נזיר יד ע"ב

נטמא בימי צרעתו ר' יוחנן אמר סותר ריש לקיש אמר אינו סותר רבי יוחנן אמר סותר דהא בנזירות קאי ריש לקיש אמר אינו סותר צרעת לחוד ונזירות לחוד וצריכא דאי איתמר בהך קמייתא בההיא א''ר יוחנן סותר שם נזירות אחת היא אבל בהא אימא מודה ליה לריש לקיש דנזיר לחוד וצרעת לחוד ואי איתמר בהא בהא קאמר ר''ל אבל בהך אימא מודה ליה לר' יוחנן צריכא נטמא ביום גידול שער רב אמר אינו סותר אפי' לר' יוחנן דאמר סותר הני מילי היכא דקאי בנזירות גידול שער מישלם נזירות הוא ושמואל אמר סותר אפי' לריש לקיש דאמר אין סותר התם שתי נזירות הכא חדא נזירותא אמר רב חסדא הכל מודים שאם קדש שער בדם אין לו תקנה אליבא דמאן אי אליבא דרבי אליעזר כיון דאמר תגלחת מעכבת תוך מלאת היא ולסתור אלא אליבא דרבנן האמרי תגלחת לא מעכבת לעולם אליבא דרבנן ומאי אין לו תקנה אין לו תקנה למצות גילוח אמר ר' יוסי ברבי חנינא נזיר שכלו לו ימיו לוקה על הטומאה ואינו לוקה על התגלחת ולא על היין מאי שנא טומאה דלקי דאמר קרא {במדבר ו-ו} כל ימי הזירו לה' לרבות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת אי הכי אתגלחת נמי ליחייב דהא אמר רחמנא {במדבר ו-ה} כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת ותו {במדבר ו-ד} כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

עוד מצאנו שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש כעין זה:

א. נזיר שנצטרע אינו סותר את נזירותו, שלא נאמרה סתירה אלא בטומאת מת.

ב. עד שלא ייטהר המצורע אסור הוא בכל דיני נזירות, ומכל מקום ימי טומאתו של המצורע [לאחר שהוחלט] אינם עולים לו במנין הנזירות, ולאחר שייטהר, ישלים את מנין נזירותו.

ג. ואם נטמא במת בימי צרעתו:

רבי יוחנן אמר: הרי זה סותר את נזירותו.

ריש לקיש אמר: אינו סותר.

ומפרשת הגמרא את טעמיהם:

רבי יוחנן אמר: סותר, דהא בנזירות קאי אף בימי צרעתו.

ריש לקיש אמר: אינו סותר, כי צרעת לחוד, ונזירות לחוד.

וצריכא! ^[1]

דאי אתמר מחלוקתם רק בהך קמייתא [בזו הראשונה] דהיינו בנטמא בימי נזירות בנו, הייתי אומר:

בההיא הוא דאמר רבי יוחנן, שהוא סותר אף את הנזירות שלו, היות ושם נזירות - שלו ושל בנו - אחת היא.

אבל בהא דצרעת אימא מודה ליה לריש לקיש, כיון דנזיר לחוד וצרעת לחוד.

ואי איתמר מחלוקתם רק בהא דצרעת, הייתי אומר:

בהא הוא דקאמר ריש לקיש שאינו סותר, כיון דנזיר לחוד וצרעת לחוד, אבל בהך דנזירות בנו אימא מודה ליה לרבי יוחנן שהוא סותר דשם נזירות אחת היא.

לפיכך: צריכא! ^[2]

מי שגילחוהו לסטים בתוך ימי נזירות סתם שלו [או שאין שלשים יום מיום שגילחוהו ועד יום הבאת קרבנותיו ותגלחתו], הרי זה סותר את נזירותו, ^[3] כלומר: כיון שאין לשערו שיעור גידול שער של שלשים אין שערו ראוי לתגלחת טהרה, וצריך הוא לנהוג בנזירות עד שיגדל שערו ויהא ראוי לתגלחת.

אבל גידול שער אינה נזירות גמורה, אלא מישלם נזירות הוא כדי שיוכל לגלח תגלחת של מצוה. ^[4]

רב אמר אינו סותר את עיקר נזירותו.

כי אפילו לרבי יוחנן דאמר לעיל שאם נטמא בימי נזירות בנו הרי הוא סותר את נזירותו שלו - הני מילי היכא דקאי בנזירות [אין זה אלא במקום שהוא עומד בנזירות], כלומר: שעדיין לא סיים את ימי נזירותו הראשונים. ^[5]

אם גילחוהו לסטים באמצע ימי נזירותו, והרי הוא עומד עכשיו - לאחר שכבר השלים את עיקר ימי נזירותו - בנזירות משלימה כדי שיהא שערו ראוי לתגלחת טהרה, ונטמא ביום [כלומר: בימי] ^[6] גידול שער אלו:

ושמואל אמר: סותר את עיקר נזירותו.

כי אפילו לריש לקיש דאמר: אם נטמא בימי נזירות בנו אין סותר - התם דוקא משום דשני נזירות הם, נזירותו שלו ונזירות בנו, אבל הכא חדא נזירותא היא. ^[7]

אמר רב חסדא:

הכל מודים שאם קידש שער בדם, כלומר: שכבר נזרק הדם אלא שנטמא קודם שגילח אין לו תקנה.

וקא סלקא דעתין לפרש, שהיות והוא נטמא ושוב לא יוכל לקיים תגלחת בטהרה, הרי שלעולם יהא אסור בכל דיני נזירות, כי לגלח עכשיו על הקרבנות שהביא אינו יכול כיון שהוא טמא, ולחזור ולהביא קרבנות ביום אחר לאחר טהרתו ולגלח עליהם, אף זו אינו יכול, שהרי כבר הביא קרבנותיו והם היו בטהרה, ולכן יהא לעולם באיסור נזירות, כי אם אינו מגלח אין נפקעת נזירותו, הכי סלקא דעתין; ולפיכך מקשה הגמרא:

אליבא דמאן!?

למדנו בברייתא לקמן מו א: תנו רבנן "ואחר ישתה הנזיר יין" אחר המעשים כולן [כולל תגלחת], דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים אחר מעשה יחידי, דהיינו כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים של הקרבנות, כבר הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים.

עוד שנינו במשנה לקמן מז א: מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא, רבי אליעזר אומר: סותר את הכל, וחכמים אומרים: יביא שאר קרבנותיו ויטהר.

ומפרשינן לה בגמרא, שלא אמר רבי אליעזר שיסתור את כל מנינו כאילו נטמא בתוך ימי נזירותו, אלא "סותר קרבנותיו", כלומר שאף קרבנותיו שכבר הביא אינם עולים לו; וטעמו של רבי אליעזר - כפי הנראה מן הסוגיא כאן - הוא, כי רבי אליעזר לשיטתו הסובר שרק אחר המעשים כולן הוא מותר לשתות יין ולגלח, ונמצא שאם נטמא אחר שנזרק עליו רק אחד מן הדמים, היות ועדיין בנזירותו הוא עומד, דינו כ"נזיר שנטמא" שהוא "סותר", אלא שאינו סותר את הימים שעברו היות וכבר אינו בתוך מנין ימי הנזירות, ואינו סותר אלא את הקרבנות שהביא בלבד. ^[8]

אי אליבא דרבי אליעזר הסובר שאין זריקת אחד מן הדמים מתרת ומפקעת אותו מנזירותו אלא עד שיעשה את כל המעשים כולן כולל התגלחת, ולכן שוב אין לו תקנה, וכמו שנתבאר -

זו אי אפשר, שהרי כיון דאמר רבי אליעזר: "תגלחת מעכבת" ואינו מותר עד לאחריה, אם כן כמו "תוך מלאת" היא, ולסתור את קרבנותיו, וכפי שסובר רבי אליעזר בהדיא במשנה לקמן מז א.

אלא תאמר לפרש את דברי רב חסדא אליבא דרבנן החולקים על רבי אליעזר - האמרי רבנן: תגלחת לא מעכבת ומותר הוא לשתות יין בזריקת אחד מן הדמים, ולמה לא יהא לו תקנה!?

ומשנינן: לעולם אליבא דרבנן הסוברים שאין התגלחת מעכבת, ומאי "אין לו תקנה"

- למצות גילוח ששוב לא יוכל לקיימה, שהרי קרבנותיו עלו לו, ואילו גילוח אינו יכול לעשות ביום זה, שאין גילוח אלא בטהרה.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

נזיר שכלו לו ימיו, שמנה כל ימי נזירותו ועומד הוא ביום הבאת קרבנותיו, ועדיין לא נזרק עליו אפילו אחד מן הדמים ^[9], הרי זה לוקה על הטומאה, ואינו לוקה על התגלחת, ולא על היין.

ומקשינן: מאי שנא טומאה דלקי - אפילו שכבר כלו ימי נזירותו - כיון דאמר קרא: "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא", ולכך אמר הכתוב "כל" ימי, לרבות ימים שאחר מלאת - עד שייזרק עליו אחד מן הדמים ^[10] - כימים שלפני מלאת שהוא אסור ולוקה על הטומאה.

אי הכי, אתגלחת נמי ליחייב, דהא גבי תגלחת נמי אמר רחמנא: "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו", לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת.

ותו תיקשי גם על מה שאמר רבי יוסי ברבי חנינא אינו לוקה על היין, שהרי:

כתיב נמי "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל", לעשות ימים שלאחר מלאת, כימים שלפני מלאת!?

הערות

^[1] בפשוטו היה נראה [על פי דברי האחרונים], שהדמיון בין שני הנידונים הוא, כי "חיובי הנזירות הראשונה" שחלו עליו אינם פוקעים גם בשעה שהוא מונה לנזירות בנו, ואין נזירות בנו מפסקת אלא את "מנין הימים של הנזירות הראשונה", שאותם ימים של נזירות בנו אינם עולים לו למנין נזירותו שלו, אבל כל קדושת נזירות שלו עליו גם בימי נזירות בנו; וכן הוא גם בימי צרעתו, שאסור הוא בכל דיני נזירות, אלא שימים אלו אין עולים לו מן המנין. ולכן נקטה הגמרא, שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אם טומאה בימי נזירות בנו - שהיא בימים שאין עולים למנין נזירות ראשונה - סותרת את נזירותו שלו, אחת היא עם המחלוקת שנחלקו בנזיר מצורע שנטמא בימי חלוטו, כי דא ודא אחת היא. ואולם הרבה יש להעמיק בביאור סוגיא עמוקה זו.

^[2] האחרונים נקטו, שאף בימי נזירות בנו כל קדושת נזירות הראשונה עליו [וכפי שגם נתבאר בהערה קודמת], ולכן תמהו האיך יכול הוא לגלח על נזירות בנו קודם שהשלים את נזירותו שלו, וכגון בנזירות מרובה שכתבו התוספות שהוא מגלח על נזירות בנו קודם שישלים את שלו, והרי אסור הוא לגלח מחמת הנזירות הראשונה שהיא תקפה גם בימי נזירות בנו; [וכעין זה מבואר בגמרא יבמות ה א לגבי נזיר שנטמא בצרעת, שהיה צריך לאסור עליו את תגלחת המצורע כיון שבתוך נזירותו הוא עומד; וראה מה שהביא בזה ב"ארזי הלבנון" אות קכח; וראה עוד בעמוד א גבי נזיר עולם המפסיק באמצע נזירותו לענין גילוח, ובמה שהובא בהערות שם].

^[3] כמבואר לקמן מד א.

^[4] כתבו התוספות את הטעם שלא אמרה הגמרא "בימי" גידול שער, שהוא משום שפעמים אינו צריך להוסיף אלא יום אחד, וכגון שגילחוהו לסטים ביום השני לנזירותו.

^[5] כן נראה לפרש, כי אין לפרש שלרבי יוחנן הוא סותר משום שהוא עומד בימי נזירות בנו שהיא נזירות ולא מישלם נזירות, שהרי אף בימי צרעתו הרי הוא סותר.

^[6] לרמב"ם [נזירות פרק ו הלכות ג - ה] שיטה אחרת בהבנת הנידון של "יום גידול שער", והיא: א. הנטמא בתוך מלאת ימי נזרו הרי זה סותר את כל הימים הראשונים. ב. הנטמא ביום הראוי להבאת הקרבנות - [וראה בחידושי מרן רי"ז הלוי, אם יום זה הוא יום השלשים שקרבנותיו ביום זה כשרים הם לאחר מקצת היום, או אף יום השלשים ואחד, שהוא היום שלכתחילה צריך הוא להביא קרבנותיו] - הרי זה סותר שלשים יום, שנאמר "זאת תורת הנזיר ביום מלאת" ללמד שיתן לו תורת נזיר, [וכבר הובא חלק זה שבשיטת הרמב"ם, בהערות לעיל בסוגיא דדף ה' וו', וזה דלא כשיטת התוספות]. ג. הנטמא ביום שלאחר יום הראוי להבאת הקרבנות והוא עדיין לא הביאם, הוא הנקרא "יום גידול שער", דהיינו "יום שראוי לגדל שער אילו גילח אחר מלאת", בזו נחלקו רב ושמואל, ופסק כרב באיסורי שאינו סותר; ויש לעיין לשיטתו, אם דוקא ביום הראשון סובר שמואל שהוא סותר, או שמא עד שלא הביא קרבנותיו ודיני נזירות עליו, הרי זה סותר.

^[7] כתבו התוספות: "התם שני נזירות שלו ושל בנו, וכן נטמא בימי צרעתו נזירות לחוד וצרעת לחוד".

^[8] אמנם בתוספות שם מבואר הענין באופן אחר, מכל מקום כבר העירו האחרונים שלפי פשוטו סוגייתנו אינה מתיישבת עם פירוש התוספות שם; ועל כן נתבאר כאן כפי פשטות משמעות הסוגיא שלפנינו.

^[9] היינו לדעת חכמים שבזריקת אחד מן הדמים כבר הותר, ולרבי אליעזר עד שיגמור את כל המעשים כולן.

^[10] או עד אחר המעשים כולן, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה.

נטמא למת בימי צרעתו, שימי הצרעת עצמם אינם סותרים את ימי הנזירות להצריכו למנות מחדש נזירות שלימה, אבל גם אינם נמנים עמהם — ר' יוחנן אמר: סותר את הימים הקודמים שנהג בהם נזירות קודם שנצטרע, ולאחר שיטהר מצרעתו עליו למנות מחדש נזירות שלימה שנדר. ריש לקיש אמר: אינו סותר, ואין עליו אלא להשלים את ימי נזירותו לאחר שיטהר מצרעתו.

ומסבירים את השיטות, ר' יוחנן אמר: סותר, דהא [שהרי] בנזירות קאי [הוא עומד, נמצא], אף כשהוא מצורע, שכן צרעתו אינה סותרת את נזירותו. ריש לקיש אמר: אינו סותר כי לדעתו צרעת לחוד ונזירות לחוד, שהרי ימי הצרעת אינם נחשבים במנין ימי הנזירות.

ומעירים: וצריכא [וצריכה] מחלוקת זו להיאמר בשני המקרים, דאי איתמר בהך קמייתא [שאילו היה נאמר רק בזו הראשונה], שנטמא בימי הנזירות על הולדת בנו, היינו אומרים: דווקא בההיא אמר ר' יוחנן שסותר גם את ימי נזירותו כי שם נזירות אחת היא, אף כי מקורה בשני נדרים שונים. אבל בהא [בזו] בנצטרע ונטמא למת אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לריש לקיש שאינו סותר את נזירותו, שכן נזיר לחוד וצרעת לחוד.

ומן הצד השני: ואי איתמר בהא [ואילו היה נאמר רק בזו], בנטמא בימי צרעתו, היינו אומרים דווקא בהא קאמר [בזו אמר] ריש לקיש שאינו סותר את נזירותו, אבל בהך [בזו] שנטמא בימי בנו אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לר' יוחנן שסותר, שהרי שם נזירות אחד הוא, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת ביניהם בשני המקרים.

בעקבות מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש נדונה השאלה הבאה: נטמא ביום גידול שער, כגון שנצטרע בימי נזירותו, ונטהר מצרעתו וגילח תגלחת המצורע, ואחר כך צריך להמתין עוד שלושים יום עד שיגדל שערו כדי שיוכל לגלח לנזירותו, ובמשך ימים אלה שנוספו על ימי נזירותו, בהם עליו להשלים גידול שערו — נטמא. רב אמר: אינו סותר את הימים שמנה קודם לכן לנזירותו. ומסבירים: אפילו לדעת ר' יוחנן דאמר [שאומר] שאם נטמא בימי נזירות בנו סותר הכל — הני מילי היכא דקאי [דברים אלה אמורים דווקא היכן שהוא עומד] עדיין בנזירות, אבל זמן גידול שער מישלם [השלמת] נזירות הוא ואינו חלק מן הנזירות עצמה.

ושמואל אמר: סותר. ומסבירים: ואפילו לדעת ריש לקיש דאמר [שאומר] שאם נטמא בימי נזירות בנו אין סותר את ימי נזירותו — התם [שם] מדובר דווקא בשתי נזירות (נזירויות) שונות, שלו ושל בנו, אבל הכא [כאן] חדא נזירותא [נזירות אחת] היא, שימי גידול השיער משלימים את נזירותו.

א אמר רב חסדא: הכל מודים שאם קדש שער בדם, שנזיר שהשלים ימי נזירותו והביא קרבנותיו, ונזרק הדם ועדיין לא גילח שערו, ונטמא — אין לו תקנה, שאינו יכול להיות מותר בשתיית יין ובגילוח. שכן לא הותר על ידי הקרבנות שהקריב — מאחר שנטמא, וקרבן אחר להתירו אינו יכול להביא — שהרי כבר הביא קרבנות על נזירותו זו, ואין מביאים פעמיים קרבנות על נזירות אחת.

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] אמר רב חסדא הלכה זו? אי אליבא [אם לשיטת] ר' אליעזר — אין הלכה כן, שהרי כיון דאמר [שאומר] ר' אליעזר שתגלחת מעכבת השלמת נזירותו, ואם כן טומאה של תוך מלאת היא בתוך זמן הנזירות, ומדוע אין לו תקנה? ולסתור [ושיסתור] ימי הנזירות וינהג נזירות נוספת במקומם, ואחר כך יגלח כדין! אלא תאמר אליבא דרבנן [לשיטת חכמים] אמר רב חסדא הלכה זו — האמרי [הרי אומרים הם] תגלחת לא מעכבת, והרי זה כמי שנטמא לאחר ששלמה נזירותו! ומשיבים: לעולם תאמר שהוא אליבא דרבנן [לשיטת חכמים], ומאי [ומה פירוש] "אין לו תקנה" — הכוונה אין לו תקנה למצות גילוח שאינו יכול לקיים מצוות גילוח בטהרה כדינה.

ב אמר ר' יוסי בר' חנינא: נזיר שכלו לו ימיו, כלומר, ימי נזירותו, ועדיין לא הביא את קרבנותיו — אם נטמא למתים הרי זה לוקה על הטומאה כדין כל נזיר שנטמא, אבל אינו לוקה על התגלחת אם התגלח ולא על היין אם שתה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] טומאה דלקי [שלוקה עליה] — שאמר קרא [הכתוב] "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא" (במדבר ו, ו), ולמדו מריבוי הלשון "כל" לרבות (להוסיף) ימים שלאחר מלאת השלמת הנזירות, כימים שלפני מלאת שאסור לו להיטמא בהם במת, ולוקה על כך.

אולם אי הכי [אם כך] על התגלחת נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] מלקות, דהא אמר רחמנא [שהרי אמרה תורה] "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה) וגם שם לשון "כל" באה לרבות, לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת! ותו [ועוד], גם לענין שתיית יין, הלוא נאמר "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין... לא יאכל" (במדבר ו, ד), וריבוי זה של "כל" בא לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת לענין איסור שתיית יין, ואם כן מה טעם ההבדל בדין בין טומאה ובין תגלחת ושתיית יין?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

These two amora’im have a similar dispute in the case of one who contracted leprosy during his naziriteship and became impure by coming into contact with corpse during the days of his leprosy. Although the days of his leprosy do not negate the previous days of his naziriteship, they are not counted as part of his naziriteship either. Rabbi Yoḥanan says: Contraction of impurity from a corpse negates the days of naziriteship observed before his leprosy, which means he must start counting afresh once he is purified of leprosy. Reish Lakish says: It does not negate the days he has observed, and he need observe only the remaining days of his naziriteship after his purification.

The Gemara clarifies their respective approaches. Rabbi Yoḥanan says the impurity from a corpse negates the days he already observed, since he remains in a period of naziriteship even when he is a leper, as his leprosy does not negate his naziriteship. Reish Lakish says it does not negate the days he observed, since he maintains that leprosy is discrete and naziriteship is discrete. One’s time as a leper is not considered part of his naziriteship.

The Gemara comments: And it is necessary to teach this dispute in both cases. As, if it were stated in this first one, with regard to one who became impure during his term of naziriteship for the birth of his son, one might say that it is specifically in that case that Rabbi Yoḥanan said it also negates the days of his standard naziriteship because there is one label of naziriteship that applies to both vows, but in this case, where the leper became impure from a corpse, one might say he concedes to Reish Lakish that it does not negate the days of his naziriteship that he has counted, since a nazirite is discrete and leprosy is discrete.

And conversely, if it were stated only in this case, that of the leper who contracted impurity from a corpse, one might say that it is only in this case that Reish Lakish said it does not negate his days of naziriteship, but in that case, where one became impure while observing the term of naziriteship for his son, one might say he concedes to Rabbi Yoḥanan that it negates the entire period, since they are all days of naziriteship. Therefore, it is necessary for the dispute to be taught in both cases.

In connection with the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, the Gemara discusses the case of a nazirite who became impure on the day of his hair growth. The case is that of one who contracted leprosy during his naziriteship and then was purified from his condition and shaved, as required of him. At this point he must wait another thirty days so that his hair can grow enough for him to shave it for the end of his naziriteship. If he became impure during this additional period, Rav said: It does not negate the days he previously counted for his naziriteship. The Gemara explains: Even according to Rabbi Yoḥanan, who says that if one became impure during the days of the term of naziriteship for his son it negates the entire period, this statement applies only where he still remains in a period of naziriteship, but the time of hair growth is an addition to his period of naziriteship and is not considered part of the term itself.

And Shmuel said: It negates the earlier days. The Gemara explains: Even according to Reish Lakish, who says that becoming impure during the naziriteship for his son does not negate the days of his naziriteship, there it is referring to a case of two distinct terms of naziriteship, a standard one for himself and another for his son. But here it is one naziriteship, since the days he observes for the growth of his hair complete his naziriteship.

§ Rav Ḥisda said: All concede that if the hair was consecrated during the sprinkling of the blood, he has no means of remedy. That is, if the nazirite had completed his term and brought his offerings, and the blood of the offerings was sprinkled, and he then became impure before shaving, he has no way to shave or to render wine permitted to himself. It has not been permitted through the offerings he brought because he has become impure, and he cannot bring other offerings for this purpose since one may not bring two sets of offerings for the same term of naziriteship.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rav Ḥisda state this halakha? If one says that it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, this cannot be, since Rabbi Eliezer said that shaving is indispensable to the completion of naziriteship. The impurity is therefore contracted within the full term of his naziriteship, in which case it would not make sense that he has no remedy; but let it instead negate his days of naziriteship, and he will observe them again, after which he will shave. Rather, perhaps Rav Ḥisda spoke in accordance with the opinion of the Rabbis; didn’t they say that shaving is not indispensable to the completion of naziriteship, which means his impurity occurred when he was no longer a nazirite? The Gemara answers: Actually, Rav Ḥisda ruled in accordance with the opinion of the Rabbis, and what is the meaning of: He has no means of remedy? It means: He has no means of remedy for the mitzva of shaving, i.e., he cannot fulfill the mitzva of shaving in purity as required.

§ Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: A nazirite whose days of naziriteship are completed but who has yet to bring his offerings is flogged for the contracting of impurity if he becomes impure from a corpse, like any nazirite who becomes impure, but he is not flogged for the act of shaving, nor for the drinking of wine. The Gemara asks: What is different with regard to impurity that he is flogged for it? It is as the verse states: “All the days that he has consecrated himself unto the Lord he shall not come near to a dead body” (Numbers 6:6). The additional word “all” comes to include the days after the completion of his naziriteship and teaches that they are like the days before its completion with regard to the prohibition against contracting impurity from the dead. Therefore, he is liable to receive lashes.

The Gemara asks: If so, let him also be liable to receive lashes for shaving, since the Merciful One states in the Torah: “All the days of his vow of naziriteship there shall no razor come upon his head” (Numbers 6:5). Here too, the word “all” should render the days after the completion of his naziriteship like the days before its completion. And furthermore, with regard to wine as well, the verse states: “All the days of his naziriteship, from anything that is made of the grapevine, from the pressed grapes even to the grapestone, he shall not eat” (Numbers 6:4). Once again, the word “all” should render the days after the completion of his naziriteship like the days before its completion with regard to drinking wine. What is the reason for the difference in halakha between contracting impurity on the one hand, and shaving and drinking wine on the other?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נטמא בימי בנו. אסיפא דמתני' קאי דקתני מניה את שלו ומונה את של בנו:

ר' יוחנן אומר סותר אף שלו דכיון דהפסיק באמצע נזירות והתחיל למנות את של בנו כוליה נזירות אריכתא היא וקרינן בכוליה והימים הראשונים יפלו. אבל ברישא מודה ר' יוחנן דאינו סותר הכל כיון דכבר השלים את שלו וכן בסיפא אם נטמא בימי השלמה שלו:

נטמא בימי צרעתו. אמר הריני נזיר ק' יום והתחיל למנות ונצטרע ואמרי' לקמן דימי חלוטו אינן עולים וגם אינן סותרים וכשטיהר מצרעתו יגלח ויביא קרבן מצרעתו וישלים ימי נזירות שהפסיק ר' יוחנן אומר סותר כיון שנטמא קודם שהשלים ימי נזירות [נזירות] אריכתא היא:

וצריכא לאשמועינן פלוגתייהו בתרוייהו:

נטמא ביום גידול שער כגון סתם נזיר שנצטרע וביום טהרתו מגלח ומביא קרבנותיו וצריך למנות עוד ל' יום לגדול שער מלבד הימים הראשונים שמנה קודם שנצטרע לפי שאין תגלחת פחות מל' יום. וכן אם גלחהו לסטים אחר שמנה קצת צריך למנות ל' יום לגידול שער אם נטמא אחר שהשלים ל' יום נזירותו קודם שהשלים ימי גידול שער פליגי רב ושמואל. והא דנקט ביום גידול שער. ולעיל נקט בימי צרעתו לפי שא"א שלא יהיה בצרעת יותר מיום א' אבל הכא אפשר שאין גידול שער אלא יום א' כגון שנצטרע או שגלחוהו לסטים ביום הראשון:

התם שתי נזיריות שלו ושל בנו. וכן נזיר לחוד וצרעת לחוד:

הכל מודים שאם קדש שער בדם אין לו תקנה הכל מודים רב ושמואל דפליגי בניטמא ביום גידול שער שאם (גדל) [קדש] שער בדם. כלומ' שנזרק דם קרבנותיו בעוד שערו קדוש דהיינו קודם גילוח כדכתיב וקדש ראשו ביום ההוא דגידול שער מקרי קדושה:

אין לו תקנה. קס"ד שלא יוכל לגלח וליטמא למתים לעולם. דכיון שניטמא אחר זריקת הדם קודם שגילח לא יוכל לגלח קודם הבאת קרבן אי אליבא דר' אליעזר כיון דאמר תגלחת מעכבת דאפי' הביא קרבנותיו אסור לשתות יין וליטמא למתים עד שיגלח דאמרי' לקמן פ' ג' מינין אם משנזרק עליו א' מן הדמים נטמא ר"א אומר סותר הכל ופריך לקמן והא אמר ר' אליעזר כל לאחר מלאת אינו סותר ומשני מאי סותר קרבנותיו ולאחר ז' יביא קרבנותיו:

תוך מלאת הוא ולסתור ולאו דוקא תוך מלאת אלא הוי כמו נטמא קודם הבאת קרבנותיו שסותר ז':

הא אמרי' תגלחת לא מעכבא. ואחר הבאת קרבנותיו מותר לשתות יין וליטמא למתים אפי' לא גלח:

אין לו תקנה למצות גילוו דכיון שהביא קרבנותיו נסתלק נזירותו בלא גילוח ואפי' אם יגלח עיקר מצות גילוח דקרא באדם טהור. ואינו סותר כדי לקיים מצות גיליח בטהרה ובהא מודו רב ושמואל:

נזיר שכלו לו ימיו ששילמו ימי נזירותו ועדיין לא הביא קרבנותיו לוקה על הטומאה אע"פ שאינו סותר אפי' מדרבנן אלא ביום ל"א אבל ביום ל"ב אינו סותר אפ"ה לוקה. דאמר קרא כל ימי הזירו לה' על נפשות מת לא יבוא וכל לרבויי אפי' ימים שלאחר מלאת ואמר רחמנא וטמא ראש נזרו ימי שנזירות תלוי בראשו. כלומר ששלמו ימי נזירתו ואין לו נזיר עתה אלא בראשו שלא גלח עדין מוזהר על הטומאה. ומי' אם הביא קרבנותיו לא מחייב למ"ד תגלחת לא מעכבא. ומקרי שפיר נזיר תלוי בראשו אע"פ שלא הביא קרבנותיו לפי שאין בגופו לעשות אלא תגלחת:

אמר רב יום שבעים עולה לכאן ולכאן. אם נולד לו בן עד יום ע' ויום ע' בכלל יום לידת הבן עולה לכאן ולכאן. כיצד נולד לו בן יום ע' אותו היום עולה לו לשנים ותחלתו קודם שנולד לו הבן עולה לנזי' כאלו השלי' ע'. וסופו עולה לו לנזירות בנו ומונה ל' יום עד יום (זה) [ק'] ומגלח ביום ק' דהיינו ל"א לנזירות בנו ויום ק' לנזירותו הוי כמו יום ק"א דכיון דיום ע' עולה גם לנזי' בנו חשוב כשני ימים לענין נזירותו. והיינו טעמא משום דמדאורייתא מותר לגלח ביום ק' דמקצת היום ככולו. ומדרבנן הוא דאצטריך לאתנני [עד] יום ק"א והכא אוקמו' אדאורייתא ולאידך פירושא יום ע' מתחיל נזי' בנו ומגלח יום ק' שהוא יום ל"א לנזי' בנו ומשלים ל' לנזירותו נמצא שהרויח יום א'. ולפי' קמא תימא הוא שיום א' באמצע עולה לו לשנים:

אתגורי אתגור. וה"ל למתני הרויח יום א'. בדין הוא דלא ליתני עד ע' לא הפסיד אלא הו"ל לשנות עד ע' הרויח. אלא משום דקתני סיפא אחר ע' סותר שהוא מפסיד קתני רישא נמי לא הפסיד ולאו דוקא אלא אף מרויח הוא:

ת"ש מסיפא נולד לו אחר ע' סותר. ולרב אם נולד לו ביום ע"א אמאי סותר הרי מובלע נזי' בנו בתוך הק'. ותימה לרב לא היו מובלעים ימי נזירות בנו בתוך ימי נזירותו דימי נזירותו שלמי ביום צ"ט כיון דיום ע"א עולה לב' ימים לנזירותו וימי נזירות בנו לא שלמי עד יום ק'. וי"ל דמ"מ נזי' בנו מובלע בתוך מאה יום שהזכיר בנזי'. ועי"ל הא דאמר רב דעולה לשנים אז לא יהיו מובלעים ימי נזירות בנו בימי נזירותו. ועל כרחיך אז לא יעלו לשנים. ולכך אמרי' דאינו עולה לשנים ואז יהיו מובלעים. ולאידך פירושא פריך שאם נולד ביום ע"א אינו מפסיד כלום:

מאי אחר אחר אחר כגון שנולד לו ביום ע"ב:

אלא ש"מ אחר אחר ממש ומתני' ליתא לדרב כלו' לית לה להא דרב:

ורב כמאן אמרה לשמעתיה דאית ליה דיום א' עולה לב' ימים אליבא דמאן (א"ר) [אילימא] כאבא שאול דתנן הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזרת ז' דאמ' במ"ק ג' לבכי וז' להספד ול' לגיהוץ. וכיון שמנה ג' ימים החמורים קודם הרגל בטלה הימנו גזרת ז' ח' ימים בטלה הימנו גזרת ל' דכיון דנהג יום א' דין ל' יום קודם הרגל נתבטלו. ומותר לספר ערב הרגל מפני כבוד המועד:

ואם לא ספר ערב הרגל. לא חש לכבוד המועד אסור לספר אחר הרגל עד מלאת לו ל' יום:

וקידש שיער בדם אין לו תקנה כו׳ לא יכולתי לעמוד על פתרונם:

נטמא ביום גידול שער. כגון סתם נזיר שנצטרע וביום טהרתו מגלח ומביא קרבנותיו וצריך למנות עוד שלשים יום לגדול שער מלבד הימים הראשונים שמנה קודם שנצטרע לפי שאין תגלחת פחות משלשים יום. וכן אם גלחוהו לסטים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ואפילו לר' יוחנן דאמר סותר כל היכא דקאי בנזירותו עדיין לא השלים כל הנזירות שקבל. וכן אם נטמא בימי צרעתו עדיין לא השלים נזירותו לפי שימי חלוטו אין עולין לו. גידול שער הא משלם נזירות הוא. כבר השלים כל הנזירות שקבל ובהא מודה ר' יוחנן דלא סתר. וא"ת אמאי מיגרע מנטמא יום מאה ואחד שהוא יום התגלחת ואיכא למיגזר אטו נטמא ביום שלשים דסתם נזירות שגם הוא יום תגלחת כדפרישית בפרק קמא. ואף על גב שכבר השלים כל נזירותו הוא סותר שלשים. ויש לומר התם אינו סותר כי אם מדרבנן ואינו סותר הכל כי אם שלשים יום ואינו מביא קרבן טומאה. והכא מיירי לענין סתירה דאורייתא לסתור הכל ולהביא קרבן טומאה. תוספי הרא"ש ז"ל:

ומהדרינן לעולם אליבא דרבנן ומאי אין לו תקנה למצות גילוח. פירוש לקיים גילוח כמצותו לדעת שהוא מותר ביין ובטומאה ולא יסתור עוד ולא יביא קרבן טומאה. אבל מצות גילוח הפסיד דמצות גילוח ליתן שערו תחת הדוד ולכשיטהר אין שום דוד של שלמים לפניו. ויש מפרשים דעיקר מצות גילוח כי כתיב באדם טהור כתיב.
והאי הכל מודים בדוחק יש ליישבו דאי אמרת דמר' אליעזר ורבנן קאמר אי ר' אליעזר הא יש לו תקנה שיסתור שבעה ויגלח. ואי אמרת הכל מודים רבנן דמודו לר' אליעזר מאי הכל. ואי אמרינן דלר' יוחנן וריש לקיש קאי מה שייך הא בפלוגתייהו. ויש מפרשים דקאי ארב ושמואל דאיפליגו בנטמא ביום גידול שער אם סותר. הכא מודו דכיון דהביא קרבנותיו נסתלק מנזירות ומותר לשתות יין בלא תגלחת ונתבטל מצות גילוח. שיטה:

לוקה על הטומאה. אף על פי שאינו סותר אפילו מדרבנן אלא ביום שלשים ואחד אבל ביום שלשים ושנים אינו סותר אפילו הכי לוקה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

תד"ה אליבא דמאן. והאי יסתור דהכא ע"כ ל"ד דהא אר"א בפרק דלקמן דנטמא ביום שלשים דאינו סותר אלא שבעה. כצ"ל:

תוס' ד"ה לוקה כו' או ביום ל'. ע' לעיל דף ו ע"א תד"ה נטמא ולקמן דף טז ע"ב ד"ה נטמא:

(יד ב) נטמא ביום גידול שער וכו'.—בפי' המיוחס לרש"י יש שני לשונות, ושניהם אינם מחוורים. ועוד יש פירוש שלישי להרמב"ם (נזירות פ"ו ה"ה), וגם הוא אינו מחוור. אבל מתוך הירושלמי בפרקין ה"י יוצא, דימי גידול שער היינו כגון שאמר "הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום", ונולד לו בן ביום תשעים, שדינו להניח את שלו ומונה את של בנו, כמו ששנינו לקמן (טו ב), וכשיגמור שלשים של בנו חוזר ומונה עוד שלשים יום: עשרה כדי להשלים מאה יום של נדרו, ועוד עשרים יום לשיעור גידול שער, שאין תגלחת פחות משלשים יום, וזה כבר גילח לאחר שמנה שלשים של בנו, והיינו דתנן התם "לאחר שבעים סותר עד שבעים שאין תגלחת פחות משלשים יום"^*כ"ה גי' רמב"ם בפיה"מ שם ובהל' נזירות פ"ד ה"ד ועיקר. אבל דברי הפי' המיוחס לרש"י וכן פי' התוס' (לעיל יד ב) אינם מחוורים.. ואם נטמא בעשרה ימים ראשונים, שהם מעיקר נזירות - הכל מודים שסותר כל המאה כמבואר בירושלמי שם^*וכ"ה דעת הראב"ד בהל' נזירות פ"ד ה"ג, ודלא כשיטת רמב"ם שם.. אבל אם נטמא בעשרים יום האחרונים, שאינם מעיקר נזירות, אלא כדי להשלים שיעור גידול שער בזה נחלקו רב ושמואל. (וכעין זה פי' התוס' כאן ד"ה נטמא אלא שביארו באופן אחר: כגון שגילחוהו ליסטים בתוך ימי נזירותו, מפני שבמשנה דלקמן, טו א, יש להם פירוש אחר, וכמו שרמזנו למעלה).

נטמא בימי צרעתו. היה נזיר ונצטרע ובימי צרעתו נטמא למתים: ר' יוחנן אמר סותר. את הקודמין דהא אכתי קאי בנזירות הואיל דכי נתרפא מצרעתו משלים מה שכבר מנה קודם שנצטרע: ריש לקיש אמר אינו סותר. דימי צרעת לחוד הואיל ואין עולין לו למנין ימי נזרו והימ''ן שונה להני תרתי דרבי יוחנן וריש לקיש בטעמא אחרינא ואף המור''ה חז''ר להיו''ת כדבר''י הימ''ן דבין כי נטמא בצרעתו ובין בנזירות בנו דההוא אידך נזירות נזיר מאה מיירי לפי שלא מצינו גידול פחות משלשים והואיל ובתרוייהו צריך לגלח דלכי נתרפא מצרעתו נמי צריך לגלח הילכך לא מיתוקם אלא בנזירות מאה: נטמא ביום גידול שער. כגון שקיבל עליו נזירות מאה יום וכי מנה שבעים נצטרע וכי נטהר גילח תגלחת לצרעת ואכתי פשו מן המאה שלשים יום דאית בהו גידול שיער ונטמא ביום גידול שער היינו ביום מאה שבו שלם גידול שיער שלו דברי הכל סותר השלשים שאחר הצרעת אבל באם סותר שבעים שלפני הצרעת פליגי: רב אומר אינו סותר. דאפי' לרבי יוחנן דאמר נטמא בימי בנו דסותר כל נזירות התם בנזירות קאי להכי מצי סתר לנזירות נמי אבל הכא כיון דנטמא ביום מישלם גידול שיער כבר שילם נזירותו ולית ליה כח למסתר דלפני צרעת: ושמואל אמר סותר. את הכל אפי' ע' קמאי: שם נזירות אחת היא. [אבל] מנין שלו ומנין של בנו תרי נזירות מיתקרו ל''א נטמא ביום גידול כגון דאמר הריני נזיר והתחיל ומנה עד עשרים יום ונטמא וסתר את הכל והתחיל למנות נזירות אחרת ומנה עשרה ימים בטהרה ואח''כ נטמא באחד מכל עשרים יום הנותרין להשלים לנזירות: רב אמר אינו סותר. הללו עשרה דאפילו לרבי יוחנן דאמר סותר הני מילי היכא דקאי בנזירות גמור אבל האי דלא איטמי אלא בימי גידול שיער דמשלם נזירות הוא דלכי מצרפי הני עשרה לעשרים קמאי הוו להו שלשים והלכך האי דאהדר איטמי מעשרה ואילך לא הוי אלא תשלומי נזירות ואפי' ר' יוחנן מודה דאינו סותר להנך עשרה אלא כיון דהזה שלישי ושביעי מתחיל למנות מעשרה ואילך עד שלשים: ושמואל אמר סותר אפילו לר''ל כו'. אבל הכא חדא נזירות והא דאמרינן מישלם נזירות הוא לא איריא דכיון דסתרו הראשונים שוב אי אתה יכול לצרף עמהן הללו ולומר שלשים הן: הכל מודים שאם קידש שיער בדם. ביום ל''א צריך להביא קרבנותיו ולהתגלח אחר קרבנותיו אם כבר נזרק הדם כשנטמא ועדיין לא גילח שאין לו תקנה להתירו כיון דלמנות פעם אחרת ולהביא קרבן אחר אי אפשר דקרבן אחד הוא מביא ולא שני קרבנות וכבר הביא קרבן אחד ואין עולה לו דהא כבר נטמא לפיכך אין לו תקנה והא דקתני קידש לישנא דקרא נקיט דכתיב וקדש את ראשו (במדבר ו): כיון דאמר תגלחת מעכבת. לשתות ביין בתוך מלאת קרינא ביה לסתור מה שמנה ולייתי קרבן אחר: אלא אליבא דרבנן. דפליגי עליה בפרק ג' מינין (לקמן דף מז.) ואמרי כיון שזרק עליו אחד מן הדמים נטהר: למצות גילוח. דלא יהא תגלחת בטהרה כמצותו לעולם שהרי אינו יכול לסתור ולמנות נזירות אחרת שהרי לאחר מלאת נטמא הילכך אין לו תקנה לגלח בטהרה אלא מגלח בטומאה: נזיר שכלו לו. ימי שלשים נזירות סתם ולנזירות מרובה כל ימים שהזיר ולאחר מלאת שצריך להביא קרבנותיו נטמא לוקה על הטומאה ואינו לוקה על התגלחת אבל אינו לוקה אם גלח קודם שהביא קרבנותיו או שתה יין קודם שהביא קרבנותיו: דאמר קרא כל ימי הזירו לה'. דכתיב כל דלא צריך וכתביה ואמר כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לרבות ימים כו': כל ימי נדר נזרו תער וגו' כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין וגו'. ולילקי נמי אתרוייהו:

נטמא בימי צרעתו. אמר הריני נזיר מהיום והתחיל למנות נזירות [שימי] חלוטו אינו עולה לנזירות וגם אינו סותר כדלקמן בפרק מי שאמר (דף יז:) ונטמא במת בימי חלוטו לר''ל אינו סותר הימים הראשונים שמנה לנזירותו קודם ימי צרעתו וכשיטהר מצרעתו יגלח ויביא קרבנות מצורע ויחזור וישלים מנין נזירות כמו שפסק ור' יוחנן אומר סותר דהא בנזירות קאי ועדיין לא מנה המאה ולכשיטהר מצרעתו צריך למנות כל ימי נזירותו: וצריכא. לאשמועינן פלוגתייהו בבנו ובצרעתו: נטמא ביום גידול שיער. פי' אמר הריני נזיר שלשים יום וכשמנה כ' מנזירותו גילחוהו ליסטים על כרחו דהשתא לא יוכל לגלח ביום שלשים לנזירות ולהביא קרבנותיו עד אחר שלשים יום מיום שגילחוהו הליסטים דאין גידול פחות משלשים יום והתחיל הל' וכשמנה עשרה סיים נזירותו שהרי תחילה מנה עשרים טרם שגילחוהו הליסטים ואלו העשרים יום האחרונים אינם רק לגדל שיער שיוכל לגלח אחר נזירותו ולהביא קרבנותיו ובהם נטמא והאי דנקט ביום גידול שיער ולא נקט בימי כדנקט לעיל בימי צרעתו לפי [שאי] אפשר שלא יהו נמשכים ימי צרעתו טפי מיום אחד אבל גידול שיער אפשר שלא יאריך עליו אלא יום אחד כגון שגילחוהו ליסטים יום שני לנזירותו דהשתא אינו מוסיף על שלשים אלא יום שלבסוף בעבור גידול שיער: התם שני נזירות. של בנו ושלו וכן נטמא בימי צרעתו נזירות לחוד וצרעת לחוד הכא חדא נזירות הוא וכן נטמא ביום שהוא טהור חד נזירות הוא: אמר רב חסדא הכל מודים שאם קידש שיער בדם. פירוש אם לאחר שנזרק הדם נטמא קודם שגילח וקורא קידוש שיער שלא גילח כדכתיב וקידש ראשו שפירושו יתחיל לגדל ראשו: אין לו תקנה. קס''ד שלא יוכל עולמית לשתות ביין ולגלח כיון שהביא כבר קרבנותיו וכיון דנטמא קודם שגילח ובלא הבאת קרבן לא יוכל לגלח: אליבא [דמאן] אי אליבא דר' אליעזר כיון דאמר תגלחת מעכבו. לשתות יין תוך מלאת הוא כלומר הרי הוא כאילו נטמא קודם הבאת קרבנותיו שהוא בתוך מלאת ולסתור כלומר יחזור ויביא קרבנות כדתנן פרק ג' מינין (לקמן דף מז.) מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר' אליעזר אומר סותר את הכל ופריך בגמרא והאמר ר' אליעזר כל אחר מלאת [שבעה] סותר ומשני מאי סותר קרבנותיו ולאחר [שיטהר] יביא קרבנותיו והאי יסתור דהכא ע''כ לאו דווקא דנטמא ביום שלשים דהא א''ר אליעזר בפירקין לקמן (דף טז:) דאינו סותר [אלא שבעה]: אלא אליבא דרבנן האמרי דתגלחת לא מיעכבא. לשתות ביין וכיון שהביא קרבנות מותר לטמאות ולשתות בלא תגלחת כלל: לעולם אליבא דרבנן ומאי אין לו תקנה למצות גילוח. דכיון שהביא כבר קרבנותיו שוב לא יביא ונסתלק ומיד מותר לשתות ביין בלא תגלחת כלל והכל מודים דקאמר רב חסדא קאי אפלוגתא דרב ושמואל דפליגי דנטמא ביום גידול שער אם סותר והכא דנטמא קודם תגלחת מודים דאינו סותר דהוי כמי שגילח כבר: נזיר שכלו לו ימיו. שמנה כל ימי נזירות ועומד ביום הבאת קרבנותיו: לוקה על הטומאה. אם נטמא קודם הבאת קרבנותיו אבל אינו סותר נזירות שמנה אחר שכלו ימיו כבר ונהי דאשכחן בפירקא דלקמן (דף טז.) ואייתי לעיל נטמא יום מאה ואחד סותר שלשים היינו דוקא יום ק''א וגזרינן אטו יום שלשים דהוי יום תגלחת דאורייתא כדתנן פרק קמא (לעיל דף ה:) אבל ביום מאה ושנים אינו סותר או ביום שלשים ואחד אינו סותר: שאני הכא דאמר. לענין טומאה דאמר רחמנא וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו שכבר שלמו אלא אין לו עדיין נזירות אלא בראשו שלא גילח אז לוקה על הטומאה דכתיב וטמא [ראש נזרו] ומיהא אם נטמא אחר שהביא קרבנותיו לא מחייב למ''ד תגלחת לא מעכבא דהך דרשא לא מתוקמא אלא קודם הבאת קרבן ומיקרי שפיר נזירות תלוי בראשו אע''פ שעדיין לא הביא קרבנותיו לפי שאין בגופו לעשות . אלא תגלחת אבל אם שתה יין או גילח לא מחייב דהא ליכא בהו קרא כמו גבי טומאה:

נזיר יד ע"ב - טקסט הדף

דף יד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד