נזיר יט ע"א

ת''ל והזיר והביא אע''פ שלא הביא הזיר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר והזיר והביא אימתי הזיר בזמן שהביא מאן תנא להא דת''ר אשה שנדרה בנזיר ונטמאה ואח''כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא מאי קסבר אי קסבר בעל מיעקר עקר חטאת העוף נמי לא לייתי אי קסבר בעל מיגז גייז עולת העוף נמי לייתי לעולם קסבר בעל מיעקר עקר ור' ישמעאל סבר לה כר' אלעזר הקפר דתניא ר' אלעזר הקפר ברבי אומר מה ת''ל {במדבר ו-יא} וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין וק''ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה והא בנזיר טמא כתיב ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן קסבר ר' אלעזר הקפר נזיר טהור נמי חוטא הוא והיינו טעמא דכתיב בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא: יצא ונכנס עולין לו מן המנין: קתני עולין לו מן המנין משום דיצא חל עליה נזירות אמר שמואל כגון שיצא והזה ושנה וטבל אלא נכנס הוא דעולין לו מן המנין לא נכנס אין עולין לו מן המנין לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יצא אלא אפילו נכנס עולין לו מן המנין אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב מ''ט לא מפרשת לן כהלין מילי אמר להון אמינא דלמא לא צריכיתו: ר''א אומר לא בו ביום שנאמר {במדבר ו-יב} והימים הראשונים יפלו עד שיהיו ימים ראשונים: אמר עולא לא אמר רבי אליעזר אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד סותר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

תלמוד לומר: "והזיר והביא" אף על פי שלא הביא את אשמו הזיר כלומר: חל עליו נזירות טהרה. ^[1]

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: "והזיר והביא", אימתי הזיר בזמן שהביא. ^[2]

מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא התנא מן התנאים שנזכרו, ששנה את הברייתא הבאה]:

אשה שנדרה בנזיר ונטמאה, והפרישה לקרבן טומאתה שתי תורים אחד חטאת ואחד לעולה וכן בהמה לאשם, ואחר כך הפר לה בעלה, הרי היא מביאה את חטאת העוף שהפרישה, ואינה מביאה את עולת העוף. וכן אינה מביאה את אשמה, וכדמפרש טעמא ואזיל.

אמר רב חסדא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא, שהוא סובר: עולה לאו דורון הוא -

כי לרבנן שהם סוברים שהעולה דורון היא, לא תיתכן סיבה שלא תביא את העולה שהרי אינה חולין בעזרה כי תמיד יכולה היא להביא דורון, ובהכרח שהעולה אינה דורון וכרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה. ^[3] וכאן מפרשת הגמרא את עיקר טעם הברייתא שהיא מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף [מאחר שאינה דורון].

מאי קסבר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, שהוא התנא של הברייתא וכפי שביארה הגמרא?!

אי קסבר: "בעל מיעקר עקר" את הנזירות למפרע, ונמצא שכאילו לא היתה נזירה מעולם -

אם כן הרי ממילא נעקרו כל חיוביה שמכח הנזירות, וחטאת העוף נמי לא לייתי [לא תביא אף חטאת העוף], שהרי אינה נזיר טמא שמביא חטאת העוף.

ואי קסבר רבי ישמעאל שהבעל מיגז גייז [חותך מכאן ולהבא ואינו עוקר למפרע], ואנו דנים אותה עדיין כנזירה שנטמאה, ולכן מביאה היא את חטאתה -

אם כן עולת העוף [ואשם] נמי לייתי [תביא היא גם את עולת העוף, וכן את האשם], שאף על פי שהעולה אינה דורון, הרי מכל מקום לא גרעה מחטאת העוף שהיא צריכה להביאה כיון שנזירה שנטמאה היא!?

ומפרשינן: לעולם קסבר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שהבעל מיעקר עקר את הנזירות למפרע וכאילו לא היתה נזירה מעולם, ולכן אינה מביאה את עולתה ואת אשמה; אבל את חטאתה הרי היא מביאה -

ומשום דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר לה כרבי אלעזר הקפר, שהנזיר חוטא הוא על שציער עצמו מן היין ולשם כך באין הקרבנות, ונמצא שאף על פי שהפר לה בעל ועקר את הנזירות למפרע ומעיקר הדין ודאי שאין לה להביא חטאת, מכל מקום סיבה קלושה הרי יש לה להביא כיון שסוף סוף ציערה את עצמה מן היין, ולכן:

חטאת העוף שמצינו שמביאים אותה אפילו כשאין טעם גמור להביא אותה, שהרי פעמים שהיא באה אף על הספק, לכן מביאים אותה אפילו כשנעקרה הנזירות למפרע, כיון שיש טעם כל שהוא על שציערה את עצמה מן היין ^[4] -

אבל עולת העוף ואשם אינה מביאה, ^[5] כיון שנעקרה הנזירות למפרע. ^[6] דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי [גדול בדורו] ^[7] אומר:

מה תלמוד לומר בנזיר שנטמא: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" ולשון "על הנפש", משמע שחטא בנפש אדם, ^[8] וכי באיזו נפש אדם חטא זה!?

אלא שציער עצמו מן היין.

ומכאן אתה לומד בקל וחומר שלא לישב בתענית: ומה זה הנזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, וכמו שנאמר "אשר חטא", המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה שנקרא "חוטא".

תמהה הגמרא: והא "אשר חטא על הנפש" בנזיר טמא כתיב, ואנן - כלומר: ורבי אליעזר הקפר - אפילו נזיר טהור קאמרינן, אף בנזיר טהור אמר שהוא חוטא!?

כלומר: אם כפי שפירש רבי אליעזר הקפר את החטא, הרי זה שייך גם בנזיר טהור ולא היתה התורה כותבת את זה בפרשת נזיר שנטמא, ובהכרח שהוא חטא אחר השייך בנזיר טמא ולא בנזיר טהור.

ומפרשינן: קסבר רבי אלעזר הקפר: נזיר טהור נמי חוטא הוא, והיינו טעמא דכתיב "אשר חטא על הנפש" בנזיר טמא, הואיל ושנה בחטא, שלא נזהר מן הטומאה והאריך את נזירותו וצערו מן היין.

שנינו במשנה: יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה:

ותמהה הגמרא על הא דקתני במשנתנו: יצא ונכנס עולין לו [היום השביעי] מן המנין" של נזירות הטהרה, כלומר: כיון שיצא מתחיל הוא למנות נזירות טהרה:

וכי משום דיצא מבית הקברות חל עליה נזירות!? והרי צריך הוא ליטהר, וכל שהוא טמא אינו יכול למנות נזירות טהרה.

אמר שמואל: כגון שיצא, והזה, ושנה וטבל ונטהר מטומאתו, וכיון שאינו צריך קרבן טומאה הרי הנזירות חלה עליו.

ואכתי מקשינן על לשון המשנה: יצא "ונכנס" [לבית הקברות] עולין לו מן המנין, אלא רק אם נכנס הוא דעולין לו מן המנין, אבל לא נכנס אין עולין לו מן המנין, והרי אדרבה אם לא נכנס לבית הקברות אחר שנטהר כל שכן שיום השביעי עולה לו מן המנין!? ^[9]

ומפרשינן: "לא מיבעיא" קאמר, לא מיבעיא שאם יצא ולא נכנס שיום השביעי עולה לו מן המנין כיון שנהג נזירות מאמצע היום ועד סופו, ו"מקצת היום ככולו" -

אלא אפילו אם נכנס באותו יום לבית הקברות, ונמצא שלא נהג בנזירות אלא אמצע היום בלבד, אפילו הכי עולין לו מן המנין, שאף אמצע היום ככולו. ^[10]

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב שהיה רבם:

מאי טעמא לא מפרשת לן כהלין מילי [למה לא פירשת לנו כדברים האלה]!?

אמר להון רב: כי אמינא בלבי: דילמא לא צריכיתו [מפני שאמרתי בלבי שאין אתם צריכים לי לזה, שמעצמכם תדעו]! ^[11]

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: לא בו ביום [שהתחיל למנות נזירות טהרה], שנאמר "והימים הראשונים יפלו" עד שיהיו ימים ראשונים: אמר עולא: לא אמר רבי אליעזר - שאין סתירה וקרבן טומאה אם לא עברו שני ימי נזירות טהרה - אלא בטמא שנזר ונטהר שאינו סותר ומביא קרבן עד שיעברו שני ימים מנזירות הטהרה -

אבל בנזיר טהור שנטמא אחר קבלת נזירותו, אפילו לא מנה אלא יום אחד מנזירותו ונטמא, הרי הוא סותר אותו ומביא קרבן טומאה.

הערות

^[1] ראה בתוספות שביארו למה צריכי הן "והזיר והביא" והן "ביום ההוא".

^[2] ראה ביאור בזה במלבי"ם במדבר ו יא.

^[3] א. בתוספות ביארו את הברייתא באופן שכבר הפרישה את קרבנותיה, ועל פי דבריהם נתבאר בפנים. ב. בפשוטו, ביאור דברי רב חסדא הם: כיון שכבר הפרישה את עולתה - וכמו שכתבו התוספות - למה לא תביאנה; אבל אם שלא כדברי התוספות, ואין אנו עוסקים במי שכבר הפרישה את קרבנותיה, אם כן אין מקום לקושיית הגמרא, כי מה שאמרו "ואינה מביאה עולת העוף" היינו שאינה חייבת להביא את עולת העוף, וזה אתי שפיר אפילו כרבנן, ואולם ראה מה שכתב בחידושי מרן רי"ז הלוי דף כח א ד"ה והנה, על סוגיא זו.

^[4] כתב ב"שיטה מקובצת" [הביאו ה"קרן אורה", ראה דבריו], שאף חטאת אינה מביאה אלא אם כן הפרישה; ולדבריו מתבאר היטב מה שכתבו התוספות בתחילת הענין שאנו עוסקים במי שהפרישה את קרבנותיה.

^[5] ואף שמצינו אשם תלוי שהוא בא על הספק, זה אינו ענין לכאן, כי בחטאת העוף מצינו שאותו חיוב חטאת שהוא חייב בודאי מביא אותו אף בספק, הרי שעלילה כל דהו מספקת לחייבו בחיוב העיקרי, אבל אשם תלוי בא על דבר שבודאי חייב הוא חטאת, אלא שחידשה תורה קרבן למצב של ספק, וכיון שכן אין לנו לומר שאת האשם שחייבה התורה למצב של ודאי, יביא אף בעלילה כל דהו.

^[6] והקשו התוספות: אם כן אף כשלא נטמאה והפר לה בעלה תביא חטאת כיון שחוטאת היא! ? וביארו, שחטאת בהמה שהיה עליה להביא אילו לא היפר לה בעלה, הרי אי אפשר שתביא, כיון שחטאת בהמה אינה באה על הספק; ואילו חטאת העוף אף שהיא באה על הספק, מכל מקום היות ואילו לא היפר לה בעלה לא היתה מחוייבת בה, אף עכשיו שהיפר לה בעלה לא ניתן לה דין חדש.

^[7] ראה רש"י קדושין כא ב.

^[8] רש"י בבא קמא צא ב.

^[9] ראה מה שהקשו התוספות על דקדוק זה של הגמרא, ומה שביארו בזה.

^[10] א. נתבאר על פי התוספות כפי שהבינם ה"חזון איש" [קלט ו], וראה שם שהביא מתוספות פסחים פא א ד"ה אי נמי, שאין אומרים "מקצת היום ככולו" אלא בתחילת היום או בסופו, ולא באמצעו. ב. מוכח מכאן, שאם לא היה עולה לו יום זה "למנין" נזירותו, לא היה מביא קרבן טומאה, ואף שכבר נטהר ומצאה נזירות הטהרה מקום לחול; שהרי כל עיקר מה ששנינו: "ועולין לו מן המנין" היינו לומר שלכן מביא קרבן טומאה, וכמו שכתבו התוספות במשנה; [וכן הוא מוכרח, שהרי כיון שנכנס לבית הקברות הרי נסתר מנינו, ובהכרח שלענין קרבן הטומאה הוא ששנינו: "עולין לו מן המנין"]. ויש לפרש את הגדר בזה, שכשם שהנטמא אחר מלאת ימי נזרו אינו מביא קרבן טומאה ואף שלא יצא מידי נזירותו עד שלא הביא קרבנותיו, כך אם נטמא קודם שהתחיל למנות את מנין הנזירות, אינו מביא קרבן טומאה ; וראה מה שכתבו בשם הגרי"ז ביאור אחר בזה.

^[11] ראה סנהדרין לו ב: "כגון רב כהנא ורב אסי, דלגמריה דרב [למה ששמע מרבו, רש"י] הוו צריכי, ולסבריה דרב [למצוא ראיות וליישב הטעמים, רש"י] לא הוו צריכי".

תלמוד לומר: "והזיר... והביא" (במדבר ו, יב), לומר: אף על פי שלא הביא את אשמו — כבר הזיר, ומתחיל למנות נזירות הטהרה. ואת טעמו של ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כך יש לומר, הכתוב אומר: "והזיר... והביא" ופירושו: אימתי הזיר, מתי נחשבת לו נזירות חדשה — בזמן שהביא כבר את אשמו.

ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים]: אשה שנדרה בנזיר ונטמאה, שצריכה להביא חטאת העוף, עולת העוף ואשם, ואחר כך הפר לה בעלה את נדר הנזירות — מביאה חטאת העוף, ואינה מביאה עולת העוף.

אמר רב חסדא: שיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא. שקרבן עולה בלבד אינו מעכב קבלת הנזירות, וכיון שבטלה נזירותה על ידי הפרת הבעל — לא תביאנו כלל.

ושואלים: מאי קסבר [מה סבור] תנא זה? אי קסבר [אם סבור הוא] שהבעל בהפרתו מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו, ונחשב כאילו לא נזרה אשתו כלל — אם כן חטאת העוף נמי [גם כן] לא לייתי [תביא], שהרי לא היתה נזירה כלל ואינה חייבת בחטאת. ומצד שני, אי קסבר [אם סבור] הוא שהבעל בהפרתו מיגז גייז [גוזז] את הנדר, כלומר, שהנדר בטל משעת ההפרה והלאה, אבל היתה לו חלות כלשהי מעיקרה, אם כן, אם נטמאה האשה בזמן נזירותה עולת העוף נמי לייתי [גם כן תביא] על מה שנהגה נזירות! ומשיבים: לעולם תפרש כי קסבר [סבור הוא] שבעל מיעקר עקר [עוקר את הנדר מעיקרו], ומדוע עליה להביא חטאת? ר' ישמעאל סבר לה [סבור בענין זה] כשיטת ר' אלעזר הקפר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר הקפר ברבי (הגדול) אומר: מה תלמוד לומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא)? וכי באיזו נפש חטא זה בנזירותו? אלא מפני שציער את עצמו מן היין — הרי זה חוטא בנפשו של עצמו, ולכן צריך להביא קרבן חטאת על עצם הנזירות, שציער את גופו. ויש ללמוד מכאן בקל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו בסיגופים ותעניות מכל דבר — על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא. ולדרך זו סבור ר' ישמעאל שאף אשה זו כיון שבפועל ציערה עצמה בנזירות שנהגה — עליה להביא את קרבן החטאת, אף שלא היתה נזירה ממש, בגלל הפרת בעלה.

ולעצם דברי ר' אלעזר הקפר שואלים: והא [והרי] בנזיר טמא כתיב [נאמר] פסוק זה ואנן [ואנו] אפילו נזיר טהור קאמרינן [אומרים אנו] שגם הוא מביא קרבן חטאת! משיבים: קסבר [סבור] ר' אלעזר הקפר נזיר טהור נמי [גם כן] חוטא הוא, והיינו טעמא דכתיב [וזה הטעם שנאמר] ביטוי זה ("מאשר חטא על הנפש") דווקא בנזיר טמא ולא בנזיר טהור — הואיל ושנה בחטא, שבמה שנטמא ונתחייב שוב נזירות — נמצא מצער עצמו פעם נוספת, והיה עליו להיזהר ביותר שלא ישוב ויצער עצמו.

א שנינו במשנה שנזיר שנדר בבית הקברות, אם יצא ונכנס — עולין לו אותם ימים ששהה בחוץ מן המנין של נזירות טהרה, ולפיכך אם נכנס שוב חייב בקרבן טומאה. קתני [שנה] עולין לו מן המנין, ותוהים: משום שרק יצא ממקום טמא חל עליה [חלה עליו] נזירות? הרי עדיין טמא הוא! אמר שמואל: מדובר כאן כגון שיצא ונטהר כדין: הזה שהיזו עליו מי פרה אדומה ביום השלישי, ושנה שהיזו עליו שנית ביום השביעי, כדי להיטהר מטומאת מת, וטבל, ואחר כך נכנס שוב לבית הקברות. שכיון שנטהר חלה עליו הנזירות.

ועוד שואלים: לפי דיוק דברי המשנה, שהזכירה דווקא מקרה שחזר ונכנס לבית הקברות, אלא רק אם חזר ונכנס למקום טמא הוא שעולין לו מן המנין, לא נכנס — אין עולין לו מן המנין?! ומשיבים: בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [הוא אומר], וכך משמעות הדברים: לא מיבעיא [נצרכה] לומר אם יצא ונהג נזירותו כרגיל שעולים לו הימים למנין נזירותו, אלא אפילו נכנס מיד לאחר טהרתו למקום טומאה גם כן עולין (נחשב) לו אותו זמן קודם שנכנס מן המנין, ויתחייב בקרבן טומאה אם נכנס שוב.

מסופר: אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: מאי טעמא לא מפרשת לן כהלין מילי [מה טעם, משום מה אין אתה מפרש לנו כאותם הדברים] שאמר שמואל, שהסביר ופירש את משמעות המשנה? אמר להון [להם]: אמינא דלמא לא צריכיתו [אמרתי בלבי, שמא אין אתם צריכים לכך], שהיה נראה לי שדבר זה פשוט, ואין צריך לאומרו.

ב שנינו במשנה שר' אליעזר אומר: לא בו ביום, שאם נטמא שוב ביום הראשון שנטהר בו — אינו סותר את נזירותו ואינו מביא קרבן טומאה, שנאמר בנזיר שמביא קרבן טומאה: "והימים הראשנים יפלו" (במדבר ו, יב), ללמד: עד שיהיו ימים ראשונים. אמר עולא: לא אמר ר' אליעזר דין זה אלא בטמא שנזר שלא חלה עליו נזירות מתחילה, אבל בנזיר טהור שנטמא — אפילו היה נזיר רק יום אחד — סותר את היום האחד של נזירותו, ומביא קרבן טומאה, ומתחיל במנין נזירות חדשה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the verse therefore states: “And he shall consecrate to the Lord the days of his naziriteship, and he shall bring a lamb in its first year for a guilt-offering,” indicating: Even though he has not brought his guilt-offering he has nevertheless consecrated his days for the start of a new term of naziriteship. The opinion of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, is as follows: The verse states: “And he shall consecrate to the Lord the days of his naziriteship, and he shall bring,” which means: When has he consecrated his days of naziriteship, i.e., when does his new term of naziriteship begin? It begins when he has already brought his guilt-offering.

The Gemara poses a question: Who is the tanna who taught this that the Sages taught: With regard to a woman who vowed to be a nazirite and became ritually impure, leading her to designate a bird for a sin-offering, a bird for a burnt-offering, and a sheep for a guilt-offering, and afterward her husband nullified her vow of naziriteship for her, she brings the bird sin-offering and she does not bring the bird burnt-offering?

Rav Ḥisda said: It is the opinion of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. According to the opinion of the Rabbis, the burnt-offering is a gift, and she would bring it despite the fact that her naziriteship was nullified. According to Rabbi Yishmael, the burnt-offering is part of the atonement process, and since her naziriteship was nullified, there is no longer a need for atonement.

The Gemara asks: What does he hold? If he holds that the husband uproots a vow entirely when he nullifies it, and she is considered not to have vowed at all, she should not bring the bird sin-offering, as she was never a nazirite, and she does not need atonement. Conversely, if he holds that the husband severs the vow from that point onward, but it did take effect beforehand, she should also bring the bird burnt-offering, as she requires atonement for becoming impure while she was a nazirite. The Gemara answers: Actually, he holds that the husband uproots the vow, and why is she obliged to bring a sin-offering? Rabbi Yishmael holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar HaKappar.

As it is taught in a baraita: Rabbi Elazar HaKappar, the esteemed one, says: What is the meaning when the verse states with regard to a nazirite: “And make atonement for him, for he sinned by the soul” (Numbers 6:11)? And with which soul did this person sin by becoming a nazirite? Rather, in afflicting himself by abstaining from wine, he is considered to have sinned with his own soul, and he must bring a sin-offering for the naziriteship itself, for causing his body to suffer. And an a fortiori inference can be learned from this: Just as this person, in afflicting himself by abstaining only from wine, is nevertheless called a sinner, in the case of one who afflicts himself by abstaining from everything, through fasting or other acts of mortification, all the more so is he described as a sinner. According to this opinion, Rabbi Yishmael holds that since the woman afflicted herself by abstaining from wine she must bring a sin-offering, even though, due to her husband’s nullification, she did not actually become a nazirite.

The Gemara raises a difficulty with Rabbi Elazar HaKappar’s dictum: But this verse, labeling the nazirite a sinner, is written with regard to an impure nazirite, and we are saying that even a pure nazirite is a sinner. The Gemara answers: Rabbi Elazar HaKappar holds that a pure nazirite is also a sinner. And this is the reason that the statement that a nazirite is a sinner is written in reference to an impure nazirite rather than a pure one: Since he repeated his sin, as his impurity causes him to start his naziriteship again, he thereby deprives himself for a longer period. He should have taken extra care to prevent this from happening.

§ The mishna taught that if one took a vow of naziriteship while in a cemetery, left the cemetery, and then entered it again, the days he spent outside do count as part of his tally of his term of naziriteship, and he is obligated to bring the offerings of ritual impurity upon reentering the cemetery. The mishna teaches: They do count as part of his tally. The Gemara questions the meaning of this linkage: Does naziriteship take effect for him because he merely left the ritually impure place? He is still ritually impure, and he cannot begin counting his term of naziriteship until after he has undergone the purification process. Shmuel said: The mishna is referring to a case where he left and received the sprinkling of the ashes of the red heifer on the third day, and he again received the sprinkling on the seventh day and immersed, after which he entered the cemetery a second time. Since he is now ritually pure, his naziriteship takes effect.

The Gemara poses another question: According to the precise reading of the mishna, his term of naziriteship starts only if he reentered the cemetery; however, is it only if he returned and entered the cemetery that those days count as part of his tally, but if he did not enter, and remained outside the cemetery, those days do not count as part of his tally? Why should the start of the naziriteship be dependent upon his reentering the cemetery? The Gemara answers: The tanna is speaking utilizing the style of: It is not necessary, as follows: It is not necessary to state this halakha, that those days count as part of his tally, in the case of one who left the cemetery and began his naziriteship, but even if he entered the cemetery again immediately after his purification, those days count as part of his tally, and he will be obligated to bring the offerings of ritual impurity upon his reentry.

Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: What is the reason you did not explain it to us with these words of Shmuel, as explained above? He said to them: I said to myself that perhaps you do not require that explanation, as I thought it was apparent that this is the proper explanation of the mishna.

§ The mishna also taught an additional halakha: Rabbi Eliezer says: This halakha does not apply to one who entered the cemetery on that very day that he left it, as it is stated with regard to the halakhot of an impure nazirite: “But the first days shall be void” (Numbers 6:12), which indicates that he does not bring the offerings unless he had his “first days” of ritual purity, during which he observed his naziriteship. Ulla said: Rabbi Eliezer said this halakha, that one day of naziriteship in purity is not sufficient to obligate him to bring offerings if he becomes impure, only with regard to an impure person who took a vow of naziriteship, but a pure nazirite who became impure, even if he was only pure for one day of naziriteship, it negates that day of his tally and he must bring the offerings of an impure nazirite.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי טעמא דרבנן. בשלמא לר"א אתה ההוא ורבי ישמעאל אמר והזיר והביא אימתי והזיר בזמן שהביא. וההוא אתא למי' אע"פ שלא הביא עולתו דאי לא כתיב אלא והזיר והביא הוה אמרינן אחר שיביא כל קרבנות ואפי' עולה. ואי לא כתיב אלא ביום ההוא הוה אמינא אע"פ שלא הביא כלל מקרבנותיו:

האשה שנדרה בנזיר ונטמאה והפרישה ב' תורים ואשם ואח"כ הפיר לה בעלה:

ר"י בנו של ר"י בן ברוקה היא. דסבר דעולה מעיק' נזי' הויא הלכך כי הפיר לה בעלה נתבטל נדרה ואינה מביאה עולת העוף. אבל חטאת העוף מביאה כדמסיק דרבי אלעזר הקפר היא דאי כרבנן כיון דאמרי דעולה דורון הוא אף כי הפיר לה בעלה נמי מתיא:

בעל מעקר עקר. עוקר הנדר מעיקרו כמו התרת חכם. ובפרקי' דלקמ' מבעיא לן. חטאת העוף נמי לא לייתי דהוי כאילו לא נדרה כלום:

בעל מיגז גייז. חותך הנדר מכאן ולהבא ולא דמי להתרת חכם שהוא ע"י פתח חרטה ועושה הנדר טעות מעיקרו:

עולת העוף נמי תייתי. וה"ה אשם נמי דהא נטמאה קודם שהפיר לה דקרבנות נזיר טמא על עון טומאה קא אתו ולא לצורך הכשר נזיר טהרה:

ס"ל כר"א הקפר דאמר נזיר חוטא הוא מחמת שציער עצמו מן היין. הלכך זאת שנטמאה אע"פ שהפיר לה הבעל ומעקר עקר כיון שנתחייבה חטאת העוף ומצינו בעלמא שבקל מביא' חטאת העוף דחטאת העוף בא על הספק זאת נמי מביאה העוף לכפר עליה וכן מפרש טעמא בפרק בתרא דנדרים [דף פ"ג] משום דחטאת העוף בא על הספק ואנן אפילו בגזי' טהור קאמרינן מדמפרש ר"א הקפר טעמא דחטא בשביל שציער עצמו מן היין. והיינו אף גזי' טהור ואע"פ שלא חזה ושנה וטבל:

הא לא נכנס אין עולי' לו כ"ש אם לא נכנס והוא טהור שעולי' לו:

לא מבעיא קאמר ומשאמר זה דבר פשוט הוא דמוכחא מתני' משום פלוגת' דר' אלעזר נקטיה דאמר לא בו ביום:

אלא בטמא שנזר. בטמא שהתחיל למנות נזיר בטהרה ונטמא בז' שאינו מביא קרבן טומאה:

אבל נזי' טהור וכו' טהור שקבל עליו נזי' ונטמא אף ביום א' סותר היכה דכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו דוק' בטמא שנזר בעי' ימים הראשונים:

נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר פי' הכל. אבל ל' יום סותר כדדרשינן בפ"ק דכתיב ביום מלאת ימי נזרו התורה אמרה ביום מלאת תן לו ימי נזרו. ותרוייהו קראי צריכי דאי לא כתיב אלא ביום מלאת הוה אמינא היום ק' וא' שהוא יום הבאת קרבנותיו קרי' יום מלאת כמו ובמלאת ימי טהרה דכתיב גבי יולדת אבל נטמא יום ק' סותר הכל ת"ל והימים הראשונים ואי לא כתיב אלא והימים הראשונים הוה אמינא נטמא ביום הק' לא יסתור כלום ת"ל ביום מלאת:

מאן תנא להא דתנו רבנן האשה שנדרה בנזיר. ואחר כך נטמאת במת והפרישה שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה (ואשם) ואיל לאשם. ואחר כך הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף. אמר רב חסדא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא. פירוש דאמר לעיל דעולה לאו דורון הוא אלא מעיקר נזירות וכפרה תלויה בה ולהכי כי הפר לה הבעל לא מייתי לה. דאי רבנן כיון דאמר דעולה דורון בעלמא הוא אף על פי שהפר לה בעלה כיון שהפרישתו כבר אמאי לא תביא. אלא ודאי ר' ישמעאל היא. שיטה:

בעל מיגז גייז. חותך הנדר מכאן ולהבא ולא דמי כהתרת חכם שהוא על פי פתח חרטה ועושה הנדר טעות מעיקרו.
עולת העוף נמי תיתי. והוא הדין אשם נמי דהא נטמאת קודם שהפר לה דקרבנות נזיר טמא על עון טומאה קאתו ולא הוצרך הכשר נזירות טהרה:

אנן אפילו בנזיר טהור קאמרינן. כדמפרש ר' אלעזר הקפר טעמא דחטא בשביל שציער עצמו מן היין והיינו אף נזיר טהור. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מפני ששנה בחטא. פירוש דודאי קסבר ר' אליעזר נזיר טהור נמי חוטא שהרי מביא חטאת בהמה לסוף השלמת נזירותו ולפי שחטא הוא שציער. ולכך אינו מביא נסכים. והיינו טעמא דקראו חוטא יותר מטהור מפני ששנה בחטא שלא נזהר מטומאה והאריך נזירות וציער צער אחר על צערו שמונה נזירות בתחלה. הלכך האשה דלעיל אינה מביאה עולה ולא האשם שהפרישה שהרי האיש עוקר הנדר מעיקרו. אבל חטאת העוף שהפרישה מיהת מביאה משום דחטאת העוף קל הוא ובא על הספק וגם נמי חטאת במה שציערה עצמה ושנתה בחטא. אבל אם לא הפרישה חטאת מעיקרא לא תביאנה אחרי כן כשהפר לה בעלה כיון דמיעקר עקר אף על פי שנצטערה. וכן נמי דוקא כי נטמאת מביאה חטאת משום דקל הוא כדאמרן ואלו לא הפר לה בעלה היתה מביאה בשמיני השתא נמי מביאה כי נמי מיפר לה דהא שנתה וצערה עצמה וקרא קרי בהדיא לנזיר טמא חוטא ולא לטהור. אבל לא נטמאה לא תביא כלום כיון שהפר לה בעלה. ודוקא הפר לה בעלה אבל איש שנדר והפריש קרבן והתיר לו חכם לא מייתי כלום כיון (דשם) דיש שאלה בהקדש כשהתיר נדרו כמו כן התיר הקדש העוף והבהמה ויצא לחולין שעוקר הנדר מעיקרו ועשה הנדר וההקדש טעות גמור. אבל בהפרת בעלה לא יצא הקדש לחולין והחטאת קדוש הוא עדיין. וראיה קצת מההיא דלקמן פירוש מי שאמר ושמע כו'. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

לא מיבעיא קאמר. לא מבעיא לא נכנס שיהיה יום ז' עולה לו מן המנין אלא אפילו נכנס בו ביום עולין לו. כלומר ראוי לעלות אם לא נטמא ולכך אם נטמא יביא קרבן. מאי טעמא לא מפרשת לן כי הלין מילי. כאשר פירש שמואל לתלמידיו. אמינא לא צריכיתו. תוספי הרא"ש ז"ל:

אבל נזיר טהור כו'. טהור שקבל עליו נזירות ונטמא אף ביום ראשון סותר את הכל. דכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו דוקא נטמא שנזר בעינן ימים הראשונים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

תד"ה סבר (בסופו). משא"כ (והוא ר"ת מה שאין כן) עולה לא מייתי. כצ"ל:

מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: (במדבר ו, יא) "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ", וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁצִּעֵר נַפְשׁוֹ מִן הַיַּיִן. הוא הנאת הגוף ומה צער יש לנפש במניעת האדם משתייתו? ונראה לי בס"ד כי בכל מאכל ומשקה יש תערובת ניצוצי קדושה והאדם מברר הניצוצי קדושה בשתייתו ואכילתו על ידי הברכה ואלו הניצוצות הקדושה שייכים לנפש שלו והמה הנאת הנפש וכמו שאמרו על פסוק רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף (תהלים קז, ה) ולכן במניעת האדם מאכילה ושתיה בכל מין מאכל ומשתה יש צער לנפש מצד הבירור שהוא הנאת הנפש, דאכילה אין כאן בירור אין כאן!
ועוד זאת יש צער נוסף לנפש במניעתו משתיית היין כי הפגם של עץ הדעת שהיה אצל אדם וחוה אשר בעבורו באו התולדות לתקן עד סוף כל הדורות. הוא היה ביין למאן דאמר ענבים סחטה לו ושתה וידוע דכל מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ע:) בדבר זה דחד אמר חטה וחד אמר תאנה היה וכן שאר דיעות כולם אמת דהא איתא והא איתא. אם כן שתיית היין יעשה האדם בו תיקון לחטא אדם הראשון המגיע לחלק נפשו והוא על ידי שישתה ויברך עליו בכונה.
ולכן יש כמה דברים של מצוה שקבעו אותם על היין שהם מצות קדוש שבת ויום טוב ומצות הבדלה ומצות ברכת המזון ומילה ואירוסין ונשואין וכיוצא כדי לתקן בזה חטא אדם הראשון מה שנעשה ביין ועל כן זה הנודר בנזיר שאסר היין עליו ונמנע מן שתייתו עשה צער לנפשו ולכך כתיב ביה 'אֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ'.
ונראה לרמוז בס"ד במלוי אותיות יַּיִן [יו־ד יו־ד נו־ן=76] יש מספר ע"ו כמנין נִיחֹחַ [76] לרמוז שאם אדם שותהו ומכוין בו לשם שמים תהיה שתייתו מקובלת ורצויה לפני השם יתברך כריח ניחח! ולזה דקדק בעל המאמר ואמר שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, רוצה לומר מן הרמוז באותיות יַּיִן שהוא מספר נִיחֹחַ אשר ביטל זה בנזירותו.

גמ' אימתי הזיר בזמן שהביא. כעין זה הוריות דף יב ע"א ויצק משום דוימשח:

ת''ל והזיר לה' את ימי נזרו והביא [כבש בן שנתו לאשם] לפיכך הקדים הכתוב והזיר להבאת אשמו לומר לך אע''פ שלא הביא הזיר: אימתי הזיר. אימתי מתחיל למנות ימי נזירות בזמן שהביא: מאן תנא להא דת''ר האשה שנדרה כו' ואינה מביאה עולת העוף. למאן איצטריך למיתני דאינה מביאה עולת העוף: אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא. דלדידיה חשיב ליה עולת העוף דאי לרבנן לא איצטריכא ליה למיתני שאינה מביאה עולת העוף דהא אמרינן עולת העוף לא מיעכבא דלא אתיא אלא משום דורון בעלמא ופשיטא שאינה צריכה להביא: לשון אחר אמר לנו המורה אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא ומאי קסבר כו': מיגז גייז. דמהשתא ואילך לא מיחייבא בנזירות עולת העוף נמי לייתי: לעולם מעיקר עקר. והאי דמביאה חטאת העוף לא משום נזירות אלא משום שנזרה עצמה מן היין: וסבר לה כרבי אלעזר הקפר. אבל עולת העוף לא אתיא ליה אלא משום נזירות והילכך מיתוקמא לה כר' ישמעאל ולא כרבנן דאי רבנן כיון דאמרי משום דורון בעלמא קמייתי ליה ולא משום נזירות הכא נמי מצי מייתי ליה ולית ביה משום הבאת חולין לעזרה אבל לרבי ישמעאל כיון דמשום חובה קמייתי ליה ובעל מיעקר עקר ליה אי אפשר ליה להביא עולת העוף דאי מייתי ליה נמצא שמביא חולין לעזרה: והא האי קרא בנזיר טמא כתיב ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן. דקרי חוטא משום שציער עצמו מן היין: לר''א הקפר נזיר טהור נמי הוי חוטא. ודין הוא דהוה ליה למיכתביה להאי וכפר עליו מאשר חטא על הנפש בנזיר טהור והאי דכתביה בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא שכבר הזיר עצמו מן היין ועכשיו שונה בחטא שהיה לו להזהר מן הטומאה ונטמא: משום דיצא. בתמיה חל עליו נזירות והא הוי טמא בזמן שעמד בבית הקברות: אמר שמואל כגון שיצא והזה כו'. כדמפרש לעיל: ואלא כי נכנס. ונטמא אמרינן דעולין לו מן המנין וחל עליה נזירות דטהרה הא לא נכנס והוי טהור אין עולין לו מן המנין ולא חיילא עליה נזירות דטהרה אדרבה כי לא נכנס והוי טהור כ''ש דחל עליה נזירות דטהרה: אלא אפילו נכנס. דס''ד דכיון דנכנס הו''ל כמעיקרו שנזר והוא בבית הקברות ולא יהו עולין לו מן המנין ולא חיילא עליה נזירות דטהרה קמשמע לן כיון שיצא והזה ושנה וטבל דהו''ל נזיר טהור וחיילא עליה נזירות דטהרה ואי הדר איטמי מביא קרבן טומאה:

וי''ל משום דרבי לא אדכר במילתיה כ''א דבהבאת קרבן הכתוב מדבר משמע דלא קפיד עליה אלא איום שמיני ולמעוטי שביעי דבר פלוגתי' אבל הני תנאי מפרשי דמיחל נזירות תלוי בקרבנות עצמו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: ת''ל והזיר והביא אשמו אע''פ שלא הביא אשמו והזיר. פירוש חייל עליה נזירות טהרה דבהכי מישתעי קרא וא''ת אם כן לרבנן ההוא למה לי תיפוק ליה מוהזיר ברישא והדר והביא וי''ל אי לאו ההוא הוה דרשינן [והזיר] לרבות אע''פ שלא הביא עולתו ולעולם אשם מעכב כתב רחמנא ההוא ומגלי דאית לן למדרש והזיר אע''פ שלא הביא ומש''ה צריכי למיכתב תרתי: ונטמאה. והפרישה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת ואשם בהמה להביא קרבנות נזיר טמא ואח''כ היפר לה בעלה ונמצא שהנדר נעקר למפרע וכאילו לא היתה נזירה כלל מביאה חטאת העוף [ואינה מביאה] עולת העוף כדמפרש ואזיל: אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא. דמרבה לעיל מההוא אע''פ שלא הביא עולתו אלמא עולת נזיר לאו דורון הוא וכפרה תלויה בה דאי כרבנן דאמרי לעיל עולה דורון הוא אמאי לא תביא עולת העוף אע''פ דהפר לה בעלה ואינה נזירה אין כאן חולין דכל אימת מצי לאיתויי. מייתי דורון [אלא] ודאי רבי ישמעאל היא דסבירא ליה עולה דנזיר לאו דורון הוא ואם תאמר כ''ש דחטאת נמי לאו דורון הוא והיכי מייתי חטאת כי הפר לה ואין כאן נזירות למפרע וי''ל משום דבסמוך מוקמינן לה כר''א הקפר דצריכה כפרה על שהפרישה עצמה מן היין ואע''ג שהפר לה הילכך חטאת מייתי לפי שמצינו בעלמא חטאת באה על הספק גם כאן בעלילה כל דהוא מביאה חטאת העוף אבל עולת העוף כיון דלאו דורון הוא לא מציא לאתויי כיון דהיפר לה בעלה: [אי קסבר בעל] מיעקר קעקר. [נמצא] שלא חל עליה נזירות מעולם חטאת העוף נמי לא תייתי: ואי בעל מיגז גייז. פירוש מכאן ולהבא עולת העוף נמי תייתי דהא אתמול כי נטמא נזירה היתה ולקמן מיבעיא לן באידך פירקין (דף כא:) אי מיעקר קא עקר אי מיגז גייז: לעולם קסבר מיעקר קא עקר. דאי מיגז גייז עולת העוף ואשם בעי איתויי: סבר כר''א הקפר. דאף נזיר טהור חוטא הוי הלכך זאת שנטמאה כמו כן בעיא כפרה דמצינו חטאת העוף באה על הספק אם כן עולה לא מייתי: המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. אלמא חוטא הוא לכך מייתי חטאת העוף ודוקא אם נטמאה אבל אם לא נטמאה והפר לה בעלה נהי נמי דבעיא כפרה על שציערה עצמה לא תביא כלום משום שאם לא היפר [לה] מביאה חטאת בהמה שאינו בא על הספק ואם כן עתה כשהיפר לה לא תביאנו וחטאת העוף לא מציא לאתויי כיון דמעיקרא אי לא היפר לה לא היתה מביאתו א''כ כשהיפר לה לא ניתן לה דין חדש: ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן. כלומר אית ליה לר''א הקפר בעלמא דאפילו נזיר טהור חוטא דבעלמא מייתי ליה אנזיר טהור וגם הק''ו שלו שייך גם בנזיר טהור: והיינו טעמא דכתיב קרא בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא. שלא נזהר מטומאה והאריך צער על צערו מלהנות מיין: קתני יוצא ונכנס וקס''ד אפילו תוך שבעה משום הכי פריך משום דיצא חייל עליה נזירות ומשני כגון שיצא והזה ושנה וטבל ואיירי אפילו בשביעי דחייל עליה בשביעי טהרה משום דנדר בטומאה ולא בעי איתויי קרבן טומאה בשמיני: לא נכנס אין עולין. בתמיה אדרבה כי לא נכנס טפי סלקי ליה ממניינא וצ''ע דלא סגי למיתני ונכנס משום דפליג ר''א ואמר לא בו ביום וי''ל מכל מקום לא הוה צריך למיתני (אינו) עולה מן המנין לאפוקי וה''ל למיתני יצא [ונכנס] מביא קרבן טומאה: הכי גרסינן לא מבעיא יצא כל אותו היום אלא אפילו נכנס בו ביום. דסד''א לא סליק ליה (חד) מקצת טהרה משהזה עד שנטמא: לא אמר רבי אליעזר. דבעינן שמנה ימים שנים אלא בטמא שנדר כלפי דאמר קרא כי טמא נזרו משמע דבטומאה נדר ואהא קאמר והימים הראשונים יפלו דבעינן ימים שנים צריך עיון מנלן למידרש הכי אליבא דר''א דהא דרבנן דלא דרשינן ימים שנים לא מיפלג קרא בין טמא שנדר לטהור שנדר:

נזיר יט ע"א - טקסט הדף

דף יט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד