נזיר טז ע"א

וא''ל רבי יוסי קאי כותיך דאמר מכאן ולהבא מטמא והא רבי יוסי למפרע הוא דאמר מאי למפרע מדרבנן ורבי יוסי מכדי סבר מקצת היום ככולו זבה גמורה דמייתא קרבן היכי משכחת לה כיון דחזיא בפלגיה דיומא אידך פלגיה דיומא סליק לה לשימור אב''א דקא שפעה תלתא תלתא יומי בהדי הדדי ואב''א דחזיא תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה דלא הואי שהות דסליק ליה למניינא:

הדרן עלך הריני נזיר

מתני' מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד ואם גילח ליום שלשים יצא הריני נזיר שלשים יום אם גילח ליום שלשים לא יצא מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד ואת השניה יום ששים ואחד ואם גילח את הראשונה יום שלשים מגלח את השניה יום ששים ואם גילח יום ששים חסר אחד יצא וזו עדות העיד רבי פפייס על מי שנזר שתי נזירות שאם גילח את הראשונה יום שלשים מגלח את השניה ליום ששים ואם גילח ליום ששים חסר אחד יצא שיום של שלשים עולה לו מן המנין מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים סותר את הכל רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה הריני נזיר שלשים יום נטמא יום שלשים סותר את הכל הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל ר''א אומר אינו סותר אלא שלשים נטמא יום מאה ואחד סותר שלשים יום רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה:
גמ' מי שאמר הריני נזיר ונטמא יום שלשים סותר את הכל רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

ואמר ליה רבי אושעיא לרבי יוחנן: רבי יוסי קאי כוותך [רבי יוסי סובר כדבריך], דאמר רבי יוסי: מכאן ולהבא הוא מטמא.

ומדברי רבי אושעיא אלו מוכיחה הגמרא שאף הוא סבר בהבנת דברי רבי יוסי שאינו מטמא למפרע אלא מדרבנן, שהרי תיקשי על דברי רבי אושעיא שאמר בשם רבי יוסי "מכאן ולהבא מטמא":

והא רבי יוסי למפרע הוא דאמר וכפי שהביאה הגמרא מברייתא שאמר כן רבי יוסי!?

אלא ודאי סובר רבי אושעיא דמאי "למפרע" שאמר רבי יוסי - מדרבנן.

מקשה הגמרא קושיא לשיטת רבי יוסי הסובר: "מקצת היום ככולו", וכשראתה בסופו של יום, מחשיבים אנו את מחציתו הראשונה של היום שהיה נקי כיום שלם של טהרה; ואם כן הוא הדין שהרואה בתחילת היום ופסקה, מחשיבים אנו את מחציתו הנקי של היום - לאחר שפסקה מלראות - כיום של טהרה העולה לה לשימור ראייתה שבאותו יום, שכך לי מקצתו השני של היום כמו מקצתו הראשון של היום:

ואם כן תיקשי לרבי יוסי:

מכדי סבר "מקצת היום ככולו", אם כן זבה גמורה [זבה גדולה] הרואה שלש ראיות בשלשה ימים רצופים דמייתי קרבן [שדינה להביא קרבן] היכי משכחת לה, איך יתכן שתהא כזאת!? והרי:

כיון דחזיא בפלגיה דיומא [כיון שרואה היא דם בחצי הראשון של היום], הרי אידך פלגיה דיומא [מחציתו השניה של היום כשכבר פסקה מלראות] סליק לה לשימור [עולה לה לשימור הראייה שבמחצית הראשונה של היום]!?

כלומר: כיון שאינה שופעת דם עד סופו של היום, הרי שמקצת היום הנקי שלאחר פסיקת הדם נחשב כיום שלם של טהרה היות ו"מקצת היום ככולו", ונמצא שבין ראיה לחברתה מפסיק יום של טהרה, והרי זה כאילו ראתה ביום ראשון שלישי וחמישי, שהימים הנקיים שבינתיים מפסיקים את רצף ראיותיה ואינה נעשית זבה גדולה.

ואם כן איך תמצא - לרבי יוסי - זבה גדולה!?

ומשנינן: ^[1] דחזיא תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה, היינו: כגון שראתה ביום ראשון סמוך לשקיעת החמה לפניה ואלאחריה [הרי שני ימים] וגם ביום שלאחריו ראתה סמוך לשקיעת החמה לפניה ולאחריה [הרי יום שלישי], דלא הוי שהות כלומר שהות שתיחשב שימור, דבכי האי גוונא סליק לה ראיותיה למניינא [עולים שלשת ראיותיה למנין] לעשותה זבה גדולה.

כלומר: היות ורואה היא ביום הראשון לפני ואחרי שקיעת החמה הרי לה שתי ראיות רצופות בשני ימים [קודם ולאחר השקיעה] שאין ביניהם שימור והפסק.

והיות וראתה ביום השני גם סמוך לשקיעת החמה, נמצא שהיום השני אינו יכול לעלות לשימור, ^[2] והיות והיא ממשיכה לראות גם בתחלת היום השלישי שהרי רואה היא אף ביום השני סמוך לשקיעת החמה לאחריה, הרי לה ראיה שלישית שאין בינה לקודמותיה הפסק ושימור כלל. ^[3]

הדרן עלך פרק הריני נזיר

הערות

^[1] א. מלשון התוספות נראה, שאין הם גורסים את התירוץ הראשון הנדפס בגמרא "איבעית אימא דשפעה תלתא יומי בהדי הדדי", וטעמם הוא, היות ודי לנו לומר שראתה בסוף היום, ולמה לידחק ששפעה שלשה ימים רצופים. ב. תירוץ הגמרא מתבאר על פי הגמרא בפסחים פא א וכפירוש ה"ברכת ראש" בדברי התוספות כאן.

^[2] כי אמצעיתו של יום אינו עולה לה לשימור.

^[3] א. ואף שמקצתו השני של היום השלישי יכול לעלות לה לשימור, הרי כבר נעשית זבה גדולה בשלש ראיותיה הרצופות. ב. ואם תאמר למה הוצרכו התוספות לומר שאין היום עולה לה לשימור משום שרואה היא סמוך לשקיעה מלפניה ולאחריה, והרי אף אם תצמצם את ראיותיה בשני ימים רצופים עד שקיעת החמה ממש, ותראה למחרתו ראיה שלישית, הרי תיעשה זבה גדולה, שאין כאן מקצת יום נקי להפסיק את הרצף! ? זה אינו, שהרי תחלת היום שלאחריו ועד שתראה באותו יום יעלו לה לשימור יום האתמול.

פרק שלישי - מי שאמר

מתניתין:

מי שאמר ^[4]: "הריני נזיר" ולא אמר מנין אלא נזר סתם נזירות שהיא שלשים יום, הרי זה מגלח [מביא קרבנותיו ומגלח] ביום השלשים ואחד, כי זמן התגלחת הוא אחר שתמו ימי הנזירות.

ואם גילח ליום השלשים הרי זה יצא, משום ש"מקצת היום ככולו", ומאחר שנהג בנזירות בתחלת יום השלשים, הרי זה כאילו נהג נזירות יום שלם, ונמצא שגילח אחר השלמת הנזירות. ^[5]

אבל אם אמר: "הריני נזיר שלשים יום", שלא היה צריך לומר אלא "הריני נזיר" כיון שאף סתם נזירות שלשים יום היא, והוא הוסיף ואמר "שלשים יום" -

אם גילח ליום השלשים, לא יצא, כי אנו מפרשים את תוספת המלים "שלשים יום", שכוונתו לחייב את עצמו בניהוג נזירות של שלשים יום "שלמים" שלא נאמר בהם "מקצת היום ככולו", ולכן לא יצא, שהרי גילח קודם שגמר את ימי נזירותו. ^[6] מי שנזר שתי נזירות [בחול"ם] סתם, שכל אחת מהן היא שלשים יום:

הרי זה מגלח ^[7] את הנזירות הראשונה ביום השלשים ואחד, ואת השניה מגלח אפילו לכתחילה ביום הששים ואחד של הנזירות הראשונה שהוא יום השלשים ואחד של הנזירות השניה, כי ביום השלשים ואחד של הראשונה לאחר התגלחת התחיל מנין הנזירות השניה, ^[8] ונמצא כי ביום הששים נשלמו שלשים יום של נזירות שניה, והרי זה מגלח למחרתו ביום הששים ואחד.

ואם גילח את הראשונה ליום השלשים - שיצא בדיעבד היות ו"מקצת היום ככולו"

- ^[9] הרי זה מגלח לכתחילה את השניה ביום הששים שהוא יום השלשים ואחד לתחלת מנין הנזירות השניה.

ואם גילח את השניה ביום הששים חסר אחד - לאחר שגילח את הראשונה ביום שלשים שלה - הרי זה יצא, וכשאר נזיר המגלח ביום שלשים יום שיצא. ^[10] וזו עדות העיד רבי פפייס: על מי שנזר שתי נזירות סתם:

שאם גילח את הראשונה ליום השלשים, הרי זה מגלח לכתחילה את השניה ליום הששים.

ואם גילח את השניה ליום הששים חסר אחד, הרי זה יצא.

שיום שלשים למנין נזירות הראשונה עולה לו מן המנין לכאן ולכאן, דהיינו הן לנזירות הראשונה והן לנזירות השניה, שתחלתו עולה לו להשלמת השלשים של נזירות הראשונה, וסופו עולה לו לתחלת מנין הנזירות של השניה. ^[11]

מי שאמר הריני נזיר נזירות סתם:

אם נטמא ביום השלשים - קודם הבאת קרבנות ותגלחת - הרי זה סותר את הכל, כיון שהוא עומד עדיין בתוך ימי נזירותו שהן שלשים יום. ^[12]

רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה ימים, כלומר: ממתין שבעה ימים עד שייטהר ויביא את קרבנותיו בטהרה; ^[13] וטעמו הוא, משום שלדעתו אומרים "מקצת היום ככולו" אף לענין זה שתהא חשובה הסתירה כאילו היא אחר שכבר נהג את כל נזירותו. ^[14]

הריני נזיר שלשים יום שייתר בלשונו לומר "שלשים יום", כי די היה לו לומר "הריני נזיר" כיון שסתם נזירות שלשים יום, בהכרח שנתכוין לחייב את עצמו בניהוג של שלשים יום שלמים שאין בהם "מקצת היום ככולו".

ולפיכך אם נטמא ביום השלשים הרי זה סותר את הכל מן התורה, ואפילו לרבי אליעזר, שהרי אין שייך לומר "מקצת היום ככולו", כיון שמשמעות דבריו היא שיהיו שלמים. ^[15]

הריני נזיר מאה יום:

אם נטמא ביום המאה הרי זה סותר את הכל, שהרי לדעת חכמים אין מועיל "מקצת היום ככולו" לענין סתירה, והרי הוא בתוך ימי נזירותו וסותר את הכל. ^[16]

רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שלשים יום, ואף שלדעת רבי אליעזר אומרים "מקצת היום ככולו" אף לענין סתירה; רבי אליעזר לומד מן הכתוב "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו", להחמיר על מי שנזר נזירות מפורשת ונטמא ביום מלאת שיינתן לו תורת נזיר, דהיינו נזירות נוספת כשיעור סתם נזירות שהיא שלשים יום. ^[17]

ואם נטמא ביום המאה ואחד, הרי זה סותר שלשים יום, ואף שהוא לאחר מלאת, גזרו חכמים ביום המאה ואחד אטו יום שלשים של סתם נזירות, וכשם שביום שלשים של סתם נזירות הרי זה סותר את כולו דהיינו שלשים יום, כך אם נטמא ביום המאה ואחד הרי הוא סותר שלשים יום. ^[18]

רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה, שהרי לשיטתו אפילו אם נטמא ביום השלשים של סתם נזירות אינו סותר אלא שבעה, וכל שכן ביום המאה ואחד.

גמרא:

שנינו במשנה: מי שאמר הריני נזיר, ונטמא יום שלשים, סותר את הכל; רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה:

הערות

^[4] א. המשנה מתבארת כאן לפי שיטתו של רב מתנה [לעיל ה א] שהלכה כמותו, הסובר: "סתם נזירות" שלשים יום היא, [ולא כבר פדא הסובר שם, שעיקרה של סתם נזירות אינה אלא כט יום], וכפירוש המשנה שנתבאר בסוגיא שם, בתוספות ובהערות שם; ולשיטת רב פדא שם, מתבארת המשנה באופן אחר וכפי שנתבאר בסוגיא שם, ויתבאר בהערות דבר דבור על אופניו; ולאחר דברי הגמרא בעמוד ב על משנה זו בהערות שם תתבאר שיטת הרמב"ם בביאור משנה זו. ב. ואף שיש לנו לומר "מקצת היום ככולו", ולהכשיר את התגלחת אחר שעבר מקצת יום השלשים, אין אומרים כן לכתחילה אלא בדיעבד, ונחלקו הראשונים אם הוא דין תורה או רק מדרבנן, גזירה אטו נזירות שאמר בה שלשים יום שלמים, שאז מן הדין אין אומרים בה "מקצת היום ככולו". ג. לשיטת בר פדא: הגילוח ביום שלשים ואחד, הוא מדרבנן גזירה אטו נזירות של מפורשת של שלשים יום שהיא ביום שלשים ואחד - מן התורה לדעת בר פדא - וכפי שיתבאר בהמשך המשנה.

^[5] לשיטת בר פדא: אם גילח ביום שלשים יצא, כיון שזה הוא עיקר זמנו מן התורה, וחכמים שאמרו לגלח ביום שלשים ואחד לא החמירו בדיעבד.

^[6] כן הוא לשיטת רב מתנא. ולשיטת בר פדא: כיון שאמר "הריני נזיר שלשים יום" נמצא שלא תמו ימי הנזירות עד סוף שלשים יום, שאין אומרים לדעתו "מקצת היום ככולו" כלל בסוף הנזירות [אלא בתחלתה], ולכן אינו מגלח אלא ביום שלשים ואחד.

^[7] לדעת המנחת חינוך חלה עליו נזירות שניה מיד אחר שנזרק עליו אחד מדמי הקרבנות, כי מאחר שהותר מאיסורי נזירות שחלו עליו מחמת נזירות ראשונה בזריקת אחד מן הדמים, אם כן מיד חלה עליו נזירות שניה, ולפי זה הקשה: איך יכול לגלח על נזירות הראשונה, והרי כיון שחל עליו נזירות שניה קודם תגלחת של ראשונה, איך יכול לגלח ולעבור על לא תעשה ועשה. אבל החזון איש [קלח ו] כתב: "דודאי כן הוא דעת הנודר שלא תחול שניה עד שתתקיים כל מצות הראשונה", [ראה עוד שם מה שכתב במוסגר], וכתב, דלפי זה בין זריקת אחד מן הדמים לתגלחת מותר הוא לשתות יין וליטמא למתים.

^[8] ויום הראשון של הנזירות עולה לו למנין, ואף על פי שאינו יום שלם, ככל מי שנוזר באמצע היום שהיום הראשון עולה לו למנין, ואף על פי שאינו יום שלם, והיינו משום ש"מקצת היום ככולו" בתחילת הנזירות, ובזה מודה אפילו בר פדא החולק על "מקצת היום ככולו" בסוף ימי הנזירות, כמבואר בהערה לעיל.

^[9] היינו לרב מתנא, וכל שכן לבר פדא שמעיקר דין תורה ואף בלי "מקצת היום ככולו" זמן הגילוח הוא ביום השלשים.

^[10] חידוש יש בפיסקא זו מה שלא למדנו מתחילת המשנה, והוא: שהרי יום השלשים של הנזירות הראשונה עולה מקצתו לתשלום יום השלשים של הנזירות הראשונה [לפי דעת רב מתנא], ואותו יום עצמו עולה בסופו ליום ראשון של נזירות שניה, וחידוש הוא שיום שלשים עולה לכאן ולכאן. ואפילו לבר פדא שאין אנו צריכים לתחלתו של יום השלשים שיעלה למנין ימי הנזירות של הראשונה שהרי לדעתו אין משך הנזירות אלא כט יום, מכל מקום חידוש הוא, כיון שאין ניכר כל כך בסופו של יום השלשים [שהוא עולה לתחלת נזירות שניה] שהוא נוהג לשם נזירות זו, שהרי בתחילת היום נהג נזירות לשם נזירות אחרת, וזה הוא חידוש המשנה בפיסקא זו לדעת בר פדא.

^[11] כן הוא פירוש המשנה לפי רב מתנא. ולדעת בר פדא, כוונת התנא ללמדנו שנזירות ראשונה אינה מושכת אלא כט יום כדעת בר פדא, ולפיכך יום השלשים עולה מן המנין לנזירות השניה, שאילו היה צריך את היום הזה להשלים את הנזירות הראשונה, לא היינו מקילים להחשיבו לכאן ולכאן, [וראה בהערות שבסוגיא שם, שיש ביאורים אחרים לדעת בר פדא בפיסקא זו].

^[12] ואף על פי שלענין הבאת קרבנות ותגלחת אנו אומרים: "מקצת היום ככולו", ויכול הוא להביא אחר מקצת היום את קרבנותיו, מכל מקום אין סברא זו מועילה להחשיבו כמי שנטמא אחר נזירותו, ודימה זאת המאירי לזב וזבה שאומרים ביום השביעי שלהם "מקצת היום ככולו" ויכולים הם לטבול, ומכל מקום אם ראו זיבה או דם אפילו לאחר הטבילה הרי הם סותרים. ולשיטת בר פדא שאין אנו צריכים כלל ביום השלשים לדין "מקצת היום ככולו", שכבר נסתיימה הנזירות ביום אתמול, הטעם שסותר את הכל כשנטמא ביום שלשים, הוא משום שכבר נתבאר שגזרו חכמים להמשיך את ימי נזירותו של הנוזר סתם עד יום השלשים ואחד, ומשום גזירה אטו נזירות מפורשת של שלשים יום, ואם כן נמצא שמדרבנן עדיין עומד הוא בתוך ימי נזירותו, ולכן סותר הוא את הכל.

^[13] כן היא דעת התוספות, ולשון "סותר" לאו דוקא ; וראה עוד פירוש בזה, ב"מפרש" לעיל ו ב ד"ה ואי ס"ד.

^[14] א. ולא כדעת חכמים, שאף כי מודים הם לעיקר דין "מקצת היום ככולו" לענין הבאת קרבנות ותגלחת, מכל מקום סוברים הם שאין זה מועיל לענין סתירה, וכפי שנתבאר לעיל בהערה. ולשיטת בר פדא הטעם הוא משום שרבי אליעזר אינו גוזר להחשיב את יום השלשים בתוך ימי נזירותו, שהרי מן התורה אין הוא בתוך ימי נזירותו, וראה בזה בהערות בסוגיא לעיל על פיסקא זו.

^[15] א. ראה עוד בהבנת שיטת רבי אליעזר בזה בהערה בהמשך המשנה. ב. לדעת בר פדא, דין זה פשוט הוא כי בנזירות מפורשת של שלשים יום נמשך זמן הנזירות שלשים יום, ולדעת בר פדא אין אומרים כלל "מקצת היום ככולו".

^[16] וכל שכן דלבר פדא שאין אומרים כלל מקצת היום ככולו, שהוא סותר את כולם, כך הוא לדעת התוספות.

^[17] א. אבל בנזירות סתם לא נאמר מקרא זה, ולכן סובר רבי אליעזר בנזירות סתם שאינו סותר אלא שבעה. ב. לפי דברי רבי אליעזר בנזירות של מאה יום, שוב נמצא דמה שסובר רבי אליעזר בנזירות מפורשת של שלשים יום שהוא סותר את הכל, אין זה רק משום שאמר "שלשים יום" דמשמע שלימין, אלא משום "תן לו תורת נזיר" דהיינו שלשים יום, והיינו "סותר הכל". ג. כל מה שנתבאר בזה הוא לדעת רב מתנא. ולדעת בר פדא שאין אומרים כלל מקצת היום ככולו, ואם כן היות ומשך הנזירות היא מאה יום היה לנו לומר שיסתור את הכל כמו בנזירות מפורשת של שלשים יום שמודה בה רבי אליעזר שהוא סותר את הכל. מכל מקום אינו סותר אלא שלשים יום מאותו מקרא ד"וזאת תורת הנזיר", שפסוק זה לדעת בר פדא בא להקל, שאם נטמא ביום מלאת, לא יסתור אלא שלשים יום, ולא את כל ימי הנזירות.

^[18] א. והוא הדין שאם נטמא ביום שלשים ואחד שהוא סותר שלשים יום, אטו נטמא ביום שלשים, נתבאר על פי תוספות לעיל בסוגיא, וראה מה שנתבאר שם בהערות על זה, ובדף יד ב ד"ה סותר כתבו, שביום שלשים ואחד אינו סותר. ב. לדעת בר פדא, הסובר שאף אם נטמא ביום שלשים אינו סותר אלא מדרבנן, גזרו כאן חכמים גזירה לגזירה, ומשום דאי לא הא לא קיימא הא.

ואמר ליה [לו] ר' אושעיא: ר' יוסי קאי כותיך [עומד בשיטתך] דאמר [שאומר] גם הוא מכאן ולהבא מטמא, ולכן אין טומאה לאחר תחילת יום השביעי סותרת. ולכאורה קשה על ר' אושעיא: והא [והרי] ר' יוסי למפרע הוא דאמר [שאומר] כמו שהבאנו קודם! אלא ודאי יש לפרש שר' אושעיא סבור: מאי [מה] למפרע שאמר ר' יוסי — כוונתו רק מדרבנן [מדברי סופרים] ולא מן התורה.

על עצם שיטתו של ר' יוסי שואלים: ור' יוסי, מכדי סבר [הרי סבור] הוא מקצת היום ככולו, אם כן זבה גמורה דמייתא [שמביאה] קרבן היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? שהרי כיון דחזיא בפלגיה דיומא [שהיא רואה דם בחצי היום], אם מקצת היום ככולו, אם כן אידך פלגיה דיומא סליק [חצי היום האחר הולך] לה לשימור, שהרי בכל פעם אנחנו רואים את מקצת היום ככולו! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] דקא שפעה [שהיא שופעת דם] בלי הפסק תלתא תלתא יומי בהדי הדדי [שלושה ימים יחד, רצופים]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דחזיא תלתא יומי [שרואה דם שלושה ימים] סמוך לשקיעת החמה ונמצא שנטמאת בכל יום בסוף היום ובראשית היום הבא שלא הואי [היתה] לה שהות ביום הבא להיטהר דסליק ליה למניינא [שתעלה לה למנין] של יום טהרה כנגד יום הטומאה.

א משנה מי שאמר "הריני נזיר" סתם, ולא פירש כמה ימים יהיה נזיר — מגלח את שערו ביום שלשים ואחד לתחילת הנזירות, ואם גילח ליום שלשים — יצא. אם אמר במפורש "הריני נזיר שלשים יום" — אם גילח ליום שלשים לא יצא, אלא חייב להשלים שלושים יום בנזירות ולגלח ביום שלושים ואחד.

מי שנזר שתי נזירות שקיבל על עצמו בנדר לנהוג שתי נזירויות — מגלח את שערו על הנזירות הראשונה ביום שלשים ואחד, ואת השניה ביום ששים ואחד שכיון שנזירותו החלה כבר ביום השלושים ואחד לאחר שגילח, נמצא מגלח לאחר שלושים יום. ואם גילח את הראשונה ביום שלשים — מגלח את השניה ביום ששים (שהוא יום שלושים ואחד לתחילת הנזירות השניה), ואם גילח את השניה ביום ששים חסר אחד — גם הוא יצא, שהרי בדיעבד אם גילח ביום שלושים לנזירות — יצא.

וזו עדות העיד ר' פפייס, שקיבל מרבותיו על מי שנזר שתי נזירות, שאם גילח את הראשונה ביום שלשים מגלח את השניה ליום ששים, ואם גילח את השניה ליום ששים חסר אחד יצא, משום שיום של שלשים של מנין ראשון עולה לו מן המנין לנזירות השניה.

ב מי שאמר "הריני נזיר" סתם, אם נטמא ביום שלשים — סותר את הכל, וצריך לחזור ולנהוג נזירות שלימה מתחילה. ר' אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה ימים, וצריך למנות שבעה ימים אחרים עד שיטהר, ויביא קרבנותיו לאחר מכן. אמר "הריני נזיר שלשים יום", שבמקרה כזה אם גילח ביום שלושים לא יצא כמבואר לעיל, אם נטמא יום שלשים לכל הדעות סותר את הכל. אמר "הריני נזיר מאה יום", אם נטמא ביום מאה — סותר את הכל. ר' אליעזר אומר: אינו סותר אלא שלשים יום, שצריך לחזור ולמנות שלושים יום בלבד. אם נטמא ביום מאה ואחד אבל עדיין לא הביא את קרבנותיו — סותר רק שלשים יום ולא את כל זמן נזירותו. ר' אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה.

ג גמרא שנינו במשנה: מי שאמר "הריני נזיר" ונטמא ביום השלשים — סותר את הכל, ר' אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Rabbi Oshaya said to Rabbi Yoḥanan: Rabbi Yosei holds in accordance with your opinion, as he too says that in this case one becomes impure from now and onward, and any impurity after the start of the seventh day does not cause him to forfeit the previous clean days. The Gemara analyzes Rabbi Oshaya’s statement: But didn’t Rabbi Yosei say that the impurity is retroactive, as stated above? Rather, Rabbi Oshaya must certainly hold as follows: What is the meaning of Rabbi Yosei’s ruling that he is impure retroactively? It means that he is rendered impure only by rabbinic law, but not by Torah law.

The Gemara poses a question with regard to Rabbi Yosei’s statement: And as to Rabbi Yosei, now, he holds that the status of part of the day is like that of an entire day. How can you find a full-fledged zava who brings an offering? Since she sees a discharge at the midpoint of the day, the other half of the day counts for her as a full day of observing, as part of the day is considered to be like all of a day. The Gemara answers: If you wish, say that she continuously discharges blood for three days consecutively. And if you wish, say that she saw a discharge on three consecutive days close to sunset. In that case she is impure on each occasion at the end of one day and the beginning of the next, so that there was not any time to become pure on the following day so as to be included for her counting of a clean day corresponding to an impure one.

MISHNA: One who said: I am hereby a nazirite, without specifying how long his term of naziriteship would last, shaves his hair on the thirty-first day after the start of his naziriteship, as an unspecified term of naziriteship lasts thirty days. And if he shaved on the thirtieth day, he has fulfilled his obligation. If he explicitly said: I am hereby a nazirite for thirty days, then, if he shaved on the thirtieth day, he has not fulfilled his obligation. Since the naziriteship would have been for thirty days even without him stating: For thirty days, this addition is understood to indicate that he will observe naziriteship for a full thirty days.

One who accepted two terms of naziriteship shaves at the close of the first naziriteship on the thirty-first day, and at the close of the second term on the sixty-first day. Since his second term of naziriteship begins after shaving on the thirty-first day, the sixty-first day of the first term is the thirty-first day of his second term. And if he shaved for the first term on the thirtieth day, he shaves for the second term on the sixtieth day, which is the thirty-first day after the start of his second term of naziriteship. And if he shaved for the second term on day sixty less one, he has fulfilled his obligation, as this is the thirtieth day of his second term.

And this testimony was attested to by Rabbi Pappeyas, who heard from his teachers with regard to one who vowed to observe two terms of naziriteship, that if he shaved for the first term on the thirtieth day, he shaves for the second term on the sixtieth day. And if he shaved for the second term on the day sixty less one, he has fulfilled his obligation, because the thirtieth day of the first term of naziriteship counts as part of his tally of the second term.

One who said: I am hereby a nazirite, without further specification, if he became ritually impure through contact with a corpse on the thirtieth day of his term of naziriteship, it negates the entire tally, and he must start his naziriteship afresh. Rabbi Eliezer says: It negates only seven days, which he must observe until his purification, after which he brings his offerings. If he said: I am hereby a nazirite for thirty days, and he became impure on the thirtieth day, everyone agrees that it negates the entire tally. If he said: I am hereby a nazirite for one hundred days, if he became impure on the one hundredth day, it negates the entire tally. Rabbi Eliezer says: It negates only thirty days, and he observes the final thirty days again. If he became impure on the one hundred and first day before bringing his offerings, it negates only thirty days, but does not negate all of the observed days. Rabbi Eliezer says: It negates only seven days.

GEMARA: The mishna taught: One who said: I am hereby a nazirite, and became ritually impure on the thirtieth day, it negates the entire tally; Rabbi Eliezer says: It negates only seven.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור' יוסי מכדי קסבר מקצת היום ככולו זבה גמורה היכי משכחת לה. כיון דחזאי בפלגא דיומא סליק לה שימור כשראתה ביום א' וביום ב' תחלת יום ב' הרי שימור ליום ראשון וטהרה מאותה ראיה וכשרואה אח"כ מכאן ולהבא היא מטמא ולא מצטרף בהדיה יום ראשון להיותה זבה:

כגון ששפעה ג' ימים ולא היה לה טהרה בינתיים לשימור:

ואי בעית אימא כגון דחזאי ג' יומי סמוך לשקיעת החמה. שהתחילה קצת מבעוד יום וראתה עד הלילה נמצאת בכל יום טמאה תחלתו וסופו ולא סליק לה שיעור:

סליק פירקא

מי שאמר הריני נזיר מגלח ליום ל"א. לרב מתנא דאמר סתם נזי' ל' יום הילכך מגלח יום ל"א. ולבר פדא סתם נזי' כ"ט יום והיה לו לגלח יום ל' אלא כדמפרש לעיל נעשה כאומר שלימים:

ואם גלח יום ל' יצא לבר פדא ניחא דמדאורייתא דינא הכי לגלח יום ל' ולרב מתנא מפ' לעיל משום דמקצת היום ככולו. הריני נזיר ל' יום אם גילח יום ל' לא יצא. אף בר פדא מודה בהא כיון דאמר ל' יום דבעי' ל' יום שלימים:

מי שאמר הריני נזיר ונטמא יום ל' סותר את הכל. לרב מתנא סותר מן התורה ומביא קרבן טומאה לבר פדא סותר מדרבנן אטו היכא דאמר ל' ואינו מביא קרבן טומאה:

ור' אליעזר אומר אינו סותר אלא ז' דלא גזר. ולרב מתנא משום דסבר מקצת היום ככולו. ורבנן לית להו מקצת היום ככולו אלא אחר שהביא קרבנותיו:

הריני נזיר ל' יום ונטמא יום ל' סותר הכל דכיון דאמר ל' יום בעי' שלימים ולא אמרי' מקצת היום ככולו:

ר"א אומר אינו סותר אלא ל' כדדריש לעיל נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזי':

נטמא יום ק' וא' סותר ל'. מדרבנן גזרו שיסתור יום תגלחת אטו יום ק' ולא גזרו שיסתור אלא כסתם נזיר. וה"ה סתם נזיר שנטמא ביום ל"א הוי כנטמא יום ק"ב שאינו סותר:

[ר"א אומר] אינו סותר אלא ז' ר"א לטעמי' דאפי' ביום ל' לא גזרי':

מי שאמר הריני נזיר מגלח ליום שלשים וא׳ ואם גילח יום שלשים יצא הריני נזיר שלשים יום אם גילח יום ל׳ לא יצא בפ״ק העמדנו לרב מתנה דאמר סתר נזירות ל׳ יום מש״ה קאמר מגלח ליום ל״א והאי דקתני אם גילח ליום ל׳ יצא משום דקסבר מקצת היום ככולו אבל אם פירש ל׳ יום אם גילח יום ל׳ לא יצא דמה לו לפרש ל׳ יום כיון דסתם נזירות הוא ל׳ יום אלא להכי פירש שיהו שימים ולא אמרי׳ מקצת היום ככולו ואם פירש ל׳ יום לא יגלח אלא ביום ל״א שהרי פיר׳ לי׳:

מי שאמר הריני נזיר וניטמא יום ל׳ סותר את הכל ר״א אומר לא סתר אלא שבעה הריני נזיר ל׳ יום וניטמא יום ל׳ סותר את הכל פי׳ רב מתנה מפרש דסתם נזיר ל׳ יום והילכתא אחר מלאת ניטמא וכל מי שניטמא אחר מלאת אינו סותר אלא שבעה שיזה שלישי ושביעי ויעשה תגלחת טהרה אבל תגלחת טומאה אינו מגלח שאין תגלחת טומאה אחר מלאת אבל אם פי׳ ל׳ יום וניטמא יום ל׳ סותר הכל אפילו לר׳ אליעזר שאין לומר כאן מקצת היום ככולו כיון שפירש ל׳ והילכתא תוך מלאת ניטמא ות״ק לית ליה מקצת היום ככולו ואפילו בנזירות סתם נמי אמר דסתר את הכל ובמתני׳ דלעיל נמי דתנן אם גילח יום ל׳ יצא ר׳ אליעזר הוא ובר פדא סבר טעמא דר׳ אליעזר משום דקסבר סתם נזירות כ״ט יום ויום ל׳ הוי אחר מלאת והילכך לא סתר אלא שבעה עד שיטהר ות״ק ודאי דאמר סתר את הכל סבר דסתם נזירות ל׳ יום ואנא דאמר כר״א ואין לפרש כאן משום חומרא בעלמא שלא היו מצריכים אותו תגלחת טומאה וקרבן בלי צורך להביא חולין לעזרה אלא ודאי פליגי:

הריני נזיר מאה יום וניטמא יום מאה סותר את הכל ר׳ אליעזר אומר לא סתר אלא ל׳ בפ״ק אקשינן מינה לרב מתנה דאמר דסבר ר״א מקצת היום ככולו ואי ס״ד סבר ר״א מקצת היום ככולו ניסתור שבעה אלא ש״מ דלא סבר מקצת היום ככולו ואהדר רב מתנא ואי לא סבר מקצת היום ככולו ליסתור כולהון אלא לעולם לא אמרי׳ בהדא מקצת היום ככולו פי׳ מדהדר רב מתנה למאן דמקשה לי׳ מהכא דלא סבר ר״א מקצת היום ככולו דאי לא סבר הכי ליסתור כולן א״ו אמת כי בהדא לא אמרי׳ מקצת היום ככולו מפני שפירש מאה יום וכבר אמרן לעיל דהיכא דפירש ל׳ יום לא אמר מקצת היום ככולו ומה לי מאה מה לי ל׳ ודין הי׳ שיסתר הכל אלא כדריש לקיש:

ניטמא ביום מאה ואחד סותר שלשים ר״א אומר לא סתר אלא שבעה פי׳ ת״ק סבר אע״פ שניטמא אחר מלאת כיון שניטמא קודם הבאת קרבנותיו צריך לתת תגלחת טומאה וכיון שצריך לגלח תגלחת טומאה צריך עוד לגידול שיעור דתגלחת טהרה שאין תגלחת פחותה מל׳ יום ור״א סבר אין תגלחת טומאה אלא בתוך מלאת ולא לאחר מלאת והילכך אינו סותר אלא שבעה כדי שיזה שלישי ושביעי ויטהר ויגלח תגלחת טהרה וה״ה דפליגי נמי הכי בניטמא יום ל״א קודם הבאת קרבנותיו:

והאמר ר' יוסי למפרע הוא מטמא. מסקנא דמלתא היא לפרושי דר' אושעיא סבר דלמפרע דקאמר ר' יוסי היינו מדרבנן:

איבעית אימא כגון דשפעה שלשה ימים בהדי הדדי. לאו דוקא דהוא הדין אם שפעה סוף יום ראשון וכל יום שני ותחלת שלישי דליכא מניינא כלל והאי נמי מקרי תלתא יומי. סמוך לשקיעת החמה דליכא שהות למניינא ולא הוי שימור שהות ביום. ולא קאי תלתא יומי אסמוך לשקיעת החמה דהאי בשני בין השמשות סגי כדאיתא בהדיא בכיצד צולין. אי נמי ברואה בשני בין השמשות דהשתא הוי סוף יום ראשון ותחלת יום שני וסוף יום שני ותחלת יום שלישי (דהוי) דהוו שלושה ימים רצופים. ונראה מדלא אוקמא ברואה בלילות אלמא סבירא לתלמודא לר' יוסי דלילה חשיב שימור וכי היכי דאמר מקצת היום ככולו בתחלת היום הכי אמרינן בתחלת הלילה. וכן פירש רש"י בפרק כיצד צולין. אבל אינו נראה לרי"ץ דאם כן זבה קטנה תטבול בלילה. ופירש הרי"ץ דכי היכי דאית ליה לר' יוסי מקצת היום ככולו והוי שימור ליום שלפניו הכי נמי אית ליה מקצת היום ככולו בסופו שמראיה ואילך הוי ככולו והוי שימור לראיה שבתחלת היום. הר' עזריאל ז"ל:

ואיבעית אימא דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה. כלומר דחזאי תלתא יומי על ידי סמוך לשקיעת החמה כגון שראתה שני בין השמשות ובין השמשות מקצתו יום ומקצתו לילה. וראתה בין השמשות של יום ראשון הרי ראתה סוף יום ראשון ותחלת יום שני. וביום שני ראתה כמו כן בין השמשות הרי סוף חצי שני ותחלת שלישי. ובפרק כיצד צולין מפרש בהדיא כגון שראתה שני ימים בין השמשות. ויש לתמוה אמאי לא משני ברואה בלילות פירוש שרואה בכל יום קודם עמוד השחר מעט ושופעת עד לאחר עמוד השחר. אי נמי רואה בלילה ממש שתחלת היום אינה עולה לה לשימור אלא כשפסק מבעוד יום. ועל כרחך דליכא למימר דתחלת הלילה עולה לשימור דבפרק שני דמגלה תנן וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתהא הנץ החמה. ומסקינן בגמ' משום דבעינן שימור ביממא. ולכך פירש ר"י דהכי קאמר ולר' יוסי כיון דאית ליה זבה שראתה בשביעי שלה אינה סותרת אם כן סבירא ליה דבסוף ספירה מקצת היום ככולו. ואם כן הוא הדין נמי דאית ליה כשפוסקת באמצע היום שהיא עולה לה סוף היום ככולו לשימור דמאי שנא סוף היום מתחלתו. ומשני בשופעות כלומר שמתחלת לראות מבעוד יום ושופעת עד הלילה. אי נמי בין השמשות דהשתא ליכא למיחשב שימור לא בסוף היום ולא בתחלתו. וא"ת והיכי מצי סבר דסוף היום עולה לשימור. והא בפרק תנוקת אמר רב זבה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרת למנין שבעה. ופריך עלה תלמודא לימא רב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמר יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה. יש לומר דודאי בזבה גדולה אין עולה לה סוף יום אבל בזבה קטנה עולה. ויש ליתן טעם בדבר דבסוף ספירה אשכחן דסבירא ליה מקצת היום ככולו והוא הדין בשומרת יום שיעלה לה מקצת היום ככולו אף בתחלת ספירה לפי שבתחלה היא סופה שבאותו יום היא טובלת. אבל בתחלת ספירה דזבה גדולה ודאי לא אמר ר' יוסי שיעלה מקצת היום ככולו. ודוקא בתחלת היום הספירה או סוף היום הראיה סבירא ליה לר' יוסי שעולה ככולו אבל מקצת היום באמצע ודאי לא אמר ר' יוסי. תוספי הרא"ש ז"ל:
סליק פרק הריני נזיר קמאפרק מי שאמר קמא

מי שאמר הריני נזיר מגלח ליום שלשים ואחד. לרב מתנא סתם נזירות שלשים יום הלכך מגלח יום אחד ושלשים. ולבר פדא סתם נזירות כ"ט יום והיה לו לגלח יום שלשים. אלא כדמפרש לעיל נעשה כאומר שלמים. ואם גילח יום שלשים יצא. לבר פדא ניחא דמדאורייתא דינא הכי לגלח יום שלשים. ולרב מתנא מפרש לעיל משום דמקצת היום ככולו. הריני נזיר שלשים יום אם גילח יום שלשים לא יצא. (אך) אף בר פדא מודה בהא כיון דאמר שלשים יום בעינן שלושים יום שלמים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים סותר הכל. משמע דוקא יום שלשים סותר הכל אבל שלשים ואחד אינו סותר אלא שבעה אפילו נטמא קודם קרבן. והא דאמר בגמ' קסבר ר' אליעזר כל אחר מלאת ז' סותר אבל לרבנן סותר שלשים. הך אחר מלאת דקאמר קרי יום שלשים קודם הבאת קרבן דאם נטמא סותר ז' מן התורה דאית ליה מקצת היום ככולו עד לאחר קרבן. ולבר פדא סותר שלשים מדרבנן גזירה אטו שלמים ור' אליעזר לא גזר. אבל מכל מקום לרבנן אם נטמא יום אחד ושלשים סותר הכל לרב מתנה מדרבנן. ובפרק קמא פריך (לרב) לבר פדא מדנקט סותר הכל ולא נקט סותר משמע מן התורה. הרב עזריאל ז"ל:

נטמא ביום מאה ואחד. ביום שהקריב קרבנותיו. סותר שלשים לפי שצריך לגלח תגלחת טומאה לאלתר ואחר כך מגלח תגלחת טהרה בסוף שלשים שאין תגלחת טהרה פחות משלשים יום הלכך סותר שלשים ותו לא דקסבר משום דהוי נזיר שכלו ימיו. והוא הדין כי נטמא ביום ל"א סותר את הכל (לר' אליעזר) לתנא קמא דר' אליעזר שסובר סותר. והכי תניא בתוספתא.

רש"י (במשנה). וכולה מתני' מפורש כו'. כצ"ל:

תד"ה שיום ל' עולה. לר"מ עולה למנין כו' ולב"פ א"צ למניין נזירות ראשון כו'. כצ"ל:

תד"ה הריני נזיר ל"י. וא"ת מ"מ כו' הא לר"א דריש לקמן בברייתא כו'. הוא (בדף יט ב):

(טז א תוספות) ד"ה הלשון וכו' דעביד ק"ו ומה נדה שאין תחלת יום כסופו וכו'.—צ"ל שאין תחלת היום עולה לה בסופה דטבלה בלילה, סוף היום עולה לה בתחלתה דלא בעיא אלא ז' ימים עם יום שראתה בו שנה שתחלתה עולה וכו' זבה גדולה תוכיח דתחלת יום עולה לה בסופה דטובלת ביום וסוף היום אינו עולה לה בתחלתה אלא ודאי וכו'. (ועי' בר"ה שם תוס' ד"ה שנים שכתבו דקשיא גם לרבנן, וע"ש מה שתירצו בזה).

(שם) ומיהו לפרש"י ניחא וכו'.—ניחותא זו אינה מובנת לי, ועי' בתוס' ר"ה שם ונדה עב א.

רבי יוסי קאי כוותיך: ורבי יוסי מכדי סבר מקצת היום ככולו. דכל האי דקא משנינן לעיל דמכאן ולהבא מטמא שינויי דחיקי נינהו ומיהו שמעתין איתא כרב: זבה גמורה. דבעינן ג' ימים רצופים כדאמר מי תלה הכתוב את הזבה בימים היכי משכחת לה: והא כיון דחזיא בפלגיה דיומא. ביום שני מחצות ואילך אידך פלגא דמבקר עד חצות עולה לה לשימור כאילו נשמר יום אחד בטהרה והוה לה הפסק: ע''א ור' יוסי מכדי שומרת יום כנגד יום כיון דקאמר דטעמא הוי משום דמקצת היום ככולו וכך שמענו כאן מפ''י המור''ה אבל בכיצד צולין במסכת פסחים שמעינן דמכאן ולהבא קמיבעיא לן דלר' יוסי זבה גמורה היכי משכחת לה ולא מפ''י המור''ה: איבעית אימא בשופעת. כל היום [תלתא יומי] בהדי הדדי: ואיבעית אימא. שלשה יומי בין השמשות סמוך לשקיעת החמה דכי ראתה בשבת אחר שקיעת החמה הוי טמאה כל יום ראשון וכי חזרה וראתה ביום ראשון שנית סמוך לשקיעת החמה הויא טמאה כל יום שני וכן שלישי דלא הויא שהות דטהרה ביני וביני כלל ולא הוי סליק למניינא דשומרת יום כנגד יום דהא לא הואי שהות:

הדרן עלך הריני נזיר

מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד. לרב מתנא כדאית ליה דאנזירות סתם קאי ואין נזירות פחות מל' יום ולבר פדא כדאית ליה דמוקי לה כגון דנעשה כאומר שלימים וכולה מתני' הכי מפורש בפ''ק לרב מתנא כדאית ליה ולבר פדא כדאית ליה: גמ' ר''א אומר אינו סותר אלא שבעה. כדי שיביא קרבנו בטהרה וכדפרשינן בפרק קמא לבר פדא כדאית ליה

זבה גמורה היכי משכחת לה. דמכאן ולהבא מטמינן לה וכל יומא טומאה באפי נפשה היא וכיון דחזיא היא בפלגא דיומא אידך פלגא דיומא הוא קא סליק לה לשימור ואע''פ שלא טבלה בינתים מכי ראתה ביום י''א וביום י''ג וביום ט''ו דלא הויא זבה ואע''ג שלא טבלה בינתים דבעינן שתראה ג' ימים רצופים: הלשון ק''ק אמאי קאמר אידך פלגא דיומא דבקיצור הוה מצי למימר אידך יומא סליק ליה שימור ובדוחק יש לפרש ראתה י''א דכיון דחזיא ביום ב' בפלגא דיומא אידך פלגא דיומא שהיה לפני שראתה סליק ליה שימור וקשה ואמאי לא משכחת לה דרואה שלשה לילות דהשתא היא טמאה בתחילת היום ופי' בקונטרס בכיצד צולין (פסחים דף פא.) לפי הדברים למ''ד מקצת היום ככולו ותחילת הלילה תהא נמי ככולה לספירה ובתחילת הלילה סליק לה שימור ואין צריך עלות השחר:. ולי נראה דמשנה שלימה היא בפרק תינוקת (נדה דף עב.) ושוין ברואה יום י''א וטבלה לערב [ושמשה] שמטמאין משכב ומושב למפרע ומוכח התם דתחילת הלילה לא הוי שימור ונראה לר''ת דכי היכי דלר' יוסי תחילת יום הוי שימור ה''נ ראתה בלילה סוף היום דלמחר שאינה רואה עולה לשימור דכך לי סוף היום כתחילת היום ובהכי ניחא לישנא כיון דחזאי בפלגא דיומא אידך פלגא דאותו יום עצמו בסופו הוה ליה שימור וצ''ל דודאי בזבה גדולה לא אמר ר' יוסי דיום שלישי יהיה ממנין של ז' של טהרה דהא בפרק תינוקת (שם ד' סט. ושם) קאמר דכותאי יום שפוסקת בו מונה אותו למנין ז' והטעם דמצינו דבסוף הספירה מקצת היום ככולו דזב וזבה טובלין ביום הילכך בזבה קטנה דתחילת הספירה מקצת היום ככולו אבל בתחילת ספירת זבה גדולה שזקוקה לספור ז' אז לא אמרי'בתחילת ספירת' ז' נקיים מקצת היום ככולו: והא דעביד ק''ו (ר''ה דף י.) ומה נדה שאין תחילת יום כסופו דטבלה בלילה מהני סוף יום כתחילתו דלא בעיא כ''א ז' ימים ויום שפוסקת בו [שנה] שתחילתו עולה בסופו אינו דין שסופו עולה בתחילתו לימא זבה גדולה תוכיח דתחילת יום כסופו דטובלת ביום וסופו לאו כתחילתו אלא ודאי רבא לא עביד הקל וחומר אליבא דר' יוסי ומיהו לפירוש רש''י ניחא דלא מצי למימר זבה תוכיח: ומשני דחזיא שלשה יומין סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות דסליק לה למניינא. לפי [שהם] מסובבין בטומאה בתחילת היום ובסופו וליכא בהם שימור כלל וכן יום שלישי טמא בתחילתו והרי שלשה ימים רצופין טמאין דמקצת יום שלישי ככולו ואין בהן שימור בינתים:

הדרן עלך הריני נזיר

מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד. בפרק קמא (לעיל דף ה:) מייתינן ליה ופי' רב מתנא ובר פדא כדאית להו: שיום ל' עולה לו מן המנין. לרב מתנא עולין למנין ימי נזירות דראשון דמדאורייתא ל' וכן למנין שני עולה לו מדאורייתא דבעינן שלשים דאורייתא ולבר פדא אין צריך למנות נזירות ראשון שכבר נשלם מיום כ''ט ותגלחת ראשונה נעשית ביום ל' כדין תורה ודקאמר במתניתין דיום ל' עולה לו מן המנין היינו לענין נזירות שני כדי שגם תגלחת שניה תהיה ביום ל' שהרי גילח ביום [ששים] חסר אחד: הריני נזיר נטמא יום ל' סותר הכל. לרב מתנא סותר מן התורה ומביא קרבן טומאה וחוזר ומונה שלשים יום נזירות טהרה ולבר פדא סותר הכל מדרבנן דיום כ''ט נשלם הנזירות וסותר מדרבנן גזירה להיכא דאמר הריני נזיר ל' יום ואינו מביא קרבנות נזיר טמא: רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה. לבר פדא לא גזרינן ולרב מתנא אליבא דר''א ס''ל מקצת היום ככולו ואפילו נטמא קודם הבאת קרבנותיו ורבנן אית להו דלא אמרי' מקצת היום ככולו אלא היכא דהביא קרבנותיו בטהרה ביום ל' דיצא כאילו הביאם ביום ל' ואחד: הריני נזיר ל' יום נטמא יום ל' סותר את הכל. ולא פליג ר''א לרב מתנא דאמר דסתם נזירות ל' יום והכא מיתורא דלישנא דקאמר ל' הוי כאילו אמר שלימים הילכך אפי' לר''א דאמר דמקצת היום ככולו סותר הכל (ולבר פדא דלית ליה מקצת היום ככולו) דהכא אמר ל' הוי ממנין הנזירות כיון שפירש ל' יום וא''ת מ''מ אמאי סותר הכל לר''א הא לר''א דריש לקמן בברייתא דהריני נזיר מאה יום ונטמא יום מאה יכול יסתור הכל ת''ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים וה''נ כי נטמא ביום ל' אין לו אחרונים והל''ל דלא סתר הכל ונ''ל דכיון דאמר ל' א''כ יום ל' הוי יום מלאת ודרשינן וזאת תורת הנזיר ביום מלאת נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר ולקמן נמי בברייתא גבי נטמא בסוף מאה לא קממעיט להו מוהימים יפלו אלא דאינו סותר כל מאה אבל שלשים יום ודאי סותר כדקתני בסמוך במתני' נטמא יום מאה דלר''א סותר שלשים אבל ברישא כי אמר הריני נזיר סתמא דקאמר ר''א אינו סותר אלא שבעה כי נטמא ביום שלשים לבר פדא ניחא משום דמיום כ''ט פסק מנין נזירותו ויום שלשים אינו יום מלאת כיון דלא אמר שלשים בפירוש וגם לת''ק דסותר אינו אלא מדרבנן לבר פדא ולא מייתי קרבן טומאה ולרב מתנא נמי דקאמר מקצת היום ככולו הילכך יום ל' אינו יום מלאת דהוי כאילו כלה כל אותו יום [כיון] דעשה מקצת בנזירות אבל בסיפא מחשב כאילו אמר שלימים לרב מתנא לא אמרינן מקצת היום ככולו הילכך הוי שפיר יום שלשים מלאת דלכך סותר לר' אליעזר מדרשא דזאת תהיה תורת הנזיר