נזיר טז ע"ב

קסבר ר''א כל אחר מלאת שבעה סותר הריני נזיר שלשים יום ונטמא יום שלשים סותר את הכל לא פליג ר''א דאמר שלימין הריני נזיר מאה יום ונטמא יום מאה סותר את הכל ר''א אומר אינו סותר אלא שלשים וכולה כדהוינן בה אליבא דבר פדא ורב מתנא:
מתני' מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' היה שם ל' יום אין עולין לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה ר''א אומר לא בו ביום שנאמר {במדבר ו-יב} והימים הראשונים יפלו עד שיהו לו ימים ראשונים:
גמ' איתמר מי שנזר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו ור''ל אמר אין נזירות חלה עליו ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו סבר מיתלא תליא וקיימא כיון דמשכחא טהרה חיילא ור''ל אמר אין נזירות חלה עליו אי הדר ואמר חיילא עליה ואי לא לא איתיביה ר' יוחנן לר''ל מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' היה שם שלשים יום אין עולין מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה קרבן טומאה הוא דלא מייתי הא מיחל חיילא עליה א''ל אינו בתורת טומאה ואינו בתורת קרבן איתיביה מי שהיה טמא ונזר אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים ה''ז סופג את הארבעים אי אמרת בשלמא חיילא היינו טעמא דסופג את הארבעים אלא אי אמרת לא חיילא אמאי סופג את הארבעים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

ומפרשת הגמרא: כי קסבר רבי אליעזר "כל אחר מלאת" שבעה הוא סותר בלבד.

כלומר: לרב מתנא הסובר: סתם נזירות שלשים יום, הרי הוא סותר שבעה בלבד כי הוא ביום שאחר מלאת כיון שאנו אומרים בתחלתו "מקצת היום ככולו"; וחכמים סוברים שלענין סתירה אין אומרים "מקצת היום ככולו".

ולבר פדא שנסתיימה הנזירות ביום הכ"ט, סברת רבי אליעזר היא משום שהוא אחר מלאת, ואף חכמים מודים לו בזה, אלא שהם סוברים שמדרבנן סותר ביום השלשים, אטו מי שנזר נזירות מפורשת של שלשים יום ונטמא ביום השלשים שהוא סותר את הכל.

אבל כשאמר הריני נזיר שלשים יום, ונטמא ביום השלשים, סותר את הכל כמו ששנינו במשנה, ולא פליג רבי אליעזר, כיון דאמר "שלימין", כלומר: כיון שייתר בלשונו ואמר "שלשים יום" ולא היה צורך להוסיף כן, כי אף סתם נזירות היא שלשים יום, הרי זה כאילו אמר "שלימין" שלא יחול בהם דין "מקצת היום ככולו".

הריני נזיר מאה יום, ונטמא יום מאה סותר את הכל; רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שלשים.

וכולה פירושא דמתניתין כדהוינן בה [כקושיות ותירוצי הגמרא לעיל בפרק ראשון] אליבא דבר פדא ורב מתנא. ^[1]

מתניתין:

מי שנזר והוא בבית הקברות, שקיבל עליו נזירות כשהוא טמא מן הקבר, [או שהיה טמא בשאר טומאת מת, ונזר], הרי הוא חלוק ממי שנטמא אחר שנזר, ואינו מביא קרבן טומאה לכשייטהר.

ואפילו אם היה שם [בבית הקברות, או שיצא משם ועדיין לא נטהר] שלשים יום שהוא מנין הפחות שבנזירות, אין עולין לו ימים אלו שהוא טמא בהן מן המנין של ימי נזירות - כלומר: שאף על פי שנשתהה בטומאתו ימים הראויים לנזירות שלימה והיה לנו לומר שיהא קרוי "נזיר" לענין שנזקיקהו להביא קרבן טומאה ולהתחיל אחרי כן בנזירות טהרה - אינו כן, ואינו מביא קרבן טומאה. ^[2]

המשנה הבאה עוסקת במי שנזר כשהיה טמא, ומבארת שדינו חלוק מנזיר טהור שנטמא, כי הנזיר הטהור שנטמא, הרי הוא מביא קרבן טומאה - שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש בן שנה לאשם - ביום השמיני לטומאתו, ואילו מי שנזר כשהוא טמא אינו מביא קרבן טומאה, ובברייתא בגמרא מבואר, שאף אינו מגלח את ראשו ביום השביעי כשאר נזיר טהור שנטמא.

ובסוגיא שלאחריה יבואר, אם לענינים אלו בלבד חלוק הטמא שנזר משאר נזיר טהור, או שהוא חלוק ממנו אף לענינים אחרים.

והטעם הוא: כי אין קרבן טומאה אלא בנזיר טהור שנטמא, ולא בטמא מעיקרו, ולקמן בברייתא יח א, למדוהו מן הכתובים.

אבל אם יצא מבית הקברות וטיהר את עצמו בהזאה וטבילה, ^[3] ונכנס - אפילו ביום טהרתו שהוא יום השביעי ^[4] - לבית הקברות, ונטמא שם:

הרי הן עולין לו מן המנין, כלומר: אותו יום שביעי עולה לו מן המנין של ימי הנזירות, ונמצא שהוא נזיר טהור שנטמא, ^[5] ולכן מביא הוא קרבן טומאה.

רבי אליעזר אומר לחלוק על דברי תנא קמא הסובר: אפילו אם לא מנה אלא יום אחד של נזירות בטהרה, הרי הוא מביא קרבן טומאה: לא אם נכנס לבית הקברות בו ביום שנטהר; אלא רק אם נכנס למחרת טהרתו ואילך, אז סותר הוא את שני הימים הראשונים ומביא קרבן טומאה. ^[6]

ומשום שנאמר: "והימים הראשונים יפלו", ללמד: אינו סותר את שכבר מנה עד שיהו לו ימים ראשונים [שני ימים לפחות] של נזירות בטהרה, דהיינו סוף יום טהרתו ותחלת יום טומאתו, אבל אם נכנס לבית הקברות ביום הראשון של טהרתו אינו סותר את היום הראשון שמנה, והוא מצטרף לו לעשרים ותשעת הימים שישלים את נזירותו לאחר שייטהר.

ואף קרבן טומאה אינו מביא כל שלא עברו שני ימים, כי כל שאין מתקיים "והימים הראשונים יפלו", אין מתקיים "וביום השמיני יביא שתי תורים וגו'". ^[7]

גמרא:

איתמר:

מי שנזר והוא בבית הקברות:

רבי יוחנן אמר: נזירות חלה עליו מיד לכל דבר, ולוקה הוא כשהוא עדיין בבית הקברות על הטומאה שהוא ממשיך להיטמא שם אם התרו בו לצאת משם ולא יצא, ^[8] וכן לוקה על שאר איסורי נזיר כשעבר עליהם, וכשייטהר מטומאתו אינו צריך לקבל עליו נזירות בשנית.

וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו עד שייטהר, ולכשייטהר יקבל עליו נזירות ויהא נזיר, ועד שלא נטהר אינו לוקה על איסורי נזיר. ^[9]

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

רבי יוחנן אמר נזירות חלה עליו, דסבר: מיתלא תליא וקיימא [תלויה הנזירות ועומדת], כלומר: דין נזירות טהרה לענין הבאת קרבן טומאה [אם ייטמא שוב], תלויה היא ועומדת עד שיצא מבית הקברות וייטהר -

וכיון דמשכחא טהרה חיילא, [וכיון שמוצאת היא טהרה הרי היא חלה], כלומר: כשיצא משם וייטהר, ומצאה לה נזירות הטהרה לענין דין הבאת קרבן טומאה מקום לחול שהרי כבר טהור הוא, הרי היא חלה מאליה, ואינו צריך לקבל עליו נזירות בשנית. ^[10]

וריש לקיש אמר אין נזירות חלה עליו בעודו טמא עד שייטהר, ורק אי הדר ואמר [אם חזר ואמר לכשייטהר] שתחול עליו הנזירות, הרי היא חיילא עליה [חלה הנזירות עליו], ואי לא אמר שוב כשייטהר שתחול עליו הנזירות, לא חלה עליו נזירות.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש ממשנתנו:

מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום, אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה.

ומדייקת הגמרא: קרבן טומאה הוא דלא מייתי [קרבן טומאה בלבד אינו מביא], הא נזירות עצמה מיחל חיילא עליה, לענין שילקה על כל איסורי נזיר; ^[11] ותיקשי לך שאתה סובר: אין נזירות חלה עליו עד שייטהר!?

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אינו בתורת טומאה שלא חלה עליו נזירות כלל ואין הוא נזיר טמא כלל, ^[12] ולכן אינו בתורת קרבן טומאה.

איתיביה לריש לקיש הסובר אין נזירות חלה מיד על טמא שקיבל נזירות בטומאתו:

מי שהיה טמא ונזר, אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים, ואם גילח ושתה יין, ונטמא למתים, הרי זה סופג את הארבעים.

אי אמרת בשלמא חיילא הנזירות מיד וכדעת רבי יוחנן, היינו טעמא דסופג את הארבעים, כלומר: ניחא מה שלמדנו שהוא סופג את הארבעים.

אלא אי אמרת כדברי ריש לקיש שלא חיילא הנזירות מיד, אמאי סופג את הארבעים אם עבר על איסורי נזיר קודם שנטהר וקיבל עליו נזירות!? ^[13]

הערות

^[1] להרמב"ם [בפירוש המשניות ובהלכות] שיטה אחרת - וכדרב מתנא שהלכה כמותו - בהבנת כמה פיסקאות מן המשנה, וכפי מה שביאר שיטתו בחידושי מרן רי"ז הלוי הלכות נזירות פ"ד ה"א: א. מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד, ואם גילח ליום שלשים, יצא, [וכפירוש התוספות], הריני נזיר שלשים יום אם גילח ליום שלשים לא יצא: טעם החילוק הוא, משום שכשאמר "הריני נזיר" סתם, אומרים אנו ביום השלשים "מקצת היום ככולו", אבל כשלא היתה זו נזירות סתם, אלא נזירות מפורשת, אף שאין במשמעות כוונתו שלא נאמר "מקצת היום ככולו", מעיקר הדין אין בו דין "מקצת היום ככולו", והביא כן גם בשם המאירי. [והטעם נתבאר בדברי הגרי"ז שם בעמוד 38 ד"ה והנראה, משום דדוקא בסתם נזירות דהא דצריך למנות שלשים הוא משום עיקר דין נזירות שנאמרה בה ההלכה דאינה פחותה מל' יום, ובזה כיון ד"מקצת היום ככולו" אם כן גם במקצת היום כבר יש לנו שלשים יום של נזירות, וסגי בזה לענין עיקר דין נזירות, על כן נחשב כ"אחר מלאת" לכל הדינים, ואם גילח יצא, מה שאין כן היכא שקיבל עליו מנין ימים מפורשים, דצריך למנות הימים משום קבלתו, בזה הוי הדין להיפוך, דאף ד"מקצת היום ככולו" ונחשב כיום שלם, מכל מקום כל היום ההוא בכלל הקבלה, וכל היום בכלל "תוך מלאת" הוא, ולא מצי לגלח בו, וראה עוד שם]. ב. מי שאמר הריני נזיר, נטמא יום שלשים סותר את הכל, רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה: ביאור מחלוקתם הוא, דלכולי עלמא כיון שאנו אומרים "מקצת היום ככולו", אין זה חשוב כמי שנטמא בתוך ימי נזירותו, כי אף לענין סתירה מועיל דין מקצת היום ככולו [וכמו שפירשו התוספות לדעת רבי אליעזר]. ומה שהוא סותר כולו - לדעת חכמים - הוא דין אחר, ומשום שכל מי שנטמא אחר מלאת ימי נזירותו וביום הראוי להבאת קרבנותיו, אמרה תורה שיתנו לו תורת נזיר דהיינו שלשים יום, והוא נלמד מ"זאת תורת הנזיר", וזה שנזירותו היא שלשים יום ואומרים בה מקצת היום ככולו, חשיב יום שלשים יום הבאת הקרבנות. ולפי זה, "סותר את הכל" אינו מדין סתירת הכל, אלא מדין סתירת שלשים דממילא הוא סתירת הכל שהרי כל נזירותו אינה אלא שלשים יום, ואילו רבי אליעזר סובר שאחר מלאת אין נותנין לו אלא שבעה ימים. [וכתב עוד הגרי"ז לחדש על פי התוספתא, שבסתם נזירות יש שני ימים של "יום הבאת קרבנות" שהנטמא ביום זה נותנים לו תורת נזיר, האחד: ביום שלשים כיון שבדיעבד יצא, וגם ביום שלשים ואחד כיון דלכתחילה צריך אז להביא את קרבנותיו]. ג. הריני נזיר שלשים יום, נטמא יום שלשים סותר את הכל: הטעם בזה, כי בנזירות מפורשת אין אומרים מקצת היום ככולו, וכפי שנתבאר לעיל, ואם כן הוא עדיין בתוך מלאת ימי נזירותו, ויום הבאת קרבנותיו הוא ביום המחר, ולכן סותר הכל. ד. הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל: שהרי נזירות מפורשת היא, שאין אומרים בה "מקצת היום ככולו", וכנ"ל. ה. נטמא יום מאה ואחד סותר שלשים יום, רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה: דכשנטמא ביום מאה ואחד שהוא אחר מלאת והוא יום הבאת קרבנותיו, הרי כבר נחלקו חכמים ורבי אליעזר אם נותנים לו תורת נזיר, שלחכמים נותנים לו תורת נזיר דהיינו שלשים יום, ולרבי אליעזר אינו סותר אלא שבעה.

^[2] א. נתבאר על פי המאירי שכתב: אפילו עמד שם בבית הקברות כל שלשים יום או שעמד בטומאתו כל שלשים יום אין עולין לו לימי נזירות, כלומר: שאף על פי שנשתהה בטומאתו ימים הראויים לנזירות שלימה והיה לנו לומר שיהא קרוי נזיר לענין שנזקיקהו להזאת שלישי ושביעי ולגלח ולהביא קרבנות טומאה ולהתחיל אחר כן בנזירות טהרה, אינו כן וכו"'; וכעין זה בשיטה מקובצת בשם ה"ר עזריאל "אפילו היה שם שלשים יום, דסלקא דעתין אמינא, דכיון דשהה ימים הראויים לנזירות, יביא קרבן טומאה, אפילו הכי אין עולין לו מן המנין". והתוספות כתבו: אין כוונת המשנה לומר שאין אותם ימים שהוא טמא עולין לו למנין ימי הנזירות שקיבל עליו, כי זה פשיטא, שהרי אפילו אם מנה נזירות בטהרה ונטמא, הרי הוא סותר את הראשונים, כל שכן שאין עולין לו כשהיה טמא מתחלתו; אלא שאין עולין לו מן המנין "לענין דמפרש [כן היא הגירסא הנכונה] והולך, דאינו מביא קרבן טומאה".

^[3] כך מפרשת הגמרא את המשנה.

^[4] ואפילו קודם שהעריב שמשו, כמבואר בגמרא ובתוספות שבגמרא.

^[5] כתבו התוספות: "עולין לו מן המנין, לענין זה כשנטמא סותר אותו מנין, ומתחייב קרבן טומאה, דבאותו יום עצמו מתחיל נזירות טהרה"; ביאור דבריהם: הוקשה להם למאי נפקא מינה שעולין לו מן המנין, והרי כיון שב"יצא ונכנס" אנו עוסקים, הרי סתר מנינו, ולמאי נפקא מינה שאותו יום שביעי עולה מן המנין, ולכן פירשו שלענין קרבן טומאה שנינו ש"עולין לו [היום השביעי] מן המנין", דהיינו, כיון שביום שביעי אחר שנטהר כבר התחילה נזירות הטהרה, אם כן כשנטמא באותו יום הרי הוא נזיר טהור שנטמא ולכן מביא הוא קרבן טומאה, ועל פי זה נתבאר בפנים. וכן פירש המאירי: "יצא ונכנס, כלומר שיצא והזה שלישי ושביעי וטבל, שנמצא שעכשיו חלה עליו מנין נזירות של טהרה, ונכנס לו אחר טבילתו לשם, עולין לו מן המנין, רצה לומר, אותו יום טהרה [הוא יום השביעי] שהוא מתחיל בו למנות נזירות של טהרה, עולה לו לענין זה שיהא קרוי נזיר, והרי הוא נזיר שנטמא וזקוק לקרבן טומאה". וב"קרן אורה" ד"ה מי, העיר, שלפי זה מה ששנינו "עולין לו מן המנין" היינו שהיום השביעי עולה לו מן המנין, ואם כן היה לו לומר "עולה לו", ועוד הקשה: אם כן "עולין לו מן המנין" של הרישא אינו כ"עולין לו מן המנין" שבסיפא, כי ברישא על ימי הטומאה שנינו שאין הם עולין מן המנין, ואילו בסיפא על יום הטהרה אנו אומרים שהוא עולה מן המנין. וראה שם שהביא פירוש אחר במשנה מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות.

^[6] מסקנת הגמרא היא, שהוא הדין בטהור שנזר ונטמא, שלפי רבי אליעזר אינו סותר ואינו מביא קרבן טומאה, אלא אם כן נטמא ביום השני למניינו.

^[7] א. בגמרא מתבאר, שלפי רבי אליעזר צריך גם שבשעת הטומאה יהיו לו "ימים אחרונים", ולא שנטמא בסוף נזירותו, כי היות ונאמר "ראשונים" מכלל דיש אחרונים; ונקטו האחרונים [ראה במה שכתבו בשם הגרי"ז], דלפי רבי אליעזר עיקר המיעוט הוא שאינו סותר כל שאין לו ימים ראשונים או אחרונים, וכל שאינו סותר אינו מביא קרבן טומאה; ושיטת הרמב"ם היא - כפי שביארו האחרונים - שלא נאמרו דברי רבי אליעזר אלא לענין סתירה בלבד. ב. לדעת רבי אליעזר, אף אינו עושה "תגלחת טומאה", כן מוכח מתוספות, וכן כתבו בשם הגרי"ז לפי שיטת התוספות.

^[8] כן כתבו התוספות; ובגמרא לקמן יז א מבואר, שאם התרו בו שלא לקבל הנזירות, הרי הוא לוקה אפילו אם לא שהה כלל, ראה שם סוף עמוד א, והרא"ש אכן כתב כאן את שתי האפשרויות.

^[9] א. ביאור מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, נתבאר בפנים על פי שיטת התוספות והרא"ש. וה"מפרש" נראה שמפרש: נזירות חלה עליו לכשייטהר ואינו צריך קבלה, וריש לקיש סובר אין נזירות חלה עליו לכשייטהר, אלא צריך קבלה. ב. בכל דברי הגמרא ובדברי התוספות, אין מוזכר אלא שלריש לקיש אינו לוקה, ולא נזכר שיהא מותר באיסורי נזיר [ומצאנו כעין זה במסקנת הגמרא - לקמן יז א - בביאור מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש, ראה שם]. ואולם ב"באר משה" נקט, שמותר הוא ולא רק שאינו לוקה, ולמד כן מדברי המפרש בסוף ד"ה ור"ל אמר, וכן נראה גם מלשון הרא"ש שכתב בדברי רבי יוחנן "נזירות חלה עליו ליאסר ביין ותגלחת וכו"', הרי משמע שלריש לקיש אינו נאסר, [והתוספות לא כתבו כן אלא "ולוקה בעודו שם וכו"', וכן בד"ה מיתלא כתבו "חייל עליה נזירות מהשתא ולקי על תגלחת יין וטומאה] ; וכן מפורש במאירי שהוא מותר בכל, וראה עוד בזה בהערות אחרונות שבעמוד זה, ובהערה בדף יז א על דברי התוספות ד"ה ונזיר, ראה שם היטב. ג. כתבו התוספות בשם הקונטרס: דבקבלה מועטת סגי [אחר שייטהר] לומר: יחול עלי הנזירות, או אומר: הריני כמו שנדרתי. והוסיפו עוד, דבפרק קמא דנדרים ד א אמרינן לריש לקיש, דעובר על "בל תאחר" אם אינו מקבל נזירות עליו מיד כשייטהר; והרא"ש הוסיף על דבריהם, וכתב: "וכן לרבי יוחנן, כדי שיחול עליו נזירות טהרה", כלומר: צריך הוא ליטהר כדי שתחול עליו נזירות טהרה, וראה דינים אלו בגמרא נדרים שם.

^[10] א. נתבאר על פי לשון התוספות; ונראה מדבריהם, שאף לדעת רבי יוחנן אינו כשאר נזיר טהור שנטמא [ופטור בעלמא הוא שפטרה אותו התורה מקרבן טומאה], אלא שעדיין לא חלה עליו נזירות גמורה לענין חיוב הבאת קרבן טומאה, והיא תחול רק לכשייטהר, ומיהו תחול היא מאליה כשייטהר. ב. כתבו התוספות: "ובקיצור הוה מצי למימר, דחייל עליה נזירות מהשתא, ולקי על תגלחת יין וטומאה", וביאר ב"באר משה" כוונתם, אמאי נקט לענין טהרה שתלויה היא עד שיצא, היה לגמרא לומר לענין יין ותגלחת שזה חל כבר מעכשיו לפי רבי יוחנן; וראה מה שכתב בחידושי מרן רי"ז הלוי בהלכות נזירות כא ב מדפי הספר בד"ה והנראה. ג. כתבו התוספות: מיתלא תליא וקאי, "ומ"מ נ"ל דאסור", והדברים סתומים, ולדעת ה"אורח מישור" הגירסא הנכונה היא: "ומשום הכי סבירא ליה דאסור" ועדיין הדברים סתומים, וראה מה שכתב ב"ארזי הלבנון", ויתכן שכוונתם למה שכתב הגרי"ז הנזכר, שאם לא שקיבל עליו נזירות לכשייטהר לא היתה כאן קבלת נזירות, כיון שהוא טמא ואינו מקבל עליו קיום נזירות, אלא ש"מועיל מה שייטהר אחר כךויהא קיום נזירות אחר כך דממילא יש מהשתא קבלת נזירות, ועל כן ממילא הנזירות חלה בו מהשתא".

^[11] שאם לא חלה הנזירות, מה שייך למיתני אינו מביא קרבן טומאה הא לא חלה עליו נזירות כלל, רא"ש.

^[12] מדברי הגמרא ומלשון התוספות "שלא חלה עליו נזירות כלל", נראה כדברי ה"באר משה" [שנזכר בהערה לעיל], שלריש לקיש אינו אסור כלל באיסורי נזיר עד שייטהר.

^[13] א. ב"באר משה" דקדק בלשון הגמרא, למה הקשתה הגמרא רק ממה ששנינו "סופג את הארבעים", ולא מתחילת הברייתא ששנינו את האיסור בימי טומאתו, שהרי לריש לקיש לא רק שאינו לוקה, אלא מותר הוא [וכמו שדקדק לעיל מלשון המפרש]! ? ב. לכאורה לשון הגמרא בקושייתה "אי אמרת בשלמא וכו"', צריך ביאור למה לי כל זה, והרי בהדיא מבואר שנזירות חלה עליו מעכשיו ואסור ולוקה הוא בכל איסורי נזיר, [וראה במסקנת הגמרא שהקשתה הגמרא מברייתא זו לפי פירוש הגמרא במחלוקתם, ולא הוסיפה כלום על הברייתא, ראה שם]. ואולם לפי פירוש ה"מפרש" שביאר את הלשון "נזירות חלה עליו" דהיינו שהיא חלה מאליה לכשייטהר, [הובאו דבריו בהערה לעיל], ולא נכלל בדברי רבי יוחנן שאסור הוא מהיום באיסורי נזיר, יש מקום לפרש את לשון הגמרא: אי אמרת בשלמא חיילא הנזירות מאליה לכשייטהר, היינו טעמא דסופג את הארבעים, כלומר: שאם הנזירות חלה מאליה ממילא אסור הוא היום וגם לוקה על כל איסורי נזיר, ומשום שהוא דומה לנזיר טהור שנטמא, שאף על פי שאת עיקר הנזירות שקיבל עליו הרי אינו מקיים אלא לכשייטהר, והימים שהוא טמא אינם עולים לו במנין, בכל זאת כך אמרה תורה, שהיות וחייב הוא בנזירות, והטומאה היא שמעכבתו, הרי הוא אסור היום בכל איסורי נזיר, והוא הדין כשעדיין לא התחיל נזירות טהרה, שחיובו לנהוג בנזירות לכשייטהר מטילה עליו חיוב לנהוג כבר מהיום בנזירות, אלא אי אמרת לא חיילא, והיינו, שאף לכשייטהר אינו נזיר מאליו אלא על ידי קבלה, אם כן למה יהא אסור בנזירות מהיום ואמאי סופג את הארבעים.

קסבר [סבור] ר' אליעזר: כל שנטמא אחר מלאת ימי נזירותו רק שבעה ימים סותר, ולדעתו יום שלושים אחר מלאת הוא. עוד שנינו במשנה שאם אמר "הריני נזיר שלשים יום" ונטמא ביום שלשים — סותר את הכל, על כך לא פליג [חלק] ר' אליעזר, כי מדובר כאן כאשר אמר במפורש שמקבל עליו נזירות שלושים יום שלימין, ובמקרה זה נחשב הדבר שנטמא בתוך הנזירות.

עוד שנינו שאם אמר "הריני נזיר מאה יום" ונטמא ביום מאה — סותר את הכל, ר' אליעזר אומר: אינו סותר אלא שלשים. ואת המשנה כולה יש להמשיך ולפרש כדהוינן [כפי שעסקנו] בה אליבא [על פי שיטתם] של בר פדא ורב מתנא בפרק ראשון בדפים ה-ו.

א משנה מי שנזר נדר נזירות והוא נמצא אז בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום שלמים ולא יצא — אין ימים אלה שהיה בבית הקברות עולין (נחשבים) לו מן המנין של הנזירות, ולפיכך אינו מביא קרבן טומאה, לפי שנדר הנזירות לא חל עליו עדיין. אם יצא מבית הקברות ונכנס אליו שנית — עולין לו הימים הללו מן המנין, כלומר, שחלה עליו הנזירות, ולפיכך מביא קרבן טומאה לאחר שנכנס שוב.

ר' אליעזר אומר: לא נאמרה הלכה זו אם נכנס לבית הקברות בו ביום שיצא משם, שנאמר בקשר להלכות הנזיר שנטמא: "והימים הראשנים יפלו" (במדבר ו, יב), ולמדים אנו מלשון זו: עד שיהו לו ימים ראשונים של טהרה שנהג בהם נזירות, אבל אם לא היו ימים ראשונים של טהרה לא חלים עליו דינים אלה.

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו בענין מי שנזר והוא נמצא אותה שעה בבית הקברות, ר' יוחנן אמר: נזירות חלה עליו, וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו. ומסבירים את השיטות, ר' יוחנן שאמר שנזירות חלה עליו, סבר [סבור]: משעה שקיבל על עצמו נזירות מיתלא תליא וקיימא [תלויה היא ועומדת], כיון דמשכחא [שהיא מוצאת] מצב שבו האדם נמצא בטהרה (אם יצא מבית הקברות), הריהי חיילא [חלה] עליו מיד. שבעצם הנדר חל עליו משעה שנדר, אלא שאין לו אפשרות לחול בפועל בהיותו במקום טמא. וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו כל עיקר. ומשום כך אי הדר ואמר [אם הוא חוזר ואומר] לאחר שיצא משם שהוא מקבל על עצמו נזירות — חיילא עליה [חלה עליו], ואי [ואם] לא חוזר ואומר — לא חלה עליו.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממשנתנו: מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום — אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה. ונדייק: קרבן טומאה הוא שלא מייתי [מביא], הא מיחל [הרי לחול] — חיילא עליה [חלה עליו]! אמר ליה [לו] הכוונה היא: אינו בתורת טומאה, ומשום כך אינו בתורת קרבן, שאינו נזיר כלל.

ועוד איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש, ממה ששנינו בברייתא: מי שהיה טמא ונזר, שקיבל עליו נזירות בעודו טמא, מכל מקום הרי זה נוהג כנזיר בדיניו, שאסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים. ואם גילח, וכן אם שתה יין, וכן אם נטמא למתים — הרי זה סופג (לוקה) את הארבעים, מלקות שלוקה בהם העובר על איסור לא תעשה מן התורה. ומעתה נברר: אי אמרת בשלמא חיילא [נניח אם אתה אומר שהנזירות חלה] עליו באותה שעה — היינו טעמא [זה הטעם] שסופג את הארבעים ככל העובר על נזירותו, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהנזירות מעיקרה לא חיילא [חלה], אמאי [מדוע] סופג את הארבעים?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains: Rabbi Eliezer holds that when anyone becomes ritually impure after the completion of his term of naziriteship, but before he brought his offerings, only seven days are negated, and the thirtieth day is after the completion of his term. The mishna then teaches that one who said: I am hereby a nazirite for thirty days, and became impure on the thirtieth day, it negates the entire tally. Rabbi Eliezer does not disagree in this case, since it is an instance where he explicitly said that he accepts naziriteship on himself for a full thirty days, and his ritual impurity therefore occurs during his naziriteship period.

The mishna also taught that if one said: I am hereby a nazirite for one hundred days, and he became impure on the one hundredth day, it negates the entire tally. Rabbi Eliezer says it negates only thirty. And this entire mishna should be explained as we discussed it, in accordance with the opinions of bar Padda and Rav Mattana earlier (5a–6b).

MISHNA: One who took a vow of naziriteship while in a cemetery, even if he was there for a full thirty days without leaving, those days he spent in the cemetery do not count as part of his tally, since his naziriteship has not yet gone into effect. And he therefore does not bring the three offerings of impurity, brought by a nazirite when rendered ritually impure by contact with a corpse, despite having been in a cemetery. If he left the cemetery and entered it again, those days do count as part of his tally, meaning the naziriteship takes effect, and he does bring the offerings of impurity for reentering the cemetery.

Rabbi Eliezer says: This halakha does not apply to one who entered the cemetery on the very day that he left it, as it is stated with regard to the halakhot of a ritually impure nazirite: “But the first days shall be void” (Numbers 6:12), which indicates that he does not bring the offerings until he will have “first days” of purity, during which he observed his naziriteship.

GEMARA: It was stated that the amora’im disagree with regard to one who vowed to be a nazirite while in a cemetery. Rabbi Yoḥanan said: Naziriteship takes effect for him, and Reish Lakish said: Naziriteship does not take effect for him. The Gemara clarifies their respective opinions: Rabbi Yoḥanan, who said naziriteship takes effect for him, holds that from the moment he accepts naziriteship upon himself it is pending, so that when it is found that he is in a state of ritual purity it takes immediate effect. The vow registers from when he states it, but it cannot take effect in practice as long as he stands in a ritually impure location. And Reish Lakish said that naziriteship does not take effect for him at all. Consequently, if he again said after leaving the cemetery that he accepts a vow of naziriteship, it takes effect for him; but if he does not repeat his vow, he is not a nazirite.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: One who took a vow of naziriteship while in a cemetery, even if he was there for a full thirty days without leaving, those days he spent in the cemetery do not count as part of the tally, since his naziriteship has not yet gone into effect. And he therefore does not bring the offerings of impurity despite having been in a cemetery. Rabbi Yoḥanan infers from this: It is the offerings of impurity that he does not bring, but as far as the issue of the naziriteship taking effect, it does take effect for him. Reish Lakish said to him: It means he is not included in the law of prohibited ritual impurity, and therefore he is not included in the law of the offerings. He is not a nazirite at all.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from what was taught in a baraita (Tosefta 2:14): One who was impure and took a vow of naziriteship must still observe the halakhot of a nazirite: He is prohibited from shaving, and from drinking wine, and from becoming impure from a corpse. And if he shaved, or if he drank wine, or if he became impure from a corpse, he incurs [sofeg] the forty lashes administered to one who actively transgresses a negative Torah prohibition. Rabbi Yoḥanan asks: Granted, if you say that naziriteship takes effect despite his ritual impurity, that is the reason that he incurs the forty lashes, similar to any nazirite who transgresses the prohibitions of naziriteship. But if you say the naziriteship does not take effect while he is ritually impure, why does he incur the forty lashes?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מתני'] מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' שהה שם ל' יום וכו' ואינו מביא קרבן טומאה דכי כתיב קרבן טומאה בנזיר טהור שנטמא כתיב. וה"ה טמא שנזר:

יצא ונכנס כלומ' והזו עליו ג' וז' [וטבל] ומיד אחר הזאה וטבילה מתחיל נזירותו. אם נכנס בבית הקברות אפי' בו ביום מביא קרבן טומאה:

ר"א אומר לא בו ביום. שנאמר והימים הראשונים יפלו לאשמועינן דסותר כל מה שמנה:

איתמר מי שנזר והוא בבית הקברות ר"י אומר נזירו' חלה עליו ליאסר ביין ותגלחת ואם א"ל אל תנזור ונזר או אחר שנזר התרו ביה לצאת ולא יצא לוקה אבל קרבן נזי' לא מייתי כל זמן שלא חלה עליו נזי' טהרה. מיתלא תליא וקיימא. נזירות טהרה תלויה ועומדת ולכשיצא מיד תחול ואינו צריך לקבל עליו שנית. ור"ל אמר אי הדר אמר חיילא עליו לכשיצא ויטהר. ומיהו מוטל עליו לצאת ולקבל כדמוכח פ"ק דנדרים וכן לר' יוחנן כדי שיחול עליו נזי' טהרה. ונראה דלר"ל נמי אינו צריך קבלת נזי' גמורה אלא אומר הריני בנזיר:

הא מיחל היילא. דאי לא חיילא מה שייך למתני אינו מביא קרבן טומאה הא לא חלה עליו נזי' כלל:

א"ל אינו בתורת טומאה ואינו בתורת קרבן. וה"ק אין עולין לו מן המנין לנזי' כלל שאם נטמא אח"כ אע"פ שטהר לא לקי ואינו מביא קרבן טומאה עד שיטהר ויקבל עליו נזי':

מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו הוא שם ל׳ יום אין עולין לו מן המנין כו׳ פי׳ פשטה דמתני׳ הכי משמע שהנוזר בביה״ק חיילא עליו נזירות שאע״פ שהוא טמא אסור לשתות יין ולגלח אבל מיהו אע״פ שהוא אסור ביין ובתגלחת אינן עולין לו אותן הימים לנדרו כיון שהוא טמא אלא לכשיטהר צריך למנות נזירות לכתחלה מ״מ בעודו בביה״ק אסור הוא ביין ובתגלחת דמשעה שאמר הריני נזיר חיילא עלי׳ תורת נזירות אלא מפני שהוא טמא אינן עולין לו אותן הימים מן המנין דבעינן נזירות מיין ומתגלחת ומטומאה ולכך שנינו מי שנזר והוא בביה״ק אפי׳ הוא שם ל׳ יום אינן עולין לו מן המנין פי׳ כיון שנזר חל עליה איסור נזירות שלא ישתה היין ושלא יגלח אפילו בעודו בביה״ק ואע״פ שעמד שם ל׳ יום שהן ימי נזירותו אינן עולין לו מן המנין להיפטר ידי נדרו כיון שהוא טמא אלא עדיין חייב להיות נזיר ל׳ יום אחר שיטהר:

ואינו מביא קרבן טומאה פי׳ אע״פ שחלה עליו תורת נזירות מיד אינו מביא קרבן טומאה על אותה הטומאה שמטמא בביה״ק שלא הזהיר הבורא קרבן טומאה אלא על מי שהיה טהור וניטמא אבל זה שהי׳ טמא מתחלה אינו מביא קרבן טומאה:

יצא ונכנס אינו מביא קרבן טומאה פי׳ בגמרא מפרש שיצא והוזה ושנה וטבל וה״ק אם יצא מן הקברות וטהר לגמרי אותן הימים שעושה בטהרה עולין לו מן המנין לנדרו שנדר והאי דתני ומביא קרבן טומאה לא קאי אעולין לו במנין דאי עלו כל ימי מנינו תו ליכא קרבן טומאה ואם לא עלו לו ימי ענינו וניטמא בנתיים מביא קרבן טומאה והימים הראשונים נופלין ואותן עולין אלא ה״ק יצא מן הקברות ונטהר ועוד נכנס אם שהה ל׳ יום בטהרה עולין לו מן המנין ונפטר מידי נדרו ואם נכנס קודם שישלים ל׳ יום נזירתו מביא קרבן טומאה וסותר כל הימים הראשונים ואפילו בו ביום שנטהר אם נכנס מביא קרבן טומאה כיון דחיילא עליו נזירות טהרה שעה אחת:

ר׳ אליעזר אומר לא בו ביום שנא׳ והימים הראשונים יפלו עד שיהא לו ימים הראשונים פי׳ אין קרבן טומאה חל עליו אא״כ שהה בנזירות טהרה לכל הפחות שני ימים כדי לקיים והימים הראשונים יפלו אבל ביום אחד בלבד לא יתחייב בקרבן טומאה:

איתמר נזיר והיא בבית הקברות ר׳ יוחנן אמר נזירות חלה עליו וריש לקיש אמר אין נזירות חלה עליו פי׳ ר׳ יוחנן מפרש מתני׳ כפשטה ר׳ יוחנן אומר נזירות חלה עליו סבר מילתא דנזירות תליא וקיימא כיון דמשכחה טהרה חיילא פי׳ מיד חלה להיות אסור ביין ובתגלחת כדפרישית וכדבעי׳ למימר לקמן והאי דקאמר מילתא תליא וקיימא ה״פ אע״ג דהשתא לא מצי למיעבד נזירותי׳ דהוי טמא מילתא תליא דלכשיצא ויטהר מיחול עלוי׳ ומ״מ השתא מיהת אסור הוא אע״פ שאין עולה לו מן המנין וריש לקיש אמר אין נזירות חלה עליו אי הדר אמר חיילא עלי׳ ואי לא לא פי׳ לא מבעיא בעודו בביה״ק כמאן דליתי׳ דמי:

איתיביה ר״י לריש לקיש מי שנזר והוא בביה״ק אפי׳ הוא שם שלשים יום אין עולין לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה הוא דלא מייתי הא מיחל חיילא פי׳ דוקא קרבן טומאה הוא דלא מייתי משום דאכתי לא חל עלי׳ איסור טומאה דהא מיטמא וקאי הא מיחל חיילא ואסור הוא ביין ובתגלחת:

א"ל מאי אינו מביא קרבן טומאה אינו בתורת קרבן פ׳ האי דאמר אינו מביא קרבן טומאה לא תיפרשי׳ כפשטא ותידוק מיניה דהא ביין ובתגלחת אסור אלא ה״ק אינו בתורת קרבן שמפני נדר זה לעולם לא יביא קרבן דלא חייל עליה כלל והאי דתני טומאה טעמא הוא דיהיב למילתא שמה טעם אינו בתורת קרבן מפני הטומאה שלא חלה עליו נזירות כשהוא טמא כלל וקשיא לי אמאי לא אקשי ליה מדתני אין עולין לו מן המנין דאי אמרת בשלמא חיילא עליה נזירות שלאחר שיטהר ימנה נזירותו מש״ה קתני שאלו הימים של קברות אע״פ שלא שתה יין ולא גילח אין עולין לו מן המנין אלא אחר שיטהר צריך לנהוג נזירותו אלא אי אמרת דלא חיילא עליה כלל מאי איצטריך ליה למיתני אין עולין לו מן המנין אלא עתיד היא לאפוקי לבסוף דלמיחל כ״ע ל״פ דחיילא ודיחוי היא דקא דחי ואזיל השתא:

איתיביה מי שהיה טמא ונזר אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים ואם גילח ושתה יין וניטמא למתים ה״ז סופג את הארבעים פי׳ אע״פ שהוא טמא אם עוד ניטמא בטומאה אחרת אחר שפירש מטומאה הראשונה לוקה ומהדר הב״ע ביוצא ונכנס פי׳ אחר שיצא מטומאה הראשונה וטהר אם עוד נדר לוקה ואם נכנס פי׳ אחר שיצא מטומאה הראשונה וטהר אם עוד נדר לוקה ואם נכנס בביה״ק נמי לוקה על הטומאה וזו היא דחיי׳ בעלמא דהא ודאי פשיטא אלא אזיל ודחי עד דמיתותב:

אפילו הוא שם שלשים. דסלקא דעתך אמינא דכיון דשהא ימים הראויים לנזירות יביא קרבן טומאה. אפילו הכי אין עולין מן המנין. הר' עזריאל ז"ל:
ואינו מביא קרבן טומאה. דכי כתיב קרבן טומאה בנזיר טהור שנטמא כתיב:

ר' אליעזר אומר לא בו ביום שנאמר והימים הראשונים יפלו. לעולם אינו סותר אלא אם כן עומד ביום שני לנזירותו. והוא הדין דפליגי בכל אדם טהור שנזר ונטמא בו ביום. ורבנן סברי האי דכתיב והימים הראשונים יפלו לאשמועינן דסותר כל מה שמנה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו. פירוש ולוקה בעודו שם אטומאה אם התרו בו לצאת ואינו יוצא ואתגלחת ואשתיית יין. וכן אם התרו בו שלא ידור בעודו שם ונדר לוקה. וכשיטהר אין צריך לחזור ולקבל עליו. שיטה:

ר' יוחנן אמר חלה נזירות עליו. ואם התרו בו לא תדור נדר או שהתרו בו לאחר שנדר שייצא מבית הקברות לוקה. אבל על אותה טומאה לא מייתי קרבן כדפרישית. אבל יצא ונטהר וחזר ונכנס אף על גב דלא הדר קביל עליה נזירות מייתי קרבן טומאה כדפריש ואזיל מיתלא תלייא וקיימא וכי משכחת טהרה חיילא. וריש לקיש סבר אי הדר קביל עליה כשנטהר שמא יחול עליו נזירות חיילא ולקי ומייתי קרבן טומאה כי נטמא אחרי כן. מיהו ביין וגילוח אם הוא אסור משעה שנדר מספקא להו לרי"ץ ולר"ת. ואין להוכיח קרבן טומאה הוא דלא מייתי על ההיא טומאה הא מיחל חיילי עליה כל דין נזירות. דלאחר שנטהר אם נטמא מייתי קרבן וכן לוקה אם התרו בו שייצא. ומשני ריש לקיש אינו בתורת טומאה ולא בתורת קרבן שאם נטמא לאחר שנטמא לא לקי ולא מייתי קרבן אי לא הדר נדר. אבל אשתיית יין וגילוח לא מזכיר הכא דלא מהדר אלא אמאי דתני במתניתין קרבן וטומאה. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל:

וריש לקיש אמר אי הדר אמר חיילא עליו לכשייצא ויטהר. ומיהו מוטל עליו לצאת ולקבל כדמוכח בפרקא קמא דנדרים. וכן לר' יוחנן כדי שיחול עליו נזירות טהרה. ונראה דלריש לקיש נמי אינו צריך קבלת נזירות גמורה אלא אומר הריני בנזירות:

הא מיחל חיילא. דאי לא חיילא מה שייך למיתני אינו מביא קרבן טומאה הא לא חלה עליו נזירות כלל.

אמר ליה אינו בתורת טומאה ואינו בתורת קרבן. והכי קאמר אין עולין לו מן המנין לנזירות כלל שאם נטמא אחר כך אף על פי שטהר לא לקי ואינו מביא קרבן טומאה עד שיטהר ויקבל עליו נזירות. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

תד"ה ולר"א. וה"ל לסתור את הכל אלא מדרשה דזת"ה כו'. המ"ל מדרשה דוהימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים. ועמש"כ לעיל (ו ב):

רש"י ד"ה איתמר. אע"ג דלא הדר אמר אני מקבל כו'. כצ"ל:

גמ' מי שנזר וכו'. עין נדרים דף ד ע"א:

תוס' ד"ה נטמא כו' הריני נזיר נטמא יום ל"א. ע' לעיל ו' ע"א תד"ה נטמא ודף יד ע"ב ד"ה לוקה:

דקסבר ר' אליעזר אחר מלאת הוא שאין נזירות אלא כ''ט ולכך אינו צריך לסתור אלא ז' וכדאמרינן נמי קים להו לרבנן דאין תגלחת כדי לכוף ראשו לעיקרו בפחות מז' יום ולרב מתנא כדאית ליה דטעמא דר' אליעזר משום דמקצת היום ככולו: נטמא יום שלשים סותר את הכל ולא פליג ר' אליעזר דהא קאמר שלימין. ואפילו לבר פדא דאכתי תוך מלאת קרינא ביה: נטמא ביום מאה סותר את הכל. דתוך מלאת קרינא ביה: רבי אליעזר אומר לא סותר אלא שלשים. ' כדאמר ר''ל בפ''ק (לעיל ד' ו:) דטעמא דר' אליעזר משום דקאמר קרא זאת תורת הנזיר ביום מלאת התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר ואפי' בנזירות מרובה: וכולה. טעמא דמתניתין עד השתא כדהוינן בה אליבא דבר פדא ורב מתנא בפ''ק (ד' ה וד' ו): מתני' מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' הוא עומד שם שלשים יום אינן עולין לו מן המנין. כלומר אין עולין לכך שתהא חלה עליו אותו נזירות שקיבל כשנטמא ואין מביא קרבן טומאה: יצא ונכנס. כגון שהזה ושנה וטבל כדמפרש בגמרא ואח''כ נכנס עולים לו למנין נזירות דכיון [שהזה] ושנה וטבל ביום שביעי שלו מביא קרבן על הטומאה: רבי אליעזר אומר לא בו ביום. כשהזה ושנה וטבל אם נכנס אינו מביא קרבן טומאה עד שיעבור עליו ב' ימים בטהרה שנאמר והימים הראשונים יפלו אימתי לכשאני קורא מקרא זה שיהיו לו ימים הראשוני' דטהרה ואין ימים פחותים משנים: גמ' איתמר מי שנזר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אמר נזירות חל עליו. דקסבר דהאי מאן דמקבל נזירות בבית הקברות מיתלא תליא וקיימא וכיון דמשכחת טהרה דהיינו לאחר שיצא והזה ושנה וטבל חיילא עליה אע''ג דלא הדר אמר אני אקבל עלי מה שאמרתי כשהייתי עומד בבית הקברות: ור''ל אמר. אי הדר אמר אהא כמו שקבלתי בבית הקברות חייל עליה ואע''ג דלא מפרש אהא נזיר ואי לא לא שאם נטמא למתים ושותה יין אין בכך כלום: א''ל. מסקנא דמתניתין בהכי הוי דמי שנזר בבית הקברות אינו בתורת טומאה ואינו בתורת קרבן טהרה ליסתור ולהביא קרבן טהרה לפי שאין נזירות חל עליו כלל: מי שהיה טמא ונזר. דהיינו נמי מי שעומד בבית הקברות:

ולתנא קמא דאמר הכל סותר בנזיר סתמא לרב מתנא הוי מן התורה דהוי ממנין הנזירות ומקצת היום ככולו דאמרי רבנן היכא [דלא] נטמא: הגה''ה ובסיפא דהריני נזיר מאה יום ונטמא יום מאה סותר [שלשים] לרבי אליעזר מדרשא דזאת תהיה וגו' וצ''ל לרב מתנא מאי שנא מרישא כי נדר סתם ונטמא יום שלשים דחשבינן ליה לרבי אליעזר אליבא דרב מתנא כנטמא אחר מלאת ומשום מקצת היום ככולו הכי נמי כי נדר מאה יום נחשביה ליום מאה כאחר מלאת דנימא מקצת היום ככולו (הריני נזיר מאה דליכא יתור) ותירצו התוספות לעיל (דף ו:) דמיירי דאמר הריני נזיר מאה יום שלימים ובזה ניחא דהשתא ליכא למימר מקצת היום ככולו בסיפא והסוגיא מתיישבת בפ''ק (שם) דמייתי הך דנזיר שלשים ונטמא יום שלשים כו' סותר הכל בשלמא לרב מתנא אלא כו' א''ל בר פדא אימא סיפא ר' אליעזר אומר אינו סותר כי אם ז' והשתא היכי מוכח לעולם אימא לך משך נזירות ל' והא דאינו סותר כי אם ז' לר''א [משום] דאין כאן ימים אחרונים ולרב מתנא נמי מאי דוחקיה דסבר דמקצת היום ככולו לימא טעמא דר''א משום דליכא ימים אחרונים ולמאי דפרישי' ניחא דאם היה יום שלשים ממנין הנזירות לבר פדא ולרב מתנא נמי אי לאו דאמרינן מקצת היום ככולו היה סותר הכל מדרשא דזאת תורת הנזיר ע''ד כא''ן הגה''ה: זאת הגה''ה ממורי רבינו יצחק בהר' יצחק זצ''ל. נראה דלכ''ע בין לרב מתנא ולבר פדא קרא דזאת תורת הנזיר וקרא דימים הראשוני' איירי במאה שלימים. נראה דלפי הגה''ה זאת ר''ל דלא בנזירות מועטת דרשא דזאת כדפרישי' בפ''ק (גם זה שם) בשם מהר''ף נ''ע וכן דרשא דקרא דמן הימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים [לא] דרשינן בנזירות מועטת אלא בנזירות ארוך דלמאה יום ובהכי נמי מתיישב הסוגיא: הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר הכל. שהוא אחרון של נזירותו ולרבנן לא אמרינן מקצת היום ככולו היכא דנטמא ולא הביא קרבנותיו: ולרבי אליעזר אינו [סותר] אלא שלשים. מן הדין היה לו לסתור הכל לבר פדא דלא אמרינן מקצת היום ככולו ולרב מתנא נמי פרשינן בפ''ק דאמר שלימים והיה לו לסתור את הכל אלא מדרשא דזאת תורת הנזיר גזירת הכתוב הוא דאינו סותר אלא ל' יום: נטמא ביום ק''א סותר שלשים. מדרבנן בעלמא הוא ולכך אינו סותר אלא שלשים דהואיל ויום ק''א יום תגלחת ויום הבאת קרבנותיו גזרי' אטו היכא דנטמא ביום שלשים היכא דאמר הריני נזיר סתמא והוי (כמו) יום שלשים יום תגלחת מה''ת לרב מתנא משום דאמר מקצת היום ככולו ולבר פדא שמיום כ''ט נשלם הנזירות וביום שלשים מגלח מה''ת ואם נטמא ביום שלשים סותר לרב מתנא מה''ת וגזרי' יום ק''א אטו יום שלשים ולבר פדא ביום שלשים סותר מדרבנן אטו היכא דאמר הריני נזיר שלשים וכן נטמא ביום. אחד ומאה שהוא יום תגלחת גזרו אטו יום ל' דאי לא הא לא קיימא הא שגם יום ל' הוא יום תגלחת וה''ה לעיל הוה מצי למיתני הכי גבי הריני נזיר נטמא יום ל''א דסותר הכל מדרבנן [אבל] ודאי נטמא יום ק''ב אינו סותר שלשים רק [שבעה] שיטהר ויביא קרבנותיו: ור''א אומר אינו סותר אלא ז'. דלא גזר יום ק''א אטו יום ל' דביום ל' גופיה לא סתר לר' אליעזר ואע''ג דלבר פדא דאמר הריני נזיר סתמא ונטמא יום. אחד דנזירותו פסק כבר מיום כ''ט ויום ל' הוי תגלחת מה''ת אבל יום ל' ואחד הוי יום דבתר תגלחת והוי [כמו] ק''ב: מי שנדר והוא בבית הקברות. וה''ה אם היה טמא ונדר ובגמ' מדמה להו: ואפי' היה שם ל' אין עולין לו מן המנין. לענין דמונה והולך דאינו מביא קרבן טומאה דרחמנא מיעטיה מקרבן [כדמפרש] בגמרא אבל הא פשיטא דהימים אינן עולין דאפי' מנה בטהרה ונטמא סותר את הראשונים וכ''ש שאין עולין לו כי טמא מעיקרא: יצא ונכנס עולה לו מן המנין. מפרש בגמ' יצא ונכנס והזה ושנה ונכנס בו ביום שטבל בשביעי עולין מן המנין לענין זה כשנטמא סותר אותו מנין ומתחייב (אותו) קרבן טומאה דבאותו יום עצמו מתחיל נזירות טהרה ובגמרא פליגי ר' יוחנן ור''ל כשנטהר אם צריך לחזור ולקבל נזירות או סגי ליה במה שקיבל בימי טומאתו: ר''א אומר לא בו ביום. כלומר אם נכנס בו ביום שנטהר אין מביא קרבן טומאה עד יום שני שהתחיל הטהרה שנאמר והימים הראשונים יפלו דבעינן בסותר שיסתור ב' ימים דאז מביא קרבן טומאה וה''ה דמצי למיתני פלוגתייהו בנזיר טהור שנטמא ביום ראשון של קבלת נזירותו וביום נטמא בתחילה דלרבנן מביא קרבן טומאה ולר''א אינו מביא קרבן טומאה אלא מונה ז' ימי טומאה ומזה ושונה וטובל ומונה כ''ט יום ליום הראשון שמנה ומגלח ביום ל' שהוא ל' ואחד לנזירותו:: גמ' קסבר ר''א כל אחר מלאת ז' סותר. ולכך אומר דהריני נזיר סתם ונטמא יום שלשים [דאינו] סותר דלאחר מלאת הוא לרב מתנא משום דאמר מקצת היום ככולו ולבר פדא מיום כ''ט נשלם נזירותו: לא פליג ר''א דאמר שלימים. לרב מתנא חשיב ליה כאילו אמר שלימים ולא אמר מקצת היום ככולו הילכך סותר הכל ולבר פדא נמי כי אמר שלשים בפירוש חשיב כאילו אמר שלימים דלא אמר מקצת היום ככולו הילכך לא פליג ר''א כלל: רבי יוחנן אמר נזירות חלה עליו. לכל מילי ולוקה בעודו שם אטומאה אם התרו בו לצאת ממנו (יוצא) ואתגלחת ואשתיית יין וכשיטהר אין צריך לחזור ולקבל עליו נזירות: מיתלא תליא וקאי. ומ''מ נ''ל דאסור: וכי משכחת טהרה חייל. פירוש דין נזירות טהרה לענין הבאת קרבן. מיתלא תליא וקאי עד שיצא משם ויטהר וכי יטהר חייל ממילא עליה לענין הבאת קרבן ובקיצור הוה מצי למימר דחייל עליה נזירות מהשתא ולקי על תגלחת ויין וטומאה: וריש לקיש אמר אין נזירות חייל עליה. בעודו טמא עד שיטהר ואז יצטרך לחזור ולקבל עליו הנזירות ובקונטרס פי' דבקבלה מועטת סגי לומר יחול עליו הנזירות אומר הריני כמו שנדרתי ובפ''ק דנדרים (דף ד.) אמרי' לר''ל דעובר בבל תאחר אם אינו מקבל נזירות עליו מיד כשיטהר: קרבן טומאה הוא דלא מייתי. דמעטיה קרא לקמן הא מיחל חייל עליה נזירות לענין דלקי אטומאה אתגלחת ואיין: א''ל אינו בתורת טומאה. דלא חייל נזירות כלל: