נזיר יד ע"א

את''ל נזירות מועטת כיון דעשרה יומין הוא דיתרין לא סליק ליה הלין עשרה ודאי נזיר מאה יום כיון דאית ליה תמנין יומין לבסוף סלקין ליה או לא ואת''ל חיילי אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה או לא את''ל הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי מי חיילא או לא אמר כמשה בשבעה באדר מאי פשוט מינייהו קדמייתא הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום מונה עשרים ואח''כ מונה שלשים ואח''כ מונה שמונים כדי להשלים נזירות ראשונה נטמא בימי בנו רבי יוחנן אמר סותר ריש לקיש אמר אינו סותר רבי יוחנן אמר סותר חדא נזירות אריכתא היא ריש לקיש אמר אינו סותר נזירות דידיה לחוד ודבריה לחוד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

אם תמצי לומר שבנזירות מועטת אין דעתו להפסיקה, כיון דעשרה יומין בלבד, שאין בהם כדי שיעור נזירות, הוא דיתירין [נותרו] אחר שיסיים את הנזירות השניה -

לפיכך לא סליק ליה הלין עשרה ודאי, ^[1] כלומר: אין ראויים עשרה ימים אלו שאין בהם שיעור נזירות להצטרף לחצי הנזירות שהחל בה, ולכן אין רצונו להפסיק - ^[2]

אבל נזיר שנזר נזירות מרובה של מאה יום, כיון דאית ליה תמנין [שמונים] יומין לבסוף שהוא צריך להשלים לנזירות ראשונה, סלקין ליה ראויים הם להצטרף לימי הנזירות שכבר מנה, ואם כן יש לומר שדעתו להתחיל מיד ואינו מקפיד על ההפסק, כפי שאכן משמע מלשונו -

אי לא דעתו להפסיק בנזירותו? ומוסיף רבא ומסתפק:

ב. ואם תמצי לומר שבנזירות מרובה חיילי הנזירות מעכשיו, ואף שיצטרך להפסיקה -

אם אמר: "הריני נזיר לאחר עשרים יום, ומעכשיו נזיר לעולם", ^[3] מהו, מי חיילא עליה מעכשיו נזירות עולם, אי לא?

ומשום שיש לומר: דוקא הפסק בנזירותו על ידי נזירות דומה לא איכפת לו, כיון שגם בשעה שמפסיק נוהג הוא נזירות כעין זו שנדר -

אבל כשנזר עכשיו "נזירות עולם" ולאחר עשרים יום קיבל עליו סתם נזירות, יש לומר שאינו רוצה להפסיק את נזירות העולם שלו במין נזירות אחרת. ^[4]

ומוסיף רבא ומסתפק:

ג. ואם תמצי לומר, דהכא כשקיבל על עצמו מעכשיו נזירות עולם, כיון דאפשר לאיתשולי [להשאל] על נזירות השניה שקיבל עליו ואז לא יהא צריך להפסיק את הנזירות שקיבל עכשיו, לכן חיילא נזירות זו מעכשיו, שהרי בידו היה שלא יהיה הפסק בנזירותו, ולכן אפילו אם לא נשאל עליה הרי הוא נוהג אותה.

אבל אם אמר: "הריני נזיר כשמשון - שגם היא סוג נזירות אחרת מזו שמקבל עכשיו, אבל אינה בשאלה - לאחר עשרים יום, ומעכשיו נזיר סתם", מהו?

כי הכא דלא אפשר לאיתשולי על נזירות שמשון הבאה להפסיקו, מי חיילא נזירות סתם שנזר עכשיו, או לא, כיון שלא מסתבר שהיה רצונו להפסיק את נזירותו שמקבל עכשיו בסוג נזירות אחרת דהיינו נזירות שמשון? ^[5]

ומוסיף רבא ומסתפק בענין אחר של נזירות:

ד. אמר אדם: "אהא כמשה [כדורו של משה] בשבעה באדר", מאי דינו אם נזיר הוא או לא?

כי משה רבינו נולד בשבעה באדר ואף מת בו, וביום הוולדו ודאי שמחו שמחה גדולה, וביום מותו מסתמא רבים נדרו בנדר ורבו נזירים בישראל ^[6] מחמת צער - והספק הוא, כיצד לפרש את לשונו, אם כוונתו להיות בשמחה גדולה כיום הוולדו של משה בשבעה באדר, או שכוונתו להיות נזיר כיום מותו של משה בשבעה באדר.

פושטת הגמרא: פשוט מיהא קמייתא [יש לפשוט את השאלה הראשונה של רבא בנזירות מרובה]:

מהא דתניא בהדיא: "הריני נזיר לאחר עשרים יום, ומעכשיו מאה יום":

הרי זה מונה עשרים יום לנזירות מאת הימים, ואחר כך מונה שלשים יום בשביל נזירות שניה, ואחר כך שב ומונה שמונים יום שחסרו לו, כדי להשלים נזירות ראשונה.

הרי שעל כל פנים בנזירות מרובה חלה הנזירות עכשיו.

שנינו במשנה: הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר, התחיל למנות את שלו ואחר כך נולד לו בן, מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו:

ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים במי שעשה כדין המשנה, ונטמא בימי ניהוג נזירות של בנו שהיא באמצע הנזירות שלו:

רבי יוחנן אומר: הרי זה סותר את שתי הנזירויות, גם את זו שלו שהפסיק באמצעה, וחוזר - לאחר טהרתו - למנות את שתיהן. ^[7]

ריש לקיש אמר: אינו סותר את הנזירות שהפסיק באמצעה אלא את נזירות בנו אותה הוא נוהג בשעת הטומאה.

ומפרשת הגמרא את טעמיהם:

רבי יוחנן אמר: סותר אף את הנזירות שלו, כי הנזירות שלו עם הנזירות של בנו שהוא נוהג באמצע הנזירות שלו, הכל חדא נזירות אריכתא היא [נזירות אחת ארוכה היא]. ^[8]

ריש לקיש אמר: אינו סותר, כי אין כאן נזירות אחת ארוכה, אלא: נזירות דידיה לחוד, ודבריה לחוד [שלו לחוד ושל בנו לחוד].

הערות

^[1] ויותר נראה שמילת "ודאי" לא גרסינן לה.

^[2] ראה מה שנכתב בזה בהערה בעמוד קודם.

^[3] כן היא גירסת התוספות, ויש ללמוד מדבריהם שהאומר "הריני נזיר לעולם" הרי הוא נזיר עולם, ואין צריך דוקא שיאמר "הריני נזיר עולם".

^[4] כתבו התוספות שלפי אותו צד בגמרא, שמפסיק הוא בנזירות העולם כדי למנות נזירות בינתיים, יהא דין התגלחת של הנזירות שבינתיים תלויה במחלוקת התנאים אם נזיר עולם מיקל בשערו כל שלשים יום או כל שנה, ולמאן דאמר שאין הוא מיקל אלא כל שנה, אף את התגלחת לא יעשה אלא כעבור שנה. [וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות קנא לבאר דבריהם, שבפשוטו קשים הם, שהרי שיטת התוספות היא, ש"נזיר עולם" אינו מגלח אלא "מיקל שערו" בלבד]. וב"קרן אורה" כתב על זה: ולא ידענא טעמא מאי, וכי היכי דבנזירות מאה יכול לגלח אחר נזירות שלשים, כמו שכתבו התוספות לעיל כל שנשאר כדי גידול שער, ואע"ג דבאמצע נזירות המאה הוא, אם כן גם בנזירות עולם למה לא יגלח כשיסיים את הנזירות המפסקת שבינתיים, וראה עוד שם, וכן הקשה הרש"ש וראה מה שכתב בסוף דבריו, וראה עוד ב"ארזי הלבנון" אות קנד.

^[5] כתבו התוספות, שלפי הצד שלא חלה נזירותו של עכשיו, יהא מותר ביין עד עשרים יום, ואחר כך תחול נזירות שמשון, וסתם נזירות שקיבל על עצמו תידחה לגמרי; ובקרן אורה תמה, שאם כן נמצא שקבלת נזירות סתם שלו יצאה לבטלה, וראה מה שהגיהו ופירשו בתוספות ב"אורח מישור" וב"ברכת ראש".

^[6] ראה מה שנתקשו התוספות, איך יצאו אותם נזירים מידי נזירותם, כי לא היה להם היכן להקריב קרבנותיהם, ובמה שהביא על דבריהם מדברי האחרונים ב"ארזי הלבנון" אות קס"ח עד ק"ע.

^[7] ומסתבר, שמונה תחילה את של בנו, כיון שקיבל אותה תחילה.

^[8] א. ביארו התוספות: "שהרי אינו מגלח אלא לאחר שישלים שלו ושל בנו, ובאמצע נזירותו הוא עומד". ויש שפירשו את כוונתם, שבכלל דבריהם שני טעמים: האחד: כיון שאינו מגלח. השני: דבאמצע נזירותו עדיין הוא עומד שלא השלים את שלו, והוי כאילו נטמא במנין שלו, הובאו דבריהם ב"ארזי הלבנון" אות קעד. ואת טעמם הראשון יש לבאר בשני אופנים: האחד: שהגילוח הנעשה בסוף שתי הנזירויות על שניהם, הוא סיבה לסתור בימי בנו גם את שלו; ולפי זה במקום שנזר נזירות מרובה שאין הוא מגלח אחת על שתיהם אלא מגלח אחר נזירות בנו, ותגלחת שניה לאחר השלמת נזירותו שלו [כמבואר בתוספות במשנה], אז אכן לא יסתור את שלו, ולא נחלקו אלא באופן של המשנה שהוא "משלים" את נזירותו שלו ואינו מגלח בין נזירות בנו להשלמת נזירות שלו. השני: מה שהוא מגלח אחת על שתיהם, אינו סיבה אלא סימן, כי היות ובמשנה מוכח שיכול הוא לגלח גילוח אחד על שתיהן וכמו שכתוב "משלים", וכפי שנתבאר בהערה לעיל, הרי בהכרח שנזירות אחת היא; ולפי זה אין נפקא מינה אם נזר נזירות מרובה. ב. עוד כתבו התוספות, שכל זה אם נטמא באמצע נזירות בנו, אבל אם נטמא אחר שסיים כבר את הנזירות של בנו, והוא עומד בימי השלמת נזירותו שלו אינו סותר אלא את שלו ולא את של בנו. והביא ב"ארזי הלבנון" שם לבאר, דהיינו אפילו אם עדיין לא גילח על של בנו. ג. אם נטמא בימי השלמתו אם סותר את נזירותו שלו מתחלתה או רק את ימי ההשלמה, בדבר זה נחלקו הרמב"ם והראב"ד בהלכות נזירות [פ"ד ה"ג], וראה מה שהביא בזה ב"ארזי הלבנון" אות קעה, ובחידושי מרן רי"ז הלוי [דף כא בדפי הספר].

אם תמצי [תרצה] לומר במקרה שקיבל עליו נזירות לאחר עשרים יום וחזר וקיבל עליו נזירות מועטת של שלושים יום מעכשיו, כיון שעשרה יומין [ימים] הוא דיתרין [שנשארים] לבסוף לא סליק ליה הלין [יעלו לו אותם] עשרה אחרונים לכלל נזירות שלימה, שכן אין בהם כדי גידול שיער. ועליו לנהוג נזירות שלימה של שלושים יום לאחר הנזירות השניה, ומשום כך אין הנזירות חלה בעשרים יום הראשונים, יש לשאול: ודאי נזיר מאה יום, כיון דאית ליה [שיש לו] עוד תמנין יומין [שמונים יום] לבסוף, האם סלקין ליה [עולים לו] עשרים הימים הראשונים לכלל נזירות המאה, או לא?

ומתוך שאלה זו עולה שאלה אחרת: ואם תמצי [תרצה] לומר כי חיילי [חלים] ימי הנזירות הראשונה, ומשלימים אותם בשמונים ימים לאחר ימי נזירות שניה, יש לשאול: אם אמר "הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו אני נזיר עולם", מהו הדין? מי חיילא עליה [האם חלה עליו] נזירות עולם באותם עשרים יום, או לא? שהרי לנזירות עולם אין כלל גבול מוגדר, שנוכל לומר שישלים את מותר ימיה לאחר הנזירות השניה, ואם כן יש לומר שאינו מקבל על עצמו נזירות באותם ימים.

אם תמצי [תרצה] לומר: הכא [כאן] במקרים שמקבל על עצמו נזירות סתם לאחר עשרים יום כיון שאפשר לאיתשולי [להישאל] על הנזירות השניה ואם כן יהיה מקום לנזירות הראשונה לחול בשלימותה — חיילא [חלה] הנזירות באותם עשרים יום, יש לשאול: אמר "הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו אני נזיר סתם", מהו הדין? הכא [כאן] הרי לא אפשר לאיתשולי [להישאל] לנזירות שמשון, ונמצא שאין שום אפשרות להשלים את הנזירות הראשונה, ואם כן מי חיילא [האם חלה] הנזירות הראשונה, או לא? ועוד שואלים: אם אמר "הריני כמשה בשבעה באדר", מאי [מה הדין]? האם לומר שיש כאן לשון נזירות, שכשם שמשה נפטר ולא שתה עוד יין מאז, כך הוא מקבל על עצמו נזירות, או שמא אין כאן משמעות של נזירות?

ומעירים: פשוט מינייהו קדמייתא [פתור מהן, מכל השאלות הללו, לפחות את השאלה הראשונה] שהובאה בראש הסוגיה, ששנינו במפורש בברייתא: "הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום" — מונה עשרים יום של נזירותו מעכשיו, ואחר כך מונה שלשים יום של הנזירות שחלה אחר כך, ואחר כך מונה שמונים יום כדי להשלים את ימי הנזירות הראשונה.

א וחוזרים לנושא שדובר עליו במשנה, כשנדר נזירות כשיהיה לו בן, ונזירות סתם, שצריך להתחיל נזירותו, ואם נולד לו בן בינתיים — מתחיל למנות ימי נזירות עבור בנו, ואחר כך משלים ימי נזירותו שלו. מבואר בתורה שנזיר שנטמא תוך נזירותו סותר את נזירותו לגמרי, וחוזר ומונה מתחילה נזירות חדשה. ויש לשאול: מה יקרה אם נטמא בימי נזירותו על בנו, כלומר, לאחר שהשלים כבר את נזירותו שלו? ר' יוחנן אמר: סותר הכל, וצריך לחזור ולנהוג שתי נזירויות שלימות. ריש לקיש אמר: אינו סותר אלא נזירות שניה (שנדר עבור בנו), אבל הימים שנהג נזירות עבור עצמו נחשבים לו.

ומסבירים את השיטות: ר' יוחנן אמר: סותר, כי לדעתו חדא נזירות אריכתא [נזירות אחת ארוכה] היא, ריש לקיש אמר: אינו סותר, כי נזירות דידיה [שלו] לחוד, ודבריה [ושל בנו] לחוד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If you say that when he accepts naziriteship upon himself after twenty days, and then vows a short term of naziriteship of thirty days starting now, then since, if he pauses from his first term of naziriteship after twenty days, it is only ten days that are left over to complete after the second term of naziriteship, those ten should not be reckoned for him to complete a full term of naziriteship. Ten days are insufficient for hair growth. Therefore, he must observe a full thirty-day term of naziriteship after the second term of naziriteship, which means he is not a nazirite for the first twenty days. With that assumption in mind, the question arose: Certainly if he vows to be a nazirite for one hundred days, since he has a further eighty days at the end, which is sufficient time for his hair to grow, do the first twenty days count for him as part of the one hundred days or not?

This inquiry leads to yet another question: And if you say that the first days of naziriteship take effect, and his term of naziriteship will be completed in the eighty days after the second term of naziriteship, then if he said: I am hereby a nazirite after twenty days, and from now I am a permanent nazirite, what is the halakha? Does the permanent naziriteship take effect for him during those twenty days or not? Since permanent naziriteship is unlimited, he could not have intended to complete its days after the second term of naziriteship, and it is reasonable to assume that he intended for the permanent naziriteship to begin after the second term of naziriteship has been completed.

If you say: Here, with regard to cases of a standard permanent naziriteship after twenty days, since it is possible to request of a halakhic authority to dissolve the vow, which would result in the first term of naziriteship taking full effect, it therefore takes effect during those twenty days, then the following question arises: If one said: I am hereby a nazirite like Samson after twenty days, and from now I am hereby a nazirite without specification, what is the halakha? Since here it is not possible to request of a halakhic authority to dissolve the vow of naziriteship like Samson, and there is no way of completing the first term of naziriteship, does the first naziriteship take effect or not? The Gemara adds another question: If one said: I am hereby like Moses on the seventh day of Adar, what is the halakha? Is this considered an expression of naziriteship in that just as Moses passed away on that date and drank no more wine, so too, the speaker vows to be a nazirite? Alternatively, perhaps this phrase does not indicate the acceptance of naziriteship.

The Gemara comments: At least resolve the first of these questions, the one raised at the beginning of the discussion, as it is stated explicitly in the Tosefta (2:5): If one says: I am hereby a nazirite after twenty days, and I am hereby a nazirite from now for one hundred days, he counts twenty days of his term of naziriteship immediately, after which he counts thirty days for the subsequent term of naziriteship, and afterward he counts eighty days in order to complete his first term of naziriteship.

§ The Gemara returns to its discussion of the statement of the mishna with regard to one who vowed to be a nazirite upon the birth of a son in addition to a standard term of naziriteship. The mishna ruled that he begins his term of naziriteship, and if he has a son during that term, he pauses from that term of naziriteship and starts the term for his son, after which he completes the first term. The Torah states that a nazirite who becomes impure while observing his term of naziriteship must start counting afresh, which leads to the following question: What happens if he became impure during the days of his term of naziriteship for his son? Rabbi Yoḥanan says: This negates all of it, even the days he has counted for his own term of naziriteship, and he must observe two full terms of naziriteship. Reish Lakish says: This does not negate the days he observed for his own term of naziriteship, only those of the term of naziriteship for his son.

The Gemara clarifies the two approaches: Rabbi Yoḥanan says it negates all of it, since he holds that it is one long term of naziriteship. Reish Lakish says it does not negate the days he observed for his own term of naziriteship because his term of naziriteship is a discrete naziriteship, and that for his son is a discrete naziriteship.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ה"ג אמר הריני נזיר לאחר [כ'] יום ומעכשיו נזיר עולם מי חיילא עליה או לא. את"ל הריני נזיר לאחר [כ'] יום ומעכשיו ק' יום חיילי שאני התם דאע"ג דחיילי ק' יום מעכשיו אפשר לו לקיים כל משפט נזיר' שלאחר כ' יום כי אחרי ההשלמה של נזירות ק' יגלח ויביא קרבנותיו של ק' ושל נזיר שלאחר כ'. או לאידך פי' יגלח אחר נזירות שלאחר כ' ויביא קרבן ויגלח שנית אחר השלמת הק' אבל הכא אי חייל נזיר עולם מיד שוב לא יגלח לעולם. ומיירי כגון דאמר ומעכשיו נזיר לעולם דאותו אינו מגלח לעולם. אבל נזיר עולם מיקביל בתער. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לעיל בפ"ק. ואת"ל כיון דאפשר לאתשולי חיילא. כלומר לא תמנע נזיר לעולם מלחול לאלתר משום בטול נזירות שלאחר כ' אמרי' כשאמר ומעכשיו נזיר לעולם היה בדעתו שיחול מיד ועל נזירות שלאחר כ' ילך אצל חכם ויתיר לו והרי הוא כאילו קיים אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו מי אמרי' יתחיל למנות מעכשיו נזיר סתם ולאחר כ' יפסיק נזירותו ויתחיל נזיר שמשון ולא יגלח לעולם או דלמא כיון דאינו יכול להלשים נזירותו וגם אין שאלה לנזיר שמשון כדאיתא פ' בתרא דמכות לא חיילא עלי' כלל נזיר של ל' יום. וי"מ הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם דדינו דהכביד שערו מיקיל בתער ומביא ג' בהמות מי חיילי. את"ל דבין נזיר מרובה בין נזיר מועטת חיילי. וכי מטו כ' יום מפסיק. שאני התם דלא הוי הפסק כולי האי דדומה הוא לנזיר א' דבני חדא בקתא אינון. אבל הכא אי חייל מהשתא נזיר עולם כיון דנזיר [עולם] אינו כיוצא בו כלל הוי הפסק א):

כולי דדומה הוא לנזיר א' הילכך לא חייל נזיר עולם עד אחר שישלים נזירותו שלאחר כ' יום או דלמא אפ"ה חייל מהשתא וכי מטו כ' יום יפסיק וימנה נזירותו ויגלח ויחזיר לנזיר עולם כיון דאפשר לאתשולי' אנזיר דלאחר כ' ולא הוי הפסק כלל. וה"ה דהוי מצי למבעי הריני נזיר עולם לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם דמצי נמי לאתשלוי אנזיר עולם:

אמר כמשה בז' באדר מהו. מי אמרינן דהוי קבלת נזירות דמסתמא ביום שנפטר משה רבינו רבו נוזרים נזירות מחמת צער. או דלמא לא שהרי גם בז' באדר נולד וכמו כן הוא יום משתה ושמחה. פשוט מיהא קמייתא אמר הריני נזיר ברייתא היא והא דאמרי' במתני' נולד לו בן עד ע' לא הפסיד כלום. והכא לא אמרי' דמיבלע נזיר של כ' בתוך נזיר ק'. וי"ל דהכא אם איתא דכוונתו להבליע א"כ בחנם אמר הריני נזיר לאחר כ' יום דלעולם מובלע בתוך נזיר ק' אבל במתני' בדעתו היה שיהיה נזיר מיד אולי ישלמו נזירותו קודם שיולד לו בן. ואם יולד לו בן קודם שישלימו שיהו מובלעיחם זה בתוך זה:

ניטמא בימי בנו כו׳ וניטמא ביום גידול שיעור כו׳ פתרון רבינו ברוך זצוק״ל נ״ל דקאי אסיפא דמתני׳ בנזירות מאה ולא פתרון שאר המפרשים דמפרשי לה ארישא:

ותיבעי לך נזירות מועטת אחר נזירות מרובה. דמשמע דמשום דאיכא גידול שער לבסוף ליבעי נזירות מועטת כגון אם אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשו נזיר שלשים. אי חייב נזירות נמי מהשתא וימנה עתה העשרים ואחר כך ימנה הל' ולאחר הל' ימנה להשלים נזירות ראשון ויגלח תגלחת אחת לכולם. אבל לאחר הל' לא יגלח דלא מצי לגלח השתא כדאמר שאין גדול כו'. או דלמא לא חייל ולאחר העשרים ימנה שתי נזיריות. הרב עזריאל ז"ל.

ותיבעי ליה נזירות מועטת. כלומר מדתלה ספק שאלתו בהא דמשום דאית ביה כדי גידול שער חיילי מכלל דפשיטא ליה דאם לא נשאר כדי גידול שער לא חיילי. ואמאי בהא נמי איכא לאסתפוקי דדילמא אינו חושש על הפסקה אף על פי שלא נשאר בגידול שער. דאף על גב דבעי לממנא יומי יתירי לצורך גידול שער לא חייש. חדא מגו חדא קא מבעיא ליה. באם תמצי לומר מבעיא ליה ותרוייהו מספקא ליה כיון דעשרה ימים הוא דיתירון לא סלקי ליה הדין עשרים. כיון שנשארו רק עשרה ימים אחר ההפסקה סלקי ליה עשרים הראשונים לנזירות של מאה יום דאינו רוצה למנות נזירות מופסקת כיון שלא נשאר לו אחר ההפסקה כדי גידול שער. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה. אם תמצא לומר נזירות מועטת כיון דעשרה יומין (היתירון) הוא דיתירון שאם יתחיל מעכשו למנות הסתם נזירות לא ישאר כי אם עשרה ימים ולא סלקין ליה הלין עשרים יש לנו לומר שאין בדעתו להתחיל נזירותו בתוך העשרים כדי שלא יצטרך להפסיק כיון שאין המותר חשוב שאינו ראוי לנזירות בפני עצמו. ואית ספרים דגרסי ולא סלקי ליה הלין עשרה. והיא היא ואיירי בהלין עשרה אחרונים דלאו השלמה חשובה היא. אבל ודאי הריני נזיר מאה יום כיון דאית ליה תמנין יומין לבסוף מסלקינן ליה או לא. תוספי הרא"ש ז"ל:

אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשו נזיר עולם מי חיילא עליה או לא. אם תמצי לומר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום חיילי שאני התם דאף על גב דחיילי מאה יום מעכשיו אפשר לו לקיים כל משפט נזירות שלאחר עשרים יום כי אחרי ההשלמה של נזירות מאה יגלח ויביא קרבנות מאה ושל נזירות של אחר עשרים יום. או לאידך פירושא יגלח אחר נזירות של אחר עשרים ויביא קרבן ויגלח שנית אחר השלמת המאה. אבל הכא אי חייל נזירות עולם מיד שוב לא יגלח לעולם. ומיירי כגון דאמר ומעכשו נזיר לעולם דאותו אינו מגלח לעולם. אבל נזיר עולם מקל בתער למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לעיל בפרקא קמא.

ואם תמצי לומר כיון דאיפשר לאיתשולי חיילי. כלומר לא תמנע נזירות לעולם מלחול לאלתר משום בטול נזירות של אחר עשרים דאמרינן כשאמר ומעכשיו נזיר לעולם היה בדעתו שיחול מיד. ועל נזירות של אחר עשרים ילך אצל חכם ויתיר לו והרי כאלו הוא קיים. אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשו נזיר סתם מהו. מי אמרינן יתחיל למנות מעכשו נזירות סתם ולאחר עשרים יפסיק נזירותו ויתחיל נזירות שמשון ולא יגלח לעולם. או דילמא כיון דאינו יכול להשלים נזירותו וגם אין שאלה לנזיר שמשון כדאיתא בפרק בתרא דמכות לא חיילת עליה כלל נזירות של שלשים יום. ויש מפרשים הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשו נזיר עולם דדינו הכביד שערו מקל בתער ומביא שלש בהמות מי חיילי. אם תמצי לומר דבין נזירות מרובה ובין נזירות מועטת חיילי וכי מטו עשרים יום מפסיק. שאני התם דלא הוי הפסק כולי האי דדומה הוא לנזירות אחת דבני חדא ביקתא אינון. אבל הכא אי חייל מהשתא נזיר עולם כיון דנזירות דאחר עשרים אינו כיוצא בו כלל הוי הפסק הילכך לא חייל נזיר עולם עד אחר שישלים נזירות של אחר עשרים. או דילמא אפילו הכי חייל מהשתא וכי מטו עשרים יום יפסיק וימנה נזירותו ויגלח ויחזור לנזירות עולם כיון דאיפשר לאיתשולי אנזירות דלאחר עשרים ולא הוי הפסק כלל. והוא הדין דהוה מצי למבעי הריני נזיר עולם לאחר עשרים יום ומעכשו נזיר סתם. דמצי נמי לאיתשולי אנזיר עולם. הרא"ש ז"ל בפירושיו. אבל הרב עזריאל ז"ל כתב וז"ל: אבל אם אמר נזיר עולם אחר עשרים ומעכשו נזיר שלשים פשיטא שיחול מהשתא דאם לא ימנה מעכשו מתי ימנה אותם. עד כאן:

אמר כמשה בשבעה באדר מאי. בעיא באנפי נפשה היא אי יש בלשון הזה לשון נזירות או לא. מי אמרינן בשבעה באדר יום שנפטר משה רבינו ומחמת צער רבו נזירויות בישראל ויש בזה הלשון יד לנזירות. או לא לפי שבשבעה באדר מת משה וכמו כן הוא יום משתה ושמחה ואין בדבריו כלום. פשוט מיהא חדא אמר הריני נזיר וכו'. ברייתא היא. תוספי הרא"ש ז"ל:

אמר כמשה בשבעה באדר. פירש רבינו תם דמסתמא הרבה היו שם שנדרו בנזיר בפטירת משה רבינו. אי נמי אם לא נדרו אוננים היו ופרשו מלשתות יין. או דילמא האי בשבעה באדר ביום שנולד משה דאכלו ושתו וחדו. הר' עזריאל ז"ל:

רש"י ד"ה ואת"ל (בסופו). נזירות מועטת או לנזירות מאה כו'. כצ"ל:

תוספות (ברה"ע) לא סלקי הנך עשרה שישלים אחר נזירות דאחר עשרים לאיצטרופי כו'. כצ"ל:

תד"ה מי חיילא. או אחר שנה אחת כו' דחזר לנזירות עולם כו'. ל"י מדוע בבעיא ראשונה דרבא במעכשיו ק' יום לצד דחיילין מהשתא אע"ג דאסור לגלח בכל ימי משך הק"י כתבו לעיל דיגלח ויביא קרבן אחר כלות סתם נזירות דמונה לאחר כ'. ובמש"כ המפרש בד"ה ואת"ל יש לישב קצת:

תד"ה אמר כמשה. וק"ק למ"ד דלבד נו"נ לא קריבין בבמה (ר"ל אפי' בבמת ציבור) כו' דהא קרבן נזיר לאו נידר ונידב הוא. כ"נ דצ"ל. עי' בסוגיא דזבחים שם ובתמורה י"ד ב' בתד"ה אלא:

בסה"ד ולא היה היתר כי אם בשילה. כן הגיה בס' ב"ר. אבל תמוה דהרי היו יכולין להקריב קרבנותיהן באוה"מ בעודן בערבות מואב שהרי לא עברו את הירדן עד בעשור בניסן. ואין לומר מפני חלות ורקיקין דאינן באין מן החדש. דהא אפי' למ"ד דחדש נוהג בח"ל לא התחיל אלא מעת בואם לארץ. וגם לשון כל ימיהם אינו מדוקדק שהרי גלגל לא היה אלא י"ד שנה. והיו יכולין להביא אח"כ בשילה:

תוס' ד"ה אמר כמשה וכו' ולא היה היתר וכו'. ע' מה שתמה בזה בס' בתי כהונה ח"ב בסוף הספר בדרשותיו דף כב ע"ג:

את''ל נזירות מועטת כיון. דאילו מתחיל מעכשיו למנות לא מייתרי ליה מהאיך נזירות אלא עשרה ימים ולא הוי בהן כדי גידול שיער דאין תגלחת פחות משלשים: לא סלקין ליה הלין עשרה. למנין נזירות דהא לית בהו גידול שיער הילכך לא חיילי ליה מעכשיו אלא לאחר עשרים יתחיל למנות שתי נזירות ויהא מגלח בינתים ואי אמרת תפשוט ממתני' דקתני מניח את שלו ומונה את של בנו ואח''כ משלים את שלו ואע''ג דלא מייתרי משלו אלא עשרה ואפי' הכי חיילי הא לא דמי דאילו התם כיון דאמר הריני נזיר סתם לכשיהא לי בן לא נחית למניינא דלא קאמר אימת (אי לאחר עשרין וחמשה הילכך האי דהדר ואמר הריני נזיר דינא הוא דליחול עליה לאלתר דדילמא לא יהא לו בן עד לאחר שלשים דלא מייתרי כלל ואישתכח דמלאלתר הוה ליה למימני נזירות שלו א''נ זמנין דלא יספיק למימני את שלו קודם שנולד לו בן כיון דאי אפשר ליה בגילוח כדפרישי' לעיל גבי מתני' כנזירות אחת דמי אלא הכא דקא נחית ליה למניינא דאמר לאחר עשרים איכא לך למיבעי בהכי בעיין כיון דעשרים יומין כו': ואת''ל. היכא דאמר מעכשיו מאה כיון דאפשר למימני מעכשיו עשרים ולאחר דמונה ליה שלשים אפשר למיהדר ולמימני תמנין משום דאיכא גידול שיער לבסוף חיילי להו מהשתא אכתי תיבעי לך הא אמר הריני נזיר לאחר עשרים ומעכשיו נזיר עולם מהו כיון דלנזירות עולם לית ליה הפסק דהיכא דאמר מעכשיו מאה יום הוא דאיכא למימר דמונה עשרים ואח''כ מונה שלשים ואח''כ מונה שמונים דודאי חיילא עליה לאלתר מכי אמר מאה יום משום דכיון דאית להו הפסק לסוף מאה הילכך הכא נמי אפשר למפסקינהו מתוכן אבל הכא דאמר מעכשיו נזיר עולם דנזיר עולם אין לו הפסק והאי דמגלח משלשים לשלשים היינו טעמא משום כובד ולא משום דליהוי הפסק וכיון דאין לו הפסק לא פסקינן להו מתוכן וכיון דלא אפשר בלא הפסקה לא תיחול עליה נזירות כלל עד לאחר עשרים דלימני שלשים של נזירותו ברישא: ואת''ל. לענין כולהו שאילתא לענין נזירות מועטת לנזירות מאה או לנזירות עולם: כיון דאפשר ליה לאיתשולי. אההוא נזירות שקבל עליו לאחר עשרים ליחלו להו כולהו מהשתא אכתי תבעי לך אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם מהו: הכא. בנזיר שמשון דלא אפשר לאיתשולי עליה משום דשמשון לא הוה נדור אמרינן כיון דלא אפשר לאיתשולי עליה אנזיר שמשון לא חיילא ההוא נזירות סתם דהואיל דסוף עשרים לא שלמי או דילמא חיילא: אמר הריני כמשה בשבעה באדר. דמשמע כמשה שנפטר בשבעה באדר ושוב לא שתה יין מי הוי לשון נזירות או לא: נטמא בימי בנו. האי דאמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר סתם התחיל מונה את שלו ועד שלא השלים את שלו נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואם נטמא בתוך ימים הללו שמנה לבנו: ר' יוחנן אמר סותר. אף אותן ימים שמנה כבר על שלו דכיון דאפילו מנה את שלו אינו מגלח בינתים כנזירות אריכתא דמי וסותר את הכל: וריש לקיש אמר אינו סותר. את שלו דנזירות דידיה לחוד ודבנו לחוד:

ליה. כלומר תחילה שאל בנזירות מועטת ושוב שאל בנזירות מרובה באם תמצא לומר דאפילו את''ל דנזירות מועטת לא חיילא כיון דעשרה יומין לבד הוא לא סלקי הנך עשרה שישלים אחר עשרים לאיצטרופי לעשרים שספר מתחילה משום דהנך עשרה לא חזו לנזירות לחודייהו ולהכי לא ניחא ליה להפסיק נזירותו אלא אלו עשרים יום רוצה שיהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת וליטמאות למתים אכתי מיבעי ליה לנזירות מרובה דמאה יום כיון דאי חיילא השתא כ' יום אכתי פשו להו פ' יום אחר נזירות דל' יום דחזו לנזירות לחודייהו ומצטרפי שפיר להני עשרים יום להשלמת ק' יום וימנה [כ'] יום ושוב מונה ל' יום ומגלח ויביא קרבן ושוב מונה פ' יום להשלים המאה יום ויגלח שנית ויביא קרבן ולא קפיד אהפסקת נזירות או דילמא אפ''ה לא חיילי כיון דלא שלמי מאה יום בהנך [כ'] יום ואין רצונו להפסיק נזירותו ומסתמא בשעת קבלה היה בדעתו [בכ'] יום קמאי יהיה מותר ביין ובתגלחת ובטומאה ואחרי כן יעשה שלשים יום ויגלח ויביא קרבן ושוב יעשה מאה יום רצופין ויגלח ויביא קרבן: הגה''ה וצ''ע אי מצי למיבעי היכא דאמר הריני נזיר מאה יום ונזיר לאחר עשרים יום דהשתא הקדים המאה יום [אי אמרת] חיילי מהשתא אי לא [ושמא] דה''ה דמצי למיבעי הכי וחדא מנייהו נקט. הגה''ה: אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר לעולם. דדינו אם הכביד שערו דמיקל ומביא שלש בהמות: מי חיילא. נזירות עליה מהשתא או לא את''ל דבין נזירות מועטת ובין נזירות מרובה מהשתא חיילא משום דכי מטו עשרים ויחול נזירות לא הוי הפסק כולי האי שהרי דמי הוא לנזירות דמאה אבל הכא אי חיילא מהשתא נזיר עולם נזירות דאחר עשרים אינו כיוצא בו כלל והוי הפסק הילכך לא הוי נזיר עולם כלל עד שישלים נזירותיו ובהנך עשרים קמאי יהיה מותר ביין ובתגלחת ובטומאה או דילמא דמ''מ יחול מהשתא נזיר לעולם וכי אתו עשרים ימנה נזירות שלשים יום ומגלח למ''ד נזיר עולם מיקל אחר שלשים יום או אחר. [ש''א] למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה (לעיל דף ה.) דחזיא לנזירות עולם שהתחיל ולא חשיב הפסקת נזירותו כיון שבידו לשאול על נזירות של שלשים יום והיה עושה נזירות עולם לפניו בלי הפסק הילכך אסר אפילו לא שאל על נזירות [דל' יום] יחול עליו נזיר עולם מהשתא וה''ה דמצי למיבעי אי אמר הריני נזיר לאחר כ' נזיר עולם ומעכשיו נזיר סתם: ואת''ל הכא ודאי כיון דאפשר לאתשולי אנזירות שיחול לאחר עשרים יום הכא חיילא נזיר עולם ומהשתא יכול לשאול אנזירות דבתר עשרים ולא תהיה הפסק כלל בתוך נזירות דנזיר עולם: אמר הריני נזיר כשמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם. הכא ודאי לא אפשר לאתשולי אנזירות שמשון שיחול עליו אחר [עשרים] הילכך לא יחול עליו סתם נזירות בהנך עשרים כלל הואיל ולא מצי להשלים בהנך עשרים סתם נזירות דהויין שלשים יום ויהיה מותר ביין ולטמאות למתים בהנך עשרים ואח''כ יתחיל נזירות שמשון [וידחה] סתם נזירות כיון דלא אפשר להשלימו קפיד אהפסקת נזירותו או דלמא סוף סוף חייל עליה סתם נזירות בתוך עשרים יום ונהי דלא מצי לגלח לסוף עשרה דלאחר עשרים דהא חל נזירות שמשון מ''מ כל דין נזירות שיכול לנהוג ינהוג כגון איסור יין וטומאת מתים ואחר עשרים יפסיק נזירות זה ויתחיל נזירות שמשון דלא קפיד אפי' אהפסקת נזירותו אבל לא מצי למיבעי היכא דאמר הריני סתם לאחר [כ'] ומעכשיו נזיר שמשון דודאי חייל עליה לאלתר נזיר שמשון דכיון דמצי לאתשולי אסתם נזירות לאחר עשרים ישאל עליו ולא יהיה הפסק בנזירות שמשון והך בעיא לא מצי בעי בנזיר עולם כגון דאמר הריני נזיר עולם לאחר [עשרים] ומעכשיו נזיר [סתם] דודאי חייל עליה נזיר סתם מהשתא כיון דאפשר איתשיל אנזיר עולם הבא לחול עליו אחר עשרים שישאל עליו וישלים סתם נזירות דדוקא אנזיר שמשון מיבעיא דלא אפשר לאיתשולי עליה וה''נ משמע בפ''ג דמכות (דף כב.) אמתני' דיש חורש תלם אחד דנזיר שמשון לא אפשר לאתשולי נזיר עולם אפשר אתשולי: אמר כמשה בז' באדר מהו. דביום הוולדו דהיינו בז' באדר שמחו שמחה גדולה וביום מותו בז' באדר מסתמא רבים נדרו בנדר ורבו נזירים בישראל מחמת צער והוא אמר בסתם אהא היינו כמו שהיה דורו של משה בז' באדר ביום מותו ונזירות קבל עליה או כיום הוולדו קאמר ושמחה קבל עליה וק''ק למ''ד (זבחים דף קיז.) נדרים ונדבות לא קריבין בבמה א''כ אותם שנדרו בנזיר בפטירת משה רבינו הא היו נזירים כל ימיהם ולא יכלו להקריב קרבנות דקרבן נזיר נידר ונידב הוא ולא היה היתר גם בשילה וכן קשה מן נזירות דאבשלום.: פשוט מיהא קמייתא הריני נזיר וכו'. נטמא בימי בנו. אמתני' קאי דתנן מניח את שלו ומונה של בנו לריש לקיש נפקא מינה לענין דאם נטמא בימי בנו אינו סותר את שלו ולר' יוחנן נמי דסותר היינו דוקא כשפוסק מניינו והניח את שלו ומונה את של בנו ועומד באמצע מניינו אז דסותר את של בנו סותר נמי את של מניינו לפי שלא השלים מניינו ואילו היה מונה שני מניינים אחד לו מסויים לעצמו ושוב היה מונה לבנו לעצמו ונטמא בימי בנו לא היה סותר מנין של עצמו לגמרי עד שלא התחיל מנין של בנו וריש לקיש אמר אינו סותר אלא נזירות של בנו אבל מה שמנה משלו תחילה אינו סותר אבל ברישא דמתני' דקתני הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן דמונה את שלו ואח''כ את של בנו דאם נטמא בימי בנו ד''ה אינו סותר אלא של בנו דכבר נסתלק לגלח את שלו: חדא נזירות אריכתא היא. שהרי אינו מגלח [אלא] לאחר שישלים שלו ושל בנו ובאמצע נזירותו הוא עומד אבל ודאי נטמא בימי השלמה שלו אינו סותר אלא אותו שלו ולא של בנו: ב''ש הג''ה:

נזיר יד ע"א - טקסט הדף

דף יד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד