נזיר יב ע"א

דף יב - א

"צא וקדש לי אשה" סתם, כלומר: שלא פירש לו המשלח מאיזו עיר יקח ואיזו אשה יקדש לו, ומת השליח ^[1] עד שלא העיד לפני המשלח מי היא האשה שקידש לו - הרי המשלח אסור בכל הנשים שבעולם - לשאתן!

ומשום שחזקה על שליח שהוא עושה את שליחותו, ויש לנו להניח שאכן עשה השליח כפי שנתבקש וקידש למשלח את אחת הנשים שבעולם, וקרובותיה של אותה אשה נאסרו על המשלח.

וכיון דלא פריש ליה המשלח לשליח איזו אשה יקדש, הא לא ידע המשלח הי ניהו קדיש ליה [הרי אין יודע המשלח מי היא האשה שנתקדשה לו], וממילא אינו יודע מי הן הנשים שהן קרובות אשתו ואסורות עליו, וכל הנשים שבעולם הן בספק זה, ולכן אסור הוא בכל הנשים בעולם. ^[2]

ואף שרוב הנשים שבעולם מותרות הן לו, ומיעוטן בלבד אסורות עליו, והיה לנו לתלות שהאשה אותה בא המשלח לשאת היא מן נשים המותרות לו, שהרי קיימא לן: "הלך אחר הרוב". ^[3]

מכל מקום אסורה היא למשלח מדרבנן, שקנסו חכמים את המשלח - שציוה לקדש סתם, והכניס את עצמו לספק הזה ולא חשש על עצמו שיבוא לידי תקלה ^[4] - שלא יהא סומך על הרוב להתירה, אלא יישאר בספיקו.

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן:

א. הזב והזבה, מביאים ביום שלאחר טבילתם לטהרתם - קרבן לכפרה: שני תורים או שני בני יונה [הנקראים יחד "קן", בלשון חכמים], אחד לחטאת ואחד לעולה, ובהבאת קרבן זה הם מותרים לאכול בקדשים, וכן הנזיר הטמא, היולדת הדלה, המצורע הדל, והכופרים בשבועה על עדות שהם יודעים בדיני ממונות לטובת אדם, או על שבועת ביטוי שפתים או על טומאת מקדש וקדשיו [כשהם דלים] הרי הם מביאים קן.

ב. יכול אדם ליקח לקרבנו קן של שני עופות, בלי לפרש בשעת לקיחתו איזה מהעופות הוא לחטאת ואיזה לעולה, אלא הכהן יפרש בשעת עשייתו איזה עוף הוא עושה לחטאת ואיזה לעולה, קן שכזו נקראת "קן סתומה", שאינה מפורשת איזה עוף ממנה לחטאת ואיזה לעולה.

ג. רצו הבעלים, הרי הם מפרשים בשעת לקיחתם איזה עוף הוא לחטאת ואיזה לעולה, והיא נקראת "קן מפורשת".

ד. קרבן שהוקדש לכפרתו של זה, לא יביאנה אחר.

קן - של תורים או בני יונה - סתומה [שלא פירשו הבעלים בשעת לקיחה איזה מהן לחטאת ואיזה לעולה] ^[5] -

שפרח גוזל אחד מהן לאויר העולם.

או שפרח אחד מהן לבין גוזלות אחרים, שהן מחמש חטאות המתות [מאותן חמש חטאות שהלכה למשה מסיני הוא, שימותו ולא יוקרבו לעולם, וכגון חטאת שמתו בעליה] ונתערב בהן. ^[6]

או שמת אחד מהן.

הרי זה יקח מן השוק בן זוג לשני שנותר בקן. כי מאחר שלא נתפרש הקן עדיין, יכול הוא לפרש את הגוזל הנותר לחטאת או לעולה כאשר ירצה, וכן את הגוזל הנוסף יפרש כאשר ירצה.

[ואילו קן מפורשת, אין לו תקנה].

[ולדעת התוספות אין גורסים פיסקא זו]. ^[7]

והשתא תיקשי: הרי משמע, שאין המשנה דנה אלא כיצד להתיר את הגוזל שנשאר מאותו קן שפרח ממנו הגוזל, ואילו שאר קינין בעלמא, כלומר: אם רצה אדם זה שפרח גוזלו, ליקח לו קן אחר מן השוק עבור כפרת טומאה אחרת הרי הגוזלים שבעולם שמעורב ביניהם הגוזל שפרח ממנו - מיתקנן [כשרים הם לו].

ואם כדבריך, אמאי יכול הוא ליקח גוזלים מן השוק לכפרת טומאה אחרת!?

והרי לימא, נאמר על כל חדא וחדא מן הגוזלים שהוא בא ליקח, דילמא האי ניהו!? שמא גוזל זה הוא הגוזל שפרח, וקרבן שנקבע לכפרת טומאה אחרת הוא, ואין הוא יכול להתכפר בו על הטומאה שהוא בא לכפר עכשיו!?

כלומר: אף שמעיקר הדין, היות ורוב הגוזלות כשרים הם לו, ומיעוטם בלבד הוא שאסור, יש לנו להתיר לו ליקח גוזלות מן השוק, ומשום ש"הלך אחר הרוב", הרי מכל מקום לדבריך יש לנו לקונסו שלא לילך אחר הרוב, מאחר שהכניס את עצמו על ידי פשיעתו, שלא שמר את קינו, לספק זה.

אמר השיב ליה רבי יוחנן לריש לקיש:

זו שאמרתי שמשום קנס אין מותר הוא לילך אחר הרוב כדי להתיר את ספיקו, אין קנס זה אמור בכל ספק איסור שיש לומר בו "הלך אחר הרוב"!

אלא אך ורק בספק שהוא דומה ל"קבוע", שאין הולכים בו אחר הרוב, כדמפרש ואזיל, שבזה אמרו חכמים משום קנס, הרי הוא כ"קבוע" שאין הולכין בו אחר הרוב.

ואם כן, אין קושייתך כלום, שהרי:

קאמינא אנא אשה, דלא ניידא, הרי אני אסרתי אשה, שאינה ניידת בשעה שנולד לו הספק עליה אם קרובתו היא אם לאו, וקיימא לן "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", וכאילו אין רוב מותרות לפנינו -

ואף שמעיקר הדין לא שייך לדון כאן "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", שהרי אין ניכר בפנינו איסור לעצמו והיתר לעצמו, אלא שספק הוא לנו על אשה זו אם מותרת היא או אסורה, וכל כי האי גוונא אין דנין בו דין "קבוע" -

מכל מקום, היות ודומה הוא ל"קבוע", לכן אמרו חכמים מחמת קנס לדון בספק זה כדין "קבוע" ש"כמחצה על מחצה דמי".

ואמרת לי את איסורא דנייד!?

ואילו אתה בא להקיש לדברי, ולאסור את כל הגוזלות שבעולם על איש זה מחמת הספק שמא הוא הגוזל האסור, ועל אף שהאיסור נייד ואינו "קבוע" כלל!?

וכי תימא, שמא תאמר: הכא, באשה שמקדש לו המשלח, נמי נייד, כי אימור בשוקא אשכח [שמא בשוק מצא אותה המשלח] ואחר כך קדיש!?

כלומר: שמא תקשה עלי, והרי אף אתה אסרת את כל הנשים בעולם מספק, ובכלל דבריך שאין המשלח יכול לקדש אשה שמצא אותה בשוק, ^[8] ושם נולד לו הספק אם קרובתו היא או לא, ובשוק הרי אינה קבועה ואינה דומה לקבועה כלל, והיה לך להתירה, כשם שאתה מתיר את כל הגוזלות שבעולם!? אומר לך: אף על פי כן אין אשה דומה לגוזל, כי:

התם באשה שאני אוסר אותה אפילו כשמצאה בשוק, הרי הדרא לניחותא, סוף דבר שתחזור למקום קביעותה, ולכן אסרו אותה חכמים משום קנס. ^[9]

אבל גבי קן מי הדרא!? אבל בגוזל שאנו מתירים אותו ואין אנו חוששים שמא הוא הגוזל שפרח, וכי חוזר הגוזל למקום קביעותו!?

והיות שלא שייך לכוללו בכלל דין "קבוע" שאין הולכין בו אחר הרוב, לכן מותר אף בעליו שפשע בו לקחתו, ואינו חושש לספק שמא גוזלו הפורח הוא זה. ^[10]

אמר רבא: ומודה רבי יוחנן שאסר למשלח את כל הנשים שבעולם:

שהמשלח מותר באשה [היינו לשאת אשה] שאין לה: ^[11]

לא בת, שנחוש שמא נתקדשה היא לו, ואסורה זו עליו משום חמותו.

ולא בת בת, שיש לחוש שמא נתקדשה היא לו, ואסורה זו עליו משום "אם חמותו".

ולא בת בן, שנחוש על זו שהיא אסורה לו משום "אם חמיו".

ולא אם, שתהא זו אסורה עליו משום בת אשתו.

ולא אם אם, שתהא זו אסורה עליו מן התורה משום בת בת אשתו.

ולא אחות, שתהא זו אסורה עליו משום אחות אשתו.

ויתירה מכך:

ואף על פי שהיתה לה אחות ^[12], דההיא - כלומר: זו שהוא בא לשאתה עכשיו - שריא! ומפרש לה ואזיל.

מאי טעמא, כלומר: היכי דמי שלא היתה לה אחות ועכשיו יש לה? ^[13]

ומפרשת הגמרא: כגון דבההיא שעתא דקאמר ליה המשלח לשליח: צא וקדש לי אשה, הוה אותה אחות נסיבא לגברא [היתה אחותה של זו עדיין נשואה לאיש], שבאופן זה אפילו אם נתגרשה לאחר מכאן והיתה פנויה בשעה שביקש השליח אשה למשלחו, אין השליח יכול לקדשה, כדמפרש טעמא ואזיל, ולכן אין אשה זו אסורה עליו משום ספק אחות אשה, ואף על פי שיש לה אחות.

והטעם שאין השליח יכול לקדש את מי שהיתה נשואה לאיש בשעת מינוי השליחות, אף שבשעה שהשליח בא לקדשה הרי היא פנויה לקדושין, כי אומדנא היא שאמדו חכמים דעתו של משלח:

דכי משוי איניש שליח במילתא דקיימא קמיה [אין דעתו של אדם לבקש משלוחו לעשות דבר, אלא אם כן אותו דבר עומד מוכן לפניו לעשותו עכשיו], כלומר: הממנה שליח שיקדש לו אשה, אין דעתו אלא על אשה שבשעת מינוי השליחות ראויה היא שיבצע בה השליח את שליחותו, דהיינו נשים שהן פנויות בשעת מינוי השליחות, שכבר ראויות הן לקידושין.

אבל במילתא דלא קיימא קמיה [בדבר שאינו מוכן לפניו לעשותו], וכגון אשה שהיא נשואה לאיש בשעת מינוי השליחות, ובשעה זו אין היא ראויה לבצע בה את השליחות, לא משוי שליח. אין דעתו של המשלח עליה כלל, ואין השליח יכול לקדשה לו בשליחותו.

ומקשה הגמרא על יסוד זה, בהנחה, שאם אכן כלל זה תקף לגבי שליחות, כן יהיה הדבר גם במי שקיבל עליו לגלח נזיר כל שהוא, שאין דעתו לקיים את התחייבותו, אלא בנזיר שנזר כבר ומוכן הוא - בשעת התחייבותו - לבצע בו את התחייבותו, אבל אין דעתו לקיים את התחייבותו בנזיר שעדיין לא נזר כלל; וכיון שכן תיקשי מהא דתנן במשנתנו:

האומר: "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר", ושמע חבירו ואמר "ואני, ועלי לגלח נזיר", אם היו פקחין מגלחין זה את זה, כלומר: הראשון יגלח את השני, והשני את הראשון, ואם לאו, מגלחין הם נזירים אחרים.

ואם אכן כן הדבר כהכלל שאמרנו, תיקשי:

בשלמא בתראה [האחרון] יכול לצאת ידי חובתו בגילוחו של הראשון, משום דאיכא קדמאה קמיה [משום שהראשון מוכן לפניו בשעת התחייבות השני, שהרי כבר נזיר הוא], כלומר: כשאמר השני "ועלי לגלח נזיר" דהיינו את אחד הנזירים, היתה דעתו שאם ירצה יגלח את הנזיר הזה העומד בפניו, שכבר מוכן הוא לחיוב קרבנות נזירות לכשתיגמר נזירותו.

אלא קדמאה [הראשון] למה יכול הוא לקיים את התחייבותו בגילוחו של השני!? והרי בשעה שאמר הראשון "ועלי לגלח נזיר" מי איכא בתראה קמיה [וכי היה כבר השני מוכן בנזירותו לפניו], והרי עדיין לא נזר כלל בנזירות!?

ולדבריך היה לנו לומר שקיבל הראשון על עצמו לגלח רק את אחד מן הנזירים אשר נזרו כבר בשעת קבלתו, ולא לגלח את זה שעדיין לא נזר באותה שעה!?

אסור בכל הנשים שבעולם דשמא קדש שלוחו אחת מקרובותיה:

קן סתומה שלא פירש איזו לעולה ואיזו לחטאת או שפרח לבין חטאות המתות כגון שמתו בעליהן או נתכפרו באחרות דהלכה למשה מסיני שימותו וה"ה דהוה מצי למתני קן מפורשת כגון שפירש איזו לעולה ואיזו לחטאת אלא שהיה צריך לפרש ובלבד שיכיר הנשארת אם היא חטאת או עולה דאם אינו מכירה אינו כול ליקח לה זוג דאינה ראויה להקרבה שהעולה נעשית למעלה והחטאת למטה ולא רצה להאריך ותנא קן סתומה וגם אורחא דמלתא שאינו מכיר אם עולה אם חטאת כשנאבד זוגה אלא כשהם ביחד אז נקיל להכירם א"נ נקט קן סתומה משום סיפא פרח לבין הקרבנות פסול ופוסל א' כנגדו ואם היה מפורש היה פוסל שנים ועשר:

ואילו שאר קינין דעלמא מתקנין ולא פסלינן כל קינין שבעולם דדלמא זו שפרחה היא אחת מהן ונמצא מתכפר בקרבן חבירו:

אמינא לך איסור דניחא דבשעה שקדשה השליח היתה נחה וקבועה בביתה הלכך היתה חשובה בין כל הנשים שבעולם כמחצה על מחצה ואילו עשאו שליח לקדש לו נשים הרבה וקידש חצי הנשים שבעולם היו נאסרות כל הנשים משום ספק קרובות אפילו אי ניידי משום דרוב כל הנשים אסורות עליו משום ספק קורבה השתא נמי נאסרות כל הנשים כיון שהאוסר קבוע אע"פ שאין הנאסר קבוע:

ואת אמרת לי איסורא דנייד העוף הפורח הוא נד בעולם וכיון דלא הוי קבוע אין לו כה לאסור דבטל הוא ברוב קנין שבעולם אבל אי הוי קבוע חשבינן כאילו חצי קנין שבעולם אסורים כדחשבינן האשה המקודשת כאילו קדש חצי הנשים שבעולם וכי תימא הכא נמי דנייד דאימר בשוקא אשכח וקדיש דחומרא יתירא היא לאסור כל הנשים שבעולם והיה לנו לתלות שמא בשעה שקדשה לא היתה קבועה ולא היתה כחצי הנשים שבעולם הדרה לניחותא אחר שקדשה וכיון דקבועה היא השתא חשובה כחצי הנשים אבל עוף אין לו קביעות אפילו כשחוזר לקנו דתדיר נודד ממקומו ופורח מקן לקן ואין לו קביעות מקום:

שאין לה לא בת דניחוש לחמות וגם לא בת בת וגם לא בת בן דניחוש לאם חמיו ואם חמותו ולא אם דניחוש לבת אשתו וגם לא אם אם ולא אם אב דניחוש לבת בתה ולבת בנה ואע"פ שהיתה לה אחות והיתה נשואה בשעה שמנה את שלוחו לקדש לו אשה ונתגרשה לאלתר לאחר מינוי השליחות מותרת היא ולא חיישינן שמא קדשה שלוחו אחר שנתגרשה:

במילתא דלא קיימא קמיה לא משוי איניש שליח וקס"ד דמקשה [ממתני'] דלא מסיק איניש אדעתא למנותו שליח למה שאין בידו לעשות עתה הלכך לא הוי שלוחו לקדש לו אותה אשה שנתגרשה אחר מינוי השליחות ואם קידשה לו אינה מקודשת ומורת בקרובותיה אבל אם פירש בפירוש שעשאו שליח אפילו לנשים שהן עתה אסורות אם יהיו מותרות הוי שלוחו לפי מאי דס"ד השתא:

בשלמא בתראה שאמר ואני ועלי לגלח נזיר איכא קדמאה קמיה (שהם ניכר) [שכבר] נזר בנזירות ויכול השני לפוטרו אלא קדמאה בשעה שקיבל עליו לגלח נזיר אכתי לא נזר השני והיאך נאמר שדעתו היה לפוטרו אם יקבל עליו נזירות הא לא מסיק איניש אדעתיה במה דלא קיים קמיה אלא מאי קאמר אי משכחנא דהוי נזיר מגלחנא ליה אפילו אם ידור אחר קבלת נדרו דמסיק איניש (שפירש) אדעתיה במאי דלא קיים קמיה השתא במילתיה דלא מצי עביד לא משוי שליח ולעולם מסיק איניש אנפשיה. במאי דלא קיים קמיה ואפ"ה לא הוי שלוחו אפי' אם פירש לו בפירוש דכל מילתא דלא מצי איהו למעבד השתא שאם היה אומר לה הרי את מקודשת לי לאחר שיגרשך בעליך לא הויא מקודשת דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הלכך אי אמר נמי לשלוחו קדשנה לי לאחר שתתגרש לא הוי שלוחוף ת"ל אישה יקימנו ואישה יפירנו מיתורא דקרא דריש דלא מצי משוי שליח טעמא דאמר רחמנא אישה יקימנו ואישה יפירנו [הא] לאו הכי וכו' הוה מצי לאקשויי ממלתיה דרבי יונתן אלא דניחא ליה לאקשויי מתרווייהו:

אסור בכל הנשים שבעולם פי׳ דוקא הוא אסור בכל הנשים אבל שאר ב״א מותרין בכל הנשים ולא אמרי׳ דילמא ההיא דקדיש האי שליח ואע״ג דאיתתא הוה איסורא דנייח ולא דמיא לקן ואיכא למימר בה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דודאי אי הוה ידיע׳ דבודאי קידש ולא ידוע איזו קודש היו כל העולם אסורין בכל הנשים דדילמא זו קודש אבל הכא לא ידוע מילתא ומשום חזקת שליח עושה שליחותו אמרי׳ ליה והך חזקה לא מהני אלא לדידיה דשלחיה ואסרי׳ לי׳ מספיקא אבל לכ״ע לא עד דידוע בבירור דקידש:

אסור בכל הנשים שבעולם. ... ואי אמרת ניזיל בתר רובא הוה ליה קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואומר רבינו יצחק דמן הדין לא שייך חזקת שליח עושה שליחותו בדבר שאינו בידו של שליח דמאן לימא לן דמשכח איתתא דבעיא לאיקדושי ליה. אלא קנסא הוא דקנסו רבנן לפי שעשה שליחות (בזה) כזה שלא פירש איזו אשה יקדש לו. תדע דלקמן אמרינן טעמא משום דאשה קבוע. ואין דין קבוע אלא כשהקבוע ידוע וניכר לעצמו דומיא דתשע חנויות. וא"ת אם כן האיך נהיה אנו מותרין בכל הנשים כו' ככתוב בתוס'. ויש מפרשים דמדאורייתא כל חדא וחדא שריא דנוקמה אחזקתה והיא בחזקת פנויה. שיטה:

והוא הדין דהוה מצי למיתני קן מפורשת כגון שפירש איזו לעולה ואיזו לחטאת. אלא שהיה צריך לפרש ובלבד שיכיר הנשארת אם היא חטאת או עולה. דאם לאו אינו יכול ליקח לה זוג דאינה ראויה להקרבה שהעולה נעשית למעלה מן הסיקרא והחטאת למטה. ולא רצה להאריך ותנא קן סתומה. וגם אורחא דמלתא שאינו מכיר אם עולה אם חטאת כשנאבד זוגה אלא כשהם ביחד אז נקל להכירם. אי נמי נקט קן סתומה משום סיפא פרח לבין הקריבות פסול ופוסל אחד כנגדו. ואם היה מפורש היה פוסל שנים ועיין שם. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן קן סתומה שפרח אחד ממנה לאויר העולם או שפרח לבין חטאות המתות או שמתה אחת מהן יקח זוג לשנית. ואלו שאר קינין בעלמא מתקנן ואמאי כל חדא וחדא נימא היינו הא. פירוש זב וזבה יש להן להביא שני פרידין אחד לחטאת ואחד לעולה וכן מצורע בדלות ויולדת בדלות וכן שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו בדל כל אלו מביאין שני פרידין אחת לחטאת ואחת לעולה. וצריך לפרש איזה מהן הוא לעולה ואיזהו לחטאת. וכשהפריש שני גוזלות סתם ועדיין לא פירש איזו מהן לחטאת ואיזו מהן לעולה זו היא קן סתומה. ולעולם אין קן פחותה משנים. וכשהקן היא סתומה ופרח גוזל אחד מהן לאויר כלומר שהלכה לה או שנתערבה אחת מהן לבין המתות כלומר לאותן העומדות למיתה כגון שמתו בעליהן או נתכפרו באחרת דקיימא לן ימותו או שמתה אחת מהן יקח זוג לשני. פירוש ואחר כך יפרש אותן ויעשה אחד לחטאת ואחד לעולה. ולהכי נקט קן סתומה משום דאם היה קן מפורשת ופרח אחת ממנה לאויר או שמתה ואין ידוע איזה מהן הלכה אם החטאת אם העולה שתיהן הופסדו ואי אפשר לו ליקח זוג לשניה אלא אם כן הוא ידוע אותה שפרחה אם היתה החטאת או העולה. דאם אינו ידוע ימות השני הנשאר ואין לו תקנה להיקרב שעולה נעשית למעלה וחטאת למטה. ומשום הכי ניחא ליה למינקט בקוצר סתומה ופרח אחד מהן דבקן סתומה אין צריך לדקדק כלום.

הא שאר קינין דעלמא מתקנן. לאדם זה שפרח מקנו גוזל אם יצטרך להביא משום חובה אחרת. ואמאי נימא כל חדא וחדא דשאר קינין בעלמא היינו הך דפרח לאויר העולם. וכשירצה להביא קן אחד לחובה שמא יביא אותו שפרח כבר והיה קדוש לדבר אחר ואינו מועיל לכפרה זו שמביא בשנייה אחר שנתפרש לחובה אחרת דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ולא קנסינן ליה על שלא שמרו יפה. ואם תאמר דילמא כיון דפרח פקע קדושתייהו והוי חולין. וי"ל דבפרק שילוח הקן אמרינן דאם הקדיש פירות שובכו ומתו לא פקע קדושתייהו ולעולם הן הקדש. וא"ת מכל מקום נימא דכיון דאבדה בטלה הפרשתו דהכי נמי אמרינן פרק קמא דזבחים מידי דהופרש לחוב זה ואבד כשר לחוב אחר. ויש לומר דמכל מקום שפיר קאמר תלמודא דאם איתא לר' יוחנן כי היכי דאסור בכל הנשים מטעם קנס ואף על גב דקרובות של האשה שנתקדשה בטלין ברוב הכי נמי הוה לן למיקנסיה ולשוויי עליה כל העופות באיסור. שיטה.
והרב עזריאל ז"ל כתב וז"ל: חזקה שליח עושה שליחותו ובכל אחת שירצה לקדש איכא לספוקי שמא השליח קדש כבר בתה או אחותה או בת בתה או בת בנה או אמה או אם אמה או אם אביה.

בפרק התקבל גרסינן ומת השליח דאי לאו הכי יאמר השליח איזה קידש. ואומר הרי"ץ דאין זה דין תורה אלא קנס דקנסו מפני שעשה שליחות סתם והכניס עצמו לספק. דאי מן התורה אם כן כל אדם יהא אסור לקדש שום אשה דשמא זו היא ששליח קדש. ואי משום דנאמנת לומר לא נתקדשתי דכנגד השליח נאמנת לומר לא קדשתני כדאמר גבי הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. אם כן מהאי טעמא יהא מותר המשלח לקדש דליכא למיחש שמא אחותה היא דהא אחותה יכולה להשיא עצמה ולומר לא נתקדשתי. וכי תימא דין הוא שתהא נאמנת על עצמה דמסתמא לא היתה מתקדשת עצמה אם לא היתה יודעת שלא נתקדשה אבל אינה נאמנת להתיר אחותה על פיה. מכל מקום קטנה שמת אביה תאסר לינשא לעולם דשמא קבל אביה קדושין מן השליח דהא אינה נאמנת לומר לא נתקדשתי דמנא ידעה אי קיבל אביה קדושין בעוד שהיתה קטנה. ועוד דכיון דקטנה (היא) היתה אינה נאמנת.

ואילו שאר קינין בעלמא מתקנן. אם יצטרך זה פעם אחרת לכפרה יביא ולא חיישינן שמא יביא אותו שפרח ולא יועיל לכפרה זו שמביא שניה לחובתו שהרי כבר קדוש הוא וקיימא לן כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ולא קנסינן ליה על שלא שמרו יפה והיה לנו כבר לקנסו שלא יוכל להביא קן לכפרה אחרת. כך פירש הרי"ץ. וקשיא טובא חדא דבפרק התקבל לא משמע דטעמא משום קנסא דקאמר הני מילי לחומרא. ועוד מי הוה ליה לאסוקי שימות השליח קודם שיספיק לאמר מי קדש. ועוד מי הוה בידו לפרש מי יקדש שמא לא תתרצה ולכך צוהו שמי שתתרצה לו יקדש. ועוד אליעזר עבד אברהם יוכיח שלא הוציא לו מן הכלל אלא בנות כנען ועשאו יצחק שליח לקדושי מי שתתרצה לקדש לו. ועוד אי מטעם קנס מאי פריך מקן סתומה לפי שלא שמרו יפה. שמא מיד כהן פרח שמסרוהו ומתפרש בעשייתו כדאמרינן אין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים ובעשיית כהן והבעלים לא פשעו. ועוד דהוה ליה למימר ולדידיה שאר קינין מתקנן אמאי כו'. לכך נראה דטעמא משום דחזקת שליח עושה שליחותו ולא משום קנס. והלכה כרב נחמן דאמר בפרק בכל מערבין דבשל תורה אין חזקת שליח עושה שליחתו בשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו אלמא דאזיל להחמיר. ואם כן חזקה שליח עושה שליחותו אינו כרוב גמור דהוי כמחצה על מחצה ולהכי בשל תורה הוי ספקא דאורייתא לחומרא. גני קדושין אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו להחמיר. גבי גרושין אמרינן אין חזקה לחומרא. ובשל סופרים אמרינן ספיקא דרבנן ולקולא וסמכינן אחזקת שליח. ומה שקשה היאך מותר לקדש קטנה זה אינו דמסתמא בפומבי מקדשה וקול יוצא בעיר. וזו הואיל ואין לה קול אין לחוש. והשתא פריך שפיר מקן סתומה ואלו שאר קינין בעלמא מתקנן ואמאי לימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואותו המין יאסר לכל.

ומשני אמינא לך אשה דלא ניידא ואת אמרת לי כו'. דאשה דרכה להיות קבועה כבודה בת מלך פנימה וכי אזיל גבה המשלח ומקדשה הוה ליה קבוע. ואת אמרת לי איסור דנייד דדרך עוף שפורח אנה ואנה ודרך ציידי עופות לצודם בפחים ורשתות ומכמורות. וכל דפריש מרובא פריש ומהן הוא לקח קנו.

וכי תימא הכי נמי אימר בשוקא אשכחא וקדיש. שמא השליח מצא אשה בשוק שנתרצת לו וקדש ולמה אסורה לו הלא אינה קבוע שם וכל דפריש מרובא פריש. ולכל הפחות אם כבר קדש ובא לימלך לא היה לנו לאסור. ואסור בכל הנשים דקאמר ר' יוחנן אפילו קדש בדיעבד. אבל הא לא פריך שנתיר לו לכתחלה. דודאי אסור גזרה שמא יקח לו מן הקבוע כדאמר בריש כל התערובות וניכבשן כי היכי דניידן וניחזי כל דפריש כו'. ומשני גזרה שמא יקח לו מן הקבוע.

ומשני התם הדרא לניחותא. אשה אחר שקדשה היא שבה לביתה ומתערבת עם שאר קבועות ואסורה לבא עליה במקום קביעותה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל קן משלקחו והותר מטעם דפרח מי הדרא לניחותא. שוב לא יחזור לקנו הראשון להתערב עם הקבועים לחזור וליאסר.
קשה לפי שפירשנו בקן סתומה דאורייתא ולא מטעם קנס אפילו באכילה ליתסר וגם לשוחטו אם לקחו בקן קבועה דהא השוחט עוף קדשים בחוץ חייב. יש לומר דמכולה מילתא פריך אבל מזה יוכלו ליזהר שלא לאכול מאותו המין גזירה משום קבוע. אבל קני זבים ויולדות לא אפשר מפני שהן מחוסרי כפרה. לשון ר"ן. ע"כ:

אמינא לך (איסורין דנייד) אשה דלא ניידא. דבשעה שקדשה השליח היתה נחה וקבועה בביתה הלכך היתה חשובה בין כל הנשים שבעולם כמחצה על מחצה. ואילו עשאו שליח לקדש לו נשים וקדש חצי הנשים שבעולם היו נאסרות כל הנשים משום ספק קרובות אפילו אי ניידי משום דרוב הנשים אסורות עליו משום ספק קורבה. השתא נמי נאסרות כל הנשים כיון שהאוסר קבוע אף על פי שאין הנאסר קבוע. ואת אמרת לי איסורא דנייד. העוף הפורח הוא נד בעולם וכיון דלא הוי קבוע אין לו כח לאסור דבטל הוא ברוב קינין שבעולם. אבל אי הוה קבוע חשבינן כאילו חצי קינין שבעולם אסורין כדחשבינן האשה המקודשת כאלו קדש חצי הנשים שבעולם. וכי תימא הכי נמי דנייד דאימא בשוקא אשכח וקדש. דחומרא יתירא היא לאסור כל הנשים שבעולם והוה לנו לתלות שמא בשעה שקדשה לא היתה קבוע ולא היתה כחצי הנשים שבעולם. הא הדרא לניחותא אחר שקדשה. וכיון דקבועה היא השתא חשובה כחצי דנשים. אבל עוף אין לו קביעות כשחוזר לקנו דתדיר נודד ממקומו ופורח מקן לקן ואין לו קביעות מקום. הרא"ש ז"ל בפירושיו.
ובשיטה כתוב וז"ל: אמר ליה ר' יוחנן קאמינא אנא אשה דלא ניידא. פירוש אלא קבועה בביתה וכשבא השליח לקדשה הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואמטי להכי אסור בכל הנשים שבעולם. ואמרת לי איסורא דנייד שהעוף מדדה הוא ואינו קבוע וכל דפריש מרובא פריש. ואפילו אם יקח אותו בתוך הקן כיון דמדדה ונייד לאו קבוע הוא. וכי תימא הכי נמי גבי אשה ניידא דאימא בשוקא אשכח אתתא וקידשה. יש מפרשים השליח מצא אשה וקידשה דנייד. וקשה דמכל מקום אחיותיה וקרובותיה היו קבועות באותה שעה. לכך יש לפרש דקאמר מקידושין שבא המשלח שוב לקדש אשה לעצמו דכיון שהאשה בשוק יש לנו לומר שהיא מרובא דעלמא ואינה מקרובות של המקודשת. עד כאן:

וזה לשון תוספי הרא"ש. אמינא אשה דלא ניידא אלא קבועה היא בביתה דכל כבודה בת מלך פנימה. וראוי לקנוס יותר הואיל ודומה לקבוע. ואמרת לי איסורא דנייד עוף שפורח אנה ואנה ואינו קבוע וכל דפריש מרוב פריש. ואפילו אם יקח אותו בתוך הקן לא הוי קבוע ואין קביעותו קביעות.

וכי תימא הכא נמי שמא בשוק אשכח וקדש. פירוש וכי תימא הכא נמי אסר לה ר' יוחנן אפילו קדשה המשלח בשוק אף על פי שבמקום ניידות מקדשה. אפילו הכי לא דמי לההיא דקנין דאשה הדרא לניחותה ולקביעותה ותאסור כדין כל קבוע. גבי קן מי הדרא דבעוף לא שייך לעולם קביעות. ועוד פירש הקונטריס ענין אחר אנא אמינא אשה דלא ניידא כו'. פירוש שבשעה שקדשה השליח היתה קבועה אבל עוף בשעה שפרח היה נייד שלא היה שם קבוע. וכי תימא הכא נמי אימר בשוקא אשכח וקדיש בשעה שקדש השליח היו כל קרובותיה בשוקא. התם הדרא לניחותא וכשבא המשלח לקדש אז הן קבועות. גבי קן מי הדרא ואפילו יקחנה בקן היא מותרת דבעוף לא שייך קביעות. עד כאן:

התם הדרא לניחותא גבי קן מי הדרא. פירש רש"י ז"ל גבי אשה אחר שקדשה בשוק תבא אל ביתה ואיך יבא עליה במקום קביעות. אבל גבי קן מי הדרא אינה חוזרת אל קנה הראשון שדרך עוף להיות בקן זה ואחר כך בקן אחר. אבל אשה הדרא לביתה הראשון. כך פירש רש"י ז"ל. ולפי זה משמע דבעינן קבוע במקום ראשון שנולד הספק וזה לא מצינו. ועוד יוליכנה למקום אחר שלא היתה שם מעולם. עד כאן. שיטה:

ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה בת כו'. יש ספרים דלא גרסי בת הבן ואם האב. ומכל מקום בעינן דלית לה כל הני אלא לא נחית למיתני קורבא דאתי על יד האיש. ובשניות ליכא למיחש דספיקא דרבנן לקולא. מנמוקי הרב ר' עזריאל ז"ל.

שאין לה לא בת דניחוש לחמות וגם לא בת בת וגם לא בת בן דניחוש לאם חמיו ואם חמותו. ולא אם דניחוש לבת אשתו. וגם לא אם אם ולא אם אב דניחוש לבת בתה ולבת בנה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

במילתא דלא קיימא קמיה לא משוי איניש שליח. קא סלקא דעתין דלא מסיק איניש אדעתיה למנותו שליח למה שאין בידו לעשות עתה הלכך לא הוי שלוחו לקדש לו אותה אשה שנתגרשה אחר מינוי השליחות ואם קדשה לו אינה מקודשת ומותר בקרובותיה. אבל אם פירש בפירוש שעשאו שליח אפילו לנשים שהן עתה אסורות אם יהיו מותרות הוי שלוחו לפי מה דסלקא דעתין השתא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא ומודה ריו"ח כו' ולא אם אם ולא אם אב ולא אחות כו'. כ"נ דצ"ל:

שם ואף על פי שהיתה לה אחות ונתגרשה לאח"מ כו'. ונ"פ דבמאי דסיים פתח וה"ה לכל הני דלעיל. וא"ש מאי דקאמר מ"ט לפי' התוס' כלומר ה"ד כו'. והרי באחות מ"ל בפשוט שנולדה אח"כ ובשעה שמנהו שליח לא הוכרה עדיין או שלא נתעברה כלל עי' קדושין (סב ב). וע"כ לא פריך אלא על דורות שלמעלה ממנה:

רש"י ד"ה גליון. והנך חטאות דידי' נינהו. עמש"כ ע"ד בקינין שם בס"ד. וכן ע"ד התוס' ד"ה ואלו במש"כ אם יצטרך לזיבה אחרת כו' והוקבע לזיבות ראשון:

תד"ה אסור. קטנות שא"י אם אביהן קבל עבורן קדושין כו'. לכאורה י"ל דל"ח להכי שיעבור האב על הא דאמרי' ברפ"ב דקדושין אסור לאדם כו' עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה וע"ש בתוס':

תד"ה מ"ט. כלומר ה"ד כו' עד ולאסור מספק. צ"ל לעיל קודם ד"ה כי משוי:

תוס' ד"ה בשוקא אשכח וכו' כלומר. עי' כתובות דף טו ע"א תוס' ד"ה דלמא אזלא:

ד"ה מ"ט וכו' מדאמר פרק ר"ג. קשה לי כיון דנקטו דבידו לייבם אם כן עדיין קשה הא הוא בעצמו יכול לגרשה עתה לכשתתייבם דלא הוי דבר שלא בא לעולם וא"כ מצי משוי שליח כמו בחלה וצ"ע:

צא וקדש לי אשה סתם. שלא פירש לו באיזו עיר ואיזו אשה: חזקה שליח עושה שליחותו. והלך וקידש לו אשה וכיון שלא פירש לו הי מינייהו קדיש ליה ולא ידע איזו קידש לו ואי הדר אותו האיש ונסיב איתתא דלמא זו היא אמה או בתה או אחותה של אותה האשה שקידש לו שלוחו והן כולן אסורות לו כדאמר. התם. (קדושין דף עו) המקדש את אשה אוסר עליו שבע עריות: קן סתומה. אחד מחייבי קינין כגון הזב והזבה יולדת ומצורע שהפרישו להן שתי תורין או שני בני יונה ועדיין לא קראו להן שם איזו לחטאת ואיזו לעולה ופרח גוזל אחד מהן לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות מתות כגון שהיו שם מה' חטאות המתות כגון חטאת שכיפרו בעליה כו' ונתערבה ביניהן ואין ידוע איזו היא דאין לה שוב תקנה: יקח גוזל לשני. ואח''כ יפריש אחד לחטאת ואחד לעולה: (גליון להכי קאמר בין חטאות המתות דאילו נתערבה בין חטאות חיות והנך חטאות דידיה נינהו מצי למיסב חד מינייהו ועביד ליה זוג להאי והא דלא נתערב הוה קריב לה עולה): ואילו קן מפורשת. שפרח אחד מהן ואינו יודע איזו היא אין לו תקנה לפי שאין יודע איזו לחטאת ואיזו לעולה ואע''ג דפירש כיון דלא הוי תרוייהו קמיה לית בהו היכרא דלא ידע אי האי שני הוי חטאת או עולה: ואילו שאר קינין דעלמא מתקנן ואמאי לימא. לכל מאן דמייתי קינין היינו האי דפרח לפלוני אתמול ונמצא מתכפר בקרבן חבירו דהא אמרת שהוא אסור בכל הנשים שבעולם: אמר ליה אמינא לך אנא אשה דלא ניידא. דכל כבודה בת מלך פנימה והואיל דקביעה הוה ליה כמחצה על מחצה ואסור ואת מותבת לי מאיסורא דנייד דאיכא למימר דהתם בדין הוא דלישתרו משום דאית בה טעמא דכל דפריש מרובא דהיתירא פריש: וכי תימא גבי אשה נמי אימור. האי בעל אשכחיה לההיא איתתא בשוקא דניידא ולישתרי בה דכל דפריש מרובא פריש אכתי לא דמי דאילו איתתא הדרא לניחותא כיון דעיילא לביתה הויא לה קבועה אבל גבי קן לעולם הויא לה איסורא דניידא: ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה בת כו' ולא אחות. פנויה ואע''פ וכו' דלאחר מכן הויא לה חדא מהני קרובותיה פנויה כיון דבזמן ששילח זה שלוחו היתה האחת נשואה והאחת פנויה ובא זה וקידש את הפנויה אין חוששין לומר שמא שלוחו בא לכאן וקידש את אחותה לאחר שנתגרשה ונמצא זה פוגע באחותה ויש בו משום איסור שתי אחיות דסתמא דמילתא כי משוי איניש שליח במילתא דקיימא קמיה בלא איסורא אבל במלתא דלא קיימא קמיה כגון זו דבההיא שעתא דקא משוי שליח להאי הוה מינסבא לגברא לא משוי איניש שליח: בשלמא בתרא. להכי מגלח את הראשון דזה קאים קמיה האיך נזיר קדמאה ואיכא למימר דהואיל וקאים קמיה מיחייב בקרבן תגלחתו: אלא קדמאה. אמאי מגלח את השני והא בההוא שעתא לא הוה האי נזיר קמיה ואת הוא דאמרת מילתא דלא קאים קמיה דאיניש לא מסיק אדעתיה לקבולי עילויה ואמאי אמרת דמגלחים זה את זה:

דלא צריכא אטו רישא: אסור בכל הנשים שבעולם. וא''ת וכ''ע יאסרו לישא נשים דשמא זאת היא שנתקדשה ע''י שליח ולר''ת דהנשים נאמנות לומר לא נתקדשתי תינח גדולות קטנות שאינן יודעות אם אביהם קבל עבורן קדושין מאי איכא למימר וכבר מת אביה וי''ל דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא [מלומר] מקרובות המקודשת היא ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם ולא פירש לו קדש לפלונית ולדידיה קנסו ולאחריני לא קנסו [וא''ת] וליהוי איסורא דאורייתא דהויא ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וי''ל דלא אמרינן קבוע כמחצה דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע.: קן סתומה. דזב וזבה ויולדת שמביאין חטאת העוף ועולת העוף וסתומה פירוש זב וזבה שהבעלים לא פירשו בשעת לקיחת בעלים איזהו לעולה ומש''ה נקט סתומה דאי מפורשת היה צריך להאריך ולפרש איזהו פרח העולה [או] החטאת ולהכי קיצר בלשונו ואמר דפרח אחד מהם: ואילו שאר קינין בעלמא מתקנן ואמאי לימא כל חדא וחדא הוא. [דלמא] אותו שפרח כלומר והוקבע כבר לראובן ואיך יצא שמעון בו ידי חובתו וא''ת והא כבר פירשנו דלעלמא לא קנסו ויש לומר דמשמע ליה דשאר קינין דעלמא אפי' לראובן מיתקן אם יצטרך לקן אחד [לזיבה אחרת] אמאי הא קנסו לדידיה ה''נ יקנסוהו שלא שמר קיניה ולומר שזה פרח מקן ראשון והוקבע לזיבות ראשון: אשה דלא ניידא. ונהי דלא קבוע לגמרי כדפ''ל מ''מ דמיא קצת לקבוע ויש להחמיר: בשוקא אשכח וקדיש. כלומר היכא דמצא אותה בשוקא היה לנו לומר שיוכל לקדשה דלא קביעה הויא וא''כ לא הוה קבוע: התם הדרא לניחותא. ודמי לקבוע: באשה שאין לה בת כו'. פי' כגון. [שמנאו] שליח בר''ח ניסן אצל כל קרובותיה שראויה רחל זו לאסור מקדושיה הוו נשואות בר''ח ניסן כשעשהו שליח ואע''פ שנתגרשו קודם יום הקדושין מותרת רחל זו למשלח כדמפרש טעמא דמשעה דקאמר הויין נסיבן: כי משוי איניש שליח במילתיה דקיימא קמיה. כלומר [אין] דעתו שיקדש לו אשה שנתגרשה אחרי כן הלכך אפילו אם קידש אחת מקרובותיה של רחל לא נאסרה רחל בקידושין שהוא עשאו שליח לכך לא חלו קדושי קרובי רחל והשתא קס''ד דאין דעת האדם אלא במידי דקאי קמיה לכך פריך אמתני' בשלמא מתני' בתראה איכא קדמאה קמיה שנדר כבר ואיכא למימר דדעתיה עליה ולכך פוטר עצמו בקרבנות הראשון אלא קדמאה מי איכא בתראה כשנדר הראשון וא''כ לא היה בדעתו עליו להביא קרבנות ואיך יפטר מנדרו בהבאת קרבנותיו של שני: מ''ט. כלומר היכי דמי שלא היה לה אחות ועתה יש לה ומן הדין הוה ליה לומר היכי דמי אלא משום דלשון נזיר משונה ויש ליישב הלשון דמאי טעמא דלעולם הוה ידע שפיר דמיירי כגון דנסיבן לגברי מכל מקום עתה שנתגרשו יש לנו לספק ולאסור מספק. ומשני כי משוי איניש שליח במילתיה דאיהו מצי עביד וכו' פי' ודאי דעת האדם אפילו במידי דלא קאי קמיה והלכך הראשון נפטר בגילוח השני אבל שליחותא. (בעא) דלא מצי איניש משוי שליח אלא במילתיה דמצי עביד נפשיה בשעה שעושה שליח דהא נסיבי' לא מצי לשוויה שליח לקדש לו אף כשתתגרש ואף קדשה השליח אינה מקודשת ואם תאמר דהא מעשים בכל יום שהאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן ואיך נעשה שליח בדבר הזה הא בשעה שעושה אותה שליחות לא היתה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח ואומר רבינו תם דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימים דאין זה דבר שלא בא לעולם כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרוי שפיר בא לעולם כיון שבידה לעשות כדאמר פרק האומר לחבירו (קדושין דף סב:) פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומה על פירות . ערוגה זו מחוברת לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין דכל שבידו לעשות לאו כמחוסר מעשה דמי ובידו לתולשם ומכל מקום בהאי טעמא לחודא לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליח כאן כיון דבידו ללוש ולגלגל מדאמר פרק רבן גמליאל (יבמות דף נב.) האומר לחבירו כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה מיהא אם ירצה ובעי התם ליבמתו מהו ומאי קא מיבעיא ליה והא בידו לבא עליה ולגרשה אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה הכא נמי כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש אינו קרוי בידו מה שבידו ללוש ולגלגל לענין זה שיכול לעשות שליח כיון דמחוסר לישה וגילגול: