נזיר כא ע"א

תניא נמי הכי מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ושהה כדי דבור ואמר ואני הוא אסור וחבירו מותר וכמה כדי דבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב לימא מסייעא ליה מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל וליתני חד ולשמעינן הני ה''נ ומשום דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין מכלל דאיכא אמצעי ומשום הכי קתני ואני ואני איבעיא להו חד בחבריה מיתפיס או דלמא בקמא מיתפסי למאי נפקא מינה לאתפוסי ומיזל אי אמרת חד בחבריה מתפיס מתפסין ואזלין לעולם ואי אמרת בקמא מתפסי טפי מכדי דבור לא מתפסין מאי ת''ש הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא מידי ש''מ בקמא הוא דמתפסי דאי ס''ד חד בחבריה מיתפיס ליתני טובא ואני תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל וליתני חד ולשמעינן כולהון איידי דקתני הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין מכלל דאיכא אמצעי משום הכי קתני ואני ואני ת''ש הותר הראשון הותרו כולן ראשון הוא דשרו הא אמצעי לא ש''מ בקמא מתפסין אימא לך לעולם חד בחבריה מתפיס ואיידי דבעי מיתנא הותרו כולן דאי תנא אמצעי איכא ראשון דלא משתרי משום הכי קתני ראשון ת''ש הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין דלא איכא אחרינא בתריה אבל אמצעי דאיכא אחרינא בתריה משתרי ש''מ חד בחבריה מתפיס לעולם אימא לך בקמא מיתפסין ומאי אחרון דקתני אמצעי ואיידי דתנא ראשון תנא אחרון ת''ש דתניא בהדיא הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין הותר אמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור שמע מינה חד בחבריה מתפיס שמע מינה: הריני נזיר ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו וכו': משום דאמר פי כפיו ושערי כשערו הרי נזיר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

תניא נמי הכי, כדברי ריש לקיש ושלא כדברי רבי יהודה נשיאה:

מי שאמר "הריני נזיר", ושמע חבירו ושהה כדי דיבור, ואמר מיד אחר כדי דיבור "ואני", הרי הוא הראשון אסור, וחבירו מותר, כיון שלא התפיס "תוך כדי דיבור" אלא סמוך לו לאלתר.

וממשיכה הברייתא: וכמה כדי דיבור? כדי שאילת שלום תלמיד לרב.

לימא מסייעא ליה לריש לקיש ממשנתנו:

"מי שאמר הריני נזיר, ושמע חבירו, ואמר: "ואני", ואמר חבירו נוסף "ואני" ; ותו, יותר משני אנשים שהתפיסו בראשון לא הזכיר התנא -

והניחא לריש לקיש הסובר: כל תוך כדי דיבור יכול הוא להתפיס ולא יותר, הרי ניחא שהזכיר התנא שני אנשים שהתפיסו ולא יותר, כי בשני יש חידוש שמועילה התפסתו אף שהראשון הפסיקו בדיבורו, ובשלישי אין חידוש, שהרי תוך כדי דיבור הוא, ולכן לא הזכירו התנא כי מה בינו לבין שני.

אבל לרבי יהודה הסובר שאפילו אחר כדי דיבור יכולים להתפיס, אם כן ישנה התנא ארבעה אנשים שהתפיסו בראשון, וכדי להשמיענו שאף הרביעי שהיה אחר כדי דיבור אף הוא נתפס בנזירות!? ^[1]

ומשנינן: וכי אטו התנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל [וכי התנא רוכל הוא המפרט את מרכולתו בפני הקונים], כלומר: אין הכי נמי שהיה יכול התנא לשנות ארבע פעמים "ואני", ולא חש למנות כל מה שהיה יכול. ^[2]

ומקשינן: וליתני חד, ולישמעינן הכי [ישנה התנא רק פעם אחת "ואני" להשמיענו את הדין]; כלומר: כיון שאתה אומר, שאף על פי שיש חידוש ברביעי שהוא נתפס, מכל מקום לא חש התנא לשנותו, אם כן מאיזה טעם הזכיר התנא את השלישי, וכדי להשמיענו שהתפסתו מועילה אף שהפסיקו השני!? ^[3] ומשנינן: הכי נמי, אכן מן הדין היה שלא ישנה התנא אף את השלישי -

ורק משום דקתני סיפא: "הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין" מכלל דאיכא אמצעי -

ומשום הכי קתני "ואני ואני", כלומר: היות ועל ידי שהזכיר התנא בסיפא שלשה אנשים יכולים אנו ללמוד לפשוט את הספק שהסתפקה הגמרא בהמשך הסוגיא, וכמבואר לקמן, ^[4] הרי נמצא שהיה צריך התנא להזכיר במשנתנו שלשה אנשים, וזה הוא שכתוב "ואני ואני".

איבעיא להו, נסתפקו בני הישיבה:

האם כשאמרו שנים או יותר בזה אחר זה "ואני" - כל חד בחבריה מיתפיס [האחד מתפיס בחבירו], היינו ששני מתפיס את נזירותו בראשון, והשלישי מתפיס את נזירותו בשני?

או דילמא: כולם בקמא מיתפסי [שניהם מתפיסים את נזירותם בראשון]?

למאי נפקא מינה: לאתפוסי ומיזל [להוסיף ולהתפיס], דהיינו: אם אפשר להמשיך ולהתפיס אף כשעבר "כדי דיבור" מנזירותו של הראשון, וכדמפרש ואזיל. ^[5]

אי אמרת חד בחבריה מיתפיס [אם כל אחד מתפיס בקודם לו], אם כן מתפסין ואזלין לעולם [יכולים אנשים להמשיך ולהתפיס בלי הגבלה], ובלבד שיהא כל אחד "תוך כדי דיבור" לאמירתו של הקודם לו.

ואי אמרת בקמא מתפסי [ואם תאמר שכולם מתפיסים בראשון], טפי [יותר] מכדי דבור מנזירותו של הראשון לא מתפסין, אי אפשר להתפיס.

ומאחר שנתבארה הנפקא מינה, חוזרת הגמרא לשאלתה: מאי, האם כצד זה או כצד שני?

תא שמע לפשוט מהרישא דרישא במשנתנו, שכולם מתפיסים בראשון:

אמר "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" "ואני", ותו לא מידי - כלומר: ולא הזכיר התנא אנשים נוספים - הרי שמע מינה דבקמא הוא דמיתפסי [כולם מתפיסים בראשון] -

דאי סלקא דעתך חד בחבריה מיתפיס [כל אחד מתפיס בחבירו], אם כן ליתני טובא "ואני" [יזכיר התנא אנשים הרבה שאמרו "ואני"], וכדי להשמיענו שאף על פי שמן הרביעי והלאה אי אפשר שיתפיסו בתוך כדי דיבור לראשון, מכל מקום הם נזירים משום שכל אחד בחבירו הוא מתפיס.

ודחינן: וכי אטו התנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל [וכי התנא רוכל הוא המפרט את מרכולתו]!? כלומר: אף על פי שאכן יש חידוש בכך שהרביעי אף הוא יכול להתפיס, כי במי שקדם לו הוא מתפיס, מכל מקום יש לומר שלא חש התנא למנות ככל אשר יוכל. ^[6]

ומקשינן: אם כן ליתני חד ולישמעינן כולהון [ישנה התנא רק שאחד אמר "ואני" ואנו נדע את דין האחרים]!?

ומשנינן: איידי דקתני "הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין", מכלל דאיכא אמצעי, משום הכי קתני "ואני ואני".

כלומר: היות ועל ידי שנזכרו שלשה אנשים בדין של הסיפא, יכולים אנו לדקדק שכל אחד מתפיס בחבירו, וכפי שהגמרא מדקדקת בהמשך הסוגיא, אם כן בהכרח צריך היה התנא לדבר באופן שהיו כאן שלשה אנשים.

תא שמע לפשוט שכולם מתפיסים בראשון, מלשון המציעתא דרישא במשנתנו:

ששנינו: "הותר הראשון, הותרו כולן", הרי משמע: רק אם הותר הראשון הוא דשרו [אז בלבד הותרו כולם ואף השלישי], הא אם הותר האמצעי לבדו - הרי שכולם לא הותרו והשלישי ביניהם, שהרי לא הזכיר התנא שאם הותר האמצעי הותר השלישי -

ואם כן שמע מינה בקמא מיתפסין, בראשון הם מתפיסים כולם ואף השלישי בו הוא מתפיס ולא באמצעי, ולכך אין נזירותו של השלישי תלויה בנזירותו של האמצעי.

ודחינן: אימא לך: לעולם חד בחבריה מתפיס, ואף אם הותר האמצעי הותר האחרון, ומה שלא הזכיר זאת התנא, כי איידי דבעי מיתנא "הותרו כולן" [היות והתנא רצה להשמיענו שכולן הותרו, ולא רק האחרון], דאי הוה תנא "הותר האמצעי", הרי איכא ראשון דלא משתרי [הראשון הרי אינו ניתר בהתרתו של האמצעי, אלא זה שאחריו בלבד]

משום הכי קתני "הותר הראשון" ולא "הותר האמצעי".

תא שמע לפשוט מלשון הסיפא דרישא במשנתנו, שכל אחד מתפיס בחבירו:

הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין שהרי לא תלו בו את נזירותם.

ומשמע: דוקא אם הותר אחרון אז כולם אסורים כיון דלא איכא אחריני בתריה [אין אחריו עוד אחרים שהתפיסו בו] -

אבל אם הותר האמצעי דאיכא אחרינא בתריה [יש אחריו מי שהתפיס בו], אז אין כולן אסורין אלא משתרי השלישי, שאם לא כן היה לו לתנא להשמיענו אופן זה וכל שכן האופן שנזכר במשנה.

ואם כן שמע מינה דחד בחבריה מיתפיס.

ודחינן: לעולם אימא לך בקמא מיתפסין כולם, ואף כשהותר האמצעי, הוא לבדו מותר וכל האחרים אסורים, ומאי "אחרון" דקתני במשנתנו שאם הותר הוא כולן אסורין: "אמצעי" -

ורק איידי דתנא ברישא: "ראשון" לכך תנא בסיפא "אחרון" שהאמצעי ביחס לקודם לו הוא אחרון, ^[7] ולעולם הכוונה אף לאמצעי ולא רק לאחרון ממש.

תא שמע לפשוט שהאחד מתפיס בחבירו מהא דתניא בהדיא [למדנו ברייתא מפורשת]:

הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין, הותר אמצעי, הימנו ולמטה [מן האמצעי ולאחריו] מותר שהרי התפיס את נזירותו בשני, ואילו הימנו ולמעלה [מן האמצעי ולפניו] הרי הוא אסור, שהרי לא התפיס בו.

הרי שמע מינה "חד בחבריה מיתפיס".

ומסקינן: אכן שמע מינה שכל אחד מתפיס בחבירו ולא בראשון.

שנינו במשנה: הריני נזיר, ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו, הרי זה נזיר:

תמהה הגמרא על כך: וכי משום דאמר "פי כפיו ושערי כשערו" הרי זה נזיר!?

הערות

^[1] המקשה בהכרח שהבין בדברי המשנה, שאף השלישי בראשון הוא מתפיס, שאם לא כן אין מקום לסייע לדברי ריש לקיש מן המשנה ; הגהות הרד"ל.

^[2] כן פירשו התוספות; אבל הרא"ש פירש: אפילו אי הוה תני רביעי לא הוה שמעינן מיניה דסמוך לכדי דיבור כדיבור דמי, דסבירא ליה לתנא דמתניתין דחד בחבריה מיתפס ולא בראשון, וכיון דלא נפקא לן מיניה מידי לא תני ליה.

^[3] ואם תאמר: הרי יש חידוש במה שהזכיר התנא את השלישי, שאף על פי שהפסיק הראשון בדיבורו יכול השני להתפיס, ולכן שנה זאת התנא! ? יש לומר שכוונת הגמרא היא: כיון שאתה אומר, שאף על פי שיש חידוש ברביעי שהוא נתפס, מכל מקום לא חש התנא לשנותו, אם כן מאיזה טעם הזכיר התנא את השלישי, וכדי להשמיענו שהתפסתו מועילה אף שהפסיקו השני, ומה בין חידוש זה לחידוש זה! ? הרי ודאי יותר מסתבר לומר שאכן הרביעי לא נתפס, ולכן לא הזכירו. והרא"ש פירש: "כיון דלא שמע מינה מידי, לא ליתני אלא חד"; ביאור דבריו: הרי השלישי נכתב כדי להשמיענו שאף על פי שהיה הפסק בין השלישי לראשון על ידי השני, מכל מקום הוי התפסה, ועל זה מקשה הגמרא: כיון שהשלישי אינו מתפיס בראשון אלא בשני, אם כן פשיטא שהשלישי מתפיס בשני.

^[4] כן פירשו התוספות; וראה בהמשך הסוגיא שהגמרא מסתפקת, אם כולם מתפיסים בראשון או שכל אחד מתפיס בחבירו הקודם לו, והגמרא מנסה לפשוט לשני הצדדים מלשון הסיפא, והגמרא דוחה את הפשיטות מן המשנה.

^[5] וכן נפקא מינה, אם הותר השני על ידי חכם, אם נגררים בעקבותיו כל הבאים אחריו, וכמבואר בהמשך הסוגיא, באר משה.

^[6] השמועה מתבארת על דרך שביארו תוספות את המשא ומתן לעיל.

^[7] וכמו שמצינו בפרשת וישלח: "ואת לאה וילדיה אחרונים", אף שהיו אחריה עוד; וכן בפרשת שמות: "והאמינו לקול האות האחרון".

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מי שאמר "הריני נזיר" ושמע זאת חבירו ושהה כדי דבור, ואחר כך אמר "ואני" — הוא, הראשון, אסור, וחבירו מותר, שאין נדרו תופס, כיון שהיתה הפסקה מעבר לכדי דיבור בין דבריו לדברי חבירו. וכמה הוא שיעור כדי דבור — כדי שאילת שלום תלמיד לרב.

ומציעים: לימא מסייעא ליה [האם אפשר לומר שמסייע לו], לריש לקיש, מה ששנינו במשנתנו: מי שאמר "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" ועוד אחד שמע ואמר "ואני", הרי שהזכירה המשנה רק פעמיים "ואני", ותו [ויותר] לא נזכר במשנה, משמע שאין איש נוסף יכול להחיל עוד נזירות, והטעם — מפני שיש הפסק גדול מדי מן הדיבור הראשון. ודוחים: זו אינה ראיה, וכי התנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל [כרוכל ימנה וילך] ויאמר שוב ושוב "ואני" "ואני"?

ומקשים: אם כן, שהתנא מקצר בלשונו — וליתני חד ולשמעינן הני [ושישנה רק אחד וישמיענו מכאן את אלו האחרים]! ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן] היה צריך להיות, ואולם משום דקתני סיפא [ששנה בסוף] הותר הראשון — הותרו כולן, הותר האחרון — האחרון מותר וכולן אסורין, מכלל הדברים אנו למדים דאיכא [שיש] אמצעי בין הראשון והאחרון, ומשום הכי קתני [כך שנה] "ואני" "ואני" שביחד עם הראשון הריהם שלושה; ראשון, אחרון ואמצעי.

א ובאותו ענין איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: האם חד בחבריה מיתפיס [אחד בחבירו נתפס], כלומר, כל אחד נתפס בנדרו של הקודם לו, או דלמא בקמא מיתפסי [שמא בראשון נתפסים כולם]? ושואלים: למאי נפקא מינה [למה, לאיזה ענין להלכה יוצא הבדל מזה] אם נאמר כצד זה או כצד זה של הבעיה — לאתפוסי ומיזל [להתפיס וללכת הלאה] יותר ויותר אנשים. אי אמרת חד בחבריה מתפיס [אם אומר אתה כי אחד בחבירו נתפס] — מתפסין ואזלין [נתפסים והולכים] לעולם, שאם לא היה הפסק זמן בין אחד לחבירו — אפשר להמשיך כך את השרשרת כמה שירצו. ואי אמרת בקמא מתפסי [ואם אתה אומר שבראשון הם נתפסים] — טפי [יותר] מכדי דבור מן הראשון לא מתפסין [נתפסים]. ואם כן מאי [מה] הדין?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו: "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" "ואני", שרק פעמיים הוזכר "ואני" ותו [ויותר] לא נזכר מידי [דבר נוסף], שמע מינה [למד מכאן] כי בקמא [בראשון] הוא דמתפסי [שנתפסים כולם], דאי סלקא דעתך חד בחבריה מיתפיס [שאם עולה על דעתך כל אחד בחבירו נתפס] — ליתני טובא [שישנה יותר] "ואני"! ודוחים: מכאן אין ראיה, וכי התנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל [כרוכל ימנה וילך]? אלא הסתפק רק בשתי דוגמאות.

ומקשים: אם לא רצה לשנות הרבה, וליתני חד ולשמעינן כולהון [שישנה רק "ואני" אחד וישמיענו מכאן את כולם]! ומשיבים: איידי דקתני [מתוך ששנה] בהמשך הותר הראשון — הותרו כולן, הותר האחרון — האחרון מותר וכולן אסורין, מכלל דאיכא [שיש] אמצעי, משום הכי קתני [כך שנה] "ואני" "ואני" — שיהיו לפחות שלושה, שהם הנודר הראשון ושניים שאחריו. אבל אין מכאן ראיה שאי אפשר שייתפסו יותר.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו במשנה: הותר הראשון — הותרו כולן. ונדייק: דווקא אם הותר ראשון הוא דשרו [שהותרו] כולם על ידי התרתו, הא [הרי] אם הותר האמצעי — לא הותרו אלו שאחריו, אם כן שמע מינה בקמא מתפסין [למד מכאן שבראשון הם נתפסים], והכל תלוי בו בלבד.

ודוחים: אימא [יכול אני לומר] לך: לעולם חד בחבריה מתפיס [אחד בחבירו נתפס], ואף אם הותר האמצעי היו אלו שאחריו מותרים. אלא ואיידי דבעי מיתנא [ומתוך שרצה לשנות] "הותרו כולן", דאי תנא [שאם היה שונה] דבר זה באמצעי, אי אפשר לומר כך, שהרי איכא [יש] ראשון שלא משתרי [מותר], שהרי הוא לא התפיס באמצעי, משום הכי קתני [כך שנה] ראשון, ואם כן אין מכאן ראיה.

ומציעים עוד ראיה מן המשנה: תא שמע [בוא ושמע]: הותר האחרון — האחרון מותר וכולן אסורין. ויש לדייק מכאן: דווקא במקרה זה הוא בלבד מותר, ומדוע? משום דלא איכא אחרינא בתריה [שאין אחר אחריו], אבל אמצעי, דאיכא אחרינא בתריה [שיש אחר אחריו] שהותר נדרו — משתרי [הותר] גם זה שאחריו. שמע מינה [למד מכאן] כי כל חד בחבריה מתפיס [אחד בחבירו נתפס].

ודוחים: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך: בקמא מיתפסין [בראשון נתפסים כולם] ומאי [ומה פירוש] "אחרון" דקתני [ששנה] שכולם אסורים חוץ ממנו — אמצעי, ומי שאחריו אכן לא הותר, ומדוע נקרא "אחרון" — איידי דתנא [מתוך ששנה] קודם לכן במשנה "ראשון", תנא [שנה] כאן לשון "אחרון", אבל אין לדייק מכאן דבר.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע], דתניא בהדיא [ששנויה ברייתא בפירוש]: הותר הראשון — הותרו כולן, הותר האחרון — האחרון מותר וכולן אסורין, הותר אמצעי — כל מי שהוא הימנו ולמטה (אחריו) מותר, הימנו ולמעלה (מלפניו) — אסור, שמע מינה [למד מכאן] כי חד בחבריה מתפיס [אחד בחברו נתפס]. ומסכמים, אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב שנינו במשנה: מי שאמר "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "פי כפיו ושערי כשערו" וכו' — הרי הוא נזיר. ושואלים: משום שאמר "פי כפיו ושערי כשערו" הרי הוא נזיר?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is also taught in a baraita: In the case of one who said: I am hereby a nazirite, and another heard him and waited the time required for speaking a short phrase and then said: And I, the first person is bound by his vow and the other is permitted, as too much time passed between their respective vows. And how much time is the time required for speaking? It is the time necessary for a student to inquire after the welfare of his rabbi.

The Gemara suggests: Shall we say that the mishna supports Reish Lakish’s opinion? As it is taught: In the case of one who said: I am hereby a nazirite, and another heard him and said: And I, and a third person heard him and said: And I, they are all nazirites. The mishna mentions: And I, twice and no more, which indicates that only two people can associate themselves with the vow of the first one. The reason for this must be because too much time has passed since the first person spoke. The Gemara rejects this argument: This is no proof, as should the tanna have continued reckoning cases like a peddler, who announces his wares over and over again, by repeating: And I, and I, over and over again?

The Gemara raises a difficulty: But if the tanna wishes to be concise, let him teach only one example, and teach us these other cases of others who say: And I, by means of a single example. The Gemara answers: Indeed, this is in fact correct, but because the tanna teaches in the latter clause: If the vow of the first was dissolved by a halakhic authority then they are all dissolved, but if the vow of the last individual was dissolved by a halakhic authority then the vow of the last individual is dissolved and all the others remain bound by their vow, one may conclude by inference that there is a middle person between the first and the last. And due to that reason the tanna teaches: And I, and I, so that the case would include three people, but not because a fourth person is unable to associate himself with the vow of the first in the same manner.

With regard to the same issue, a dilemma was raised before the Sages: Does each one take a vow by associating himself with the vow of the other, i.e., the individual who spoke immediately before him, or perhaps they all associate themselves with the vow of the first one? The Gemara asks: What difference is there? The Gemara answers that the difference is whether an unlimited number of people can continue to associate themselves with the vows. If you say that each one associates himself with the vow of the other who spoke immediately before him, others can continue to associate themselves with these vows forever, provided that they each do so immediately after the previous individual. And if you say they all associate themselves with the vow of the first one, they may not associate themselves with the vow if more time has elapsed than the time required for speaking a short phrase since the vow of the first individual. What is the answer to this dilemma?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: With regard to one who said: I am hereby a nazirite, and another heard this vow and said: And I, and a third person added: And I, they are all nazirites. The mishna mentions only two individuals who associated themselves with the initial vow, and no more. Learn from this that they all associated themselves with the vow of the first one, as, if it should enter your mind that each one associates himself with the vow of the other who came immediately before, let the mishna teach: And I, many times. The Gemara answers as before: This is no proof, as should the tanna have continued reckoning cases like a peddler? It was enough for him to state: And I, twice.

The Gemara asks: But if the tanna wished to avoid repeating: And I, so many times, let him teach it only once, and we would learn that they are all nazirites based on that example. The Gemara answers: Since the tanna teaches in the latter clause: If the vow of the first was dissolved by a halakhic authority then they are all dissolved, but if the vow of the last individual was dissolved by a halakhic authority then the vow of the last individual is dissolved and all the others remain bound by their vows, one may conclude by inference that there is a middle person between the first and the last. It is due to that reason that the tanna teaches: And I, and I, so that the case would include three people, but not because a fourth person is unable to associate himself with the vow of the first in the same manner.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: If the vow of the first individual was dissolved, they are all dissolved. This indicates that it is only if the first one was dissolved that they are all considered dissolved. However, if the vow of the middle person was dissolved, no, the vows of the individuals following him are not considered dissolved. Learn from this that they all associated themselves with the vow of the first one.

The Gemara refutes this argument: I could say to you that actually, each associates himself with the vow of the other who immediately preceded him, and therefore if the vow of the middle person was dissolved, the vows of all those who came after him are also dissolved. But since the tanna wanted to teach: They are all dissolved, and had he taught the case where the vow of the middle individual was dissolved, he would have had to state that there is still the vow of the first individual that is not dissolved, because his vow is not dependent on that of the middle one. Due to that reason the tanna teaches the case where the vow of the first one was dissolved. Consequently, no proof can be brought from here.

The Gemara suggests another proof from the mishna: Come and hear: If the last was dissolved, the last is dissolved and they are all bound by their vows. It can be inferred from here that only in that case is the vow of the last one alone dissolved, as he is not followed by anyone. However, if the dissolved vow was of the middle one, who is followed by someone else, the vow of the last one who comes after him is also dissolved. One can learn from this that each one associates himself with the vow of the other individual.

The Gemara rejects this claim as well: Actually, I could say to you that they all associate themselves with the vow of the first one, and what is the meaning of: The last one, that the mishna teaches? It means the middle one, the dissolution of whose vow does not cause the vow of the person who followed him to be dissolved. And why is the middle one called the last one? Since the tanna earlier taught: First, here he taught: Last, despite the fact that he is referring to the middle one.

The Gemara further suggests: Come and hear, as it is taught in a baraita explicitly: If the first one is dissolved, they are all dissolved; if the last one is dissolved, the last one is dissolved and they are all bound by their vows. If the middle one is dissolved, the vows of anyone from him and after him are dissolved; those who vowed from him and before him are bound by their vows. One can learn from this that each associates himself with the vow of the other individual. The Gemara concludes: Learn from this that it is so.

§ The mishna taught that one stated: I am hereby a nazirite, and if another heard and said, my mouth is like his mouth, and my hair is like his hair, he is a nazirite. The Gemara asks: Just because he said: My mouth is like his mouth and my hair is like his hair, is he a nazirite?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא נמי הכי מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ושהה כדי דבור וכו' הוא אסור וחבירו מותר. אלמא כיון דשהה כ"ד אע"פ שאמר ואני סמוך לכדי דבור לא אמר כלום רק בתוך כדי דיבור כנ"ל:

לימא מסייע ליה וכו' ואמר ואני ואני ותו לא אלמא דרביעי אינו יכול להתפס כיון שהוא אחר כדי דיבור מדלא תנא ד' ואני. ולר"ל לא איצטר' למתני ג' דמילתא דפשיטא דתוך כדי דבור כדבור דמי וכיון דאשמועינן דב' מתפסי' בא' ומותרין בהתרתן ממילא ידעי' דה"ה ג' אבל לר' יהודה נשיאה הו"ל למתני ר' ולאשמועינן דמתפיסים סמוך לכדי דבור בתוך כדי דבור דמי. כי רוכלא ליחשיב וליזיל אפי' אי הוה תני ד' לא שמעינן מיניה דסמוך לכ"ד כדיבור דמי דס"ל לתנא דמתני' דחד בחבריה מתפיס ולא בראשון. וכיון דלא נפקא לן מידי מגיה לא תני ליה:

ופריך כיון דלא שמעינן מיניה מידי לא לתני אלא חד משום דקתני סיפא וכו' מכלל דאיכא אמצעי משום הכי קתני ואני ואני וא"ת ולא ליתני אלא חד ובסיפא ליתני הותר הב' [הב'] הותר (ה"ב) ולא הותר [הראשון] (ה"ג). וי"ל דנקט אחרון למידק אחרון הוא דליכא בהדיה אחרונה אבל אמצעי דאיכא בתריה אחרונה משתרי אותו שאחריו דכל חד בחבריה מתפיס:

כי רוכלא ליחשיב וליזיל אדרבה ס"ל דכל א' בחבריה מתפיס וליכא חידוש בק' יותר מבשנים ובשנים איכא חדוש למידק דוקא אחרון כדפרי' לעיל לאשמועינן דחד בחבריה מיתפיס ומיהו הוכחה גמורה לא הוי דאיכא למימר דלא דק התנא כדאיתא לקמן:

ת"ש הותר הראשון הותרו כולם ומדנקט א' ולא נקט אמצעי אלמא בקמא מתפיס:

*) ה"ק יעשה פיו כפיו מיין ושערי כשערו מלגוז. ומיירי מתני' שאמר הך בפי'. ובא' מהם שאמר הוי נזיר וה"ה נמי אם אמר רגלי כרגלו וידי כידו מלטמא למתים. ואפי' לר"ש דאמר עד שיזיר מכולן מודה הכא דלא גרע מידות כדאיתא לעיל פ"ק גבי מסלסל מכלכל. א"נ אפי' לא פי' כיון ששמע שאמר חבירו הריני נזיר ואמר איהו פי כפיו הוי כאילו אמר פי כפיו מיין אבל כשאמר מעצמו ידי או רגלי לא אמר כלום אם לא הזכיר אבר שהנשמה תלוי' בו. והכי תניא בתוספתא פי כפיו שערי כשערו ה"ז נזיר ידי נזירה רגלי נזירה לא אמר כלום הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני מיפר לה ושלו קיים שאין נזרו תלוי בנזרה שהוא נזיר תחילה:

תניא נמי הכי כו׳ פירש דבעי׳ שיתפיסו בתוך כדי דיבורו אבל לא פירש בברייתא באיזה דיבור או בראשון כולן או בתכ״ד של חבירו ואתינן לסיוע לדריש לקיש ממתני׳ דמדתני׳ הרי ואני ותו לא ש״מ בעי׳ בתוך כדי דיבורו של ראשון וש״מ נמי דתכ״ד לא הוי אלא תרי מילי ודחינן דה״ה דאפי׳ טובא ותנא לאו כי רוכלא בעי למיחשב ואיבעיא להו אי חד בחבריה מיתפיס ודלא כריש לקיש או דילמא בכמה מיתפסא כריש לקיש דבעי בכדי דיבורו של ראשון ופשטינן מברייתא דחד בחבריה מיתפיס ובטלו דברי ריש לקיש:

כי רוכלא ליחשב וליזל. אפילו אי הוי תנא רביעי לא הוה שמעינין מיניה דסמוך לכדי דבור כדבור דמי דסבירא ליה לתנא דמתניתין דחד בחבריה מיתפס ולא בראשון. וכיון דלא נפקא לן מיניה מידי לא תני ליה. ופריך כיון דלא שמע מינה מידי לא ליתני אלא חד. משום דקתני סיפא כו'. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן פירש הר' עזריאל ז"ל וז"ל: ומשני כי רוכלא ליחשוב וליזיל. פירוש מי סברת כולהו בקמייתא מיתפיס לאחד בחבריה מיתפיס כדמוכח בסמוך. אם כן אי הוה תני ואני טובא כי רוכלא ליחשוב וליזיל כיון דלא נפקא לן מידי. עד כאן לשונו:

ואקשינן וליתני חד ולאשמועינן הכי נמי. פירוש ומדנחת למיתני טפי מחד שמע מינה דוקא קתני ומסייעא לריש לקיש. ופרקינן הכי נמי דמבעי למיתני חד ואני ותו לא. שיטה:

איבעיא להו חד בחבריה מיתפיס. כל אחד שאומר ואני אאותו שלפניו קאי ואם כן מתפסי עד אלף כל אחד תוך כדי דבור של חברו. או דילמא אקמא אתפסי ולא מצי אתפוסי באמירה אלא תוך כדי דבור של ראשון. הר' עזריאל ז"ל:

איבעיא להו כל חד בחבריה מיתפיס או דילמא בקמא מתפיס. דאי אמרת בקמא מתפיס טפי מכדי דבור לא. ולפירוש ר"ת דפירש דלר' יהודה נשיאה מתפיס והולך לעולם עומד בעיא זו לרבי שמעון בן לקיש. וא"ת תיפשוט מדר' שמעון בן לקיש דאמר לעיל והוא שהתפיסו כולן תוך כדי דבור. יש לומר דר' שמעון בן לקיש לא פירש בהדיא תוך כדי דבור של דבור ראשון וי"ל בתוך כדי דבור דחבריה אמר. תוספי הרא"ש ז"ל:

תא שמע ואני ואני ותו לא. הכי גרסינן ואי סלקא דעתך חד בחבריה מיתפיס ליתני ואני ואני ואני. כיון דנחית למניינא טפי מחד ליתני טובא ג' או ד'. אלא שמע מינה בקמא מיתפיס ולהכי לא תני דהוי טפי מכדי דבור. ויש ספרים דגרסי ליתני ואני טובא. הרב עזריאל ז"ל:

כי רוכלא ליחשוב וליזיל. אדרבה סבירא ליה דכל חד וחד בחבריה מיתפיס וליכא חידוש במאה יותר מבשנים. ומבשנים איכא חידוש למידק דוקא אחרון כדפרישינן לעיל לאשמועינן דחד בחבריה מיתפיס. ומיהו הוכחה גמורה לא הוי דאיכא למימר דלא דק התנא כדאיתא לקמן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

משום דאמר פי כפיו כו'. בתמיה. ורמינהי ידי נזירה רגלי נזירה לא אמר כלום. כדמפרש ואזיל דבעינן דבר שהנשמה תלויה בו. הר' עזריאל ז"ל:

גמרא ומשום דקתני בסיפא כו' מכלל דאיכא אמצעי מש"ה תני ואני ואני. ק"ל מגיטין (כט ב) במשנה דתני ואין שליח אחרון כו' ודייק מזה בגמרא שם מכלל דשליח דשליח משוי שליח אע"ג דלא תני ליה (ועמש"כ ברפ"ב דב"ק). וזה י"ל דהתם צריך להאריך קצת והכא אינה אלא תיבה א'. אבל קשה עוד מנדרים (סו א) במשנה דתני לזה ולזה ותני אח"כ הותר האמצעי כו'. וי"ל כיון דתני שם ברישא לכולכם וע"כ לא הוו בפחות מג' כמש"כ התוס' בכתובות (ח). א"כ מובן דאיכא אמצעי ועמש"כ בס"ד בחדושי לס' נת"ע אות י"ג:

שם ומאי אחרון דקתני אמצעי ואיידי דתני ראשון תני אחרון. וכן מצינו בקרא (בראשית לג ב) ואת לאה וילדיה אחרונים. ולא קשה מזה על הא דדייק בגיטין שם מלשון אחרון כדהבאתי לעיל. הוא משום דלא תנן מקודם ראשון והכא ל"ק אלא משום איידי כו'. והתוי"ט בפ"ז דדמאי מ"ג ל"ד במחכ"ת. וכן יפול בזה מש"כ אני ברפ"ב דב"ק:

תד"ה לימא. בשלמא לרשב"ל כו' לאשמעי' כו' ואע"ג דאמצעי מפסיק כו'. לכאורה קשה א"כ מאי פריך לר"י נשיאה וליתני חד. י"ל משום דאי בא התנא לאשמעינן חידוש דהפסקה ה"ל לאשמעי' גם חדוש דרביעי. אלא ע"כ לא בא התנא אלא לאשמעינן דין התפסה א"כ לא ליתני אלא חד. ויל"פ כן לשון הש"ס וליתני חד (אי לא בעי למיתני אלא דין התפסה) ולשמעינן הני (הו' בא בכאן לשמוש או המחלק ור"ל או ה"ל לאשמעינן הני חידושי) ועיין בספר ב"ר:

תניא נמי הכי. דבעינן שיהו נתפסין בתוך כדי דבור: הוא אסור. הראשון שאמר הריני נזיר והשני שאמר ואני מותר לפי ששהה כדי דבור הא אם לא שהה הרי זה נזיר כמותו: לימא מסייע ליה מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני. ומדלא קתני אלא הנך תרין ש''מ דמשום דאי קתני טפי לא הוי כדי דבור של ראשון ואנן בעינן דליהוי תוך כדי דבור ותו לא: מהכא לא תסייע ליה דבדין הוא דהוה ליה למיתני עד מאה אלא לאו אורחיה דתנא כי רוכלא דמחזר על העיירות בפרגמטי' שלו והולך ומכריז ומונה יש לי מחטין וכוסות וקערות ה''נ ליחשיב וליזיל: ואי לאו משום דווקא ליתני חד ותו לא ולשמעינן הני (הכי נמי) לאו דווקא הוי בתוך כדי דבור: אין ה''נ אלא משום דלא משכחת בה אמצעי דאיבעי ליה למיתנא משום הכי נמי תני ואני ואני: איבעיא להו חד בחבריה מיתפיס. [ולא] כר''ל ואפילו עד מאה מיתפסין ואזלין: ת''ש ואני ואני. מדלא קתני טפי ש''מ דהיינו טעם דבקמא מיתפסין: ראשון הוא דשרי. כלומר משום ראשון דאישתרי אישתרו נמי כולהו הא אם הותר אמצעי לא יהא מותר אחרון שלמטה הימנו וש''מ דטעמא הוי משום דבקמא מיתפסין: לעולם. אימא לך חד בחבריה מיתפיס. וכי הותר אמצעי הותר נמי אחרון והא דלא קתני לה משום דלא אפשר דאיידי דבעי למיתנא כי הותר ראשון הותרו כולן משום שאם אין ראשון אין אמצעי ואין אחרון ואי תני אמצעי לא מצי למיתנא הותרו כולן דהא איכא ראשון דלא משתרי כו': מדקאמר האחרון מותר וכולן אסורים. ואפילו אותו שהתפיסו לאחר שלישי שמע מינה דבקמא מיתפסין ומשום הכי לא מישתרו: א''ל מהכא ליכא למשמע מידי דהכא מיירי דליכא אחרינא בהדיה והא דקאמר וכולן אסורים אאמצעי ואראשון קאי: אבל אמצעי דאיכא אחרינא בהדיה. כלומר דאי לא דייקת מינה להאי גיסא דוק מינה לאידך גיסא דמדקאמר האחרון מותר וכולן אסורין דליכא אחרינא בהדיה מכלל דאי הותר אמצעי דאית ליה אחריני בהדיה דאישתרי נמי ההוא בתרא דמיתפיס ביה וש''מ דחד בחבריה מתפיס: לעולם אימא לך . בקמא מיתפסין והאי אחרון דקאמר היינו אמצעי. וקאמר לך דאפי' של אחרון לא הותר משום דבקמא מיתפסין והאי דקאמרי ליה אחרון לאו דוקא אלא איידי דתנא ראשון תנא אחרון: ת''ש דתניא בהדיא כו' הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר. דהיינו אחרון וש''מ דכל חד וחד בחבריה מתפיס ש''מ: משום דקאמר פי כפיו. דמשמע דקאמר פי נזיר ושערי נזיר מי הוי נזיר:

תניא נמי הכי. פירוש כרבי שמעון בן לקיש: מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ושהה כדי דבור. פי' כדי דבור דווקא ולא יותר ואומר מיד ואני הוא אסור פירוש הראשון שנדר בנזיר וחבירו מותר אלמא דלא מצי לאיתפוסי אלא שהן כולם תוך כדי דבור אבל הרביעי ששהה אחר כדי דבור לא כר''ל: לימא מסייע ליה מי שאמר הריני נזיר. מתניתין היא וכו' וקתני ואני ותו לא לרבי יהודה נשיאה מצי למיתני ואני ואני ארבע פעמים וא''ת ולרשב''ל נמי ניתני ואני ואני שלש פעמים וי''ל דהכי קאמר בשלמא לרשב''ל [לא] איצטריכא ליה למתני אלא ב' פעמים ואני לאשמועינן דגם השני נתפס בראשון שהוא תוך כדי דבור ואע''ג דאמצעי מפסיק בדבורו בין ראשון לשלישי והוא הדין דגם לשלישי שיאמר ואני יתפיס בראשון דאין שום סברא לחלק בין שני לשלישי ששניהם עומדים תוך כדי דבור אבל לר' יהודה נשיאה אי איתא דרביעי נמי נתפס בראשון ליתני דהא ודאי חדוש הוא ואיצטריכא לי' לאשמועינן אע''ג דשהו כבר תוך כדי דבור כיון שהוא סמוך לאלתר לכדי דבור ומשני אטו תנא כי רוכלא כו' כלומר אה''נ דהוי מצי לאיתנויי ארבע פעמים ואני ולא חש למנות כל מה שהיה יכול למנות: ומשני אה''נ ומשום דקתני סיפא וכו' מכלל דאיכא אמצעי משום הכי קתני ואני ואני. וא''ת דהיא גופא תיקשי דליתני חד ואני וסיפא ליתני הותר הראשון הותר השני הותר השני לא הותר הראשון וי''ל דלמ''ד לקמן חד בחבריה מתפיס נקט למידק מיניה אחרון הוא דליכא אחריני בתריה אבל אמצעי דאיכא אחריני בתריה ומישתרי אותו שאחריו כדדייק לקמן ולמ''ד דבקמא מיתפסו ותני אמצעי למידק כבסמוך ראשון הוא דשרי של אחריו הא אמצעי לא הותר של אחריו דבקמא מתפיס: חד בחבריה מתפיס. דהיינו כל אחד בסמוך לו ובתוך כדי דבור לחבירו או דלמא בקמא שאמר הריני נזיר מיתפסו כולם: מיתפסו ואזלו לעולם. ואפי' מאה ואי בקמא מיתפיס טפי מכדי דבור לא היה מיתפיס לרשב''ל כדאית ליה ולרבי יהודה נשיאה אפי' ד' כיון דבסמוך לכדי דבור לאלתר: ת''ש מי שאמר הריני נזיר וכו' דאי ס''ד חד בחבריה מיתפיס ליתני ואני ואני טובא: מכלל דאיכא אמצעי מש''ה קתני ואני ואני. ולדקדק [דאיכא] אמצעי כמו שדקדק והולך לשתי פנים מתניתין: ראשון הוא דשרו. אותם שאחריו (יד נזירה) מתפיס מדלא קתני הותר אמצעי הותר אחרון: אחרון הוא דליכא אחריני בתריה. הלכך כשהותר הוא כולן אסורין אבל לאמצעי דאיכא אחריני בתריה לא מצי למיתני הותר הוא כולן אסורים דשל אחרון נמי הותר: ש''מ חד בחבריה מיתפיס. מדלא תנא הותר האמצעי הוא מותר וכולן אסורין ומשני דאחרון היינו אמצעי ואיידי דתנא ראשון תנא לישנא דאחרון והא נמי דהוא אחרון לראשון תא שמע דתניא בהדיא וכו' הותר אמצעי הימנו ולמטה מותר אלמא חד בחבריה מיתפיס: דאמר פי כפיו מיין. כלומר במתניתין שאני הואיל ושמע חבירו שנדר ודאי קאמר הכי לענין איסור יין אבל בברייתא דקאמר מעצמו בלא שמיעה דחבירו נזיר לאו כלום הוא כיון דאין הנשמה [תלויה בו] ופי כפיו מיין מהני אפילו לרבי שמעון דאמר לעיל (דף ג:) עד שיזיר מכולן הכא מודה דלא גרע מידות וכן מהריני מסלסל ומכלכל דפ''ק (לעיל דף ב.) דהוי נזיר וא''ת כי אמר נמי ידי נזיר [נימא] דה''ק ידי כידו מלהטמאות למתים ורגלי כרגלו מלהכנס בבית הקברות וי''ל דאה''נ דאי שמע לחבירו שנדר בנזיר ואמר ידי כידו מהני וה''נ תניא בתוספתא (פ''ג) ברישא דברייתא בהדיא ידי כידו רגלי כרגלו הרי זה נזיר:

נזיר כא ע"א - טקסט הדף

דף כא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד