נזיר יג ע"א

הפילה אשתו אינו נזיר ר''ש אומר יאמר אם היה בן קיימא הרי אני נזיר חובה ואם לאו הרי אני נזיר נדבה חזרה וילדה ה''ז נזיר ר''ש אומר יאמר אם הראשון בן קיימא הראשון חובה וזו נדבה ואם לאו הראשון נדבה וזו חובה:
גמ' האי מאי למימרא משום סיפא בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר פשיטא מהו דתימא לכשאבנה הוא דקאמר קמ''ל דלא: ואם אמר כשיהיה לי ולד כו': פשיטא מהו דתימא ולד דמיחשב ביני אינשי בעינן קמ''ל: הפילה אשתו אינו נזיר: מאן קתני לה רבי יהודה דכרי הוא: ר''ש אומר יאמר אם היה בן קיימא הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה: בעא מיניה רבי אבא מרב הונא הריני נזיר לכשיהיה לי בן והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו אליבא דמאן אי אליבא דר''ש מאי תיבעי ליה הא אמר ר''ש ספק נזירות להחמיר ואלא אליבא דרבי יהודה דאמר ספק נזירות להקל מאי קדוש או לא קדוש מאי נ''מ לגיזתו ולעבוד בו תיקו בעא מיניה בן רחומי מאביי הריני נזיר לכשיהא לי בן ושמע חבירו ואמר ועלי מהו אדיבוריה משמע או אגופיה משמע את''ל אגופיה משמע אמר הריני נזיר לכשיהא לי בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר או דילמא ה''ק רחימנא לך כוותיך את''ל כל באנפיה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

אמר: "הריני נזיר כשיהיה לי בן", ^[1] או שאמר "כשיהיה לי ולד", והפילה אשתו ואין אנו יודעים אם נפל היה או בן קיימא שכבר כלו לו חדשיו ^[2] אינו נזיר, אפילו מספק, ובגמרא יתבאר הטעם.

רבי שמעון אומר: ספק נזיר הוא, היות ואפשר שהיה בן קיימא, וצריך לנהוג נזירות מספק ^[3] -

וטוב לו שיתנה ויאמר בתחילת הנהגת הנזירות:

"אם היה בן קיימא הרי אני נזיר חובה לקיים נדרי - ואם לאו - שלא היה בן קיימא - הרי אני נזיר לנדבה"; שאם לא יעשה כן, כיון שחיוב נזירותו הוא מספק, הרי שאת קרבנותיו בסוף נזירותו לא יוכל להביא, כי שמא חולין בעזרה הם, ונמצא שיהא אסור לעולם ביין תגלחת וטומאה; אבל עכשיו שהתנה, הרי בין כך ובין כך נזיר הוא לחובה או לנדבה.

ואם אחר שהפילה חזרה אשתו וילדה מהריון אחר, ^[4] הרי זה נזיר מחמת הלידה הזאת, כי כוונתו היתה שיהא נזיר כאשר תהא "לידה וד אית".

רבי שמעון אומר: הרי הוא נזיר רק מספק, כי שמא היה הולד בהריון הראשון בן קיימא, והוא הרי לא אמר שיהיה נזיר אלא פעם אחת וכבר סיים נזירותו כשנהג בנזירות מספק בפעם הראשונה; ולכן:

ינהג עכשיו נזירות שניה, וטוב לו שיתנה ויאמר: אם היה הראשון בן קיימא, הרי ניהוג הנזירות הראשון לחובה, וזו שאנהג עכשיו יהא לנדבה.

ואם לאו - שלא היה הראשון בן קיימא - הרי ניהוג הנזירות הראשון הוא לנדבה, וזו שאנהג עכשיו יהא לחובה.

גמרא:

שנינו במשנה: הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונולד לו בן הרי זה נזיר:

תמהה הגמרא: האי מאי למימרא, מה באה פיסקא זו להשמיענו, והרי פשיטא היא!?

ומשנינן: לא נצרכה פיסקא זו אלא משום הסיפא ששנינו: אם נולד לו "בת טומטום ואנדוגינוס אינו נזיר".

ואכתי מקשינן: והרי אף הסיפא פשיטא ואין צריך לשנותה!?

ומשנינן: מהו דתימא, אם לא שהשמיעתנו המשנה, הייתי אומר: כי מה שאמר "בן" - "לכשאבנה" הוא דקאמר ^[5] ועל דרך הכתוב: "ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה" ואף הבת [או הטומטום והאנדרוגינוס] בכלל -

לפיכך קא משמע לן משנתנו - דלא, אלא "בן" ממש הוא דקאמר.

שנינו במשנה: ואם אמר "כשאראה לי ולד", אפילו נולד לו בת טומטום ואנדרוגינוס, הרי זה נזיר:

ומקשינן: פשיטא!?

ומפרשינן: מהו דתימא אם לא שהשמיעתנו משנתנו - ולד דחשיב ביני אינשי בעינן [צריך שיהיה ולד החשוב ^[6] בין אנשים] ולא בת, וכל שכן טומטום או אנדרוגינוס.

קא משמע לן!

שנינו במשנה: הפילה אשתו אינו נזיר:

ומפרשת הגמרא: מאן קתני לה, מי הוא התנא הסובר כן, שאף על פי שיש ספק אם נתקיימו דבריו מכל מקום אינו נזיר?

רבי יהודה דכרי הוא, רבי יהודה המובא בברייתא של "כרי" היא.

דתניא: [בברייתא, הובאה לעיל ח א]: "הריני נזיר על מנת שיהא בכרי זה מאה כור, והלך ומצאו שנגנב או שאבד וכו', רבי יהודה מתיר שספק נזירות להקל".

כי היות ונזירות מספק חמורה לו מנזירות ודאית, כי אם ייטמא הרי אין לו תקנה, כי שמא אינו נזיר, ואינו יכול להביא אשם נזיר טמא מספק כי שמא חולין בעזרה הוא, ויצטרך לנהוג בנזירות כל ימי חייו; לכן סברא היא ד"לא מחית איניש נפשיה לספיקא" [אין אדם מכניס את עצמו למצב של ספק נזיר], ולא היתה כוונתו להיות נזיר אלא אם כן יתברר שאכן היה בכרי מאה כור.

ואף בנידון משנתנו, כיון שספקו חמור מודאו "לא מחית איניש נפשיה לספיקא", ואם הפילה ואינו יודע אם בן קיימא הוא, אינו אפילו ספק נזיר לדעת רבי יהודה. ^[7]

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר, יאמר: "אם היה בן קיימא, הריני נזיר חובה, ואם לאו, הריני נזיר נדבה":

א. אשה היולדת תאומים, בידוע שטיפה אחת היתה ונחלקה לשתים.

ב. אשה היולדת תאומים בזה אחר זה ביום אחד, האחד ספק אם בן קיימא הוא או נפל שלא כלו לו חדשיו, והשני בר קיימא הוא, הוכחה גדולה היא שאף הראשון כלו לו חדשיו, שהרי טיפה אחת היא שנחלקה לשתים; ומכל מקום ודאי אינו, משום שיתכן הדבר, שמחצית הטיפה נקלטה יומיים או שלשה לפני המחצית השניה, והולד האחד כלו לו חדשיו, ואילו השני לא כלו לו חדשיו.

בעא מיניה רבי אבא מרב הונא:

האומר: הריני נזיר לכשיהיה לי בן והיו לאשתו תאומים בבטנה, והפילה אשתו ולד אחד זכר, והוא ספק אם כלו לו חדשיו או לא כלו לו חדשיו.

והפריש בעלה קרבן לנזירותו, שהיה חושב כי הוא נזיר -

ומכיון שהפילה אשתו, הרי דינו של הקרבן אליבא דרבי שמעון שהוא קדוש מספק, ואילו לדעתו של רבי יהודה חולין הוא, שהרי הקדשו בטעות היה -

ושוב חזרה אשתו וילדה בו ביום ^[8] את הולד השני [ואפילו ילדה בת שהיא אינה מחייבת בנזירות כיון שתלה נזירותו בבן], באופן שאין להסתפק בו אם כלו לו חדשיו ^[9] -

מהו שנאמר: היות וילדה ולד שני שודאי כלו לו חדשיו, הרי לנו הוכחה גדולה שאף הראשון כלו לו חדשיו, שהרי טיפה אחת היא שנחלקה לשתים, ואם כן נתחייב האב בנזירות מכח ההפלה הראשונה, ונתקדש הקרבן כדינו? ויתבאר יותר בהמשך הגמרא. ^[10]

שואלת הגמרא: אליבא דמאן - רבי שמעון או רבי יהודה - נסתפק רבי אבא? אי אליבא דרבי שמעון - מאי תיבעי ליה לרבי אבא, ומה יש להסתפק בדבר!? והרי ודאי שקדוש הקרבן מספק, ואפילו לא ילדה ולד שני, דהא אמר רבי שמעון: ספק נזירות להחמיר.

שמא תאמר: כיון שיש לנו הוכחה שאף הראשון בן קיימא הוא, אם כן יהא הקרבן קדוש בתורת ודאי, זה אינו, שהרי מכל מקום אין כאן ודאות גמורה שהראשון בן קיימא הוא, כי שמא נקלט מחצית הזרע שנים או שלשה ימים לפני המחצית השניה, ונמצא שלאחד כלו לו חדשיו, ואילו לשני לא כלו לו חדשיו.

ואם כן לדעת רבי שמעון אין מקום לספיקו של רבי אבא.

ואלא אליבא דרבי יהודה, דאמר: "ספק נזירות להקל" הוא שנסתפק רבי אבא:

מאי? קדוש הוא הקרבן מספק היות ויש לנו הוכחה גדולה שבן קיימא היה ונתחייב בנזירות ונתקדש קרבנו, או לא קדוש כלל, היות ואף שיש לנו הוכחה גדולה שאכן בן קיימא הוא, מכל מקום כיון שמידי ספק לא יצא אין הוא חייב בנזירות, שאין דעת הנוזר על הספק כלל, ויצא קרבנו לחולין שהרי הקדש בטעות היה. ^[11] ומפרשת הגמרא: מאי נפקא מינה בספיקו של רבי אבא?

לגיזתו ולעבוד בו, שאם קדוש הוא הרי הוא אסור בגיזה ועבודה, ואם אינו קדוש הרי הוא מותר.

ומסקינן: תיקו!

בעא ^[12] מיניה בן רחומי מאביי:

האומר: הריני נזיר לכשיהא לי בן, ושמע חבירו ואמר "ועלי" - מהו כוונתו ודינו של השומע? שהרי דבריו יכולים להתפרש בשני אופנים:

האחד: אף אני נזיר כשיהיה "לך" בן.

השני: אף אני נזיר כשיהיה "לי" בן.

האם "ועלי" אדיבוריה של ראשון הוא דמשמע, והיינו שקיבל על עצמו את כל תוכן דיבורו של חבירו, ואם כן יהיה אף הוא נזיר כשיולד לחבירו בן.

או אגופיה של שני משמע, כלומר: תלה את נזירותו בבן שיהיה לו עצמו, ולכשיוולד לו בן אז יהיה נזיר.

ואם תמצי לומר דכשאמר "ועלי" ודאי אגופיה משמע והוא נזיר כשיהיה לו עצמו בן - הרי שעדיין יש להסתפק: באופן שאמר הראשון: "הריני נזיר לכשיהא לי בן", ושמע חבירו ואמר "ואני" - מהו?

האם אף שאמר "ואני" אנפשיה קאמר, שיהיה נזיר כשיהיה לו עצמו בן.

או דילמא כיון שאמר "ואני", הכי קאמר השני: רחימנא לך כוותיך [אוהבך אני כמותך] ושמח בשמחתך, ואף אני מקבל עלי נזירות לכשתזכה לבן?

ואם תמצי לומר שודאי כוונתו באומרו "ואני" ^[13] - שיהיה נזיר כשיהיה לחבירו בן ולא לעצמו בן, כי כל באנפיה [כל בפניו של המיועד להיות אב] כסיפא ליה מילתא [מתבייש הוא בדבר] שלא לעשות לחבירו נחת רוח ולהראות לו שהוא חפץ בטובתו, וודאי שנתכוין לקבל על עצמו נזירות לכשיזכה חבירו לבן ולא הוא -

הערות

^[1] כן מבואר בתוספות, וכן מוכח בגמרא בדף יג א שדברי רבי שמעון נאמרו גם כשאמר "הריני נזיר כשיהיה לי בן"; ולאפוקי, שלא נאמר: דוקא כשתלה בולד אז הוי ספק, אבל אם אמר: כשיהיה לי בן שכוונתו לבן חשוב, אפילו רבי שמעון מודה שאם הפילה אשתו אינו בן חשוב.

^[2] א. ראה ב"תשובת המהרשד"ם" שהביא ב"ארזי הלבנון", וב"קרן אורה" ד"ה עוד יש, וב"זבח תודה", ובחזון איש קלח ו [ד"ה י"ג א], באיזה אופן הפלה עוסקת המשנה ומחשיבתו לספק בן קיימא, ובאיזה אופן הוא בחזקת בן קיימא, ראה שם, וראה חידושי רבי פרץ. ב. דעת הרש"ש היא [על פי לשון התוספות שכתבו "או שמת במעי אמו"], שאפילו אם לא נולד חי אלא שמת במעי אמו, אם ידוע שכלו לו חדשיו הרי הוא נזיר, ובספק הרי הוא ספק נזיר לרבי שמעון. אבל ב"זבח תודה" כתב לדחות דברי הרש"ש, שהרי לא יהא זה טוב מן הבת והטומטום שאינם מחייבים בנזירות כיון שאינם חשובים, ופירש דברי התוספות באופן אחר; וראה גם ב"ארזי הלבנון" בשם המהרשד"ם; וראה גם ב"חזון איש" [קלח ו ד"ה י"ג א], ראה שם. ואולם ראה בטור ושולחן ערוך בהלכות יבום סימן קנו ובנושאי כלים שם, שלמדו ממשנתנו כאן, שאם מת הולד במעי אמו וכלו לו חדשיו, הרי הוא פוטר מן היבום; כן הם פשטות הדברים שם, והיינו כהרש"ש, אלא שהחזון איש בסימן קט"ו פירש הדברים שם באופן אחר.

^[3] א. כתבו התוספות, שרבי שמעון מודה בטומטום שאינו ספק כשאמר "הריני נזיר כשיהיה לי בן", ומשום שלא היה דעתו אלא לבן ודאי ולא לטומטום. ודבריהם צריכים ביאור, שהרי התוספות כתבו לעיל שאם ילדה בת וטומטום אינו נזיר משום שאינם חשובים, והבית יוסף ביאר הטעם שאין הבת בכלל, משום שכוונתו ליתן שבח והודיה ואין כוונתו לבת, ואם כן כל שכן שלא נתכוין לטומטום שהוא חשוב פחות מבת, [כמבואר בתוספות לקמן יג א ד"ה ולד], ואם כן למה הוצרכו לטעם זה. ודבריהם נוטים כאן כשיטת המאירי שהובאה לעיל בהערה, שאם ילדה בת אינו נזיר משום שאין בת בכלל בן, ולזה הוסיפו כאן, שאם ילדה טומטום [והוא הדין אנדרוגינוס], אינו נזיר משום שלא נתכוין אלא על הודאי. וב"באר משה" הביא מדברי הירושלמי, שעיקר חידוש המשנה הוא שטומטום ואנדרוגינוס אינם בכלל, אבל שהבת אינה בכלל זה פשיטא, וביאר ה"פני משה", שעיקר החידוש הוא שאפילו לרבי שמעון אין דעתו אלא על הודאי; וזה כדברי התוספות כאן. ויש נפקא מינה בין הטעמים בטומטום שביציו ניכרים מבחוץ, שאמנם אינו חשוב, אבל ודאי זכר הוא, וכל זה צריך תלמוד. ב. עוד מבואר בדברי התוספות, שאף לרבי שמעון אינו ספק אלא אם הפילה ודאי זכר, אבל בספק אם הפילה זכר אינו אפילו ספק נזיר. ביאור דבריהם: אם הפילה ספק בן וספק בת, לא יהא הנפל עדיף מבן הקיימא שאם הוא ספק זכר אנו אומרים שאין דעתו אלא על הודאי, שהרי מטעם זה מודה רבי שמעון בטומטום בן קיימא שאינו נזיר. וב"ארזי הלבנון" הביא בשם "חסדי דוד השלם" לבאר דבריהם, שהוא משום "ספק ספיקא", ספק אם היה זכר, ואם תמצי לומר זכר שמא היה נפל.

^[4] כן כתבו התוספות, וראה מה שכתב רבינו עקיבא איגר [הובא ב"ארזי הלבנון"] להקשות על דבריהם, שהרי משכחת לה שילדה מאותו הריון, וכגון שילדה תאומים, וראה מה שכתב בזה, וראה ב"ארזי הלבנון".

^[5] לעיל נתבאר בשם ה"בית יוסף", ש"בת" בכלל "בן", ומה שאינו נזיר כשנולדה לו בת, הוא משום שמתוך שבח והודיה נדר בנזיר, ולכן אין כוונתו לבת. ומכל מקום מבואר בסוגייתנו, שאם היינו מפרשים לשונו "לכשאבנה" אז לא היתה הבת בכלל, ואף שגם בלשון זה משמע שכוונתו ליתן שבח והודיה.

^[6] יתכן שהתרגום הנכון הוא: "ולד הנמנה בין אנשים".

^[7] יש להסתפק בשיטת רבי יהודה, כשאמר: "אם יש בכרי הזה מאה כור", והלך אל הכרי ומצאו שלם ויש בו מאה כור, מאימתי הוא נזיר, אם משעה שאמר "הריני נזיר", או דילמא כיון שבאותה שעה ספק הוא אם יש בכרי הזה מאה כור, אינו נזיר עד שיתברר שיש בכרי מאה כור. ולשון הר"ן בנדרים יט א בברייתא זו דכרי: "דלא מסיק אדעתיה דליהוי נזיר, עד שיתברר לו שיהא באותו כרי מאה כור", ומשמע קצת שאינו נזיר עד שיתברר, שהרי לא כתב "אלא אם יתברר", אלא "עד שיתברר", [וראה היטב חזון איש סוף סימן קלח, והובאו דבריו בהערה לקמן, וראה מה שנתבאר שם].

^[8] רא"ש, קרן אורה, רבינו עקיבא איגר.

^[9] האחרונים נחלקו בדבר, מתי ובאיזה אופן נחשב הולד כודאי בן קיימא, וראה גם דברי רבינו פרץ במשנה, וכבר נזכרו דבריהם בהערה לעיל.

^[10] א. נתקשה רבינו עקיבא איגר למה נסתפקו דוקא לענין הקרבן ולא לענין הנזירות עצמה, כי הניחא אם ילדה בן בלידה שניה, נמצא שהוא נזיר ממה נפשך אם משום הפלה ראשונה אם משום הלידה השניה, אבל אם ילדה בת שאינו נזיר מכחה, היות ואמר: "הריני נזיר לכשיוולד לי בן", הרי יש להסתפק אם נזיר הוא כלל או לא? ב. ראה בחזון איש סוף סימן קלח, שהאריך לבאר, למה אנו מעמידים את הספק על ההפלה הראשונה, רק אם כלו לו חדשיו או לא, שאת זה יש להוכיח מלידת הולד השני, ואין אנו מעמידים את הספק שמא לא יצא ראשו כשהוא חי, אלא במעי אמו מת [לפי דעתו שנתבארה בהערה לעיל, שאם מת הולד במעי אמו אין הוא נזיר] מה שאין להוכיח מלידת השני, ראה שם.

^[11] א. נתבאר על פי לשון התוספות, וכהבנת רבינו עקיבא איגר שהספק הוא אף על הנזירות עצמה; וב"קרן אורה", הבין שאין ספק על הנזירות, מדלא נסתפקה הגמרא על הנזירות, וממילא תמה מה יש להסתפק על הקרבן. ב. ובעיקר סברת התוספות כבר נתקשו המפרשים וכמו שהביא ב"ארזי הלבנון", שמהיכי תיתי שיתחייב בנזירות מספק, כיון שסוף סוף ספיקו חמור מודאו, מה טעם יש לומר, שהיות ויש הוכחה גדולה הרי הוא נזיר מספק, והרי ודאי שלדעת רבי יהודה לא נתכוין לכך! ? ג. כתב החזון איש סוף סימן קלח: אין להקשות לפירוש תוספות, למה תחול עליו נזירות, והלא טעם הדבר דספק נזירות להקל הוא משום דלא מחית נפשיה לספיקא, אם כן קודם שנולד השני הוי ספק, ובדין הוא דלא מחית לספיקא, דאם לא כן לעולם יצטרך לחוש שמא יתברר אחר כך; כי י"ל, דשאני הכא כיון שהוא יודע שהיא מעוברת תאומים, ועתיד הדבר להתברר בלידת השני, לכן מחית נפשיה לספיקא עד שיבורר הדבר;, [ולכאורה יש לשאול כן גם בכרי, למה הוא נזיר כשנתברר שיש בכרי מאה כור, כיון שעד הבירור הרי הוא בספק, ויש לומר כמו שתירץ החזון איש], וראה ב"ארזי הלבנון" מה שהביא משם הגרי"ז. ומשמע דפשיטא ליה לחזון איש שהנידון הוא שיהיה נזיר למפרע ולא משעת הבירור, ולעיל בהערה נתבאר מלשון הר"ן, שבכרי אינו נזיר עד שיתברר שיש בו מאה כור, וכך יש לפרש גם כאן.

^[12] השמועה מתבארת על פי גירסת ה"קרן אורה" והבנתו בדברי התוספות.

^[13] כן ביאר הקרן אורה לדעת התוספות, שכל זה אינו אלא באומר "ואני", אבל באומר "ועלי" נוקטת עכשיו הגמרא כ"אם תמצי לומר" דלעיל שכוונתו לבן של עצמו, ואפילו כשאמר כן בפניו של חבירו.

הפילה אשתו — אינו נזיר, שהרי "ולד" אמר והתכוון לוולד גמור. ר' שמעון אומר: הואיל ויש ספק בדבר, אם היה אותו הוולד שהפילה בן קיימא מצד עצמו (ומחמת סיבה אחרת הפילתו אמו), או שהיה נפל מצד עצמו, לכן, אין הנודר נפטר בוודאות מחובת נזירותו. ומה יעשה איפוא? — יאמר כך "אם היה הנפל הזה בעצם בן קיימא מבחינת התפתחותו, אלא תאונה היא שאירעה לו — הרי אני נזיר חובה כפי שנדרתי, ואם לאו [לא] — הרי אני נזיר נדבה", ונוהג בנזירות מכל מקום.

ומחלוקת נוספת במשנתנו: חזרה אשתו וילדה — הרי זה נזיר, שאז חל עליו הנדר לשיטת סתם משנתנו. ר' שמעון אומר לשיטתו: במקרה שכזה יחזור ויקבל עליו נזירות נוספת ויאמר "אם היה הוולד הראשון בן קיימא — הנזירות על הוולד הראשון היתה נזירות חובה, וזו שאני נודר כעת היא נזירות נדבה. ואם לאו [לא], שלא היה בן קיימא — הנזירות על הראשון היתה נזירות נדבה, וזו נזירות חובה".

א גמרא על האמור במשנה שאם נדר שיהיה נזיר לכשיוולד לו בן ונולד לו בן — הרי הוא נזיר, שואלים: האי מאי למימרא [זה מה בא לומר]? מובן מאליו שכן הוא! ומשיבים: משום סיפא [סופה] של אותה הלכה נאמר הדבר, שאם נולדו לו בת, או טומטום, או אנדרוגינוס — אינו נזיר. ותוהים: גם זה פשיטא [פשוט], שהרי "בן" אמר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כשאמר "כשיהיה לי בן" — לא התכוון לבן ממש, אלא "לכשאבנה" הוא דקאמר [הוא שאמר] וכוונתו היתה לכל ילד שיוולד לו, ואף אלו בכלל דבריו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא התכוון אלא לבן.

ב עוד שנינו במשנה "ואם אמר כשיהיה לי ולד" כו' — הרי אף בת, טומטום ואנדרוגינוס בכלל זה. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] דווקא ולד דמיחשב ביני אינשי בעינן [ולד הנחשב בין האנשים אנו צריכים], שזאת היתה כוונתו כשנדר, ולכן אלה אינם נחשבים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

ג שנינו במשנה: "הפילה אשתו — אינו נזיר", אף שכדברי ר' שמעון יש צד ספק בדבר. ומבררים: מאן קתני לה [לשיטת מי שנה אותה]? ומשיבים: שיטת ר' יהודה בענין כרי (ערימת תבואה) הוא. שמי שנדר נזירות על מנת שיש בכרי כמות מסויימת של תבואה, ויש ספק אם אכן התקיים תנאו, מבואר שם שר' יהודה סבור שפוסקים להקל.

ד עוד שנינו במשנה שר' שמעון אומר: יאמר הנוזר: "אם וולד זה היה בן קיימא — הריני נזיר חובה, ואם לאו [לא] — הריני נזיר נדבה". ומביאים: בעא מיניה [שאל אותו] ר' אבא מרב הונא: אם אמר "הריני נזיר לכשיהיה לי בן" והפילה אשתו, והפריש קרבן לנזירותו ולא הקריבו, וחזרה אשתו וילדה בן, מהו דינו של אותו קרבן שהפריש?

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] שאלה זו של ר' אבא? אי אליבא [אם לפי] שיטתו של ר' שמעון, מאי תיבעי ליה [מה נסתפק לו]? הא [הרי] אמר ר' שמעון: ספק נזירות להחמיר, ואף כאן, מספק שמא הוולד שהפילה היה בר קיימא, צריך להפריש קרבן מיד לאחר שהפילה, ואפילו אם לא ילדה אחרי כן בן שלם. ואלא תאמר שהשאלה היתה אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה שאמר ספק נזירות להקל, וזו היא עצם השאלה: מאי [מה] יהא הדין, האם כבר קדוש הקרבן ואין צריך להקדישו שוב, או לא קדוש ועליו להקדישו עכשיו מחדש?

ושואלים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] להלכה, שהרי ודאי עתה חלה עליו נזירות וחייב הוא בקרבן! ומשיבים: השאלה היתה לגיזתו ולעבוד בו, שאם הוא כבר קדוש משעה שהקדישו בתחילה — אסור לגזוז את צמרו ולעבוד בו, כבכל בהמת קדשים. ואם עדיין אינו קדוש מותר הדבר. שאלה זו לא נפתרה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ה ובענין שעוסקת בו משנתנו, בנזירות שאדם מקבל על עצמו לכשיהיה לו בן, בעא מיניה [שאל אותו] החכם בן רחומי מאביי: אם אמר אדם "הריני נזיר לכשיהא לי בן" ושמע אותו חבירו ואמר "ועלי" מהו דינו של השני, מה היתה כוונתו באמירת "ועלי"? האם אדיבורה [על דיבורו] של הראשון משמע, שכוונתו לקבל על עצמו נזירות, כשיהיה אף לחבירו בן, או אגופיה [על עצמו] משמע, שכוונתו לקבל על עצמו נזירות כשיהיה לו עצמו בן?

ומוסיפים עוד על השאלה: גם אם תמצי [תרצה] לומר ש"עלי" אגופיה [על עצמו] משמע, אם אמר אדם "הריני נזיר לכשיהא לי בן" ושמע חבירו ואמר "ואני" מהו, מה היתה כוונתו של השני באמירה זו? האם אף כאן נפרש שאנפשיה קאמר [על עצמו הוא אומר] וכוונתו לומר: אהיה נזיר כשיהיה לי עצמי בן, או דילמא הכי קאמר [שמא כך הוא אומר]: רחימנא לך כותיך [אוהב אני אותך כמוך], שגם אני שמח כשיהיה לך בן כמו שאתה תשמח בו, ואף אני אהיה נזיר כשיוולד לך בן. אם תמצי [תרצה] לומר, שכל דבר שהוא אומר לחבירו באנפיה [בפניו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, if his wife miscarried he is not a nazirite, since his wife did not give birth to a live child. Rabbi Shimon says: Since it is possible that the fetus was viable, in which case his vow of naziriteship takes effect, he should say the following: If this fetus was viable in terms of its development but died due to other causes, I am hereby an obligatory nazirite in fulfillment of my vow; and if it was not viable, I am hereby a voluntary nazirite. He then proceeds to observe naziriteship.

If, subsequent to this, his wife gave birth again, he is a nazirite, since the unattributed opinion in the mishna holds that the condition of his vow has now been fulfilled. Rabbi Shimon says, following his earlier ruling: He must now accept upon himself an additional naziriteship and he should say: If the first fetus was viable then my naziriteship for the first child was obligatory, and this naziriteship is voluntary; and if the first child was not viable, then the naziriteship for the first one was voluntary and this naziriteship is obligatory.

GEMARA: With regard to the statement of the mishna that one who vowed to be a nazirite when a son is born to him is a nazirite when his son is born, the Gemara asks: What is the purpose of stating this ruling? Of course he is a nazirite. The Gemara answers: This halakha is stated due to the latter clause of that mishna, which states that if a daughter, a tumtum, or a hermaphrodite are born to him, he is not a nazirite. The Gemara questions this, too: Isn’t that obvious, since he specified a son? The Gemara answers: It is necessary lest you say he did not literally mean a son, but rather he meant to say: When I will be built up by means of any child, including the types listed. The mishna therefore teaches us that this is not the case.

The mishna also taught: And if he said: When I have a child, then even if he has a daughter, a tumtum, or a hermaphrodite, his vow takes effect. The Gemara asks: Isn’t it obvious that this is the case? The Gemara answers: It is necessary to state this lest you say that we require a child of the kind that is considered significant by people, and he meant to exclude these other types of children when he vowed. The mishna therefore teaches us that this is not so.

§ The mishna taught that if his wife miscarried he is not a nazirite, even though it may have been a viable child. The Gemara clarifies: According to whose opinion is this taught? The Gemara answers: It is the opinion of Rabbi Yehuda with regard to a heap of wheat. Rabbi Yehuda holds that if one vows to be a nazirite if a heap contains a certain amount of wheat and it is unclear whether or not his condition was fulfilled, the halakha is ruled leniently, and he is not a nazirite.

The mishna further taught that Rabbi Shimon says that the individual should say: If this fetus was viable in terms of its development but died due to other causes, I am hereby an obligatory nazirite in fulfillment of my vow; and if it was not viable, I am hereby a voluntary nazirite. The Gemara relates that Rabbi Abba inquired of Rav Huna: If one said: I am hereby a nazirite when I will have a son, and his wife miscarried, and he separated an offering for his naziriteship but did not sacrifice it, and his wife gave birth again to a son, what is the halakha with regard to the offering he separated?

The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rabbi Abba pose his question? If he asked it in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, what dilemma is he raising? Didn’t Rabbi Shimon say: In a case of uncertainty with regard to naziriteship, the ruling is to be stringent? Here too, since the fetus might have been viable, he was required to separate the offerings after she miscarried, and he may not use those offerings for the naziriteship brought about by the later birth. Rather, one should say that the question was in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that in a case of uncertainty with regard to naziriteship, the ruling is to be lenient. The question is as follows: What is the halakha in such a situation? Are the offerings already considered consecrated and need not be consecrated again, or are they not consecrated and therefore he must consecrate them a second time?

The Gemara asks: What difference is there? In any case, he is certainly obligated to observe naziriteship now, and he must separate the offerings. The Gemara answers: The question is referring to the issue of its shearing and its labor. If they are considered consecrated from the initial consecration, it is prohibited to shear their wool and use them for labor, like any other consecrated animal. But if they are not yet consecrated, it is permitted to use them. No answer was found for this question, and the Gemara concludes that the dilemma shall stand unresolved.

§ With regard to one who accepted naziriteship upon himself that would begin upon the birth of his son, the Sage ben Reḥumi inquired of Abaye: If one said: I am hereby a nazirite when I will have a son, and another heard him and said: And it is incumbent upon me, what is the halakha with regard to the second person? Is the implication of his statement a concurrence to the statement of the first one, which would mean that he too accepts naziriteship upon himself when the first has a son, or is the implication of his statement meant to be understood about himself, i.e., that he has vowed to be a nazirite when he has a son of his own?

The Gemara develops the question further: Even if you say that the phrase: And it is incumbent upon me, has the implication of meaning that it is to be understood about himself, what is the halakha if one said: I am hereby a nazirite when I will have a son, and another heard him and said: And I? What is the meaning of the second person’s statement? Is it to be understood that here too, he is speaking of himself, meaning: I shall be a nazirite when I will have a son of my own, or perhaps this is what he is saying: I love you as you love yourself; I would be as happy as you at the birth of your son, and I too will be a nazirite when you have a son. Ben Reḥumi continues: If you say that anything he says to another in front of him

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מהו דתימא לכשאבנה קאמר. כלומר בן דקאמר לשון בנין כמו ואבנה גם אנכי ממנה:

דחשובי ביני אינשי ובת טומטום ואנדרוגינוס לא חשיב:

ר' יהודה דכרי הוא. ברייתא דאיתינן לעיל. והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה. פי' בו ביום ומסיק דמבעי' ליה אליבא דר' יהודה דאמר על נפל לא הוי נזיר. והיא לא חזרה וילדה פשיטא דלא הוי קידושי. אבל השתא דילדה בו ביום איכא הוכחה דהוי בן קימא שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וטפה אחת נחלקת לשנים. או דלמא זה נגמרה צורתו לז' והראשון נגמרה צורתו לט' ולא כלו חדשיו ולא קדיש והגוזז ועובד בו פטור. אבל לר' שמעון כיון דממה נפשך חייב למנות נזירות ולהביא קרבן קדוש. ואע"ג דאי בעי לא יקבל עליו נזירות ויעמוד בספק זה לעולם ולא יגלח ולא יביא קרבן נמצא שאין בהפרשה זו כלום. מ"מ כיון שהפריש קרבן עלה בדעתו שרוצה לקבל עליו נזירות והוי כאומר הרי אלו בהמות קדושים לקרבן נזיר שאקבל עלי דמסתבר דקדשי. א"נ כמו שחייב להיות נזיר מספק כמו כן חלה קדושה על קרבן מספק ואסור בגיזה ועבוד':

אדיבוריה משמע. כלומר ועלי נמי להיות נזיר כשיהי' לך בן גם אני מקבל עלי נזירות כשיהיה לי בן. ואת"ל דועלי ודאי אגופי משמע. דמשמע על גופי נדר כמו שקבלת עליך ואני מהר דואני איכא לפרושי אני דומה בנדר זה. כל באנפיה כסיפא ליה מלתא. אם לא יעשה לו נחת רוח להראות שהוא חפץ בטובתו:

בעי מיניה ר׳ אבא מרב הונא הריני נזיר לכשיהא לי בן והפריש קרבן והפילה אשתו וחזרה וילדה מהו כו׳ עד אליבא דר׳ יהודא קא מבעיא ליה דאמר ספק נזירות להקל מי קדוש או לא פירש הוא שואל אם הוא מאז משעה שהפרישו או אם צריך להפריש עכשיו פעם אחרת מי אמרי׳ כיון דהפילה איגלאי מילתא למפרע דבטלה קדושתו הראשונה וצריך עכשיו להקדישו או דילמא אע״ג דהפילה יש לומר צריך עוד לשומרו לכשתתעבר ותלד פעם שנית דהא תנן חזרה וילדה ה״ז נזיר דלא בטל נדרו בעבור שהפילה א״ל מאי נפקא לן מינה פירש כיון שהקרבן קיים עכשיו כשחזרה וילדה יקדישנו ויקריבנו ומאי נ״מ אם קדיש מאז ואם לאו ומהדר לגוזזו ולעבוד בו או אמרת דבטלה קדושה הראשונה משעה שהפילה וצריך עוד להקדישו א״כ יכול להוציאו לחולין ולגוז בו ולעבוד בו עד שתלד ואח״כ יקדישנו ויקריבנו ואי אמרת דלא בטלה אסור לגוז בו ולעבוד בו:

חזרה וילדה. אחר שקבל עליו נזירות והביא קרבן. הרי זה נזיר שמחמת הנפל לא חל עליו נזירות. ולר' שמעון צריך להתנות כבראשונה שמא הראשון היה בן קיימא:

גמ'. והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה. פירוש בו ביום. ומסיק דמבעיא ליה אליבא דר' יהודה דאמר דעל נפל לא הוי נזיר ואי לא חזרה וילדה פשיטא דלא הוי קדוש. אבל השתא דילדה בו ביום איכא הוכחא דהוי בן קיימא שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וטיפה אחת נחלקה לשתים. או דילמא זה נגמרה צורתו לשבעה והראשון נגמרה צורתו לתשעה ולא כלו חדשיו ולא קדיש והגוזז ועובד בו פטור. אבל לר' שמעון כיון דממה נפשך חייב למנות נזירות ולהביא קרבן קדוש. ואף על גב דאי בעי לא מקבל עליה נזירות ויעמוד בספק זה לעולם ולא יביא קרבן נמצא שאין בהפרשה זו כלום. מכל מקום כיון שהפריש קרבן גילה בדעתו שרוצה לקבל עליו נזירות והוי כאומר הרי אלו בהמות קדושין לקרבן נזירות שאקבל עלי דמסתבר דקדשי. אי נמי כמו שחייב להיות נזיר מספק כמו כן חלה קדושה על הקרבן מספק ואסורין בגיזה ועבודה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אי אליבא דר' שמעון הא אמר ספק נזירות להחמיר. ואפילו לא ילדה בן קיימא אחרי כן מייתו על הנפל. ואי משום שצריך לה להקדישו להיות נדבה מספק הכי נמי שנולד בן קיימא יצטרך לחזור ולהקדישן. הר' עזריאל ז"ל. אי אליבא דר' שמעון הא אמר ספק נזירות להחמיר. ואפילו לא ילדה אחרי כן בן קיימא מייתי לה על הנפל. ולא מיבעיא ליה לענין אבלות דפשיטא מספק לא יתאבל עליו ולא יהא צריך לפדותו:

מאי קדוש או לא קדוש. מי אמרינן כיון דבשעת הפרשה הויא ספק לידה ולא קדיש הכא נמי לא קדיש בתר הכי אף על גב דאכתי איתיה בשעת לידה גמורה. או דילמא סוף סוף כיון דהשתא ילדה בן מעליא קדיש. למאי נפקא מינה אי קדיש אי לא קדיש הא לא מתכפר בהאי לטעמיה דר' יהודה אלא באידך דמייתי כשחזרה וילדה. אלא קא מיבעיא ליה אי קדיש אי לא קדיש משום גיזתו ועבודתו אי שריא או לא.

ואם תמצי לומר כל באנפיה כסיפא ליה. חרפה היא לו לקבל עליו נזירות בשביל בן אחר אם לא על בן של ראשון. תוספי הרא"ש ז"ל:

במשנה הפילה אשתו אינו נזיר כו'. משמע מדברי התוס' דאם הוה ידעינן דכלו לו חדשיו אף שמת במעי אמו קודם שנולד היה נזיר ודאי. אלמא דמקרי ולד. ונראה לכאורה דחייב להתאבל עליו ג"כ. אך בפ' יש בכור תנן דהבא אחר בן תשעה שיצא ראשו מת הוה בכור לנחלה. ואולי דש"ה דכתיב וילדו לו בנים עי' ב"ב (ר"ד קכז):

תד"ה לר' יהודה. הוא דקאמר לר"י אבל כו'. כצ"ל והשורה שבינתים יתירה:

בסה"ד כיון דבשעת הנדר לא היה הולד בעולם. ומשמע דאם כבר נולד בשעת הנדר אלא דהוא לא הוה ידע ואמר אם ילדה אשתי הריני נזיר. ה"ז נזיר. אבל ז"א כדמוכח לקמן (לג ב) במשנה. ושם בגמרא (ר"ד לד) מי הוה נזיר כיון דבשעתא דקא נזר לא ידע כו'. ונ"ל דט"ס כאן וצ"ל כיון דבשעת הנדר לא הוי הפלאה. ועי' לשונם שם בסד"ה אלא:

רש"י ד"ה או דלמא. ואהא דלעיל נמי כו'. כצ"ל:

תד"ה שמע חבירו (בסופו). כשיהיה לך בן. כצ"ל:

תד"ה הריני נזיר ונזיר. והתחיל משלים את שלו שהרי כו'. כן נראה דצ"ל. ומש"כ והתחיל הוא משום דאם לא התחיל כגון שנולד ביום הראשון לא היה נ"מ מידי בהא דישלים את שלו ברישא:

תד"ה הריני נזיר כשיהיה. הוא זקוק למנותם מיד כו'. כצ"ל בלא ו':

גמ' ר"י דכרי הוא. עי' לקמן דף לד ע"א תד"ה אלא ר"י וצ"ע:

הפילה אשתו אינו נזיר. דדילמא האי דהפילה לא הוה בן קיימא שלא כלו לו חדשיו ולא ולד הוי וספק נזירות להקל: ר' שמעון אומר. אין דרך זו מוציאתו מידי נזירות: אלא אם היה בן קיימא הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה. דקסבר ספק נזירות להחמיר: חזרה וילדה. לאחר שהפילה: הרי זה נזיר. דהשתא מיהא ולד הוא דאית ליה וחיילא עליה נזירות: ר''ש אומר. שמא הראשון הוה בן קיימא וחל עליו נזירות והשתא כי ילדה לא חייל נזירות ואם כדבריך יעשה נמצא זה מביא חולין . לעזרה אלא יחזיר וימנה נזירות שנייה ויאמר אם הראשון שהפילה היה בן קיימא נזירות הראשונה חובה וזו נדבה ואם לא היה בן קיימא נזירות הראשונה נדבה וזו חובה: גמ' האי מאי למימרא. דכי נולד לו בן הרי זה נזיר: מהו דתימא. האי דקאמר לאו משום בן דוקא והאי דאמר בן לכשאבנה ממנה הוא דמשמע כגון ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל) וכי נולד בת או טומטום ואנדרוגינוס נמי ליהוי נזיר קמ''ל דלא: ולד דמיחשב ביני אינשי קאמינא. דהיינו בן ותו לא קמ''ל דבת וטומטום ואנדרוגינוס נמי איקרו ולד: ר' יהודה. דאמר לעיל דספק נזירות להקל כדאמרי' בפ''ק (לעיל ד' ח.) דתניא הריני נזיר ע''מ שיש בכרי זה ק' כור והלך כו' ר' יהודה מתיר דספק נזירות להקל: והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו. מי הוי קדוש או לא: אליבא דמאן. קמיבעיא לך אי אליבא דר''ש פשיטא דהוי קדוש דהאמר ספק נזירות להחמיר וקודם שילדה אשתו נמי הוי נזיר: אלא אליבא דר' יהודה דאמר ספק נזירות להקל מאי. מי אמרינן כיון שהפרישו בשעה שהפילה ולא חיילא עליה נזירות כלל לא הוי קדוש כלל ומיבעי ליה למיהדר ולקדושי: מאי נפקא לך מינה. אי הוה קדוש או לא דהא ילדה וחיילא עליה נזירות: נפקא מינה לגיזתו ולעבוד בו. והכי קא מיבעיא ליה אי אמרת משעה שהפריש תחילה כשהפילה הוה ליה קדוש הוה ליה אסור בגיזה ועבודה אלא אי אמרת דלא חיילא עליה נזירות אלא משעה שחזרה וילדה הוה ליה מותר בגיזה ובעבודה מאי תיקו: ושמע חבירו ואמר ועלי מהו אדיבוריה דההוא גברא קאי ומשמע ועלי להיות נזיר כשיהיה לך בן או דילמא אגופיה משמע אנפשיה דהכי משמע ועלי נמי להיות נזיר כשיהי' לי בן: ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר. ומשמע כי קאמר ואני נזיר כשיהא לי בן: או דילמא. אדיבורא דחבריה קאי ומשמע כאילו אמר ואני רחימנא ליה לאותו בן כוותיך ואהא נזיר לכשיהא לך בן ואהא לעיל נמי כי קא מיבעיא ליה ועלי מאי טעמא לא מיבעיא ליה בהאי לישנא הא לא אפשר דלאו לישנא מתרצתא היא דלימא ועלי לאוהבו כמותך: ואם תימצי לומר כל באנפיה. בין אמר ועלי בין אמר ואני כסיפא ליה מילתא להדורי ליה למימר לכשיהא לי בן אהא נזיר דאי אדעתא לקבל עליו נזירות כשיהא לו בן למה לו להזיר בפני זה יזיר בינו לבין עצמו אלא מדקאמר ליה באנפיה איכא למימר דהכי אמר ליה אף אני אהא נמי נזיר כשיהא לך בן: אמר הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני. וה''ה דקא מיבעיא ליה ועלי ול''א מ''ה: מאי. מי אמר כיון דשלא בפניו דאבי הבן קא מהדר ליה לא

חזרה וילדה. פי' מהריון אחר ולד קיימא הרי זה נזיר ודאי לרבי יהודה וילדה זו ולד קיימא דממה שהפילה תחילה אפי' ספק נזיר לא וכאילו לא הפילה כלל: רבי שמעון אומר יאמר וכו'. דלר''ש מעת שהפילה הוי ספק נזיר הילכך יתנה עתה בלידה זו ויאמר אם היה הראשון בן קיימא נמצא שיצא נדרו מנזירות ראשון ונזירות של לידה אחרונה נדבה או שמא הראשון נפל היה והנזירות הראשון נדבה היתה ועכשיו בלידה זו מוטלת עליו נזירות של חובה שנדר בנזיר שיהיה לו ולד לכך צריך להתנות דלא סגי ליה בנזירות הראשון דשמא נדבה היתה: לכשאבנה הוא דקאמר. ולא בן ממש קאמר אלא ל' בנין כמו ואבנה גם אנכי ובכה''ג בנוי: ולד דחשיב ביני אינשי. דבת נמי לא מיחשבא וכל שכן טומטום ואנדרוגינוס קמשמע לן: לר' יהודה. בברייתא דאיתניא לעיל פ''ק (דף ח.) דקאמר נגנב אינו נזיר הוא דקאמר לעיל דנזיר דכרי דלא הוי נזיר כלל לר' יהודה אבל לא רצה לומר ר' יהודה דהפלאה הוא דאם כן אפילו היה הולד בן קיימא אינו נזיר כיון דבשעת הנדר לא היה הולד בעולם כנ''ל: והפילה אשתו והפריש קרבן. פי' לנזירותו וילדה פירוש מאותו הריון עצמו ולד קיימא דהשתא יש הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא הנפל [הוה] נמי בר קיימא וכלו לו חדשיו דטיפה היא נחלקת לשתים הילכך חלה קדושה על קרבן שהפריש כשהפילה ששוב לא הקדיש אותם הבהמות דאפילו לר' יהודה דאמר לא מחית איניש נפשיה לספיקא הכא דאיכא הוכחה גדולה קדוש הקרבן ליאסר בגיזה ובעבודה או דילמא כי ה''ג דאיכא הוכחה לר' יהודה דלא מחית איניש לספיקא לא חלה הקדושה על הקרבן כלל מכח הפרשה ראשונה דשמא מקצת הטיפה נקלטה מיד ומקצת הטיפה השניה לא נקלטה עד אחר שני ימים או ביום ג' וההוא נפל (כך מסיק הש''ס ואזיל דלר''י קמבעיא ליה דאי אליבא דר' שמעון הא אמר ספק נזירות להחמיר דבלא ילדה נמי הוי קדוש מספק והשתא נמי כי ילדה אינו אלא ספק אלא אליבא דר' יהודה דאי לא ילדה חולין הוא והשתא כי ילדה ליה מי הוי קדוש מספק וכדפי': ונפקא מינה לגיזתו ועבודתו [ולא] דלילקי אהאי משום דליכא כי הך סברא דולד אחרון משוי ליה בספק דאי מספקא ליה להש''ס דשמא לילקו בודאי מדשני בר קיימא הראשון אינו נפל א''כ לר' שמעון נמי מצי למיבעי למלקות דאי לא ילדה ליכא קדושה ודאית אלא הוי ספק לר' שמעון והשתא דילדה יקדש בודאי אלא ש''מ דלא משמע ליה להש''ס דלקי דקדושה ודאית אין בו כי נמי ילדה אפי' לר''ש. ע''כ הגה''ה): ושמע חבירו ואמר ועלי היכא דאמר ואני ועלי מדבוריה משתמע כלומר גם אני נודר בנזיר כשיהיה לי בן: את''ל הך אגופיה משתמע. הואיל ואמר עלי היכא דאמר ואני מהו אנפשיה קאמר כלומר אפי' בשאמר ואני אגופיה מישתמע או דילמא רחימנא לך כוותך לכשיהיה בן קיימא: את''ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא. דילמא מסתמא ה''ק דרחימנא לך כוותך: אמר ראובן הריני נזיר כשיהיה ללוי בן. ושמע שמעון ואמר ואני מי שאמר שלא בפניו אנפשיה קאמר או דילמא ה''ק רחימנא ליה לפלוני כוותך: הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן. דהשתא [כשקיבל] נזירות דנפשיה ברישא והתחיל ומונה את שלו שהרי קבלו מתחילה קודם נזירות דבנו ובמלאת ימי נדרו מגלח ומביא קרבנות לנזירות דנפשיה ואחר כך מונה את של בנו וכן כשישלים את נזירות בנו יגלח ויביא קרבן לנזירותו: הריני [נזיר] כשיהיה לי בן ונזיר. דהשתא קבל נזירות דבנו ברישא ונזיר מלבד נזירות דבנו קיבל עוד נזירות אנפשיה התחיל מונה את שלו ונולד לו בן פי' עד שלא השלים מניינו מניח את שלו ומונה את של בנו כיון דקבל עליו תחילה נזירות של בנו הוא זקוק למנותם מיד כשיוולד ואחר שהשלים נזירות בנו ישלים נזירות של עצמו ואחר כך יגלח על שתיהם ומביא שתי קרבנות אחד לנזירות בנו ואחד לנזירות עצמו אבל לא יגלח אחר שהשלים נזירות [בנו] דאם כן היאך ישלים נזירותו נמצא כי לא יוכל לגלח בהשלמת נזירותו דאין גידול שיער פחות משלשים יום ונהי דאם נדר נזיר מרובה שהיה נשאר אחר נזירות דבנו שלשים יום דאז היה יכול לגלח לנזירות בנו ולהשלים נזירותו ולשוב ולגלח מ''מ במתניתין דמיירי בסתם נזירות דהוי שלשים יום הילכך אם יגלח לנזירות בנו לא יוכל לקיים מצות גילוח אנזירות דנפשיה לכך לא יגלח עד שישלים שתי הנזירות ויביא שתי קרבנות: