נזיר טו ע"א

שאני הכא דאמר רחמנא {במדבר ו-ט} וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו מיתיבי נזיר שכלו לו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים ה''ז סופג את הארבעים תיובתא:
מתני' הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום לאחר שבעים סותר שבעים שאין תגלחת פחות משלשים יום:
גמ' אמר רב יום שבעים עולה לכאן ולכאן תנן נולד לו עד שבעים לא הפסיד כלום ואי סלקא דעתך עולה לכאן ולכאן איתגורי מיתגר אלא בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ומשום דקתני סיפא אחר שבעים סותר שבעים קתני רישא שבעים ת''ש מסיפא נולד אחר שבעים סותר שבעים מאי אחר אחר אחר אבל אחר ממש מאי הכי נמי דלא סתר אי הכי מאי איריא דתני נולד עד שבעים לא הפסיד כלום אפי' אחר שבעים נמי הא אמרת לא סתר אלא ש''מ אחר ממש וכן מתני' לרב שמע מינה ורב כמאן אמרה לשמעתיה אילימא כאבא שאול דתנן הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה שמנה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שלשים ומותר לספר ערב הרגל ואם לא סיפר ערב הרגל אסור לספר אחר הרגל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

ומשנינן: שאני הכא גבי טומאה שהוא לוקה, כיון דאמר רחמנא: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו", ומלמד הכתוב:

טומאת מי שנזרו אינו תלוי לו אלא בראשו - דהיינו שעדיין לא הביא קרבנותיו ולא גילח ^[1] - טומאה היא, אבל גילוח שער ושתית יין אין לוקה עליהן כשאין נזרו תלוי לו אלא בראשו, שהרי לא נאמר בהן כמו שנאמר בטומאה.

מיתיבי:

נזיר שכלו לו ימיו, הרי זה אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים, ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים, הרי זה סופג את הארבעים.

ומסקינן: אכן תיובתא!

מתניתין:

האומר ^[2] הריני נזיר לכשיהא לי בן, ונזיר מאה יום:

התחיל למנות את שלו ונולד לו בן, ועליו להפסיק ממנין נזירותו שלו ולהתחיל את של בנו, היות וקיבל את של בנו תחילה, וכפי שנתבאר במשנה הקודמת - אם נולד הבן עד שבעים יום [ויום שבעים בכלל] מהיום שהתחיל למנות את נזירותו שלו, ונמצא שיש בזמן שנותר לו מהנזירות שלו כדי שיעור ניהוג סתם נזירות שקיבל עליו לכשיוולד לו בנו -

הרי זה לא הפסיד כלום במה שקיבל על עצמו נזירות בנו, ואינו צריך להוסיף כלום על נזירותו הקודמת, אלא שתי הנזירויות מובלעות זו בזו, כך, שהימים הנותרים עולים לו הן להשלמת נזירותו והן לנזירות בנו. ^[3] אבל אם נולד הבן לאחר שבעים יום מתחלת מנין נזירותו שלו, שאין במספר הימים הנותרים לתשלום הנזירות שלו כדי שיעור ניהוג סתם נזירות שקיבל על בנו ^[4] -

הרי זה סותר, ^[5] כלומר: מניח את נזירותו שלו ונוהג את נזירות בנו, ורק כשיסיים את נזירות בנו, אז יחזור להשלמת נזירותו שלו ויביא בסופה שני קרבנות ויגלח אחת.

והטעם: משום שאין תגלחת [כלומר: שיעור נזירות שבסופה תגלחת] ^[6] פחות משלשים יום.

כלומר: כיון שאמר "הריני נזיר לכשיהא לי בן" הרי חייב הוא לנהוג נזירות בשביל בנו שלשים יום, שזה הוא השיעור הפחות שבנזירות, ונמצא שאם נולד הבן לאחר שבעים אין ימי נזירות בנו מובלעים בימים שנותרו לנזירותו שלו, כי נזירות בנו היא שלשים יום, ועד לסיום נזירותו שלו לא נותר אלא פחות משלשים יום, וכל כי האי גוונא אין הנזירויות חופפות.

גמרא:

שנינו במשנה: הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר, נולד עד שבעים לא הפסיד כלום:

מי שקיבל עליו נזירות של מאה יום, יכול הוא להביא קרבנותיו ולגלח ביום שנשלם נזירותו דהיינו ביום המאה, משום ד"מקצת היום ככולו", ואולם לכתחילה אין הוא מביא קרבנותיו עד יום המאה ואחד, וכפי שנתבאר בסוגיא לעיל דף ה ב לשיטת רב מתנא; ודין זה שאינו מגלח לכתחילה ביום השלמת הנזירות, מדרבנן הוא לשיטת התוספות בסוגייתנו. ^[7]

אמר רב: אם נולד הבן ביום השבעים עצמו:

יום השבעים עולה לו מקצתו הראשון לכאן דהיינו לנזירות מאת הימים, ונחשב כאילו כבר מנה שבעים יום ש"מקצת היום ככולו", ^[8] וסוף אותו יום שבעים עצמו עולה לו גם לכאן דהיינו לנזירות בנו, להחשיב את מקצת יום השבעים כיום הראשון של נזירות בנו, ^[9] וכשיעברו עשרים ותשע יום נוספים, דהיינו ביום התשעים ותשע לקבלת הנזירות שלו, יסתיים מנין ימי נזירות בנו -

ולפיכך: כשם שאת קרבנותיו על נזירות בנו מביא הוא לכתחילה ביום המאה לקבלת הנזירות שלו, שהרי הוא יום השלשים ואחד למנין ימי נזירות בנו [שהחלו לדברי רב ביום השבעים], יכול הוא להביא באותו יום אף את הקרבנות של נזירות מאת הימים, ^[10] ואף שלכתחילה היה צריך להביאם רק למחרת דהיינו ביום המאה ואחד לנזירותו. ^[11]

מקשה על כך הגמרא, והרי תנן במשנתנו: נולד לו בן עד שבעים ויום שבעים בכלל, לא הפסיד כלום במה שהוסיף להזיר את עצמו בשביל בנו, כי הנזירויות חופפות.

ואי סלקא דעתך שאם נולד הבן ביום השבעים הרי יום זה "עולה לכאן ולכאן", ואם כן יכול הוא להביא אף את קרבנות נזירותו שלו ביום המאה, הרי נמצא שעל ידי תוספת הנזירות שקיבל על עצמו בשביל בנו לא רק שלא הפסיד מאומה להוסיף נזירות על עצמו, אלא שאף איתגורי מיתגר [מרויח הוא] -

כי אם לא היה מקבל נזירות בהולדת בנו, היה צריך להמתין עם קרבנות נזירותו עד יום המאה ואחד, ועד שייזרק עליו אחד מן הדמים ביום המאה ואחד אסור הוא בכל דיני נזירות; ואילו משהוסיף לידור משום בנו, יכול הוא - לדעת רב - להקריב קרבנותיו כבר ביום המאה ולהפקיע נזירותו מעליו.

והיות ושנינו "לא הפסיד כלום" ולא שנינו: "הרויח בלידת הבן הרי משמע דלא כרב!?

ומשנינן: אלא אכן בדין הוא דלא ליתני במשנתנו "עד שבעים" דלא הפסיד, היות ואם נולד ביום שבעים עצמו הרי לא די שלא הפסיד אלא אף הרויח, וכדרב, והיה לו לתנא לומר שביום שבעים הרויח.

ומשום דקתני סיפא: אחר שבעים "סותר", דהיינו שאין הנזירויות חופפות "והפסיד" בקבלת נזירות בנו - לפיכך קתני נמי ברישא: עד שבעים לא "הפסיד" כלום, ואף שביום שבעים עצמו לא די שלא הפסיד אלא הרויח.

תא שמע דלא כרב מהסיפא של משנתנו:

נולד אחר שבעים הרי זה סותר ומונה שתי נזירויות נפרדות, ומבואר שאם נולד הבן ביום שבעים ואחד אין נזירות בנו מובלעת בהשלמת הנזירות שלו - ותיקשי לרב הסובר שאפשר להחשיב יום אחד לכאן ולכאן, שאם כן נמצא שאף אם נולד הבן ביום שבעים ואחד הנזירויות חופפות ואינו מפסיד כלום -

שהרי יום השבעים ואחד עולה תחלתו לנזירותו שלו, וסופו לנזירות בנו [לדעת רב], ונמצא שנזירות בנו מסתיימת ביום המאה של הנזירות שלו, שהוא יום השלשים של נזירות בנו [מאחר שאתה אומר שיום הראשון של נזירות בנו הוא יום השבעים ואחד], ונמצא שאינו מפסיד כלום אלא שתי הנזירויות חופפות, היות ומובלעת נזירות בנו בתוך נזירות שלו!? ^[12]

ומשנינן: מאי "אחר" שבעים דמתניתין דקתני: סותר -

לאו היינו אחר ממש, אלא "אחר אחר שבעים", כלומר: רק אם נולד ביום השבעים ושנים אז הוא סותר ומפסיד.

ומקשינן עלה: אבל אם נולד אחר שבעים ממש דהיינו ביום שבעים ואחד מאי יהיה דינו? הכי נמי ד - לפי דבריך - לא סתר!?

אי הכי, מאי איריא דתני במשנתנו "נולד עד שבעים לא הפסיד כלום", והרי אפילו אחר שבעים דהיינו ביום שבעים ואחד נמי הא אמרת דלא סתר!?

אלא שמע מינה: אחר שבעים ששנינו שהוא סותר היינו אחר ממש, ומשום דיום השבעים ואחד אינו עולה אלא לנזירות שלו ואינו עולה לנזירות בנו שאין יום אחד עולה לכאן ולכאן, ונמצא תחילת מנין נזירות בנו היא ביום השבעים ושנים, ומסתיימת ביום המאה ואחד, ואינה מובלעת בהשלמת הנזירות שלו, ולכן הוא סותר ומפסיד למנות נזירות נפרדת לבנו.

וכן הוא ודאי דמתניתין לרב שמע מינה, כלומר: ^[13] ממשנתנו יש סתירה לרב הסובר שיום הלידה עולה לכאן ולכאן, ולדעת משנתנו יום הלידה נגרר כולו אחר ימים שעברו, ואין הוא נחשב תחילת נזירות לנזירות בנו. ^[14]

ורב - הסובר: יום שבעים עולה לכאן ולכאן, דלא כמשנתנו - כמאן אמרה לשמעתיה [וכדעת מי הוא סובר]?

אילימא כאבא שאול.

דתניא:

מי שמת לו מת, הרי הוא נוהג אבילות שבעה ימים מיום קבורת מתו, והוא נקרא כאן "גזירת שבעה", ועד שלשים יום מקבורת מתו עדיין הוא אסור ברחיצה, בתכבוסת, בגיהוץ ובתספורת, והוא נקרא כאן "גזירת שלשים".

הקובר את מתו שלשה ימים ^[15] קודם לרגל היינו שחל הרגל מיום הרביעי ואילך, בטלה הימנו גזירת אבילות של "שבעה", ואינו מבטל גזירת שלשים כיון שעדיין לא החל בה. ^[16]

ואם קבר את מתו שמונה ימים קודם לרגל היינו שחל הרגל מיום התשיעי ואילך, וכבר חל עליו בערב הרגל גזירת שלשים, בטלה הימנו גזירת אבילות של "שלשים". ^[17] ומותר - זה שקבר את מתו שמונה ימים קודם לרגל - לספר את ראשו בערב הרגל.

ואם לא חשש לכבוד הרגל ולא סיפר ערב הרגל, הרי זה אסור לספר אחר הרגל ^[18] הואיל ולא חילק כבוד לרגל.

הערות

^[1] א. כלומר: לדעת הסובר שזריקת אחד מן הדמים בלבד היא שמעכבת, מיקרי "נזרו תלוי לו בראשו" עד שיביא קרבן אחד, ולדעת רבי אליעזר שאינו מותר עד שיגלח מיקרי "נזרו תלוי לו בראשו" עד שיגלח. וביארו התוספות: "ומיקרי שפיר נזירות תלוי בראשו אע"פ שעדיין לא הביא קרבנותיו [לדעת חכמים], לפי שאין בגופו לעשות אלא תגלחת". ב. יש מן האחרונים שפירשו את הסוגיא [שלא להידחק כדברי התוספות], על פי שיטת הרמב"ם [נזירות ח א] וכפי שפירשה בחידושי מרן רי"ז הלוי שם, שאפילו לפי חכמים הסוברים שפקעה הנזירות בזריקת אחד מן הדמים, מכל מקום משום מצוה אסור הוא בכל איסורי הנזירות עד אחר המעשים כולן, ראה שם. ולפי זה ביאור הסוגיא הוא, דבתחלה סלקא דעתין שרבי יוסי ברבי חנינא מדבר קודם שנזרק עליו אחד מן הדמים, ועל זה מקשה הגמרא כדמקשה אליבא דהתוספות. ותירוץ הגמרא "שאני הכא דכתיב וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו", היינו לומר, שאין כוונת רבי יוסי ברבי חנינא קודם שנזרק עליו אחד מן הדמים, אלא במי שכבר נזרק עליו אחד מן הדמים ועדיין לא גילח ו"נזרו תלוי לו בראשו" כפשוטו, וללמד בא הכתוב, שאחר זריקת אחד מן הדמים שהוא אסור בכולן וכמו שכתב הרמב"ם, אם נטמא חייב הוא אפילו מלקות, אבל אם עבר על שאר איסורי הנזיר הרי זה אינו לוקה עליהם. ומקשה הגמרא על רבי יוסי ברבי חנינא, מהברייתא שלא חילקה בין טומאה לשאר וחייבה מלקות על כולן כאחד, דמזה נראה שאין חילוק ביניהם, וכשלוקה על הטומאה לוקה אף על האחרים, וכשאינו לוקה על האחרים אף על הטומאה אינו לוקה, ומסקינן בתיובתא, וזה הוא שפסק הרמב"ם שאחר זריקת אחד מן הדמים הרי הוא אסור בכולן, ואינו לוקה עליהם.

^[2] דברי התוספות למשנה זו נדפסו בדף יג ב.

^[3] א. כתבו התוספות "כיון דשל בנו מובלעין בתוך המאה יום עולים לשל בנו ולשלו, וישלים מאה יום ויגלח על שניהם ויביא שני ק רבנות". ומה שכתבו שיגלח אחת על שתיהן, היינו דוקא אם לא נותרו שלשים יום לתשלום נזירות מאת הימים לאחר השלמת הנזירות החופפת, אבל אם נולד הבן קודם ארבעים יום, שאחר הנזירות החופפת עדיין יש לו להשלים שלשים יום כדי שיעור תגלחת, אז יביא קרבנותיו על נזירות בנו בתום הנזירות החופפת ויגלח, ושוב יביא קרבנות על נזירותו שלו בסוף הנזירות שלו ויגלח בשנית, וראה ב"ארזי הלבנון". ב. ביאר המאירי את הטעם שהן מובלעות זו בזו וניהוג הנזירויות חופפות, "לפי שבשעה שקיבל נזירות בנו היה בדעתו שאם יוכל להבליעו בתוך נזירות המאה יעלו לו לנזירות הבן ולנזירות המאה", וכן נראה מפירוש הרא"ש. ג. ביארו התוספות, שאין דין משנתנו דומה לדין המשנה הקודמת כשאמר: "הריני נזיר כשיהיה לי בן, ונזיר" והתחיל למנות ונולד הבן, שאין הנזירויות חופפות, כי שם הרי קיבל על נזירות שלו שלשים יום בלבד ["נזיר" היינו סתם נזירות שהיא שלשים יום, ולא כבמשנתנו שקיבל מאה יום], והרי זה כמי שנולד הבן לאחר שבעים שאין הנזירויות חופפות. ואולם משכחת לה אף אם אמר "הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר" שיהיו הנזירויות חופפות, וכגון שנולד לו בן ביום שהתחיל נזירותו, כי היות והזמן שנותר מהנזירות שלו שוה לשיעור הנזירות שקיבל עליו לכשיולד בנו, הרי זה לא הפסיד כלום, וינהג נזירות אחת עבור שניהם. ד. דין זה שניהוג נזירות אחת עולה לו לשניהם, אינו אלא באופן שאת נזירות בנו הוא קיבל קודם שקיבל את נזירותו שלו, שאלמלא החפיפה היה צריך להפסיק את נזירותו ולנהוג את של בנו, וכמבואר במשנה הקודמת, אבל אם קיבל תחילה את נזירותו שלו, ונהג שבעים יום בלבד ונולד לו בן, אין הנזירויות חופפות אלא ישלים תחילה את שלו ואחר כך ינהג את של בנו, כן היא שיטת התוספות, וראה מה שכתב הרא"ש.

^[4] ובכלל דין המשנה כשנולד ביום שבעים ואחד, היות ואין נזירות בנו מתחלת אלא ביום המחרת, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא, ונמצא שאין בימים שנותרו לנזירותו כדי ניהוג נזירות של בנו.

^[5] התוספות לא גרסי "סותר שבעים".

^[6] א. כתבו התוספות: לשון תגלחת אינו מכוון, דטפי הוה ליה למימר שאין נזירות פחות משלשים יום, ונקט "שאין תגלחת" למימר מכשישלים שלשים של בנו, יחזור למניינו וישלים נזירות מאת הימים ויגלח בסוף כל המנין אחד לכולן, אבל בסוף מנין דבנו אינו מגלח, דאם כן לא יוכל להשלים אחר כך נזירות שלו, דליכא שלשים יום מנזירות. וראה בתוספות מד א ד"ה חומר שכתבו "בעינן גידול שער כדי גידול שער סתם נזירות", ומבואר ששיעור שלשים יום לגידול שער היינו כדי שיעור סתם נזירות, ונמצא שבכלל דין אין גידול שער פחות משלשים יום שאין נזירות פחות משלשים יום, ובזה מתבאר יותר לשון המשנה כאן; ובזה מתבאר גם לשונם כאן דליכא שלשים יום מנזירות, שלכאורה היה להם לומר ליכא שלשים יום של גידול שער, שהרי זה עיקר הטעם שצריך להמתין שלשים יום לגילוח שני, כמבואר בתוספות במשנה הקודמת, אלא שלמבואר הכל דבר אחד. ב. הרמב"ם [כפי שפירשו דבריו בקרן אורה וחידושי מרן רי"ז הלוי, וראה שיטה זו גם במאירי] מפרש את משנתנו באופן שאין צריך לידחק בלשון המשנה "שאין תגלחת פחותה משלשים יום", והוא: משנתנו אינה עוסקת בחפיפת נזירויות ולעולם אין הנזירויות מובלעות זו בזו, ומשנתנו באה ללמד שאין תגלחת פחותה משלשים יום דהיינו שאין גידול שער פחות משלשים יום ואין הוא ראוי לקיום מצות תגלחת אם לא שיש בין התגלחת הקודמת לתגלחת זו שלשים יום, וכשאירע שאין בהם כדי שיעור זה צריך הוא להמשיך נזירותו עד שיגדל שערו, והרמב"ם לשיטתו [כפי שנתבאר בהערות שבמשנה הקודמת] שלעולם אינו חוזר לנזירות שלו אלא אחר שגילח על נזירות בנו. ולפיכך אם נולד הבן עד שבעים יום, כך שנותרו ממנין הנזירות שלו שלשים יום כדי גידול שער, נמצא שאחר סיום נזירות בנו והגילוח שלאחריה, די לו בהשלמת נזירותו כפי שקיבל עליו ולא הפסיד כלום מעבר לקבלתו, אבל אם נולד הבן אחר שבעים יום, הרי נמצא שכאשר יסיים את נזירות בנו ויגלח, לא יהא לו די בהשלמת הימים שנותרו לו מהנזירות שלו, היות ולא יגדל שערו כדי שיעור הראוי לתגלחת, ויצטרך להפסיד ולהוסיף על ימי נזירותו שקיבל עליו כדי שיעור גידול שער, [וראה תוספת דברים בדעת הרמב"ם בחידושי מרן רי"ז הלוי בהלכות נזירות].

^[7] פירשו כאן התוספות את טעם הדין שלכתחילה אינו סומך על "מקצת היום ככולו", שהוא משום גזירה אטו אמר "הריני מקבל עלי נזירות של מאה יום שלמים", שאז מעיקר הדין אינו יכול לגלח ביום המאה, היות והתנה שיהיו "שלמים" ולא יהיה די במקצת היום. ושיטתם כאן שדין זה הוא מדרבנן אינו מוסכם, ואף בדברי התוספות עצמם יש סתירה בזה, וכפי שנזכר בהערות שבסוגיא שם.

^[8] נתבאר על פי התוספות; ויש בדבריהם חידוש, כי עד כה לא שמענו שנאמר "מקצת היום ככולו" אלא בתחילת הנזירות או בסופה, אבל לא שמענו שהמונה כמה ימי נזירות רצופים, לא נחשיב לו במנין הימים אלא את מקצת היום שבכל יום ויום; ואילו בדבריהם כאן מתבאר, שמקצת יום השבעים בלבד היא זו שעולה לו למנין ימי נזירות מאת הימים, ואף שאין כאן סוף או תחילת נזירות, שהרי אף יום השבעים ואחד הוא ממנין ימי הנזירות [אלא שהוא חופף עם נזירות בנו] ; וראה מה שכתב המאירי בד"ה ויש מתרצין; וראה היטב מה שכתב הקרן אורה לקמן, גבי יום שבעה של אבילות עולה לכאן ולכאן.

^[9] כשאר מי שמקבל נזירות בחצי היום, שהזמן שנותר עד סוף היום עולה לו ליום שלם כי "מקצת היום ככולו".

^[10] לשון התוספות הוא: "ונפקא מינה השתא שיום שבעים עולה לכאן ולכאן, שיוכל לגלח ביום המאה שהוא יום שלשים ואחד לבנו, מתוך שאותו תגלחת עולה לנזירות בנו מן הדין שהוא יום שלשים ואחד לבנו, עולה נמי אותו תגלחת גם לנזירות דנפשיה שהוא מאה יום", נראה מהלשון שאינו מביא אלא קרבן אחד לשניהם, ובודאי לא לזה נתכוונו התוספות, אלא מביא שתי קרבנות ומגלח אחת, שהרי כיון דמעיקר הדין צריך להביא שתי קרבנות כמבואר בתוספות במשנה, מהיכי תיתי נקל כאן להביא קרבן שהוא מחוייב בו מדאורייתא, שהרי לא הקילו אלא במה שאינו חייב בו אלא מדרבנן.

^[11] בפירוש הרא"ש מבואר [בפירוש אחד, שהוא על דרך פירוש התוספות], שהטעם בזה אינו משום שמתוך שמביא לקרבנות בנו מביא אף לשלו, אלא שיום השבעים מתוך שמקצתו עולה לנזירות שלו ומקצתו עולה לנזירות בנו, נחשב אותו יום לגבי הנזירות שלו כשני ימים, וממילא נשלמה נזירות שלו ביום שנשלם נזירות בנו, וכתב על זה הרא"ש שפירוש זה תמוה לומר שיעלה יום אחד לשני ימים ; וביותר מבואר בפירוש הרא"ש [שהובא לקמן בהערה] שסברא זו מועילה אפילו להקדים תשלום נזירותו לתשלום נזירות בנו. ואף דעת המאירי [בפירוש אחד שהוא על פי פירוש התוספות] שאותו יום שבעים נמנה לגבי הנזירות שלו כשני ימים, ולדעתו, אין זה דוקא להקדים הקרבנות ליום המאה אלא "שיהא יום שבעים נחשב לשני ימים, עד שאם גילח ביום תשעים ותשע יצא, והרויח יום אחד ופחתו מן המאה". ובקרן אורה כתב אף הוא כסברא זו שיום השבעים נחשב כשני ימים, אלא שהוא ארכבה אתרי ריכשי, וסברא זו אינה מועלת אלא לומר, שמתוך שהוא יום שלשים ואחד לנזירות בנו, חשוב גם יום המאה כיום ק"א לנזירות שלו.

^[12] הקשה הרא"ש: והרי לרב אין מובלעים ימי נזירות בנו בתוך ימי נזירותו, שהרי ימי נזירותו שלמו ביום התשעים ותשע, כיון שיום השבעים עולה לו לשני ימים, ואילו ימי נזירות בנו לא שלמו אלא ביום שלאחריו! ? ותירץ, שאין הדין תלוי במה שהוא נוהג נזירות בפועל אלא במה שקיבל עליו, ולפי מה שקיבל לא מסתיימת נזירותו אלא ביום המאה. והיינו דהרא"ש לשיטתו שהוא סובר: יום שבעים עולה לשני ימים לגבי הנזירות שלו, ואפילו במקום שנזירות בנו לא מסתיימת באותו יום [ואולם צריך ביאור, שהרי גם הרא"ש לא הקיל בזה אלא לגבי דין הקרבנות שהוא רק מדרבנן, כמפורש בדבריו, וראה קרן אורה בשם השיטה מקובצת, ומה שכתב על זה בקרן אורה] ; אבל בתוספות כאן מפורש, שבכי האי גוונא לא הוקדם יומו כלל, וצריך לכתחילה להביא ביום מאה ואחד את קרבנותיו.

^[13] לשון נזיר משונה; והרא"ש גרס: ומתניתין ליתא לדרב, כלומר: לית לה להא דרב.

^[14] א. כתבו התוספות: שאין מסקנת הגמרא כאן שאין יום הלידה עולה לכאן ולכאן, סותרת את מה שכתבו התוספות במשנה, שאם נולד הבן באותו יום שהתחילה הנזירות שלו, אינו מונה שתי נזירויות היות ומובלעים ימי נזירות בנו בנזירותו שלו, הרי שהיום הראשון של הנזירות שלו עולה לכאן ולכאן. ומשום דודאי כיון דהוא תחילת נזירות לזה כמו לזה, למה יעלה לאחד יותר מלשני, אבל ביום השבעים שהוא התחיל את הנזירות שלו כבר זה ימים רבים, סברא הוא דיום הלידה נחשב ונגרר אחר הימים שעברו, דהיינו לנזירות שלו, ונזירות הבן תתחיל לאחר יום הלידה. ב. הקשו התוספות: הרי בסוגיא לעיל ו א מבואר במי שנוזר שתי נזירויות ומונה אותן האחת אחר השניה, שיום השלשים של הנזירות הראשונה עולה אף לתחלת הנזירות השניה, וכלשון הגמרא "יום שלשים עולה לכאן ולכאן", ואילו כאן מבואר שאין יום אחד עולה לכאן ולכאן! ? ותירצו: שאני התם דאותו יום בין שתי נזירות, וראוי להחשיבו תחילתו לנזירות ראשון וסופו לנזירות שני, משום דכיון דהביא קרבנותיו אם כן נגמר נזירותו, דין הוא שיתחיל נזירות השני מיד, מידי דהוה אמקבל נזירות בחצי היום, דאותו יום עצמו עולה למנין נזירות; אבל הכא דיום לידה דהיינו עא עומד באמצע נזירות דידיה ובהתחלת נזירות דבריה, ראוי להחשיבו כולו לנזירות דידיה אחר ימים שעברו, משום דגם הוא מחשבון מאה ימים, וכיון שאותו יום עא נחשב אחר מאה, שוב אין למנותו שיהיה חשוב כיום שלם להיות נחשב נזירות אחר, לכך אינו עולה לבנו לתנא דמתניתין. ביאור תירוצם: עיקר הטעם שאין אנו מחשיבים את מקצת היום שנותר כיום שלם לגבי נזירות בנו, הוא משום שאנו מחשיבים את כל היום לנזירות שלו [ולא משום שאי אפשר לחלק יום אחד לשנים], כי יש להחשיבו אחר הימים שעברו כבר, כי אף כשאתה אומר "מקצת היום ככולו" בתחלת היום, אין הפירוש שאם הוא ממשיך ונוהג בנזירות הרי זה כנוהג נזירות ביום שאינו מן המנין, וודאי שעדיין שם יום נזירות ראשונה עליו, והיות ואתה משייך את סוף היום לנזירות ראשונה, אי אפשר שתחשבנו לנזירות שניה. וזה אינו שייך אלא בנזירות מאה יום שלא נפסקה עדיין, דאז אנו מחשיבים את כל היום לנזירות שלו, אבל לעיל הרי אנו דנים שיעלה לו תחלת היום ליום שלם ויביא קרבנותיו, ומיד כשהביא קרבנותיו נפקעה נזירותו, ושוב אין שייך סוף היום לנזירותו הראשונה כלל, ואין שייך בה ניהוג נזירות כלל, ולכן יכולים אנו להחשיב את סוף היום כיום שלם לגבי הנזירות השניה. ואולם לפי הבנה זו נמצא, שאת סוף היום כיון שאנו משייכים אותה לראשונה, שוב אי אפשר לשייכו לשניה, ואילו את הימים הבאים אנו מחשיבים כעולים לשתי הנזירויות גם יחד כיון שמובלעות הן זו בזו, והוא ענין הצריך תלמוד.

^[15] הטעם בזה כתב רש"י במועד קטן יט א, משום שעיקר האבלות אינה אלא שלשה ימים, וראה גם בתוספות שם; וכתבו התוספות כאן - על פי הגמרא במועד קטן - שאין הלכה כן, אלא אפילו שעה אחת קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה.

^[16] והרי זה כאילו הוא ביום השמיני לענין גזירת שלשים, וימי הרגל עולים לו במנין השלשים, ולאחר הרגל משלים את הנותר לגזירת שלשים.

^[17] לשון התוספות הוא: "בטלה הימנו גזירת שלשים לענין תספורת", ומשמע שלדעת תנא קמא לא בטלה הימנו גזירת שלשים אלא לענין תספורת כדי שיהיה יוכל לספר ערב הרגל, ואילו כל שאר דיני "שלשים" לא בטלו, ובמאירי כתב לא כן. ואולם יש לפרש כוונתם, שרק לענין תספורת אמרינן שאם לא סיפר ערב הרגל אינו מספר אחר הרגל, אבל לענין שאר דברים בטל לגמרי, ראה תוספות מועד קטן יט א ד"ה שאם.

^[18] כתב רש"י במועד קטן יט א, שאסור הוא לספר כל שלשים יום.

שאני הכא [שונה כאן] בענין טומאה דאמר רחמנא [שאמרה תורה]: "וטמא ראש נזרו" (במדבר ו, ט), לומר, כל מי שנזרו (שערו) תלוי לו בראשו אף שכלו ימי נזירותו — הריהו חייב על הטומאה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: נזיר שכלו לו ימיו — אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים, ואם גילח או שתה יין ונטמא למתים — הרי זה סופג (לוקה) את הארבעים מלקות שלוקה בהם העובר על "לאו" מן התורה. משמע שעל כולם לוקה, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לדברי ר' יוסי בר' חנינא, ונדחו דבריו.

א משנה אמר אדם: "הריני נזיר לכשיהא לי בן" וחזר ואמר "הריני נזיר מעכשיו מאה יום" והתחיל למנות את מאה ימי נזירותו, אם נולד לו בן עד שבעים יום מתחילת ימי נזירותו — לא הפסיד כלום, שמניח את נדר נזירותו למאה הימים, ומונה שלושים ימים לנזירות עבור בנו, שכן קבלת נזירות בנו קדמה לקבלת נזירותו שלו, וחוזר ומשלים שלושים יום (או יותר) לנזירותו שלו. אבל אם נולד הבן לאחר שבעים יום — סותר את שבעים הימים הראשונים, שצריך להתחיל את הנזירות עבור בנו, ולאחר שיגלח על נזירות בנו ינהג מאה ימי נזירותו. וטעם הדבר, שאינו יכול להשלים את מותר ימי נזירותו שלו לאחר שגילח על נזירות בנו, שהרי אין תגלחת פחות משלשים יום.

ב גמרא אמר רב: יום שבעים עצמו עולה (נחשב) לכאן ולכאן, הן לסוף שבעים יום של נזירותו שלו והן לתחילת נזירות בנו. ומקשים על כך, תנן [שנינו במשנה]: נולד לו עד שבעים — לא הפסיד כלום, ומשמע בכלל זה יום שבעים עצמו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שעולה לכאן ולכאן, נמצא שלא זו בלבד שלא הפסיד בכך אלא הוא עוד איתגורי מיתגר [מרויח] יום אחד, ומה מקום לנקוט במשנה לשון "לא הפסיד"! ומשיבים: אלא בדין הוא, מן הדין ראוי היה שלא ליתני [לשנות] במשנה "עד שבעים לא הפסיד כלום ", שהרי כאמור, אם מדובר ביום שבעים עצמו הוא אפילו מרויח מכך, ואולם משום דקתני סיפא [ששונה בסוף] "אחר שבעים סותר שבעים" ועניינו שהוא מפסיד משום כך, קתני רישא [הריהו שונה בתחילת המשנה] בלשון ניגוד "עד שבעים לא הפסיד".

ומקשים עוד: תא שמע [בוא ושמע] מסיפא [מסופה] של המשנה שלא כדעת רב: נולד אחר שבעים — סותר שבעים, ואם יום שבעים ואחד עולה לו, הרי נשארו לו עוד שלושים ימים שלמים, ולמה יסתור הראשונים? ודוחים: מאי [מה פירוש] "אחר" — אחר אחר, כלומר, ביום השבעים ושניים, שהם יום אחר יום מיום השבעים.

ומקשים: ולדבריך, אבל אחר ממש ביום השבעים ואחד מאי [מה] יהיה דינו — הכי נמי דלא סתר [כך גם כן שאינו סותר]? אי הכי מאי איריא דתני [אם כך, מה שייך, מדוע דווקא שונה] נולד עד שבעים לא הפסיד כלום? אפילו ביום של אחר שבעים נמי הא אמרת לא סתר [גם כן, הרי אמרת שאינו סותר]! אלא שמע מינה [למד מכאן] ש"אחר" פירושו אחר ממש, כלומר, ביום שבעים ואחד. וכן מתניתין [משנתנו] קשה לרב, שמע מינה [למד מכאן] שאין התנא של משנתנו סבור כרב.

ג ושואלים: אם כן, ורב כמאן [כדעת מי] אמרה לשמעתיה [את הלכתו זו], שאם אינה כדברי משנתנו, על איזה תנא סמך שאמר שמקצת היום נחשב ככולו? אילימא [אם תאמר] כדעת אבא שאול, דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת מועד קטן: הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל — בטלה ממנו גזירת שבעה (כלומר, האיסורים והמנהגים של שבעת ימי האבל הראשונים) שכיון שהתאבל שלושה ימים קודם הרגל, הרי הרגל מבטל ממנו את אבילות שאר השבעה.

אם קבר את מתו שמנה ימים קודם לרגל — בטלה ממנו גם גזירת שלשים (דיני אבילות שנוהג שלושים יום אחר המוות) שהרי כבר נהג יום אחד באבילות שלושים, ושוב אינו צריך להשלים. ומותר לספר את שערו ערב הרגל משום כבוד הרגל, ואם לא סיפר ערב הרגל — אסור לספר את השיער אחר הרגל עד שיימלאו שלושים יום לאבילות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Here, with regard to impurity, it is different, as the Merciful One states in the Torah: “And he defile his consecrated head” (Numbers 6:9), which indicates that even one whose naziriteship is dependent only upon his head, i.e., one who has completed his naziriteship other than shaving, is liable to receive lashes if he contracts impurity. The Gemara raises an objection to the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, from a baraita: A nazirite whose days are completed is forbidden to shave, and is forbidden to drink wine, and is forbidden to contract impurity from corpses. And if he did shave, or drink wine, or contract impurity from corpses, he incurs the forty lashes administered to one who violates a Torah prohibition. This baraita clearly states that he is flogged for any of the three prohibitions, which is a conclusive refutation of the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina.

MISHNA: In the case of one who said: I am hereby a nazirite when I will have a son, and he added: I am hereby a nazirite from now for one hundred days, and he then began observing the one hundred days of his naziriteship, if a son is born to him up to seventy days from the start of his naziriteship he has not lost anything. He pauses from the observance of the naziriteship of one hundred days and observes the thirty-day term for his son. He then completes the thirty or more days left of his initial naziriteship. However, if his son is born after seventy days, this negates the first seventy days, and he must observe a full hundred days after he completes the naziriteship for his son. The reason is that here, he is unable to merely complete the remaining days of his initial naziriteship after shaving at the completion of the naziriteship for his son, since shaving cannot be performed after a period of less than thirty days.

GEMARA: Rav said: The seventieth day itself counts for here and for there, as the last of the seventy days of his term of naziriteship as well as the first day of the naziriteship for his son. The Gemara questions Rav’s statement. We learned in the mishna: If a son is born to him up to seventy, he has not lost anything. This seems to include the seventieth day as well. And if it enters your mind that it counts for here and for there, not only has he not lost anything, but he even gains a day, so why would the mishna state: He has not lost anything? The Gemara answers: Rather, by right the mishna should not have taught: Up to seventy he has not lost anything, since if the son is born on the seventieth day he actually gains, as stated above, but due to the fact that it is taught in the last clause of the mishna: After seventy it negates seventy, in which case he does lose, the tanna therefore teaches the first clause with the contrasting expression: Up to seventy he has not lost anything.

The Gemara asks further: Come and hear a statement that contradicts Rav’s opinion from the last clause of the mishna: If the son is born after seventy days, it negates the first seventy days. If, as Rav stated, one day can count for both terms, then the final day of the thirty-day term for his son also counts toward his hundred-day term, meaning that there will be thirty days remaining for a full hair growth; in that case, why should he forfeit the first days? The Gemara answers this: What is the meaning of: After? It means after, after. The mishna is referring to the second day after the seventieth, the seventy-second day, so that there do not remain thirty days for his hair to grow.

The Gemara asks: But according to this explanation, what would be the halakha if a son is born on the day that actually comes after the seventieth, the seventy-first day; so too, would Rav say that it does not negate the previous days, because he has thirty days remaining to grow his hair? If so, why does the tanna specifically teach: If he is born up to seventy he has not lost anything? The same would hold true even for a case where he was born on the day after seventy as well, as didn’t you say that it does not negate? Rather, one must learn from this that: After, means the actual day after, the seventy-first day, and likewise conclude that the mishna is difficult for Rav. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that the tanna of the mishna disagrees with Rav.

§ The Gemara asks: And Rav, in accordance with whose opinion did he say his halakha? Since the tanna of the mishna disagrees with him, which tanna does he follow in ruling that one day may be counted for two different observances? If we say that he stated the ruling in accordance with the opinion of Abba Shaul, as we learned in the Tosefta (Mo’ed Katan 2:9): With regard to one who buries his dead three days before a pilgrimage Festival, the rabbinic decree of seven days of mourning is voided for him, i.e., once the Festival begins, he no longer observes the prohibitions and customs of the first seven days of mourning. Since he has mourned for three days, the Festival voids the remainder of the seven days.

The baraita continues: If he buried his dead eight days before a pilgrimage Festival, the rabbinic decree of the restrictions of thirty days of mourning is voided for him as well. Since he already observed one day of this type of mourning he need not complete the entire period, and it is therefore permitted for him to cut his hair on the eve of the pilgrimage Festival in honor of the Festival. But if he did not cut his hair on the eve of the pilgrimage Festival, it is prohibited for him to cut his hair after the pilgrimage Festival, until thirty days of mourning have passed.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מאת יום נולד לו עד שבעים לא הפסיד כלום לאחר שבעים סותר שבעים שאין תגלחת פחותה מל׳ יום פי׳ כיון שאמר ונזיר מאה יום מאותה שעה חייב להזירם אבל מפני שקדם נזר נזירות הבן אם יולד הבן קודם שישלימם חייב להפסיקם ולמנות נזירות ל׳ של בן ומגלח ומביא קרבנותיו ואח״כ חוזר לנזירותו ואם נשארו לו ל׳ שלא מנה מתחלה אלא שבעים לא הפסידם כיון שנשארו לו ימים כשיעור תגלחת אבל נשארו לו פחות מל׳ יום סתר הכל וחוזר ומונה כל המאה מתחלה:

תנן נולד עד ע׳ לא הפסיד כלום ואי ס״ד עולה לו לכאן ולכאן איתגורי מיתגר פירש הוא נשכר יום א׳ ומה לו לשנות לא הפסיד אדרבה הי׳ לו לשנות יום שנולד בנו עולה לו לכאן ולכאן ומדלא קתני הכי אלא תני לא הפסיד ש״מ לא הפסיד ולא הרויח ומתרץ משום דקתני סיפא אחר שבעים סותר שבעים תני רישא נמי לא הפסיד פירש דאחר שבעים תני דמפסיד וסותר ומש״ה תני ברישא לא הפסיד ולעולם נשכר הוא ומקשה מ״ש מסיפא נולד לאחר שבעים כו׳ ומתרץ מאי אחר אחר אחר ומקשה אבל אחר מאי ה״נ דלא סתר כו׳ אי הכי מאי אריא תני נולד עד ע׳ לא הפסיד כלום אפי׳ אחר שבעים נמי אלא לאו ש״מ אחר ממש פי׳ אע״ג דהוי מצי לדיוקא מרישא הכי אייתי ליה סיפא ברישא דקתני בפי׳ אחר שבעים סותר דאלו אינו עולה ובתר דדחי ליה מאי אחר אחר אחר הדר לדיוקי מרישא כדכתיב הרבה שיטה זו דחוקה וכך נ״ל ליישבה לפי הדחק:

מתני' הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה. קבל עליו נזירות של שלשים יום כשיולד לו בן ועוד קבל עליו נזירות של מאה יום. נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד. כלומר כיון שנשארו מנזירות מאה יום שלשים יום דשלמי ימי נזירות בנו בהדי נזירותו. והוא הדין קודם שבעים יום. והוא הדין אם אמר איפכא הריני נזיר מאה יום ונזיר כשיהיה לי בן אם נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד כלום דלעולם כשישלם ימי בנו להיות מובלעין בתוך ימי נזירותו אין צריך למנות מנין אחר בשביל בנו. והא דאמרינן הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן דמונה שתיהן היינו משום דלא שלמי כי הדדי. אבל אם נולד לו בן ביום ראשון למנין נזירותו מנין אחד פוטר את שתיהן. ורבינו תם פירש דדוקא הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום הוא דאמרינן לא הפסיד כלום משום דמיד כשנולד לו בן צריך להפסיק נזירותו ולמנות נזירות בנו הלכך אותו מנין עולה גם למנין מאה יום שהתחיל כבר למנות. אבל אם אמר הריני נזיר מאה יום ונזיר כשיהיה לי בן כיון דאינו צריך להפסיק נזירותו כשיולד לו בן לא חיילא עליה נזירות בנו עד שישלים נזירתו. והכי מסתברא דההפסקה שצריך להפסיק גורמת שעולין לכאן ולכאן. דהא אם קבל עליו נזירות של שלשים יום ונזירות של מאה יום צריך למנות שתיהן. ולא אמרינן דמתחלה היה בדעתו רק להיות נזיר שלשים יום ושוב נמלך להיות נזיר מאה יום אבל רוצה הוא שיהיו מובלעין השלשים בתוך המאה. אלמא דוקא ההפסקה גורמת. הכא נמי לאחר שבעים סותר שאין תגלחת פחות מל' יום. ולא גרסינן סותר עד שבעים. והכי פרושיה סותר את המנין העתיד לבוא שאינו עולה לו לתשלום נזירותו אלא מונה של בנו ואחר כך משלים נזירות שאין תגלחת פחות מל' יום וכיון דלא שלמי בהדי הדדי אינן עולין לכאן ולכאן. וקשיא לי האי לישנא שאין תגלחת פחותה מל' יום דלא שייך להזכיר לישנא דתגלחת אלא היכא שהמנין אינו אלא לגידול שער ולא לשם נזירות. והכי הוה ליה למימר שאין נזירות פחותה משלשים יום. ונראה לי לפרש הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום מן המנין שמנה אלא מפסיק ומונה נזירות בנו ומגלח ומביא קרבן ואחר כך משלים לנזירות ראשונה ומגלח ומביא קרבן. לאחר שבעים סותר עד שבעים. פירוש למפרע סותר עד שבעים כל כמה שמנה משבעים ואילך הפסיד. כיצד אם מנה שמנים מפסיק ומונה נזירות בנו ומגלח ומביא קרבן וחוזר ומונה שלשים שאין תגלחת פחות משלשים יום. ומפסיד עשר למפרע שמשמונים ועד שבעים:

גמרא אמר רב יום שבעים כו'. הפירוש ככתוב בתוספות. ולאידך פירושא יום שבעים מתחיל נזירות בנו ומגלח יום מאה שהוא יום אחד ושלשים לנזירות בנו ומשלים שלשים לנזירותו. נמצא שהרויח יום אחד. ולפירושא קמא תימה הוא שיום אחד באמצע נזירותו עולה לו לשנים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר רב יום שבעים עולה לו לכאן ולכאן. כלומר אם נולד לו בן עד יום שבעים ויום שבעים בכלל יהא יום לידת הבן עולה לכאן ולכאן. כיצד נולד לו בן יום שבעים אותו היום יעלה לו לשנים תחלתו קודם שנולד לו הבן יעלה לו לנזירותו כאלו השלים שבעים וסופו יעלה לו להתחיל נזירות בנו וימנה שלושים יום עד יום זה ודי לו בכ"ט יום. ואל תתמה והלא אינו מקיים כמו שנדר מאה יום. יש לומר דמדאורייתא הוא מותר לגלח יום ק' דמקצת היום ככולו וככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל:

בדין הוא דלא ליתני עד שבעים. קצר התלמוד וכאלו אמר וכו'. כלומר בדין הוא דלא ליתני עד שבעים לא הפסיד אבל היה לו לשנות עד שבעים הרויח. אלא משום דקתני סיפא אחר שבעים סותר שהוא מפסיד קתני רישא נמי לא הפסיד. ולאו דוקא אלא אף מרויח הוא:

תא שמע מסיפא נולד לו אחר שבעים סותר. ולרב אם נולד לו ביום ע"א אמאי סותר הרי מובלע נזירות בנו בתוך המאה. ותימה לרב לא הוו מובלעין ימי נזירות בנו בתוך ימי נזירתו דימי נזירות שלמו ביום תשעים (ואחד) ותשעה כיון דיום שבעים ואחד עולה לשני ימים לנזירותו. וימי נזירות בנו לא שלמו עד יום מאה. וי"ל דמכל מקום נזירות בנו מובלע בתוך מאת יום שהזכיר בנזירותו. ועוד יש לומר הא דאמר רב דעולה לשנים היינו כי שלמי ימי נזירות בנו בתוך ימי נזירותו. אבל ביום שבעים ואחד דאי אמרת דעולה לשנים אז לא יהו מובלעין ימי נזירות בנו בימי נזירותו ועל כרחין אז לא יעלה לשנים הלכך לא אמרינן דאינו עולה לשנים ואז יהו מובלעין. ולאידך פירושא פריך דאם נולד ביום שבעים ואחד אינו מפסיד כלום. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכתירוץ ראשון כתב הר' עזריאל ז"ל לאידך פירושא וז"ל. תא שמע נולד לו לאחר שבעים סותר. פירוש הפסיד ואמאי קאמר תנא ברישא לא הפסיד אטו סיפא אמאי תני סיפא הפסיד הלא לא הפסיד כלום כיון דיום שבעים עולה לכאן ולכאן אם כן הוי יום מאה שלשים ללידה. ואף על גב דאי לרב אי יום הלידה חשיב תרי יומי יכלה מנין המאה ביום צ"ט ונזירות בנו ימשוך יום אחד אחריו עד יום מאה. מכל מקום לא הפסיד כלום שלא יצטרך למנות נזירות בנו לחודיה. דאין דעתו למנותו בפני עצמו אלא אם כן ימשוך אחר המאה שלו. אבל כיון שאינו עובר המאה אף על גב שימשוך אחר נזירות שלו דעתו הוא שיהא מובלע בתוך שלו.

ומשני מאי אחר. אחר שבעים דקתני מתני' היינו אחר אחר. ועל כרחין דהשתא נמשכין שלשים של לידה עד יום מאה ואחד ולכך הפסיד עד כאן.

תא שמע מסיפא נולד לו אחר שבעים סותר. פירוש ומשמע אחר שבעים ביום שבעים ואחד. ואמאי סותר כלומר מפסיד והלא יום שבעים ואחד עצמו חשוב לשנים ונמצא שנזירות הבן ונזירות המאה כלין ביום המאה. רצוני לומר ששלשים יום של בן מובלעין במאה ימים של עצמו. וא"ת בלא רב נמי כשנולד ביום ע"א אמאי סותר הרי משעת לידה עולה לבן ויש עדיין שלושים עד מאה. וי"ל דאי לאו רב הוה אמינא שכוונת הנודר שלא ימנה לבן אלא ממחרת דיום הלידה לא יהיה ממנין הנזירות. שיטה:

ומתניתין ליתא לדרב. כלומר לית לה להא דרב. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ויש גורסין וכן הוא מתניתין לרב שמע מינה. כלומר ודאי מתניתין היא קשיא לרב דלא אמרה רב אליבא דתנא דמתניתין. שיטה. וכן פירשו בתוספי הרא"ש ז"ל וזה לשונן: וכן מתניתין לרב שמע מינה. כלומר וכן הוא ודאי דמתניתין מוכחא דלא כרב ולא אמרה רב לשמעתיה אליבא דתנא דמתניתין. ורב כמאן אמרה לשמעתיה. הואיל ולא איירי אליבא דתנא דמתניתין כמאן אמרה לשמעתיה. עד כאן. וכתב הר' עזריאל ז"ל וזה לשונו: הכי גרסינן בכל הספרים וכן מתניתין לרב. כלומר וכן הוא ודאי דמתניתין קשיא לרב דמוכחא איפכא מדרב. ולשון נזיר משונה הוא. ור"נ מפרש וכן מתניתין לרב דקאי אדבתריה ואלא רב כמאן כו'. כלומר וכן ודאי מתניתין משתמעא לרב כמו שפירשנו (לרב) אחר ממש דעל כרחך יצטרך לפרש כן משום דקשיא מאי איריא מתניתין דלא כוותיה ואם כן רב כמאן אמרה לשמעתיה דאמר תרי מקצת היום ככולו ביום אחד ועולה לכאן ולכאן. עד כאן:

גמרא וכן מתניתין לרב ש"מ ורב כמאן כו' עד סוף הסוגיא. עמש"כ במגילה (ד) וביבמות (פ):

רש"י (בסוף המשנה). וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתים כו'. לכאורה קשה דא"כ בנזירות מרובה ג"כ לא יגלח אחר השלמת נזירות בנו בכדי שיוכל להשלים נזירותו אח"כ וכמו שהוא באמת כן לפי' התוס'. וי"ל דסברתו הוא דבשלמא בנזירות מועטת היכא דלא מנה עדיין קודם לידת בנו ל"י ואין נזירות פחות מל"י (ואולי זהו כוונתו במש"כ שאין תגלחת בינתיים) ולכן לא חשיבי לנזירות לבדן ומצטרפין לנזירות בנו וכחדא נזירות אריכא הם. משא"כ בנזירות מרובה ומנה כבר קודם לידת בנו ע' ימים ויותר שיש בהם כדי נזירות שלמה חשיבי בפ"ע ולא מיצטרפי תו על נזירות בנו. וכן כשנשאר עוד ל"י שהוא כדי נזירות שלמה (אף שקודם לידת בנו לא מנה עדיין ל"י) חשיבי בפ"ע ולא מצטרפי לנזירות בנו ולכן צריך לגלח בינתיים. ועי' לעיל (יג ב ויד) בבעיות דרבא ובפי' התוס' שם ותמצא עוד סברות לחלק:

בתור"ע אות י"ט תמה על הרמב"ם דהא גם בנולד ביום ע"א יהיה הגלוח הב' ביום קל"א לקבלת נזירותו (שהוא יום ל' לגלוח בנו) כמו שנולד בתוך ע' ע"ש. סובר הרב ז"ל דהא דאמרינן אין תגלחת פחותה מל"י היינו דמגלח ביום הל' עצמו. אבל ז"א דאינו מגלח אלא ביום ל"א וכ"מ להדיא בהרמב"ם פ"ד ה"ה שכתב ונמצא מפסיד כו' י' ימים כו'. ולדברי הרב ז"ל לא הפסיד רק ט' ימים. וכ"מ בתוס' (יד ב) ד"ה נטמא ביום ג"ש. ועי' לקמן (לט א) בתד"ה סתם והכוכב לא האיר כלל בכוונתו:

תד"ה לא הפסיד כלום. וה"ל למיתני במתני' הרויח בלידת הבן כו'. כצ"ל:

גמ' מאי אחר. כזה נדה דף י"ד ע"ב:

שאני הכא. גבי טומאה טעמא מאי הוא דלוקה דכתיב וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו דמשמע שתלה הכתוב את הטומאה במי שעדיין לא נתגלח ואפי' לאחר שכלו לו ימיו כל זמן שלא גילח שערו שנזרו על ראשו מי שכבר כלו ימי נזירותו ואין נזרו תלוי אלא בראשו: אם גילח ושתה יין ונטמא למתים סופג את הארבעים. אלמא דגמרי ימי ימי לרבות ימים שלאחר מלאת ותיובתא לר' יוסי בר' חנינא: מתני' הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום. והתחיל למנות את שלו אם נולד לו בן עד ע' יום צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו: לא הפסיד כלום. דשלשים יום הוא דמייתרי ליה ממאה אלא מניח את שלו ומונה את של בנו ומגלח ומונה שלשים כדי להשלים מאה שלו ומגלח דבשלשים אית בהו כדי גידול שער: אבל אם נולד לו לאחר ע'. דלא מייתרי להו שלשים דלית בהו גידול שער שאין תגלחת פחות מל' יום הלכך סותר את הכל ומתחיל למנות את של בנו ומגלח ואחר כך מונה מאה שלו וה''מ בנזירות מרובה אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנן לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו ואינו סותר וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחדא נזירות אריכא הוא: גמ' אמר רב. נולד לו בן ביום ע' עולה לו לכאן ולכאן אותו יום עולה לו למנין ע' ולמנין של בנו דשלשים דלבנו נמי מתחיל למנות בו ביום וכן כשבא להשלים מאה שלו שלאחר נזירות של בנו אין צריך למנות אלא כ''ט: איתגורי מיתגר. דעולה לו לכאן ולכאן שאינו צריך להשלים אלא למאה בלבד ועוד שנזירות של בנו מתחיל מבו ביום צריכא למימר דלא הפסיד כלום: אלא בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ומשום דקתני סיפא כו'. הך אלא נשתנה מכל אלא שבש''ס והכי משמע אלא משום דקתני סיפא אחר ע' תנא ליה רישא עד ע' ובדין הוא דלא ליתנייה כלל דהא אמרינן דאפילו איתגורי מיתגר. ואית ספרים דכתיב בהו בדין ליתני עד ע' כו' אלא משום דקתני סיפא לישנא דהפסיד דקתני אחר ע' סותר תנא נמי רישא [עד ע'] דאינו סותר: ת''ש נולד אחר שבעים סותר ע'. ואי איתא כדקאמרת אמאי סותר כיון דמתחיל למנות מבו ביום לבנו ויום שלשים דבנו עולה לו לכאן ולכאן אכתי פשו להו שלשים יום כדי גידול שיער: מאי אחר. דקתני אאחר אחר דהיינו ע''ב דאפילו אי אמרת דעולה לכאן ולכאן אכתי לא פשו להו אלא כ''ט יום ואין תגלחת פחות משלשים יום: מאי איריא דקתני. רישא עד ע' לא הפסיד כלום אפילו לאחר ע' ביום ע''א נמי לא הפסיד דהא אמרת דלא סתר. אלא ש''מ אחר ממש ביום ע''א דקתני סותר משום דלא אמרינן שהוא עולה לו לכאן ולכאן: וכן מתניתין לרב. וכן לענין זה קשיא מתניתין לרב ש''מ: ורב כמאן אמרה. לשמעתיה. ואי קשיא למה לי מיבעיא הכי הא אשכחן בפ''ק דתני יום שלשים עולה לכאן ולכאן דילמא מתני' דהתם לא מתרצא כרב מתנא אלא כבר פדא דאמר אין סתם נזירות אלא כ''ט: ג' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה. שאין צריך להשלים אחר הרגל ז' ימי אבילות דכיון דעיקר האבילות דהיינו ג' ימים ראשונים כדאמרינן במועד קטן הוו קודם לרגל ביטל הרגל את האחרונים: ואם קברו ח' ימים לפני הרגל. כיון דיום אחד של שלשים היה קודם. הרגל ביטל הרגל ממנו גזירת שלשים: ומותר לספר ערב הרגל. משום כבוד הרגל: אסור לספר אחר הרגל. עד שלשים:

אסור לגלח. פי' קודם זריקת דמים שהרי מצותו לגלח על הדמים ואם גילח על אחד משלשתן אמרינן לקמן דיצא: אמר רב יום שבעים עולה לו לכאן ולכאן. פי' נולד לו בן ביום ע' מקצת היום שקודם הלידה עולה למנין המאה והרי עשה ע' יום מן המאה (שהוא יום ל''א) ומקצת היום שאחר הלידה עולה לתחילת הנזירות ולא ימנה נזירות בנו אלא עד כ''ט יום הרי ביום צ''ט דשלו ל' לבנו ונ''מ השתא שיום ע' עולה לכאן ולכאן שיוכל לגלח ביום המאה שהוא יום ל''א לבנו מתוך שאותו תגלחת עולה לנזירות בנו מן הדין שהוא יום [ל''א] לבנו עולה נמי אותו תגלחת גם לנזירות דנפשיה שהוא מאה יום אע''פ שאם לא נולד לו הבן לא היה יכול לגלח על נזירתו אלא ביום ק''א השתא כשנולד הבן יכול לגלח ביום [ק'] כדפרישית וא''ת ומאי סברא היא כיון דאם לא נולד לו בן לא יכול לגלח עד יום ק''א דהא לא מצי לגלח עד יום ק''א לנזיר נזירות דנפשיה השתא נמי לא יגלח עד יום ק''א ויש לומר דהא [דלא] מצי לגלח ביום ק' לא הוי אלא מדרבנן כדפירשנו בפ''ק (דף ו.) דמדאורייתא מצי לגלח ביום ק' דמקצת היום ככולו אלא דרבנן גזרו דלא מגלח עד יום ק''א אטו היכא דאמר שלימים והכא אוקמיה אדין תורה כשנולד לו בן שיוכל לגלח ביום מאה כיון דלנזירות דבנו קא הוי יום ל''א ויכול לגלח לנזירות דבנו ביום [ק'] הלכך גם לנזירות דנפשיה עולה התגלחת של יום ק': נולד הבן עד ע'. עד ועד בכלל: לא הפסיד כלום. ואי ס''ד עולה לו לכאן ולכאן איתגורי מיתגר והוי ליה למיתני במתניתין הרויח בריוח הבן דאי לא נולד לו הבן לא מגלח אלא עד יום ק''א והשתא לפי דברי רב מגלח ביום ק' נמצא שהרויח בלידת הבן ומאי קאמר לא הפסיד: אלא בדין הוא דלא ליתני עד ע' לא הפסיד כלל. כלומר מן הדין לא היה לו לשנות בזה הלשון לא הפסיד אלא אדרבה ה''ל למיתני הרויח ומשום דקתני סיפא לאחר שבעים סותר פי' כי מפסיד בלידת הבן תני נמי רישא עד שבעים לא הפסיד כלום וה''ה אפי' ברישא הרויח בלידת הבן ובמקצת ספרים אין כתוב אלא רק בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ולא הפסיד והוי כמו וכו': ת''ש מסיפא נולד לו לאחר שבעים סותר. פי' מפסיד וסבירא ליה דאחר שבעים הוי פי' ביום שבעים ואחד ואמאי מפסיד כלום לרב בלידת הבן והא יום הלידה עולה לכאן ולכאן עולה נמי לתחילת הנזירות דבן נמצא כי ל' יום דבן כלים ביום ק' ויכול השתא לגלח ביום ק''א והשתא כי נולד הבן ביום ע''א יגלח ביום ק''א הרי לא הפסיד כלום: מאי אחר דמתני' דקתני סותר אחר אחר. פירוש שנולד ביום ע''ב דהשתא לא יכול לגלח אלא ביום ק''ב והפסיד בלידה: אבל אחר ממש מאי דהיינו ביום ע''א הכי נמי לא סתר כו' אלא ש''מ אחר ממש: וכן מתני' לרב ש''מ. פי' ממתני' יש להוכיח דלא כרב דסבירא ליה למתני' דיום הלידה אינו נחשב לנזירות הבן כמו דנחשב לנזירות דידיה למאה יום שהוא נגרר ונחשב אחר ימים שעברו דהיינו לנזירות דידיה ולא דמי למאי דפרשינן במתני' דאי נולד הבן ביום ראשון לנזירות דעולה לשניהם דודאי כיון שהוא תחילת נזירות לזה כמו לזה למה יעלה לאחד טפי מלשני אבל הכא דהוא התחיל לנזירותו כבר זה ימים רבים סברא הוא דיום לידה יהיה נחשב ונגרר אחר ימים שעברו דהיינו לנזירות דנפשיה ונזירות הבן יתחיל מיום שאחר הלידה ואם תאמר והא תנן לקמן ומייתינן לה בפ' קמא (לעיל דף ו.) דיום שלשים עולה מקצתו לראשון ומקצתו לנזירות שני אלמא דיום ל' עולה לכאן ולכאן וי''ל דשאני התם דאותו יום בין שתי נזירות וראוי להחשיבו תחילתו (לו) לנזירות ראשון וסופו לנזירות שני משום דכיון דהביא קרבנותיו א''כ נגמר נזירתו דין הוא שיתחיל נזירות השני מיד מידי דהוה אמקבל נזירות בחצי היום דאותו יום עצמו עולה למנין נזירות אבל הכא דיום לידה דהיינו ע''א עומד באמצע נזירות דידיה ובהתחלת נזירות דבריה ראוי להחשיבו כולו לנזירות דידיה אחר ימים שעברו משום דגם הוא מחשבון ק' יום וכיון שאותו יום ע''א נחשב אחר ק' שוב אין למנותו שיהיה חשוב כיום שלם להיות נחשב נזירות אחד לכך אינו עולה לבנו לתנא דמתני': ורב כמאן אמרה. כיון דתנא דמתניתין לא סבר לה כוותיה: אילימא כאבא שאול כו' בטלה הימנו גזרת שבעה. תוך ז' שיהיה אסור בנעילת סנדל ובתשמיש המטה ומיהו לאו הילכתא הכי דבמ''ק (דף כ.) הכי מסקינן אפי' שעה אחת קודם לרגל בטלה הימנו [גזירת] שבעה [שמונה] ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שלשים לענין תספורת הואיל ומתחיל יום אחד מדין שלשים קודם לרגל ומותר לספר ערב הרגל משום כבוד הרגל ואי לא סיפר ערב הרגל אסור לספר אחר הרגל דלא ניתן לדחות אלא מפני כבוד הרגל והואיל ולא חילק כבוד לרגל לא יועיל לו הרגל להפסיק וישלים אחר הרגל: