds in the basket or according to the number of gourds there, he must act stringently.

Conversely, Rabbi Yehuda permits him to drink wine or cut his hair, as he holds that in a case of uncertain naziriteship one is permitted to act leniently. The naziriteship does not take effect, since the pile might have contained less than one hundred kor.

Rabbi Yoḥanan said: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda because the cases in the mishna and in the baraita are not comparable. There, in the case discussed in the baraita, he does not necessarily even enter a state of naziriteship, as it is unclear whether the pile contained a kor of grain. Consequently, he retains his previous status and is not considered a nazirite. Conversely, in the case discussed here in the mishna, he certainly enters a state of naziriteship, since he undoubtedly vowed to be a nazirite for some period of time. Consequently, how is it possible to remove the state of naziriteship from him when it is uncertain when his terms end? Therefore, even Rabbi Yehuda would agree that he remains a nazirite indefinitely.

The Gemara asks: Why is it not possible to remove from him the status of naziriteship? Let us view the basket as though it were full of cucumbers or gourds, as he has accepted at least as many terms of naziriteship as the number of cucumbers or gourds that can fit in the basket, and in this way there will be a remedy for him. It entered our minds to say that it is distinct naziriteships that he accepted upon himself, and so once he has completed the minimal number of naziriteships, he should no longer be considered a nazirite unless it can be determined that he accepted more than this number of terms of naziriteship.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אא"ב נזירות קבל עלויה היינו טעמא דכיון דהשלים מת כלו' ניחא דמייתינן ליה מלתיה דר' יהודה על מלתיה דרבנן דהשלמה דידי' כהשלמה דרבנן:

מי הוי השלמה כלל וא"כ הוי מעשה לסתור דבכל אתר דמייתי מעשה לסיועי מעשה ולא לסתור:

הלקטי קיץ. מיבשי תאנים עושין שבילין בין הקציעות כמו בשלהי שבת כמין הלקטי קטנה היתה פי' שביל ור"ת פי' הלקטי קיץ כמו תל המתלקט כמין כלים של קציעות ושבילי שמטה בשביעית השדות הפקר והכל נכנסין בהם ומלאה שבילין:

מונה נזירות כמנין הלקטי קיץ והוי נזיר כל ימיו:

מנין שאני כיון שאמר כמנין ימות החמה כמנין הלקטי ודאי נזיר קבל עילויה:

אבל אם אמר כימות החמה או כהלקטי קיץ חדא נזירות אריכתא קביל עליה:

ס"ל כותיה בחדא וכו' ושלשה מחלוקות בדבר לרבנן בין אמר כמנין בין לא אמר כמנין נזירות קבל עליו היכא דלית ליה קיצותא ולר' לעולם חדא נזיר ולר' יהודה שני ליה בין מונה בין לא מונה:

הריני נזיר ואחת מונה שנים וכו' א' ועוד מונה ג' א' ועוד ושוב מונה ד' ומגלח בכל א' ומביא (קרבנו) קרבן:

מהו דתימא ושוב ככולהו נ"ל דה"ה דהוה מצי למימר מהו דתימא ועוד כי כולהו ומונה ד' אלא אבתראה נקט:

דיתון ב' אם אמר הריני דיתון ב' דיתון שאין לו אלא ב' זויות סריתון ג' זויות פרטיתון ד' זויות:

קיר קירות הוה מצי למכתב קיר וכתיב קירות והנה הנגע בקירות הבית והנה פשה הנגע בקירות הבית ומראהו שפל מן הקיר לא דריש דלגופא איצטריך ותימה דהא דרשינן מקירות איזה קיר שהוא כקירות הוי אומר זה קרן זויות וי"ל דאי לא אתא אלא לדרשא דהכא לכתוב ד' פעמים קיר ומדכתיב קירות דרשי' מניה איזהו קיר שהוא כקירות וליכא למימר דכולא להך דרשא איצט' וי"ל דא"כ בחד קירות סגי:

סליק פרקא

מתני' הריני נזיר כשער ראשי כו'. הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום. כי קבל עליו נזירות כמנין שיער ראשו וכל שלושים ושלושים הוי נזירות בפני עצמו. ומגלח בכל יום אחד ושלשים ובו ביום מתחיל נזירות ואינו שותה יין ואינו מטמא למתים לעולם. ולא כנזיר עולם דלעיל דנזיר אבשלום דמיקל בתער דוקא ולא במספרים ופליגי לעיל אם מגלח לשנה או לשלשים יום או לשבעה ימים ואם רצה אינו מגלח ואינו מביא קרבן. אבל בנזיר עולם דהכא צריך לגלח ולהביא קרבנותיו משלושים לשלשים. והא מספקא לי אם ירצה לעמוד בנזירותו בלא הבאת קרבן זמן גדול רק שלא יעבור בבל תאחר על קרבנות שנתחייב אם הרשות בידו מידי דהוה אנזיר שהשלים ימי נדירותו שיכול להשהות קרבנותיו ובלבד שלא יעבור בבל תאחר. או דילמא כיון שקבל עליו לנזירות כל ימיו חייב הוא להשלים נזירות זו מיד ולהתחיל אחרת והדעת נוטה כך כיון שכל ימיו הוא מחוייב נזירות אין לו לאחר מלהשלים כל מה שיוכל. ועוד יש דין שלישי לנזיר עולם ונזירות אחת יש לו כל ימי חייו ואינו מגלח לעולם אם לא נטמא כדקתני בברייתא בגמרא אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

רבי אומר אין זה מגלח אחד לשלשים יום. פירוש דכיון דאמר הריני נזיר חד נזירות אריכא קבל עליו. והכי קאמר נזירות אחד ארוך כשער ראשי עלי. נמצא שאינו יכול לגלח כלל כל ימי חייו ולא יקל בתער כל עיקר. ויש מפרשים דהוי כנזיר עולם דאבשלום דאם הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות. שיטה. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל: רבי אומר אין זה מגלח אחד לשלשים יום. דסבר רבי דנזירות אחת ימים כמנין שער ראשו קבל עליו. ואיכא לאסתפוקי אם יש לו דין נזיר עולם דאבשלום או דין נזיר לעולם. ואין נראה לי ספק כיון דנזירות אחת כמנין שערו קביל עילוי חד נזירות הוי כאומר מאה שנה. עד כאן:
והלכתא כתנא קמא דאפילו אמר הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחד לשלשים יום. ותלתא מיני נזיר נינהו. חד האי דמקבל עליו נזירויות הרבה ומגלח כל שלשים יום. ואידך נזיר עולם דאבשלום כגון דאמר הריני נזיר עולם דאמרינן הכביד שערו מיקל בתער אבל כל ראשו לא היה מגלח מדקא בעי לעיל מאי איכא ביניהו לשאר אחוה. ואי הוה מגלח לגמרי הוה בינייהו טובא דאיהו מגלח לגמרי ואינהו לא היו אלא מסתפרים. ואידך אם אמר הריני נזיר מאה שנים או הריני נזיר לעולם דאינו מגלח לעולם ולא מיקל כל ימיו משערו אלא אם כן נטמא שמגלח. ועל כרחין נזיר עולם ונזיר לעולם תרתי נינהו מדאמרינן בגמרא אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם שמע מינה דתרי גווני נינהו. שיטה:

ואם אמר סתם נדרתי. לא היה בלבי אלא כמו שידונו חכמים לשוני. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מונה נזירות כמנין ימות השנה. שס"ה נזירויות כמנין ימות החמה. אבל אם אמר כימות החמה חד נזירות קביל עילוויה שנה אחת כיון דאית ליה קיצותא כדדייק לעיל מברייתא דאלף שנה. והא דלא דייק מהך מתניתין דדוקא דאמר כמנין הא לאו הכי לא אמרינן נזיריות קבל עליו כיון דאית ליה קיצותא. משום דאיכא למימר דאתיא כרבי או כר' יהודה דסברי דאפילו כשער ראשו חד נזירות קביל עליה. אבל לרבנן לא שני להו בין איכא קיצותא לליכא קיצותא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

כמנין ימות החמה דהוי שס"ה. וא"ת אריכא בעי למימני כמנין ימות החמה וכן גבי ברייתא דימות הלבנה דאית ביה קיצותא. יש לומר דהאי תירוצא דלעיל דיחויא הוא ומסקנא דשמעתין כרבה. ועוד דמסיק ליה בגמרא מונה שאני. ולעיל לא חש להאריך ולאקשויי. הר' עזריאל ז"ל:

גמרא ואמאי וליחזייה כאלו היא מלאה קשואין ודלועין. דספק נזירות להקל ולא ימנה אלא נזירות אחת כמנין מלא הקופה ואם מחזקת פחות משלשים ימנה אחת ואם מחזקת ארבעים או חמישים ינהוג נזירות כמניינם.

אדם מכניס עצמו לדבר שספקו חמור מודאו. מכניס עצמו לכל חומר הספקות כגון בהך דמתניתין שאם ודאי נדר בחרדל היה מגלח משלושים לשלשים. ועכשו שהוא ספק שמא מלאה קשואין קאמר אינו מגלח אלא פעם אחת אחר נזירות ראשונה. אם מחזקת הקופה פחות מל' מגלח ביום ל"א. ואם מחזקת יותר מל' מגלח סוף ששים ואחד ושוב אינו מגלח כל ימיו דשמא כחרדל קאמר ונזיר הוי. ואינו יכול לגלח משלשים לשלשים דשמא בקשואין קאמר וכבר שלמו ימי נזרו ואינו מביא קרבן דהוי חולין בעזרה. ואף על גב דעולה ושלמים מצי לאיתויי ולהתנות בנדבה חטאת אינה באה נדבה ואינו יכול לגלח בלא הבאת קרבן:

ר' שמעון אוסר שספק נזירות להחמיר. ואף על גב דספקו חמור מודאו דאילו היו בו מאה כור היה נזיר ומגלח לשלשים יום ועכשיו אינו מגלח לעולם שאינו מביא קרבנותיו בספק. וא"ת ולמה ספקו חמור מודאו. יאמר אם לא היו בו מאה כור הריני נזיר. וי"ל דמכל מקום הוא חמור שאם נטמא קודם שאמר תנאי זה אינו יכול להביא קרבן טומאה. וכן במתניתין יכול לקבל עליו נזירות כמנין חרדל אלא שאם נטמא אחר שהשלים נזירות של קשואין קודם שקבל עליו נזירות בחרדל אינו יכול להביא קרבן טומאה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ר' שמעון אוסר. כדפרישית דהוי ספקא אימור הוי בכרי ואימור לא הוה ולא מייתי מספק חולין בעזרה ואם כן אסור לגלח. ואי נמי יכול להביא עולה ושלמים על תנאי והוי מותר לגלח דחטאת אינו מעכב שייך למימר אסור לגלח כדינו בלא תנאי. הרב עזריאל ז"ל:

קשה עוד אמאי ספקו חמור מודאו יחזור ויאמר כו'. וי"ל כו' ככתוב בתוס'. ועוד יש לומר דהיכא דניטמא קודם שאמר דלא מצי מגלח דקא עבר לאו דלא תקיפו. שיטה.

ר' יהודה מתיר שספק נזירות להקל. דלא מעייל נפשיה לספק חמור ואינו נזיר כלל שכך היתה דעתו שאם לא יוכל לברר הדבר שלא יהא בדבורו כלום. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אבל הכא נחית לנזירות. וממה נפשך נזירות קשואין קבל עליה לכל הפחות במאי ליסלקיה מיניה. הילכך מקשואין ואילך אין סברא לפוטרו. וטעמא הוי מידי דהוה אספק נגעים דעד שלא נזקק ספקו טהור. משנזקק לטומאה ספיקו טמא. הכא נמי אזלינן בתר חזקה. גבי כרי בחזקת שאינו נזיר. גבי מתניתין בחזקת שהוא נזיר.

אמאי לא. בתמיה אמאי לא ליסלקיה ליחזי לקופה כו'. דקסלקא דעתך נזירות הוא דקביל עליה ואם כן כל חד וחד משלשים יום נזירות באפי נפשיה ומשמנה נזירות בקשואין נסתלק מנזירות ראשונה ומיד יש לנו לפוטרו כדין ספק נזירות. ולא מהניא חזקת נזירות שלפניו דהאי לחודיה והאי לחודיה. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

אמאי ליחזייה לקופה כאלו היא מלאה קישואין ותיהוי ליה תקנתא. למה אתה אומר שעומד כל ימיו בספק זה ואין לו תקנה הרי אחר שעברה נזירות של קישואין יכול לגלח. דסלקא דעתך נזירות של חרדל קביל עילוי ואחר שגילח לנזירות דקשואין נסתלק מספק קשואין ואין עליו עתה אלא ספק חרדל ולא נחת אכתי לנזירות ומספיקא לא מחתינן ליה בספק נזירות להקל. ומשני סבר כרבי דאמר נזירות אחת קביל עילויה. הילכך לא יצא מספק קשואין שאינו יכול לגלח דשמא כחרדל קאמר וכל ימיו הוי נזיר. ומכאן מוכח דלרבי אינו מגלח כל ימיו. דאם לא כן לא פסיק מיניה נזירות דקשואין:

גמרא אמאי לא כו' ותיהוי ליה תקנתא. לכאורה מאי פריך. התם אמרינן דמוקמינן ליה אחזקה שלא היה נזיר אבל הכא כיון דנזירות א' ממ"נ קבל עליו אמרינן דלא נוציאנו מחזקת נזירות לעולם. וי"ל הואיל דנזירות חלוקות הן הוי כמו מאיסור לאיסור דלא מחזיקינן עי' ביצה (כה א) תד"ה בחזקת ויבמות (ל ב) ד"ה אשה. משא"כ לרבי דספק חדא נזירות אריכא הוא שייך לאוקמיה אחזקה שפיר:

רש"י (ברה"ע). לפי ששערות ראשו מרובין משני חייו. ה"נ להגיה מחדשי חייו. כי כל שער מחייבו סתם נזירות:

רד"ה הריני נזיר כו' ר"ש אוסר כו'. שכל ספק נזירות להחמיר דספיקו בנזיר חמור מודאי. דלשון להחמיר משמע ליה דנותנין עליו חומרי שניהם. דאם יבוא לשתות יין כו' אומרים לו שמא נזיר אתה. ולאחר ל' כשבא לגלח ולהביא קרבן אומרים לו אינך נזיר ואי אתה רשאי להביא חולין לעזרה ועי' תד"ה שיהא:

תד"ה הריני. או קופה ריקנית לפניו כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה שיהא בכרי ולקמן מפרש. דף יג ע"א ולב ע"ב:

מתני' האומר הריני נזיר כשער כו'. [דאמרינן] נזירות כשער ראשו קבל עליו והרי זה נזיר עולם לפי ששערות ראשו מרובין משני חייו ויהא מגלח כל ימיו אחת בסוף שלשים ויביא קרבן: רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים. והאי דקאמר כשער ראשי חדא נזירות אריכא קבל עליו כשיעור שער ראשו ואינו יכול להשלימה ואינו מגלח לעולם: אלא איזהו שמגלח אחת לשלשים יום זה שאמר הרי עלי נזירות כשער ראשי. דהואיל ואמר עלי נזירות משמע דקא מפליג בין נזירות לנזירות ויהא מגלח בסוף כל שלשים ומביא קרבן: בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי הרי זה נזיר שלשים יום. ותו לא והא דאמר מלא הבית משמע כאילו אמר אריכא לי מילתא כמלא הבית או כמלא קופה: ואם אמר סתם נדרתי. נעשה כאילו אמר מלא חרדל ונעשה כל ימיו נזיר דאמרינן נזירות כמנין גרעיני חרדל שבו קבל עליו ואין להם הפסקה כל ימיו: גמ' ואמאי וליחזייה. לההיא קופה כאילו מלאה קישואין ואי מחזקא מינייהו י' נימא די' נזירות של שלשים שלשים קבל עליו: ותיהוי ליה תקנתא. אחר אותם עשרה נזירות לשתות ביין: אמר חזקיה במחלוקת שנויה. דאיכא מאן דסבירא ליה כוותיה ומתני' לא תני הכי: ר''ש היא דאמר אדם מכניס עצמו לדבר שספקו חמור מודאי. דאילו נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל ואילו על ספיקו לא מצי מגלח דהכי מפרש באלו מותרים במסכת נדרים: הריני נזיר כו' ר''ש אוסר. שחייב בנזירות דהואיל דהוי ספק אי הוו ביה מאה כור אמרינן דהוי ביה ודאי מאה כור וליהוי נזיר שכל ספק נזירות להחמיר דספיקו בנזיר חמור מודאו דאילו ודאי שלא היו בו מאה כור לא הוי נזיר השתא דהוי ספק אמרינן דנזיר הוא הכי נמי במתניתין דהואיל דספקא הוא דלא ידעינן אי אדעתא דמלאה קשואין אי בחרדל קאמר אמרינן ביה ספק נזירות להחמיר וכמאן דמלאה חרדל קאמר ואין לו תקנה אבל אליבא דמ''ד שכל ספק נזירות להקל לדידיה אמרינן רואין אותה כאילו מלאה קשואין: ר' יוחנן אמר אפילו תימא כר' יהודה. דהתם טעמא מאי אמר ר' יהודה דספק נזירות להקל דדלמא לא הוו ביה מאה כורין ולא נחית ליה לנזירות כלל ומספיקא לא אמרינן ליה דליהוי נזיר כי היכי דלא לייתי חולין לעזרה לכי משלים נזירותו: אלא הכא כיון דנחית ליה לנזירות. אי משום מלאה קישואין אי משום מלאה חרדל נזירות חיילא עליה ממה נפשך וכיון דנחית לנזירות במאי לסלקיה מש''ה אית לן למימר דנזירות כמנין גרעיני חרדל קיבל עליו ולעולם כל ימיו יהא אסור ביין: אמאי לא ליסלקיה נימא דליחזיה כאילו מלאה קישואין. ולכי משלים ליה נזירות כמנין קישואין שיכולין ליכנס בתוך הקופה ומייתי ליה קרבן הוי כמסולק ועומד דכלא נחית ליה לנזירות דמי ותיהוי ליה תקנתא: הא לא מצית אמרת דנזירות קבל עליו:

הריני נזיר מלא הבית מלא הקופה. פירוש בית ריקנית או קופה ריקנית. לפנים בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נדרתי נזיר שלשים יום פי' נזירות אחת נדרתי והא דקאמר מלא הבית דאריכא ליה מילתא [כו'] ואינו נזיר אלא שלשים יום [ואם אמר סתם] נדרתי רואין הקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו לרבנן דלעיל נזירות אחר נזירות ולרבי נזירות ארוך: מכאן ועד מקום פלוני פחות מל' יום נזיר שלשים יום. מידי דהוה אאומר הריני נזיר יום אחד דהוי נזיר ל' יום ואם לאו נזיר כמנין הימים וכדפרישי' לעיל דמיירי כשהחזיק בדרך: כמנין ימות השנה מונה נזירות כמנין ימות השנה. דהיינו שס''ה חדשים יהיה נזיר נזירות אחר נזירות ומגלח בינתיים ומביא קרבן כיון דקאמר כמנין משמע נזירות ולא נזירות ארוך: אמר רבי יהודה מעשה היה וכיון שהשלים מת. רבי יהודה לסיועי' לתנא קמא קאתי וקאמר מעשה היה וחייבוהו חכמים נזירות הרבה וכיון שהשלים כולו מת: וליחזייה כאילו היא מלאה קישואין ודילועין ותהוי ליה תקנתא. אמתני' קא פריך דקאמר רואין כאילו היא מלאה חרדל ואין לו תקנה והוא הדין דמצי למיפרך וליחזי כמאן דמלי בצק ולא נתכוון זה אלא לנזירות אחד [וניקל] עליה וקצת קשה דהיאך ניקל עליה מספק ויש לומר דהתם תנן במסכת טהרות (פ''ד מ''ז) ספק נזירות להקל וא''ת והא לעיל גבי מכאן ועד סוף העולם פריך לחומרא ויש לומר דהתם לא ידע שום צד דמצי למימר לקולא בלישנא דמכאן עד סוף העולם ולפום ריהטא משמע דנזירות קבל עליה מכאן ועד סוף העולם ולכך פריך לחומרא ממשמעות לשונו אבל הכא קס''ד דאין אדם מכניס עצמו לדבר דספקו חמור מודאי שעל ידי ספק יהיה חמור לו מאילו קבל עליו נזירות ודאי כמו שאם בבירור לחרדל נתכוין מונה נזירות אחר נזירות לעולם ומגלח בין כל אחת ואחת ומביא קרבן והשתא דאיכא לספוקי [דלקישואין או] לבצק נתכוין משיגלח פעם אחת שוב לא יחול עד שיביא קרבן וקרבן אינו יכול להביא דשמא לבצק נתכוין לחד נזירות וקמייתי חולין בעזרה: שיהא בכרי זה מאה כור ומצאו שנגנב. ואין אנו יודעין אם היו בו מאה כור אם לאו ר''ש אוסר דספק נזירות להחמיר דחיישינן דלמא היו בו מאה כור ולקמן מפרש תקנתא לר''ש דאומר קודם שיתחיל למנות ימי נזירותו אם היו בו מאה כור והריני נזיר מדבורי הראשון הנה אשלים נדרי ומביא קרבנותיו ואם לא היו בו מאה כור ואם כן בדבורי לא היה בו ממש הריני נודר בנזיר מעכשיו ויהיה נזיר שלשים יום ויביא קרבנותיו ואין כאן חולין בעזרה כי הוא נזיר שלשים או מכח דיבור הראשון או מכח דיבור השני ואם תאמר ומאי ספקו חמור מודאי הרי הוא נפטר בנזירות אחת ובקרבן אחד כאילו בודאי היו בו מאה כור ויש לומר דיכול לבא לידי חומרא כגון אם נטמא קודם שהתנה דהשתא הוי ספק נזיר טמא ואין לו תקנה דלא יוכל להביא אשם טמא על הספק שלא היו בו מאה כור וקא מייתי חולין בעזרה ואסור ביין ובתגלחת לעולם [דשמא] נזיר הוא ואינו יכול לפטור מנזירותו אם לא בהבאת אשם טומאה וזה אין בא על התנאי אבל נטמא אחר שהתנה אז הוה ודאי נזיר טמא ומייתי אשם טומאה והדר משלים נזירותו: רבי יהודה מתיר שספק נזירות להקל. דהוא לא קיבל עליו אא''כ ימצא בו מאה כור וכן במתני' רואין אותה כאילו מלאה בצק ויפטר בנזירות אחת: אפי' תימא רבי יהודה התם לא נחית לנזירות כלל. כלומר אין להטיל עליו נזירות דשמא לא היו בו מאה כור: הכא נחית לנזירות במאי לסלוקיה מיניה. כלומר במתניתין על כרחין חייב לנזירות אחת ואפילו אי בצק אמר וכיון שירד לנזירות אינו יכול להסתלק כמו שמפרש והולך ופריך אמאי אינו יכול להסתלק ליחזי כאילו היא מלאה קישואין או מלאה בצק ותיהוי ליה תקנתא דסלקא דעתך דנזירות קביל עליה כלומר יגלח ממה נפשך לסוף שלשים יום ויביא קרבן דאי חדא נזירות קביל עליה שפיר קמגלח ואי נמי חרדל קביל עילויה מצי לגלוחי אחר שלשים יום דקא סלקא דעתך אי אמר חרדל לנזירות קביל עליה כלומר הרבה נזירות ולא נזירות אחת ארוך וכיון שיגלח לסוף שלשים שוב לא תטיל עליה נזירות לרבי יהודה דמאן לימא לן דחרדל קביל דלמא בצק והשלים נדרו והשתא דמי לההיא דכרי דאמר רבי יהודה מתיר ואמאי אינו יכול להסתלק ומשני רבי יהודה סבר לה כרבי דהאמר חרדל הך נזירות ארוך קביל עליה ועד יום מותו לא מצי לגלח הלכך הכא ע''כ נחית לחד נזירות אפילו אי בצק קביל וכיון שאתה מורידו לנזירות אפילו לרבי יהודה תו לא מצי להסתלק דשמא חרדל קביל עליה ונדון עד יום מותו נזירות חד וארוך ולא דמי לההיא כלל דאינו יורד לנזירות לרבי יהודה:

נזיר ח ע"א - טקסט הדף

דף ח - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד