נזיר כ ע"א

דף כ - א

ובית הלל סברי: טומאה שגזרו חכמים על אוירה של ארץ העמים משום גושא [גושי העפר] גזרו עליה, ואינו טמא אלא כשהאהיל עליה.

ואם כן יש לחוש שיבואו לטעות בטומאה זו שמדאורייתא היא, ויבואו להקל בטומאה דאורייתא לסתור שלשים יום בלבד, ולפיכך אמרו חכמים, שכל ימי נזירותו שהיו בטומאה לא יעלו לו כשאר טומאת מת מדאורייתא. ^[1]

ודחינן: לא כאשר פירשת בטעמם של בית הלל שהם סוברים "משום גושא גזרו עליה" ולכן חששו חכמים שמא יבואו להקל אף בטומאה דאורייתא, אלא:

דכולי עלמא ואף בית הלל סוברים: משום אוירא גזרו עליה, והכל יודעים שמדרבנן היא ולא יבואו להקל בטומאה דאורייתא.

אלא בעיקר הדין הוא שנחלקו: ובית שמאי סברי: כיון שטומאה דרבנן היא, בסתם נזירות - שהיא שלשים יום - בלבד קניסנא ליה.

ובית הלל סברי: אף שטומאה דרבנן היא, כי קניסנא בתחילת נזירות.

שנינו במשנה: מעשה בהילני המלכה וכו', אמר רבי יהודה: לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה:

איבעיא להו, מה היא דעתו של רבי יהודה וכיצד היה המעשה לשיטתו:

האם המעשה היה - לדעת רבי יהודה - בשנטמאת בסוף שלשים הימים שהוסיפה לנהוג בארץ ישראל, ואליבא דבית שמאי.

כלומר: רבי יהודה כבית שמאי הוא סובר שהיא צריכה לנהוג שלשים יום בלבד בארץ ישראל, וכשנטמאת באותם שלשים יום, הרי היא סותרת את כל הנזירות שקיבלה על עצמה, ואלו הם ארבע עשרה השנים שנהגה, שבע שבחוץ לארץ ושבע של סתירה. ^[2]

או דילמא שלדעת רבי יהודה היה המעשה בשלא נטמאת כלל, וארבע עשרה השנים הם אליבא דבית הלל [כלומר: כשיטת בית הלל], שהיא צריכה להשלים את כל נזירותה בארץ ישראל, ונמצא שנהגה ארבע עשרה שני נזירות.

תא שמע מלשון משנתנו: עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ובסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה, אמר רבי יהודה: לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה.

ואי סלקא דעתך שהמעשה היה בשנטמאת ואליבא דבית שמאי -

אי הכי האיך שנינו "רבי יהודה אומר לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה", והרי "ארבע עשרה שנה ושלשים יום" מיבעי ליה לתנא לומר, ^[3] דהיינו שבע שנים שבחוץ לארץ ושלשים יום שהיא נוהגת בארץ, ושבע שנים של סתירה.

[תניא ^[4] נמי הכי: רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר דאמר קרא "זאת תורת הנזיר".

התורה אמרה כי נטמא ביום מלאת, תן לו תורת נזיר].

מתניתין:

מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו שנזר כמה נזירויות כל אחת כשיעור סתם נזירות, ונחלקו שתי הכתות במספר הנזירויות שקיבל על עצמו: ^[5]

אלו - עדי הכת האחת - מעידים שנזר שתים.

ואלו - עדי הכת השניה - מעידים שנזר חמש באותה שעה שהראשונים אומרים שנדר שתי נזירויות.

בית שמאי אומרים: נחלקה ^[6] העדות, ואין כאן חיוב נזירות כלל.

ובית הלל אומרים: יש בכלל חמש [הנזירויות שאמרה הכת האחת] שתים [שאמרה הכת השניה], כלומר: אין כאן מחלוקת בכל העדות, אלא מחלוקת בשלש הנזירויות הנוספות בלבד, ועל כן בדין הוא:

שיהא נזיר שתים, שבהן מודים שתי הכתות. ^[7]

גמרא:

מתניתין, משנתנו המביאה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשתי כתי עדים שהכחישו זה את זה, דלא כי האי תנא של הברייתא:

דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים, שהאחת אומרת שתים והאחת אומרת חמש, שיש בכלל חמש שתים, וצריך הוא לנהוג שתי נזירויות, וכדברי בית הלל לדעת התנא של משנתנו.

אלא על מה נחלקו בית שמאי ובית הלל:

על כת אחת של עדים, שהכחישו שני העדים זה את זה במספר הנזירויות שקיבל על עצמו:

אחד מן העדים אומר: שתים קיבל על עצמו.

ואחד מן העדים אומר: חמש נזירויות קיבל על עצמו.

שבית שמאי אומרים: נחלקה עדותן של השנים, ואין כאן עדות כלל. ^[8]

ובית הלל אומרים: יש בכלל חמש [שאמר העד האחד] שתים [שאמר העד השני] והרי הוא חייב בשתי נזירויות. ^[9]

אמר רב: הכל מודים במונה שנחלקה עדותן, וכדמפרש ואזיל.

אמר ליה רב חמא לרב חסדא: מאי קאמר רב, כלומר: מה הוא "מונה"?

אילימא: כגון שאחד מן העדים אומר במפורש: חמש נזירויות קיבל זה על עצמו ולא שתים.

והאחד מן העדים אומר במפורש: שתים קיבל על עצמו ולא חמש. ^[10]

כך הרי אי אפשר לומר, דהא קא מכחשי אהדדי [מכחישים הם זה את זה] ופשיטא שנחלקה עדותן ואין צריך רב להשמיענו זאת. ^[11]

אלא כך הוא פירוש של "מונה":

אחד מן העדים אומר: אחת ושתים נזירויות קיבל על עצמו.

ואחד מן העדים אומר: שלש ארבע חמש נזירויות קיבל על עצמו. ^[12]

לא דכ"ע משום אוירא גזור הלכך לב"ש די בל' וב"ה סברי דאפ"ה קנסוה בעיקר נזירות ולקמן בפ' כ"ג מוכח כי האי גירסא דאמרינן לקמן אי משום אוירא למה לי הזאה אלמא אי משום אוירא אין לה דין טומאת מת ולא בעיא הזאה:

איבעיא להו כשנטמאת בסוף נזירותה ואפ"ה לא היתה נזירה אלא י"ד שנה דהורו לה כב"ש להיות נזירה ל' יום ונטמאת בסוף ל' יום והוצרכה להיות נזירה עוד ז' שנים:

או דלמא כשלא נטמאת ואליבא דב"ה. ולא פליג ר"י את"ק אלא בעיקר המעשה שרבי יהודה אומר שכך היה המעשה שלא נטמאת אבל אם נטמאת היתה צריכה להיות נזירה כ"א שנה:

ת"ש עלתה לארץ וכו' לא היה צריך להביא כל זאת המשנה אלא שרוצה לדקדק דכי היכי דלת"ק נטמאה בסוף ימי נזירותו הכי נמי לר' יהודה הלכך פריך אי ס"ד בשנטמאת ואליבא דב"ש א"כ נטמאת בסוף ל' יום של נזירו' א"כ י"ד ול' מבעי ליה. ואית ספרים דגרסינן י"ד שנה ל' מבעי ליה דתניא ר' יהודה אומר משום ר"א זאת תורת הנזיר ביום מלאת אמרה תורה נטמא ביום מלאת לן לו תורת נזיר. ואי ס"ד כשנטמאת ואליבא דב"ש כיון שנטמאה בסוף ל' לא היתה צריכה להיות נזירה אלא ל' יום:

מי שהיו ב' כתי עדים מעידים אותו אלו מעידים שנדר ב' שקבל עליו ב' נזירו' ואלו מעידים שנדר ה' באותה שעה שאתם אומרי' שנדר ב' אנו אומרי' שנדר ה'. ומפרי' כגון שהיה מכחיש ואומר שלא נדר כלל. דאי שתיק הוי' שתיקותא כהודאה כדאי' בקידושין פ' האומר גבי נטמאו טהרותיך והלה שותק. ומי' איכא למי' דמיירי אפילו בשותק דכיון דבאו ב' כתות כאחד ומכחישות זו את זו נתבטלו דבריהם והוי כאילו לא העידו ולא שייך הכא למימר שתיקה כהודאה דמיא:

שיש בכלל ה' שתים כיון שיש עדות שלימה בכולה דבר אבל בכת א' בהא קאמרי ב"ש דנחלקה עדותם שהאחד אומר אמת והא' משקר ואין כאן אלא עד אחד אמיתי וב"ה אומר יש בכלל ה' שתים ושניהם מעידים על שניהם. ולתנא דמתני' גם ב"ה מודו בכת אחת דנחלקה עדותם:

אמר רב הכל מודים במונה אהא' מן העדים נזי' א' ועוד שניה והשני אומר נזר ג' נזירות ועוד ד' ועוד ה' כיון דנחת למניינא הוי כאילו מכחישים זא"ז:

איבעיא להו כשניטמאה ואליבא דב״ש או דלמא כשלא נטמאת ואליבא דב״ה פי׳ האי דאמר ר׳ יהודא לא היתה נזירה אלא י״ד שנה כמאן קאמר כשלא ניטמאה קאמר ואליבא דב״ה או דלמא כשניטמא׳ ואליבא דב״ש שאילולי שניטמאת לא היתה עושה שבע שנים אחרות:

ת״ש ר׳ יהודא אומר משום אליעזר זאת תורת הנזיר ביום מלאת התורה אמרה כי ניטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר ואי ס״ד כשניטמא לב״ש שבע ושלשים מבעיא ליה פי׳ כיון דס״ל לר׳ יהודא שאם ניטמא ביום מלאת אינו סותר אלא ל׳ אם כן אם בעבור טומאה לא יחייבו אותה ב״ש אלא ל׳ יום ולא שבע שנים שהרי אחרי שהשלימה שבע שנים לנזירותה עלתה לארץ ואם ניטמא אח״כ אינה סותרת אלא ל׳ יום ולא שבע שנים אלא ודאי הנך שבע שנים אחרי אחרנייתא משום דלא עלו לה אותן של חוצה לארץ כב״ה ובשלא ניטמאת כך נראה בעיני גירסא זו ופתרונה וגירסת הספרים לא יכולתי לישבה:

אמר רב הכל מודים במונה פי׳ היכא פליגי ב״ש בבת אחת דוקא כשזה אומר שתים נזר וזה אומר חמש נזר שיש שם הכחשה שזה מכחיש את זה אבל במונה שאמר הנזיר אני נודר אחת שתים שלש ארבע וחמש והעד אחד מעיד על השתים והאחד מעיד על כולן מודים ב״ש בזה שיש בכלל חמש שתים דדוקא בשזה אומר שתים וזה אומר חמש אמר שכל נדרו הוציא הנזיר בדיבור אחד התם הויא הכחשה אבל השתא דמסהדי שבדרך מנין נדר מודים ב״ש דלא הויא הכחשה שיש לומר האחד שמע עד השתים ולא יותר והשני שמע הכל וא״ל רמי בר חמי לרב חסדא מאי קאמר אילימא באחד אומר אחת ושתים ולא חמש וא׳ אומר עד חמש הא קמכחשי אהדד׳ פי׳ אע״ג דבדרך מנין נדר הא אית בה הכחשה דחד אמר עד השתים נדר ולא עד חמש וחד אמר עד חמש נמצאו מכחישין זא״ז ואמאי מודו בהא ב״ש ואלא באחד אומר אחת ושתים וא׳ אומר עד חמש הא למה לי השתא יש לומר חמירתא אמרי קילתא לא אמרי פי׳ ואלא מונה דרב בלא הכחשה קאמר פשיטא ודאי דמודו ב״ש בהא בשתי כתי עדים דאיכא הכחשה והיא חמירתא אמר ר׳ ישמעאל דמודו ב״ש שיש בכלל חמש שתים בקילתא כגון הא דליכא הכחשה כלל שיש לומר כיון שהנודר לא הוציא נדרו בדיבור אחד אלא בדרך מנין זה שמע עד השתים ולא יותר וזה שמע הכל לא כ״ש שיודו ב״ש ומה בא לחדש רב על דברי ר׳ ישמעאל דברייתא:

איבעיא להו בשנטמאת ואליבא דבית שמאי. והכי קאמר ליה ר' יהודה לתנא קמא ודאי אמת היה שנטמאת בסוף נזירותה ואפילו הכי לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה דהורו לה כבית שמאי להיות נזירה שלשים יום ונטמאת בסוף שלושים יום והוצרכה להיות בנזירות עוד שבע שנים. או דילמא בשלא נטמאת ואליבא דבית הלל ולא פליג ר' יהודה אתנא קמא אלא בעיקר המעשה שר' יהודה אומר שכך היה המעשה שלא נטמאת. אבל אם נטמאת היתה צריכה להיות נזירה אחד ועשרים שנה. תא שמע עלתה לארץ ישראל כו'. לא היה צריך להביא כל זאת המשנה אלא שרוצה לדקדק דכי היכי דלתנא קמא נטמאת בסוף ימי נזירותה הכי נמי לר' יהודה. הילכך פריך אי סלקא דעתך כשנטמאת ואליבא דבית שמאי אם כן נטמאת בסוף ל' יום של נזירות ארץ ישראל אם כן י"ד שנה ול' יום מיבעי ליה. ואית ספרים דגרסי י"ד שנה שלושים יום מיבעי ליה דתניא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר זאת תורת הנזיר ביום מלאת אמרה תורה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. ואי סלקא דעתך כשנטמאת ואליבא דבית שמאי כיון דנטמאת בסוף שלשים לא היתה צריכה להיות נזירה אלא שלושים יום. הרא"ש ז"ל בפירושיו.
וכן פירש הרב עזריאל ו"ל וז"ל: איבעיא להו בשנטמא ואליבא דבית שמאי. הא דקאמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא י"ד בשנטמאה קאמר כדמיירי תנא קמא דקאמר נטמאה בסוף נזירות ארץ ישראל והיתה נזירה אחת ועשרים שנה. וקמהדר ר' יהודה ודאי נטמאת בסוף נזירות ארץ ישראל ולא היתה נזירה אלא י"ד שנה ושלשים יום דארץ ישראל כבית שמאי ואז נטמאה והתחילה למנות ז' שנים. או דילמא בשלא נטמאה איירי ר' יהודה ואליבא דבית הלל דאמרי נזיר בתחלה. תא שמע עלתה לארץ ולסוף שבעה שנים נטמאה ונמצאת כו'. ואי סלקא דעתך בשנטמאה איירי ר' יהודה ואליבא דבית שמאי אם כן כי היכי דלתנא קמא נטמאה לסוף מנין ארץ ישראל לר' יהודה נמי נטמאה בסוף שלושים דהיינו מנין ארץ ישראל לבית שמאי. אי הכי י"ד שנה ושלשים יום מיבעי ליה. לא היה צריך לאתויי רישא דמתניתין דהכא דמיד מצי למפרך י"ד ושלשים יום מיבעי ליה. אלא לרווחא דמלתא נקטיה כדאשכחן גבי שבת עלה דההיא דבירית.
ויש ספרים דגרסי שבע ושלשים מיבעי ליה דתני ר' יהודה משום ר' אליעזר זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו נטמא יום מלאת תן לו תורת נזיר. וצריך לפרש פירוש על הסוגיא. וברוב ספרים גרסינן שלשים מיבעי ליה. ואלו גרס חד אלא שמן השבע פשיטא ליה ולא הזכירם. הרב עזריאל ז"ל.
ונראה לי דפירוש גרסת שבע ושלשים אם כן גרס שלשים הוי פירושו כפירוש הרא"ש ז"ל לגרסת שלשים ותו לא. איבעיא להו הא דתנן ר' יהודא אומר לא היתה נזירה אלא י"ד שנה כשנטמאת קאמר ואליבא דבית שמאי. פירוש דאית ליה לר' יהודה שאף י"ד שנה לא היתה נזירה כי אם על ידי שנטמאה דסבירא ליה לר' יהודה כבית שמאי דאמרי דכי עלתה לארץ אינה צריכה למנות אלא שלשים. ונטמאה לסוף שלשים יום בארץ. ועכשו סותרת ומונה עוד שבע שנים שהרי הוצרכה לסתור כל נזירותה כיון שנטמאת. ונמצא דלר' יהודה היתה נזירה י"ד שנים ושלשים יום. דאף על גב דאין צריך לבית שמאי אלא למנות שלשים מכל מקום כי נטמאת צריכה למנות כל השבע שנים דהשלשים יום של ארץ ישראל שהם משום קנס היו כמו סוף נזירות של חוצה לארץ. והיינו דוקא אליבא דבית שמאי דאין צריכה למנות בארץ אלא שלשים יום. דאי לבית הלל דאמרי נזיר בתחלה הרי צריכה היא לחזור ולמנות בארץ שבע שנים אחרות ואם נטמאת בסוף המנין שמנתה בארץ אם כן היתה נזירה אחד ועשרים שנה. או דילמא כשלא נטמאת היתה נזירה י"ד ואליבא דבית הלל. פירוש אליבא דבית הלל דוקא דאמרי נזיר בתחלה נמצא כי כשנכנסה לארץ לא הוצרכה למנות אלא שלשים יום נמצא שלא היתה נזירה אלא שבע שנים ושלשים יום. ויש מפרשים כשנטמאת ולבית שמאי כלומר אפילו לבית שמאי והוא הדין לבית הלל אפילו לבית הלל דמיירי כשנטמאת בתחלת נזיריות של ארץ ישראל שלא סתרה אלא שני ימים או שלשה דהשתא אף על גב דנטמאת ליכא אלא י"ד. או בשלא נטמאת ולבית הלל דוקא כדפרישנא. תא שמע עלתה לארץ כו'. ר' יהודה אומר לא היתה נזירות אלא י"ד שנה ואי סלקא דעתך בשנטמאת ואליבא דבית שמאי האי י"ד שנה ושלשים יום מיבעי ליה. פירוש דהא נטמאת ביום אחרון של שלשים יום משנכנסה בארץ נמצא כי מנתה שלשים יום משום קנס ואם נטמאת לסוף השלשים יום בארץ סותרת כל נזירותה אפילו לבית שמאי כיון דנטמאת שהרי אנו רואים שאלו נזירות חוצה לארץ נמשך עד סוף שלשים. ונמצא שהיא סותרת כל הנזירות הראשונה והוו להו י"ד שנים ושלשים יום. אלא שמע מינה מתניתין בשלא נטמאת מיירי ואליבא דבית הלל דאמרי נזיר בתחלה:
תניא נמי הכי ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. פירוש דהיינו שלשים יום. ותימה מאי תניא נמי הכי. לפיכך יש גורסין כך ואי סלקא דעתך כשנטמאת ואליבא דבית שמאי האי י"ד שנה שלשים יום מיבעי ליה דתניא ר' יהודה משום ר' אליעזר אומר כו'. פירוש ובמשנתנו ביום מלאת נטמאת כדקתני לסוף שבעה נטמאת ואם כן לא היה לה לסתור אלא שלשים יום בלבד בתורת סתם נזיר:

מתני' מי שהיו שתי כתי עדים מעידין אותו אלו מעידין שנדר שתים. שקבל עליו שתי נזיריות ואלו מעידין שנדר חמש. באותה שעה שאתם אומרים שנדר שתים אנו אומרים שנדר חמש. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

בית שמאי אומרים נחלקה עדותן. שמכחישות זו את זו ואין כאן נזיר כלל. אבל כת ביחד מעידה נדרת כך אפילו הוא מכחישה אין בידו להכחישה על פיו. הר' עזריאל ז"ל:

ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים. ודאי בכת אחת אפילו בית הלל מודו דנחלקה עדותן שהאחד אמת והאחד משקר הרי אין שם אלא עד אחד אמיתי. תוספי הרא"ש ז"ל:

גמרא ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים ושניהם מעידין על שתים. ולתנא דמתניתין גם בית הלל מודים בכת אחת דנחלקה עדותן. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

וזה לשון שיטה: מתני' דקתני דפליגי בית שמאי ובית הלל בשתי כתות דלא כי האי תנא. דתניא אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כתי עדים שאחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש שיש בכלל חמש שתים. עד כאן:

אמר רב הכל מודים כו'. ככתוב בתוספת.

הא קא מכחשן אהדדי. פשיטא ומאי קא משמע לן רב אפילו בלא מונה נמי הויא הכחשה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וכתוב עליו הגהה וז"ל: ולא דמי לכשאומר חמש סתם שנוכל לפרש דבריו שרוצה לומר שקבל עליו חמש נזיריות זה אחר זה הלכך אף על פי שמוכחש בשלוש בשנים מיהא אינו מוכחש. אבל כשאומר שקבל עליו ה' נזיריות ביחד אי אפשר לקיים דבורו לא כולו ולא קצתו שהרי חברו מכחישו הלכך הויא הכחשה. עד כאן. ואית דגרסי הכי אמר רב אילימא אחד אומר חמש ולא שתים. וגם לפירוש התוספות. שיטה. וכן פירש הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: במערבא אמרי אין הכחשה במונה באתקפתא דרמי בר חמא עד כאן. וצריך עיון דמשמע דאחד אומר חמש דהוי הכחשה לדברי הכל ואם כן כיוצא בזה אחד אומר מאתים ולא מנה ואחד אומר מנה ולא מאתים משמע דהויא הכחשה תוספי הרא"ש ז"ל:
סליק פרק מי שאמר קמאפרק מי שאמר בתרא

במשנה ובה"א כו' שיהא נזיר שתים. נ"ל דדוקא בכה"ג שהכחשה היא בנזירות חלוקות. אבל אם אחת אומרת שקבל עליו סתם נזירות וא' אומרת ששים יום הוי נזיר לששים עי' לעיל (ח) בסוגיא דרואין אה"ק כאילו מלאה חרדל ותבין החילוק. וק"ל גם בגוונא דמתניתין. דהא ע"כ ל"א דספק נזירות להקל אלא משום דלא מעייל נפשיה לספיקא. או כדר"ט דל"נ נזירות אלא להפלאה כמבואר בנדרים (יט ב) מה דלא שייכא הכא. ותרי ותרי הוה ספיקא דאורייתא או דרבנן ולא מוקמינן אחזקה עי' יבמות (לא). ועי' כתובות (כו ב) תד"ה אנן:

(כ רע"א) איבעיא להו וכו'.—מפיה"מ להרמב"ם כאן נראה שהיה לו בזה גירסא אחרת: איבעיא להו בשנטמאת אליבא דב"ש או בשנטמאת אליבא דב"ה (ולא אמרו נמי בשלא נטמאת אליבא דב"ה דא"כ הכי ה"ל לר' יהודה לומר "לא נטמאה", ותו לא מידי, דהרי בעיקר הדין אינו חולק על ת"ק) ת"ש עלתה לארץ והורוה ב"ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות וכו' ר"י אומר לא היתה נזירה אלא י"ד שנה ואי ס"ד בשנטמאת ואליבא דב"ש אי הכי ר"י אומר לא היתה נזירה וכו' ר"י אומר לא ב"ה הורוה אלא ב"ש הורוה ולא היתה נזירה אלא י"ד שנה מיבעי ליה. (ועי' בתוס' ד"ה ת"ש שכתבו: קשה למה לו להאריך דברי ת"ק וכו' ולגירסת רמב"ן ניחא).

(כ סע"א) הכל מודים במונה וכו'.—מה שפירשו המפרשים בסוגיא זו דחוק ורחוק. אבל עיקר הפירוש הוא: הכל מודים במונה (פי' הכל מודים שלא נחלקה העדות. וענין מונה היינו שמונה ואומר כמה פעמים "הריני נזיר" "הריני נזיר") א"ל ר"ח לרב חסדא מאי קאמר אחד אומר חמש ולא שתים וכו' (פי' שעד אחד אומר ששמע ממנו שאמר "הריני נזיר" "הריני נזיר" חמש פעמים במנין, ועד אחר אומר, שגם הוא היה באותו מעמד ולא אמר אלא שתי פעמים "הריני נזיר") הא קא מכחשו אהדדי (פי' פשיטא שגם בזה חולקים ב"ש ואומרים נהלקה העדות) אלא אחד אומר וכו' (פי' שאחד אומר ששמע ממנו ב' פעמים "הריני נזיר", והשני אומר ששמע ממנו ה' פעמים "הריני נזיר", והראשון לא הכחישו לומר שתים ולא חמש) הא ל"ל השתא י"ל חמירתא אמר קילתא לא כ"ש (כצ"ל וכגי' התוס', וה"פ פשיטא שהוא נזיר שתים דאף זה שהחמיר עליו ואמר ששמע ממנו ה' פעמים "הריני נזיר" הרי יש בכלל דבריו גם שתים, שא"א שיאמר ה' פעמים במניין אא"כ אמר תחלה שתי פעמים "הריני נזיר", ומאחר שאין חבירו מכחישו הרי שניהם מודים שאמר שתי פעמים "הריני נזיר", ופשיטא שהוא נזיר שתים, ולא היה צריך רב להודיענו דין זה). אמרי במערבא אין הכחשה במונה (פי' דודאי באופן דלא מכחשו אהדדי הכל מודים דנזיר שתים). וכפירושנו מוכח בירושלמי דפרקין ויבמות פט"ו ה"ז. וגירסת ירושלמי סנהדרין שהעתיקו בפי' המיוחס לרש"י ותוס' משובשת.

(כ א תוספות) ד"ה לימא וכו' מידי דהוה אבית הקברות דאינו מטמא באויר.—אינו מובן דמדאמרינן לעיל (יז רע"ב): "שנכנס בשידה וכו' ובא חבירו ופרע מעליו מעזיבה" מוכח דבית הקברות מטמא באויר. ובביאור אמרו לקמן (נג ב) קבר סתום מטמא באהל (וע"ש בתוס' ד"ה סתום).

וב''ה סברי משום אוירא גזרו. וחמירא טומאתה ומשום הכי צריכה דתיהוי כבתחלה: לא דכ''ע משום גושה גזרו. דקילא טומאה והאי דאמרו לה דתיהדר לנזירותה קנסא בעלמא הוא דקנסוה. איבעיא להו. הא דא''ר יהודה דלא היתה נזירה אלא י''ד בשנטמאת קאמר: ואליבא דב''ש . דכשעלתה לארץ והיתה עושה ל' יום כב''ש נטמאת בטומאת מת וסתרה את הכל ועשתה ז' שנים אחרים כבתחלה: או דלמא שלא נטמאת. אלא בשביל שבאת בארץ העמים ועלתה לא''י עשתה ז' שנים כבתחלה ואליבא דב''ה: ת''ש עלתה לארץ ואי ס''ד. כו'. ואי ס''ד כשנטמאת ואליבא דב''ש אי הכי י''ד שנה ול' יום מיבעיא ליה שהרי בתוך ל' נטמאת וסתרה כל שלמפרע ז' שנה ול' יום א''כ ז' שנים ול' יום היה לה למנות תחתיהן אלא מדלא תני הכי אלא י''ד שנה ש''מ דבלא נטמאת מיירי ר' יהודה ואליבא דב''ה. ע''א איבעיא להו הא דא''ר יהודה לא היתה נזירה אלא י''ד שנה כשנטמאת עוד טומאה אחרת בסוף שבעה ראשונים אבל לא יום מלאת ועדיין יש לה יום אחד או ב' מן הז' שנים ולבסוף ז' שנים עלתה לארץ ומנתה ז' שנים אחרות שהרי סותרת ז' שנים ראשונים לד''ה דהא נטמאת הרי י''ד שנה ולהכי לא אמרי ב''ש דצריכה למנות ל' יום בארץ דהא סגי לה באותן ז' שנים שהיא מונה בארץ תא שמע עלתה לארץ כו' ואי ס''ד כשנטמאת ואליבא דב''ש דנטמאת בסוף ז' ראשונים וחזרה ונטמאת בסוף י''ד כדאמר ת''ק אי הכי י''ד שנה ול' יום איבעי ליה לרבי יהודה למימר דכיון שנטמאת בסוף י''ד דיום מלאת היתה צריכה למנות עוד ל' דהא ס''ל דכי נטמאת ביום מלאת מונה ל' תניא נמי הכי דלר' יהודה אית ליה דכי נטמאת ביום מלאת מונה ל' וכיון דס''ל הכי ודאי הא דא''ר יהודה לא היתה נזירה אלא י''ד שנה בשלא נטמאת וקא פליג אתנא קמא דסבירא ליה לרבי יהודה דלא נטמאת כלל אלא לסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה שתהא נזירה עוד שבע שנים. ובלשון הזה דן ר''א ב''ר יצחק הלוי לפני רבינו וקבלה (כ''ל ז''ה גליו''ן: כת אחת. אחד אומר שתי שנים קיבל עליו נזירות ואחד אומר חמש שנים: שב''ש אומרים נחלקה העדות. הואיל ואין שם ב' עדים על ב' שנים: וב''ה אומרים. מ''מ שניהם מעידים על ב' שנים ויש בכלל חמש שתים ולא נחלקה עדותן אבל בשני כיתי עדים אחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש דברי הכל יש בכלל חמש שתים: אמר רב הכל מודים במונה. שנחלקה עדותן: מאי קאמר אילימא באחד אומר חמש ולא שתים ואחד אומר שתים ולא חמש. פשיטא דנחלקה עדותן דהא קא מכחשי אהדדי: אלא. כגון שהאחד אומר אחת שתים והאחד אומר שלש ארבע חמש:

לימא בהא קמיפלגי דב''ש סברי ארץ העמים משום גושא גזרו וב''ה סברי משום אוירא גזרו. אית ספרים דגרסי הכי דב''ש סברי ארץ העמים משום גושא גזרו עליה ולא על אוירא ומותר ליכנס בה בשידה תיבה ומגדל וב''ה סברי אפילו על אוירא גזרו ומש''ה החמירו לסתור הכל וקשה לגירסא זו דמאי טעמא דב''ש דנהי דלא גזרו כי אם משום גושא מ''מ לסתור הכל מידי דהוה אבית הקברות דאינו מטמא באויר ואפ''ה סותר הכל לכן נראה דגרסינן איפכא ב''ש סברי משום אוירא גזרו והחמירו בארץ העמים וב''ה סברי משום גושא גזרו וא''ת והשתא נמי מאי טעמא דב''ש אטו משום דהחמירו בה יותר מקבר לא יסתור אלא ל' וי''ל דאין הכי נמי דכיון דהחמירו בה לגזור על אוירא גלוי לכל דאותה טומאה אינה אלא מדרבנן ולכך סגי לן דיסתור שלשים יום דלא מיחלפא בטומאה דאורייתא וב''ה סברי משום גושא גזרו וכיון דדינה כקבר צריך שיסתור הכל ומשום דמיחלפא ארץ העמים בקברות וכענין סברא זו איכא בפ' כהן גדול (לקמן דף נד:) דקאמר אי משום אוירא ל''ל הזאה אבל אי משום גושא ניחא דטעמא דהזאה כשאר טומאות ולפ''ז ה''ג לא דכ''ע משום אוירא גזרו ולכך ניחא לב''ש דלא קניס אלא ל' יום וב''ה סברי אע''ג דגלוי לכל דטומאה דרבנן הוא ואינה כשאר אהל קנסינן ליה בתחילת נזירות ובקנסא הוא דפליגי: בשנטמאת ואליבא דב''ש. [אמר] רבי יהודה דהוצרכה למנות ל' יום בא''י ונטמאה בסוף ל' יום בא''י ומנתה עוד ז' שנים שהרי הוצרכה לסתור כל נזירות ונמצא דלר' יהודה היתה י''ד שנים ול' יום והיינו דוקא לב''ש דאין צריך למנות בא''י רק ל' יום לבד דאי לב''ה זקוקה לחזור ולמנות בא''י ז' שנים אחרים אי נטמאת בסוף מנין כנטמאת דלעיל היה כך שנטמאה בסוף מנין של הארץ וא''כ היתה צריכה להא נזירות כ''א שנה או דלמא בשלא נטמאת ודר' יהודה אליבא דב''ה דוקא . דלב''ש לא הוצרכה לי''ד שנים ובז' שנים ול' יום סגי: תא שמע עלתה לא''י וכו' ואי ס''ד בנטמאת ואליבא דב''ש אי הכי ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא י''ד שנה י''ד שנה ול' יום מיבעי ליה. ולא גרסינן מה שכתוב בספרים ועוד מתניתין וא''ת ודלמא ל' יום היו מובלעים בז' שנים הראשונים כגון שעשתה בחו''ל ז' שנים חסר חדש ושלשים יום דקנסא בארץ [הרי] ז' שנים ולא יותר ונטמאה בסוף ל' יום של הקנס ועשתה עוד ז' שנים הרי י''ד בין הכל ועוד קשה למה לו להאריך דברי ת''ק לא יביא אלא דברי ר' יהודה לדקדק מהם וי''ל דמש''ה מייתי דברי ת''ק לאוכוחי דלת''ק לא מיירי בהבלעה דקתני ולבסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה כ''א שנה (ול' יום) [א''כ] גם דברי ר' יהודה לא מיירי בהבלעה וא''כ י''ד שנים ושלשים יום מיבעי ליה: מי שהיו שתי כתי עדים מעידות אותו אלו מעידין שנדר שני נזירות ואלו מעידין שנדר חמש נחלקה עדותן. ואין כאן נזירות כלל וא''ת היכי דמי אם שתק הנודר שתיקה כהודאה דמיא וי''ל שהנודר מכחיש כל אחת ואחת דאי מודה לאחת למה לא יהיה כהודאתו א''נ באומר איני יודע והשתא צריך לידון לפי העדות א''נ כששותק ובאו שתי הכיתות יחד דלא הוי שתיקותיה כהודאה דלאו מודה הוא דאמר מה לי להכחישן הא שתיהן מכחישין זה את זה וב''ה אומרים יש בכלל חמש שתים [ומונה] ב' דהוי כאילו אמרו שתיהן שתים נדרת: קתני רישא ב''ש כו'. כל זה לא היה צריך דודאי ברישא קיימינן ולשון נזיר משונה: מתניתין. דקתני דפליגי ב''ש וב''ה בשתי כתי עדות [דלא כהאי] תנא דר' ישמעאל: אמר רב הכל מודים במונה. שנחלקה העדות לרבי ישמעאל דאמר דפליגי בית שמאי ובית הלל בכת אחת היינו כשאומר אחד שתים ואחד אומר חמש אבל אם מונה כדמסיק ואזיל נחלקה העדות: מאי קאמר. כלומר והיכי דמי מונה דקאמר אילימא דקא מכחשי אהדדי להדיא כדקאמר חמש ולא שתים כו' פשיטא דנחלקה עדותן ומאי קא משמע לן רב