נזיר יט ע"ב

אמר רבא מ''ט דר''א אמר קרא {במדבר ו-יב} כי טמא נזרו משום דבטומאה נזר איתיביה אביי הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחלת מאה יכול יהא סותר ת''ל והימים הראשונים יפלו עד שיהו לו ימים ראשונים וזה אין לו ראשונים נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת''ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים נטמא ביום מאה חסר אחת יכול לא יהא סותר ת''ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה יש לו ראשונים ואחרונים והא בטמא שנזר לא מצית אמרת מדקתני הריני נזיר מאה ונטמא בתחלת מאה וקתני עד שיהו לו ימים ראשונים תיובתא א''ל רב פפא לאביי הלין ימים דקאמרינן דנפק חד ומתחילין תרין או דלמא דנפקין תרין ומתחילין תלתא לא הוה בידיה אתא שייליה לרבא א''ל יפלו כתיב ואיצטריך למיכתב ימים ואיצטריך למיכתב יפלו דאי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו ה''א עד דנפקין תרין ועיילין תלתא כתב רחמנא יפלו ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא אפילו חד כתב רחמנא ימים:
מתני' מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו ואח''כ בא לארץ בש''א נזיר שלשים יום ובית הילל אומרים נזיר בתחלה מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבוא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים ובסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה ב''ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ובסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה:
גמ' קתני רישא בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום ובה''א נזיר בתחלה לימא בהא קמיפלגי דבית שמאי סברי ארץ העמים משום גושה גזרו עליה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

אמר רבא: מאי טעמא דרבי אליעזר לפי שיטת עולא:

כי אמר קרא "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו" ומשמע שבשעה שנזר כבר היה טמא, וללמד: משום דבטומאה נזר לכן צריך הוא שני ימים לסתירה, אבל נזיר טהור שנטמא אינו צריך שני ימים. ^[1]

איתיביה אביי על דברי עולא מהא דתניא: האומר: "הריני נזיר מאה יום", ^[2] ונטמא בתחלת מאה ביום הראשון לנזירותו, יכול יהא סותר אותו היום ויביא קרבן טומאה.

תלמוד לומר: "והימים הראשונים יפלו" עד שיהו לו שני ימים ראשונים, וזה אין לו שני ימים ראשונים.

נטמא בסוף מאה ביום האחרון לנזירותו יכול יהא סותר את כל הימים שלפניו ויביא קרבן טומאה -

תלמוד לומר: "והימים הראשונים יפלו" והיות ואמר הכתוב "הראשונים" ולא אמר "והימים יפלו" מכלל דאיכא בשעה שנטמא ימים ראשונים [קודם שנטמא] וימים אחרונים [אחר שנטמא שעוד לא מנאם], וזה אין לו אחרונים. ^[3]

נטמא ביום מאה חסר אחת, יכול לא יהא סותר את הימים שכבר עברו -

תלמוד לומר: "והימים הראשונים יפלו" מכלל דאיכא אחרונים, וזה יש לו אחרונים, יום שנטמא בו ויום המאה שלאחריו. ^[4]

ומברייתא זו מוכיחה הגמרא שלא כשיטת עולא הסובר: לא נאמר "שני ימים" אלא בטמא שנזר - והא, והרי את הברייתא הזו בטמא שנזר לא מצית אמרת [אין אתה יכול לפרשה בטמא שנזר], מדקתני: הריני נזיר מאה ונטמא בתחלת מאה, הרי שבתחילה נדר בנזיר ואחר כך נטמא, ולא היה טמא בשעת תחילת נזירותו -

ובכל זאת קתני שאינו סותר כיון שנאמר "והימים הראשונים יפלו" עד שיהו לו ימים ראשונים, הרי שאף בנזיר שנטמא צריך הוא שני ימים לסתירה, שלא כדברי עולא.

ומסקינן: אכן תיובתא דעולא מברייתא זו.

אמר נסתפק ליה רב פפא לאביי בפירוש דינו של רבי אליעזר הסובר שצריך שני ימים ראשונים כדי שיתקיימו דין סתירה וקרבן טומאה:

הלין [אלו] "ימים ראשונים" דקאמרינן אליבא דרבי אליעזר, איך מונים אותם: האם דנפק חד ומתחילין תרין [יצא יום אחד והתחיל יום שני], כלומר: האם די בחצי היום משהתחיל למנות את הנזירות, ועוד מחצית היום עד שנטמא, וזה חשוב "שני ימים" ראשונים, ונמצא שהנטמא ביום השני לנזירותו, הרי הוא סותר.

או דלמא אין די בשני חצאי ימים, אלא צריך שיהא לפחות יום אחד מבין שני הימים שהוא שלם לגמרי -

ואם כן אין הוא סותר אלא כשנטמא כדנפקין תרין [כשיצאו שני ימים מתחילת המנין] ומתחילין תלתא [והתחיל יום השלישי], כלומר: אין הוא סותר אלא אם נטמא ביום השלישי לתחילת נזירותו, שכבר עבר יום שלם בנוסף על חצי היום הראשון או חצי היום האחרון.

וטעם הספק הוא, כי בימים אחרונים הרי לעולם תמצא יום אחד שלם, כי היום האחרון הוא שלם, ^[5] ושמא צריך שיהיו ימים הראשונים כמו ימים האחרונים. ^[6]

לא הוה בידיה [לא היתה בידו] של אביי תשובה לספיקו של רב פפא.

אתא רב פפא שייליה לרבא [בא רב פפא לפני רבא ושאלו].

אמר ליה רבא: "והימים הראשונים יפלו" כתיב, ו"יפלו" משמע נפילה כל דהו, ואף שאין כאן יום שלם.

ומפרשת הגמרא: ואיצטריך למיכתב "ימים" דמשמע שני ימים, ואיצטריך למיכתב גם "יפלו".

דאי כתב רחמנא "ימים" ולא כתב "יפלו", אלא היה אומר: "וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר לה' את ימי נזרו וגו' לבד ימים הראשונים":

הוה אמינא [היתי אומר]: אינו סותר עד דנפקין תרין ועיילין תלתא [יעברו שני ימים ויכנס השלישי], וכמו ימים האחרונים שהם שני ימים שהאחד מהם שלם.

ולפיכך כתב רחמנא "יפלו" דמשמע נפילה כל דהו, וכמו שפשט רבא.

ואי כתב רחמנא רק "יפלו", ולא כתב "ימים" אלא היה אומר: "והראשונים יפלו":

הוה אמינא: אפילו חד יום הוא סותר, ומה שכתוב "יפלו" לשון רבים, אין הכוונה שני ימים שבכל נזירות, אלא ימים בודדים שבכמה נזירויות, שבכל נזירות נופל יום אחד -

לפיכך כתב רחמנא "ימים" דמשמע שני ימים.

א. גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, וגזרו בה גזירה אחר גזירה; שבתחילה גזרו על הנוגע או על הנושא את עפרה [גושה], ושוב הוסיפו לגזור אף על אוירה של ארץ העמים, כמבואר בשבת טו ב, וגזירה ראשונה על מגע ומשא גוש ארץ העמים אף היא במקומה עומדת.

ב. נסתפקה הגמרא לקמן נד ב בגזירה שניה זו שגזרו על אוירה, אם גזרו על כל הנכנס ראשו ורובו באויר ארץ העמים, ואף אם לא האהיל על גושה [קרקע] של ארץ העמים וכגון שהיה אהל מפסיק בינו ובין קרקע ארץ העמים, ומשום שטעם הגזירה הוא כדי שלא יצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ [וצד זה נקרא בלשון הגמרא "משום אוירא גזרו עליה"]; או שלא גזרו אלא כשהאהיל ראשו ורובו על גושה של ארץ העמים בלא שיהא אוהל מפסיק בינו ובין הגוש, ומשום שטעם הגזירה הוא משום מתים הקבורים שם, ואינו טמא אלא כשהאהיל עליהם כשאר טומאת מת, [וצד זה נקרא בלשון הגמרא "משום גושא גזרו עליה"]. ^[7]

ג. במשנה לקמן נד א מבואר, שנזיר הנכנס לארץ העמים ונטמא, אין ימי טומאתו עולים לו למנין נזירותו עד שייטהר; ובמשנתנו מתבאר דין הנוזר בארץ העמים לאותו ענין, והמשנה מבארת שנחלקו בדבר בית שמאי ובית הלל, ובית שמאי מקילים שמקצת ימי טומאתו יעלו לו מן המנין. ^[8]

מתניתין:

מי שנזר בחוץ לארץ נזירות הרבה [יותר] משלשים יום של סתם נזירות, והשלים את נזירותו בחוץ לארץ שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים - ואחר כך בא לארץ, כלומר: חייב הוא לבוא לארץ לנהוג נזירות בארץ ישראל הנקיה מן הטומאה; ונחלקו בית שמאי ובית הלל כמה ימי נזירות עליו לנהוג בארץ ישראל כשהיתה נזירותו מרובה משלשים יום:

בית שמאי אומרים: די לו שיהא נזיר שלשים יום נוספים, שלא החמירו בטומאת ארץ העמים - כשנזר בחוצה לארץ - שהיא טומאה דרבנן, אלא להשלים שלשים יום ממנין ימי נזירותו, כשיעור סתם נזירות.

ובית הלל אומרים: הרי הוא נזיר בתחילה, כלומר: מתחיל למנות מחדש את ימי נזירותו המרובה בימים, היות ונהג נזירות בטומאה, ואין אותם ימים עולין לו מדרבנן. ^[9]

מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה: "אם יבוא בני מן המלחמה בשלום, אהא נזירה שבע שנים", ואכן בא בנה מן המלחמה בשלום, והיתה נזירה שבע שנים בחוץ לארץ, ובסוף שבע שנים של נזירותה עלתה לארץ.

והורוה בית הלל, שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות, וכשיטתם שאמרו: נזיר בתחילה.

ובסוף שבע שנים שנהגה נזירותה בארץ נטמאת, ^[10] והוצרכה לנהוג עוד שבע שנים אחרות, ונמצאת נזירה בין הכל עשרים ואחת שנה.

אמר רבי יהודה: לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה, ויתבאר טעמו בגמרא.

גמרא:

קתני רישא ^[11] [שנינו ברישא של משנתנו]: בית שמאי אומרים: נזיר שלשים יום, ובית הלל אומרים: נזיר בתחלה:

לימא בהא קמיפלגי, האם נאמר שבזה הוא שנחלקו בית שמאי ובית הלל: דעת כולם היא שמעיקר הדין אין להחמיר בטומאה זו שאינה אלא מדרבנן, אלא בסתירת שלשים יום בלבד; אלא שנחלקו אם לחוש לאנשים טועים הסוברים שטומאה זו מדאורייתא היא, ויבואו להקל אף בטומאה דאורייתא בקולא זו; וטעם מחלוקתם הוא:

דבית שמאי סברי: טומאת אוירה של ארץ העמים "משום אוירא [אויר ארץ העמים] גזרו עליה", ואינו מטעם שמאהיל על קרקע [גושה] של ארץ העמים, ואף כשלא האהיל - וכגון שהיה אוהל חוצץ בינו ובין הקרקע - הרי הוא טמא.

ומתוך כך יודעים הכל שאין טומאת ארץ העמים [בכל פרטי טומאתה ואפילו במגע ובמשא] אלא טומאה דרבנן, כי בטומאה דאורייתא כיון שאינו מאהיל על הקרקע הרי לא ייטמא, ואם כן לא יבואו ללמוד מטומאת ארץ העמים לשאר טומאות דאורייתא שלא לסתור אלא שלשים יום. ^[12]

הערות

^[1] א. תמהו התוספות: מנין לו לעולא לדרוש כן לפי רבי אליעזר, והרי לפי חכמים החולקים עליו אין דורשים כן, שבין בזה ובין בזה אני מקיים "והימים הראשונים יפלו", ומהיכי תיתי שרבי אליעזר מחלק ביניהם! ? ורבינו עקיבא איגר תמה על תמיהתם, שהרי בברייתא לעיל יח ב בדברי רבי אליעזר "ומתחיל ומונה מיד", כתבו התוספות עצמם שפשטות הלשון משמע שמונה מיום השמיני אלא שהוקשה להם, שאין זה תואם עם דברי רבי אליעזר במשנתנו, כיון שבאותה ברייתא מבואר שאם נטמא שוב בשמיני לטומאה ראשונה הרי הוא מביא קרבן טומאה, ואם תאמר שאינו מתחיל למנות אלא ביום זה עצמו אם כן הרי זה טומאת "בו ביום" שאמר רבי אליעזר שאינה מחייבת קרבן טומאה, ולכן נדחקו שהכוונה היא ליום השביעי. ואם כן תמה רעק"א, שמא עולא לא נדחק ומפרש דברי רבי אליעזר באותה ברייתא כפשוטם, ומפרשם בנזיר שנטמא, ומכאן למד שסובר רבי אליעזר בנזיר שנטמא שהוא מביא קרבן אפילו "בו ביום". ב. למדנו מדברי הגמרא חידוש, שהטמא שנזר יש חילוק בינו לבין נזיר טהור שנטמא אף אחר שנטהר, היות ובשעה שנזר היה טמא, ועד כאן לא שמענו חידוש זה, וכן לפי המסקנא דלא כעולא, לא מצינו חילוק בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אחר שנטהר. ג. יש להסתפק לדעת עולא, האם בטמא שנזר צריך הוא שני ימים לסתירה בכל פעם שייטמא בנזירות זו, או שלא אמר רבי אליעזר אלא כשנטמא עד שלא עברו שני ימים מן הטהרה על הטומאה שבה נזר.

^[2] בביאור הטעם שברייתא זו דיברה בנזירות של מאה יום, ולא בנזירות סתם שהיא של שלשים יום, ראה ב"קרן אורה".

^[3] ולפיכך אינו סותר את כל הימים הראשונים, אבל סותר הוא שלשים יום - וכמו ששנינו במשנה שבתחלת הפרק לדעת רבי אליעזר - ומשום שנאמר "זאת תורת הנזיר ביום מלאת", אמרה תורה: "נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר" שהוא שלשים יום, תוספות; וראה עוד בדבריהם שביארו למה לי שתי מקראות ואין אנו לומדים שאינו סותר את כל הימים מ"זאת תורת הנזיר".

^[4] א. בתוספות מבואר, שהנטמא ביום צ"ט נחשב שיש לו שני ימים אחרונים משום שלכתחילה צריך להמתין מלהביא קרבנותיו עד יום המאה ואחד, ואין אומרים לכתחילה "מקצת היום ככולו" להביא קרבנות כשעבר מקצת תחילת יום האחרון, [כמבואר לעיל דף ו וסוברים התוספות כאן שהוא דין דאורייתא], ונמצא שיש לו את אותו היום שנטמא ויום שלם שלאחריו כיון שהוא בדין נזירות עד שיביא קרבנותיו, וראה בחידושי הגרי"ז שביאר דבריהם, כי לכאורה אפילו אם היה יכול להביא לכתחילה ביום המאה אף זה נחשב שיש לו ימים אחרונים היות ו"מקצת היום ככולו". ב. מבואר מן הברייתא שהנטמא באמצע יום הצ"ט חשבינן שיש לו עדיין שני ימים ומביאים בחשבון את מקצת יום הצ"ט להיחשב כשני ימים; והוא חידוש, שהרי לא נשאר לו אלא מקצת יום הצ"ט אחר שנטמא, ובחשבון מנין הנזירות אי אפשר להביא מקצת היום אפילו אם "מקצת היום ככולו", שאין אומרים כן אלא בתחילת המנין או בסופו, ולא באמצעיתו. ג. לעיל במשנה בתחילת הפרק שנינו לדעת רבי אליעזר: הנטמא ביום שלשים של סתם נזירות אינו סותר; הנטמא ביום שלשים של נזירות מפורשת הרי הוא סותר שלשים יום; הנטמא ביום מאה סותר שלשים יום. ולכאורה מתפרשת המשנה על פי המבואר בברייתא כאן שלרבי אליעזר לא נאמר "והימים הראשונים יפלו" ביום אחרון של הנזירות, ובצירוף הדין שביום מלאת תן לו תורת נזיר, שהוא נאמר בנזירות מפורשת בלבד ולא בנזירות סתם [כמבואר בתוספות לעיל ו ב]. ואם כן צריך ביאור למה נתחבטה הגמרא בדף ו בביאור דעתו של רבי אליעזר ולא פירשה כן, אלא פירשה את דעתו באופן אחר! ? וראה בזה בתוספות שם, וב"קרן אורה" כאן.

^[5] וכמבואר בתוספות לעיל, שהיום האחרון נחשב שלם כיון שלכתחילה אינו מביא קרבנות אלא ביום הק"א.

^[6] הקשו התוספות: והרי ממשנתנו יש ללמוד שהוא סותר כבר ביום השני למנינו, שהרי אמר רבי אליעזר "לא בו ביום", והיינו לא ביום שהתחיל למנות בו את נזירותו [שהוא יום השביעי], הרי שאחר "בו ביום" הוא סותר ומביא קרבן טומאה! ? וראה מה שתירצו. עוד הקשו מלשון הברייתא: "ונטמא בתחלת מאה יכול יהא סותר", ומשמע שאחר תחילת מאה אכן סותר! ? וראה מה שתירצו. עוד הקשו מן הברייתא לעיל יז ב "נטמא בשמיני [לטומאה ראשונה] וחזר ונטמא בשמיני [לטומאה שניה] מביא קרבן על כל אחד ואחד, מתחיל ומונה מיד דברי רבי אליעזר", והיינו ביום השביעי, ונמצא שביום השמיני כשנטמא אין לו אלא שני חצאי ימים ולמה מביא הוא קרבן טומאה! ? וראה מה שתירצו.

^[7] יש המפרשים באופן אחר את הגמרא בשבת ואת הסוגיא לקמן, ויתבארו דבריהם באותה סוגיא, ומה שנתבאר כאן היא שיטת התוספות ותוספות הרא"ש בגיטין ח ב.

^[8] בטעם החילוק שהנוזר בחוץ לארץ קל הוא מן היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, ראה ב"קרן אורה"; ובשיעורי הגרמ"ד סולובייציק שליט"א צידד לומר, שאותה משנה לקמן היא כבית הלל, ובית שמאי אכן נחלקו על זה, ואין חילוק היכן נזר.

^[9] מחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל מובאת בעדיות פרק ד משנה יא, בין הדברים שהם מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל.

^[10] א. נכתב על פי גירסתנו, וגירסת התוספות כאן אינה ברורה, ולקמן כ א ד"ה תא שמע נראה שגרסו כגירסתנו. ב. כתב רבינו עקיבא איגר שאינה חייבת בקרבן טומאה ומשום שמדאורייתא כבר השלימה נזירותה, ואחר שהשלימה נזירותה אינה חייבת בקרבן טומאה אפילו אם נטמאת, ואף שמדרבנן עדיין לא השלימה נזירותה אין חכמים יכולים לעקור דברי תורה בקום ועשה שתביא חולין בעזרה. והביא כעין זה מדברי התוספות טז א ד"ה הריני לענין הנטמא ביום שלשים שחכמים גזרו שאם נטמא ביום זה יסתור, אף שמן התורה "מקצת היום ככולו", וכתבו שם התוספות שאינה מביאה קרבן נזיר טמא, ע"כ. וכבר מצינו כעין זה לקמן במשנה נד א בנזיר שנטמא בטומאות דרבנן שאינו מביא קרבן טומאה, ובדברי רעק"א מבואר שהוא הדין במי שהיה נזיר מדרבנן ונטמא בטומאה דאורייתא.

^[11] לשון נזיר משונה, שהרי אין הגמרא באה להקשות קושיא מרישא לסיפא אלא להזכיר את מה ששנינו במשנה, ואין צורך להזכיר שהוא "רישא", תוספות.

^[12] כבר נתבאר, ששתי גזירות היו, ובתחילה גזרו על מגע ומשא הגוש בלבד, ושוב הוסיפו לגזור על אוירה; וגזירה ראשונה לא בטלה כשגזרו על האויר, והנוגע בגוש ארץ העמים ולא נכנס באוירה ראשו ורובו, הרי הוא טמא; ויש להסתפק להצד ש"משום אוירא גזרו עליה" וטעם הגזירה הוא כדי שלא יצאו לחוץ לארץ, אם טעם זה הוא על גזירת אוירה בלבד, או שלצד זה אף גזירת מגע הגוש מטעם זה היא? ומכאן משמע כהצד שהכל גזירה אחת היא, שאם לא כן, אף שגזירת אויר ארץ העמים ידעו הכל שאינה טומאה דאורייתא, עדיין יש לחוש שיאמרו על גזירת הגוש שהיא טומאה דאורייתא, וכיון שהיושב בארץ העמים הרי הוא גם נוגע ונושא, יבואו להקל אף בטומאות דאורייתא; ומזה משמע שענין אחד הוא, ומשהוסיפו מאותו טעם עצמו לטמא את האויר מיד הבינו הכל שטומאה זו מדרבנן היא; ואכן כצד זה מוכח בדברי הרא"ש שיובאו בהמשך הסוגיא בהערות; אבל במאירי לקמן נד ב מבואר בהדיא לא כן; וראה בזה היטב ב"קרן אורה" לקמן נד ב ד"ה והנה וד"ה ע"כ.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר לפי שיטת עולא? — אמר קרא [הכתוב] בנזיר טמא: "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו" (במדבר ו, יב), והוא מפרש: מדוע יפלו הימים הראשונים — משום שבטומאה נזר, שכבר מתחילה היתה נזירותו בטומאה.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא, שהלך בשיטת עולא, ממה ששנינו: האומר "הריני נזיר מאה יום" ונטמא מיד בתחלת מנין המאה, יכול יהא סותר נזירותו ומונה מחדש? תלמוד לומר: "והימים הראשנים יפלו" (במדבר ו, יב), לומר: עד שיהו לו ימים ראשונים, וזה אין לו ימים ראשונים.

נטמא בסוף מאה, כלומר, ביום המאה, יכול יהא סותר? תלמוד לומר: "והימים הראשנים יפלו" — מכלל שאמר "ראשונים" משמע דאיכא [שיש] ימים אחרים שהם אחרונים, וזה אין לו אחרונים, שהרי כבר השלים נזירותו. נטמא ביום מאה חסר אחת, יכול לא יהא סותר — תלמוד לומר: "והימים הראשנים יפלו" — מכלל דאיכא [שיש] אחרונים, וזה יש לו ראשונים ואחרונים.

והא [ודבר זה] ששנו בברייתא, בטמא שנזר לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר], מדקתני [ממה שהוא שונה] "הריני נזיר מאה" ונטמא בתחלת מאה, הרי מדובר במי שהחל בנזירות ואחר כך נטמא, וקתני [ושנה] "עד שיהו לו ימים ראשונים" ומכאן שלדעת ר' אליעזר נאמר דין זה אפילו בנזיר טהור שנטמא, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לעולא ונדחו דבריו.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: הלין [אותם] ימים דקאמרינן [שאמרנו] לשיטת ר' אליעזר, שצריך שיהו ימים ראשונים בטהרה, האם הכוונה היא דנפק חד ומתחילין תרין [שיוצא, שנגמר, יום אחד, ומתחילים שניים] ואם נטמא ביום השני סותר, או דלמא דנפקין תרין ומתחילין תלתא [שמא שיוצאים, נגמרים, שניים ומתחילים שלושה], שרק אם נטמא לאחר שהחל היום השלישי סותר? לא הוה בידיה [היתה בידו] של אביי תשובה, אתא שייליה [הלך רב פפא ושאל] את רבא. אמר ליה [לו]: "יפלו" כתיב [נאמר] לשון רבים, ומיעוט רבים שניים.

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "ימים" ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "יפלו", דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "ימים" ולא כתב [היתה כותבת] "יפלו", הוה אמינא [הייתי אומר]: עד דנפקין תרין ועיילין תלתא [שיוצאים שניים ונכנסים שלושה], לכן כתב רחמנא [כתבה תורה] "יפלו". ואי כתב [ואם היתה התורה כותבת] רק "יפלו" ולא כתב [היתה כותבת] "ימים", הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו יום חד [אחד], כלומר, אפילו אם נטמא ביום הראשון, לכן כתב רחמנא [כתבה תורה] "ימים", שמיעוט רבים שניים, שדי ביום אחד ומקצת השני בלבד.

א משנה מי שהיה בחוצה לארץ, ונזר נזירות הרבה, כלומר, יותר משלושים יום. והשלים את נזירותו, ואחר כך בא לארץ (ארץ ישראל) להביא קרבנותיו ולסיים את נזירותו, בית שמאי אומרים: אף שנהג נזירות בחוץ לארץ כפי שנדר, מכל מקום הוא צריך להיות נזיר שלשים יום בארץ ישראל כדי שתהיה לו נזירות בטהרת ארץ ישראל, ובית הילל אומרים: הריהו צריך להיות נזיר בתחלה, כלומר, צריך להתחיל את כל ימי נזירותו מתחילתה.

ומסופר בענין זה: מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום — אהא נזירה שבע שנים. ובא בנה מן המלחמה, והיתה נזירה שבע שנים. ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל כשיטתם שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות. ובסוף שבע שנים אלה נטמאת ונהגה עוד שבע שנים של נזירות, כדין נזיר שנטמא — שסותר ומונה מחדש את נזירותו. ונמצאת שהיתה נזירה עשרים ואחת שנה. אמר ר' יהודה: לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה ולא עשרים ואחת.

ב גמרא קתני רישא [שנה בראשה] של המשנה: בית שמאי אומרים: נזיר שלשים יום, ובית הלל אומרים: נזיר בתחלה. ומציעים הסבר לשיטותיהם: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבבעיה זו הם חלוקים] שבית שמאי סברי [סבורים] בענין ארץ העמים שגזרו עליה חכמים טומאה, שמשום גושה גזרו עליה, כלומר, העפר של ארץ העמים הוא טמא, אבל האויר, החלל, של ארץ העמים אינו טמא. ואם כן טומאת ארץ העמים אינה טומאה חמורה, ולכן אין לומר שיהא הנזיר שנהג נזירות בחוץ לארץ נחשב כטמא ממש ולהצריכו בשל כך לנהוג מחדש את כל ימי נזירותו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said: What is the reason for the opinion of Rabbi Eliezer, according to Ulla’s explanation? The verse states: “But the first days shall be void because his consecration was ritually impure” (Numbers 6:12), which he explains as follows: Why are his first days rendered void? They are void because he took a vow of naziriteship, consecrating himself, when he was in a state of ritual impurity.

Abaye raised an objection to Rava from a baraita that is not in accordance with the opinion of Ulla: One who said: I am hereby a nazirite for one hundred days, and he became ritually impure immediately, at the beginning of the one hundred days, one might have thought it should negate the time he spent as a nazirite. The verse therefore states: “But the first days shall be void” (Numbers 6:12), which indicates that this halakha does not apply until he will have “first days” as a nazirite, and in this case the nazirite does not have his first days completed, as he became ritually impure right away.

The baraita continues: If one became ritually impure at the end of one hundred days, that is, on the hundredth day, one might have thought it should negate the days he had counted. The verse therefore states: “But the first days shall be void,” indicating by inference that there are other days that can be called the last ones, while this nazirite does not have last days, as he has already completed the tally of his naziriteship. If he became impure on the one hundredth day less one, one might have thought it should not negate the days he had counted. Therefore, the verse states: “But the first days shall be void,” indicating by inference that there are last ones, and this nazirite has first ones and last ones.

Abaye now concludes his objection to Rava: But with regard to this halakha of the baraita, you cannot say it is referring to an impure person who took a vow of naziriteship from the fact that it teaches: I am hereby a nazirite for one hundred days, and he became impure immediately at the beginning of the one hundred, indicating that it is discussing one who became impure after his term had already started. And it further teaches: Until he will have “first days,” which proves that Rabbi Eliezer states his halakha even with regard to a pure nazirite who later became impure. This is a conclusive refutation of Ulla, and his opinion is rejected.

Rav Pappa said to Abaye: Those first days that we said he must observe in ritual purity according to Rabbi Eliezer, does it mean that one day has finished and a second has started, so that if he became impure on the second day it negates his tally, or perhaps it means that two days have finished, and a third has started, which would mean it negates his tally only if he became impure after the beginning of the third day? An answer was not available to him, so Rav Pappa went to ask Rava, who said to him: It is written: “But the former days shall be void [yippelu]” (Numbers 6:12) in the plural, which means at least two days need to have passed.

The Gemara comments: And it was necessary for the verse to write “days” and it was also necessary for it to write “shall be void” in the plural. For if the Merciful One wrote in the Torah only “days” and had not also written “shall be void” in the plural, I would say that the halakha applies only if two days have finished and a third has started. The Merciful One therefore wrote in the Torah the plural form of “shall be void.” And if the Merciful One wrote in the Torah “shall be void” and had not also written “days,” I would say even one day, that is, the halakha applies even if he became ritually impure on the first day. The Merciful One therefore wrote in the Torah “days,” indicating that he must have observed at least part of the second day.

MISHNA: One who vowed many days of naziriteship while outside Eretz Yisrael, and completed his naziriteship, and afterward came to Eretz Yisrael, in order to bring the offerings at the end of his naziriteship, Beit Shammai say: He must be a nazirite for thirty days, so that he has observed a term of naziriteship in ritual purity in Eretz Yisrael, and Beit Hillel say: He is a nazirite from the beginning, that is, he must observe his entire naziriteship again.

The mishna cites a related story: An incident occurred with regard to Queen Helene, whose son had gone to war, and she said: If my son will return from war safely, I will be a nazirite for seven years. And her son returned safely from the war, and she was a nazirite for seven years. And at the end of seven years, she ascended to Eretz Yisrael, and Beit Hillel instructed her, in accordance with their opinion, that she should be a nazirite for an additional seven years. And at the end of those seven years she became ritually impure, and was therefore required to observe yet another seven years of naziriteship, as ritual impurity negates the tally of a nazirite. And she was found to be a nazirite for twenty-one years. Rabbi Yehuda said: She was a nazirite for only fourteen years and not twenty-one.

GEMARA: The first clause of the mishna teaches that Beit Shammai say: He must be a nazirite for thirty days, and Beit Hillel say: He is a nazirite from the beginning. The Gemara suggests a possible explanation of their dispute: Let us say that they disagree about this, that Beit Shammai hold that when the Sages declared that the land of the nations outside of Eretz Yisrael is impure, they decreed so with regard to its earth. In other words, they decreed that only the earth of the land of the nations is impure, but its airspace remains pure. If so, it is not a severe level of ritual impurity, and one who observed a vow of naziriteship outside of Eretz Yisrael is not considered to be impure to the extent that he would be required to start his naziriteship afresh once entering Eretz Yisrael,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הלין ימים דנפק חד ומתחלי תרי. פר"ת דהכי מיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דבימים אחרונים לא בעי' אלא שיש עוד עליו נזי' ב' ימים הכי נמי בימים הראשונים לא בעי' אלא שיהא עליו נזירות ב' ימים והיינו דמיפיק חד ועייל תרי או דלמא דומיא דאחרונים לגמרי בעי' שיהא עליו יום א' שלם. דיום אחרון של נזי' שלם הוא דמביא קרבנותיו ביום שאחר השלמת נזירו' ואפ"ה אם ביום ל' [נטמא] כל זמן שלא הביאם לא פסקה נזי' אף ראשון בעי' יום א' שלם והיינו דנפקי ב' ומתחלי ג':

א"ל יפלו כתיב דמשמע נפילה כל דהו:

ואצטריך למכתב ב' ימים ואצטריך למכתב יפלו. דהוה מצי למכתב וקדש ראשו ביום ההוא מלבד הימים הראשונים:

הוה אמינא אפילו חד. (כמת"ק) דיפלו נפילה כל דהו משמע:

מתני' מי שנזר נזיר' מרובה יותר מל' יום ואח"כ בא לארץ להביא קרבנותיו:

ב"ש אומרים [נזיר] ל' יום דקנסינן ליה למנות נזירות טהרה:

וב"ה סברי דקנסינן ליה להשלים כל נזי' דמחשבינן ליה כאילו נדר בבית הקברות. ואינו עובר משום בל תאחר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה:

קתני רישא ב"ש אומרים וכו'. לא הוה צריך למימר כן דארישא קיימינן אלא דשיט' נזי' משונה:

[ה"ג] דב"ש סברי ארץ העמים משום אוירא גזור. דאפילו נכנס לה בשידה תיבה ומגדל טמא שהחמירו על ארץ העמים לטמא אף האויר ולא כדין טומאת מת. הלכך אין טומאתה כטומאת מת ודי בל' יום. וב"ה סברי משום גושה גזור כדין מאהיל על הגוש ואם נכנס בשידה תיבה ומגדל טהור הלכך טו"מ כדין מאהיל על המת והוי כנדר בבית הקברות:

ניטמא בסוף מאה כו׳ ה״ה בסוף נ׳ דר״א לטעמי׳ דאמר ניטמא יום ל׳ לא סתר הכל אלא שבעה:

נטמא יום ק' חסר אחת יכול לא יסתור וזה יש לו ימים ראשונים. והא כרבנן לא מצית מוקמת ליה דלית להו האי סברא:

אמר רב פפא לאביי הלין יומי דקאמר דנפיק חד ועייל תרין או דנפקי תרין ועיילי תלת. וכל זה בין למאן דאמר מקצת היום ככולו ובין למאן דלית ליה מקצת היום ככולו. הרב עזריאל:

הלין ימים דנפק חד ומתחלי תרי. פירש ר"ת דהכי מבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דבימים אחרונים לא בעינן אלא שיהא עוד עליו נזירות שני ימים הכי נמי בימים ראשונים לא בעינן אלא שיהא עליו נזירות שני ימים והיינו דנפק חד ועייל תרי. או דילמא דומיא דאחרונים לגמרי בעינן שיהא עליו יום א' שלם. דיום אחרון של נזירות שלם הוא דמביא קרבנותיו ביום שאחר השלמת נזירותו ואפילו הביאם ביום שלשים כל זמן שלא הביאם לא פסקה נזירותו. אף ראשונים בעינן יום א' שלם והיינו דנפקין תרין ומתחילי תלתא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתני' בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום. לפי (שנזיר) שנזר בחוצה לארץ וגזרו טומאה בארץ העמים דקנסינן ליה לחזור ולמנות עוד שלשים יום בטהרה. ולא יביא קרבנו לאחר מלאת ימי נזרו בחוצה לארץ ואינו עובר משום בל תאחר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כי האי דהוי שב ואל תעשה:

ובית הלל אומרים נזיר בתחילה. שעשאוהו חכמים כמו נזיר והוא בבית הקברות ויחזור וימנה הכל משיבא לארץ. תוספי הרא"ש ז"ל. וא"ת והא אמרינן בפרק כהן גדול דעל טומאת ארץ העמים אין הנזיר מגלח. וי"ל דהתם מיירי כשעשה נזירות בארץ ויצא לארץ העמים ונכנס הואיל ועשה עיקר נזירותו בארץ אינו סותר את הקודמין. ומתניתין דהכא מיירי בשעשה כל נזירותו בחוץ לארץ:

לסוף שבע שנים. פירוש ביום אחרון עלתה לארץ והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות בארץ ישראל. ובסוף שבע שנים נטמאת במת וסתרה הכל שנאמר והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה. אמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה. פירוש דקסבר ר' יהודה דאם נטמא ביום מלאת אינו סותר כלל. שיטה:

גמ' דבית שמאי סברי ארץ העמים משום אוירא גזור. הכי גרסינן דאפילו נכנס לה בשידה תיבה ומגדל טמא שהחמירו על ארץ העמים לטמא אף האויר ולא בדין טומאת מת. הלכך אין טומאתה כטומאת מת ודי בשלשים יום. ובית הלל אמרי משום גושא גזור כדין מאהיל על הגוש ואם נכנס בשידה תיבה ומגדל טהור. הלכך טומאתה כדין מאהיל על המת והוי כנדר בבית הקברות. לא דכולי עלמא משום אוירא גזור. הלכך לבית שמאי די בל'. ובית הלל סברי דאפילו הכי קנסוה בעיקר נזירות. ולקמן בפרק כהן גדול מוכח כי האי גירסא דאמרינן לקמן אי משום אוירא אין לה דין טומאת מת ולא בעיא הזאה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
וזה לשון הר' עזריאל ז"ל. הכי גרסינן לימא בהא קמפלגי בית שמאי סברי ארץ העמים משום אוירא גזרו ואף הנכנס בשידה תיבה ומגדל טמא. שאין הטומאה באה משום הגוש וטומאת אויר קילא הלכך לא קנסינן ליה לחזור ולמנות אלא שלשים. ובית הלל סברי משום גושא גזרו שעל גוש ארץ העמים טומאה ברקבון המת והנכנס בה כנכנס בבית הקברות ולא יעלו מה שמנה כאלו מנה בבית הקברות. הכי גרסינן לא דכולי עלמא משום אוירא גזרו ובהא קמפלגי בית שמאי סברי בסתם נזירות שהוא שלשים יום קנסינן ליה ותו לא דארץ העמים בבית הקברות אינה. ובית הלל סברי אף על גב דאינה בבית הקברות קנסינן ליה לחזור ולמנות הכל. עד כאן: ויש ספרים שיש בהן גירסא אחרת. לימא בהא קמפלגי דבית שמאי סברי ארץ העמים משום גושה גזרו. פירוש ולא משום אוירה הלכך קלישא לה טומאה וקנסא בעלמא הוא ולפיכך שלשים ותו לא. ובית הלל סברי משום אוירה גזרו וכל שכן אגושה והוה ליה כמאהיל על הקבר ומשום הכי נזיר בתחלה. ודחינן לא דכולי עלמא משום גושה גזרו ולא אוירא וקנסא בעלמא הוא. והכא בהא קמיפלגי מר סבר בסתם נזירות קנסו ליה ובית הלל אמרי בתחלת נזירות קנסינן ליה. שיטה:

תד"ה א"ל ר"פ. צ"ל דלא שמיע ליה לההיא ברייתא. והא דהגמרא לא מסייע ליה מהך ברייתא עמש"כ בברכות (כו):

תוס' ד"ה מי שנדר בחוץ לארץ כו' דלא סגי דלא אתי. נ"ב בזמן שבהמ"ק קיים:

אמר רבא מאי טעמא דר' אליעזר. אליבא דעולא: אמר קרא והימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים. לפיכך אינו סותר כולן אלא שלשים ורבי אליעזר לטעמיה כדאמרינן בפירקא קמא (לעיל דף ו:) זאת תורת הנזיר: נטמא ביום מאה חסר אחת. דהשתא איכא תרי מקצת יום צ''ט וכל יום מאה: ומדקתני הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחילת מאה. דהיינו בו ביום וקתני שיהו לו ימים הראשונים אלמא שמעינן מהא דבנזיר טהור שנטמא נמי אמר ר' אליעזר דבעינן ימים הראשונים ותיובתא דעולא: הלין ימים דבעינן. אליבא דרבי אליעזר מפיק חד ומתחילין תרין שעומד ביום שני כשנטמא: או נפקין תרין ומתחילין תלתא. דבעינן שני ימים שלימין: אמר ליה יפלו כתיב . דמשמע דליהוון תרין בנפילה וכגון דנפקין תרין ועיילין תלת: ואי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו אלא . והימים הראשונים יעזוב ה''א האי דכתיב ימים משמע כגון דנפיק חד ועיילין תרין ואפילו הכי אקיים ימים דהא כבר עייל יום שני כתב רחמנא יפלו דמשמע ימים שלימים: ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא אפילו חד. כלומר הוה אמינא דהאי דכתיב יפלו משמע אכולהו ימים שכבר מנה או ארבעה או תלתא או תרין או חד ואית דמפרשי אי כתב יפלו ולא כתב ימים ה''א האי דכתיב יפלו אפילו חד משמע והאי דכתיב יפלו אנזירים דעלמא קאי כלומר ונפיק חד ועיילין תרין ואיקיים לו יפלו. לשון אחר דאי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו הוה אמינא עד דנפקין תרין ועיילין תלת דב' ימים שלימין בעינן ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא דאפילו חד דיפלו משמע נפילה והאיכא נפילה דחד יומא להכי כתב רחמנא ימים דבעינן דנפיק חד ועיילין תרין: לימא בהא קמיפלגי דב''ש סברי משום גושה גזרו. ולא משום אוירא והויא קלישא טומאתה ומשום הכי סגי לה בשלשים יום:

הכי גרסינן ונטמא בתחילה. פירוש ביום ראשון וזה אין לו [ראשונים] הילכך יום שנטמא ממנין נזירותו הוא וימנה צ''ט לזה ויגלח ביום מאה שהוא יום ק''א למנינו נטמא בסוף מאה ביום אחרון יכול יהא סותר הכל ת''ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים לבא עליו כשנטמא ומסתמא שנים בעינן דומיא דראשונים ולכך אינו סותר הכל ואם תאמר והא תנן (לעיל דף טז.) במתניתין (כו') נטמא ביום מאה סותר שלשים לר''א וי''ל דהכי נמי קאמר יכול יסתור הכל ת''ל והימים הראשונים יפלו וזה אין לו אחרונים ולכך לא יסתור הכל אבל שלשים מיהא סותר מדרשא דדרשינן בפ''ק (דף ו:) וזאת תורת הנזיר ביום מלאת נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר וצריכי הני תרי קראי דאי לאו זאת תורת הנזיר ה''א דכי נטמא ביום אחרון שהוא יום מלאת לא יסתור כלל ואפילו שלשים יום כתב רחמנא זאת תורת הנזיר וא''ת א''כ לכתוב זאת תורת הנזיר ולשתוק מוהימים הראשונים יפלו וי''ל א''כ הוה אמינא דיום מלאת היינו יום ק''א כמו ובמלאת ימי טהרה (ויקרא יב) דהוי לאחר שמלאו ימי טהרה שהוא יום התגלחת שמלאו ימיו כבר וההוא סותר שלשים יום אבל נטמא יום מאה יסתור כולם כתב רחמנא והימים הראשונים יפלו דאפילו נטמא ביום מאה [אינו] סותר כולם ועוד דלא סגי דלא לכתוב והימים לאפוקי תחלת המאה שלא היו לו ראשונים: ה''ג וזה יש לו אחרונים. יום טומאה ויום מאה שאחריו שהוא כולו ממנין הנזירות כל כמה שלא הביא קרבנותיו דאפילו לרב מתנא דאמר מקצת היום ככולו מצוה עליו להשלים לכתחלה כדאמר בפ''ק (דף ו.): מדקתני הריני נזיר ק' יום ונטמא. אלמא שנדר בטהרה והדר נטמא: אמר ליה רב פפא לאביי הלין ימים. הראשונים דקאמר ר' אליעזר דנפק חד ומתחילין תרין דהיינו ביום שני לנזירותו או דלמא דבעינן יום אחד שלם כי היכי דבימים אחרונים איכא חד יום שלם דהיינו יום המאה ה''נ בימים הראשונים כי מתחיל תלת אבל כי נטמא ביום שני דפעמים אינו אלא שני חצאי ימים כגון דקבל נזירות אתמול בחצי היום והיום נטמא בחצי היום ואם תאמר ונפשוט ליה ממתניתין דקתני ר''א [אומר] לא לבו ביום מכלל דיום שלאחריו סותר וי''ל דלא חש ר' אליעזר להזכיר רק ממה דפליג אדרבנן דאמרי בו ביום מביא קרבן טומאה ואמר להו ר' אליעזר לא לבו ביום וה''ה נמי לא ביום שני עד שלישי ואם תאמר ולפשוט ליה מברייתא דאייתי לעיל גופא נטמא בתחילת מאה יכול יהא סותר וכו' מכלל דכי נטמא ביום שני ודאי סותר וי''ל תחילת מאה היינו נמי יום שני [קרא] תחילת מאה ועי''ל דמשום דלרבנן סותר אפילו ביום ראשון קאמר להו ר''א [דאינו] סותר וא''ת ונפשוט ליה מסיפא דקאמר כי נטמא ביום מאה חסר אחת דסותר אלמא דבתרי יומי סגי ליה וה''ה בתחילת נזירות דמסתמא אחרונים דומיא דראשונים וי''ל דאחרונים פשיטא ליה דבתרי יומי סגי ליה לפי שיש שם יום שלם דהיינו יום מאה אבל בתחילת נזירות פעמים דליכא אלא שני חצאי ימים כגון אם נדר בחצי יום לכך מספקא ליה אי לכך בעינן דנפקא תרין וקאי בתלת אבל קשה דליפשוט ליה מברייתא דלעיל דמתחיל ומונה מיד פי' משביעי וכי נטמא בשמיני דליכא אלא ב' ימים מביא קרבן טומאה (לו) לר''א וצריך לומר דלא שמיע ליה לההיא ברייתא דלעיל אי נמי שמיע ליה וקבעי טעמא מקרא א''נ י''ל כדפרישית לעיל דהא דבעינן דנפקא תרין וקאי אתלת משום דבעינן יום שלם שחל עליו נזירות דומיא דאחרונים אבל לעיל כיון דנזירות חל עליו משביעי דנטמא בשמיני יש כאן שביעי שלם ולכך כיון דנטמא בשמיני מביא קרבן טומאה וקצת קשה הא שביעי אינו שלם שצריך להזות ולטבול קודם שיחול הנזירות: לשון הג''ה א''ל יפלו כתיב משמע נפילה כל דהו לרבות שלא בא נמי יום שלם ואיצטריך למיכתב ימים ואיצטריך למיכתב יפלו דמצי למיכתב הכי וקדש ראש נזרו ביום ההוא מלבד ימים הראשונים ולשתוק מיפלו עד דנפקי תרין ועיילי תלת דימים משמע הכי דבעינן דומיא דאחרון דאיכא יום שלם כתב רחמנא יפלו דמשמע כל דהו דנפק חד וקאי בתרין ואי כתב רחמנא יפלו הראשונים ולא כתב ימים דמצי למיכתב והראשונים יפלו ה''א ואפילו לבו ביום כת''ק ולשון יפלו קאי אנזירות דעלמא כתב רחמנא ימים: מי שנדר בחוצה לארץ נזירות הרבה מל' יום והשלים נזירותו בחוצה לארץ ואח''כ בא לארץ. לאו דוקא במקרה בעלמא דלא סגי דלא אתי לארץ ישראל להקריב קרבנותיו ולהשלים נזירותו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: נזיר שלשים יום. בגמרא מפרש דמדרבנן קנסא בעלמא הוא שגזרו בארץ העמים דגזרו עליהם טומאה ומן התורה ודאי טהור ויצא ידי נזירותו: נזיר בתחילה. לחזור ולהתחיל כל מניינו גם דברי ב''ה קנס ומדרבנן והכי מפורש בגמרא: ובסוף שבע שנים באה ואחר כך נטמאת. וי''מ בגמרא דלא נבלעו [אלו] באלו [מדמנינן] אחת ועשרים שנה: אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא י''ד שנה. בגמ' מפרש לה: