נזיר יג ע"ב

כסיפא ליה מילתא אמר הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו מי אמרינן שלא בפניו אנפשיה קאמר או דילמא הכי קאמר ליה רחימנא ליה כוותיך תיבעי:
מתני' הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן התחיל מונה את שלו ואח''כ נולד לו בן משלים את שלו ואח''כ מונה את של בנו הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואח''כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואח''כ משלים את שלו:
גמ' בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה בעשרין לא שלמין לא חיילין או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילין ותיבעי ליה נזירות מועטת חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - ב

הרי שעדיין יש להסתפק: אם אמר הראשון: "הריני נזיר לכשיהא לפלוני - שאינו בפנינו - בן", ושמע חבירו ואמר: "ואני"

- מהו?

מי אמרינן: כיון שנזר שלא בפניו של המיועד להיות אב, שוב אינו מתבייש להתיחס ללידת בנו שלו, ואנפשיה קאמר, שיהיה נזיר כשיהיה לו עצמו בן.

או דילמא אף כשאומר כן שלא בפני אבי הבן: הכי קאמר ליה השני לראשון: רחימנא ליה כוותיך [אוהב אני את אותו פלוני כמו שאתה אוהבו], ואף אני מיחל ללידת בן לאותו פלוני, ואני נודר נזירות אם אכן יזכה אותו פלוני לבן.

ומסקינן: תיבעי, כלומר: בעיה זו אינה פתורה.

מתניתין:

האומר: א. הריני נזיר, ב. ואהיה נזיר גם לכשיהיה לי בן.

והתחיל מונה את שלו [זו שקיבל עליו בלי שייכות לבן], ואחר כך נולד לו בן, הרי זה משלים תחילה את הנזירות שלו כיון שקיבלו תחילה, ומביא את כל הקרבנות ומגלח.

ואחר כך מונה את הנזירות השניה של בנו.

ואם אמר: א. הריני נזיר לכשיהיה לי בן ב. ונזיר עכשיו -

התחיל מונה את שלו, ואחר כך - קודם שהשלים את מנין הנזירות שלו - נולד לו בן, הרי זה מניח את הנזירות שלו באמצע, ומונה את של בנו, כי היות וקיבלה קודם לשלו צריך הוא למנותה מיד כשיוולד הבן, ואחר כך משלים את שלו. ^[1]

גמרא:

בעי רבא:

א. אם אמר אדם: "הריני נזיר [נזירות סתם שהיא שלשים יום] לאחר עשרים יום, ומעכשיו מאה יום", מהו שתתחיל הנהגת נזירות מאת הימים מעכשיו ויפסיקנה לאחר עשרים יום בשביל הנזירות השניה שקיבל תחילה, או שלא חלה נזירות מאת הימים אלא לאחר הנהגת הנזירות השניה? האם נאמר:

כיון דהלין מאה יום לא שלמי בהנך עשרים יום [היות ונזירות מאת הימים אינה מסתיימת בעשרים ימים אלו שעד תחילת הנזירות השניה], ונמצא שיהא צריך אז להפסיק את נזירותו ולנהוג נזירות שניה שקיבל במפורש לאחר עשרים יום, אם כן יש לומר -

דלא חיילא מעכשיו נזירות מאת הימים, ^[2] כי מסתמא אין דעת איש זה להפסיק את נזירותו, ולשוב ולהשלימה לאחר שינהג את הנזירות השניה, ודעתו היא שיהיו עשרים הימים הראשונים פנויים מנזירות. ^[3]

או דילמא:

כיון דאית ליה שיעור גידול שער [כלומר: כדי שיעור הפחותה שבנזירויות, ויותר] לבסוף לאחר ניהוג סתם הנזירות, שהרי מאה ימים קיבל עליו, ויוותרו לו שמונים יום להשלמה ^[4] -

ולכן חיילא נזירות מאת הימים מעכשיו, ויפסיק לאחר עשרים יום וינהג נזירות שניה, ולאחר שיסיימנה ישוב וישלים את נזירות מאת הימים.

ותמהה הגמרא על רבא:

עד שרבא מסתפק בנזירות של מאה יום שנותרו שלשים יום להשלימם לאחר הנזירות השניה -

ותבעי ליה לרבא באופן שקיבל על עצמו בתחילה נזירות מועטת היינו סתם נזירות של שלשים יום, ועוד נזירות שניה לאחר עשרים יום, שאף כי לא נותרו שלשים ימי נזירות לכשישוב להשלים את הראשונה, מכל מקום יש לדון שמא נתכוין להפסיקה בנזירות השניה. ^[5]

ומשנינן: חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה, כלומר: אכן מסתפק רבא גם בנזירות מועטת, ושאלת רבא בנזירות מרובה היא בדרך "אם תמצי לומר" בפשיטות השאלה בנזירות מועטת -

הערות

^[1] א. ולענין הקרבנות והגילוח על נזירות בנו יש בזה חילוקי דינים: כי באופן שמדברת המשנה, שהנזירות שלו היא לשלשים יום בלבד [שהרי סתם נזירות היא, שהיא שלשים יום], ונמצא שלא נשאר לו להשלים לאחר נזירות בנו אלא פחות משלשים יום, הרי זה לא יביא את קרבנותיו על נזירות בנו ויגלח, שהרי אם כן לא יוכל להשלים את נזירותו שלו, כי אין גידול שער פחות משלשים יום ולא יהיה שערו שיגדל אחר כך ראוי למצות תגלחת, [כמבואר לקמן מד א], ולכן יביא בסוף ההשלמה שתי קרבנות לשתי הנזירויות, ויגלח תגלחת אחת לשתיהן. [ומבואר בתוספות ובפירוש הרא"ש, שזה מוכרח מלשון המשנה שאמרה "משלים את שלו", שאם היה מגלח בנפרד על נזירות בנו, הרי היה צריך להמתין שלשים יום לגידול שער הראוי לתגלחת, ונמצא שאין הוא "משלים" אלא נוהג נזירות שלימה אחר נזירות בנו, וראה עוד מה שכתב הרא"ש על דקדוק זה]. אבל אם היתה הנזירות שלו יותר משלשים יום, וכשנולד הבן נותר לו להשלים שלשים יום, הרי זה יביא קרבנות ויגלח בסוף נזירות בנו, וכשישלים את שלו, יביא עוד קרבנות ויגלח בשנית, [כן כתבו התוספות כאן, וראה מה שהביא בזה ב"ארזי הלבנון" מדברי התוספות לקמן ומדברי רבינו עקיבא איגר]. ב. שיטת הרמב"ם שונה מהתוספות בפירוש המשנה ובדין, וכפי שפירשוה האחרונים [ראה קרן אורה וחידושי מרן רי"ז הלוי בהלכות נזירות דף כ ב, וכא א]: משנתנו עוסקת בנזירות שהיא יותר משלשים יום, וכשנולד הבן עדיין נותרו שלשים ימי נזירות להשלמת נזירותו, ונוהג את נזירות בנו ומגלח, ואחר כך "משלים" את שלו; אבל אם לא נותר לנזירות שלו שלשים יום משנולד הבן, אין הוא יכול להמתין עם הגילוח על נזירות בנו עד שישלים את הנזירות שלו [כי עד שלא גילח על נזירות בנו, אין הוא חוזר להנהגת הנזירות שלו, הגרי"ז], אלא מגלח על נזירות בנו ונוהג עוד שלשים ימי נזירות עד שיגדל שערו כדי שיעור תגלחת לנזירות שלו, ופרט זה מתבאר לדעת הרמב"ם במשנה הבאה, שהיא השלמה - לדעתו - למשנה זו.

^[2] ואף שאמר בהדיא: "מעכשיו מאה יום", רצה לומר "ומעכשיו כמו כן אני מקבל מאה יום אחר שאעשה סתם נזירות לאחר עשרים יום".

^[3] ואף שבמשנתנו מבואר שהמקבל נזירות ונזירות לכשיהיה לו בן הרי זה נוהג עכשיו נזירות ואם נולד לו בן הרי הוא מפסיק את נזירותו, אין זה דומה לנידון של רבא, כי במשנתנו לא היה יודע בשעה שנדר שיולד לו בן באמצע נזירותו, מה שאין כן בעניננו שיודע היה מתחילה שיצטרך להפסיק לאחר עשרים יום, ואם כן יש לומר שלא היה בדעתו להתחיל מעכשיו על מנת להפסיק.

^[4] לשון התוספות הוא: כיון שנשארו לו שלשים ימים לאחר סתם נזירות כדי גידול שער היינו נזירות שלם". ביאור דבריהם, שאין הטעם משום שישאר לו שיעור לגדל את שערו כדי לגלחן על נזירות מאת הימים, אלא עיקר הטעם הוא משום שיש שיעור בהשלמה כדי נזירות שלימה שהיא שלשים יום. ובביאור החילוק בין אם נשאר לו לאחר שיחזור לנזירותו דרך משל עשרה ימים בלבד או שלשים יום ויותר, כתבו התוספות לקמן בד"ה חדא מגו חדא, וז"ל "כיון דעשרה יומין לבד הוא דיתרין, לא סלקי הנך עשרה שישלים אחר נזירות דאחר עשרים לאיצטרופי לעשרים שספר מתחילה, משום דהנך עשרה לא חזו לנזירות לחודייהו, ולהכי לא ניחא ליה להפסיק נזירותו, אלא אלו עשרים יום רוצה שיהיו פנויים, ויהיה מותר ביין ובתגלחת וליטמאות למתים", אבל כשנזר נזירות של מאה יום "כיון דאי חיילא השתא עשרים יום, אכתי פשו להו שמונים יום אחר נזירות דשלשים יום דחזו לנזירות לחודייהו, ומצטרפי שפיר להני עשרים יום להשלמת מאה יום, וימנה עשרים יום ושוב מונה שלשים יום ומגלח ויביא קרבן, ושוב מונה שמונים יום להשלים המאה יום ויגלח שנית ויביא קרבן ולא קפיד אהפסקת נזירות". ובהכרח שאין כוונתם שאכן אין ראויים ימים שאין בהם שיעור נזירות להצטרף למה שכבר מנה תחילה, שהרי במשנתנו - העוסקת בנזירות מועטת - לא נותרו לו ימים להשלמה כדי שיעור נזירות, ובכל זאת מצטרפים הם; אלא שאם כן נמצאו דבריהם מחודשים, כי היות ועל פי דין ראויים הם להצטרף, למה שיחדש לעצמו סברא שאין ראוי לצרף ימים שאינם ראויים לנזירות, עם חצי הנזירות שעשה קודם הנזירות השניה. ולפי פירושם, לשון "כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילא" אינו כל כך בדקדוק, שהיה לגמרא לומר "כיון דאית ליה שיעור נזירות לבסוף חיילא", ואולם כעין זה מצינו במשנה הבאה, ששנינו "אין תגלחת פחותה משלשים יום" ועיקר הכוונה היא שאין נזירות פחותה משלשים יום, כמבואר שם בתוספות, וראה אות ב, ובמה שכתבו התוספות במשנה לקמן בטעם שנקטה המשנה לשון זה, ובמה שנכתב בהערות שם. ב. הקשו התוספות: איך יגלח על הנזירות השניה שבאמצע והרי תגלחת סותרת [כוונתם קושייתם היא לשיטת רבי יוחנן שאם נטמא בימי נזירות בנו הרי הוא סותר אף את נזירותו שלו, כמבואר לקמן בגמרא]! ? ותירצו, דהא דתגלחת סותרת "היינו כדי שיהיה לאחר התגלחת שלשים יום כדי גידול שער, אבל אם נשארו אחר התגלחת שלשים יום עד כלות נזירותו אינו סותר כלום, כיון דאית ליה גידול שער דתגלחת טהרה, והכא נשארו לו שמונים יום כדי גידול שער ויותר". ואם תאמר: אם כן למה נדחקו לפרש את לשון הגמרא "כיון דאית ליה גידול שער לבסוף" דהיינו שיעור נזירות לבסוף, למה לא פירשו כפשוטו, שאם לא היה לו כדי גידול שער לבסוף, נמצא שאחר התגלחת של הנזירות השניה היה צריך להמתין מעבר לימי הנזירות שקיבל על עצמו עוד מספר ימים כדי שיהא שערו ראוי לתגלחת, וזה יש לומר שאינו רוצה, אך כיון שיש בזמן שנותר שלשים יום כדי גידול שער, שוב לא איכפת ליה להפסיק בנזירותו. זה אינו, שהרי אף אם לא היה נשאר לו שיעור כדי גידול שער לא היה צריך להוסיף על ימי נזירותו, אלא היה מגלח תגלחת אחת לשתי הנזירויות, וכפי שכתבו התוספות במשנתנו לענין נזירות בנו המפסקת בסתם נזירות שלו, שאינו מגלח על נזירות בנו אלא עושה תגלחת אחת לשניהם.

^[5] בסגנון אחר: משמע מדברי רבא שאילו לא נותרו שלשים יום כשיעור נזירות כדי להשלימם אחר הנזירות השניה, לא היה מסתפק רבא, ועל כך תמהינן: מנין פשוט לרבא דבר זה, ולמה לא נסתפק אף בזאת.

כסיפא ליה מילתא [מבייש אותו, את הראשון, הדבר], שאין חבירו שותף לשמחתו שלו, וחושב הוא על הולדת בנו שלו, ולכן יש לומר שהשני התכוון באומרו "ואני" ללידת בנו של הראשון, יש מקום לשאול: אם אמר אדם "הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן" ושמע חבירו ואמר "ואני", מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים] שכיון שנדר השני שלא בפניו של אותו פלוני חבירו המצפה לבן, אנפשיה קאמר [על עצמו הוא אומר] כשאמר "ואני" ורצונו לומר כשיוולד לו עצמו בן יהא נזיר, או דילמא הכי קאמר ליה [שמא כך הוא אומר לו השני לראשון], שזו היתה כוונתו כשאמר "ואני": רחימנא ליה כוותיך [אוהב אני אותו פלוני כמותך] וכשיהא לאותו פלוני בן אהיה גם אני נזיר. לשאלה זו, כמו לשאלות הקודמות, לא נמצאה תשובה, והרי עדיין תיבעי [תישאל] השאלה.

א משנה אמר אדם "הריני מקבל עלי עתה להיות נזיר, וגם אני מקבל על עצמי להיות נזיר כשיהיה לי בן", התחיל מונה את שלו, כלומר, את נדר הנזירות שנדר תחילה, ואחר כך בתוך זמן נזירותו נולד לו בן — משלים את נדר הנזירות שלו ואחר כך מונה מתחילתו את נדר הנזירות שקיבל בשל בנו. אבל אם אמר "הריני נזיר כשיהיה לי בן, וגם הריני נזיר", אם התחיל מונה את שלו ואחר כך בתוך זמן נזירותו זו נולד לו בן — מניח את הנזירות שלו ומונה את של בנו שהרי הנדר על בנו קדם, ואחר כך משלים את הנזירות שלו.

ב גמרא בעקבות האמור במשנה בעי [שאל] רבא: אמר "הריני נזיר נזירות רגילה של שלושים יום לאחר עשרים יום, וכן הריני נזיר מעכשיו מאה יום", מהו הדין? מן הצד האחד, כיון דהלין [שאלה] מאה הימים של הנזירות "מעכשיו" בתוך עשרין הימים הראשונים לא שלמין [מושלמים] — לא חיילין [חלים] עליו כלל ימי הנזירות עד לאחר עשרים יום, או דילמא [שמא] אף אם הוא מפסיק בנזירות אחרת, כיון דאית ליה [שיש לו] שלושים יום של גידול שער לבסוף, שהרי נותרו לו עוד שמונים ימים לנזירות זו לאחר שימנה את הנזירות השניה, נאמר שחיילין [חלים] עליו מעכשיו ימי הנזירות הארוכה, וימנה עשרים יום, ואחר כך ימנה את הנזירות השניה שהיא בת שלושים יום, ואחר כך יגלח, וישלים עוד שמונים יום לנזירות הארוכה.

ושואלים: ותיבעי ליה [ושתישאל לו לרבא] השאלה בנזירות מועטת, לאו דווקא במאה ימים אלא בנזירות סתם, באופן שלא ייוותרו לו שלושים יום מן הנזירות הראשונה לאחר שישלים את השניה! ומשיבים: חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה [אחת מתוך אחת נשאלה לו], כלומר, שאלתו זו של רבא נשאלה מתוך שאלה אחרת, ואף ממנה משתלשלת שאלה אחרת, והמבנה השלם של שאלה זו צריך להיות כך:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

should be understood in light of the fact that the matter is embarrassing for him, the second person is likely to mean that he will become a nazirite upon the birth of a child to the first person, as he will be embarrassed to seem indifferent about the birth of the child to the person standing before him, then the following question arises: If one said: I am hereby a nazirite when so-and-so will have a son, and another heard and said: And I, what is the halakha? Do we say that since the second person did not vow in front of the subject of the first person’s vow, he therefore speaks of himself when he says: And I, meaning that he will be a nazirite when he has a son of his own? Or perhaps this is what he is saying to him: I love him as you do, and I too will be a nazirite when he has a son. As in the previous cases, no answer was found for this question, and the dilemma remains unresolved.

MISHNA: In a case where one said: I am hereby a nazirite now, and I will be a nazirite when I will have a son, and he began counting his own term of naziriteship, i.e., his first vow, and afterward in the middle of this naziriteship period a son was born to him, he first completes his own initial term of naziriteship and afterward he counts the term of naziriteship he vowed on the condition of the birth of his son. However, if he reversed the order and said: I am hereby a nazirite when I will have a son, and I am hereby a nazirite, and he began counting his own term of naziriteship and afterward, during this period, a son was born to him, he sets aside his own term of naziriteship and counts that which he vowed on condition of the birth of his son, and afterward he completes his own term of naziriteship.

GEMARA: In light of the ruling of the mishna, Rava asks: If one said: I am hereby a nazirite for a standard term of thirty days and will begin observing it after twenty days, and I am also a nazirite from now for one hundred days, what is the halakha? Should one say that since these one hundred days of naziriteship are not completed within those first twenty days, it could be said that the one hundred days of naziriteship do not take effect at all until after he has completed the thirty-day naziriteship? Or perhaps, since he still has at least thirty days of hair growth at the end, as after the thirty-day term he could observe an additional eighty days, therefore the one hundred days of naziriteship take effect from now, and he counts twenty days, pauses to observe the other term of naziriteship for thirty days, shaves, and then completes the final eighty days of the long term of naziriteship.

The Gemara asks: And let him raise this dilemma with regard to a short term of naziriteship, when fewer than thirty days would remain if he suspended the first term of naziriteship in order to observe the other. The Gemara answers: He raises one dilemma as a result of the other. In other words, Rava’s question was an outgrowth of a different inquiry, which in turn led to his question. The full discussion is as follows:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר קבל עליו ונזירות בנו תחלה התחיל מונה את שלו אלו ישלמו שלשים יום [קודם] שילד לו בן ואח"כ נולד לו בן קודם ששלמו מניח את שלו ומונה את של בנו. דכיון שקבל נזירות בנו תחילה מיד כשנולד לו בן צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו ואח"כ ישלים את שלו ונפקא מינה בהפסקה זו שאינו מגלח כי אם פעם אחת דאם היה מגלח על של בנו היה צריך למנות ל' לנזירותיו דאין תגלחת פחות מל' יום ולא שייך למתני ואח"כ משלים את שלו דאין זו השלמה כיון שצריך למנות ל' יום משלם אבל אם היה משלים שלו בלא הפסקה ואח"כ היה מונה של בנו היה צריך ב' תגלחות. אבל השתא מביא על תגלחת א' שני קרבנות ונ"ל דלרב דאם נטמא ביום גידול שער אינו סותר אפי' דמגלח על של בנו ואח"כ מונה ל' על נזירותו ודאי דקרי ליה השלמה לפי שאם נטמא אחר ששלמו הל' שלו אינו סותר כיון שאינו מונה מאז והלאה אלא גידול שער. ונפקא מיניה בהך הפסקה שצריך להשלים יותר על ב' נזירות כדי גידול שער. ועוד נפקא מינה לרב דאמר נטמא בשל בנו אינו סותר את שלו דאם מנה עשרים והפסיק והתחיל למנות את בנו ונטמא בתוך עשרה ימים אינו סותר אלא נזירות בנו ואם היה משלים את שלו בלא הפסקה היה סותר הכל. ולר' יוחנן דאמר סותר את הכל. נפקא מינה דאם מנה עשרים לנזירותו והפסיק ומנה עשרים לשל בנו ונטמא סותר הכל ואלו היה משלים את שלו תחלה לא היה סותר כ"א עשרה ימים:

הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר ק' קבל עליו נזירות של ל' יום כשיולד לו בן ועוד קבל עליו נזירות של ק' יום. נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד כלום כיון שנשארו מנזירות ק' ל' יום דמשלם ימי נזירות בנו בהדי נזירותו וה"ה קודם שבעים יום. וה"ה אם אמר איפכא הריני נזיר ק' יום. ונזיר כשיהיה לי בן אם נולד לו בן עד ע' לא הפסיד כלום דלעולם כשישלים ימי בנו להיות מובלעים בתוך ימי נזירותו וא"צ למנות מנין אחר בשביל בנו. והא דאמרינן הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן דמונה שתיהן היינו משום דלא שלמי כהדדי. אבל אם נולד לו בן ביום ראשון למנין נזירותו מנין אחד פוטר את שתיהן. ור"ת פי' דדוקא הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר ק' יום הוא דאמרי' לא הפסיד כלום משום דמיד כשנולד לו בן צריך להפסי' נזירותו ולמנות נזירות בנו. הלכך אותו מנין עולה גם למנין ק' יום שהתחיל כבר למנות. אבל אם אמר הריני נזיר ק' יום ונזיר כשיהיה לי בן כיון דאינו צריך להפסיק נזירותו כשיולד לו בן לא חיילא עליה נזירות בנו עד שישלים נזירותו. והכי מסתברא דבהפסקה שצריך להפסיק גורמה שעולים לכאן ולכאן. דהא אם קבל עליו נזיר של ל' יום ונזיר של ק' יום צריך למנות שתיהן ולא אמרי' דמתחלה היה בדעתו דק' להיות נזיר ל' יום ושוב נמלך להיות נזיר ק' יום אבל רוצה הוא שיהא מובלעים הל' בתוך הק' אלמא דוקא ההפסקה גורמת:

הריני נזיר ונזיר כשיהא לי בן התחיל מונה את שלו ואח״כ נולד לו בן משלים את שלו ואח״כ מתחיל את של בנו פי׳ כשאמר הריני נזיר משמע שקיבל עליו סתם נזירות של שלשים יום מעכשיו ומשעה דאמר הריני נזיר נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה עוד כשאמר ונזיר כשיהא לי בן קיבל עליו עוד למ״ד יום אחרים אחרי שיולד לו הבן דמשעה שיולד לו הבן מיחול הנזירות עליו מיד ואם הי׳ משלים נזירותו הראשונה ואח״כ הי׳ נולד הבן היתה חלה מיד אבל כיון שלא הספיק להשלים נזירותו עד שנולד הבן אי אפשר לה לחול נזירות הבן עד שישלים נזירותו הילכך משלים נזירותו ומגלח ומביא קרבנותיו ואח״כ מונה את של בנו ועוד מגלח ומביא קרבנותיו:

הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואח״כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואח״כ מונה את שלו פי׳ כשאמר הריני נזיר כשיהא לי בן חלה עליו נזירות משעה שיולד הבן ומיד נאסר ביין וכשאמר ונזיר חלה עליו נזירות מעכשיו וכשהתחיל להיות מונה את שלו ואח״כ נולד לו בן אתיא נזירות דבנו ודחיא נזירות דעכשיו משום דנזירות דבנו נדר תחלה ואין כח לנזירות אחרת לחול עליו הילכך מניח את שלו ומונה נזירות של בנו ומגלח ומביא קרבנותיו ואח״כ מונה את שלו שלשים שלימים ואתן שמנה מקודם לכן אין עולין לו מן המנין שאין גידול שיעור פחות מל׳ יום וה״ג מונה את ומשלים שמגלח על נזירות בנו לא סגיא פחות מל׳ ראיתי פירושים שפוטרין שתי הנזירות בתגלחת אחת ונ״ל שאין בהן ממש ורבי׳ ברוך זצוק״ל פי׳ כדברי:

בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום מעכשיו מאה יום כיון דהלין מאה בעשרים לא שלמין לא חיילין או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילין פי׳ נ״ל שאין לחלק בין אם לאחר עשרים בין אם אמר לאחר שלשים כיון דהדין מאה בשלשים לא שלמין ואי קשיא ותיפשוט ליה ממתני׳ דתנן הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מאה יום שאע״פ שלא השלימו כל המאה קודם שנולד הבן אם נשארו לו כדי שיעור תגלחת עלו לו אלמא חיילין תשובה במתני׳ כשאמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מאה יום יש לומר שיכול להשלים המאה יום קודם שיולד הבן שאע״פ שהיא סמוך ללידתה מי יאמר שתלד ולא תפיל ואפי׳ אם תלד שמא תלד בת טומטום ואנדרוגנוס הלכך חייב למנות המאה מיד אבל הכא שאמר בפירוש לאחר עשרים יש לומר כיון דלא מלי שלמין לא חיילין ורבי׳ ברוך זצוק״ל פי׳ שבנזירות של מאה שקיבל עליו אחר נזירות הבן סתם קיבל עליו שלא אמר בה מעכשיו ומפני זה נדחת מפני נזירות התנאי כשקודמת ורבא בעי היכא דאמר מעכשיו מאה יום אם נוהג כמשנתינו אם לאו ואינו נ״ל דכשאמר נזיר מאה יום מעכשיו הוי דמשעה שיצאה נזירות מפיו נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה ואין לומר אלא כמו שפירשתי:

ותיבעי ליה נזירות מועטת פי׳ די״ל כיון שאלה כ׳ יום אינו נזיר בהם חלה עלייהו נזירות דל׳ יום ואע״ג דלא שלמין ואע״ג דלא משתיירי כשיעור תגלחת נאסר בהם וכשישלימו העשרים ימנה נזירותו ויגלח ועוד ימנה נזירות הראשונה ויגלח ואותן כ׳ יום לא יעלו לו כיון שנשארו שיעור תגלחת ומנא לי׳ דלא חיילא כלל ומותר באותן הכ׳ לשתות יין:

הריני נזיר ונזיר לכשיהיה לי בן. מתחלה קבל עליו נזירות סתם ועוד קיבל עליו נזירות אחר כשיהיה לו בן. התחיל מונה ואחר כך נולד לו בן. קודם שהשלים שלשים יום. משלים את שלו כיון שקבל עליו מתחלה ובכלות שלשים שלו יגלח ויביא קרבן. דכשם שימי נזירות בנו אינן מתחילין עד לאחר מנין שלו לגבי תגלחת נמי לא חייל נזירות בנו עד לאחר גילוח ולהכי מותר לגלח. ואחר כך מונה שלשים של בנו ובהשלימו אותן יגלח ויביא קרבן. מנימוקי הרב עזריאל ז"ל. והוא על דרך פירוש התוספות. אבל בפירוש כתוב כדרך רש"י ז"ל וזה לשונו: הריני נזיר עכשו ונזיר כשיהיה לי בן. התחיל מונה את שלו נזירות של עצמו. ואחר כך נולד לו בן קודם שהשלים נזירות שלו אינו מגלח הואיל ובנו נולד בתוך ימי נזירות שלו. דרואין אותה כאלו מאותה שעה שנולד חלה עליו נזירות בנו הילכך אינו יכול לגלח עד אחר נזירות בנו. אבל מכל מקום כיון דנזירות שלו התחיל קודם להכי משלים את שלו הואיל ואמר הריני נזיר ברישא ואחר כך מונה של בנו. ולבסוף מגלח תגלחת אחת בלבד. שאם תאמר ימנה על בנו משנולד וביום שלושים יגלח ושוב ישלים נזירות שלו והדר יגלח כיון דאין בין גילוח ראשון לגילוח שני גידול שער כל כך שאין גידול שער פחות מל' יום הילכך אינו מגלח אלא תגלחת אחת על שניהם לסוף נזירותו. ואינו מביא שתי קרבנות נזירות שאינו מביא שתי קרבנות לתגלחת אחת. עד כאן:

הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר. שקבל עליו נזירות בנו תחלה. התחיל מונה את שלו אולי ישלמו שלושים יום קודם שיולד לו בן ואחר כך נולד לו בן קודם שישלמו. מניח את שלו ומונה את של בנו. דכיון שקבל נזירות בנו תחלה מיד כשנולד לו בן צריך להניח את שלו. ונפקא מינה בהפסקה זו שאינו מגלח כי אם פעם אחת. דאם היה על של בנו היה צריך למנות שלשים לנזירותו דאין תגלחת פחות מל' יום ולא שייך למיתני ואחר כך משלים את שלו דאין זו השלמה כיון דצריך למנות שלושים יום משלם. אבל אם היה משלים שלו בלא הפסקה ואחר כך היה מונה של בנו היה צריך שתי תגלחות. אבל השתא מביא על תגלחת אחת שני קרבנות. ונראה לי דלרב דאמר שטמא ביום גדול שער אינו סותר אפשר דמגלח על של בנו ואחר כך מונה שלושים על נזירתו. והאי דקרי ליה השלמה לפי שאם נטמא אחר ששלמו השלשים שלו אינו סותר כיון שאינו מונה מאז והלאה אלא לגידול שער. ונפקא מינה בהך הפסקה שצריך להשלים יתר על שתי נזירות כדי גדול שער. ועוד נפקא מינה לריש לקיש דאמר נטמא בשל בנו אינו סותר את שלו דאם מנה עשרים לנזירותו והפסיק והתחיל למנות את בנו ונטמא בתוך עשרה ימים אינו סותר אלא נזירות בנו. ואם היה משלים את שלו בלא הפסקה היה סותר הכל. ולר' יוחנן דאמר סותר הכל נפקא מינה דאם מנה עשרים לנזירותו והפסיק ומנה עשרים לשל בנו ונטמא סותר הכל. ואילו היה משלים את שלו תחלה לא היה סותר כי אם עשרים ימים:

הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום. קבל עליו נזירות של שלשים יום שיחולו לאחר עשרים יום. ועוד קבל עליו נזירות של מאה יום בסתם בלא קביעות זמן אלא אמר הריני נזיר מאה יום. ובשביל שאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום אמר ומעכשו מאה יום כלומר שראוין לחול מעכשו:

או דילמא כיון דאית ליה כדי גידול שער לבסוף חיילי דאינו חושש על ההפסקה. כיון דאית ליה חשיבות של גידול שער דהיינו שלושים יום אינו חושש על ההפסקה. ולמאי דפרישית דבכל נזירות מופסקת צריך לגלח שני פעמים ניחא דנקט לישנא דגידול שער כלומר שאינו מפסיד כלום בהפסקה שאינו צריך למנות יומי יתירי לצורך גדול שער. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

כסיפא ליה מילתא. ואנפשיה קאמר דאהא נזיר כשיהא לי בן: או דילמא הכי א''ל רחימנא ליה לפלוני כוותיך. לכשיהא לו בן אהא נזיר כמותך תיקו: מתני' אמר הריני נזיר מעכשיו ונזיר לכשיהא לי בן התחיל מונה את שלו ועד שלא השלים את שלו נולד לו בן וחלה עליו נזירות שהזיר על בנו לכשיהא לו: משלים את שלו. לפי שקיבלו עליו תחילה ואח''כ מונה נזירות שהזיר על בנו. דכיון שחל עליו של בנו עד שלא השלים נזירות שלו נעשה כנזירות אחת ולכך אינו יכול לגלח: אבל אם אמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר דמשמע ל' מעכשיו התחיל למנות את שלו ואח''כ נולד לו בן הואיל וקבל נזירות של בנו תחילה מניח את שלו ומונה את של בנו ואינו מגלח ואח''כ משלים את שלו למקום שפסק מתחיל: (גליו''ן ג) ומ''ה דהואיל וקיבל עליו נזירות שלו תחילה משלים את שלו שיהא מגלח בינתים ואילו בסיפא דקביל נזירות של בנו תחילה מוקי לה המורה כגון דנזירות שלו הוו של חמשים ומש''ה מוקי לה הכי דאי לא תימא הכי לא הוי נזירות כלל כיון דהפסיק את . שלו והתחיל את של בנו וגלח תו לא פשו ליה כדי גידול שיער וקיימא לן בבבא דסיפא דסותר את הכל אם אין שם כדי גידול שיער וא''ת דבתר שמונה של בנו לא ליגלח הא ודאי מילתא דלא אפשר חדא דקיבלו והוה ליה כמי שאמר הריני נזיר ונזיר שצריך לגלח בין זו לזו ועוד מדקאמר דמניח את שלו ומונה את של בנו למאי מילתא הוא קא מתחיל את של בנו אי לאו דלייתי קרבנותיו ולגלח בינתיים וכי תימא אי הך בבא לא מיירי בנזירות סתם אלא בנזיר נ' למה ליה דמייתי אידך בבא דנזירות מאה (אם) משום דאתא לאשמועינן דעד ע' לא הפסיד כלום דלאחר ע' סותר. ע''כ גליו''ן: גמ' בעי רבא הריני נזיר כו'. כלומר הא ודאי פשיטא לי שאם אמר הריני נזיר לאחר ל' יום ומעכשיו נזיר סתם כיון דבנזירות זו שאמר מעכשיו יכול להשלים קודם שיתחיל אותו נזירות שאמר לאחר ל' יום דהא דאמר נזיר סתם דהיינו ל' יום הילכך חלה לנזירות דמעכשיו לאלתר ומגלח ליום ל' ושוב מונה נזירות שנדר לאחר ל' ומגלח לסוף ל' אלא הא בעי רבא . כיון דאמר הריני כו': כיון דהלין ק' בעשרין לא שלמין לא חיילין מעכשיו ומותר לשתות יין אלא מונה ל' לאחר כ' יום ומגלח ואח''כ מונה ק' יום: או דילמא כיון. דאילו מתחיל למימני נזירות ק' מעכשיו אכתי מייתרי להו כדי גידול שיער דהא פשו להו תמנין דאית בהו גידול שיער טובא והילכך מתחיל מעכשיו ומונה כ' יום ואחר כך מונה ל' יום ואח''כ מונה פ' ימים כדי להשלים נזירות ראשונה: ותיבעי ליה נזירות מועטת. כגון דאמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם דל' נמי בכ' לא שלמי ולא חיילי או דילמא לאלתר חיילין [ומגלח] אחת על כולן: אין הכי קמיבעיא ליה' אלא חדא מגו חדא קא מבעיא ליה. כלומר נזירות מתוך נזירות קא מיבעיא ליה והכי קא מיבעיא ליה:

הריני נזיר כשיהיה לי בן. פירוש דסתם נזירות דהוי שלשים יום ונזיר מאה יום נזירות דנפשיה והשתא נמי קבל נזירות דבנו ברישא והתחיל למנות נזירות דנפשיה ק' יום ונולד לו בן עד שבעים ויום שבעים נמי בכלל לא הפסיד כלום פירוש אחרי שנזירות בנו של שלשים יום מובלעים תוך ק' יום עדיין דפירש. ולא הני ק' יום עולים לנזירות דבנו וגם למאה יום דנפשיה דאף ע''ג דמיד כשיוולד בנו צריך להניח את שלו ולמנות של בנו שהרי קיבלו תחילה כדאמר לעיל אפ''ה כיון דשל בנו מובלעין בתוך המאה יום עולים לשל בנו ולשלו וישלים מאה יום ויגלח על שניהם ויביא שני קרבנות וה''ה לעיל כי אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר והתחיל למנות את שלו אם נולד לו הבן למניינו ביום א' דאותן שלשים יום עולין היו לבנו ולעצמו כיון דשל בנו מובלע בשל עצמו דאידי ואידי ל' יום ודוקא כי קבל נזירות דבנו ברישא דמיד שנולד הוי זקוק למנות אותו מהני הבלעה אבל קבל נזירות דמאה יום ברישא אפי' נולד לו הבן קודם ע' יום צריך להשלים המאה יום ברישא כשקיבל עליו תחילה דלא חייל נזירות בנו עליו [עד] השלמת נזירותו אלא משלים נזירות ק' ויגלח ויביא קרבן לנזירותו ושוב יעשה נזירות דבנו ל' יום ויגלח לל' יום ויביא קרבן:. לאחר שבעים היינו ע''א סותר ול''ג סותר שבעים יום דהא אינו סותר ע' וה''פ מניח את שלו ומונה את של בנו ולאו דוקא סותר כלומר מניח את מניינו ומונה שלשים דבנו שאין תגלחת פחות משלשים יום פי' לכך אין עולין שאר הימים שעד ק' ימים לנזירות דבנו לפי שאין נזירות דבנו פחות משלשים יום וליכא ל' יום עד גמר השלמת מאה ולכך זקוק להפסיק מניינו הואיל דנמשך דבנו על ימי נזירותו ולשון תגלחת אינו מכוון דטפי ה''ל למימר שאין נזירות פחות משלשים יום ונקט שאין תגלחת למימר מכשישלים של בנו יחזיר למניינו וישלים נזירות הק' יום ויגלח בסוף כל המנין אח' לכולן אבל בסוף מנין דבנו אינו מגלח דאם כן לא יוכל להשלים אחר נזירות שלו דליכא שלשים יום מנזירות: הגה''ה לכאורה משמע כדמפרש דאחר שישלים של בנו יחזור וישלים את שלו כי ימי בנו אין עולין לנזירות מאה יום שלו כמו ברישא דקתני מניח את שלו מיהא יש בירושלמי נולד ביום שמונים סותר עשרה נולד ביום תשעים סותר את עשרים ולפי שיטת הירושלמי מיד שנולד הבן מונה של בן לגמרי ואותו מנין בן עולה לו לנזירות דק' יום ושמא י''ל הירושלמי דסותר כ' כלומר בשביל בנו קאמר דמונה עשרה של מאה וכ' אחר המאה ולעולם ה''נ קאמר שאין עולה לנזירות דמאה כלל וחוזר וישלים המאה כמו שהיה לו למנות בלידת הבן ובגמרא מוכחא דאם נולד ע''א דסותר אע''ג דאיכא שלשים יום עד המאה מיום לידת הבן והטעם דיום לידת הבן נימנית ממנין שלו ולא תחשב לימי הבן וליכא אלא כ''ט עד יום ק' וצ''ע שפירש לעיל שאם נולד הבן ביום ראשון שהתחיל בו נזירותו שימנה ל' ועולין לשניהם וצריך ליתן חילוק בדבר דרישא הואיל וביום לידת הבן התחיל למנות נזירות של עצמו ימנה לשניהם אבל הכא שהתחיל זה ימים רבים של עצמו לא ימנה יום הלידה לבנו כי אם לעצמו. ע''כ הגה''ה: בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה יום לא שלמי בהנך עשרים יום לא חיילא נזירות של מאה יום עליה מעכשיו דמסתמא אין דעת זה האיש להפסיק נזירות שימנה עתה עשרים יום מן המאה יום ואחר עשרים יום ימנה נזירות שלשים יום שקבל עליו לאחר עשרים יום ושוב ימנה שמנים יום להשלים המאה יום אלא אחרי שאינו יכול להשלים נזירות של ק' יום בהלין כ' דעתו שאלו כ' יום יהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת בהנך כ' יום ואחר כך ימנה ל' יום לגלח ויביא קרבן ושוב מונה ק' יום רצופין ויגלח ויביא קרבן ומה שאמר מעכשיו מאה יום ר''ל ומעכשיו כמו כן אני מקבל ק' יום אחר שעשה סתם הנזירות לאחר כ' יום וא''ת ואמאי לא פשיט ממתני' דקתני מניח את שלו ומונה של בנו ושוב משלים את שלו אלמא לא חייש האי גברא אהפסקת נזירותו דאיכא למימר שאני מתני' כשהתחיל למנות נזירותו סבור היה לתשלומין שלא ידע שיוולד לו בן תוך ימי נזרו וגם אפשר להיות שפעמים ישלים נדרו קודם שיוולד לו הבן הילכך גמר ונדר ואפי' יוולד הבן מפסיק נזירותו ומניח נדרו ומונה את של בנו ולא קפיד בהפסק נזירותו אבל הכא דלא אפשר כלל אם יתחיל נזירות של מאה יום צריך להפסיק כשיעברו כ' יום הילכך לא חייל עליה נזירות של מאה לאלתר: או דילמא כיון דאית ליה גידול שיער לבסוף חיילא. פי' כיון שנשארו לו ל' ימים לאחר סתם נזירות כדי גידול שיער היינו נזירות שלם חיילא ולא חייש בהפסקת נזירותו והכא נשארו לו אפי' פ' יום הלכך מונה עשרים יום הללו לנזירות דמאה יום ויפסיק וימנה ל' יום ויגלח ויביא קרבן ואחרי כן ימנה פ' יום להשלמת מאה יום וה''נ אמרינן בברייתא דמייתי לקמן אחר שמנה ל' יום אינו מונה רק פ' יום להשלים המאה יום על העשרים שמנה קודם שלשים יום ואע''ג דתגלחת סותר היינו כדי שיהיה לאחר התגלחת שלשים יום כדי גידול שיער אבל אם נשארו אחר התגלחת שלשים יום עד כלות נזירותו אינו סותר כלום כיון דאית ליה גידול שיער דתגלחת טהרה והכי אמרינן בפ' ג' מינין (לקמן מד.) והכא נשארו לו פ' יום כדי גידול שיער ויותר ואע''ג דאמרינן במתניתין נולד לו בן עד ע' לא הפסיד כלום דימי בנו עולים למנין הק' יום והכי אמרינן לקמן בברייתא דאחר שמנה נזירות של ל' יום מונה פ' יום להשלים הראשונים ולא סלקי הנך ל' יום אע''ג דמובלעין הם תוך הפ' יום דלא דמיא למתניתין דבמתניתין לא נדר נזירות אלא אם יוולד אחר ע' אבל אם יוולד . תוך הע' שיוכל להבליע נזירות דבנו תוך הק' אין דעתו למנות נזירות לבנו אלא ל' אחרונים יעלו לשניהם דהיינו ק' יום בין הכל ומה שלא אמר בפי' הריני נזיר כשיהיה לי בן ומעכשיו ע' יום היינו משום שדעתו להיות נזיר ק' יום אם לא יוולד לו בן לבר מנזירות דבנו אבל מ''מ אם יוולד לו בן קודם ל' חפץ הוא להבליעו בנזירות דידיה אבל הכא שקיבל נזירות אחר כ' בדעתו למנות לו מנין שלא יעלה למנין המאה יום דאם איתא דחפץ להבליע והרי הוא יודע בברור דבהנך כ' לא [שלמי] ק' לימא בפי' הריני נזיר אחר כ' ומעתה פי' בין הכל ק' אלא ודאי חפץ לעשות ק' יום בלא הנזירות. ע''כ הגה''ה: ותבעי ליה נזירות מועטת. פי' סתם נזירות דהוא שלשים יום וכגון דאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ונזיר מעתה אי חיילא השתא וימנה עשרים יום ויניח מנין זה וימנה שלשים יום וימנה עשרה ימים להשלים נזירות ראשונה ולא יגלח עד [ששים] השלמת שניהן: חדא מגו חדא קמיבעי