נזיר יא ע"א

מתני' מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו ה''ז נזיר מעשה באשה אחת שהיתה שיכורה ומזגו לה את הכוס ואמרה הריני נזירה ממנו אמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לומר הרי הוא עלי קרבן:
גמ' מעשה לסתור אמרת רישא הרי זה נזיר והדר תני מעשה באשה אחת אלמא בהאי הוא דאסור הא יינא אחרינא שרי חסורי מיחסרא והכי קתני מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר ואם שיכור הוא ואמר הריני נזיר ממנו אינו נזיר מ''ט כמאן דאמר הרי עלי קרבן הוא וכ''ת לימא הכי סבר מייתין לי אחרינא ומצערן לי אימא להו הא מילתא דפסיקא להו ומעשה נמי באשה אחת:
מתני' הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור ור' שמעון מתיר יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר את המתים הרי זה מותר ור' שמעון אוסר:
גמ' ולפלוג נמי רבי שמעון ברישא אריב''ל חלוק היה ר''ש אף ברישא רבינא אמר ברישא לא פליג ר''ש מאי טעמא משום דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ור' יהושע בן לוי אמר לך [האי] על מנת כחוץ דמי תניא כוותיה דרבינא אמר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים ה''ז נזיר ואסור בכולן מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל: יודע אני שהנזיר אסור ביין: והאמרת רישא אסור ורבי שמעון מתיר אימא נמי הרי זה אסור ור''ש מתיר ואיבעית אימא לעולם לא תיפוך התם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - א

מתניתין:

מזגו לו לאדם את הכוס של יין, ואמר אותו אדם: "הריני נזיר ממנו [מן הכוס] ", הרי זה נזיר לכל. ^[1]

ומעשה באשה אחת שהיתה שיכורה, ומזגו לה את הכוס של יין, ואמרה האשה: "הריני נזירה ממנו", ואמרו חכמים: לא נתכוונה זו אלא לומר: "הרי הוא עלי קרבן", כלומר: לאסור את הכוס עליה בנדר בלבד, ובגמרא יתבאר כיצד מתישב מעשה זה עם האמור ברישא. ^[2]

גמרא:

תמהה הגמרא: היתכן ששנה התנא מעשה שיש בו לסתור את האמור במשנה!?

שהרי אמרת ברישא: "מזגו לו את הכוס, ואמר: הריני נזיר הימנו הרי זה נזיר", וכל דקדוקי נזירות עליו.

והדר תני, ושוב שונה התנא: "מעשה באשה אחת שהיתה שיכורה ומזגו לה את הכוס, ואמרה: הריני נזירה ממנו" שהוא האופן שאמרנו ברישא שנזיר הוא -

ואילו התנא אומר: "אמרו חכמים, לא נתכוונה זו אלא לומר: הרי הוא עלי קרבן", אלמא הרי מוכח דבהאי כוס בלבד הוא דאסור ומשום נדר, הא יינא אחרינא שרי ליה [יין אחר מותר לו, לאומר על הכוס "הריני נזיר ממנו"] כי אינו נזיר. ואם כן נמצא המעשה סותר את האמור במשנה!?

ומשנינן: חסורי מיחסרא משנתנו והכי קתני:

מזגו לו את הכוס, ואמר: "הריני נזיר ממנו" הרי זה נזיר.

ואם שיכור הוא, ואמר: "הריני נזיר ממנו" אינו נזיר.

ותוך כדי ביאור המשנה, מסבירה הגמרא גם את טעם הדין: מאי טעמא אינו נזיר? כי באופן זה, כמאן דאמר [כאילו היה אומר]: "כוס זה הרי הוא עלי קרבן" - הוא.

וכי תימא [שמא תאמר]: אם אכן אין כוונתו אלא לנדר לימא הכי, שיאמר בפירוש: הרי זה עלי קרבן!?

ומפרשת הגמרא: כי סבר השיכור: אם אומר כן "הרי הוא עלי קרבן", שלא אסרתי אלא כוס זה, אם כן שמא מייתין לי אחרינא ומצערין לי [יביאו לי כוס אחר שלא נדרתי עליו, ויצערוני], שכך דרך בני אדם להפציר בשכור שישתה, ואילו הוא אינו רוצה לשתות עכשיו -

ולכן אימא להו הא מילתא [אומר להם לשון נזירות] דפסיקא להו [מוחלטת לשון זו לגביהם, שהכל אסור] ואסלקם מעלי ושוב לא יביאו לי כל יין שהוא. ^[3]

ממשיכה הגמרא לבאר את המשנה: ועל דין זה ששנינו בשכור מביא התנא סיוע לדבריו: ומעשה נמי באשה אחת שהיתה שיכורה ומזגו לה את הכוס, ואמרה: הריני נזירה ממנו, ואמרו חכמים: לא נתכוונה זו אלא לומר: "הרי הוא עלי קרבן"!

מתניתין:

א. בברייתא שהובאה לעיל ג ב למדנו:

"רבי שמעון אומר אינו חייב עד שיזיר מכולם", והיינו שאינו נזיר אלא אם כן קיבל על עצמו את כל איסורי הנזירות; "ורבנן אמרי, אפילו לא נזר אלא בחד מנהון - באחד מאיסורי הנזיר - הוי נזיר".

ב. במשנה שלפנינו ובסוגיא שלאחריה, מתבארות צורות שונות של קבלת נזירות, ומתבאר בהן, אם וכיצד הן תלויות במחלוקת זו; ופירושן של כל פיסקאות המשנה מתבאר בגמרא.

א. מי שאמר: "הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים" ואף על פי שדברים אלו אסורים הם לנזיר.

הרי זה נזיר גמור ואסור בכולן - אף בשתיית יין וטומאה למתים.

ב. מי שקיבל עליו נזירות סתם, ואחר כך אמר: "יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין", כלומר: קבלתי עלי כל שאר הלכות נזירות מלבד איסור שתיית יין. ^[4]

הרי זה אסור, וכדעת חכמים במשנה ובברייתא לעיל ג ב, שאפילו לא נזר אלא מאחד מאיסורי נזיר, הרי הוא אסור בכולן.

ורבי שמעון מתיר, כשיטתו שהוא סובר בברייתא לעיל ג ב: אינו חייב עד שיזיר מכולם, דהיינו מכל איסורי נזירות.

ג. מי שקיבל עליו נזירות סתם, ואחר כך אמר:

יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי לשתות יין מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין, מפני שאני חולני או חלוש. ^[5]

או שאמר: סבור הייתי שחכמים מתירין לי ליטמא למתים, מפני שדחוק אני לפרנסת ביתי, ועיסוקי הוא שאני קובר את המתים; ולכן לא היה בדעתי לקבל עלי איסורים אלו:

הרי זה מותר, היות ולא קיבל על עצמו כל איסורי נזירות. ^[6]

ורבי שמעון אוסר, ובגמרא יתבאר שיש להפך את דברי חכמים ורבי שמעון, שחכמים הם האוסרים כיון שלשיטתם אין צריך שיזיר מכל איסורי הנזירות, ורבי שמעון לשיטתו הוא המתיר. ^[7]

גמרא:

שנינו במשנה ברישא: הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים, הרי זה נזיר ואסור בכולן.

ושנינו במציעתא: יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, הרי זה אסור; ורבי שמעון מתיר:

סבורה היתה הגמרא בקושייתה בביאור הרישא, שהאומר "הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים", שהרי זה כאילו אמר: הריני נזיר "חוץ" משתיית יין וטומאה למתים, ונמצא שלא קיבל על עצמו את האיסורים האלו, ואם כן תלוי דין זה במחלוקת שנחלקו חכמים ורבי שמעון - במציעתא, ובברייתא לעיל ג ב - אם צריך שיקבל עליו הנזיר את כל איסורי הנזירות; ^[8] ולפיכך תמהה הגמרא:

היות ונחלק רבי שמעון במציעתא באומר "יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין", שהוא סובר: היות ולא קיבל עליו את כל איסורי הנזירות, לכן אינו נזיר, ולשיטתו בברייתא שהובאה לעיל ג ב; אם כן:

ולפלוג נמי רבי שמעון ברישא [יחלוק רבי שמעון גם ברישא], כשאמר: הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים, שהרי אף ברישא לא קיבל על עצמו את כל איסורי הנזירות!?

אמר תירץ רבי יהושע בן לוי:

אכן חלוק היה רבי שמעון אף ברישא, ומה ששנינו במציעתא: "ורבי שמעון מתיר", קאי גם על הרישא.

רבינא אמר:

ברישא לא פליג רבי שמעון, ומודה הוא לתנא קמא שהוא אסור בכולן!

מאי טעמא?

כי - לדעת רבינא - ברישא קיבל הוא על עצמו את כל איסורי הנזירות, אלא שעשה תנאי בחלות הנזירות שלא תחול אלא אם כן לא ייאסר באיסורים אלו, ולכן נזיר גמור הוא אפילו לרבי שמעון, כי מצד קבלתו הרי קיבל נזירות גמורה. ^[9]

שמא תאמר: והרי סוף סוף הטיל תנאי בנזירותו שלא תחול אלא אם לא ייאסרו אלו עליו ^[10] -

זה אינו, ומשום דהוה ליה "מתנה על מה שכתוב בתורה", שהרי קיומו של התנאי ביטול מה שכתוב בתורה הוא, שהרי אמרה תורה: נזיר אסור בכל איסורים אלו, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וקבלתו קיימת.

ורבי יהושע בן לוי - הסובר: חלוק היה רבי שמעון אף ברישא - אמר לך:

אף ברישא אין הוא מקבל עליו את כל איסורי הנזירות, ולדעת רבי שמעון אינו נזיר; ואף שאמר "על מנת" שהוא לשון תנאי -

מכל מקום האי "על מנת" הוי כאומר: הריני מקבל עלי כל איסורי הנזירות "חוץ" מאלו - דמי, ולכן רבי שמעון מתיר אף בזו, שהרי לא קיבל עליו נזירות לכל דיניה. ^[11]

תניא כוותיה דרבינא: אמר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים, הרי זה נזיר ואסור בכולן, מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וכפי שפירש רבינא. ^[12]

שנינו במשנה במציעתא: יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, הרי זה אסור ורבי שמעון מתיר.

ושנינו בסיפא: יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין, או מפני שאני קובר את המתים, הרי זה מותר; ורבי שמעון אוסר: תמהה הגמרא על הסיפא:

והאמרת רישא [היינו במציעתא]: "יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, הרי זה אסור, ורבי שמעון מתיר".

ואם כן גם בסיפא באומר: "יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי" שאף כאן לא קיבל על עצמו את כל איסורי הנזיר, היה צריך להיות הדין לדעת תנא קמא שהוא אסור, ורבי שמעון היה לו להתיר, והיפך הכתוב במשנה!?

ומשנינן: איפוך את מחלוקתם של תנא קמא ורבי שמעון בסיפא, ואימא בסיפא נמי כמו במציעתא:

הרי זה אסור ורבי שמעון מתיר.

ואיבעית אימא לבאר את מחלוקתם של תנא קמא ורבי שמעון בסיפא, שתנא קמא מתיר ורבי שמעון אוסר:

לעולם לא תיפוך בסיפא את מחלוקתם, ואכן תנא קמא הוא זה שאסר, ורבי שמעון הוא זה שהתיר.

ודקשיא לך: מאי שנא סיפא מן המציעתא שנחלקו בהיפוך, אימא לך, לא נחלקו בסיפא באותו אופן של המציעתא, אלא:

הערות

^[1] לדעת התוספות יום טוב, טעם דין זה הוא משום שהאומר: הריני נזיר מן החרצנים, הרי הוא נזיר לכל לדעת חכמים לעיל ג ב, ודין זה דומה לו, ולדבריו מילתא דפשיטא היא, ולא נשנתה משנה זו אלא משום החידוש שבסיפא, וקצת נוטה לפירוש זה סדר ההלכות ברמב"ם פרק א מנזירות. אבל הרא"ש כתב [והובא גם בשיטה מקובצת]: "ואפילו לרבי שמעון דאמר [לעיל ג ב] עד שיזור מכולן, הכא מודה, כיון דלא הזכיר בהדיא יין, דלא גרע מידות נזירות".

^[2] הוסיף הרמב"ם [נזירות א יב] "ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין דבריו כלום, ואינו חייב על כל עבירה שיעשה, שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב".

^[3] הרמב"ם [נזירות א יא] הוסיף: "ואם היה מר נפש או כועס או מתאבל, והיו מבקשין ממנו שישתה כדי לשכח עמלו, ואמר הריני נזיר ממנו, הרי זה אסור באותו הכוס בלבד ואינו נזיר, שלא נתכוון זה אלא שלא ישתה כוס זה. וכן שכור שנתנו לו כוס כדי לרוותו, ואמר הריני נזיר ממנו, הרי זה אסור באותו הכוס בלבד, ואינו חייב בנזירות, שלא נתכוון זה אלא שלא ישכרו אותו יותר מדאי". והכסף משנה לא הערה מקורו של הרמב"ם בענין מר נפש. וראה במשניות שבמאירי "מעשה באשה אחת שהיתה שכולת [כלומר: אשה שכולה] ומזגו לה את הכוס"; ובפירוש המשניות שם: זה המעשה לא יעזור על המאמר הקודם [כלומר: לא יחזק את הרישא] אבל סותר אותו, ואמנם הדין קודם הוא באיש בריא, אולם באיש מר נפש (הריני) [אינו] נזיר, שהוא לא יכוין אלא שלא ישתה זה אשר נשתדל עליו לשתותו, הנה הוא ההיקש בשכור, כאשר אמר הריני נזיר ממנו לא תחייבהו נזירות וכו'.

^[4] יתבאר בגמרא, אם מודה רבי שמעון הסובר בברייתא לעיל ג ב "אינו נזיר עד שיזיר מכולם" בדין זה, או שמא מה ששנינו בהמשך המשנה: "ורבי שמעון מתיר" קאי גם על הרישא; וכן יתבאר אם "על מנת" האמור כאן הוא תנאי בקבלת הנזירות או שמא כאילו אמר "חוץ" משתיית יין וטומאה למתים.

^[5] מלאכת שלמה.

^[6] ואם תאמר: הרי דברים שבלב הן שאינן דברים, ראה מה שכתב בזה הרשב"א בתשובה חלק ד סימן קט, הביאו ב"ארזי הלבנון" אות נד, ומה שכתב בזה המהרי"ט בתשובה חלק א סימן סח, הביאו ב"ארזי הלבנון" אות עו.

^[7] פיסקא זו נתבארה לפי שיטה אחת בגמרא; ובגמרא יתבארו שני ביאורים נוספים במשנתנו.

^[8] נתבאר על פי דברי הגמרא בהמשך הסוגיא, "האי על מנת כחוץ דמי". ויש לפרש את הדבר בשני אופנים: האחד: "על מנת" האמור כאן היינו תנאי, וכמו "הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה [קדושין יט ב], ומתנה הוא את נזירותו, שאם יחולו איסורים אלו אינו רוצה בנזירות, אלא שממילא כלול בדבריו שהוא כאומר "חוץ" שהרי אינו מקבל עליו את האיסורים האלו, ולכן סבורה הגמרא שלפי רבי שמעון אין הוא נזיר, [וכך הן פשוטן של דברים, כמו שביאר הגרמ"ד סולובייצ'יק שליט"א בשיעוריו]. השני: אין כאן תנאי לדעת המקשן ולדעת רבי יהושע בן לוי, אלא שיור בנזירות. ובהמשך הסוגיא בהערות, תתבאר שיטת הראשונים בהבנת הדברים.

^[9] ראה קצת תוספת ביאור בזה, ב"קובץ שעורים" לכתובות אות קעב.

^[10] יש לפרש את כוונת הגמרא בשני אופנים: האחד: כיון שהתנה שאם יחולו איסורים אלו אינו רוצה בנזירות, אם כן תתבטל הנזירות, [כן פירש ב"אבי עזרי" נזירות א יג]. השני: כיון שהתנה שלא יחולו איסורים אלו, הרי שהיה לנו לומר שאכן תחול נזירות ללא איסורים אלו, [כן ביאר בחידושי מרן רי"ז הלוי ריש הלכות נזירות, וראה שם טעם הדבר שמדין תנאי היתה חלה נזירות מחודשת שאינה כוללת את האיסורים האלו; וראה עוד ב"חידושי רבי שמואל" נדרים סימן ו שהביא בשם הגר"ש שקאפ שאף הוא מבאר כן, אלא שהוא מבאר את טעם הדבר שהיה חל נזירות ללא איסורים אלו, באופן אחר מהגרי"ז]. וספק זה הוא בכל מקום שמבואר בגמרא שתנאו בטל משום שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וכגון במי שמקדש אשה על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה, שתנאו בטל במה שהתנה שלא יהא עליו עונה, כי המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל; ויש להסתפק איך היה הדין אם לא ש"תנאו בטל" משום שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, האם היו הקידושין בטלים, או שהיה חל קידושין ללא חיוב עונה.

^[11] לעיל בהערה נתבארו שני אופנים בביאור שיטתו של רבי יהושע בן לוי. האחד: שבכלל דבריו תנאי וגם "חוץ". השני: אין כאן תנאי אלא "חוץ". והנה בתוספות הקשו: והא מקדש את האשה על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה הוי מקודשת והתנאי בטל, ולא אמר כ"חוץ" דמי! ? ותירצו: דגבי קדושין שאני, דאפילו אמר בפירוש "חוץ משאר" לא מהניא ליה דיבורו, דאין קדושין לחצאין, וכי אמר "הרי את מקודשת" - מקודשת, וכי אמר "חוץ משאר" לאו מידי קאמר, ולכך חייב בכולן; אבל גבי נזיר ילפינן לעיל [ג ב] מקראי, דצריך שיזיר מכולם, דאם נדר מאחד מהם לא הוי נזיר; וראה אריכות גדולה מאד בענין זה, ב"חידושי רבינו פרץ". וב"שערי ישר" שער ז פרק ו ד"ה ולפי"ז, הביא את דברי התוספות וכתב לפרשם, דבנזיר בעינן שיזיר מכולם לרבי שמעון, היינו שיקבל הנודר על עצמו לפרוש מכולם, וכשאומר "חוץ" חסר בזה קבלת הנזירות ובטלה הנזירות, אבל בקדושין אין צריך שיחייב את עצמו בשעת קדושין בשאר וכסות, אלא שהתורה חייבה אותו בזה, ומשום הכי מה שאמר "חוץ" לא מהני; וראה עוד ב"מלאכת שלמה" על המשניות, וב"אבי עזרי" נזירות א יג מהדורא רביעאה. ולמדנו מדברי התוספות כפירוש הראשון, והיינו, שאין חילוק בפירוש לשון "על מנת" שבקדושין לבין נזירות, וכשם שבקדושין הוא תנאי כך גם בנזירות [וככל "על מנת" שבש"ס], אלא שיש בכלל דבריו גם "חוץ", וזה הוא שחילקו, שבקדושין מאחר שנתקדשה לא איכפת לן שאמר גם "חוץ" כי אין צריך לקבל על עצמו שאר כסות ועונה, מה שאין כן בנזירות היות וכלול בדבריו "חוץ", אם כן חסר בעצם קבלת הנזירות, ולכן אינו מועיל לרבי שמעון. ואולם לשון הגמרא: "האי על מנת כחוץ דמי" משמע שבנזירות יש משמעות אחרת ל"על מנת", וכפירוש השני, וראה עוד בהערה בהמשך הסוגיא.

^[12] א. כתב הרא"ש: "והיינו כרבי שמעון, דאי לרבנן אפילו אמר חוץ מן יין הוי נזיר". ביאור דבריו: הוקשה לרא"ש, מה ראיה מברייתא זו כרבינא ולא כריב"ל, והרי אין מוכח אלא שבכלל דבריו יש תנאי, ובזה הלוא מודה גם ריב"ל, אלא שלדבריו יש בכלל דבריו גם "חוץ", [וכפירוש הראשון שנתבאר לעיל]! ? ולכן ביאר הרא"ש, שבהכרח ברייתא זו כרבי שמעון אתיא, וכפי שביאר, ואם כן מבואר בהדיא כרבינא שאף לרבי שמעון חלה נזירותו, ולא נחלק בזה רבי שמעון, דלא כריב"ל. ב. כדברי הרא"ש [שנתבארו באות א] שרק לדעת רבי שמעון צריכים אנו לטעם "מתנה על מה שכתוב בתורה" ולא לרבנן, כן מבואר גם ב"לחם משנה" [נזירות א יג], ומכח זה תמה על הרמב"ם שם שפסק כחכמים, ונתן טעם משום דהוא "מתנה על מה שכתוב בתורה". ואולם ב"אבי עזרי" כתב לבאר את הרמב"ם, שגם לחכמים צריכים אנו לטעם זה, כי אע"פ שגם אם היה אומר "חוץ" היתה חלה הנזירות [וכטענת הרא"ש], מכל מקום כיון שהתנה שלא תחול הנזירות אם יחולו איסורים אלו, היה לנזירות להתבטל, [או שהיה התנאי גורם שיחול נזירות ללא איסורים אלו, כמבואר בהערה לעיל], ולזה צריכים אנו אף לרבנן לטעם "מתנה על מה שכתוב בתורה" שאין בתנאו כלום; ומדברי הרא"ש סיוע ל"לחם משנה". ג. לשיטת הרמב"ם לכאורה תיקשי: מה ראיית הגמרא דלא כריב"ל מהברייתא, היות ויש לפרשה כחכמים, ואם משום שבברייתא מבואר שיש בדבריו "תנאי", הרי אף ריב"ל מודה לזה, רק שהוא סובר: שיש בדבריו גם לשון "חוץ", [וכאשר נתבאר באות א' שזו היתה קושיית הרא"ש; וראה מה שכתב ב"אורח מישור"] ; ובהכרח, שהרמב"ם מפרש כפירוש השני, שלפי ריב"ל אין כאן אלא "חוץ" ולא תנאי, ואם כן ראיית הגמרא שלא כריב"ל היא כפשוטה, שהרי בברייתא מבואר שיש כאן "תנאי"; והגרמ"ד סולובייצ'יק שליט"א למד גם מדברי המפרש בד"ה ריב"ל כפירוש השני.

א משנה מזגו לו את הכוס ואמר: "הריני נזיר ממנו" — הרי זה נזיר נזירות מלאה ואסור בכל דיני נזירות. מעשה באשה אחת שהיתה שיכורה (רוויה מיין), ומזגו לה את הכוס ואמרה: "הריני נזירה ממנו" אמרו חכמים: לא נתכוונה זו לנזירות, אלא לומר "הרי הוא עלי קרבן", כלומר, אני נודרת איסור מכוס זו בלבד, שאיני רוצה לשתות יותר.

ב גמרא על סגנון המשנה תוהים: וכי זו דרך המשנה להביא מעשה לסתור את דבריה הקודמים?! הלא אמרת רישא [בתחילה] שמי שמזגו לו את הכוס ואמר "הריני נזיר ממנו" — הרי זה נזיר, והדר תני [וחזר ושנה] התנא: מעשה באשה אחת שאמרה "הריני נזירה ממנו", ואמרו חכמים שנתכוונה לומר שאסרה עליה כוס זו כקרבן. ונדייק: אלמא בהאי [הרי שבכוס זה] בלבד הוא שאסור, הא יינא אחרינא [הרי יין אחר] — שרי [מותר] ואין היא נזירה!

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה], כלומר, כך צריך להבינה: מזגו לו את הכוס ואמר "הריני נזיר ממנו" — הרי זה נזיר. ואם שיכור הוא ומזגו לו כוס ואמר "הריני נזיר ממנו" — אינו נזיר. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — משום שנעשה כמאן דאמר [כמי שאומר] "הרי כוס זו עלי קרבן" הוא, וכי תימא [ואם תאמר]: אם זו כוונתו לימא הכי [שיאמר כך] במפורש, ומדוע אמר בלשון "הריני נזיר"? סבר [סבור הוא]: אם כך אומר, מייתין [יביאו] לי אחרינא [כוס אחרת] ומצערן לי [ויצערו אותי] בשתיה שאיני רוצה בה, לכן מוטב אימא להו הא מילתא דפסיקא להו [שאומר להם דבר זה שפסוק, חתוך, להם] ויבינו שאינני רוצה לשתות עוד כלל. וממשיכה המשנה: ומעשה נמי [גם כן] באשה אחת שהיתה שיכורה ואמרה כן, שכך פירשו חכמים את דבריה.

ג משנה האומר "הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים", כלומר, שקיבל עליו נזירות, אבל עשה תנאי להגביל אותה רק לגידול שיער — הרי זה נזיר גמור, ואסור בכולן, גם בשתיית יין וגם בטומאה למתים.

קיבל נזירות ואמר אחר כך: "יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין" — הרי זה אסור בכל דיני נזירות, שהנזירות חלה עליו לגמרי, ור' שמעון מתיר שהוא סבור שאין אדם נזיר עד שיקבל על עצמו כל איסורי נזירות. אמר אדם "יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי לשתות מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין", או שיתירו לו להיטמא "מפני שאני קובר את המתים" — הרי זה מותר בכל הנדר כולו, ור' שמעון אוסר.

ד גמרא על מה ששנינו במשנה "איני יודע שהנזיר אסור ביין" ר' שמעון מתיר, שואלים: כיון שר' שמעון סבור שאם אדם נודר נדר נזירות שאינו כולל את כל איסורי הנזירות אינו נזיר בכך, ולפלוג נמי [ושיחלוק גם כן] ר' שמעון ברישא [בתחילה] במקרה הראשון במשנה, של האומר "הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין"! אמר ר' יהושע בן לוי: אכן, חלוק היה ר' שמעון אף ברישא [בתחילה] במקרה הראשון. ומה שאמרו במשנה "ור' שמעון מתיר" — מתייחס לשני הדינים.

רבינא אמר: ברישא [בתחילה] לא פליג [חלק] ר' שמעון. מאי טעמא [מה טעם] הדבר משום דהוה ליה [שהריהו] כמתנה על מה שכתוב בתורה, שהוא רוצה להגביל דין מפורש מן התורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל, לפי שאינו יכול לבטל דברי תורה. ושאר דבריו קיימים, ולכן קבלת נזירותו תקפה לכל דיני נזירות. ולעומת טענה זאת — מעירים: ור' יהושע בן לוי אמר [יכול היה לומר] לך: [האי [זה] ] הלשון שאמר "על מנת" — אין משמעו שקיבל עליו את כל דין הנזירות, והוסיף עליו תנאי, אלא "כחוץ" דמי [נחשב], כאילו אמר מתחילה שהוא מקבל עליו נזירות חוץ מדבר מסויים. ולכן לדעת ר' שמעון לא היתה פה נזירות כלל, שהרי לא קיבל עליו כל איסורי נזירות.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבינא: אמר אדם "הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים" — הרי זה נזיר, ואסור בכולן, מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.

ה בקטע האחרון במשנה שנינו שאם אמר: "יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל חשבתי שיתירו לי חכמים לשתות "— חכמים אומרים שהנדר בטל, ור' שמעון אוסר. ומקשים: והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילה] בדין הקודם במשנה, "אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין", שהוא דומה לכאורה, כי לדעת תנא קמא אסור, ור' שמעון מתיר! וכיצד הפכו כאן את שיטותיהם? ומשיבים: שנה את הגרסה ואימא נמי [אמור גם כן] כאן: הרי זה אסור, ור' שמעון מתיר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם לא תיפוך [תהפוך] את השיטות, ותישאר הגירסה במקומה. אלא יש מקום לחלק בין שני המקרים; התם [שם]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: If they poured one a cup of wine and he said: I am hereby a nazirite and therefore will refrain from it, he is a full-fledged nazirite who must observe all the halakhot of naziriteship. An incident occurred with regard to a certain woman who was intoxicated from wine, and they poured a cup for her and she said: I am hereby a nazirite and therefore will refrain from it. The Sages said: This woman did not intend to accept naziriteship but rather, meant to say: It is hereby forbidden to me as an offering. She vowed against deriving benefit from that cup alone, since she did not want to drink any more.

GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict the previous ruling? You said in the first clause of the mishna that if one said that he is hereby a nazirite and therefore will refrain from a cup that was poured for him, then he is a nazirite. And the tanna then teaches: An incident occurred with regard to a certain woman who said: I am hereby a nazirite and therefore will refrain from it, which the Sages interpreted as a vow rendering the cup forbidden to her like an offering. Apparently it is only with regard to this cup of wine that is forbidden to her; consequently, any other wine is permitted, and she is not a nazirite.

The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching the following: If they poured a cup of wine for one and he said: I am hereby a nazirite and therefore will refrain from it, he is a nazirite. And if he is intoxicated and they pour a cup of wine for him and he said: I am hereby a nazirite and therefore will refrain from it, he is not a nazirite. What is the reason for this? He is considered to be like one who said: This cup is forbidden to me like an offering. The Gemara asks: And if you would say that this was his meaning, let him say so explicitly; why would he say: I am hereby a nazirite and therefore will refrain from it? The reason is because he maintains: If I specify this cup, they will bring me another cup and aggravate me with it. It is better that I say to them this statement, which is definitive to them, and they will understand that I do not want to drink any more wine. The mishna continues: And an incident also occurred with regard to a certain woman who was intoxicated and took this vow, and the Sages explained her statement accordingly.

MISHNA: If one says: I am hereby a nazirite on the condition that I will be allowed to drink wine and may become ritually impure from corpses, i.e., he wishes to be a nazirite only with respect to the growth of his hair, he is a full-fledged nazirite and is prohibited from engaging in all of the behaviors forbidden to a nazirite, including consuming products of the vine and contracting impurity from a corpse.

If one stated a vow of naziriteship and then said: I know that there is naziriteship, but I do not know that a nazirite is prohibited from wine, he is prohibited in all the prohibitions of naziriteship. But Rabbi Shimon permits him, since he holds that naziriteship takes effect only if the person accepts all the relevant prohibitions. If one said: I know that a nazirite is prohibited from wine, but I thought that the Sages would permit me to drink wine because I cannot live without wine, or: I thought that the Sages would allow me to contract impurity from corpses because I bury the dead, he is permitted and the vow of naziriteship does not take effect, but Rabbi Shimon prohibits him.

GEMARA: In the second case of the mishna, where one states that he did not know that the prohibitions of naziriteship include wine, Rabbi Shimon says that the naziriteship does not take effect because he did not include all of the prohibitions in his vow. The Gemara therefore asks: Let Rabbi Shimon disagree with the first tanna in the first clause in the mishna as well, where one said: I am hereby a nazirite on the condition that I may drink wine. Rabbi Yehoshua ben Levi said: In fact, Rabbi Shimon disagrees even with the first tanna in the first clause of the mishna, and the mishna’s statement: Rabbi Shimon permits him, is referring to both clauses.

Ravina said: Rabbi Shimon does not disagree with the first tanna in the first clause of the mishna. What is the reason for that? It is because one was stipulating counter to that which is written in the Torah by attempting to limit an explicit Torah law, and with regard to anyone who stipulates counter to that which is written in the Torah, his stipulation is void. The statement: I am hereby a nazirite, remains valid, and he is therefore a nazirite in all regards. Conversely, Rabbi Yehoshua ben Levi could have said to you: This phrase: On the condition, does not mean he accepts upon himself all the halakhot of naziriteship and then adds a stipulation counter to that which is written in the Torah; rather, it is considered like he said: Apart from. It is as though he stated from the outset that he will be a nazirite apart from one particular aspect. According to Rabbi Yehoshua ben Levi, Rabbi Shimon holds that since he is not trying to stipulate alternative halakhot for full naziriteship but is instead accepting a partial naziriteship, his vow takes effect.

The Gemara comments: It is taught in the Tosefta (Nazir 2:2) in accordance with the opinion of Ravina. If one said: I am hereby a nazirite on the condition that I will be allowed to drink wine and may become ritually impure from corpses, he is a nazirite and is prohibited from all of them because he stipulates counter to that which is written in the Torah, and with regard to anyone who stipulates counter to that which is written in the Torah, his stipulation is void.

§ The final clause of the mishna teaches that if one says: I know that a nazirite is prohibited from drinking wine but I thought that the Sages would permit me to drink, the Rabbis say that the vow is void, but Rabbi Shimon disagrees. The Gemara asks: But didn’t you say in the earlier clause of the mishna that with regard to one who says: But I did not know that a nazirite is prohibited from wine, the first tanna holds that he is prohibited and Rabbi Shimon permits him? What is the difference between the two cases? The Gemara answers: Emend the text and say in the final clause as well: He is prohibited, and Rabbi Shimon permits him. And if you wish, say instead: Actually, do not reverse the opinions, and leave the text as it is. Instead, distinguish between the two cases, as there

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכ"ת לימא הכי סבר מייתי' [לי] אחרינא ומצערו לי שכן דרך להפציר בשיכור להוסיף על שכרותו. אבל אין דרך להפציר כ"כ באדם שאינו שכור הלכך אם אין דעתו לנזיר [הו"ל] לומר הרי עלי קרבן:

ה"ז נזיר ואסור בכולן. רבנן לטעמייהו דאמרי לעיל אפילו לא נדר אלא מן החרצנים נזיר מכולן:

אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ואיני מקבל עלי ליאסור ביין. ונ"ל דלא זו אף זו קתני דרישא שהוא יודע שנזיר אסור ביין ודאי אמרינן דאין נזיר לחצאין ואסור בכולן אבל בסיפא הוי כמו נדר בטעות דאילו היה יודע שהנזיר אסור ביין לא היה מקבל נזירות:

אבל סבור הייתי שחכמים מתירים וכו'. ס"ד דה"ק סבור הייתי שחכמים מתירים לי אף אם הייתי מקבלו ולכך אינו מקבלו עליה ולהכי פריך בגמ' והא אמרת רישא [אסור ור"ש מתיר] משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה כיון שאמר בלשון על מנת דמיד כשאמר הריני נזיר חל עליו כל דין נזיר וכי קאמר תו על מנת ומטיל תנאי בנזירותו לא מהני דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא [האי] ע"מ כחוץ דמי וכי היכי דבחוץ לא הוי נזיר בע"מ נמי לא הוי נזיר:

תניא כותיה דרבינא וכו' מפני שמתנה על מ"ש בתורה והיינו כר"ש דאי לרבנן אפילו אמר חוץ מן יין הוי נזיר:

והא אמרת רישא אסור ור"ש מתיר ס"ד שבשעת נזירותו לא קיבל עליו יין. סיפא דנזר מכולהו ואיתשיל מחדא קיבל עליו נזירות בסתם ואח"כ בא לפני חכם ונתחרט על איסור היין או על טומאת מתים ואמר כסבור הייתי שחכמים מתירים לי שא"א לי להיות בלי יין או בלי לטמא למתים לרבנן סוף נזיר כתחילת נזיר כמו בקבלת נזירות אם קיבל עליו דבר אחד חל עליו כל תורת נזיר ה"ה נמי סוף נזיר אם נשאל על א' הותר הכל הכא מודה מוטעמא דפרישי' דסוף נזיר כתחלת נזיר ור"ש נמי סבר סוף נזיר כתחלת נזיר ואפילו למאן דאית לי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו הכא מודה כי היכי דבתחלת נזיר אינו נזיר עד שיזיר מכולן ה"נ לענין חרטה לא הותר עד שיתחרט על כולו:

מתניתין מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר. ואפילו לר' שמעון דאמר עד שיזור מכלן הכא מודה כיון דלא הזכיר בהדיא יין דלא גרע מידות נזירות. הרא"ש ז"ל בפירושיו: לא נתכוונה. כלומר כוס זה שאתם רוצים להשקותי הרי הוא עלי קרבן. ולא בעי למימר דנשייליה דהא לית ליה דעתא צילותא. הר' עזריאל ז"ל:

לא נתכוונה זו אלא. כלומר הרי הוא עלי קרבן. פירוש כוס זה הוא עלי קרבן דמסתמא אמרי דלכך נתכוונה. ושכור נדרו נדר אם לא הגיע לשכרותו של לוט. שיטה:
גמ' וכי תימא לימא הכי סבר מייתין אחרינה ומצערו ליה שכן דרך להפציר בשכור להוסיף על שכרותו אבל אין דרך להפציר כל כך באדם שאינו שכור. הלכך אם אין דעתו לנזירות לימא הרי עלי קרבן:

מתני' אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ואיני מקבל עלי ליאסר איין. ונראה לי דלא זו אף זו קתני דרישא שהוא יודע שנזיר אסיר ביין ודאי אמרינן דאין נזירות לחצאין ואסור בכלן. אבל בסיפא הוי כמו נדר בטעות דאלו היה יודע שהנזיר אסור ביין לא היה מקבל עליו נזירות.

אבל סבור הייתי שחכמים היו מתירין לי כו'. סלקא דעתין דהכי קאמר סבור הייתי שחכמים היו מתירין לי אף אם הייתי מקבלו ולכך איני מקבלו עלי. ולהכי פריך בגמ' והא אמרת רישא. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וכתב ז"ל לקמן בגמ' והא אמרת רישא אסור ור' שמעון מתיר. סלקא דעתין שבשעת נזירותו לא קבל עליו יין. סיפא דנזר מכולהו ואיתשיל מחדא קבל עליו נזירות בסתם ואחר כך בא לפני החכם ונתחרט על איסור היין או על טומאת מתים ואמר כסבור הייתי שחכמים מתירין לי שאי אפשר לי להיות בלא יין או בלי ליטמא למתים. לרבנן סוף נזירות כתחלת נזירות כמו בקבלת נזירות אם קבל דבר אחד חל עליו כל תורת נזירות הוא הדין נמי סוף נזירות אם נשאל על אחד הותר הכל. ואפילו למאן דלית ליה בפרק ד' דנדרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו הכא מודה מטעמא דפרישית דסוף נזירות כתחלת נזירות. ור' שמעון נמי סבר סוף נזירות כתחלת נזירות ואפילו למאן דאית ליה נדר שהותר מקצתו הותר כולו הכא מודה כי היכי דבתחלת נזירות אינו נזיר עד שיזור מכולן הכי נמי לענין חרטה לא הותר עד שיתחרט על כולו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן כתב בתוספותיו וז"ל: והא אמרת רישא שאסור. לרבנן רישא כגון שנדר מחדא שלא קבל עליו מתחלה הנזירות דיין. סיפא דנזר מכולהו ואיתשיל מחדא מתחלת נזירותו קבל עליו כל נזירות ואמר סתמא הריני נזיר ואחר כך בא לפני חכם ושאל על נזרו ומתחרט מיין שאומר אדעתא דיין לא נדרתי שהייתי סבור שחכמים מתירין יין מפני שאיני יכול לחיות בלא יין או אדעתא דטומאה לא נדרתי. אבל משאר דיני נזירות לא נשאל. לרבנן דאמרי אפילו לא נדר אלא מאחד מהם הוי נזיר דסוף נזירות כתחלת נזירות וכי נשאל על אחד מהם ואמר לו חכם מיין הותר לך הותר כמו כן מן הכל. עד כאן:
והר' עזריאל כתב וז"ל: יודע אני שנזיר אסור ביין אבל סבור אני שחכמים מתירין לי. כך אמר בשעת נזירות הריני מקבל כל דין נזירות אבל סבור אני שחכמים מתירין לי מפני שאיני יכול לחיות. והוי דומיא דהני בבי דלעיל על מנת שאהיה שותה יין דכלהו בשעת נזירות קאמר. ופריך והא אמרת רישא ור' שמעון מתיר. רישא דנדר מחדא שלא קבל נזירות אלא מתגלחת ומטומאה. לרבנן ההיא דגרוגרות ודבלה דאמר לאיתשולי הוא דאתי שבשעת נזירות פתח נדרו. לרבנן דאמרי אפילו לא נדר אלא מחדא הוי נזיר מכולן הני מילי גבי מן החרצנים ומן הזגין דלא מתשיל מידי ולא חזר בו מנזירות אלא שפירש אלו מנזירותו. ועל מנת שאהיה אינו דרך שאלה. אבל הכא דקאמר סבור אני בכך ופתח נדר הוי ואף על גב דלא מיתשיל מכולהו מותר בכלן כמו בתחלת נזירותו שאסור בכולן על ידי נדר מאחד מהן. עד כאן:

תניא כוותיה דרבינא כו'. מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה. והיינו כר' שמעון דאי לרבנן אפילו אמר חוץ מיין הוי נזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ואם תאמר למה לי כו' ככתוב בתוספות. וי"ל דאיתא לנזירות על ידי שליח דאחר יביא קרבנותיו בשבילו. ועיקר נזירות הם הקרבנות. שיטה. והר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: והכא לא שייך למיבעי תנאי דאפשר על ידי שליח כתנאי דבני גד ובני ראובן. ודוקא גבי מעשה בידים הוא כגון קנין חליצה גט קדושין וכיוצא בהן דהתם ודאי אם אי אפשר לקיים על ידי אחר אלא על ידי עצמו אלים המעשה ואפילו לא נתקיים התנאי לא נתבטל המעשה. אבל נדר ונזירות דאין צריך מעשה בידים אלא שיזהיר וישמור מעצמו לא אלים שיתקיים אם לא נתקיים התנאי. עד כאן. וא"ת והא אמרינן הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חוניו יגלח בירושלים בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו יצא. והלא מתנה על מה שכתוב. ותירץ הר"ם דלשונו בשני עניינים משמע. משמע נזירות גמור ומגלח בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו לא יצא. ומשמע נמי שלא קבל עליו שום נזירות אלא צערא בעלמא ואם היה מגלח בבית המקדש היה מביא חולין לעזרה. ומיתלא תלי וקאי. אם גלח בבית המקדש איגלאי מילתא דלנזירות גמור נתכוון. ואם גלח בבית חוניו גלי אדעתיה דלצער נפשיה בעלמא נתכוון. תוס' הרא"ש ז"ל.

ור' יהושע בן לוי אמר לך האי על מנת כחוץ דמי. כלומר כאילו אמר בפירוש הריני נזיר חוץ מיין ולא הוי נזיר לר' שמעון עד שיזיר מכולן. אבל אם לא היה חוץ אלא על מנת הואיל ולא שייר בעיקר הדבר הוי תנאי דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים.

והא אמרת רישא אסור ור' שמעון מתיר. פירוש קא סלקא דעתין דמתניתין מיירי שאמר כך בשעת קבלת הנזירות הריני מקבל עלי דין נזירות וסבור אני שהחכמים יתירוני ביין או בטומאה אף אם אני מקבלה עלי ולכך אני מקבלם עלי כלל. והיינו דמקשינן דאם כן איפכא מבעי ליה דרבנן הוי נזיר ולר' שמעון אינו נזיר עד כאן. שיטה.

במשנה מעשה באשה א' שהיתה שיכורה כו'.

ובגמרא ח"מ כו' ואם שיכור הוא כו'. בתוי"ט בשם הרמב"ם אבל לא הגיע לשכרותו של לוט. ולעד"נ דשיכורה ושיכור האמורים כאן המה שמות תוארים לאשר משתקעים ברוב ימיהם בשכרות אבל עתה אינן שיכורים כלל ולהכי אמרינן שלא נתכוונו לנזירות כיון דרגילי ביין אלא לכוס זה בלבד שיהא עליהם כקרבן:

תד"ה דהוי מתנה עמשכב"ת. וא"ת כו' וי"ל אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות כו'. בגה"ש הקשה בנדרים מא"ל ע"ש. ול"נ דכמו דאמרי' בהמדיר לענין קדושי ביאה דאע"ג דא"א לקיומיה ע"י שליח מ"מ מהני תנאי דאיתקוש הוויות להדדי ע"ש בפרש"י. אף אנן נאמר כיון דאיתקוש נזירות לנדרים כו' כדאיתא בריש נדרים להא נמי איתקוש דמה נזירות מהני תנאי אף נדרים כן. ועי' נו"ב מ"ת חלק יו"ד סי' קמ"ז:

תד"ה לרבנן. כשם שנאסר כו' בחד מעניני נזירות כן ניתר בסוף כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה דהוי מתנה כו' וא"ת ותיפוק ליה. לא ידעתי מאי אולמא האי מהאי ואדרבה טעמא דא"א לקיים ע"י שליח לא ברירא דהא יש פלוגתא בזה ביבמות מש"ה נקט יותר משום מתנה על מה שכתוב בתורה דזה לכ"ע וצ"ע:

בא"ד וי"ל אחרי שאחרים יכולים. ק"ל דעדיין איך יתורץ ההיא דנדרים ר"פ ואלו נדרים קונם רחיצת עולם אם ארחץ הא נדרים א"א לקיים ע"י שליח וצ"ע:

מתני' אמרו חכמים. כיון דשיכורה היא ואינה זקוקה לשתיה נראין הדברים שלא נתכוונה זו לקבל עליה זה לשם נזירות אלא לומר יאסר עלי כוס זה כקרבן ואינה אסורה אלא בכוס יין זה בלבד: גמ' וכ''ת. אי לאו דנתכוונה לקבל עליה נזירות אלא להיות נידורה ממנו לימא הכי בהאי לישנא הרי הוא עלי קרבן להכי הוא דלא אמרה הכי דסברה אי אמינא הכי סבירא להו שלא אסרתי עלי אלא כוס זה בלבד ומייתו לי כוס אחרינא ואמרי לי אשתי וקא מצערין לי דשתויי אנא ולא מצינא למשתי לי אימא להו בהאי לישנא דפסיקנא להו מילתא דהואי אסירא נמי בכסא אחרינא ותו לא מייתין לי ומעשה נמי באשה כו': מתני' הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין. וקיבל עליו את השאר: הרי זה נזיר. ואסור בכולן שכל דקדוקי נזירות עליו: אבל אם אמר יודע אני שיש נזיר. בעולם ואיני יודע שנזיר אסור ביין ואמר הריני נזיר הרי זה אסור בכולן והיינו רבנן דאמרי אפילו לא נדר אלא מחד מינייהו הוי נזיר בכולם: ורבי שמעון מתיר. דהואיל שלא קיבל עליו אלא חצי הנזירות שלא היה יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה מותר בכולן ור' שמעון לטעמיה דאמר אינו אסור עד שיזיר מכולן: ואם אמר יודע אני שנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי. כשהזרתי מן היין שיהו חכמים מתירין לי מפני שאיני יכול לחיות בלא יין: או יודע אני שהנזיר אסור לקבור מתים וכשקבלתי עלי נזירות סבור הייתי שיהו חכמים מתירין לי מפני שאומנתי לקבור מתים הרי זה מותר דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לא קביל עילויה נזירות מיין ומטומאת מתים ולא קיבל עליו אלא חצי נזירות: ור''ש אוסר. וטעמא מפרש בגמ': גמ' וליפלוג נמי ר''ש ברישא. כי היכי דפליג ר''''ש איודע אני שיש נזירות דלא חייל עליה נזירות משום דלא קיבל כל דקדוקי נזירות: חלוק היה ר''ש אף בראשונה. דראשונה נמי קאמר ר''ש כיון דאמר על מנת שאהא שותה ביין ומיטמא למת לא נדר אלא בתגלחת לבד ור''ש לטעמיה דאמר אינו נזיר עד שיזיר מכולן: רבינא אמר ברישא ודאי לא פליג ר''ש. דאילו התם כיון דאמר הריני נזיר קיבל עליו כל תורת נזיר והאי דאמר ע''מ הוי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ואין בתנאו כלום והוה ליה נזיר גמור דהוי ליה כמי שאמר על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה שאין בתנאו כלום ויתחייב לה בכולן: וריב''ל אמר לך. ברישא נמי פליג ר''ש דהאי ע''מ כחוץ דמי כיון דקבל עליו נזירות במקצת לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דאילו לגבי מאן דאמר ע''מ שאין ליך עלי לא שאר ולא כסות ולא עונה לא קיבל עליו כלום אבל הכא קבל עליו במקצת ומשום הכי הוי תנאו קיים ואינו נזיר לפי שאין דבריו הראשונים כלום משום דלרבי שמעון לא הוי נזיר עד שיזיר בכולן: תניא כוותיה דרבינא. דאפילו במקצת קא חשיב ליה מתנה: ור''ש אוסר והאמרת רישא ר''ש מתיר. דחצי נזירות קיבל עליו ואין נודרין לחצאין:

הריני נזיר ממנו. פי' נזיר מן הכוס הרי זה נזיר פי' כל דין נזירות עליו: מעשה באשה אחת ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לומר הרי עלי כוס זה כקרבן. ולא נאסרה אלא באותו כוס בלבד ובגמ' פריך מעשה לסתור: ואם שכור הוא הוה כאומר עלי בקרבן. פי' שדרך בני אדם להפציר בשכור שישתה ועתה אינו רוצה לשתות ואומר נזיר הוא לסלקם מעליו שאם לא יאמר נזיר הוא ירא שיביאו לו כוס אחר לכך אומר נזיר לסלקם לגמרי מעליו אבל כשאינו שכור אין דרך להפצירו ולכך אומר דנזיר מכולהו ומעשה נמי באשה אחת וכו': על מנת שאשתה ביין כו' ה''ז נזיר ואסור בכולן. איכא למ''ד בגמ' משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה [דכי אמר] הריני נזיר הוי נזיר לכל מילי וכי מטיל בה תנאי אין בתנאי כלום ואפי' ר''ש מודה ברישא כההוא לישנא דתניא כוותיה: אבל איני יודע שנזיר אסור ביין. כלומר שאר הלכות קבלתי עלי לבד מאיסור יין שלא קבלתי לפי שלא ידעתי שנזיר אסור ביין לרבנן הוי נזיר לטעמייהו דלעיל דאפי' לא נדר אלא מחד הוי נזיר ור''ש מתיר ואזיל לטעמיה דאמר (לעיל דף ג:) עד שיזיר מכולן: יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל אני סבור הייתי שהחכמים מתירין מפני שאיני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר את המתים. כלומ' שאני צריך לטמאות בהם וליטפל בהן בשכר מחמת דוחקי ולכך לא היה בדעתי לקבל איסור יין או טומאת מתים (ה''ז מותר) וכן הוא אומר שלא קבל עליו איסור יין או טומאת מתים ה''ז מותר ור''ש אוסר ובגמ' פריך דאיפכא הוה ליה למיתני: אף בראשונה. והא דקתני ר''ש [מתיר] קאי בתרי [בבי]: דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. דכשאמר הריני נזיר חייל עליו נזירות לכל מילי וכי אמר ע''מ מטיל התנאי על מה שכתוב בתורה ובטל התנאי וא''ת ותיפוק ליה דנזירות אי אפשר לקיים ע''י שליח דאמר בהמדיר (כתובות עד.) דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן שנתקיים המעשה ע''י יהושע שהיה שליח משה והתם מהני תנאה לבטל המעשה ולא בעלמא וי''ל אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע''י שליח וא''ת הא אמרינן (במנחות קט.) הריני נזיר לגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש גילח בבית חוניו יצא ואמאי הא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה והל''ל בחוניו לא יצא וי''ל דמשמעות לשונו הרי הוא שנים משמע מקדש ואז גילח בחוניו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין כי אם לצעורי ואז גילח בחוניו יצא ובמקדש הוי חולין בעזרה ונזירות מתלא תליא וקאי אי מגלח במקדש גליא מלתא דלנזירות מעלייתא איכוין ועל מנת דאמר לא כלום הוא ואם גילח בחוניו גליא מילתא דלצעורי מכוין: האי ע''מ כחוץ דמי. כאילו אמר הריני נזיר מכל מלתא חוץ מן היין דלא הוי נזיר לר''ש דבעינן עד שידור מכולן וא''ת והא מקדש את האשה ע''מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה הויא מקודשת והתנאי בטל (קדושין דף יט:) ולא אמר כחוץ דמי וי''ל דגבי קדושין שאני דאפילו אמר בפירוש חוץ משאר לא מהניא ליה דבורו דאין קדושין לחצאין וכי אמר הרי את מקודשת [מקודשת] וכי אמר חוץ משאר לאו מידי קאמר ולכך חייב בכולן אבל גבי נזיר ילפינן לעיל (דף ג:) מקראי דצריך שיזיר מכולן דאם נדר מאחד מהם לא הוי נזיר: תניא כוותיה דרבינא. דהא אמר על מנת חשבינן ליה תנאי ולא כאומר חוץ: סיפא דנדר מכולהו ואיתשיל מחדא. והיינו דקתני אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי (ויתירו לו) היין או לטמאות למתים שאינו יכול לחיות בלא יין או שלא יטפל בשכר למתים שזהו פרנסת ביתו: לרבנן כיון דנשתרי ליה חדא משום הכי מישתרייא ליה לכולהו דכאיסורו כך היתירו כשם שנאסר בתחילת הנזירות בחד מענייני נזירות כן ניתר בסוף הנזיר בחד וכמו דפליגי התם פ''ג דנדרים (דף כה:) גבי מצא אוכלים תאנים ואמר קונם הפירות עליכם ונמצא אביו אחד מהן והתיר נדרו ופליגי אי הותרו כולן או לא . ה''נ סברי רבנן ואפילו למ''ד לא הותרו כולן משום דהוי נדר ושבועה אבל הכא כיון דתחילה הוי נזירות על אחד ה''נ סוף נזירות ור''ש ס''ל אפי' למ''ד הותרו כולן מ''מ הכא כיון דאין נזירות באה לו עד שיפרש מכולן כמו כן צריך שאלה לכולן ונהי דנשאל האחד לא הותר השני: