דלג לתוכן

נזיר יח ע"א - טקסט הדף

דאי ס''ד תגלחת טומאה ימי חלוטו מי לא בעי תגלחת לא תגלחת דנזירות קתני ת''ש {במדבר ו-ט} וטמא ראש נזרו בטהור שנטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער והבאת ציפרין ולפטור את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שער והבאת ציפרין והלא דברים ק''ו ומה טהור שנטמא טעון העברת שער והבאת ציפרין מי שהיה טמא מתחלה אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת ציפרין ת''ל וטמא ראש נזרו במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר שיהא טעון העברת שער והבאת ציפרין ולפטור את הנזיר בקבר ש''מ מאן תנא הא דת''ר אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין א''ר חסדא רבי היא דאמר רבי אין נזירות טהרה חלה אלא עד שמיני דאי תימא ר' יוסי בר' יהודה היא האמר נזירות דטהרה משביעי הוא דחיילא מאי רבי ומאי ר' יוסי ברבי יהודה דתניא {במדבר ו-יא} וקדש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר ביום תגלחתו והא דתנן נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד מאן תנא אמר רב חסדא ר' יוסי בר' יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי חיילא ומשכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי (ומני ר' יוסי בל' יהודה היא) כיון דלא יצא שעה הראויה להביא קרבן אינו חייב אלא קרבן אחד דאי תימא רבי היא אי דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי (וחזר ונטמא בשביעי) כולהו טומאה אריכתא היא ואי דנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני הרי יצתה שעה שראויה להביא קרבן מאי טעמא דרבי אמר קרא {במדבר ו-יא} וכפר עליו מאשר חטא על הנפש והדר וקדש את ראשו ורבי יוסי ברבי יהודה אם כן לימא קרא וקדש את ראשו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

דאי סלקא דעתך שבתגלחת טומאה עוסקת הברייתא, ומחלקת בין ימי טומאתו שהם צריכים תגלחת, לבין ימי חלוטו שהם אינם צריכים תגלחת, הרי תיקשי:

וימי חלוטו מי לא בעי תגלחת בסוף ימי חלוטו, והרי כך הוא דינו של מצורע שהוא מגלח בסוף ימי חלוטו!?

דוחה הגמרא את ההכרח: לא תוכיח מכאן שבתגלחת טהרה אנו עוסקים, כי זו שאמרנו שבימי חלוטו אינו צריך תגלחת: תגלחת דנזירות קתני, שאין הוא חייב בתגלחת משום דין הנזירות, אלא משום שלא עדיף הוא משאר מצורע הצריך תגלחת.

וזה הוא שמחלקת הברייתא בין נזיר טמא מת שהוא צריך תגלחת טומאה משום דין הנזירות, לבין נזיר מצורע שאינו צריך תגלחת אלא כשאר מצורע ולא משום דין הנזירות.

תא שמע לפשוט שאין הנוזר בבית הקברות טעון תגלחת:

כתיב: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה וגו'" -

ולכך אמר הכתוב "וטמא ראש נזרו", שלא היה לו לומר אלא: וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וגלח ראשו ביום טהרתו, כדי ללמד: רק בנזיר טהור שנטמא הכתוב מדבר - וכמו שנאמר: "והימים הראשונים יפלו", הרי שנזר קודם לטומאתו - שהוא טעון העברת שער והבאת צפרין [תגלחת וצפרים לקרבן טומאה; וכן אשם] -

ולפטור בא הכתוב את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שער והבאת צפרין [ולא אשם]. [1] ואם לא שמיעטו הכתוב הייתי אומר: והלא דברים קל וחומר שהוא חייב בקרבן טומאה:

ומה טהור שנטמא, טעון העברת שער והבאת צפרין, מי שהיה טמא מתחילה, אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת צפרין.

לפיכך תלמוד לומר: "וטמא ראש נזרו", במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר, שיהא טעון העברת שער והבאת צפרין, ולפטור מאלו את הנזיר בקבר.

ומסקינן: שמע מינה שאין הנזיר בקבר טעון תגלחת.

מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא ששנה את הברייתא שהובאה לעיל]:

אין בין טמא שנזר, לנזיר טהור שנטמא, אלא:

שהטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין של נזירות הטהרה, משום שאינו חייב בקרבן טומאה -

ואילו נזיר טהור שנטמא, אין שביעי שלו עולה לו מן המנין משום שהוא חייב בקרבן טומאה ביום השמיני.

ונמצינו למדים לדעת התנא של הברייתא, שאין הנזיר מתחיל למנות "נזירות טהרה" לפני יום השמיני שבו מביא הוא את קרבנותיו, ומי הוא התנא הסובר כן? אמר רב חסדא: רבי היא, דאמר בברייתא המובאת בסמוך:

נזיר טמא שהיזה בשלישי ובשביעי וטבל בשביעי, אין "נזירות טהרה" חלה אלא עד יום השמיני.

דאי תימא רבי יוסי ברבי יהודה היא החולק עליו באותה ברייתא, האמר: נזירות דטהרה משביעי אחר הזאה וטבילה - הוא דחיילא ועולה לו יום השביעי מן המנין, ובמשנתנו הרי שנינו שאין שביעי עולה לו מן המנין.

ומפרשת הגמרא: מאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה, כלומר: במה נחלקו והיכן מובאת מחלוקתם?

דתניא:

כתוב בפרשת נזיר [ה ח ואילך]: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל הכהן אל פתח אהל מועד. ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא [לחזור ולהתחיל מנין נזירותו, רש"י]. והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם, והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו".

כתיב: "וקדש את ראשו ביום ההוא" לחזור ולהתחיל מנין נזירות טהרה, ובאיזה יום הכתוב מדבר: ביום הבאת קרבנותיו בשמיני, ואף קודם שהביא קרבנותיו, [2] דברי רבי.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ביום תגלחתו דהיינו ביום השביעי, ולאחר ההזאה השניה והטבילה.

עוד מפרש רב חסדא משנה במסכת כריתות, שאף היא אינה מתפרשת אלא כדעת אחד התנאים שנזכרו לעיל:

והא דתנן במסכת כריתות ט א:

נזיר שנטמא טומאות הרבה, כלומר: שנטמא ונטהר והחל למנות נזירות טהרה ונטמא שוב, ושוב החל למנות נזירות טהרה ונטמא שוב, אינו מביא אלא קרבן טומאה אחד על כל הטומאות, אם לא התחייב בקרבן על הטומאות הקודמות כאשר חזר ונטמא, וכדמפרש ואזיל.

מאן תנא, מי הוא התנא ששנה משנה זו, שעל "טומאות הרבה" - דהיינו, שכל אחת מהן אירעה לאחר תחילת מנין נזירות הטהרה שלאחר הטומאה הקודמת - אינו מביא אלא קרבן אחד?

אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר: נזירות טהרה משביעי - קודם הזמן שהוא מתחייב בקרבן - חיילא.

ולשיטתו משכחת לה [הרי אתה מוצא] טומאות הרבה שאין מביא עליהם אלא קרבן אחד: כגון שנטמא טומאה שניה בשביעי לטומאה הראשונה לאחר שנטהר בהזאה וטבילה והחלה נזירות הטהרה, וחזר ונטמא בשלישית בשביעי לטומאה השניה אחר הזאה וטבילה ותחילת נזירות הטהרה, הרי שנטמא "טומאות הרבה" -

וכיון דלא יצא לכל טומאה שעה הראויה להביא קרבן [כלומר: לא נתחייב בקרבן] קודם שאירעה הטומאה שלאחריה המחייבת בקרבן נוסף, שהרי חיוב הקרבן הוא ביום השמיני ואילו הטומאה אירעה כבר בשביעי -

לכן אינו חייב אלא קרבן אחד על שלושת הטומאות.

דאי תימא רבי היא, הסובר: נזירות חלה עליו רק ביום השמיני, הרי לא תמצא אופן שייטמא "טומאות הרבה" דהיינו שהיתה כל טומאה אחר שכבר החלה נזירות הטהרה מחד, ועדיין לא נתחייב בקרבן על האחת עד שאירעה הטומאה שלאחריה - מאידך.

דאי דנטמא טומאה שניה בשביעי לטומאתו הראשונה, וחזר ונטמא בשלישית בשביעי לטומאתו השניה -

הרי כולהו - שלשת הטומאות - טומאה אריכתא היא, כלומר: כיון שעדיין לא החלה נזירות הטהרה קודם שנטמא בשנית ובשלישית, אין טומאותיו הרבות אלא כטומאה אחת ארוכה, ואין אלו "טומאות הרבה" שנזכרו בברייתא. [3]

ואי דנטמא טומאה שניה בשמיני - קודם שהביא קרבן טומאה - שכבר החלה נזירות הטהרה, וחזר ונטמא טומאה שלישית בשמיני קודם שהביא קרבן טומאה, הרי יצתה לטומאה הראשונה והשניה שעה שראויה להביא קרבן קודם שנטמא את הטומאה שלאחריה, ולא ייפטר בקרבן אחד על כמה טומאות. [4]

כאן שבה הגמרא לפרש את טעם מחלוקתם של רבי ורבי יוסי ברבי יהודה, אם נזירות טהרה חלה בשביעי או בשמיני:

מאי טעמא דרבי, הסובר: נזירות טהרה משמיני הוא דחיילא?

כי אמר קרא: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" דהיינו קרבן טומאה, והדר [ואחר כך] "וקדש את ראשו" דהיינו שיתחיל למנות נזירות טהרה. [5]

ורבי יוסי ברבי יהודה - הסובר: מיום השביעי אחר הזאה וטבילה מתחיל הוא למנות נזירות טהרה - מה הוא טעמו?

אם כן - שאינו מתחיל למנות אלא ביום השמיני - לימא קרא: "וקדש את ראשו" בלבד, ואנו נדע שאחר הכפרה על הנפש מתחיל הוא למנות, שהרי כן הוא סדר הכתובים -


הערות

[1] לאו דוקא "הבאת צפרין" שאין חייב בו הטמא שנזר, אלא הוא הדין שאינו חייב באשם נזיר טמא, תוספות.

[2] כמבואר לקמן בגמרא בעמוד ב לדעת רבי. ובפשוטו לאו דוקא אמר רב חסדא "רבי היא" הסובר שהמנין מתחיל ביום הבאת קרבנותיו ואף על פי שלא הביא קרבנותיו, והוא הדין שאפשר לפרש ברייתא זו כהתנאים הנזכרים בעמוד ב הסוברים שאין מתחיל למנות נזירות טהרה עד שיביא חטאתו או אף אשמו; ולא נתכוונה הגמרא לומר אלא דכרבי יוסי ברבי יהודה אי אפשר לפרשה.

[3] א. לשון התוספות הוא: כולהו טומאה אריכתא היא, דלא נראה עדיין להתחיל נזירות והוי כאילו נטמא בששי ואמאי קרי ליה "טומאות הרבה". ונראה מלשונם שכתבו: כולהו טומאה אריכתא "דלא נראה" עדיין להתחיל נזירות טהרה, שאין צריך לחילוק הטומאות שתהיה הטומאה אחר שכבר חלה נזירות הטהרה, אלא שכבר הגיע השעה "שהוא ראוי" להתחיל נזירות טהרה, והוא חידוש. ב. ונראה מדבריהם עוד, דהא לא קשיא לגמרא: אם כן - שלא החלה נזירות הטהרה -פשיטא היא, ומשום דהיה מקום לומר, שחיוב הקרבן הוא כמו חיוב המלקות, שאם נטמא כמה פעמים הרי הוא לוקה על כל טומאה וטומאה, וקא משמע לן דטומאה אריכתא היא, וראה גם ב"באר משה" בעמוד ב' על תוספות ד"ה מתחיל; ומיהו צריך לומר, דמכל מקום לגמרא פשוט הוא שאין חיוב הקרבן אלא על הטומאה הראשונה שטימא את ראש נזרו, אבל מה שמיטמא שוב כל עוד שלא חלה עליו נזירות טהרה, אין זה סיבה לחיוב קרבן; וראה עוד בזה בהערה על הברייתא ד"נטמא בשביעי".

[4] יש לפרש בשני אופנים את טעם הדין המבואר בסוגייתנו שאם יצתה שעה הראויה להביא קרבן קודם שאירעה טומאה שניה הרי הוא חייב בשתי קרבנות, ואם לא יצתה שעה זו קודם, הרי הוא נפטר בקרבן אחד: האחד: משום ששתי הטומאות כטומאה אריכתא דמיא, וצריך התחייבות בקרבן שתחלק בין הטומאות. השני: משום שהחיוב על שתי הטומאות חל בעת ובעונה אחת, והיינו שיש לומר שחיוב קרבן הטומאה הוא למחרת טהרתו, ואם נטהר מטומאה אחת ביום השביעי, וחזר ונטמא באותו יום, אין הוא מתחייב למחרת בקרבן, שאין זה מחרת טהרתו כיון שנטמא שוב, ואם כן אינו מתחייב את הקרבן הראשון אלא למחרת טהרתו הגמורה לכשייטהר מן הטומאה השניה, וצריכים החיובים לחול כאחד, ואמרה התורה שיהיה החיוב חופף.

[5] משמע לכאורה, שלרבי אינו מתחיל למנות נזירות טהרה רק אחר הבאת קרבנותיו, אבל אינו כן כמפורש בהמשך הגמרא, שאין הקרבנות מעכבים לדעת רבי. והרא"ש גרס: אימתי וקדש את ראשו בזמן שכפר, כלומר בזמן הראוי לכפרה אף אם לא כיפר.

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שבתגלחת טומאה מדובר, וכי מצורע בסוף ימי חלוטו מי לא בעי [האם אינו צריך] תגלחת? שהרי בסוף ימי חלוטו, כשנרפא הנגע, מתגלח המצורע, ואם כן אף בו יש תגלחת טומאה. ואיך אפשר לומר בו שאינו ראוי לתגלחת? אלא בוודאי מדובר בתגלחת טהרה. ודוחים: לא, מכאן אין ראיה, כי אין מדובר פה בתגלחת של צרעת, אלא תגלחת של נזירות קתני [שנה]. שהמצורע צריך קודם להתגלח לצרעתו, ואינו ראוי לתגלחת נזיר.

ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו על הכתוב "וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו" (במדבר ו, ט), ונאמר שם בדרך מדרש הלכה: בנזיר טהור שנטמא הכתוב מדבר, שהוא טעון (חייב) העברת שער (גילוח) והבאת ציפרין ("וביום השמיני יביא שתי תורים". במדבר ו, י), ובא הדבר לפטור את הנזיר שנזר בקבר (בבית הקברות), כלומר, במקום טומאה — שאין טעון העברת שער והבאת ציפרין.

שהיה מקום לטעון כנגד זה: והלא לכאורה דברים אלו שאתה משמיענו לפטור, יש ללומדם לחייבו בדרך קל וחומר: ומה נזיר טהור מתחילה שנטמא הריהו טעון העברת שער והבאת ציפרין, מי שהיה טמא מתחלה כאשר קיבל עליו נזירותו — אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת ציפרין?

תלמוד לומר: "וטמא ראש נזרו", דווקא במי שהיה נזיר טהור ונטמא אחר כך הכתוב מדבר, שהוא מטמא עכשיו את השיער שהקדיש לנזירות, שיהא טעון העברת שער והבאת ציפרין, ובא הלימוד בכתוב לפטור את הנזיר בקבר שהוא מתחילתו טמא. שמע מינה [למד מכאן] תשובה לשאלה, שנזיר טמא מעיקרו אינו צריך לגלח.

א בעיה זו נפתרה, אלא שבאים מעתה לברר דינים אחרים הנוגעים לטמא שנזר. ושואלים: מאן תנא הא [מי שנה זו] שהובאה מקודם, דתנו רבנן [ששנו חכמים] במהלך הדיון: אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא, אלא שטמא שנזר — שביעי שלו (של ימי טהרתו מן המת) עולה לו מן המנין של ימי נזירות הטהרה שעליו למנות מחדש, ונזיר טהור שנטמא — אין שביעי שלו עולה לו מן המנין, ונזירות טהרתו נמנית מיום המחרת?

אמר רב חסדא: זו שיטת רבי היא, שאמר רבי: אין נזירות טהרה חלה אלא עד שמיני, כלומר, יום אחד לאחר שנטהר הנזיר מטומאתו. דאי תימא [שאם תאמר] ששיטת ר' יוסי בר' יהודה היא — האמר [הרי אמר] נזירות של טהרה משביעי הוא דחיילא [שחלה].

ומסבירים: מאי [מה היא] שיטת רבי, ומאי [ומה היא] שיטת ר' יוסי בר' יהודה שהזכיר רב חסדא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בנזיר שנטמא ונטהר "וקדש את ראשו ביום ההוא" (במדבר ו, יא) — והכוונה היא: ביום הבאת קרבנותיו שהוא ביום השמיני לטהרתו, מקדש מחדש את ראשו בנזירות, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: ביום תגלחתו שהוא היום השביעי לטהרתו הוא מקדש ראשו בנזירות.

ב ובאותו ענין מביאים עוד: והא דתנן [וזו ששנינו במשנה]: נזיר שנטמא טומאות הרבה רצופות, זו אחר זו — אינו מביא אלא קרבן אחד, מאן תנא [מי שנה] ברייתא זו? אמר רב חסדא: דעת ר' יוסי בר' יהודה היא, דאמר [שאומר]: נזירות טהרה מיום שביעי חיילא [חלה] ולפיכך משכחת לה [יכול אתה למצוא אותה] הלכה של טומאות רבות רצופות שנזיר נטמא בהן כגון שנטמא בשביעי, וחזר ונטמא בשביעי. ומני [וכשיטת מי היא] שיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שלדעתו כיון שלא יצא (הגיעה) עדיין שעה הראויה להביא קרבן (שהרי מביא קרבנו רק ביום השמיני), אם חזר ונטמא — אינו חייב אלא קרבן אחד.

דאי תימא [שאם תאמר] ששיטת רבי היא, כיצד נעמיד הלכה זו: אי [אם] מדובר כאן שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי — הרי לשיטת רבי חלה עליו נזירות שניה רק מן היום השמיני והלאה, ואם כן כולהו [כל הטומאות כולן] טומאה אחת אריכתא [ארוכה] היא, שהרי עדיין לא יצא מכלל טומאה שבה, ואין כאן טומאות הרבה. ואי [ואם] מדובר שנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני — הרי ביום השמיני כבר יצתה (יצאה) שעה שראויה להביא בה קרבן, שביום השמיני כבר חל עליו החיוב להביא קרבן נזיר, ואם נטמא אז — צריך להביא קרבן אחר.

ושואלים לעיקר הדברים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי שמונה מן היום השמיני? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "ועשה הכהן (תור) אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא), והדר [וחזר] ואמר מיד אחר כך "וקדש את ראשו", ומכאן שאין נזירות טהרה מתחילה אלא לאחר שהביא קרבנותיו. ור' יוסי בר' יהודה אומר על כך: אם כן, אם זו כוונת הכתוב, שנזירותו מתחילה רק ביום השמיני — לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "וקדש את ראשו", ולא יוסיף דבר, שהרי אותו פסוק מדבר בהבאת הקרבנות, שהיא ביום השמיני.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as if it enters your mind to say that the baraita is discussing the shaving done as a result of the nazirite’s impurity, and contrasts a nazirite with a leper, do the end of a leper’s days of confirmed leprosy not require shaving? A leper must shave when he is purified from his condition, so how can he be described as unfit for shaving? Rather, the baraita must be referring to the nazirite’s shaving of purity, as suggested above (17b). The Gemara rejects this: No, it could be that the baraita is discussing the shaving done as a result of the nazirite’s impurity, and when it states that a leper is unfit for shaving, the baraita is teaching about the shaving of naziriteship, and the baraita is stating that a leper is unfit for any shaving of a nazirite, since he must first shave for his leprosy.

The Gemara suggests another proof to answer the question of whether one who vows naziriteship while in a cemetery must shave upon undergoing purification. Come and hear a baraita: The verse states: “And he defiles his consecrated head, he shall shave his head on the day of his purification, on the seventh day shall he shave it” (Numbers 6:9). The baraita explains: The verse is speaking of a ritually pure nazirite who became impure, who requires hair removal and the bringing of birds as offerings. And this verse comes to exempt a nazirite who vowed while in the grave, i.e., a cemetery, that he does not require hair removal and the bringing of birds.

The baraita continues its analysis of this halakha. For one might have explained differently: And are these matters, the ruling that such a nazirite is exempt, not inferred with an a fortiori inference to reach the opposite conclusion: Just as a nazirite who was pure from the outset and who subsequently became impure requires hair removal and the bringing of birds, if one was impure from the outset, as he took a vow of naziriteship while in a cemetery, is it not logical that he should require hair removal and the bringing of birds?

Therefore the verse states: “And he defiles his consecrated head,” indicating that the verse speaks only of one who was a pure nazirite and later became impure, and that only he requires hair removal and the bringing of birds. And the verse serves to exempt the nazirite who vowed while in a place of a grave, who was ritually impure from the outset. The Gemara concludes: Learn from this that a nazirite who was ritually impure from the outset does not have to shave; this answers the question of Rav Ashi.

§ After resolving the question, the Gemara discusses additional halakhot involving a ritually impure person who took a vow of naziriteship. Who is the tanna who taught this baraita that the Sages taught in the previous discussion: The difference between an impure person who took a vow of naziriteship and a pure nazirite who became ritually impure is only the following halakha: That with regard to an impure person who took a vow of naziriteship, his seventh day of purification counts as part of his tally of the term of naziriteship. But with regard to a pure nazirite who became impure, his seventh day of purification does not count as part of his tally.

Rav Ḥisda said: It is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as Rabbi Yehuda HaNasi said: Naziriteship of purity takes effect only from the eighth day. When a nazirite becomes impure during his term, he begins to count his term of observing naziriteship in purity only on the day following his purification. For if you say it follows the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, didn’t he say that the naziriteship of purity takes effect from the seventh day of his purification process?

The Gemara clarifies: What is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, and what is the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, that Rav Ḥisda referred to? As it is taught in a baraita: The verse states with regard to a ritually impure nazirite who underwent the purification rite: “And he shall sanctify his head on that day” (Numbers 6:11). This means that he renews the sanctity of his hair growth, i.e., begins observing his naziriteship in purity, on the day of the bringing of his offerings, the eighth day of his purification. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: This means that he renews the sanctity of his hair growth on the day of his shaving, the seventh day of his purification.

§ The Gemara cites a related halakha: And that which we learned in a mishna (Karetot 9a): If a nazirite became impure by contracting many consecutive impurities, he brings only one set of offerings. Who taught that? Rav Ḥisda said: It is Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who said the naziriteship of purity takes effect from the seventh day of his purification process. And you find this, that he contracts ritual impurity several times consecutively, in a case where he became ritually impure on the seventh day and, after undergoing the purification process, again became ritually impure on the seventh day. And whose opinion is it? It is that of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. Since the appropriate time to bring an offering had not yet arrived, as all agree that his offerings are only brought on the eighth day, if he became ritually impure a second time he is obligated to bring only one set of offerings.

For if you say it follows the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, how can this mishna be explained? If it deals with a nazirite who became ritually impure on the seventh day, and, after undergoing the purification process, again became ritually impure on the seventh day, and, after undergoing the purification process, again became ritually impure on the seventh day, Rabbi Yehuda HaNasi would hold that all these impurities are in fact one long ritual impurity, because he never reached the eighth day, which would renew his observance of naziriteship in ritual purity, so the mishna would not refer to this as a case of multiple impurities. And if the mishna is referring to a nazirite who became ritually impure on the eighth day and, after undergoing the purification process, again became ritually impure on the eighth day, the appropriate time to bring an offering had already arrived, and if he becomes ritually impure at that stage, it is not viewed as a continuation of the previous ritual impurity, and he is obligated to bring another set of offerings.

The Gemara clarifies the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda: What is the reason for Rabbi Yehuda HaNasi’s ruling that he begins counting only from the eighth day? The Gemara answers: The verse states: “And the priest shall prepare one for a sin-offering, and the other for a burnt-offering, and make atonement for him, for he sinned by the soul” (Numbers 6:11), and the same verse again states immediately afterward: “And he shall sanctify his head.” This shows that the naziriteship of purity commences only after he has brought his offerings. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says in response: If so, if the verse intended to teach us that his naziriteship starts only on the eighth day, let the verse merely state: “And he shall sanctify his head,” since that phrase addresses the bringing of his offerings, which is on the eighth.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולפטור את הנזיר בקבר. כלומר ובא הכתוב לפטור את הנזיר בקבר שאינו צריך העברת שער והבאת צפרים. שמע מינה דנזיר בקבר אינו טעון גילוח שמע מינה. שיטה:

מאן תנא אין שביעי עולה. ולא יתחיל למנות נזירות טהרה עד יום שמיני רבי היא. הרב עזריאל ז"ל:
אימתי וקדש ראשו בזמן שכפר. כלומר בזמן שראוי לכפרה אף אם לא כפר:

דאי סלקא דעתך תגלחת טומאה ימי חלוטו מי לא בעי תגלחת. והכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגו' וההוא דינא דקא מייתי ומה נזיר בקבר כו' היכי קאתי והא זה וזה ראויין לתגלחת: לעולם אימא לך תגלחת דטומאה כיון שהוזה ושנה וטבל מתגלח בשביעי שלו והאי דקא פריך ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת בתגלחת דנזירות קאמר דאילו נזירות בקבר כשהוא מגלח מעכשיו מתגלח על נזירות אבל נזיר מצורע כשמתגלח תחילה מתגלח על שנתרפא מצרעתו והכי קתני ימי חלוטו שאין ראוי לתגלחת טומאה דנזיר אלא לתגלחת דצרעת לא כל שכן שאין עולין מן המנין דנזירות דטהרה ולעולם אימא לך היכא דנזר והוא בבית הקברות טעון גילוח דטומאה: תא שמע וכי ימות מת עליו בפתע פתאום בטהור שנטמא כו': נזיר בקבר. שהיה טמא מתחילת נזירות: אינו דין כו'. מדקתני ולפטור את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שער שמע מינה דאין טעון גילוח שער ש''מ: אלא טמא שנזר שביעי שלו. שטובל בו עולה לו מן המנין דהואיל ואינו בר קרבן מתחיל למנות מבו ביום: ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין. דאין לו טהרה עד יום שמיני שמביא קרבנותיו כו': דתניא וקדש את ראשו. שיתחיל למנות לענין נזירות ביום הבאת קרבנותיו שהוא שמיני כדכתיב וביום השמיני יביא שתי תורים: ביום תגלחתו. שהוא שביעי כדכתיב וגילח את ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו: והא דתנן נזיר שנטמא כו' מאן תנא. חשיב להו טומאות הרבה ואפ''ה לא מייתי עלייהו אלא קרבן אחד: אמר רב חסדא ר' יוסי ברבי יהודה היא. דאמר נזירות טהרה משביעי שהוא יום תגלחתו חיילא עילויה: ומשכחת לה. דתיהוי טומאות הרבה: כגון שנטמא. ומנה ששה כדי להזות עליה בשלישי ובשביעי וחזר ונטמא ביו' ז' דטומאה אחריתי איקרי הואיל וטבל בו ביום אבל בקרבן אינו חייב אלא אחד שכל זמן שלא יצתה שעה שראויה להביא קרבן שעדיין לא הגיע ליום ח' אינו חייב אלא קרבן אחד אבל אם נטמא וחזר ונטמא בששי אינו קורא לו טומאות הרבה לפי שעדיין לא חל עליו טהרה כלל ודמי לטומאה אריכתא דאי אליבא דרבי לא משכחת לה דמיקרי טומאות הרבה ולא ליחייב אלא קרבן אחד דאי אמרת משכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו חייב אלא קרבן אחד לסוף ימי טהרתו כיון דנזירות דטהרה לא חיילא עליה עד יום שמיני כולה חדא טומאה אריכתא היא וליכא בהו טומאות הרבה ואי אמרת כגון דנטמא בשמיני והויין להו טומאות הרבה הא נמי לא מיתרצתא דלא יביא אלא קרבן אחד דאי אליבא דרבי כיון דנטמא יום שמיני שיצתה שעה שראויה להביא בה קרבן נתחייב על כל אחד הילכך לא מיתוקמא אלא כרבי יוסי ברבי יהודה ש''מ: מאי טעמא דרבי. דאמר לא חיילא עליה נזירות דטהרה עד יום הבאת קרבנותיו: דאמר קרא וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וגו'. דמשמע אימתי וקדש את ראשו שיתחיל למנות בו בזמן שכיפר עליו דהיינו בשמיני:

ימי חלוטו מי לא בעי תגלחת. בסוף ימי חלוטו כדכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו אבל תגלחת דטהרה לית ביה במצורע דגם תגלחת שניה שמגלח אחר ימי ספרו מתוך טומאה הוא מגלחה שגם בימי ספרו מטמא אדם במגע: לא תגלחת טומאה דנזירות קתני. כלומר לעולם אימא לך תגלחת דטומאה ודקאמרת דבימי חלוטו נמי איכא תגלחת דטומאה לא תגלחת דנזירות קתני דנזיר בקבר ראוי שערו לתגלחת מחמת נזירות ובימי חלוטו לא בעי תגלחת דטומאה מחמת נזירות אלא מחמת צרעתו וזה אין שייך לנזירות כלל הילכך לא יעלו . לו ימיו לנזירותו: בטהור שנטמא הכתוב מדבר. כלומר שהתחיל למנות נזירות בטהרה ואחרי כן נטמא כדכתיב והימים הראשונים יפלו: ולפטור את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שיער והבאת ציפרים. והוא הדין דממעט ליה מאשם דכתיב בההוא עניינא והיינו דקאמר במתני' בנזיר בקבר אינו מביא קרבן טומאה דמיעטיה קרא כדדרשינן הכא: והלא דברים ק''ו. פירוש אי לא מיעטיה קרא ומה טהור שנטמא טעון כו' כלומר שטומאתו הזקיקתו לכך כל שכן היכא דנטמא מתחילתו שטמא ביותר שהזקיקתו טומאתו לכל ת''ל וטמא ראש נזרו מיותר דמצי למימר וכי ימות מת [עליו] בפתע פתאום וגלח ראשו: ביום הבאת קרבנותיו. דכך כתיב בקרא ביום השמיני יביא שתי תורים וכו' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש ראשו ביום ההוא שמעינן ביום שמיני שהוא הבאת קרבנותיו כדמפרש לקמן בסמוך: ביום תגלחתו. הכתוב מדבר דהיינו בשביעי בסמוך מפרש טעמא: והא דתנן. פ' קמא דכריתות (דף ט.): משביעי הוא דחיילא. משביעי שמתחיל לימנות נזירות משביעי: ומשכחת טומאות הרבה כגון שנטמא ביום שביעי וחזר ונטמא בשביעי לסוף שביעי אחר שהזה ושנה וטבל דמיד כשהזה וטבל חל עליו באותו יום נזירות טהרה שיום שביעי הוי ממנין שלשים כי נטמא ביום שביעי כיון דחל עליה נזירות טהרה כבר חשיב ליה טומאה אחריתי ולא הוה כנטמא בששי דההיא ודאי טומאה אריכתא היא דאכתי לא חל עליה נזירות טהרה ומכל מקום פוטר עצמו מקרבן טומאה אחר כיון שנטמא בשביעי ולא יצא שעה אחת ליום שראוי הוא להביא קרבנות דהיינו ביום שמיני: דאי רבי. דאמר דאינו מתחיל למנות נזירות טהרה עד יום שמיני כולה טומאה אריכתא היא דלא נראה עדיין להתחיל נזירות והוי כאילו נטמא בששי ואמאי קרי ליה טומאות הרבה ואי דנטמא בשמיני כו' כיון דיצא לשעה שראוי להביא קרבנותיו והוי כנטמא אחר הבאת קרבנותיו דודאי צריך להביא קרבן טומאה אחר: דכתיב מאשר חטא על הנפש. וכתיב בההוא קרא לאלתר וקדש ראשו ביום ההוא פי' ביום שכיפר עליו דהיינו בשמיני: אם כן לימא קרא וקדש את ראשו. ופשיטא דאשמיני דקיימינן ביה איירי ביום ההוא למה לי אם אינו ענין לשמיני תנהו לשביעי דאייתור למשדי אשביעי:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד