נזיר יב ע"ב

אלא הכי קאמר אי משכחנא דהוי נזיר אגלחיה הכא נמי הכי קאמר ליה אי משכחת דמיגרשה קדיש לי אמרי לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי ולא ת''ש האומר לאפוטרופוס שלו כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהו מופרין ת''ל {במדבר ל-יד} אישה יקימנו ואישה יפירנו דברי ר' יאשיה ור' יונתן אומר מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו טעמא דאמר רחמנא אישה יקימנו ואישה יפירנו הא לאו הכי אפוטרופוס מיפר ואילו גבי דידיה תניא האומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני יהו קיימין לא אמר כלום הרי הן מופרין ר''א אומר מופר וחכ''א אינו מופר קס''ד כי אמר רבי יאשיה אליבא דרבנן דאמרי לא מצי מיפר ואי לאו דאמר רחמנא אישה יקימנו ואישה יפירנו אפוטרופוס הוה מיפר ודלמא אליבא דרבי אליעזר דאמר מצי מיפר אי הכי למה לי לשוויי שליח ליפר לה איהו קסבר דלמא משתלינא או רתחנא או מיטרידנא:
מתני' הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח חצי נזיר זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם דברי רבי מאיר וחכמים אומרים זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר:
גמ' אמר רבא הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי חצי קרבן מייתי קרבנות חצי נזיר עלי כוליה קרבן בעי איתויי מאי טעמא דהא לא אשכחן נזירות לפלגא וכי פליגי בלישנא דמתני' פליגי ר''מ סבר כיון דאמר הרי עלי איחייב אכוליה קרבן נזירות וכי קאמר חצי נזירות לאו כל כמיניה ורבנן סברי נדר ופתח עמו הוא:
מתני' הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונולד לו בן הרי זה נזיר נולד לו בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר אם אמר כשיהיה לי ולד אפילו נולד לו בת טומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

אלא בהכרח דהכי קאמר מי שקיבל עליו לגלח נזיר: אי משכחנא דהוי נזיר אגלחיה, כלומר: אם אמצא נזיר כלשהו בשעה שאבוא לקיים את התחייבותי - אגלחנו, ואף שעדיין לא נזר.

ואם כן הכא - גבי משלח השולח את שלוחו לקדש לו אשה - נמי נאמר, שאין דעת המשלח דוקא על נשים המוכנות כבר עתה לקדושין, אלא הכי קאמר ליה המשלח לשליח: אי משכחת דמיגרשה, קדיש לי, אם תמצא אשה שהיא מגורשת בשעה שאתה בא לקדש לי - קדשנה לי.

ואם כן חזרה קושיא למקומה, למה מותר המשלח לשאת אשה שאחותה היתה נשואה בשעת מינוי השליחות, ואף שנתגרשה לאחר מכן!?

אלא אמרי בני הישיבה לפרש, שאכן אין השליח יכול לקדש אשה שהיתה נשואה לאיש בשעת מינוי השליחות, אלא שאין הטעם משום אומדנא של דעת המשלח, אלא דינא הוא, ואפילו אמר המשלח לשליח בפירוש ^[1] שיקדש לו אשה שהיא נשואה עכשיו לכשתתגרש, אין השליח יכול לקדשה.

ומשום דלא מצי משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד המשלח השתא [בדבר שהיה יכול המשלח לעשות עכשיו בשעת מינוי השליחות], דהיינו לקדש אשה פנויה, שאף המשלח היה יכול לקדשה עתה.

אבל במילתא דלא מצי עביד ליה המשלח השתא, שהיא אשת איש ואינה ראויה לקדושין, ואפילו לקדשה לאחר זמן אין היא ראויה, שאין אדם מקדש דבר שלא בא לעולם, ^[2] לא מצי משוי המשלח שליח לקדשה, ואפילו לקדשה כשתתגרש.

א. אשה שנדרה נדר שהוא עינוי נפש עבורה, או שנדרה נדר בדברים שבינה לבין בעלה, הרי הבעל יכול להפר את נדרה.

ב. רצה הבעל הרי הוא "מקיים" את נדרי אשתו, ושוב אינו יכול להפר את אותם.

תמהה הגמרא על יסוד זה שאמרנו בדין מינוי שליחות: ולא!? האמנם אין אדם יכול לעשות שליח בדבר שהוא לא יכול לעשותו בשעת מינוי השליחות!? והרי תא שמע לא כן:

דתניא: בעל - העומד לצאת מביתו למדינת הים, ומינה אפוטרופוס על נכסיו לזון את אשתו ובניו ^[3] - האומר לאפוטרופוס שלו: "כל נדרים שתדור אשתי מכאן [מאז שאצא מכאן] ^[4] ועד שאבוא ממקום פלוני שאני הולך לשם, הפר לה"!

ואכן הפר האפוטרופוס לה את נדריה, יכול יהו מופרין?

תלמוד לומר: "אישה יקימנו ואישה יפירנו", ולכך אמר הכתוב "אישה" שני פעמים ^[5] כדי ללמד: "אישה" ולא השליח, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: הרי מצינו בכל מקום ש"שלוחו של אדם כמותו", ואף כאן יכול האפוטרופוס להפר בשליחותו של הבעל.

והשתא תיקשי מדברי רבי יאשיה ליסוד שנתבאר: שהרי טעמא דאמר רחמנא "אישה יקימנו ואישה יפירנו" למעט את השליח, לכן אין יכול האפוטרופוס להפר, הא לאו הכי - שמיעטה תורה את השליח - אף אפוטרופוס מצי מיפר.

ואילו גבי דידיה דבעל תניא ^[6] [ואילו בבעל עצמו שנינו] שאין הוא יכול להפר היום את הנדרים שתדור אשתו, ובכל זאת יכול הוא לעשות שליח!?

שכך שנינו במסכת נדרים עה א: האומר לאשתו כשהוא יוצא מביתו:

"כל נדרים שתדורי מכאן [מאז שאצא] ועד שאבוא ממקום פלוני, יהו קיימין" לא אמר כלום. ^[7]

ואם אמר: כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הן מופרין, נחלקו תנאים בדבר:

רבי אליעזר אומר: מופר, והטעם מבואר במשנה שם, שהוא משום קל וחומר: אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור.

וחכמים אומרים: אינו מופר, שכך אמרה תורה: אישה יקימנו ואישה יפירנו, הקיש הכתוב הפרה להקמה, כדי ללמד: את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר, ואת שלא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר, כמבואר טעם זה במשנה שם.

ומסיימת הגמרא את הקושיא מדברי רבי יאשיה על היסוד שנתבאר: ^[8]

קא סלקא דעתין של המקשה: כי אמר רבי יאשיה - שרק משום מיעוט הכתוב אין יכול אפוטרופוס להפר - אליבא דרבנן הוא שאמר את דבריו, דאמרי רבנן: לא מצי הבעל מיפר היום את נדרי אשתו שעדיין לא נדרה.

ומכל מקום סבירא ליה לרבי יאשיה, דאי לאו דאמר רחמנא "אישה יקימנו ואישה יפירנו" אפוטרופוס הוה מיפר.

הרי למדנו: אף שהבעל עצמו אינו יכול להפר בשעת מינוי השליחות, יכול הוא לעשות שליח שיפר לאחר זמן.

ומשנינן: ודלמא רבי יאשיה אליבא דרבי אליעזר - הוא שאמר דמשום הכתוב "אישה יקימנו ואישה יפירנו" אין האפוטרופוס יכול להפר - דאמר: אף הבעל עצמו מצי מיפר היום לכשתדור אשתו.

ומקשינן: והרי מיניה וביה מוכח שאין הבעל יכול להפר היום, דאי הכי כדבריך שאף הבעל עצמו יכול להפר היום לכשתדור אשתו, אם כן למה לי לבעל לשויי שליח, ליפר לה איהו [יפר לה הבעל עצמו] כשיצא לדרך!?

ומשנינן: לעולם אף הבעל יכול להפר היום, ולכן יכול הוא אף למנות את האפוטרופוס לכך, ומה שאין הבעל עצמו מיפר - כשהוא יוצא לדרך - לכשתדור אשתו, הוא משום דקסבר הבעל: דלמא משתלינא או רתחנא ^[9] או מיטרידנא [שמא אשכח או אכעס או שאהיה טרוד].

כלומר: אין הוא רוצה לסמוך על הפרתו כשהוא יוצא לדרך, שמא ישכח באותו זמן או שיהיה טרוד. ^[10]

מתניתין:

האומר: "הרי עלי לגלח חצי נזיר", ושמע חבירו ואמר: "ואני ועלי ^[11] לגלח חצי נזיר".

הרי זה הראשון מגלח נזיר שלם, וזה השני מגלח נזיר שלם, דברי רבי מאיר, ובגמרא יתבאר.

וחכמים אומרים: זה מגלח חצי נזיר, וזה מגלח חצי נזיר.

והוא הדין שנחלקו כשאמר אחד "הרי עלי לגלח חצי נזיר". ^[12].

גמרא:

אמר רבא לבאר את מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים:

הכל רבי מאיר וחכמים - מודים:

דכל היכא דאמר: "חצי קרבנות נזיר עלי", שחצי קרבן בלבד הוא דמייתי [מביא הוא], כי היות והרחיק את תיבת "חצי" מ"נזיר", משמע שאין "חצי" מתיחס לנזיר אלא לקרבנות, ולכן מתחייב הוא בחצי הקרבנות וכפי שאמר.

והכל מודים שאם אמר "קרבנות חצי נזיר עלי" - דמשמע: קרבנותיו של "חצי נזיר" אני מקבל עלי, שהרי הסמיך תיבת "חצי" ל"נזיר" - שכוליה קרבן בעי לאתויי [מביא הוא את כל קרבנותיו של נזיר].

ומאי טעמא אם חייב עצמו בקרבנותיו של "חצי נזיר" הרי הוא מחוייב בקרבן שלם?

משום דהא לא אשכחן נזירות לפלגא [אין חיוב שום חצי נזיר בעולם], ולכן הוי כאילו קיבל עליו קרבנות נזיר שלם.

וכי פליגי רבי מאיר וחכמים:

באופן שאמר בלישנא דמתניתין [בלשון הנשנית במשנתנו], דהיינו שאמר: "הרי עלי לגלח חצי נזיר" הוא דפליגי.

ומשום שבלשון זה מתיחסת תיבת "חצי" ל"עלי", וכאילו אמר "חצי קרבנות נזיר עלי", והיה לו להתחייב לכולי עלמא רק בחצי קרבנותיו של נזיר; אלא שמכל מקום נחלקו בדבר רבי מאיר וחכמים, ומשום שאנו מחלקים את דבריו לשנים:

א. "הרי עלי לגלח" דמשמע גילוח שלם.

ב. "חצי נזיר" שעל ידי זה משמע שלא נתחייב אלא בחצי קרבנותיו של נזיר.

ורבי מאיר סבר:

כיון דאמר את הדיבור הראשון: "הרי עלי לגלח" - כבר איחייב אכוליה קרבן נזירות כי "תפוס לשון ראשון".

וכי קאמר "חצי נזיר", לאו כל כמיניה. וכשאמר "חצי נזיר" דמשמע שרק חצי מקרבנותיו של נזיר נתחייב, אינו יכול לסתור את דבריו הראשונים. ^[13]

ואילו רבנן סברי: נדר ופתח עמו הוא [נתבאר בדף ט א].

מתניתין:

מי שאמר: "הריני נזיר לכשיהיה לי בן", ונולד לו בן, הרי זה נזיר. ^[14]

אבל אם נולד לו בת ^[15] או טומטום [ערותו מכוסה] ואנדרוגינוס [או אנדרוגינוס שיש לו זכרות ונקבות] אינו נזיר, ומשום דאלו אינם חשובים, והוא קיבל על עצמו נזירות כשבח והודאה על שחננו ה' וזיכה אותו בבן, ולא נתכוין אלא לחשוב.

ואם אמר: "הריני נזיר כשאראה ^[16] לי ולד", הרי שאפילו אם נולד לו בת או טומטום ואנדרוגינוס, הרי זה נזיר.

הערות

^[1] על פי הרא"ש; והאחרונים [מהרי"ט משנה למלך ומחנה אפרים] נחלקו בענין זה, הובאו דבריהם ב"ארזי הלבנון".

^[2] כן כתב הרא"ש בפירושו. ויש לפרש כוונתו בשני אופנים: האחד: אילו היה יכול לקדש דבר שלא בא לעולם אם כן חשוב הדבר שהמשלח יכול לעשות את המעשה היום, ויכול למנות שליח ; וזה חידוש, שהרי אין המשלח יכול לקדש אותה עכשיו, ואין הוא עושה אלא מעשה קדושין בעלמא שעיקר חלותם היא לאחר שתתגרש, [וראה סוגיית הגמרא בהמשך לענין הפרה]. השני: אילו היה יכול הבעל לקדש לאחר שתתגרש, שוב ממילא היה יכול לעשות שליח שיקדש השליח היום לאחר שתתגרש, ושוב ממילא יכול השליח לקדשה אחר שתתגרש. ב. הקשו התוספות: והרי מעשים בכל יום שאומרת אשה לחברתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי, וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן [לפונדקאיות שהם מתאכסנים אצלם, ראה "ארזי הלבנון"], ואיך תיעשה שליח בדבר הזה, הרי בשעת מינוי השליחות אין המשלחים יכולים להפריש חלה, שהרי אין מפרישין חלה מן הקמח! ? והאריכו בזה, וראה גם ב"ארזי הלבנון". ואומר רבינו תם, שיש ביד המשלח להביא עיסה מגולגלת ולומר "עיסה זו תהא חלה על הקמח לכשיהיה נילוש", ודבריו יהיו קיימים, ואין זה דבר שלא בא לעולם כיון שיש בידו ללוש ולגלגל את העיסה, [לדעת ה"אבני מלואים", התוספות עצמם חלוקים על דברי רבינו תם, ולדעת רוב המפרשים אין ביניהם מחלוקת, ראה כל זה ב"ארזי הלבנון"] ויש להסתפק בכוונת רבינו תם כספק המבואר לעיל באות א.

^[3] רש"י בבא מציעא צו ב.

^[4] ולכן לא אמר "מיום זה", ר"ן נדרים עב ב.

^[5] ר"ן נדרים עב ב.

^[6] משנה היא במסכת נדרים עה א, ומתבארת כאן על פי הר"ן שם.

^[7] הטעם בזה כתבו התוספות והרא"ש כאן: דהקמה בטעות היא, דשמא תדור בדבר שאין רצונו להקים. והר"ן בנדרים שם כתב: משום שלא מצאנו בתורה קיום אלא בנדרים שכבר חלו, ואין ללומדם בקל וחומר כשם שנלמד לענין היפר, כי לענין היקם הסברא היא בהיפוך.

^[8] ביארו התוספות, שאף מדברי רבי יונתן היתה יכולה הגמרא להקשות בפשיטות שהרי הוא סובר שאכן מיפר האפוטרופוס, אלא שניחא לגמרא להקשות גם מדברי רבי יאשיה.

^[9] נראה מדברי התוספות שאינם גורסים "או רתחנא", והר"ן בנדרים עג א גרס כגירסתנו.

^[10] א. הקשו התוספות: סוף סוף באותה שעה שהוא אומר לאפוטרופוס שיפר, ואז הרי הוא מיושב בדעתו, למה לא יפר לה אז, ואפוטרופוס למה לי! ? וראה בדבריהם מה שתירצו, וב"לקט הקוצרים" וב"אורח מישור" שביארו דבריהם, וראה גם בר"ן נדרים עג א שיישב באופן אחר. ב. בגמרא בנדרים עב ב, נסתפק רמי בר חמא אם בעל יכול להפר בלי ששמע את נדרי אשתו, [ולהלכה כתב הר"ן שם שאין צריך שמיעה], ורצתה הגמרא שם להוכיח ספק זה ממחלוקתם של רבי יאשיה ורבנן באפוטרופוס, כי אם תמצי לומר שצריך שמיעה, איך יפר האפוטרופוס בלי שמיעה של הבעל. והקשה הר"ן שם, והרי כשם שהאפוטרופוס שלוחו של הבעל להפרה, כן יהא הוא שלוחו לשמיעה, ומה היא הוכחת הגמרא! ? וביאר את כוונת הגמרא על פי המבואר בסוגייתנו, שאין הבעל יכול למנות שליח להפרה אם הוא עצמו אינו יכול להפר בשעת מינוי השליחות, והיינו דמקשה הגמרא אם תמצי לומר שצריך שמיעה, הרי נמצא שאין הבעל יכול להפר היום, שהרי לא שמע, ואם כן איך הוא ממנה שליח.

^[11] בגמרות שלפנינו הגירסא היא "עלי", אבל התוספות לעיל יא ב ד"ה ושמע ציטטו את משנתנו "ושמע חבירו ואמר ואני ועלי", וכן הוא במשניות שבמאירי, ובמאירי עצמו; וכן נראה בפשוטו מן הסוגיא לעיל יא ב, [ושם נתבאר, שאף על פי שכבר אמר "ואני", דרך בני אדם לכפול לשונם ולומר שוב "ועלי לגלח חצי נזיר"] ; וכן הוא לשון הרמב"ם [נזירות ח כ] "ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח חצי נזיר", אלא שהלחם משנה כתב שם, שהגירסא הנכונה "ואני עלי".

^[12] א. כתבו התוספות על מה ששנינו במשנה: "ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח חצי נזיר", דבכדי נקט התנא את השני, שהרי אף בראשון נחלקו רבי מאיר וחכמים. אבל המפרש כתב: "וחכמים אומרים: יביאו שניהן קרבנותיו של נזיר אחד, ויהיו פטורין, שהרי לא נזרו כל אחד אלא חצי נזיר", ובגמרא בד"ה אמר רבא כתב "ובין שניהן מביאין קרבן דנדר אחד הוא". ולדעת המפרש משמע שצריכים יחד להביא קרבן אחד, אבל לדעת התוספות אינו כן, וברמב"ם [נזירות ח כ] מבואר כהתוספות, שכתב "זה מביא חצי קרבנות איזה נזיר שירצה, וזה מביא חצי קרבנות איזה נזיר שירצה". ב. הרמב"ם שם הזכיר ענין הפקחות שנשנית במשנה לעיל גם בדין זה, וכתב "זה מביא חצי קרבנותיו של זה, וזה מביא חצי קרבנותיו של זה, וכל אחד מהן משלים קרבנותיו אם היו פקחין", וראה מה שביאר הרדב"ז, וראה "ספר המפתח".

^[13] א. נתבאר לפי פשטות לשון הגמרא והתוספות; אלא שהדברים תמוהים, כי הוא מפרש את דבריו ואין כאן סתירה בין הדברים עד שנאמר "תפוס לשון ראשון" [וכעין זה הרי מבואר לעיל ט א גבי "הריני נזיר מן הגרוגרות", שלכולי עלמא "אף בגמר דבריו אדם נתפס" כיון שאינו סותר דבריו הראשונים אלא מפרשם, ראה שם]! ? וראה מה שהביא בזה ב"ארזי הלבנון" בשם שו"ת חקרי לב. ב. בתוספות כתבו: דכיון דאמר "הרי עלי לגלח" מיחייב בכוליה קרבן לרבי מאיר ד"תפוס לשון ראשון", וכי אמר "חצי נזיר" לא כל כמיניה, והוי כאומר "קרבנות חצי נזיר עלי" דמייתי קרבן שלם, סתמו כוונתם ולא פירשו.

^[14] בגמרא פריך על זה "פשיטא".

^[15] נתבאר על פי ה"בית יוסף" בתשובה [דיני כתובות סימן א, הובא ב"תוספות רבינו עקיבא איגר וב"ארזי הלבנון"], שכתב: דבעלמא אף בת היא בכלל בן, ומה ששנינו כאן שהבת אינה בכלל, הוא משום מה שכתבו התוספות: "פירוש, הודאה ושבח להקב"ה שחנני וזיכני ונולד לי בן", ולכן הבת אינה בכלל, [ולזה נתכוונו התוספות] ; וב"ארזי הלבנון" הביא גם בשם המבי"ט [חלק א סימן קב] שרק כאן הבת אינה בכלל, משום שהכל עצבים בה, ולא אל הילד הזה התפללתי; ולשון התוספות בטעם הדבר שאין בת טומטום ואנדרוגינוס בכלל, דהוא משום: "דזה לא מחשב" [על פי ברכת ראש]. אבל הרע"ב כתב: דבלשון בני אדם לא מיקרי בן אלא זכר ולא בת או טומטום ואנדרוגינוס; והמאירי כתב: שלא כיון זה אלא על בן זכר, שהמילה היא מילה מיוחדת לבן זכר, כדכתיב "לבן או לבת" "ולשרה בן" "ותהר ותלד בן", [כוונתו בראיותיו הוא לחלק בין "בנים" שזה כולל בנות - כמו שהביאו האחרונים הנזכרים מכמה מקומות - לבין "בן" שהוא מיוחד לבן זכר]. וראה עוד בשיטת התוספות בזה, בהערות שבהמשך המשנה.

^[16] כך גורסים התוספות; ותמה ב"תוספות יום טוב": "ולא ידענא אמאי שני בסיפא מלישנא דברישא, ולשון הרמב"ם סוף פרק א מהלכות נזיר, אמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד".

אלא ודאי יש לפרש כי הכי קאמר [כך אמר], זו היתה כוונתו של הראשון: אי משכחנא דהוי [אם אמצא מישהו שיהיה] נזיר, אגלחיה [אגלח אותו]. ואם כן הכא נמי הכי קאמר ליה [כאן גם כן בקידושין, יש לומר שכך אומר לו] המשלח: אי משכחת דמיגרשה, קדיש [גם אם אתה מוצא אשה שנתגרשה בינתיים, קדש] אותה לי. ואם כן יהיה אסור לו לשאת את אחותה, וקשה לרבא!

ודוחים: אמרי [אומרים]: יש להבחין בין נזיר שמקבל על עצמו דבר מה לעתיד, לבין שליחות, שבה אנו אומרים: לא משוי איניש [אין אדם עושה] שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא [בדבר שהוא עצמו יכול לעשות עכשיו] בשעה שהוא ממנה אותו, אבל במילתא דלא מצי עביד ליה השתא [בדרב שאינו יכול לעשותו עכשיו] — לא משוי [אינו עושה שליח] ואין זה תלוי בדעתו של המשלח, אלא במהות השליחות, שאינה חלה אלא במה שאפשרי בשעת מינוי השליח. ומשום כך אין קידושי השליח תופסים במי שהיתה נשואה בזמן מינוי השליחות. ולכן, במקרה זה של אחות שהתגרשה, יכול המשלח לשאת את אחותה, וכדברי רבא.

ושואלים: וכי לא יכול למנות שליח באופן זה? תא שמע [בוא ושמע] שלא כדבריך ממה ששנינו: האומר לאפוטרופוס שלו (ממונה על ביתו): "כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה" והפר לה האפוטרופוס, יכול יהו מופרין — תלמוד לומר: "אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל, יד), אלו דברי ר' יאשיה. כלומר, כיון שחזר וכפל "אישה" למדנו שגזירת הכתוב היא שרק הבעל רשאי להפר נדרי אשתו. ור' יונתן אומר: מצינו (מצאנו) בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואף האפוטרופוס הריהו שליחו של הבעל ויכול להפר נדרי אשתו.

אם כן, אפילו לדעת ר' יאשיה שאין אפוטרופוס יכול להפר טעמא [הטעם, דווקא] משום דאמר רחמנא [שאמרה תורה] בגזירת הכתוב "אישה יקימנו ואישה יפרנו", הא לאו הכי [הרי לולא כן] אפוטרופוס היה מיפר גם באופן כזה שהבעל מינה אותו להפר נדרים שתידור אשתו להבא. ואילו גבי דידיה [אצל בעל עצמו] תניא [שנויה ברייתא]: בעל האומר לאשתו "כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני יהו קיימין" — לא אמר כלום. ואילו בעל האומר לאשתו "כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הן מופרין", ר' אליעזר אומר: מופר, וחכמים אומרים: אינו מופר.

ומבארים: קא סלקא דעתין [עלה בדעתנו] לפרש כי [כאשר] אמר ר' יאשיה את דבריו שאפוטרופוס אינו מיפר — אליבא דרבנן [על פי דברי חכמים] הוא דאמרי לא מצי מיפר [שאומרים שבעל אינו יכול להפר] נדרים מראש, ואף לשיטתם אי לאו דאמר רחמנא [אם לא שאמרה תורה] וגזרה "אישה יקימנו ואישה יפרנו", אפוטרופוס הוה [היה] מיפר נדרים שכאלה. ואם כן נובע מכאן שאדם יכול להתמנות כשליח אף על דבר שכזה שהמשלח לא יכול לעשותו בזמן שמינה אותו לשליח, וקשה לרבא.

ודוחים: ודלמא [ושמא] אמר ר' יאשיה זאת אליבא [על פי שיטתו] של ר' אליעזר, שאמר מצי מיפר [יכול הבעל להפר] מראש ולכן יכול גם למנות שליח באותה שעה! ודוחים: אי הכי [אם כך] למה לי, כלומר, לו, לשוויי [לעשות] שליח? ליפר [שיפר] לה איהו [הוא עצמו] מעכשיו! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] דלמא משתלינא [שמא אשכח], או רתחנא [אכעס], או מיטרידנא [אהיה טרוד] ולא אפר בשעה שאצא ממש לדרך, ולכן הוא ממנה שליח לעשות זאת. ואם כן אין להוכיח מכאן דבר.

א משנה מי שאמר "הרי עלי לגלח חצי נזיר", כלומר, אני מקבל על עצמי חובה לשלם עבור חצי קרבנותיו של נזיר, ושמע חבירו ואמר "ואני עלי לגלח חצי נזיר" — זה מגלח נזיר שלם, וזה מגלח נזיר שלם, אלו דברי ר' מאיר, שלדבריו אין נזיר למחצה. וחכמים אומרים: יכולים הם לעשות כנדרם, שיביאו שניהם קרבנותיו של נזיר אחד, זה מגלח חצי נזיר, וזה מגלח חצי נזיר.

ב גמרא בהגדרת המחלוקת בין ר' מאיר לחכמים אמר רבא: הכל מודים, כל היכא [היכן, מקום] שאמר בנדרו "חצי קרבנות נזיר עלי" — חצי קרבן מייתי [מביא], שהרי נדב רק סכום מסויים. וכמו כן הכל מודים שאם אמר "קרבנות חצי נזיר עלי" — כוליה קרבן בעי איתויי [כל הקרבן צריך להביא]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דהא [שהרי] לא אשכחן [מצאנו] נזירות לפלגא [למחצה], ומי שאמר "הריני חצי נזיר" — הריהו נוהג נזירות שלימה.

וכי פליגי [וכאשר נחלקו], דווקא כאשר אמר זאת בלישנא דמתניתין פליגי [בלשון של משנתנו נחלקו]; ר' מאיר סבר: כיון שאמר "הרי עלי" — איחייב אכוליה [התחייב על כל] קרבן נזירות, וכי קאמר [וכאשר הוא אומר] לאחר מכן חצי נזירות — לאו כל כמיניה [לא הכל בכוחו], אין ביכולתו לעקור דבר שהתחייב בו. ורבנן סברי [סבורים]: נדר ופתח עמו הוא, כלומר, התיר לעצמו את נדר הנזירות במה שאומר שאין כוונתו מתחילה אלא להביא מחצית קרבנות נזירות.

ג משנה אמר "הריני נזיר לכשיהיה לי בן" ונולד לו בן — הרי זה נזיר. ואם נולד לו בת, או טומטום, או אנדרוגינוס — אינו נזיר, שהרי לא נולד לו בן. אבל אם אמר "כשיהיה לי ולד" — אפילו נולד לו בת, או טומטום, או אנדרוגינוס — הרי זה נזיר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, it can be explained that this is what he is saying: If I find someone who becomes a nazirite, I will shave him. Here too, in the case of betrothal, this is what the one who appointed the agent is saying to the agent: Even if the woman you find is married at this moment but when you come to her you discover that she has been divorced in the meantime, betroth her to me. If so, he would be prohibited from marrying her sister, contrary to the ruling of Rava.

The Gemara rejects this comparison: The Sages say that there is a distinction between the two cases: A person appoints an agent only for a matter that he himself can perform now, at the time of the appointment, but for a matter that he cannot perform now, he does not appoint an agent. Consequently, the agent cannot betroth a woman who was married at the time of his appointment. The one who appointed the agent may therefore marry the sister of the recently divorced woman, as stated by Rava.

The Gemara asks another question on the ruling of Rava: And can one not appoint an agent to betroth a woman in this manner? Come and hear a baraita that indicates the contrary: One who says to the steward [apotropos] of his affairs: All vows that my wife will vow from now until I come from such and such a place, nullify for her, and the steward nullified them for her, one might have thought they are nullified. Therefore, the verse states: “Her husband sustains the vow and her husband nullifies the vow” (Numbers 30:14); this is the statement of Rabbi Yoshiya. The repetition of “husband” teaches that it is the husband alone who may nullify his wife’s vows. And Rabbi Yonatan says: We have found in all places that the legal status of a person’s agent is like that of himself. Therefore, a steward, who serves as the husband’s agent, may nullify the wife’s vows.

Even according to Rabbi Yoshiya, who maintains that the steward cannot nullify her vows, the reason is that the Merciful One states in the Torah: “Her husband sustains the vow and her husband nullifies the vow,” but if it were not so, the steward could nullify even the future vows of the wife. However, with regard to the husband himself it is taught in a mishna (Nedarim 75a): One who says to his wife: All vows that you will vow from now until I come from such and such a place shall be ratified, he has not said anything. However, if a husband says: All vows that you will vow from now until I come from such and such a place, they are hereby nullified, Rabbi Eliezer says: It is nullified, and the Rabbis say: It is not nullified.

The Gemara finishes the question: It enters our mind to say that when Rabbi Yoshiya said that the steward cannot nullify the vows, he spoke in accordance with the opinion of the Rabbis, who say that the husband is not able to nullify her vows ahead of time, and yet, even according to their approach, if the Merciful One had not stated in the Torah: “Her husband sustains the vow and her husband nullifies the vow” the steward would be able to nullify such vows. This proves that one can appoint an agent for something he himself cannot do at the time, which contradicts the statement of Rava.

The Gemara rejects this: And perhaps Rabbi Yoshiya spoke in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says the husband can nullify the vows ahead of time, and it is for this reason that he can appoint the steward to do the same. The Gemara rejects this: If so, why do I need to make him into an agent; let him nullify the future vows for her before he sets out on his journey. The Gemara answers: He thinks, perhaps I will forget, or become angry, or be occupied with other matters when I am about to set out on my journey. This is why he appoints an agent to nullify the vows on his behalf, and no proof can be derived from this baraita.

MISHNA: If one says: It is incumbent upon me to shave half a nazirite, i.e., he is vowing to pay half the costs of a nazirite’s offerings, and another heard and said: And I, it is incumbent upon me to shave half a nazirite, this one shaves a whole nazirite and that one shaves a whole nazirite, i.e., each pays the full cost of a nazirite’s offerings; this is the statement of Rabbi Meir, since there is no such entity as half a nazirite. And the Rabbis say: This one shaves half a nazirite and that one shaves half a nazirite; they may join together to pay for the offerings of one nazirite.

GEMARA: With regard to this dispute, Rava said: All concede that whenever one said: Half of the offerings of a nazirite are incumbent upon me, he brings half of the offerings, since he vowed to pay only that amount. Also, everyone agrees that if he said: The offerings of half a nazirite are incumbent upon me, he needs to bring all of the offerings of a nazirite. What is the reason that he must bring all of the offerings of a nazirite? It is that we have not found such an entity as half a naziriteship. If one vowed to be half a nazirite, he is a full nazirite.

And when they disagree, it is only in a case of one who used the precise wording of the mishna. Rabbi Meir holds that once he said: It is incumbent upon me, he is obligated in all of the naziriteship offerings, and when he later says: Half a naziriteship, it is not in his power to uproot his first obligation. And the Rabbis hold that it is a vow with its inherent opening. By saying he had only half the offerings of a nazirite in mind from the outset, he has nullified his own vow.

MISHNA: If one said: I am hereby a nazirite when I will have a son, and a son was born to him, he is a nazirite. If a daughter, a tumtum, or a hermaphrodite [androginos] is born to him, he is not a nazirite, since a son was not born to him. However, if he says: I am hereby a nazirite when I will have a child, then even if a daughter, a tumtum, or a hermaphrodite is born to him, he is a nazirite.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יהון קיימין לא אמר כלום דאנן סהדי דלא אמר בלבו לקיים לה כל נדריה דשמא תדור דבר שהוא גנאי לו וקשה בעיניה אם יתקיים:

הרי הם מופרים. ר' אלעזר אומר מופר דאין אדם חפץ באשה נדרנית וניחא ליה שכל נדריה יהיו מופרים וחכ"א אינו מופר מפ' בנדרים טעמייהו משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו כל שאינו בכלל הקמה אינו בכלל הפרה קס"ד דבני הישיבה שרצו להקשות מכאן דכי אמר רבי יאשיה אליבא דרבנן דאמרי לא מצי מיפר דאי אלבא דר' אלעזר אמארי משוי שליח להפר יפיר לה הוא בעצמו אלמא מלתא דלא מצי איהו למעבד משוי שליח ומשני לעולם ר' יאשיה אליבא דר"א והא דקשיא לך אמאי אינו מיפר לה בשעה שמחזיק בדרך דלמא משתילינא או ריתחנא או מטרידנא הלכך ממנה שליח יום או יומיים קודם הליכתו והא ליכא למימר אמאי לאי יפיר לה באותה שעה כל נדרים שתידור מאותה שעה עד שישוב מן הדך לפי שכל זמן שישנו בעיר אינו רוצה שיהו מופרים עד שישמע את נדרה דשמא תדור נדר שהוא חפץ [בו] ומיהו קשה יפיר לה משעת הליכתו עד שישוב כמו שאומר לשליח טרם לכתו להפר לה משיחזיק בדרך עד שישוב וי"ל דלא משוי שליח אלא בשעת הליכתו דלא מסיק אדעתיה קודם לכן ואותה שעה דלמא מטריד ולא יוכל להפר בפניה ואע"ג דמשמע בנדרים שיכול להפר אפילו שלא בפניה מ"מ הוא ירא שמא תעבור על נדרה ואע"פ שהפר לה כיון שלא ידעה יש לה עונש כנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה הלכך ניחא ליה טפי שיפר לה השליח בפניה:

היכא דאמר חצי קרבנות נזיר חצי קרבנות בעי אתויי כיון דאמר חצי קרבנות יפרע לנזיר אחד דמי חצי קרבנותיו אבל אם אמר קרבנות חצי נזיר כיון דלא אשכחן חצי נזיר הוי כאילו קבל עליו קרבנות נזיר שלם. רבי מאיר סבר כיון דאמר הרי עלי איחייב בכוליה קרבן נזירותיה דרבי מאיר לטעמהי דאית ליה תפוס לשון ראשון וכי אמר הרי עלי לגלח הוי כאילו אמר תגלחת שלימה של נזיר וכי אמר תו חצי נזיר דמשמע דמגלח קאי אחצי נזיר כלומר חצי קרבנות נזיר עליה לאו כל כמיניה דתפוס לשון ראשון דמשמע תגלחת שלימה אבל אם אמר הרי עלי חצי קרבנות נזירות לא שייך הכא למימר תפוס לשון ראשון דהרי עלי לא כלום קאמר בלא סיום דבריו ורבנן סברי נדר ופתחו עמו והוי כאומר חצי קרבנות נזיר עלי והכי קאמר הרי עלי חצי תגלחת נזיר ולא דמי לקרבנות חצי נזיר דקרבנות משמע חזרה וילדה אחר שקיבל עליו נזיר והביא קרבן הרי זה נזיר שמחמת הנפל לא חל עליו נזיר ולר"ש צריך להתנות כבראשונה שמא הא' היה בן קיימא. ומודה ר"ש בילדה טומטום דלא הוי נזיר אע"ג דהוי ספק זכר ספק נקיבה דלספק' כזו לא מחית נפשיה שלא היה דעתו על טומטום כלל:

במילתא דלא מצי עביד לא משוי פירש ואי קדיש לא הוי ידעי׳ כיון דאיהו לא מצי לקדושי בההוא שעתא גם שליח נמי לא מצי לקדושי אחר שנתגרשה:

אי הכי למה ליה לשווי׳ שליח ליפר לה איהו קסבר דילמא משתלינא או רתחנא או מיטרידנא פי׳ רבינו ברוך זצוק״ל ושאר מפרשים שמא יום יציאתו לדרך אישגיג או איטריד או ארתח וקשיא לי ומי הביאו שימתין להפר ביום יציאתו כיון שיכול להפר מקודם שתדור יפר מעכשיו ולעולם שליח למה לו בודאי בנדרים בפ׳ נערה המאורסה דמקשה על יפר דר׳ אליעזר ועל הפרה דשליח לכי שמע ליפר איהו מתרץ התם שפיר דילמא מיטרידנא אלא הכא דמיפר מקודם שנעשו הנדרים יפר איהו עכשיו כשמרשה את השליח ולעולם שליח למה ליה ונ״ל לפרש דהאי דקאמר דילמא מישתלינא לאו על שעת יציאה קאמר אלא ה״ק הייתי מפר לה אני עכשיו אלא אני ירא שמא אשכח ההפרה שאעשה עכשיו ובשעה שאשמע אחרי כן כי נדרה מטרידנא או רתחנא ויהיו נדרים קיימין בעבור זה אני מרשה אותך שתפר אותם אתה כדי שאזכור ההפרה ולא יקיימו נדריה ולא גרסי׳ או אלא דילמא מישתלינא ומטרידנא פירושו דילמא משתלינא דהשתא ומטרידנא להבא והתם בנדרים דמקשה על להבא ביום שמע ל״ג משתלינא אלא דילמא מטרידנא בלחוד:

במילתא דלא מצי עבד לא משוי שליח. ולעולם מסיק איניש אדעתיה במאי דלא קאי קמיה ואפילו הכי לא הוי שלוחו אף אם פירש לו בפירוש. דכל מילתא דלא מצי איהו למעבד השתא שאם היה אומר לה הרי את מקודשת לי לאחר שיגרשך בעליך לא הויא מקודשת דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הלכך אי אמר נמי לשלוחו קדשנה לי לאחר שתתגרש לא הוי שלוחו. שם.

ומשני כי משוי איניש שליח במילתא דמצי עבד השתא. כגון (נזירות) לגלח נזיר שאי אפשר שלא יהא נזיר אחר בעולם שיוכל זה להביא קרבנותיו. מלתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח. וכיון שלא היה יכול השליח לקדשה בשעת שליחות אינה מקודשת. וברוב ספרים גרסינן מלתא דחזיא ליה משויה שליח. כלומר דבר הראוי לו לאחר זמן כגון אם תתאלמן או תתגרש הואיל ועכשיו אינו ראוי לא מצי לשוייה שליח. והתלמידים הגיהו הספרים משום דלא הוו ידעי הפירוש והגיהו מלתא דלא מצי עביד השתא. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל.

אמרי. שפיר קאמר הא מודה ר' יוחנן דלא מצי איניש לשוויי שליח למילתא דחזייא לשעתה דאיהו גופא לא מצי למעבד לאלתר לא משוי שליח. אבל כי אמר הריני נזיר ועלי לגלח מלתא דתליא ביה בגופיה הוא ומצי למעבד כל שעתא דמצי לאהדורי ביה בין איתה קמיה בין ליתא קמיה. אבל גבי שליחות לא מצי לשוויי אלא במלתא דמצי עביד השתא ואפילו אם פירש לו קדש לי אשה זו לאחר שתתגרש. והכי מוכח קמיה דמותיב מהאומר לאפוטרופס כו':
פסק רבינו תם דאדם שיש לו קמח יכול ליתן רשות לחבירו להפריש ממנה חלה ואף על פי שבאותה שעה שעושהו שליח לא מצי עביד ליה איהו דאין מפרישין חלה מקמח. משום דהוי ביד המשלח לקנות עיסה מגולגלת ולהפריש ממנה חלה על קמח זה אחר שנתגלגל. דכי האי גוונא אמרינן בקדושין פרק האומר ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות תלושין לכשיתלשו או לכשיביאו שליש ונתלשו והביאו שליש דבריו קיימין. תוספי הרא"ש ז"ל.
והר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: אמנם יכול אדם לעשות שליח לשחוט פסחו קודם ארבעה עשר וכן להפריש חלתו קודם גלגול ואף על גב דלאו איהו מצי עביד. והיינו טעמא הואיל ויכול להקנותן הפסח או הקמח או הדמים ליקחם בשוק. וכל שבידו לעשות לאו מחוסר מעשה הוא.

אישה יקימנו ואישה יפרנו ואייתר אישה למעוטי שלוחו. ר' יונתן אמר מצינו שלוחו של אדם כמותו. פרק איש מקדש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל קהל עדת ישראל שוחטין אותו אלא ששלוחו של אדם כמותו. תוספי הרא"ש ז"ל.
זה לשון הר' עזריאל ז"ל. ואישה יפרנו קרא יתירא הוא דלא בעי למיכתב אלא אישה יקימנו. אלא לומר דוקא בעל מיפר ולא שליח. עד כאן:

הרי הן קיימין לא אמר כלום. דהחריש לה ביום שומעו כתיב. שם. עד כאן. ובתוספי הרא"ש ז"ל כתוב: הרי הן קיימין לא אמר כלום. דאיכא למימר לא גמר בדעתו לזאת דמאן לימא לן אי זה נדרים תדור אולי תדור דבר הקשה בעיניו. הרי הן מופרין ר' אליעזר אומר מופרין. ואיכא למימר דשפיר גמר בדעתו דאי אפשיה באשה נדרנית. וחכמים אומרים אינו מופר שאין יכול להפר קודם הנדר כלל. עד כאן:
וחכמים אומרים אינו מופר. מפרש בנדרים טעמייהו משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו כל שאינו בכלל הקמה אינו בכלל הפרה:

קסלקא דעתייהו דבני הישיבה שרצו להקשות מכאן דכי אמר ר' יאשיה אליבא דרבנן דאמרי דלא מצי מיפר. דאי אליבא דר' אליעזר אמאי משוי שליח להפר יפר לה הוא בעצמו. אלמא מלתא דלא מצי איהו למיעבד משוי שליח. ומשני לעולם ר' יאשיה אליבא דר' אליעזר והא דקשיא לך אמאי אינו מפר לה בשעה שמחזירין בדרך סבר דלמא משתלינא או רתחנא או מטרידנא. הלכך ממנה שליח יום או יומים קודם הליכתו. והא ליכא לאקשויי אמאי לא יפר לה באותה שעה כל נדרים שתידור מאותו שעה עד שישוב מן הדרך. לפי שכל זמן שישנו בעיר אינו רוצה שיהיו מופרים עד שישמע את נדרה דשמא תדור נדר שהוא חפץ בקיומו. ומיהו קשה יפר לה משעת הליכתו עד שישוב כמו שאומר לשליח טרם לכתו להפר לה משיחזיק בדרך עד שישוב. וי"ל דלא משוי שליח אלא בשעת הליכתו דלא מסיק אדעתיה קודם לכן. ואותה שעה דילמא מטריד ולא יוכל להפר בפניה. ואף על גב דמשמע בנדרים שיכול להפר שלא בפניה מכל מקום הוא ירא שמא תעבור על נדרה ואף על פי שהפר לה כיון שלא ידעה יש לה עונש כנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. הלכך ניחא ליה טפי שיפר לה השליח בפניה. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

ודילמא אליבא דר' אליעזר. כלומר ר' יאשיה סבר לה כר' אליעזר דאמר שהבעל יכול להפר. ליפר לה איהו טרם לכתו. ומדנקט מי שאמר לאפוטרופוס משמע שלא היה הוא יכול להפר וכרבנן. תוספי הרא"ש ז"ל:

אלא מאי כר' אליעזר אי הכי למה לי לשווייה שליח ליפר לה איהו. בשלמא אי סבר כרבנן דאמרי בעל לא מצי מיפר נדרים שעתידה לידור להכי מצי משוי שליח להפר לה לאחר שתדור שהבעל לא היה בעיר ואז יפר לה אפוטרופס במקומו אפילו לא ישמע בעל. אלא אי סבר לה כר' אליעזר שליח למה לי. קודם שילך יאמר כל נדרים שתדרי עד שאבא ממקום פלוני יהו מותרין לך. ומשני משתלינא או מטרידנא או מרתחינא. הוה ליה לשנוי כשהחזיק בדרך כשאמר לשליח ואינו רוצה לחזור. אלא משני דאפילו רוצה לחזור שמא ישכח להפר לה או יכעוס או יהיה טרוד בדבר אחר וישכח ולא יפרנה. וכי תימא יאמר לשליח שיאמר לאשתו שהפר לה בעלה כל נדרים שתדור עד שיבא. שמא השליח ישכח ולא יאמר לה הואיל ואינו מוטל עליו להפר:

אי אמרינן בעל מיפר בלא שמיעה. דבעיא הוא בנדרים פרק נערה אי משמע דקרא דוקא אי לאו דוקא ולא מסיק ולא מידי. ואי לא מצי מיהוי הפרה בלא שמיעת בעל נפרש הכי למה ליה לישוייה שליח בשלמא אי סבר לה כרבנן להכי משוי שליח דאף על גב דשליח נמי לא יוכל להפר לה אפילו כשישמע נדרה עד שישמע הבעל ואז יכול הבעל עצמו להפר לה מכל מקום עביד שליח משום דשמא כשישמע הבעל יהיה כעוס ולא יפר לה. אלא אי סבר כר' אליעזר דמצי בעל להפר מה שעתידה לידור למה לי לשווייה שליח הא לא מסיק אדעתיה השתא שיהיה כעוס ביום שילך לדרכו שהרי עדיין לא נדרה וכעס אחר לא מסיק אדעתיה. ומשני מיד שירצה לילך וירצה להפר לה יהיה כעוס מדבר אחר או יהיה טרוד בדברים וישכח ולא יפר לה. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל:
מתני' הוי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ועלי לגלח חצי נזיר הרי זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם דברי ר' מאיר. הוה מצי למיתני פלוגתיהו באחד שאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר בלא שמע חבירו אלא לרבותא דר' מאיר נקטיה דלא תימא שני קאי למלאות מה שחיסר הראשון והוי כאומר חצי קרבנות נזיר עלי קא משמע לן דגם השני צריך לגלח נזיר שלם. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמ' ר' מאיר סבר כיון דאמר הרי עלי איחייב בכוליה קרבן נזירות. דר' מאיר לטעמיה דאית ליה תפוס לשון ראשון וכי אמר הרי עלי לגלח הוי כאלו אמר תגלחת שלימה של נזיר. וכי אמר תו חצי נזיר דמשמע דלגלח קאי אחצי נזיר כלומר חצי קרבנות נזיר עלי לאו כל כמיניה דתפוש לשון ראשון דמשמע תגלחת שלימה. אבל אם אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר דלא שייך ביה למימר תפוש לשון ראשון דהרי עלי לאו כלום קאמר בלא סיום דבריו. ורבנן סברי נדר ופתחו עמו והוי כאומר חצי קרבנות נזיר עלי והכי קאמר הרי עלי חצי תגלחת נזיר. ולא דמי לקרבנות חצי נזיר דקרבנות משמע כוליה קרבנות. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
וזה לשונו בתוספותיו. נדר ופתחו עמו. פירוש נדר ופירושו שפירשתי מה שאמרתי יהא עלי זהו לגלח חצי נזיר שלא אתחייב רק בחציו. וצריך ליתן טעם מה בין זה לקרבנות חצי נזיר דמודו ביה דמשלם כוליה. וי"ל דהתם קרבנות משמע משלם וכי הדר אמר חצי נזיר לאו פירושא. אבל הכא פירש בטוב דהרי עלי דקאמר חציו הוא דקביל:

מתני'. והאי נפל מיירי דאין ידוע אם כלו לו חדשיו אם לאו ומת תוך שלשים. והא דאמר פרק ר' אליעזר דמילה פיהק ומת דברי הכל מת כלומר נפל. לאו נפל ודאי קאמר אלא ספק ולא חי שיצטרך לפדותו ולאבל. ותדע דקאמר התם כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי מר סבר חי ומר סבר מת. ועל כרחין בעי למימר ספק דודאי מת ליכא למימר דמנא ידע שלא יחיה לאחר שלשים. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

גמרא ואילו גבי דידיה תנן האומר כו'. כצ"ל כי היא משנה שם:

רש"י ד"ה אמר רבא. ה"ג כו'. והאי דקא מייתי ליה אינהו כו' משום נדבה. תימה דהא בתוכם יש ג"כ חטאת שאינה באה בנדבה אפי' חטאת נזיר כדמוכח בכ"ד ומהן בנדרים (י' א) חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת כו' ע"ש. וגם הלחם הבא עם שלמי נזיר משמע במעילה (יא א) במשנה דאינו בא בנדבה ובספרי נשא פיס' ל"ח דאפי' אמר הריני נזיר ע"מ לגלח על מאה חטאות אינו רשאי להביא יותר מחטאת אחת. וצ"ל דיוצאין אם יביאו העולה לבדה:

תד"ה מ"ט (בסופו). ואין חיוב שום ח"נ בעולם. כצ"ל:

תד"ה כי פליגי (בסופו). אבל בלישנא דמתניתין משמע להו דחצי קאי אעלי. כצ"ל:

במשנה כשיהיה לי ולד. במשניות הגי' כשאראה וכ"ה בתוס'. וכ' התוי"ט ול"י אמאי שני כו'. ודקדוק חמור הוא. ועמש"כ בנדרים (יז) בס"ד ליישב זה:

תד"ה בת. אבל אמר בל"ז כו' אפי' בת טומטום כו'. כצ"ל:

תד"ה הפילה. כר"י דסבר לא מחית כו'. והתוי"ט מסיים היינו ר"י דס"פ דלעיל גם מ"ה. ול"ד דשם אינו מבואר דספיקא דנזירות לקולא רק הגמרא שם מייתא ברייתא דתני בה בהדיא לר"י כן ע"ש וכדמייתי התוס' לקמן בד"ה לר"י:

הכי קאמר אי משכחנא כו': דמצי עבד ליה איהו גופיה השתא. כגון באיתתא דשריא ליה לאפוקי היכא דבההיא שעתא לא משתריא ליה: (הפר לה והיפר לה. שלוחו של אדם כמותו): שתדורי מכאן עד שאבא כו'. קס''ד דכי א''ר יאשיה אין אפוטרופוס מיפר אליבא דרבנן דאמרי גבי דידיה דבעל דאיהו נמי לא מצי מיפר: ואי לאו דאמר רחמנא ואישה יפירנו אפוטרופוס הוה מיפר. ואע''ג דבעל לא מצי מיפר השתא אלמא במילתא דלא מצי איניש למיעבד השתא משוי ליה שליח: אי הכי. דמצי מיפר למה ליה לשוויי שליח ליפר לה בעל לאלתר: סבר. האי בעל לא צריכנא להפר לה אלא בשעה שאצא לדרך דלמא בההוא שעתא מישתלינא או מטרדינא או רתחנא הלכך קאמר לאפוטרופוס דליעבד איהו: מתני' הרי עלי לגלח חצי נזיר. דאמר הרי עלי להביא חצי קרבנותיו של גילוח נזיר אחד: זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם. שלא מצינו נזיר לחצאין ולא קרבן לחצאין והוא סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה: וחכ''א יביאו שניהן קרבנותיו של נזיר אחד ויהיו פטורין שהרי לא נזרו כל אחד אלא חצי נזיר: גמ' אמר רבא. ה''ג הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי וכו' כוליה קרבן בעי לאיתויי מ''ט דהא לא אשכחן נזירות לפלגא כי פליגי בלישנא דמתני' היכא דאמר הרי עלי לגלח דר''מ סבר כיון דאמר הרי עלי לגלח איחייב אכוליה קרבן דנזיר והאי דהדר אמר חצי נזיר לאו כל כמיניה ורבנן סברי כל כה''ג נדר ופתחו עמו הוא ובין שניהם מביאין קרבן דנדר אחד הוא ואיכא ספרים דלא כתיב בהו הך אמר רבא אלא הכי כתיב בהו קרבן בעי איתויי כלומר נזיר מיהא לא מיפטר בקרבנותיהן דהנך הואיל דכל חד וחד קיבל עילוייה פלגא דנזירות ותו לא אשכחן נזירות לפלגא והאי דקא מייתי ליה אינהו לייתי ליה משום נדבה כי פליגי בלישנא דמתני' כגון דאמר הרי עלי לגלח ולא אמר בסתם חצי נזירות עלי דר''מ סובר כיון דאמר הרי עלי לגלח אכוליה קרבן נזירות ומיפטר ביה נזיר בהאי קרבן נזירות והאי דהדר אמר חצי נזירות מיהדר הוא דקא בעי ולאו כל כמיניה ורבנן סברי נדר ופתחו עמו הוא ולא מיפטר נזיר בקרבנותיו דהאיך ושניהם מיהא קרבן אחד בעי איתויי [ל''א] אילו אמר אחד בלבד הרי עלי לגלח חצי נזיר אפילו רבנן מודו דקרבן שלם בעי איתויי מ''ט דהא לא אשכחן נזירות לפלגא כי פליגי אלישנא דמתני' דאיכא תרי דבין שניהם מביאין קרבן שלם ר''מ סבר כי אמר הרי עלי מיחייב אכוליה קרבן וכי הדר אמר חצי נזיר לאו כל כמיניה דתפוס לשון ראשון הלכך זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם ורבנן סברי כיון דתרי אינון לא הוי קרבן לחצאין והוי נדר ופתחו עמו דכי אמר לגלח חצי נזיר פירוש עלי דאמר לכתחלה הלכך זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר דכיון דבין שניהם מביאין קרבן שלם לא הוי קרבן לחצאין: מתני' נולד לו בת או טומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר. דולד מיהא מיקרי:

טעמא דכתב רחמנא אישה יפירנו. ניחא ליה לאותובי גם לר' יאשיה דמדר' יונתן מצי לאותובי [בהדיא]: הרי הן קיימין לא אמר כלום. דהקמה בטעות הוא דשמא [תדור] בדבר שא''א ליה להקים: ליפר לה הוא. פירוש כשיצא מביתו: דלמא מישתלינא. לשון שגגה או מיטרידנא מן הדרך ולכך רוצה למנות אפוטרופוס ואותו אפוטרופוס יהיה מיושב בדעתו וא''ת ואכתי ליפר לה איהו מעכשיו שהרי הוא זוכר עתה ומיושב בדעתו וי''ל דאינו רוצה לומר שיהא מופר אלא נדרים שתדור מכי יסע ואילך אבל לא נדרים שלפני נסיעתו שזה קצת קשה אבל קשה דילמא לה השתא כל נדרים שתדורי מכשאסע עד שאשוב יהו מופרין וי''ל דמתוך כך תפול קטטה ביניהם שזה קשה לה לעולם ובנדרים מיבעיא לן אי בעלה מצי מיפר בלא שמיעת קול וגם הפרה דשליח [אינה] מועלת עד דשמע הבעל הנדר דהכי מוקי לה התם (דף עב:) ולפי' זה נפרש ליפר לה איהו פירוש כשיסע יפר לה בעלה ותועיל ההפרה לכשיבא הבעל וישמע הנדר ואם ימתין להפר עד שישוב וישמע שמא יהיה טרוד לכשישמע וישתוק מלהפר ולכך פריך ליפר לה מהשתא ותועיל ההפרה כשישמע ובשלמא אי סבר כרבנן ניחא [דלא] מצי מיפר ומשני דלמא טרידנא כשירצה ליסע כדפרישית ע''כ הגה''ה: ושמע חבירו ואמר ואני. בכדי נקט דהא בראשון נמי פליגי: אמר רבא הכל מודים באומר חצי קרבנות נזיר עלי חצי קרבן מייתי. כיון שתלה החצי בקרבן שאמר חצי קרבנות ודאי פלגא דקרבן שיחד [תיבת] חצי מתיבת נזיר: קרבנות חצי נזיר עלי קרבן שלם בעי ליה לאתויי: מאי טעמא דלא אשכחן נזירות לפלגא. דכיון דסמך תיבת חצי אצל נזיר (מתיבת) משמע מדיבורו דחצי אנזירות קאי ואין חייב שום חצי נזיר בעולם: כי פליגי בלישנא דמתני'. [באומר] הריני נזיר וכיון דאמר הרי עלי לגלח ומיחייב בכוליה קרבן לר''מ דתפוס לשון ראשון וכי אמר חצי נזיר לא כל כמיניה והוי כאומר קרבנות חצי נזיר עלי דמייתי קרבן שלם וקשה אמאי קאמר האי לישנא כיון דאמר עלי איחייב [בכוליה] לימא להדיא דדמי [כאומר] קרבנות חצי נזירות רבנן סברי נדרו ופתחו דהוי כאומר חצי קרבנות נזיר עלי וי''ל דהא דאמר רבא קרבנות חצי נזיר עלי דכולה בעי איתויי משום דחצי קאי אנזיר אבל משמע להו במתני' דלישנא דחצי קאי אעלי וכמי שאמר חצי קרבנות נזיר עלי: הריני נזיר כשיהיה לי בן. פירוש הודאה ושבח להקב''ה שחנני וזיכני ונולד לי בן. הריני נזיר בגמרא פריך פשיטא: בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר. דזה לא מחשיבו אהא נמי פריך בגמ' פשיטא אבל אמר בלשון זה כשאראה לי ולד אפי' טומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר אהא נמי פריך בגמרא פשיטא: הפילה אשתו. ולא ידעינן אי נפל הוא או בן קיימא הוא וכלו לו חדשיו או שמת במעי אמו אינו נזיר ובגמ' מוקי לה כר' יהודה דסבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא וספק נזיר הוי דלמא בן קיימא מה שהפילה הלכך טוב להתנות ולומר אם בן קיימא הריני נזיר חובה מדבורי הראשון ואם אינו בר קיימא כגון דלא כלו לו חדשיו ולא היה בדיבורי הראשון כלום הריני נזיר נדבה כלומר מעתה הריני מקבל עלי נזירות [ומונה] נזירות ומביא קרבנותיו ומותר ביין ומגלח שאם לא התנה כן כל ימיו היה מקולקל לר''ש דמספיקא לא מצי לגלח ויאסר כל ימיו ביין ובתגלחת ובטומאה ור''ש לא פליג אהא דנולד לו בן טומטום וכו' דליכא לספוקי דכשאמר כשיהיה לי בן ודאי לא היה דעתו אלא לבן ודאי ולא לטומטום ולא פליג ר''ש אלא היכא דהפילה בן זכר דמספקא ליה דשמא הוה בן קיימא והוי בן גמור והוא הדין דמילתיה דר''ש קאי ארישא היכא דאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והפילה כו':